אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן קיא

סימן קי

כבוד הרה"ח המופלג כתו"י מוה"ר שלמה שו"ב ה"י באהוש

ע"ד אשר העיר במס' אהלות פ"א מ"ח. מונה התנא בין הרמ"ח אברים שבאדם, שכל אחד ואחד מטמא באוהל:

„חמשה בנקביו“. ופירשו הרמב"ם והרא"ש והרע"ב. שהן הן כלי ההולדה [הביצים וגיד האמה]. ובבכורות מ"ה פ"א אמרו שבדקו ח מידי ר"י באשה ומצאו רנ"ב אברים. והקשה כת"ר:

הלא אלו ה„חמשה שבנקביו“ אינם נמצאים באשה. והי נינהו הרנ"ב שמצאו? ועוד. לפי מה דאמרינן בבכורות שם. דהאברים היתירות שבאשה אינן מטמאין באהל. משום דבעינן דבר השוה לכל אדם. ואם כן הכא נמי הני „חמשה שבנקביו“ לא הו"ל לטמא באוהל, לאשר אינם באשה?

תשובה

(א) מי הגיד לו שאלו כלי ההולדה בנקוביהם ובשמותיהם אינם נמצאים באשה? ועיניו יחזו בספר „שבילי אמונה“ (נתיב הרביעי) שכתב שסמוך לרחם הם שני ביצי האשה, שהם מקים זרע לאשה, כמו ביצי הזכר וכו'. ומהם ישפך זרע האשה לחלל הרחם דרך גרונו. כי כאשר יוצק זרע הזכר, יצא ג"כ זרע מאותם ביצי האשה, וישתתף עם הזרע ההוא של הזכר וכו' ע"ש. וכן בספר הברית (מאמר י"ז פרק ב') כתב שכמה ביצים נמצאים באוצר רחם האשה בצד ימינה ובצד שמאלה ע"ש. וגם גיד הנשה נמצא בנקבות. כמש"כ בכרתי ופלתי' (יו"ד סוס"י ס"ה, בכרתי שם) על מנקר אחד שנשתבש בדעתו והרעיש העולם לומר על גיד אחר, שהוא הגיד האמיתי. עד שהגאון הפלתי ז"ל חקר ובדק ומצא שזה הגיד אינו רק בבהמות זכרים, ולא בנקבות. והראה לו בסמ"ג שכתב דגה"נ נוהג בזכרים ונקבות. ועי"כ אשתקל מילולי' ע"ש. הגם שרבים תמהו על השגגה הגדולה שיצאה מלפני השליט הכו"פ, דהסמ"ג מיירי שנוהג בזכרים ישראל ונקבות. אבל מהגיד לא מיירי אם הוא הנמצא בבע"ח זכרים ובנקבות. כמש"כ בס' תולדות אדם (ח"ב). מ"מ ב„חתם סופר“ (יו"ד סי' ס"ט) כתב לקיים ים דברי חכמים. ומפרש דברי הכו"פ, עפ"י מה דיש לחקור, כיין דקיי"ל בני ישראל. ולא בנית. וע"כ לא פליגו ר"י ור"ש אלא אי נשים סומכות רשות (כר"ה ל"ג ע"א) אבל כ"ע מודים דדרשינן בני ולא בנות. א"כ קשה גה"נ נמי אמאי לא נימא בני ישראל, ולא בנות ישראל:

ולכאורה י"ל דלא דרשינן כן אלא ב„קום־ועשה“. אבל ב„לא־ תעשה“ השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. אך הא מנינו גם בל"ת:

אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנית אהרן. הרי אפי' בל"ת ממעטינן נשים. וא"כ בגה"נ נמי אמאי נוהג בזכרים ונקבות. וצ"ל שאני גבי כהנים דהסברא נוטה לחלק בין זכרים, ובין נקבות, לענין קדושת הכהונה. משא"כ בשאר ל"ת. והשתא אס"ד דגה"נ לא נמצא בבע"ח נקבות. א"כ שפיר הי' סברא לחלק בין בני ישראל, לבנות ישראל. והאיך כתב סמ"ג נוהג בזכרים ובנקבות. אלא ע"כ הגיד הוא הנמצא בין בזכרים ובין בנקבות. וע"כ נוהג איסורו ג"כ בכל ע"ש. אם אמנם שהחת"ס ז"ל קיצר כאן במקום שהיה לו להאריך. ובמחכת"ה דבריו תמוהים בזה. כמו שאבאר בס"ד. דהנה לכאורה נראה שפיר דלא דרשינן בני ולא בנות, אלא בקים ועשה כקידושין ל"ו ע"א. אבל בלא־תעשה, השוה הכתוב אשה לאיש. ומה שהקשה הח"ס ז"ל דהא מצינו גם בל"ת בני אהרן. ולא בנות אהרן. יל. שאני טומאה דלאו שאינו שוה בכל הוא. ולא אמרינן בזה השוה הכתוב אשה לאיש. כיבמות פ"ד ע"ב. ובדף פ"ה ע"א שם פריך על זה מטומאה. ומשני שם לל"ק. ע"ש בפירש"י (ועיין בתמורה ב' ע"ב. ובשו"ת שאג"א רס"י פ"ב עש"ה). ועיין פמ"ג יו"ד סי' ס"א במ"ז סק"ט כתב בשם הרא"ם פ' אמור, דכהנים אפי' בנות משמע. מדר"י א"ר השוה הכתוב וכו'. ולא ידענא דכאן אמר עולא ונתן לכהן אפי' כהנת. ומדר"י א"ר לא משמע בטומאה, דאין שווין בכל אין משוה אשה לאיש עיין יבמות פ' אלמנה לכ"ג עכ"ל, ובמחכת"ה שגגה פלטה קולמסו, מה שציין לעיין בפ' א מנה לכ"ג. וכוונתו ליבמות פ"ד ע"ב הנ"ל וגם מש"כ הפמ"ג לתמוה על הרא"ם מדעולא, דסתם כהן אפי' כהנת במשמע. י"ל דלהכי לא הביא הרא"ם מזה, משום דבמחלוקת שנויה. בחולין קל"ב ע"א: דבי רבי ישמעאל תנא כהן ולא כהנת. וילמוד סתום מן המפורש. ודבי ראב"י תנא בעלמא כהן ולא כהנת. ורק גבי מתנות אפי' כהנת במשמע. משום דהוי מיעוט אתר מיעוט. ע"ש בפירש"י. וכן בסתם גמ' סוטה כ"ג ע"ב אמרו. כהן ולא כהנת. וכן הוא בירושלמי סוטה פ"ג ה"ו אע"ג שר"א שם הקשה על זה קומי רשב"ל מהא דכתיב:

וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וכו'. כמש"כ התוס' סוטה שם ד"ה כהן ע"ש מ"מ בירושלמי אח"ז שם. על הא דתנן כהנת מטמאה למתים. אמר ר"ד ר' אחא בשם ר"א מותרת לצאת חו"ל. מ"ט אמור אל הכהנים. לא אל הכהנת ע"ש. וב„מראה הפנים“ שם הקשה דהכא יליף מהכהנים ולעיל דחי לה דרשא דכהן ולא כהנת, מכח קושיא וכהן כי יקנה נפש וכו' ע"ש ולפי מה שכתבתי דאיכא פלוגתא בזה אי סתם כהן לא כהנת במשמע, אתי שפיר דברי הירושלמי דר"א שבעי קימי רשב"ל כעולא ס"ל דכהן אפי' כהנת במשמע. ור"ד ושאר מ"ד שדרשו אמור אל הכהנים ולא אל הכהנת. ס"ל כתנדבר"י ודבי ראב"י הנ"ל (ואפשר שאלו המ"ד יתרצו להאי קושיא דכהן כי יקנה נפש וכו'. דלהכי לא אמרינן בזה כהן ולא כהנת משום דעכ"פ לא גרעה בת כהן קודם שניסת לישראל, שקנתה עבדים. מבת ישראל לכהן שקנתה עבדים. ומעבדיו של כהן שקנו עבדים. דילפינן מקרא ביבמות ס"ו ע"א ובירושלמי שם עש"ה. ולא תהא כהנת כפינדקית? והבן) ונראה שדרש זה של הירושלמי שדרשו אמר אל הכהנים, ולא כהנת. אישתמיט מהרא"ם והפמ"ג הנ"ל] ומצאתי בפמ"ג או"ת בפתיחה כוללת ח"ב אות ט"ו הביא להרא"ם הנ"ל קצת ביתר ביאור, וז"ל:

אבל הרא"ם ז"ל אסברה לן דודאי כל היכי דאיכא היקשא דר"י א"ר השוה הכתוב וכו'. אית לך לומר בני וה"ה בנות. ולכך בטומאה צריך יתורא. והקיף שם הפמ"ג במוסגר:

דאף שאינו שוה בכל. ולא יקחו גלוי מלתא יבמות דפ"ד ע"ב. עכ"ל. ונראה דכוונתו ליישב דברי הרא"ם. כדי שלא יקשה עליו מה שהקשה בפמ"ג יו"ד סי' ס"א הנ"ל ושם ביו"ד במח"כ שכח דברי עצמו. ועכ"ז דבריו צ"ע והבן [ועוד העיר הפמ"ג שם עמש"כ הרא"ם דסמיכה מ"ע שהזג"מ היא, דהיינו תכף לסמיכה שחיטה. ואפשר דרבנן הוא ולא ד"ת וכו' ע"ש. ובמח"כ אישתמיט מיני' התוס' במנחות צ"ג ע"ב ד"ה ידו. ועין ין תוס' קידושין ל"ו ע"א ד"ה הקבלות עש"ה] ומצאתי עוד בפמ"ג או"ח סי' י"ד בא"א סק"ב שהביא גם שם להרא"ם עוד ביתר ביאור. וז"ל:

דבני לא ממעטינן בנות ממשמעותי' כי אם היכא דאיכא יתורא. כמו בטומאה דכתיב הכהנים. בני ולא בנות. וסמיכה ותנופה דפטורי, דהמה מ"ע שהז"ג. ממילא דרשינן בני ולא בנות דפסולה תנופה בהי. ות"ת. אין הבנים מצווין ולית היקשא דר"י השוה אשה לאיש. וע"ש בפמ"ג שהאריך קצת בזה. יכתב דאפי' היכא דליכא היקשא דהשוה אשה לאיש כגון במ"ע. מ"מ כיון דלית מיעוטא, לית למעט מבני ולא בנות ע"ש, ועפי"ד הרא"ם אלו יש לפשוט מה שעלה ונסתפק הגאון בעל פתחי תשובה' יו"ד סי' ב' סק"ו. וסי' קנ"ז סק"ז:

לענין פרהסיא. אם נשים מצטרפות. או דלמא דהומעטו מ„ונקדשתי בתוך בני ישראל“. דהיינו בני ישראל. ולא בנות ישראל ע"ש (ובס' מנחת חינוך מצוה רצ"ו נסתפק ג"כ בכיו"ב ע"ש. וכבר קדמו הפ"ת). ולהרא"ם ליכא לספוקי מידי. דבני לא ממעט בנות ממשמעותי', כי אם היכא דאיכא יתורא וכיו"ב כנ"ל:

ואם כן להרא"ם ולהפמ"ג הנ"ל פשיטא דלא קשה מידי קושיית החת"ס הנ"ל, דלהכי לא אמרינן בגה"נ בני ישראל ולא בנות ישראל. משום דבני לא ממעטו בנות ממשמעותי' לבד, ושם ליכא יתורא. איברא די"ל על גוף דברי הרא"ם. ונ"ל להוכיח דאפי' היכא דליכא שים יתורא. ושייך גבי' היקשא דהשוה הכתוב וכו'. אפ"ה דרשינן בנים ולא בנות. כיבמות ע"ז ע"ב על הקרא:

בנים אשר יולדו להם דור שלישי. ואר"ש בנים ולא בנות. וגם ר"י משמע דלא פליג על ו. אלא התם. משום דהכתוב תלאן בלידה ע"ש. אך י"ל דשאני התם דאיכא סברא להתיר את הנקבות מיד. מטעם קו"ח. כדברי ר"ש במשנה יבמות ע"ו ע"ב. ולכן שפיר דרש בנים ולא בנות. ואם כן עפי"ז יש להצדיק את הצדיק חת"ס ז"ל דהכא נמי בגה"נ אס"ד דגה"נ לא נמצא בבע"ת נקבות. א"כ גם שם איכא סברא לחלק בין בני ישראל לבנות ישראל כנז' ונמצאו דברי חכמים נאמנים וקיימים. אחר כתבי כ"ז מצאתי בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ש"א שהוכיח דהירושלמי פליג אתלמודא דידן בזה, ומשמעות דורשים איכא בינייהו דהירושלמי ס"ל דמשמעותא בני אפי' בנות במשמע כהרא"ם הנ"ל דרק היכא דאיכא יתירא. כמו הכהנים בני אהרן שם ממעטינן נשים. וכתב דאפשר דהלכה כהירושלמי ע"ש. ראה זה פלא שהחת"ס ז"ל במת"כ מדויל ידי' משתלים. ודבריו סתראי תראי נינהו ויש להעיר עוד מספרי (פ' תצא פיסקא רט"ו):

ד"א „וילדו לו בנים“ הבנים בתורה הזאת. ואין הבנות בתורה הזאת וכו' ע"ש א)**(א)

אמר בן המחבר:

הלא כבר מודעת זאת „דסתם ספרי ר' שמעון“ (סנהדרין פ"ו ע"א) אם כן אפוא ר"ש אזיל לשיטתו)** וי"ל מב"ב ק"י פ"ב וברשב"ם שם ד"ה ברכה עש"ה. ועוד י"ל מקידושין כ"ט ע"א ובתוס' שם ד"ה ואיהי עש"ה והבן. ויש להאריך בזה הרבה, ולא עט האסף פה:

**(ביבמות ע"ז ע"ב הנ"ל ד„בנים ולא בנות במשמע“. אבל לר"י דס"ל שם „הכתוב תלאן בלידה“ קשה הא גם כאן כתיב „וילד לו בנים“ ואיכא למימר ג"כ „הכתוב תלאן בלידה“? וצ"ע:

חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט

)** (ב)

עכ"פ לה„כרתי ופלתי“ ז"ל הגה"נ נמצא גם בבע"ח נקבות. ובכל ספרי הניתוח מפורש יוצא בדבריהם שאלו כלי ההולדה נמצאים גם באשה. ולפענ"ד מוכח כן להדיא שכל אלו האברים הנמנים במשנה נמצאים גם באשה. מדשנו חכמים בלשון המשנה בפ"א דאהלות הנ"ל:

„רמ"ח אברים באדם“ וכו'. ולא נקטו:

„רמ"ח אברים באיש“. על כרחך ודאי, משום דלשון „אדם“ כולל זכר ונקבה. כמ"ש (בראשית ה') זכר ונקבה בראם וגו' ויקרא את שמם „אדם“ (ועיין יבמות ס"ג ע"א). וכן דרשו במד"ר (סדר בראשית פכ"א־ב') עה"פ:

על שדה איש עצל עברתי. זה אדה"ר ועל כרם אדם חסר לב. זו חוה. אר"ה היכן מצאו שנקראת חוה אדם. שנאמר כתפארת אדם לשבת בית. וכן ת"י שם:

כתושבחתא איתתא דיתבא בביתא. משא"כ שם איש לא מצינו רק על הזכר. כמו שדרשו בכמה דוכתי בש"ס דהיכי דכתיב איש מעטו את אשה. וכן היא בתוס' סוכה כ"ח ע"ב ד"ה השוה. וב"ק ט"ו ע"א ד"ה השוה. ועיין באו"ח סי' תרצ"ה במג"א ס"ק י"ד, ובפר"ח שם. ובשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קצ"ו (ודברי הפמ"ג או"ח שם בא"א סק"ד. צ"ע עש"ה). ועפי"ז עולה יפה דיוקם של חכמי המשנה אשר נקטו בלשונם:

„רמ"ח אברים באדם“. כלומר בזכר ובנקבה. וכן דייקו אחריהם בגמ' מכות כ"ג ע"ב: דרש ר"ש רמ"ח מ"ע כנגד איבריו של אדם. וכן אמר ר' אדא במדרש תנחומא (פ' תצא סי' ב') ע"ש. וכן במדרש תנחומא (פ' קדושים סי' ו'):

אר"מ לא תהא ק"ש קלה בעיניך. מפני שיש בה רמ"ח תיבות כמנין אברים שבאדם. וכן הוא בטור או"ח סי' ס"א ובב"י שם בשם הזוה"ק במדה"נ ע"ש (ולא הביאו מהתנחומא). וכן בטור או"ח סי' ו' כתב:

חלולים חלולים עולה רמ"ח כחשבון אברי האדם. ועל כרחך משום דשם אדם:

כולל זכר ונקבה כנ"ל. וממילא מוכח דכל אלו האברים הנמנים במשנה דאהלות, והכלי ההולדה בכלל. נמצאים גם באשה:

(ג) איברא דלכאורה אכתי קשיא, למה חשבו בכל מקומות הנ"ל רק רמ"ח אברים באדם, דכולל זכר ונקבה. והלא תלמידי ר' ישמעאל בדקו ומצאו באשה רנ"ב אברים. ולרע"ק דחשיב נמי מפתח. נמצאו רנ"ג אברים באשה. כרש"י בכורות מ"ה ע"א ד"ה חסר ע"ש? ל בשלמא על המשנה דאהלות' לא קשיא. משום די"ל דלא חשבו שם אלא רמ"ח אברים שמטמאין באהל. משא"כ האברים היתרות באשה, שאינן מטמאין באהל. כבכור ת שם. אבל בכל שאר דוכתי שזכרתי שחשבו רק „רמ"ח אברים“ קשה הלא באשה רנ"ג הם ואף אם נדחוק לומר דבכל אלו המקומות לא חשבו אלא אברי האיש וכן ביומא ע"ה ע"ב לא נקטו רק „רמ"ח אברים“] הנה מלבד שזה דוחק גדול לומר כן. כמו שכתבתי דשם אדם' כולל זכר ונקבה. אלא אפילו הכי מכל־מקום קשיא. ממה שמצאתי מפורש בירושלמי רפ"ב דסוטה ה"א דאמר ר' תנחומא מנין המאררים, כנגד רמ"ח אברים שיש בה, וכנגד רמ"ח אברים שיש בו וכו' ע"ש. וכן הוא במד"ר סדר נשא פ"ט סוס"י ט"ז. וכ"ה בתוס' סוטה. כ"ז ע"ב ד"ה כשם. בשם הירושלמי [ולא הביאו שכן הוא גם במד"ר] ומצאתי בבעל הטורים (פ' נשא) ובש"ך על התורה (שם) שדרשו הגימטריא הזאת מדנפשם (ופלא שלא הביאו שכבר קדמו בדרשא זו בתלמודא דמערבא בירושלמי ובמד"ר הנז' הרי להדיא שלא חשבו גם באשה רק „רמ"ח אברים“ ופליאה נשגבה היא לכאורה, שהרי באשה רנ"ג הם כנ"ל? ב')**(ב')

אמר בן המחבר הגאון הנאדר בקודש רבינו חיד"א ז"ל בספרו „דבש לפי“ (אות א' סי' ט') כתב וז"ל:

רמ"ח אברים באיש, ורנ"ב באשה, זה המוסכם מכמה גדולים וכו'. ורמ"ח ורנ"ב הם ת"ק. ק פרו ורבו' גימטריא ת"ק. ולכך חייב האיש להוליד בן ובת כדי לקיים מצות פריה ורביה. עכ"ל:

חנוך העניך שאפראן, הנ"ל.)**):

(ד) וכדי ליישב כ"ז אקדים לפרש להש"ס בכורות מ"ה ע"א הנ"ל דאמרו שם:

מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך. בדקו ומצאו בה רנ"ב. אמר להם:

שמא „באשה“ בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות“. ולכאורה אינו מובן לשון זה שאמר להם:

„שמא באשה בדקתם“. הלא ב„זונה אחת שבדקו“ קמיירי ותו אינו מובן לשון „באשה“. בי"ת השימוש למה לי? דלא הו"ל לומר רק:

שמא „אשה“ בדקתם ל ועוד קשה מה זה הלשון „שהוסיף לה הכתוב“. ולמה לא אמר „שהוסיף לה הקב"ה“. או „שהוסיף לה הטבע“ [בגימטריא אלקים]?

וכדי לפרש לשונות אלו, אקדים עוד מה שאמרו בש"ס בכורות (שם אח"ז) דר"א אומר:

כשם שצירים לבית, כך צירים לאשה. שנאמר:

„ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה“. ר' יהושע אומר:

כשם שדלתות לביה, כך דלתות לאשה. שנאמר:

„כי לא סגר דלתי בטני“. רע"ק אומר:

כשם שמפתח לבית, כך מפתח לאשה. שנאמר „ויפתח את רחמה“. ופריך לרע"ק קשיא דתלמידי ר' ישמעאל? [ופירש"י:

וקשיא לתלמידי ר' ישמעאל דלא מצאו אלא רנ"ב] ומשני:

איידי דזוטרא אתמוחי מתמח [ופירש"י:

איידי דזוטרא, המפתח איתמוחי אתמח, מחמת שליקה]. ובמד"ר סדר תזריע פרשה י"ד סי' ד', נשנו דברי ר' יהושע, ודברי רע"ק בהיפך. דר' יהושע ס"ל:

כשם שיש מפתחות לבית כך לאשה. ורע"ק ס"ל:

כשם שיש צירים לבית כך יש צירים לאשה. וכן בירושלמי החדש מס' בכורות פ"ז ה"ה איתא הגירסא כמו במדרש רבה הנ"ל. יעו"ש במפרש מש"כ בזה. ובפי' מהרז"ו על המד"ר הנ"ל (שנדפס בווילנא) כתב וז"ל: תנאים אלו אינם חולקים זה על זה. אלא כל אחד דורש מפסוק מיוחד עכ"ל, ובמחכת"ה אישתמיטתיה מה שפסק מרן הרמב"ם ז"ל, בהלכות טימאת מת פ"ב ה"ז. וז"ל:

אמרו חכמים מאתים שמנה וארבעים אברים יש באיש. כל אחד ואחד מהן:

בשר, וגידים ועצם וכו'. ובאשה מאתים ואחד וחמשים וכו' מטמא במגע, במשא, ובאהל. חוץ משלשה אברים יתרות שבאשה, שאינן מטמאין באהל ג')**(ג')

אמר בן המחבר:

דברי הרמב"ם אלו נשמטו גם מהגאון חיד"א ז"ל בספרו דבש לפי' אות א' סי' ט' הנ"ל:

חנוך העניך שאפראן, הנ"ל.)** וב„כסף משנה“ שם כתב וז"ל:

ופשר לומר שסובר רבינו דר"א ור' יהושע פליגי. ורע"ק מוסיף על חד מינייהו, והו"ל רנ"א באשה. ופסק כמותו וכו' עכ"ל. הרי מבואר דר"א ור' יהושע פליגי בזה וגירסת המדרש והירושלמי צ"ע]:

ויתכן לומר דאלו האברים הנוספות שבאשה, שהוכיחו החכמים מהפסוקים הנ"ל, אינן נתגלות אלא בשעה שהאשה יולדת. כמו שאמרו בבכורות ו' ע"ב. ובנדה ט' ע"א. דאבריה מתפרקין ה מנה, וברש"י בכורות ו' ע"ב ד"ה אבריה כתב:

ד„אבריה מתפרקין מחמת הלידה“ [כעין שאמרו בחולין צ"ג ע"א: בהמה בחייה פרוקי מיפרקא. ובתוס' שם ד"ה בעי. כתבו:

בהמה בחייה פרוקי מיפרקא. ונמשכין החוטין בהליכתה ומתגלים עכ"ל. והכא נמי בשעת לידתה, אבריה מתפרקין הימנה, ונתגלו האברים הנ"ל] דלשון „מתפרקין“, היינו כעין נשבר, או נשמט. ראה פמ"ג יו"ד סי' נ"ה בשפ"ד סק"א יעו"ש. וכבר הערותי על הפמ"ג ז"ל, דהו"ל להעיר בד"ז מהא דתנן בשבת קמ"ז ע"א: מי שנפרקה ידו ורגלו וכו'. ופירש"י:

נפרקה יצא עצם מפרק שלו. ובפי' המשניות להרמב"ם פי':

נפרקה כלומר נשמט פרק היד או הרגל. וכן הוא בש"ע הל' שבת סי' שכ"ח סעי' ל':

מי שנשמט פרק ידו או רגלו וכו' יעו"ש:

ועפי"ז יתכן שפיר לפרש מה שאמר ר' ישמעאל לתלמידיו:

שמא „באשה“ בדקתם. „באשה“ עם בי"ת השימוש. כעין שאמר ר' ישמעאל בסנהדרין נ"ז ע"ב, דהא דכתיב:

„שופך דם האדם „באדם“ ישפך“, איזה אדם שהוא „באדם“ הוי אומר זה עובר שבמעי אמו. ופירש"י בד"ה שופך וז"ל:

„באדם“ ש„בתוך“ האדם דמו ישפך. וכן בסנהדרין ע"ב ע"א אמרו:

ורע"ק עובר במעי אשה טמא מדאורייתא מנ"ל אר"א אמר קרא:

הנוגע במת „בנפש“, איזהו מת ש„בנפש“ של אדם, הוי אומר זה עובר שבמעי אשה. ופירש"י במת „בנפש“, מת שהוא בתוך נפש אחרת עכ"ל. וכן בירושלמי תרומות פ"ג ה"ג, דף י"ב ע"א: איבעיא להו, עד כדון באומר בתוכו. אומר בו. מהו. נישמעינהו מן הדא. דתנינן:

מעשר שני שבחפץ זה וכו' יעו"ש. הרי מבואר דלשון „בחפץ“ עם בי"ת השימוש. היינו כאלו אמר „בו“ „בתוכו“. וכ"כ הר"ש ז"ל שם בפי' המשניות יעו"ש. והיינו דאמר ר' ישמעאל לתלמידיו:

שמא „באשה“ בדקתם. „באשה“ עם בי"ת השימוש. כלומר בתוך האשה. דהיינו כשיולדת. והעובר יוצא ממעיה. ואז אבריה מתפרקין, ונתגלו אלו האברים היתרות שבאשה. שהוסיף לה „הכתוב“, וקראן אברים. אף שלא נתגלו שלא בשעת לידה. אפינו הכי קראן הכתוב אברים, ודו"ק:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה