אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן קכד

סימן קכג

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר שמשון מענין [ז"ל] אבד"ק בערלאד.

ע"ד שאלתו בחביות שידוע שעמד בו יי"נ ימים רבים, ונתנו בו אח"כ יין כשר, ועמד בו כמה ימים, והיה שעת הדחק וצורך גדול שלא היה בעיר שום יין אחר אפילו לקידושא וובדנתא. והתיר את היין מטעם דברי הח"צ בסי' ע"ה שהשיג על הש"ך יו"ד ס' קל"ז סק"ט, וס"ל דאין אוסר יותר מכדי קליפה, ובכ"ע סגי בששים נגד קליפת הכלי. ויש בסתם כלי ששים נגד קליפתו, ולא בעינן ס' נגד כל הכלי יע"ש. אילם אח"כ נשאר מהיין שהתיר מטעם שעה"ד וצו"ג, גם לאחר שנזדמן בהעיר יין אחר כשר בלי שום שאלה, ונפשו בשאלתו אם גם היין הנשאר הנ"ל היתר לשתות לכתחלה, מטעם הואיל ואישתרי אישתרי. וכיוצא בזה חקר כת"ר בכל שארי איסורין, אם הותר איזה דבר מאכל מפני כבוד שבת, ונשאר מהמאכל גם לאחר שבת, אם הותר שיורי המאכל גם לאחר שבת, מטעם הואיל ואישתרי אישתרי. והעיר ממה שפסק נן בש"ע יו"ד סי' קי"ב סעי' ד' ובש"ך שם ס"ק י"ג דבמקום שאין פלטר ישראל מצוי אם לקח מהפלטר עכו"ם ואח"כ בא פלטר ישראל שרי מה שכבר לקח א):**(א) ראה בנקה"כ ובבאה"ט שם סק"ו וכבר הארכתי בד"ז בתשובה לעיל סימן ק"ד, יעוין שם:)**

תשובה

(א) הנה כעין שאלה זאת נשאלתי מהאברך הרב החריף וכו' מוה"ר ישראל הלוי ראבינאוויטש הי"ו מיאססי, והשבתי לו באריכות דברים בפלפול יפה. ואעתיק התשובה לכת"ר, ומתוכה ימצא תשובה שלמה גם לשאלת כת"ר וישבע עונג הלא כה דברי שם:

„ע"ד אשר שאל בנידון אם מותר לאכול מר"ח אב עד ת"ב מהבשר מבושל שנשתייר מסע דת שבת. והעיר ממש"כ בס' ברכ"י או"ח סי' תקנ"א סק", מובא גם בשע"ת שם ס"ק י"א, שכתב שיש מקילין לאכול בשר מבושל שנשתייר מסעודת שבת. וששמע מביאים ראי' מהאי בעיא דחילין י"ז לענין אברי בשר נחירה, והרא"ש ז"ל שם פ"א דחולין סי' כ"ג שכחב דיש לאדם שאוסר עצמו בא' מן המנין נין מזמן ידוע ואילך שהי' אוכל והולך עד שיגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו וכו' יע"ש. וכתבו הפוסקים להקל בדרבנן. וה"ה הכא דהוי מנהג בעלמא אמרינן בהא הואיל ואישתרי לשבת אישתרי לחול. ואף שיש לדחות ראי' זו, מ"מ אין למחות במקילין עכ"ל. והשע"ת (שם) מסיים ע"ז בזה"ל ובמדינתנו לא שמעתי מי שמיקל בזה, ומי שמיקל בזה הוא בכלל פורץ גדר וכי' יע"ש. וכת"ר העיר דד"ז תליא בסברת הבכ"ש בחידושיו לחולין צ"ה ע"א דלא עבדינן תרי מילי דסתרי אהדדי, מטעם דלא ליתו מילי דרבנן כח כא ואטלילא יע"ש. ומטעם זה העיר כת"ר לשאול א"כ באוכל חמץ ערב פסח קודם שש ונשתייר מהחמץ שאכל גם לאחר שש, יהא מותר לגמור אכילתו מטעם דלא ליהוי ב' מילי דסתרי אהדדי! במחילת כת"ר שגה בזה הרבה, דאיך נוכל להעלות על הדעת להתיר איסור ד"ת מטעם זה דלא עבדינן ב' מילי דסתרי אהדדי? והלא עיקר ראיות הבכ"ש הוא דאין לעשות דבר התמוה לרבים. אע"ג דמע קר הדין כן הוא. ועל זה הביא שפיר מעירובין ע"ו ע"א ופירש"י שם ד"ה לא, שכתב:

ואי משוינן הכא הכי, והכא הכי, הויין מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא, ולא ניתן פה לצדוקים לרדות עכ"ל. וכ"מ בגיטין י"ח ע"א דפריך לשמואל, יאמרו ב' נשים בחצר א' זו אסורה וזו מותרת. ופרש"י שיתמהו בני אדם ע"ז. ומשני:

זו זמן גיטה כו. פי' שלא יהי' תמוה, שיראו שהזמנים אינם שוים, ויחלקו בין לו לזו וכו'. וצ"ל הטעם כמש"כ לעיל בשם רש"י עירובין ואם נפשך לומר, דה"ק:

יאמרו ב' נשים כו'. ומ"ש הא מהא, ומתוך כך יתירו שניהם. א"כ גם בנ"ד איכא למיחש להכי וכו', עכ"ל הבכ"ש. אבל להתיר מטעם זה איסור דאורייחא, לא שמענו. ואף גם להתיר מטעם זה איסור דרבנן לא תהא כזאת בישראל. אמנם גוף הדבר שהביא הבכ"ש מרש"י עירובין ע"ו ע"א דחיישינן דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא. הוא גמרא מפורשת בעירובין ס"ח ע"ב, דמפרש התם טעמא דשמואל דס"ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין, כי היכי ולא ליהוי מילתא דרבנן כחוכא ואטלולא ע"ש. ולכאורה נראה דרב דס"ל מבטלין וחוזרין ומבטלין, לא חייש לזה דלא ליהוי כחוכא. ועפי"ז צ"ל דהא דעירובין ע"ו ע"א הנ"ל לשמואל קאי. וכן הא דגיטין י"ח ע"א רק לשמואל לשיטתו פריך דחייש לזה דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא. אמנם בחי' הריטב"א בעירובין דס"ח ע"ב ד"ה לימא. פי' שם דגם רב חייש לזה דלא ליהוי מילתא דרבנן כחוכא, והא דס"ל לרב חוזרין ומבטלין, היינו רק משום דלשיטתי' לא מיחזי הדבר כחוכא עש"ה. ועפי"ד הריטב"א ז"ל אתיא לן שפיר הא דחולין ע"ו ע"ב דמתקיף לה ר"נ לשמואל:

יאמרו אבר ממנה מוטל באשפה ומותרת. וא"ל ראבר"ה לר"נ:

לרב נמי יאמרו אבר ממנה מוטל באשפה ומותרת וכו' ע"ש. וגם בחולין הטעם כעיקר הוא, כי היכי דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא. וכ"ע הכי ס"ל ויש להעיר גם בטעמייהו דרבנן שחשו לזה, ולפרש"י בעירובין הנ"ל הטעם הוא משום דלא ליתן פה לצדוקים לרדות כנ"ל. ובאמת גם לשון זה מקורו טהור ונובע מגמ' מפורשת יומא מ' ע"ב דאמר רע"ק לתלמידיו:

אל תתנו מקום לצדוקים לרדות [וע"ש בפירש"י תלמידים החולקים על התורה וכו' יאמרו לפי רצונם הם עושים הכל]. וכן שנו חכמים בלשון המשנה מס' פרה פ"ג מ"ג, דר"י אמר:

אל תתנו מקים לצדוקים לרדות. וע"ש בפיהמ"ש להרמב"ם הרי מבואר דלרש"י ז"ל עיקר החשש הוא להוציא מלבן של צדוקים, שלא מצאו מקום להלעיג על דברי חכמים. אולם מתוס' יבמות מ"ב ע"א ד"ה מאי שנא. נראה דהטעם שחשו לזה, דלא ליהוי כחוכא, ולא ישמע לנו העולם על כך. וכעין זה כתב הכ"מ על הרמב"ם בפ"ז מהל' תרומות הט"ז לענין אנדרוגינוס, משום דלא מיקיימי תקנת חכמים ע"ש. ומדברי התוס' יבמות מ"ב הנ"ל, יש להעיר על הבכ"ש חולין צ"ב הנ"ל שפירש להא דפריך בגיטין י"ח ע"א יאמרו ב' נשים בחצר א' כו'. דהטעם כפירש"י בעירובין ע"ו הנ"ל. וכתב:

דאם נפשך לומר שמתוך כך יתירו שניהם וכו' כנזכר. ובמח"כ אישתמיט מיני' התוס' הנ"ל דמפורש יוצא מדבריהם דפירשו להא דגיטין י"ח ע"א יאמרו ב' נשים וכו' שה עולם סוברים שכתיבת שניהם היתה סמוך לנתינה ויבאו להתיר תוך שלשה עכ"ל איברא דגוף דברי התוס' שם צ"ע לפי פירש"י בגיטין י"ח ע"א עש"ה ודו"ק]:

(ב) ומה שכתב להביא ראי' להבכ"ש מהתוספתא דשביעית פ"א, דב"ש אומרים משקה על הנוף ויורד על העיקר, וב"ה אומרים על הנוף ועל העיקר. אמרו ב"ה לב"ש אם אתה מתיר לו מקצתו, תתיר לו את הכל. אם אין אתה מתיר לו הכל, אל תתיר לו מקצת. והוכיח מזה שאין לאסור מקצת ולהתיר מקצת בדבר א'. אין ללמוד מזה ראי' להתיר איסור מטעם דסתרי אהדדי. דשאני התם דמיירי בערב שבעית עד ר"ה. וגם ב"ש ס"ל משקה על הנוף ויורד על העיקר. רק על העיקר גופי' ס"ל דלא ישקה משום דלא ליתחזי כעובד לצו"ש. וע"ז פליגו ב"ה ואמרו אם תתיר לו מקצת וממילא יורד על העיקר, תתיר לו הכל. ובירושלמי פ"ב דשביעית ה"ג מייתי להתוספתא וסיימו:

דבית ר"י משקה בסלא, ע"ש בפי' ה„פני משה“ דמשקה בסל לשנות בשביעית משאר השנים עשו כן עש"ה ודו"ק

(ג

) וגם מה שהביא ראי' לעצמו, מלשון הרא"ש בחולין שכתב, הנ"מ, שהי' אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו עכ"ל. מלשון זה הוכית דגם בעית הש"ס מיירי שכבר אכלו מהבהמה, ונשתייר ממנה איברים. והאריך בזה ובאמת דמלשון הרא"ש לאו ראי' הוא כלל. דהא דכתב שהי' אוכל והולך כו'. כוונתו רק לאפוקי שאם בכיוון הניח ולא אכל, שלא בדרך מקרה והזדמנות, ודאי אסור. וכ"כ להדיא במעדני יו"ט על הרא"ש שם אות ק' ע"ש. ועיין בשערי תשובה או"ח סי' תקנ"א על הש"ע סעי' ט' שם שהביא להברכ"י הנ"ל וכתב ע"ז בזה"ל:

אך אפי' במקום שמקילין בזה, אין להקל אם לא שהכנה הי' לצורך ש ת, ובדרך מקרה וסיבה נשאר לחול. אבל פשיטא אם בישל לשבת יותר מהצריך בכדי שישאר לו לחול, אם יאכל בחול פורץ גדר הוא וכו' עכ"ל, ותמהני שלא הביא ראי' לדבריו מלשון הרא"ש, וכמו שפ' המעדני יו"ט הנ"ל. וכעין זה פסק בתה"ד סי' ע"ג מובא גם ברמ"א או"ח סי' שס"ה סע' ז' דאם הי' עומד לסתור מע"ש, אסור לאחר שנסתר, ולא אמרינן הואיל והיתרה הותרה, ע"ש בב"י ובפמ"ג או"ח במ"ז ובא"א שם. וכ"ה בתוס' עירובין ס"ה ע"ב ד"ה דאתא עש"ה:

(ד) וגם במה שהעיר על עיקר הראי' שהביא הברכ"י מהאיבעיא דאיברי בשר נחירה כנ"ל, דיש לחלק בין הנושאים ומ חק רב ביניהם. דשאני איברי בשר נח רה שלא נאסר כלל קודם כניסה לא"י משא"כ בנד"ד. והאריך גם בזה יעיין בספר בני יששכר [להגה"ק רצ"א מדינוב זצ"ל] במאמרי חדשי תמוז אב, מאמר א' אות י', שהביא להעיקרי הד"ט בשם מביא ראי' הנ"ל, וכתב וז"ל:

אבל לדין יש תשובה, דאין הנידון דומה לראי'. דשאני האיבעיא דאיברי בשר נחירה. דהנה מצות שחיטה הוא מ"ע, ונצטוינו על המצוה הזאת בכניסה לארץ וכו'. משא"כ במדבר לא היו צריכן לקיים זאת המצוה. והנה אם נחרו בהמה במדבר ונשאר בידם מן האיברים בכניסתם לארץ. הנה באיברים לא שייך קיום המנוה, שפיר יש מקום להתיר איתן האיברים, כיון שכבר הם איברים ואין שייכות בהם למצוה נשחוט הסימנים [ויתכן בזה דקדוק אמרם איברי בשר נח רה וכו'] והוי כמו ירקות ופירות. משא"כ בנד"ד שאין כאן שייכות מצוה רק איסור אכילה מחמת האיבול. אין ראי להתיר מחנות שהי' הבשר בידו קודם לזמן האבל. וגם הנידון שהמציא מרן הרא"ש ז"ל, לפי דעתי אינו דומה לבעין בגמ'. ואעפי"כ יש ליישב בנידון דהרא"ש יש בו ג"כ מ"ע מוצא שפתיך תשמור וכו' משא"כ בנ"ד עכ"ל. ואפשר שלזה כוון הברכ"י גופי' במה כסיים שם:

ואף שיש לדחות ראי' זו. וכ"כ בשמו בשערי תשובה או"ח הנ"ל וכוונתו ג"כ כאמור דאם לדין יש תשובה דאין הנידון דומה, לראי' כנ"ל:

(ה) וגם מה שהעיר אח"כ ולחלק יצא דדוקא שירים של שבת שהבשר כבר נאסר מקודם שבת, ובשבת היתר, חוזר וניעור אים רו אחר השבת. אבל שירי ר"ח שעדיין לא נאסר, וגם הבשר שנשאר מ מי החול קודם ר"ח, הותר אף אח"כ. ושבת מאד לחילוק זה, וכתב שהיא המצאה יקרה. ואח"כ העמים סברא זו בדעת הרב נחפה בכסף שהביא העיקרי הד"ט. גם בזה יעיין בס' בני יששכר שם בהג"ה כתב טל המיקל בשיורי שבת ור"ח, וז"ל:

לפי שיטתו לא אדע, למה דוקא מה שנשאר משיורי שבת ור"ח, הלא אפי' מה שנשאר מימי החול, קודם ר"ח, הנה היו בידו מזמן היתר. ובסוף דבריו שם הביא להעיקרי הד"ט שכתב עוד בשם ס' נחפה בכסף שיש לחלק בין ר"ח, לשבת, כנ"ל ושהרב בעל קול יהודה תמה עליו דמחזי כחוכא. ושהרב המחבר עיקרי הד"ט פתח לו. כיון דעיקר ראיותיו מאיברי בשר נחירה, שהיו מותרים עד היום, ולא נאסרו מעולם, והנה בדומה הוא ר"ח בנ"ד. משא"כ שבת כבר נאסר הבשר, ובבוא שבת הותר. הנה י"ל דאחר השבת חוזר וניעור איסורו עכ"ל הרי לך דהעיקרי הד"ט גופי' העמים כהמצאתך בדעת הנחפה בכסף (וכפי הנראה לא עיינת בס' עיקרי הד"ט גופי' רק ראית למי שמב א דבריו בקצירת אומר. והס' עיקרי הד"ט איננו תח"י כעת] אבל בס' בני יששכר שם תמה גם על זה מאד, וסיים כי לדעתו אין לדברים הללו ראי' מבוררת. ע"ש שכתב וז"ל:

אבל הנלפענ"ד מקום ההיתר הוא באפשר, דאם נאמר שלא יהי' רשאי לאכול שירי הבשר אחר השבת, יתקלקלו השירים, ומימנע ולא יקנה לשבת רק בדוחק ובצמצום, ועי"ז יהי' מניעה לעונג שבת עכ"ל. ולפענ"ד יש להעיר ע"ז דתליא בהא דאמרו כביצה י"א ע"ב ג' דברים התירו סופן משום תחלתן, ע"ש ובחגיגה כ"ו ע"א בהמשנה דהפותח את חביתו וכו' רי"א יגמור וחכ"א לא יגמור, ע"ש בפירש"י ובירושלמי חגיגה פ"ג ה"ז בטעמא דר"י דהתירו סופו מפני תתילתו וכו' אף הוא ממעט בשמחת הרגל, ע"ש דבחביות של שמן כ"ע מודים. ע"ש בפ"מ, ובגליון הש"ס דבשמן הפסד מועט הוא לא שייך בזה התירו סופן משום תחלתן ע"ש. והכא נמי יש לחלק כן. והרבה יש לפלפל בזה, ודוק היטב:

(ו) ובגוף השאלה ראה בפמ"ג יו"ד סי' צ"ד במ"ז סוסק"ט דכל היכי דמתירין לצורך שבת, אי נתותר לחול, לא מסתבר לאסיר אח"כ הואיל ואשתרי אשתרי. וכ"כ גם בשו"ת נטע שעשועים יו"ד סוס"י י"ב. ולא הביא מהפמ"ג. אולם לפענ"ד יש להעיר ע"ז מהירושלמי רפ"ד דדמאי, על המשנה:

הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות וכו' שואלו בשבת ואוכל על פיו, חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ובירושלמי שם בשם ר"י:

מפני כבוד שבת התירו וכו'. בשם ר"י:

אימת שבת עליו, והוא אימר אמת. ופריך:

ואם אימת שבת עליו בדא תנינן חשיכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר ומשני:

מפני אחד שאין אימת שבת עליו. ע"ש ובתוס' חולין ע"ה ע"ב ד"ה אף. ומנחות ל' ע"ב ד"ה תרומת. ע"ש ובמהרש"א ובמהר"ם בחולין, ובר"ש רפ"ד דדמאי, ובפי' הרא"ש רפ"ד דדמאי, ובפי' הגר"א ז"ל, ואם איתא כהפמ"ג והנט"ש הנ"ל דהיכא דהתירו משום כבוד שבת, גם אם נשאר מאותו דבר לאח שבת מותר. קשה לדברי כולם למה לא פריך גם למ"ד מפני כבוד שבת. למה תנן חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר ואמאי לא יאכל גם במוצ"ש כיון שהותר לכבוד שבת? אלא ודאי מוכח דלא כהפמ"ג והנט"ש דרק לצורך שבת סמכינן להקל מפני כבוד שבת, ועונג שבת שהיא דאורייתא. כמש"כ בשו"ת צ"צ סי' כ"ח בפשיטות, וז"ל:

וכבוד שבת נמי דא רייתא וכתיב וקראת לשבת עונג. ואמרינן בפסחים דס"ח הכל מודים בשבת דבעינן לכם וכו' עכ"ל. ואע"ג דכתב הרמב"ם פ"ל מהל' שבת ה"ו דכבוד ועונג שבת הוא מד"ס ע"ש. אין כוונתו שהוא מדרבנן, אלא וקרי „דברי סופרים“ לכל דבר שאינו מפורש בפסוק, כדרכו בקודש. עיין פמ"ג יו"ד בפתיחה להל' טריפות. וכ"כ בשו"ת ח"ס או"ח סי' קס"ח בכיינת הרמב"ם ע"ש. ולפענ"ד נ"ל ראי' דעונג שבת דאוריתא. מיבמות צ"ג ע"א: למען תלמד ל ראה את ה' אלקיך כל הימים, אלו שבתות ויו"ט וברש"י ד"ה כל הימים וכו' שלא בטל עונג שבת וכי' עכ"ל. וע"ש בתוס' ע"ב ד"ה אלא לאו כה"ג ע"ש. ועיין תרגום יונתן ב"ע פ' תשא. עה"פ:

ושמרו בני ישראל את השבת. וינטרון ב"י ית שבתא למיעבד תפנוקי שבתא עכ"ל. ומשמע ג"כ דס"ל דעונג שבת דאורייתא. ועין בשו"ת הרשב"א סי' קכ"ז דמסיק ג"כ שהוא דאורייתא ע"ש. ותימה על הנ"צ והח"ס שלא הביאו מכ"ז. ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' תרע"א במ"ז סק"א כתב דעונג שבת י"ל מדרבנן ע"ש. ודבריו תמוהין מכל הנ"ל. ומצאתי עוד בפמ"ג או"ת בפתיחה כוללת ח"א אות י"ח שהביא להצ"צ הנ"ל. ובאות י"ט כתב:

דבעונג וכבוד שבת דכתיב כי פי ה' דבר, הוה ד"ת ע"ש ולא העיר מכל הנ"ל [ובתשובה לעיל סימן מ"נ הארכתי בדברי הפמ"ג אלו] ומצאתי ברש"י מנחות ל' ע"ב ד"ה ה"ג תרומת מעשר, פי' להדיא דהקילו אצלו משום עונג שבת הואיל ודמאי מדרבנן ע"ש. וכיון דעיקר ההיתר דבשבת אוכל על פיו הוא רק משום עונג וכבוד שבת הואיל ודמאי מדרבנן. להכי שפיר אמרו דבמוצ"ש לא יאכל עד שיעשר. דכל שעבר שבת חוזר האיסור למקומו. אבל למ"ד מפני שאימת שבת עליו, ע"כ ודאי אומר אמת שעישר, שפיר פריך לדידיה, אמאי לא יאכל במוצ"ש. וע"ז משני כנ"ל. וכן מבואר בירושלמי שם אח"ז, דלמ"ד מפני כביד שבת ניחא. דאמרו חשכה מוצ"ש מעשר מזה על זה מ"ד מפני כבוד שבת ניחא וכו' ע"ש בפי' ה,פני משה שכתב וז"ל:

מעשר מזה על זה כלומר שצריך לעשר ממה שאוכל במוצ"ש, וגם על שאכל בשבת. ופריך בשלמא למ"ד מפני כבוד שבת התירו ניחא, שאח"כ צריך לעשר גם על מה שאכל בשבת, דלא התירו אלא בשעת צורך השבת וכו' עש"ה וב„מראה הפנים“ ד"ה חשכה, דלהרמב"ם ז"ל צ"ל דהיה לו גירסא אחרת דלמ"ד מפני כבוד שבת א"צ לעשר אח"כ על מה שאכל בשבת עש"ה. וגם לגירסת הרמב"ם עכ"פ ניחא גם למ"ד מפני כבוד שבת הא דתנן חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר. וע"כ ודאי מטעם האמור וכל שעבר השבת חזר האיסור למקומו. ולא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי. ודלא כהפמ"ג והנט"ש הנ"ל אח"כ ראיתי בס' „מקדש מעט“ על ה„דעת קדושים“ בכלל הפ"מ (הנדפס לפני הל' טריפות] שכתב כהפמ"ג והנט"ש. וז"ל והא דרפ"ד דדמאי בלוקח פירות ע"ה, בשבת שואלו ואוכל, ובמוצ"ש אסורין. ומפרש בר"ש בשם ירושלמי דלא הותרו אלא מפני כבוד שבת. לכן במ"ש הדרי לאיסורא. שאני התם דמעיקרא הכי תקינו שלא לאכול רק בשבת עכ"ל. ובמח"כ לא עיין בגוף הירושלמי וגם אישתמיט מיני' כל הנ"ל דלדבריו מאי פריך הירושלמי גם למ"ד מפני אימת שבת, אמאי לא יאכל במוצ"ש עד שיעשר כנ"ל. למה לא משני דמעיקרא הכי תקנו שלא לאכול רק בשבת? אלא ודאי זה ליתא. וא"כ ממילא מוכח מהירושלמי דלא כהפמ"ג ונט"ש כדבר האמור. שוב ראיתי בס' לב ארי' על חולין דף ע"ה ע"ב בתוס' ד"ה אף הנ"ל] הקשה על התוס' בשם הירושלמי, כקושיתי הנ"ל דלמה לא פריך גם למ"ד מפני כבוד שבת להפמ"ג הנ"ל וכתב דיש ליישב ע"ש. וגם ה„לב ארי'“ במחכ"ת לא עיין בגוף הירושלמי הנ"ל ב):**(ב)

הנה בא לידי ס' שו"ת חיים של שלום, וראיתי שם בח"א סי' מ', שהרה"ג ר"ש טענין אבד"ק בערלאד הנ"ל, שאל לבעל החש"ש אותה השאלה גופה, בענין מה שנשתייר מהיין שהותר בשעה"ד וצו"ג, ואח"כ נזדמן יין כשר, אם גם היין הנ"ל שנשתייר מותר בשתיה. והחש"ש שם כתב, דמריש הוי קשיא לי' ממס' דמאי פ"ד מ"א בענין הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות דבשבת אוכל על פיו ובמוצ"ש לא יאכל עד שיעשר. והביא שם מש"כ בתוס' חדשים וכו' יע"ש. והמעיין היטב וראה שבעל החש"ש לא ראה כלל דברי הירושלמי במקומו שם, ולא ירד כלל לעומקא דשמעתתא דא, ורק מגבב דברים שם בשאילתא דא כסומא בארובה. וגם לא עלה על לבו להעיר בענין זה מכל מה שהערותי, ואשר אעיר עוד בד"ז בס"ד:

וגם בענין זה שהוכחתי למעלה דעונג שבת דאוריתא. ראה בשו"ת החש"ש שם במפתחות מחאו"ח, בדבור המתחיל:

תמיה בדברי הר' יונה ריש מס' ברכות סי' ע' דף ע"ב: שכ' וז"ל:

כעת אני מוסיף להפליא על הר' יונה, אמאי לא הביא ראי' [לדבריו דס"ל דמחמת חשש שמא לא יקיים לעתיד המצוה כתיקונה עקרו חז"ל המצוה לשעתא בשוא"ת] מהא דאמרינן במס' ביצה ריש פ' יו"ט בטעם ע"ת כדי שיברור מנה יפה לשבת והוא טעמא דרבא ואפ"ה בשלא הניח ע"ת או שנאכל או שאבד לא ובשל בתחלה בשבת, דאל"כ אף הוא יתרשל במצות עירוב ולא יזכר לברור לשבת כלל, לכן מוטב שלא יתעדן שבת אחד, ויתעדן שבתות הרבה, ועונג שבת הוי ודאי מה"ת עי' או"ח סי' רע"ד ובט"ז סי' תרע"ח סק"ב הרי דמחשש שמא לא יקיים לעתיד המצוה כתיקונה עקרו חז"ל המצוה לשעתא בשוא"ת. עכ"ל החש"ש. וראה נא כי רנה מלבד שלא ידע החש"ש כלל מכל אלו הראיות שהבאתי למעלה דעונג שבת הוא דאורייתא, אלא גם לא ידע דהר' יונה ז"ל אזיל לשיטתו בברכות בפ' שלשה שאכלו (מובא גם במג"א או"ח סי' קפ"ח סק"ט) שכתב, דבשבת ויו"ט אין חיוב מדאורייתא כלל לאכול פת אלא משום דאין קידוש אלא במקום סעודה יע"ש ובפמ"ג או"ח ס' תרע"ח במ"ז סק"ב יע"ש. ואם כן לא קשה מידי קושיית החש"ש על הר' יונה הנ"ל, מטעם דהר' יונה ז"ל לא שמיע לי' כלומר לא ס"ל כלל דעונג שבת הוא דאורייתא. וזה פשוט

)** (ז

) ובגוף הדבר לענין שאלתו, אי יש לדמותו להאבעיא דאיברי בשר נחירה, כנזכר. יש ללמוד מאחד המיוחד שבגדולי האחרונים הלא הוא הגאון נודע ביהודה' ז"ל בתשובותיו מהד"ת חיו"ד סי' ס"ד, שדקדק בלשון הרא"ש חולין י"ז בהנפ"מ שכ':

לאדם שאוסר עצמו בא' מן המינין „מזמן ידוע ואילך“. וכתב וז"ל:

שעד כאן לא מספקא לי' לר"י אלא בדומיא דאיברי ב"נ וכו' חזינן שהקב"ה צוה אותם במדבר והזהיר על הזביחה שלא יאכלו בשר נחירה. ואמנם קבע להם זמן שלא יתחיל איסור זה עד שיבואו לארץ, בזה איכא למימר שהקפיד לגמרי, שלא יחול איסור זה, כ"א על שינחרו לאחר זמן ההוא, כשם שהקפיד שלא יתחיל איסור זה עד אותו זמן. אבל בדבר שנאסר ומתחיל האיסור תיכף, אין שום חילוק, בין מה שהי' בידו מעבר, או מה שיבא אח"כ לידו ולכן אדם האוסר עצמו באיזה דבר או נזיר שהזיר עצמו תיכף נאסר. ואין חילוק בין מה שהי' בידו, או מה שעתיד לבא לידו. ולכך נקט הרא"ש הנפקותא בבעיא זו, לאדם שאוסר עצמו בא' מן המנין נין מזמן ידוע ואילך' וכי', ער:

אלא ודאי שאין בזה שום ספק, שדבר הנאסר מאותו שעה, אסור גם כל מה שיש בעין מקודם לזה. והספק הוא רק באיברי נחירה, שגם בשעה שנאמר האיסור לא חל האיסור תיכף וקבע הקב"ה זמן אימת ש תחיל עכ"ל. ועפי"ד הנו"ב הנ"ל יתיישב לן שפיר דלא קשה מידי קושית הס' „ראש יוסף“ על חולין [להפמ"ג] דף י"ז. שהקשה אמאי לא מיבעיא לכ"ע בנטל בשר נחירה בשבע שכבשו, והותיר לאחר שכ שי, אי שרי אז"כ ע"ש. ולהנ"ב אתי שפיר ולק"מ דדבר הנאסר מאותו שעה, אסור גם כל מה שיש בעין מקודם כנ"ל. וא"כ עפי"ז ממילא נסתר דברי הברכ"י הנ"ל שהביא ראי' לענין לאכול בשבוע שחל ט"ב מהבשר שנשתייר מסעודת שבת מהאבעיא דאיברי ב"נ והנ"מ שברא"ש. ולהנו"ב אין בזה שום ספק שדבר הנאסר מאותו שעה, אסור כל מה שיש בעין מקודם. שוב נזכרתי שכבר העיר בזה ב„פתחי תשובה“ יו"ד סי' שמ"א ס"ק י"ב, ע"ש שסיים:

ופשיטא שגם לענין שבוע שחל ט"ב אין להקל בזה עכ"ל. וגם הראש יוסף' גופי' כתב לתרץ קושיתו הנ"ל. וז"ל:

דז"א כיון שכבר נצטוה על השחיטה, והתורה התירה בשבע שכבשו, ודאי לאחר מכאן מה שנשאר אסור, דלא התירה אלא בשעת מלחמה. משא"כ איברי בשר נחירה, שבשעה שנחרו הי' היתר גמור, ואח"כ נצטוו על השחיטה, מיבעיא לי' שפיר, אי הותר אח"כ עכ"ל. הרי מבואר גם דעת הפמ"ג ב„ראש יוסף“ דאם כבר נצטוה על איסור, ואח"כ מחמת איזה סיבה הותר האיסור, באיזה זמן, או באיזה מקים, לכשנתבטל הסיבה חזר הא סור למקומו, ולא אמרינן כיון דאשתרי אשתרי בכה"ג:

(ח) ומה שהביא מהרא"ש בהל' ציצית בשם ר"ת לענין כסות יום שהותר בו כלאים, שאין בו משום כלאים אפי' ללבשו בלילה יע"ש. והוכיח מזה ג"כ דאמרינן בכה"ג כיון דאישתרי אשתרי. הנה דברי הר"ת מובאים בתוס' חולין ק"י ע"ב ד"ה טלית, ע"ש ובתוס' מנחות מ' ע"ב ד"ה תכלת. ע"ש שפירש כן הא דאמר שמואל במנחות מ' פ"ב תכלת אין בה משום כלאים עש"ה. ועיין ברא"ש שם בהל' ציצית שכתב:

דלשינויא קמא כסות יום חייב אפי' בלילה. ונ"ל כשינויא קמא. וכן משמע בירושלמי פ"א דקידושין ע"ש. וכ"כ תוס' קידושין ל"ד ע"א ד"ה ותפילין, בשם הירושלמי, ע"ש ובירושלמי קידושין פ"א ה"ז ובשי"ק שם ד"ה טעמון ע"ש ובמרה"פ שם ד"ה שהרי ע"ש. וקשה מתוס' מנחות מ' ע"ב ד"ה משום. שכתבו בתחלה בשם הר"ת דכסות יום חייב בלילה. ואח"כ כתבו:

מיהו בירושלמי קידושין וכו' ע"ש משמע דמהירושלמי מוכח איפכא. כקושיית השי"ק והמרה"פ עש"ה וצ"ע. וכיון שדעת הר"ת דכסות יום חייב בלילה. שפיר פשיטא לן לפרש הא דאמר שמואל תכלת אין בו משום כלאים, דאשמעינן דאפילו בלילה אין בו משום כלאים לא מטעם הואיל ואישתרי אישתרי. רק להר"ת לשיטתי' הטעם הוא משום דכסות יום חייב בלילה, וא"כ לילה זמן מצות ציצית הוא בכסות יום. והא דאמרינן דלאו זמן ציצית בלילה. אינו ממעט אלא כסות לילה. כמש"כ ה א"ש להדיא בדעת הר"ת. וכ"כ הטור או"ח סי' י"ח בשם הרא"ם, ע"ש בב"י. ולפענ"ד נ"ל ראיה ברורה לזה, דאי לא תימא הכי, רק דנימא דטעמא הוא משים הואיל ואישתרי אישתרי. יקשה לן דשמואל, אדשמואל דהא בקידושין כ"א ע"ב לענין כהן ביפ"ת ס"ל לשמואל דבביאה שניה אסור. משום דלא שמיע לי' כלומר לא ס"ל דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי [ועיין תוס' קידושין שם ד"ה בביאה שניה, לענין עבד כהן בשפחה כנענית, דשמואל לא ס"ל דאמרינן הואיל ואישתרי ע"ש] וקשה האיך אמר שמואל במנחות מ' הנ"ל תכלת אין בו משום כלאים ולהר"ת ע"כ היינו אפי' ללבשו בלילה מטעם הואיל ואישתרי אישתרי? אלא ודאי זה אינו דטעמא ושמואל הוא משום דכסות יום חייב בלילה ולהכי פשיטא דאין בו משום כלאים בלילה. אבל לא משום הואיל ואישתרי. אמנם כן מלשון התוס' והרא"ש שכתבו, דלגמרי התיר הכתוב כלאים בציצית, ואין בו משום כלאים, ואפי' ללובשו בלילה. וכש"כ לפימש"כ דאפי' לנשים שרי כלאים בציצית. ונראה דפי' לדעת הר"ת דכ"ז אתי שמואל לאשמעינן דתכלת אין בו משום כלאים אפי' לנשים ע"ש משמע דס"ל דהטעם הוא משום הואיל ואישתרי אישתרי [ויש להעמיס כ"ז בלשון התיס' במנחות מ' ע"ב ד"ה תכלת, במש"כ:

ור"ת סותר פירוש שלמעלה. ע"ש בהגהת צ"ק. ולפי מה שכתבתי יש לפרש קצת ודו"ק] וא"כ הדרא קושייתי לדוכתי', דשמואל, אדשמואל, מקידושין כ"א ע"ב כנזכר? ויש ליישב עפי"ד התוס' קידושין כ"א ע"ב ד"ה בביאה. להא"ד:

דכי שריא לגבי ישראל, אין כאן חידוש וכו' ואכתי איכא איסורא לגבי כהן, ולא מצינו שהתיר עכ"ל. והכא נמי י"ל לל"ק לשמואל, אבל לענין כלאים שפיר ס"ל הואיל ואישתרי [והא דעבד כהן בשפחה כנענית. כבר איתותב שמואל ע"ש] ודו"ק. אחר כתבי זה מצאתי בפמ"ג או"ח סי' י"ח במ"ז סק"ב שהעיר בזה על הט"ז ע"ש. ובמחכת"ה לא הרגיש להעיר בכל האמור איברא ראה זה מצאתי בפי' הראב"ד על מס' תמיד הנדפס בש"ס דפוס ווילנא] בפ"א. ובדפי הש"ס שם דף ל"א ע"ב. שהשיג על הר"ת הנ"ל שפי' להא דשמואל במנחות מ' ע"ב תכלת אין בו משום כלאים אפי' ללבשו בלילה מטעם הואיל ואישתרי אישתרי. וכתב:

דלא שייך לומר הואיל ואישתרי אשתרי, אלא ביפ"ת וכיו"ב שאינו מחמת דחיית עשה את ל"ת. שהרי יפ"ת אינו עושה שום מצוה בביאתו, כ"א דניתנה לו רשות, כדי שלא יבא עלי' באיסור. אבל במקום שהוא מחמת דחיית עשה את ל"ת. אינו מותר כ"א בעידנא דקיים קיום עשה. ע"ש שהביא כמה ראיות דלא אמרינן בכה"ג הואיל ואישתרי אישתרי. וכתב [על הכותב בשם הר"ת כנ"ל] שנראה שהשומע שמע וטעה בדבר שאפי' לתינוקות אין ראוי לטעות בו, כי כמה שנויי דחיקא ולית בהו ממשא כלל יש לו בענין זה עש"ה. ותימה על הראב"ד ז"ל שלא הביא עוד ראי' לדבריו, דאי לא תימא הכי יקשה לן דשמואל, אדשמואל כקושיתי הנ"ל וצ"ע:

וגם הרשב"א בחי' לקידושין כ"א ע"ב בריש ד"ה רב, כתב ג"כ כסברת הראב"ד הנ"ל דהיכא שהוא רק משום דחיית עשה לל"ת לא שייך כלל לומר הואיל ואישתרי אישתרי ע"ש. והא דאמרינן בזבחים ל"ב ע"ב דס"ל לרבא מה לי חד דחויא, מה לי שתי דחיות ע"ש. שאני התם דהוי בעידנא דקיים עשה. משא"כ היכא דלא הוי בעידנא דק ים עשה ל"ש הואיל ואישתרי מחמת דיחוי, אישתרי גם אח"כ. כמש"כ הראב"ד והרשב"א הנ"ל:

(ט) ולפענ"ד נ"ל להוכיח דהראב"ד אזיל לשיטתי', וגם הרמב"ם ורש"י ז"ל כוותי'. דהנה הרמב"ם פ"ג מהל' ציצית ה"ט כתב:

נשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים. והראב"ד שם כתב ע"ז:

דוקא בציצית שאין בה כלאים. וע"ש בכ"מ שכתב:

פשוט הוא, ולא הוצרך רבינו לכותבו עכ"ל. ונראה דהראב"ד אזיל לשיטתי' בפירושו לתמיד הנ"ל שהשיג על הר"ת הנ"ל. דלפי' הר"ת הא דאמר שמואל תכלת אין בו חשים כלאים. קמ"ל נמי דאפי' לנשים שרי כלאים בציצית, דלגמרי התיר הכתוב כלאים בציצית מטעם הואיל ואישתרי לאנשים, אישתרי נמי לנשים. כמו ביפ"ת דאמרינן הואיל ואישתרי לישראל, אישתרי נמי לכהן. וכתוס' קידושין כ"א ע"ב ד"ה בביאה הנ"ל. אמנם להראב"ד שהשיג עליו וס"ל דהיכא דהוא רק משום דחי"ת עשה לל"ת, לא שייך כלל לומר הואיל ואישתרי אישתרי. עפי"ז שפיר כתב:

דוקא בציצית שאין בו כלאים. ולהכ"מ גם הרמב"ם ס"ל הכי כנ"ל. ועפי"ז ממילא מוכח דלהרמב"ם אסור ללבוש בלילה טלית שיש בו כלאים בציצית, ולא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי. ודלא כהמהר"י אבוה"ב ז"ל, מובא בכ"מ שם פ"ג מהל' ציצית ה"ח, שכתב בדעת הרמב"ם ז"ל דמותר ללבוש ציצית בלילה אפי' אם יש בהטלית כלאים, מטעם הואיל והותר הותר. והכ"מ שם השיג עליו מהא דכתב הרמב"ם:

כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת, גזירה שמא יתכסה בה בלילה וכו'. ואפי' בכסות יום מיירי וכו' פ"ש. וכן השיג עליו בב"י או"ח סי' י"ח ט"ש. אבל הב"ח השיג על הב"י, ופירש להרמב"ם כמהר"י אבוה"ב, ומתרץ קושית הב"י דס"ל להרמב"ם כהר"ת, דבכסות של צמר המיוחד ליום, אין בו משום כלאים אף בלילה, אבל בשל פשתן המיוחד ליום, גזרו בו משום כסות של פשתן המיוחד ללילה, ופי' בזה גם דעת רש"י ז"ל דהכי ס"ל. דלא כמו שהבין הר"ת ז"ל בדעת רש"י [כמש"כ התוס' חולין ק"י ע"ב ד"ה טלית]. וכתב, דלענין דינא לא פליגו. דרש"י והרמב"ם ז"ל נמי ס"ל כהר"ת עש"ה. ולכאורה הי' נ"ל ראיה לדברי הב"ח דעפ"י דבריו ז"ל יש ליישב סתירת דברי רש"י ז"ל. דבשבת כ"ה ע"ב ד"ה ואינהו. כתב וז"ל:

רבנן גזור בהו משום כסות לילה, שמא יהא לו כסות שמיוחד ללילות, ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה עכ"ל. ומכאן משמע להדיא דס"ל לרש"י דכסות יום מותר בלילה אף בכלאים, כהר"ת. ובמנחות מ' ע"ב ברש"י ו"ה ה"ג. פי' שמא יתכסה בו בלילה? וכבר העיר בזה בגליון התוס' חולין ק"י ע"ב ד"ה טלית ע"ש [כפי שנדפם בווילנא] ולפענ"ד יש להעיר עוד יותר לפמש"כ בהגהות מיימוניות מובא בב"י סי' י"ח הנ"ל שרש"י פי' כדברי הרמב"ם. ומטעם זה פסק הב"י להלכה כהרמב"ם, משום דרש"י ס"ל כוות' ע"ש. וע"כ צ"ל דכוונת הגהות מיימוני' לפירש"י במנחות מ' ע"ב הנ"ל. אבל בהגהות מיימוני' שלפנינו בפ"ג מהל' ציצית כתב וז"ל:

וכשיטה זו פר"י. ודלא כרש"י שפי' כסות לילה, שמיוחד ללילה וכו'. אבל כסות יום חייב אף בלילה וכו' עכ"ל וע"כ צ"ל דכוונת הגהות מיימוני שלפנינו לפירש"י בשבת כ"ה ע"ב הנ"נ. ועיין בב"ח בסי' י"ח הנ"ל שכתב:

יש נוסחאות אחרות בלשון הגהות מיימוני כתובים בטעות עכ"ל, ולפי מה שהבאתי מפירש"י שבת כ"ה ע"ב, לאו טעות הוא כלל. עכ"פ דברי רש"י ז"ל סותרים אהדדי לכאורה ו וסבור הייתי לתרץ שלא יסתרו דברי רש"י ז"ל אהדדי. דרש"י בשבת כ"ה ע"ב פירש כן על העובדא בתלמידי דר' יהודה ב"ר אלעאי. דהוא סתם ר' יהודה המוזכר בכל מקום. כרש"י ביצה כ"ו ע"א ד"ה ר' יהודה הנשיא פ"ש. וזה ר' יהודה סתם חולק תמיד עם ר"ש חבירו. וכל מקים שמוזכר ר"ש ורבנן, היינו ר' יהודה בעל פלוגתיה דר"ש. כמש"כ בס' דרכי הלימוד, ליסוד הלימוד. מובא בענף יוסף על ה„עין יעקב“ בשבת כ"ה ע"ב. ולפי המבואר בירושלמי קידושין פ"א ה"ז פליגו ר"ש ורבנן דר"ש פוטר נשים מן הציצית מטעם שהיא מ"ע שהזמ"ג שהרי כסות לילה פטור מן הציצית. ורבנן [דהוא סתם ר' יהודה] ס"ל דלא הוי מ"ע שהזמ"ג שכן אם היו מיוחדות ליום ולילה, אפי' בלילה חייבת בציצית. ע"ש בשי"ק ד"ה טעמון דרבנן. ובמראה הפנים ד"ה שהרי. שתמהו בזה על הרא"ש ותוס' קידושין ל"ד ע"א ע"ש. וכבר הערותי לעיל מתוס' מנחות מ' ע"ב ד"ה משום. שהביאו ג"כ להירושלמי כנ"ל. ומשמע דס"ל ג"כ דרבנן דפליגו על ר"ש, ס"ל דכסות יום חייב בלילה. וא"כ ממילא מוכח דר' יהודה ס"ל דכסות יום חייב בלילה. ועפי"ז שפיר פירש"י בשבת כ"ה ע"ב דקאי לתלמידי ר' יהודה דמסתמא כר"י רבה ס"ל כמו שהוכיחו התוס' בשבועות מ"ב ע"א ד"ה כל, דתלמיד מסתמא כרבו ס"ל ע"ש. ולהכי פירש"י לשיטת ר' יהודה משום כסות לילה דהיינו כסות המיוחד ללילה. אבל כסות יום חייב בלילה, ומותר אפי' בכלאים כנ"ל, אבל במנחות דלא קאי לר' יהודה שפיר פירש"י שמא יתכסה בלילה. ולכאורה הוא ישוב נכון [ועפי"ז יש לפלפל בתוס' יבמות ד' ע"א ד"ה דכתיב. במש"כ לרבנן דר"ש, דס"ל נשים חייבות בציצית. עש"ה ודוק] אמנם ישוב זה לא מעלה ארוכה עדיין לכל דברי רש"י ז"ל. דהרי זה מצאתי עוד ברש"י כבת כ"ז ע"ב ד"ה לכסות לילה שפי' ג"כ כסות המיוחד ללילות. וכן פירש"י עוד בזבחים י"ח ע"ב ד"ה פרט לכסות לילה. טלית העשויה לכסות לילה עכ"ל. הרי לן בתלתא דוכתי דקדק רש"י ז"ל וכתב דוקא בכסות המיוחד ללילות. ומשמע להדיא דכסות יום בלילה מותר בכלאים. ובשבת כ"ו ע"ב ובזבחים י"ח ע"ב ודאי לא קאי לר' יהודה, דהא הברייתא דראיתם אותו פרט לכסות לילה, אדרבה כר"ש אתיא. כמבואר במנחות מ"ג ע"א. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דדברי רש"י ז"ל סיתראי נינהו? וראיתי בגליון הש"ס בזבחים י"ח ע"ב, ציין על פירש"י שם, שכן כתב בשבת כ"ז ע"ב. והעיר ממנחות מ' ע"ב. ותמהני שלא העיר מפרש"י שבת כ"ה ע"ב ומהגהות מיימוני הנ"ל לפירש"י כנ"ל ו אולם להב"ח הנ"ל שפירש הא דפירש"י במנחות:

שמא יתכסה בי בלילה. היינו בסדין של פשתן לפי שדרך הסדן להתכסות בו בלילה כנ"ל. שוב ליכא שום סתירה בדברי רש"י ז"ל, והכל הוא. שפה אחת ודברים אחדים. וזה נכון:

(י) אולם גוף היסוד שבנה הב"ח לפרש דעת מרן הרמב"ם ז"ל כמהר"י אבוה"ב, משום דס"ל כהר"ת כנזכר. לפענ"ד ליתא. דהא לדעת הר"ת אפי' לנשים שרי כלאים בציצית כנ"ל. ולדעת הרמב"ם נשים שרצו להתעטף מתעטפים דוקא בציצית שאין בו כלאים. כמש"כ הראב"ד והכ"מ בפ"ג מהל' צצית ה"ט הנ"ל. ואם תאמר דהב"ח ס"ל באמת דלדעת הרמב"ם שרינן גס לנשים כלאים בציצת. ודלא כהכ"מ. או דנימא דהב"ח סובר בדעת הרמב"ם דדוקא בזה ס"ל כהר"ת לענין כלאים בציצית בלילה, אבל לא לענין נשים. קשה עכ"פ הו"ל להב"ח לבאר ולפרש ולא לסתום? ולא זו בלבד אלא דיש לתמוה על הב"ח עוד תימה יותר גדולה. דהרי מפורש יוצא בהרמב"ם סוף הל' כלאים. וז"ל:

כהנים שלבשו בגדי כהנה שלא בשעת עבודה אפי' במקדש לוקין, מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו אלא בשעת עבודה שהוא מ"ע כציצית עכ"ל ומלשונו זה מבואר דגם בציצית לא שרינן כלאים אלא בשעת קיום המ"ע דציצית, אבל לא בלילה, וכן לא בנשים. הרי מבואר להדיא דהרמב"ם לא ס"ל כהר"ת. ודלא כהב"ח ז"ל שוב ראיתי בס' קובץ על הרמב"ם בהל' ציצית ה"ד שהוכיח ג"כ מהרמב"ם בסוף הל' כלאים הנ"ל דלא ס"ל כהר"ת. ע"ש ובהלכה ז' שם, דחה עפי"ז דברי הס' לב אריה על מס' לן דף ק"י שתירץ למהר"י אבוהב הנ"ל ע"ש. ולא העיר כל מהראב"ד והכ"מ הנ"ל לענין נשים בכלאים בציצית. ובמח"כ אישתמיט מיני' דברי הב"ח הנ"ל. ולא הרגיש כלל לתמוה עליו כנ"ל. וגם מה שהאריך בס' קובץ שם לתרץ שיטת הר"ת והרמב"ם, עפי"ד התוס' יבמות ו' ע"א ד"ה טעמא. שהקשו וז"ל:

אי בעלמא דחי. א"כ קרא דכלאים בציצית למ"ל? ותירצו ג' תירוצם. והב' תירוצם הראשונים כבר סתר מהר"ם ברבי בח'. ולא נשאר לנו רק התי' הג' שכתבו התוס' וז"ל:

ועוד ס"ד דלא לידחי עשה דציצית לאו וכלאים, שאין שוה בנשים, למ"ד נשים פטורות מציצית עכ"ל. ופלפל ה„קובץ“ בזה למ"ד נו"נ א"ק ביו"ט עש"ה, ולפענ"ד נ"ל ג"כ לתרץ השיטות הנ"ל עפי"ד התוס' אלו. אבל בדרך יותר נכון. ואקדים דברי הס' מנחת חינוך מצוה שפ"ו שכתב לחדש עפי"ד הריטב"א שכ' דמ"ע שהז"ג דנשים פט רות דוקא במצוה שבגוף וכו' א"כ פשוט למין וס"ל דציצית חובת טלית, וכלי קופסא חייבים בציצית. מ"מ לא מיקרי מ"ע שהזמן גרמא לענין לפטור נשים, דלא הוי מצוה שבגוף, רק להטיל ציצית בבגד. א"כ נשים חייבות ג"כ. ע"ש בדבריו כי נעמו. ועפי"ז אתיא לן שפיר ויתבאר היטב שיטת הר"ת שפי' הא דאמר שמואל תכלת אין בו משום כלאים, דקמ"ל אפי' בלילה אין בה משום כלאים, דלגמרי התיר הכתוב כלאים בציצית כנ"ל. משום דשמואל אזיל לשיטתיה שם במנחות מ"א ע"א דכלי קופסא חייבין בציצית. וא"כ לשיטת שמואל נשים חייבות בציצית כהמנ"ח הנ"ל. וא"כ לשיטתי' הורא קושית התוס' הנ"ל לדוכתה, אי בעלמא דחי, א"כ למ"ל הסמיכות להתיר כלאים בציצית, הא גם בעלמא עשה דוחה לנ"א. ואין לתרץ כתי' הג' של התוס' דמ"ד דלא לידחי עשה דציצית לעשה דכלאים שאין שוה בנשים, דנשים פטורות מציצית כנ"ל. דהא לשיטת שמ אל נשים חייבות בציצית? ומטעם קושיא זאת הוכיח הר"ת דאיצטריך הסמיכות למימר דבכל ענין אשתרי כלאים בציצית, אפי' שלא בשעת קיום המצוה כגון בלילה דלגמרי התיר הכתוב כלאים בציצית, והותרה היא, ולא דחויה היא. משא"כ אם נימא מטעם עשה דוחה לל"ת אינו מותר כ"א בעידן המצוה, אבל לא בלילה. ולהכי אתי הסמיכות להורות דהותרה. ועפ"י האמור ממילא מיושב קושית הראב"ד בפ"א דמס' תמיד הנ"ל במה שהשיג על הר"ת, דלא שייך לימר כיון דאישתרי אישתרי, במקום שהיא מחמת דחיית עשה לל"ת, ואינו מותר כ"א בעידנא דמקיים עשה. והכא נמי כלאים בציצית אינו מותר אלא בעידנא דמקיים עשה כגון ביום ולא בלילה כנ"ל, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר ולא קשה מידי על הר"ת, דלשיטת הר"ת הא דשרינן כלאים בציצית, לא מטעם דחויה היא, דנימא דבעינן בעידנא. אלא דהר"ת הוכיח לשמואל לשיטתיה ודאי דס"ל וכלאים בציצית הותרה לגמרי אפ' שלא בשעת קיום המצוה כגון בלילה, כדבר האמור. ואפשר דגם הר"ת מודה דלמאן דס"ל נשים פטורות מן הציצית, ע"כ ס"ל דכלאים בציצית רק דחויה היא ולא הותרה. דהא למ"ד זה הסמיכות אינו מיותר דלדידיה שפיר איכא לתרוצי קושית התוס' כתירוצם הג' הנ"ל. ולא כתב הר"ת דכלאים בציצית התרה רק לשמואל לשיטתי' דכל נשים חייבות בציצת כנ"ל [ועפי"ז יש להעיר על התוס' מנחות מ' ע"ב, ובחולין ק"י ע"ב, וברא"ש בה"צ הנ"ל, שכולם כתבו בשם הר"ת דלנשים ג"כ שרי ללבוש כלאים בציצית. וקשה הא הר"ת לשמואל קאי, ולשמואל לשיטת' נשים חייבות בציצית. וא"כ אין זה רבותא כלל הא דשר נן לנשים כלאים בציצית? וצע"ג] ועיין תוס' מנחות מ' ע"א ד"ה כיון, שכתבו:

דכלאים ממש הותר אצל ציצית, ולא משום דחויה עכ"ל. והיינו כשיטת הר"ת הנ"ב אבל הרמב"ם דפסק נשים פטורות מציצית כנ"ל. א"כ לדידיה שפיר מתיישב קושית התוס' כתירוצם הג' הנ"ל, דהסמיכות קמ"ל דמ"ע דציצית אע"ג דאינו שוה בכל, דהא נשים פטורות, אפ"ה דתי לל"ת דכלאים. וא"כ לית לן הוכחה כלל דכלאים בציצית הותרה, ומש"ה פסק דלא הוי רק דחויה, ולהכי לא שרינן כלאים בציצית, רק בשעה שמקיים המ"פ דציצית, כגון ביום, אבל לא בלילה, או בנשים. והרי זה דומה לבגדי כהונה, דלא הותר כלאים אלא בשעת עבודה. כמש"כ הרמב"ם בסוף הל' כלאים הנ"ל. ותמהני על הפמ"ג או"ח בפתיחה להל' ציצית שכתב דהרמב"ם ס"ל כלאים בציצית הותרה, לא מטעם דחויה ע"ש. ולפי מה שכתבתי זה אינו, דבאמת הרמב"ם סבירא לי' כלאים בציצית דחויה, ולא הותרה כדעת הר"ח. ומה שהביא מהרמב"ם פ"ג מהל' ציצית ה"ו שכתב שהשעטנז מותר לענין ציצית וכו' ולפענ"ד אין בזה שום הוכחה, דהא הרמב"ם שם מסיים:

מטעם עשה דוחה לל"ת ע"ש. אבל ההוכחות שהראיתי ל עת דהרמב"ם ס"ל דכלאים בציצית דחויה ולא הותרה, הן אמת ויציב. ומצינו למידן דהרמב"ם והראב"ד קיימו בחדא שיטתא דכלאים בציצית דחויה היא ולא הותרה, רק לענין כלאים בבגדי כהונה פליגו הרמב"ם והראב"ד ז"ל, דלדעת הראב"ד בסיף הל' כלאים שם, שרי לגמרי אפי' שלא בשעת עבודה, משום דס"ל כלאים בבגדי כהונה הותרה. אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל שהיא מ"ע כציצית. ובשניהם דחויה ולא הותרה. ודו"ק היטב כי הוא פרפרת נאה בביאור שיטות הפוסקים בס"ד כפתור ופרח:

ועתה נתנה ראש ונשובה לנידון שאלתו, דכמו בכלאים בציצית דדחויה היא, כנזכר. לא שייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי. והכא נמי בנד"ד דהאבילות נדחה מפני שבת [עיין מ"ק י"ד פ"ב. ועיין בתוס' מ"ק כ"ג ע"ב. משום דשבת כתיב בי' ברכה] לא שייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי. ותכף אחר השבת חזר האיסור למקומו כנ"ל:

(יא) ומה שהביא מהתה"ד סי' ל"ב לענין פת עכו"ם נקיה ופת קיבר של ישראל שיבצע מן היפה של עכו"ם, וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה. וכת"ר העיר דלמה מותר לכל הסעודה, ואמאי לא נימא דאחר הבציעה בטלה הסיבה, ושוב הדרא לאיסורא קמא. באמת לא קשה מידי, דהא בתה"ד מפרש טעמא (ומובא גם בב"י או"ת סי' קס"ח) דהנזהר מפת של עכו"ם נפשו חשקה בו אלא דמניח משום פרישות, ולכך היכא דמצי למצוא עילה שיאכל בהיתר, ולא יצטרך לפרישות, כגון הכא שמחבב בו המצוה שרי לי' רבנן. וכ"ה במג"א או"ח ס' קס"ח ס"ק י"ב. ועיין בב"י וברמ"א או"ח סוס"י קס"ז בשם האגור שכתב, דיש לאכול הפת שבצע בהמוציא קודם שיאכל פת אחר, כדי שיאכלנו לתאבון, והוא משום חבוב מצוה, ע"ש בב"י ובדרישה בסיף הסי' ובט"ז שם ס"ק י"ח ובפמ"ג במ"ז שם, ובמג"א ס"ק מ"ב שם בשם השל"ה עש"ה, ועיין בט"ז יו"ד סי' קי"ב סוסק"ח כתב וז"ל:

והדין נותן שהפת שיאכל עליו יבצע כמש"כ בתה"ד דאין להקדים לבצוע אלא מה שיאכל וכו' ע"ש. ומטעם כל זה הותר לכל הסעודה ונחשב לו חבוב מצוה [ומצאתי באבן עזרא סוף פ' יתרו, עה"פ:

לא תבנה אתהן גזית. כתב וז"ל:

ועל דרך הסברא אולי הי' כן כדרך הפגול, בעבור שהי' קרב על גבי המזבח, אין ראוי להיות הנשאר פגול, כי יחלל קודש שהקדיש, אם ישאר ממנו, עד שיהי' פגול. וככה זה אם יכרתו האבנים לבנות המזבח, אולי יחולל הנכרת חן האבנים לעבודה זרה או למקום המטונף, וזה אינו כבוד עכ"ל. וי"ל דהיינו נמי טעמא דר' נתן שדרש במכילתא פ' בא, עה"פ:

משארתם צררת בשמלתם על שכמם, ר"נ אומר וכי לא היתה שם בהמה וכו' ומה ת"ל על שכמם, אלא שהיו מחבבין את המצות, ע"כ, כלומר כיון שהי' שירי מצוה אינו כבוד שיהיה מחולל להוליכם על גבי בהמה. והיינו נמי טעמא דר' יוחנן בירושלמי פ"ב דמ"ק סוף ה"ג, ובירושלמי סנהדרין פ"ח סוף ה"ב דהוה עליל לכנישתא בצפרא ומלקט פירורין ואכיל [מהנשאר מסעודת קידוש החדש] וכו' ע"ש. מאחר שהיה סעודת מצוה הוי כקרב לגבי המזבח, ואין ראוי להיות הנשאר מחולל. ועפי"ז אפשר לומר דהיינו נמי טעמא דהכלבו שהביא הב"י והט"ז והמג"א שאין להאכיל לבהמה ועוף או לעכו"ם מחתיכה שנוגעות בו חתיכת המוציא. והט"ז הנ"ל הביא מפירש"י פ' בא, שיש חבוב מצות במה שנשתייר חן מצה ומרור ע"ש. ועפי"ד ה„אבן עזרא“ אתי שפיר כיון שבחתיכת המוציא עביד מצוה, אינו ראוי להיות הנשאר מחולל להאכילה לבהמה או לעכו"ם כהרמ"א או"ת סי' קס"ז ספי' ה' כי השלחן דומה למזבח וכו' פ"ש. ומקורו מברכות נ"ה ע"א בזמן שביהמ"ק קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו. ועיין במהרש"א בחידא"ג ב"ב סוף פ' חזקת הבתים, שדקדק בשינוי לשין דקאמר במזבח, מכפר על ישראל, ובשלחן מכפר על האדם. והו"ל לומר נמי מכפר עליהן ע"ש מש"כ בזה. ובמח"כ המהרש"א אישתמיט מיניה מ"ש בסוף חגיגה דקאמר נמי מזבח מכפר על אדם, כמו בשלחן. וכ"ה במנחות צ"ז ע"א, ע"ש בתוס' ד"ה שלחנו. ובמהרש"א בחדא"ג מנחות שהעיר דממתני' פ"ג דאבות משמע משום דאומרין עליו ד"ת ע"ש. והרבינו גרשום כתב להדיא שלחנו מכפר בהכנסת אורחים. וכ"ה בשטמ"ק שם. וצ"ע]:

(יב) ובעיקר הדבר לענינינו, לפענ"ד יש לתמוה על הברכי יוסף וה„עיקרי הד"ט“ וה„שערי תשובה“ באו"ח סי' תקנ"א, וה„פתחי תשובה“ יו"ד סי' שמ"א ס"ק י"ב הנ"ל שכולם הביאו הראיה מהאבעיא דאברי בשר נחירה כנ"ל. ובמח"כ אישתמיט מכל הני גאוני, דיתבו בהדא קינא, הא דמבואר בש"ע יו"ד סי' רי"ח סעי' ב' וברמ"א שם, דקהל שעשו תקנה כיו"ב שאסורין למכור אפי' מה שהי' להם קודם לכן עכ"ל. ובט"ז שם סק"ד בשם החה"ד שהביא ראיה מבעיא זו. וגם הביא להמהרש"ל ביש"ש חולין, דכיון דהאבעיא לא נפשטא, בדאורייתא ספיקא לחומרא, ובדרבנן ספיקא לקולא. ע"ש שהאריך. ועיין בש"ך שם סק"ג שהביא ג"כ להמהרש"ל הנ"ל ע"ש. אם אמנם כי גוף דברי מהרש"ל לשיטתיה תמוה, ממש"כ ביש"ש ביצה פ"א סי' מ"ג דהיכא דסיימו בש"ס בהאבעיא תיקו. אמרינן תיקו דאיסורא לחומרא אפי' במידי דרבנן. והטעם מאחר שרב אשי ודורו שחתמו התלמוד וכתבו עליו תיקו. אלמא שהניחו בספק איסור עד שיבא אליהו ז"ל ע"ש. וכ"כ בשמו ה קרבן נתנאל' על הרא"ש בסוף פ"א דביצה אות מ' ע"ש. ועיין בב"י או"ח סי' תל"ז שפסק דלא כהג"מ שכ' דר"מ ושאר גאונים דס"ל דכל תיקו דאיסורא לחומרא, ואפי' בדרבנן ע"ש. והב"ח שם סיים בצ"ע, דשמא דוקא היכא דאסיקנא בתיקו ע"ש. ולא הביא ליש"ש ביצה הנ"ל [ובתשובה אחת הארכתי בזה בבקיאות נפלא בס"ד, ולא עט האסף פה]. וא"כ הא בהאבעיא זו. בירושלמי עירובין סוף פ"א שאמרו על הא דתנן ארבעה דברים פטרו במחנה וכו' ופטורין מדמאי נכנסו עמהן לעיר כבר נפטרו. וע"ש ב„קרבן עדה“ שפי' וז"ל:

פירות של דמאי שנכנסו עמהן לעיר לאחר שחזרו ממלחמה, פטורין מדמאי, שכבר נפטרו מתחלה עכ"ל. וכן פי' הפני משה בפי' הב'. ע"ש ב„שירי קרבן“ שכתב שם דזאת היא הנפ"מ בהאבעיא דאיברי בשר נחירה, לענין דמאי שהביאו בני המלחמה, ומותרין משום הואיל והותר הותר. ולהירושלמי פשיטא, מה דלר' ירמיה מיבעיא לי' ע"ש. הרי מבואר מהירושלמי דבדרבנן אמרינן הואיל והותר הותר. ועיין בש"ך יו"ד סי' קמ"ה סק"א דלא שבקינן מאי דפשיטא לירושלמי, משום מאי דמספקא לש"ס דידן ע"ש ובברכ"י או"ת סי' צ' שהביא כן בשם ס' דרך הקדש ע"ש ולא ציין מהש"ך הנ"ל. ותימה על כל האחרונים שלא הביאו מהירושלמי עירובין הנ"ל:

עד כאן היתה תשובתי להרה"ח ר' ישראל ראבינאוויטש נ"י ומתוכה תחזינה עיניו תשובה ברורה גם בנידון שאלתו בענין סתם יינם הואיל ואינו אלא איסור דרבנן, יש להתיר מטעם הואיל ואישתרי אישתרי בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה