אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן קכב

סימן קכא

כבוד הרה"ג וכו' מוהר"י מודרין שליט"א

ע"ד השאלה בענין חלב שיש בה קצת אדמומית, ויוכל להיות שיש ס' נגד תערובות דם, ונתבשלה החלב, אם מותר החלב?

תשובה

(א) הנה עיני כת"ה שפיר חזו מה שהביא בד"ז הגאון בעל פתחי תשובה' ז"ל ביו"ד סי' פ"א סק"י בשם חב"י שכתב בטעם האיסור בזה כיון דדם נעכר ונעשה חלב, וכאן כיון דיש אדמומית מוכח דעדיין לא נשתנה הדם לגמרי לחלב ויש בו איסור דם. וכתב כתה"ר דנראה מזה דאין האיסור מצד תערובות דם אלא הוי כולו איסור דם ומה ענין ששים לזה. אכן דברי חב"י נאמרים רק אם דם נעכר ונעשה חלב. אבל אנן קיי"ל איברי' מתפרקין. כנדה ט' ע"א ובכורות ו'. וא"כ ע"כ האדמומית בא מדם פצוע בדד או איזה גיד הנפתח לשם. וא"כ יש מקום להתיר אם נראה לעין שיש ס' נגד התערובות דם שבו, עכ"ד. הנה כבר הרגישו בזה כל האחרונים. וכן קשה על המג"א או"ח סי' תצ"ד סק"ו שכתב שידוע דדם נעכר ונעשה חלב. וקשה הא אנן לא קיי"ל כן. וכן נתקשה בזה הפמ"ג בא"א שם. ואין תימה כל כך אם החב"י ס"ל כהמג"א. ויש להעיר עוד בזה עפי"ד התוספות חדשים על משניות נדה פ"א מ"ד] דגם חכמים ס"ל דהנקה גורמת סילוק דמים, רק דס"ל דמיד בהתחלת ההנקה מתהווה חלב, כלומר מאותן הליחות שהיו ראויין להיות דם, מתהווים מיד חלב וכו' יע"ש. והחת"ס ז"ל בחיו"ד ס' ע' כתב דכל זה אמת עפ"י הטבע יע"ש. וכיון שיש אדמומית בהחלב מוכח דלא נתהווה מאותן הליחות חלב כשרה כשאר חלב, רק נתהווה מכל הליחות איזה מיץ אדום. והרי זה כמין דם שאינו צלול. ונהי דהתורה התירה חלב נקיה לבנה, אבל מיץ אדום אסור מטעם דם, ול"ש כלל לשער בששים:

(ב) גם מה שכתב כתה"ר להתיר בספק אם יש ס' בנד"ד שנתבשלה לרוב הפוסקים דס"ל דם שבישלו דרבנן וסד"ר להקל וכשר עכ"פ בלא נידע מהאדמימות קודם הבישול ולפענ"ד יש לדחות היתר זה עפי"ד החת"ס ז"ל בחיו"ד סי' ע' וסי' ק"ו שכתב דבדם חן החי יש בו ג"כ איסור אבמה"ח כמו ציר מן החי. א"כ אין לדון צד היתר משום שנתבשל ודם שבישלו דרבנן, דנהי דלית כאן מה"ת אסור דם, אבל איסור אבמה"ח לא פקע אף בנתבשל. וכ"כ בשו"ת שם אריה סי' ס"ט, ביתר ביאור קצת, דאע"ג דאין ב"נ מצווה על דם מה"ח, כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' מלכים. מ"מ לישראל יש בזה איסור כמו ציר ורוטב מאמה"ח דלמידין מהא דהטמאין לאסור צירן. כחולין קי"ב ובכורות ו' ע"ב. וזה רק לישראל נאמר ולא לב"נ. ובשלמא קודם שנתבשל, דיש עליו איסר דם א"י איסור אמה"ח לחול על איסור דם, אבל כשנתבשל ופקע מיני' איסור דם מה"ת, מה לא אסור משים אמה"ח. ולכן בנמצא דם בחלב י"ל דאסור מה"ת אף בבישלו משום דם מן החי יע"ש. ובמחכת"ה אישתמיט מיני' דברי החת"ס הנ"ל:

(ג) ונרויח בזה ליישב קושית הפמ"ג יו"ד סי' ק"ה סק"ב על הא דבכורות ו' ע"ב וחלב מנ"ל דשרי. וילפי' לה מדאמרה תורה לא תבשל גדי בחלב אמו הא לחודי' שרי. והא כל איסורו משום דם נעכר, ודם שבישלו דרבנן, ומנ"ל מבב"ח דכתיב לא תבשל. ע"ש מש"כ. ועפ"י האמור לא קשה מידי, דאף לאחר שנתבשל יש בו איסור דם מן החי ואסור לישראל, ושפיר ילפנן מבב"ח דחלב שרי. ועיין בפלחי סי' פ"א סק"ז העיר בהא דבכורות, וכתב וז"ל:

ועוד נראה דאם חשש איסור חלב משום דם נעכר ונעשה חלב, ולדידן דס"ל דם שבישלו דרבנן, א"כ דם שנתהפך לחלב דבבישלו מותר מה"ת. א"כ קשה מאי מייתי ראי' מן חריצי חלב דחלב שרי, הא גבינות מבושלים מחלב ומהתמצית עושים גבינות, א"כ אין כאן חשש א סור דם, עכ"ל. ולפי מה שכתבתי ניחא, דאף לאחר שבישלו יש לישראל איסור דם מן החי, מטעם דכתיב הטמאים, לאסור צירן ורוטבן. ושפיר מייתי ראי' מן חריצי חלב א):**(א)

עפי"ז אתי שפיר מה דסליק אדעת הש"ס בבכורות ו' ע"ב לאסור חלב משום אבר מן החי, לאו דחלב גופי' הוי כמו אמה"ח או בשמה"ח, דחלב לאו אבר מיקרי ולא בשר מיקרי, רק דס"ד לאסור משום דהוי כמו צירן ורוטבן דלמידין מהך דהטמאים לאסור צירן ורוטבן, והבהמה כולו חי והחלב הוא ציר היוצא מזה החי. ונ"כ הפלתי סי' פ"א סק"ז להדיא. ובחת"ס חיו"ד סי' ע' וסי' צ"ג יע"ש. ואפשר להעמים זאת בכוונת ה„תוספות חיצוניות“ שהביא הרי"ט אלגזי, שהק' אמאי לא הוכיחו הש"ס דחלב שרי מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב ובודאי לא האכילם איסור. ותי' בשם ר"י מפריש דסבור שהם ב"נ ולא נצטוו כי אין זה מז' מציות ב"ל והקשה הרי"ט אלגזי דלמ"ד משום אבמה"ח ס"ד לאסור החלב וע"ז שפיר יש להוכיח מאברהם כיון שהוא מז' מצוות ב"נ ולהנ"ל לק"מ דע"כ הס"ד משום אבמה"ח היינו דהוי כמו צירן ורוטבן דלמידין מהך דהטמאים כנ"ל וזה רק לישראל נאמר ולא לב"נ ואין זה מז' מצוות ואין ראי' מאברהם כמש"כ כ"ז הפלתי. וראה כי הפלתי כיון בזה מדנפשיה לכל דברי התוס' חיצוניות. ובגוף קו' התוס' חיצוניות והפלתי יש להעיר קצת מתוס' מ" ב' ע"ב בשם הירושלמי דאין למידין מקודם מתן תורה ויש לפלפל ואכמ"ל

:)** (ד

) ולפענ"ד נראה עוד ליישב קושיות הפמ"ג והפלתי בפשיטות, דהנה ע"כ מה דמהדר הש"ס בבכורות ו' הנ"ל בהיתר החלב, העיקר הוא משום אבר מן החי. דלטעמא דדם נעכר ונעשה חלב אין אנו צריכין קרא להתירו, שהרי סברא זאת דדם נעכר הוא סברת ר"מ, ואמרינן בנדה ט' ע"א, אר"א מ"ט דר"מ, דכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד. ופירש"י וז"ל: מ"ט דר"מ, מנ"ל לר"מ דדם נעכר ונעשה חלב טהור מטמא חלב מדם עכ"ל וכיון ועיקר סברת ר"מ מהאי קרא גופי' נלמד דחלב מותר, כיון דקרי לי' טהור לגבי דם, אלמא דאינו בסוג דם. א"כ אין אנו צריכין עוד לקרא דחלב מותר. וכ"כ הרי"ט אלגזי על הל' בכורות פ"א אות ב' יע"ש. ועפי"ז לא קשה מידי קושיות הנ"ל מדם שבישלו. כי מה דמהדר הש"ס בהיתר החלב הוא משום אבמה"ח, ולא למ"ד דם נעכר כנ"ל. ועפי"ז יש לדחות דברי הפלתי בסי' פ"א סק"ז הנ"ל יע"ש:

(ה) ומה שכתב כתה"ר במה שהעירו האחרונים דלפי מה שחידש המרדכי בהגהותיו פרק הזרוע [בסוף תולין סי' תשל"ז] דכל שתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובות לא בטל, והוכיח כן מדין יבמה שרקקה דם ומדין ש"ז של זב. והביא מש"כ המרדכי עוד תירוץ דהך דיבמה ודזב מיירי בניכר ולכן לא בטל. והקשה דא"כ למה הוצרך הגמ' עוד לטעמא דא"א בלא צחצוחי רוק כיון דניכר בו הרוק והזיבה. ועוד הקשה, וכתב להגיה ומ"ש המרדכי דמיירי בניכר, איזה תלמיד טועה הגיה כן. וצ"ל דשם ניכר לכן לא בטל. וכיונתו היינו לפי מש"כ הכ"מ בפ"ג מהל' מאכלות אסורות הלכת ט"ו בדעת הרמב"ם דס"ל דכל שניכר האיסור הגם שא"א לבררו אינו בטל, ודלא כהרשב"א. וא"כ כיון שאין מציאות לרוקקת דם במוצצת אלא בתערובות רוק וכן בש"ז בלי תערובות זיבה הוי בגדר ניכר האיסור המיעוט ולא בטל הגם דא"א לבררו. וזה כוונת המררכי דשם ניכר המיעוט, והיינו כנ"ל. ובזה מיישב קושיתו ל"ל טעמא דא"א לצחצוחי דם בלא ריק וכן גבי זב כיון דשם ביבמות ק"ה לענין לפסול על האחין מיירי א"כ אפי' יש ספק אם יש צחצוחי רוק פסול וכן גבי זב ולמה צריך לטעמא דא"א. ולהנ"ל א"ש דאם הוי בגדר ספק לא הוי בגדר ניכר המיעוט והי' בטל ברוב. ותירץ בזה קושית המ"ל הל' מו"מ, עכ"ד. בזה האיר עיני לתרץ קושיא גדולה בהא דאמרינן בנדה נ"ה ע"ב ומי האף. מאי מי האף, אמר רב בנגררין דרך הפה לפי שא"א למי האף בלא צחצוחי רוק. ופריך:

ורב נחשוב נמי דמעת עינו וכו' יע"ש. והקשה בס' מ"נ דכאן יקשה דביטול הרוק ברוב מי האף וכאן ל"ש תי' המרדכי הנ"ל דבא לעולם ע"י תערובות ול"ב הא תינח במי האף דבא מבפנים שפיר י"ל דל"ב משום דכשבא לאויר הוי בא לעולם ע"י תערובות משא"כ בדמעת עין שהיא מבחוץ לעין ונכנס מבפנים הרי בא לעולם בלי תערובות ושוב אח"כ כשיצא ע"י הפה בטל הרוק ברוב. עכ"ד הס' מ"נ. והנה לפמש"כ המל"מ בפ"א ממשכב הלכה י"ד בשם מהר"י אלפנדרי לחלק בין יבמה וש"ז דלא הי' לו חנייה מיוחדת בלתי תערובות אבל בחלב של בהמה בתחלה הי' באבר מ וחד ואח"כ נקווה והי' לאחדים בזה בטל. ולפ"ז קשה כאן גם על מי האף דכ"ז שהי' באף ניכר בפ"ע ואח"כ יצא ע"י הפה וא"כ לבטול ברוב. אך אי נימא דלא כהר"י אלפנדרי קשה עכ"פ על דמעת עיניו לבטול ברוב. ולפי מה שכתב כתה"ר בכוונת המרדכי ניחא היטב, דכאן כיון שא"א למי האף בלא צחצוחי הרוק הוי בגדר ניכר האיסור ולא בטל הגם דא"א לבררו. ודו"ק:

(ו) ומה שהקשה כתה"ר גם לתי' הב' של המרדכי דמשים דבא לעולם ע"י תערובות ל"ב א"כ למה צריך ביבמה ובזבה טעם דא"א לצחצוחי דם וש"ז בלא רוק וזיבה אפי' הוי רק ספק כן הוא כנ"ל נלפענ"ד ליישב עפי"ד התב"ש סי' י"ד ס"ק ט"ז בטעם המרדכי דבא לעולם ע"י תערובות לא בטל, משום דכל שבא לעולם ע"י תערובות הוי לי' כקבוע, וכל קבוע כמע"מ ולא בטל ע"ש. ואף שאין זה מפורש יוצא מהתב"ש ז"ל אך הגאון רישנ"ז מלבוב ז"ל בהנהות יד שאול על היו"ד סי' י"ד ביאר כן דברי התב"ש ע"ש ועפי"ז לא קשה מידי גם קושיתו דשפיר צריך לטעמא דא"א דאם הוא בגדר ספק שוב הוי קבוע שאינו ניכר ובטל ברוב ודו"ק. ויש להאריך בזה, ולא עת האסף פה:

(ז) ומה שכתב כתה"ר לפרש דברי המרדכי הנ"ל דבא לעולם ע"י תערובות ל"ב, וכתב דבר חדש בזה, דהנה הנו"ב חיו"ד סי' נ"ד כ' דלא נאמר סברת המרדכי רק בביטול ברוב ולא בביטול ס'. אך הישועות יעקב יו"ד סי' י"ד תמה עליו דהא גם בביטול בס' ל"מ רק נגד הטעם תל כמות האיסור שנפל לשם ע"כ מטעם ביטול ברוב קאתינא עלה. וכתב כתה"ר במין באינו מינו שפיר צדקו דברי הנו"ב דהנה הסביר טעם המרדכי עפי"ד האחרונים לתרץ סתירת דברי המרדכי גבי דשיל"מ כ' להיפוך, וכ' דאם ההיתר הי' נכר בפ"ע שפיר יש לו ביטול ואם ההיתר לא ניכר בפ"ע לא בטל, וטעמא של דבר דכל ענין ביטול מאחרי רבים להטות ילפינן והוי רובא דאיתא קמן ולכן גם לענין ביטול בעינן רובא דאיתא קמן והיינו אם הרוב היתר הי' ניכר לעצמו קודם שנתערב, משא"כ כשבא מעורב הוי כרובא דליתא קמן, ולפ"ז כ"ז במב"מ אבל במבשא"מ א"כ אם נתבטל בס' ואין בו טעם האיסור א"כ הרי ההיתר ניכר לעצמו בטעמו והוי כמו רובא דאיתא קמן בדבר התלוי בטעם ושפר בטל גם כמות האיסור. וביבמה וש"ז שפיר כ' המרדכי אף דהוי מבשא"מ מ"מ הרי התם אינו תלוי בטעם והוי כרובא דליתא קמן. עכתו"ד [עיין באור זרוע הל' חליצה סי' תרע"א אית ג' עש"ה. וי"ל עפ"י דבריו ז"ל והבן] ולכאורה הי' נ"ל לישב בזה קושית הש"ך סי' צ"ב ס"ק י"א במה שהקשה סתירת דברי המחבר דבסי' צ"ב סעי' ד' כ' המחבר דגם החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת, וברס"י ק"ו כ' המחבר דהחתיכה בעצמה אסורה שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי ע"ש. ולפמש"כ ניחא, דהנה החו"ד בסי' ק"ו סק"א כ' בטעם הדבר דאפשר לסוחטו אסור, עפי"ד המרדכי הנ"ל דבא לעולם ע"י תערובות ל"ב ובעינן שיהי' ההיתר ניכר קודם שנתערב. ומש"ה החתיכה שבלעה איסור שהי' על החתיכה גופי' שם איסור דהא כשהי' האיסור בתוכה היתה מצטרפת להלקות מש"ה משהו איסור שנשאר בתוכה לא נתבטל כיון שקודם הביטול לא הי' ניכר הה תר דהא הי' על ההיתר גופי' שם איסור לכך לא מבטל להאיסור וכסברת המרדכי. ע"ש ובהגהות אמרי ברוך על החו"ד. ועיין פמ"ג סי' צ"ב שפ"ד ס"ק י"א הביא בשם ס' בת ישראל שכתב דבסי' צ"ב מיירי המחבר באינו מינו חלב בבשר. ובסי' ק"ו מיירי המחבר במין במינו. ע"ש מש"כ בשם הפלתי להיפוך, דבסי' צ"ב מיירי במב"מ בבשר שמן וחלב. ולפי דברי כתה"ר שפיר יש להכריע כה„בית ישראל“ ולא מטעמו של הב"י דכאן בסי' צ"ב מיירי במבשא"מ חלב בבשר ולכן אפשר לסוחטו מותר, דבמבשא"מ ל"ש סברת המרדכי הנ"ל. כמש"כ כתה"ר. משא"כ בסי' ק"ו מיירי במב"מ ושפיר שייך סברת המרדכי וכהחו"ד הנ"ל ולכן אפשר לסוחטו אסור. וזה נכון לפי דברי כתה"ר. אך גוף דברי כת"ה מאחרי רבים להטות ילפינן רובא דאיתא קמן דוקא ולכן גם לפנין ביטול כן. לפי דעתי זה אינו, הן אמת הוא דבחולין י"א רצו לומר דבעי דוקא רובא דאיתא קמן. אך להמסקנא גם רובא דליתא קמן מהני. כמש"כ רש"י להדיא בחולין י"ב ע"א ד"ה פסת, דאחרי רבים משמע אף רובא דליתא קמן. גם בגוף דינו שחדש כתה"ר דבמבשא"מ צדקו דברי הנו"ב דל"ש סברת המרדכי. עיין ביד אפר ם בסוף הל' תערובות, שכתב:

בין במינו בין באינו מינו ל"ש סברת הנו"ב. ע"ש שדבריו נכונים מאד. ואף שהפ"ח בסי' צ"ח סק"ח מחלק ג"כ בין שיעור ס' לביטול ברוב ע"ש גם דבריו ז"ל תמוהים, וכבר תמה עליו הבית מאיר שם. וכ"כ הפמ"ג בג"ו שם. וכן הוא האמת, ואין להאריך. וראיתי בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קל"ח שחידש להיפוך דהמרדכי בפ"ק דשבת המובא ביו"ד סי' ק"ב דכל איסר שלא ה' ניכר קידם שנתערב בטל אף בדשיל"מ, היינו במב"מ שבטל מה"ת וכו' אבל במין באינו מינו דתליא בטעמא או בחזותא בזה אם הי' תחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות לא מהני לי' ביטול. ע"ש מילתא בטעם לשבח. ועפי"ז י"ל קושית הש"ך בסי' צ"ב הנ"ל ויש להכריע עפי"ז כדברי הפלתי דבסי' צ"ב מיירי בשר שמן וחלב, עיין בסי' צ"ח בש"ך סק"א ולכן אפשר לסוחטו מותר דלא שייך טעם החו"ד בסי' ק"ו הנ"ל, אבל בסי' ק"ו מיירי המחבר במין בשאינו מינו ואז בא לעולם ע"י תערובות לא בטל כהחת"ס, ושייך טעם החו"ד ולכן אסור אפשר לסוחטו. אך המעיין בחת"ס ז"ל בטעמו יש לדחות דברי הנ"ל:

(ח) ומה שכתב כתה"ר ד"ח דאפילו אם יש ס' לא בטל, הטעם שכ' הפמ"ג בסי' ק' במ"ז, דכל שיש חזותא הוי כניכר האיסור ולא בטל ובפרט בספק ס'. והנה כעין השאלה הזאת באה כמה פעמים לפני, ובחנתי ונסיתי, וצויתי לשפוך החלב בכלי זכוכית, וראיתי כי לאחר איזה שעות או עכ"פ בחצי יום הדם נופל על השולים למטה והחלב היה נקי למעלה בלי שום מראה דם. כעין דאמרינן בחולין קי"א ע"ב דמא דבשרא שכן. ופירש"י:

יורד לשולי הכלי ע"ש. ובנד"ז נלפענ"ד להתיר, דהא אין כאן חזותא כלל, ואין לחוש שמא נשאר עוד דם הרבה מעורב בחלב שלא נשתקע למטה וליכא ס' בחלב נגד הדם. כדמוכח בשבועות ו' ע"א, אמרו:

דומה לארבע כוסות של חלב, אחד נפלו לתוכו שתי טיפין של דם וכו' שכולן מראות לובן הן יעו"ש. הרי דמצינו בחלב מעורב בטיפי דם שחלב א' לבן יותר מחלב אחר. ראה בר"ש במס' נגעים פ"א ריש משנה א', כתב שיש שלגים שמשתנים שזה לבן מזה יע"ש. והוא הדין בחלב אפשר שהוא כן. עכ"פ בחלב מעורב בדם גם שהוא לבן אפשר ש ש עוד הרבה דם מעורב שצריכה להיות לבן יותר, ואין אנו בקיאין כל כך להבחין במראות. אבל זה אינו, כיון שאנו רואין שהחלב שלמעלה היא נקי ולבן אף אם יש בתוכו דם מעורב, ודאי יש ס' בחלב נגד הדם המעורב, מאחר שאין נראה בהחלב שום אדמומית והוא לבן ונקי ולדעתי נראה לי להביא ראיה לזה מדברי התוס' סוטה ט"ז ע"ב ד"ה מביא מים שדם ניכר בהם וכמה רביעית:

וא"ת וכי אינו ניכר ביותר מרביעית והא תנן בפ"ז דמקואות ובחולין כ"ו ע"א ובמכות ג' ע"ב ג' לוגין מים חסר קורטב שנפל לתוכן קורטב יין ומראיהם כמראה יין, אלמא דאפי' יין ניכר בג' לוגין וכש"כ דם דסמיק טפי. ע"ש מה שתירצו דניכר היינו ממשות דם ולאו בשינוי מראה בעלמא. ומבואר בב"ב צ' ע"ב ששיעור קורטב א' משמונה בשמינית בלוג. ראה בב"י יו"ד ריש הל' מקואות סי' ר"א. ובתוס' ר"ה י"ג ע"א ד"ה חסר ואם כן הקורטב הוא חלק א' מס"ד בלוג, ובג' לוגין יש יותר מג' פעמים ששים דהיינו עוד י"ב חלקים. והרי דאעפ"כ המראה מים משתנה ביין, ומכש"כ דם דסמיק טפי ודאי נשתנה המראה בג' לוגין, ומכש"כ חלב דחוויר טפי ממים, ודאי דדם דסמיק משנה מראיתו עכ"פ בג' לוגין כמים ויין. ואם כן כאן דלא נשתנה המראה והחלב הוא לבן ונקי, ודאי יש הרבה יותר מג' פעמים ס' נגד הדם וכשר בפשיטות, ומהדם שנשאר למטה לא איכפת לן כלל, דהרי החלב שופך ממנו והוא לבן ונקי, ובשעה כשהי' מעורב לא חיישינן, דהא לא עמד מעל"ע ולא קיבל החלב טעם מהדם, דהא לא הי' כבוש מעל"ע ביחד. אבל אם עמד החלב שיעור כבישה מעל"ע [ואח"כ הדם נופל למטה] בהא איכא לעיונא הרבה. הנה הפמ"ג בפתיחה להל' מליחה סובר דדם כבוש דאורייתא. וכ"כ בסי' ע"ג בשפ"ד ס"ק י"ד. ועיין בסי' ק"ה בשפ"ד סק"ב הביא בשם או"ה דדם כבוש אסור מה"ת. וכ"כ בסי' ע' בשפ"ד ס"ק י"ח. וצע"ג על מש"כ הפמ"ג בסי' ק"ה סק"ב הנ"ל דמשמע מאו"ה דהוא ד"ת. והחו"ד סי' ק"ה סק"ה מביא בשם או"ה להיפיך, דדם כבוש הוא דרבנן. וכ"כ בחו"ד סי' ע' סק"ו ועיין בשו"ת כתר כהונה סי' ל"ו משמע שסובר דם כבוש דרבנן. ואם יש ספק אם יש ס', להפמ"ג הוי ספק ד"ת. ולהחו"ד וכ"כ הוי סד"ר להקל:

(ט) אך לפענ"ד נראה דבר חדש בזה להתיר אף אם עמד החלב מעורב עם הדם מעל"ע ואח"כ נשקע הדם למטה. דהרי בר"ן חולין קי"ב ע"א על הא דבי דוגי דמשדא בה תרי גללי דמילחא ומישפייה. והקשו התוס' והרא"ש והר"ן מאי מהני הגללי דמילתא הא השומן והדם חמים הם ובלעי מהדדי. וכתב הר"ן:

וכ"ת דמשקה ממשקה לא בלעי מהדדי אפ"ה אסור הכלי ויאסור השומן מחמת פליטת הכלי עש"ה. וכ"כ הרשב"א בחי' בשם הרמב"ן. וכ"כ בת"ה ובמשה"ב שם הביא לשון הרמב"ן שכ' אין לחוש לבליעתן שאין לח בולע מלח. והב"י בסי' ע"ו הביא להר"ן הנ"ל. ועפי"ז י"ל במש"כ הב"י סי' צ"ב בשם האגור בשם הא"ז לענין לח בלח אי אמרינן נעשה נבילה ודו"ק ואם כן אפוא בנו"ד נמי כיון שהחלב שלמעלה נקי, והדם נשאר למטה, אף אם עמד החלב מעל"ע מותר, כיון דלח לא בלע מלח רק שנתערבו וכל שמפריש ח' מחבירו מותר. הכא נמי לא בלע החלב כלל מהדם, וכיון שמפרידן, דהיינו ששופך החלב הנקי ולבן, תו אין לחוש אף אם עמד מעל"ע, דהא לא בלעי מהדדי. וכי תימא דהא עכ"פ הכלי אסור אם הי' כבוש מעל"ע ויאסר החלב מהכלי, כמש"כ הר"ן הנ"ל דיאסור הכלי ויאסור השומן מחמת פליטת הכלי, דזה הוי לח מיבש שבולע מהדדי. י"ל דהא אין הכלי בולע מהדם אלא לפי ערך, א"כ אף שאין ס' בחלב נגד הדם, מ"מ נגד בלוע זו מסתמא יש ס', ודו"ק. ואף שהתוס' והרא"ש אינם סוברים כהר"ן. מ"מ בכבוש י"ל דהכל מודים כיון דצונן הוא בלח מלח אינו בולע טעמים מהדדי רק שנתערבו וכל שמפריש א' מחבירו מותר. וראיה ברורה לזה, דהרי הט"ז בהל' חלה סי' שכ"ד ס"ק ט"ו הביא דברי מהרי"ו:

ועל העיסה שלא נטלו ממנה חלה ונתבשלה איכא תקנה כגון ליטול ממנה חלה לאחר שנתבשלה ויקח ממה שישער בעיסה יותר ממאה וא'. והב"ח דחה דברי מהרי"ו דאין שייך ביטול בא' ומאה אלא כשכבר הורמה ואח"כ נפלה לתבשיל. משא"כ כאן כשיפריש יתוקן כל מה שנתבשל. והט"ז סובר כמהרי"ו. ועיין בדג"מ קמא שכ' דדברי הב"ת נכונים, דאי כט"ז קשה ממשנה פ"ד דדמאי, וחולין י"ד ע"א, ועירובין כ"ו וב"ק ס"ט. דתנן הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וזה מיירי בע"ש בין השמשות, ומפריש אחר השבת. והרי כבוש מעל"ע. וע"כ כהב"ח, עכ"ד. ולפי מה שכתבתי דבכבוש הכל מודים דאין לח בולע מלת, וכל שמפריש אחד מחבירו מותר. לא קשה מידי ממשנה הנ"ל, דיין ביין הוי לח בלח ולא בלעו כלל מהדדי, רק שנתערב, וכל שמפריש אחר השבת אמרינן הוברר הדבר למפרע, שאלו הב' לוגין, הן התרומה, ושרי. ומכש"כ לפמש"כ הב"ח בעצמו בסי' צ"ח לענין מש"כ המרדכי בנפל חלב לתוך רוטב בשר ישפוך עליו מים צוננים ויסיר כל השומן הצף והנשאר מותר אפי' ליכא ס'. וכתב הב"ח הטעם משום דבתערובות לח בלח ליכא שום נתינת טעם מאחד להשני רק שנתערבו וכשמפריש ומבדיל האיסור מן ההיתר נשאר ההיתר בלבדו, עכתו"ד. ולא קשה מידי קושית הט"ז בסי' צ"ח סק"ז. וכ"כ בהגהות אמרי ברוך על היו"ד שם לתרץ קושית הט"ז וש"ך ס"ק ט"ז ע"ש. וא"כ אדרבה להב"ח לשיטתי' דאפי' בבישול סובר כן מכש"כ בכבוש דס"ל הכי. אם כן אין ראי' מהמשנה. ולענין הכלי שהכלי יאסור את היין. י"ל כדבר האמור, דהא אין הכלי בולע אלא לפי ערך, ונגד הבלוע יש א' ומאה ולא קשה מידי קושית ה„דגול מרבבה קמא“ הנ"ל. ומכש"כ לפמש"כ התוס' חולין ק"ח ע"ב ד"ה שנפל, דבמים שהם צלולים, לא שייך לומר בליעה, דלא בלעו, אלא שמתערב בהם האיסור יע"ש. וא"כ אפי' מכלי, אמרינן דלח לא בלע. וממילא דלק"מ קושית הר"ן דיאסר הכלי וא"כ יאסור החלב כאמור ראה בס' יד יהודה הל' בב"ח סי' צ"ב ס"ק כ"ה מש"כ בכוונת דברי התוס' אלון. וכ"כ בס' יד יהודה סוס"י ע"ו דעכ"פ בכבוש מעל"ע הלכה כהר"ן ושאר פוסקים הנ"ל דאין לח בולע מלח:

(י) עוד יש להעיר בענין זה דמשקה ממשקה לא בלעי, מה„מדרש תנחומא“ (ריש פרשה ויקהל סי' א') על הפסיק:

„טוב שם טוב משמן טוב. ולמה לא אמר טוב שם מיין הטוב ומדבש הטוב והניח כל המשקין ואמר משמן טוב? אלא מה השמן אתה נותן לתוכו מים שהוא עולה וצף למעלה, אבל שאר משקין אתה נותן לתוכן מים והן בולעין“. הרי מפורש יוצא מלשון המדרש דמשקה ממשקה בולעין זמ"ז. וב„מדרש רבה“ (ריש פרשה תצוה) איתא:

„כל המשקין מתערבין“ יע"ש. וי"ל ד„המדרש רבה“ והתנחומא“ פליגו בזה אי משקה ממשקה בלעי מהדדי, ודו"ק. וי"ל מהרמב"ם סוף הל' תרומת בפט"ו הלכה י"ח. ומקורו נובע מהתוספתא פ"ח דתרומות ה"י. דשמן של תרומה שנפל ע"ג יין יקפה אותו, והיין מותר לזרים. נפל ע"ג אציר יקפה אותו, ויטול קליפה מעל הציר כדי שיסיר כל הציר שבו טעם השמן עכ"ל. ומשמע דאפי' אם שהה מעל"ע, אפ"ה לא חשו ביין שבלע טעם השמן. ראה בפר"ח יו"ד סי' צ"ח ס"ק ט"ו מש"כ בד"ז יע"ש, וי"ל. ועוד יש להביא דוגמא לד"ז, מש"ס בכורות ט' ריש ע"א: „כי מטי לבי בליעי, מלא כוזא דמיא“. ופירש"י בריש העמוד ד"ה לבי בליעי]:

„מים שבאוקיינוס שבולעים כל מימות שבעולם שנופלין בו ומביאין אותה עד תהום ופולטות אותן, עכ"ל. הרי דנקט לשון בליעה ופליטה גבי מים. אך י"ל דלשון „בולעים“ שבכאן, הכוונה שנופלים באוקיינוס, כל המימות:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה