שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן קט
כבוד הנגידים הנכבדים, מנהיגי עיר סקוליען (בסרביא) ולהשובי"ם המופלגים דשם. ה' עליהם יחיו.
(א) אחי ורעי! הנני בזה בשם ה' הרוכב בערבות, אבי יתומים ודין אלמנות. חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני אם לשון תחנונים (כע"ז ה' ע"א) כי הנה לא אוכל אנכי לאטום אזני משמוע זעקת דלים, אלמנה ויתום המדוכאים והאומללים כאשר כן בא לפני המוכ"ז האברך הרב המופלג בתורה, ואוצרו יראה טהורה (כשבת ל"א ע"א) ענוותן ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו. שייף עייל, ושייף נפיק וגריס באורייתא תדירא (כסנהדרין פ"ת ע"ב), משנתו סדורה, כל מן דין סמוכי לנא (ככהובות י"ז ע"א) הולך תמים, מוסמך בסמיכות חכמים, מו"ה אליעזר זוסיא נ"י בן המנות הרה"ג המפורסם לשבח ולתהלה מוה"ר ישראל אברהם ז"ל. אשר עבד עבודת הקודש במחנ' עבודת אב"ד כ"ו שנה. והניח אחריו אשה צנועה אלמנה, ובנו בן יקיר הנ"ל הראוי והגון לאותו איצטלא למלא מקימו לעבוד עבודת הקודש במחנה. והנה חוב קדוש עליכם להושיט יד עזרה, להיות כאחים לצרה, לעמוד לאחי־עזר ולאחי־סמך ליתום ואלמנה, ברגשי חמלה ותנינה אמנם נוכחתי לדעת, כי במחנ' קמו מערערים על האברך הנ"ל ואינם מניחים אותו להתמנות תחת אביו הרה"ג ז"ל לשרת במקומו. ורוצים לגרש אותו מהסתפח בנחלתו. מי שמע כזאת? מי ראה כאלה? שלחו והתבוננו מאד וראו הן היתה כזאת, להפוך משפט יתום ואלמנה, לראש ולענה שומו שמים על זאת. כי שתים רעות עשו, לעבור על ענוי יתום, וענוי אלמנה הנה כי כן את ידי נשאתי, לכתוב לכם אנשי אפרתי, חוות דעתי, כיד ה' הטובה עלי וכבר נודע מש"כ בתשו' מהרשד"ם ז"ל יו"ד סי' קנ"ג דלאפרושי מאיסורא משיבים לאחד מן הצדדים, ואפי' מדת חסידות ליכא יע"ש. ואין לך אפרושי מאיסורא גדול מזה. כמו שאבאר לקמן בס"ד. גם בתשו' מהרש"ל ז"ל סי' כ"ד מתיר להפוך בזכות אלמנה יע"ש:
פתח אמרי, לא אוחיל עד אם דברתי דברי. דכבר הוכחתי בכמה חשובות בראיות ברורות וצודקות דכתר הרבנות מורשה הוא לבניו. והוריתי הלכה למעשה דאין בכח שים קהל ועדה לגרע זכות בן הרב. וקשה עלי העתקה מחדתי. וכעת אבא בקצרה ואומר:
דהאי דינא אם נוהג ירושה ברבנות. כבר ישבו על מדוכה זו רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל והכריעו כן הלכה לדורות. הלא כה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מלכם ה"ז:
ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המיני ין שבישראל ירושה לבנו ולבן גנו עד עולם וכו' הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל כמו שעשה יהוידע ליואש היה ממלא מקום אביו ביראה אע"פ שאינו ממולא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו. וכן הוא בס' החינוך סי' תצ"ז, אחר שמביא כלשון הרמב"ם ז"ל מסיים בזה"ל:
ולא המלכות בלבד אלא כל השררות שהם „במעשה“ או „בשם כבוד“ מן השמות הנכבדים, וכל המינויין שבישראל הם בירושה לו לאדם שזוכה בה בנו אחריו ובן בנו עד עולם עכ"ל. וכ"ה בריב"ש ס' רע"א באריכות. וכן הוא בר ט"א מכות דף י"ג דכל שהחזיקו אבותיו בשום מינוי ושררה, והוא ראוי לכך, שהוא קם תחת אבותיו. וכ"ה ברמ"א סי' רמ"ה. ובשו"ת הרמ"א בסופו. ובמבי"ט ח"ב סי' ר'. עפ"י הספרי והתו"כ ומובא ברש"י יומא ע"ב ובתוס' מנחות ק"ט). הלא כה דברי ה„ספרי“ בזה"ל:
הוא ובניו שאם מת, בנו עומד תחתיו ובתו"כ תניא:
„ובנים לא היו להם. הא אם היו להם בנם הם היו קודמים“. וכן הוא ביומא ע"ב ובכתובות ק"ג ובירושלמי הוריות פ"ג ה"ב, אשר כפי הכרעת רבותינו ז"ל הנ"ל שמפיהם אנו חיים, הדרשות הללו הם דרשות גמורות, דלא כאסמכתא. וחזקת הרבנות הוא דאוריתא. ובספר חסידים סי' תשנ"ז השכיל להוציא ירושה בזה מן הכתיב (דברים ל"ג ד') „מורשה קהלת יעקב“ וממה דכתיב (תהלים ס"א ו') „ירשת יראי שמך“:
ואין להתעקש מדברי הספר חסידים' שם שכתב:
„כגון מלך וכהן גדול“ שכוונתו לשלול בזה שררות התורה. דזה טעות. דעל כרחך כוונתו במלת „כגון“ לכלול דבר אחר זולת המפורש בדבריו. דעל מלך וכה"ג לא היה צ"ל „כגון“. כמש"כ התוס' חולין קל"א ע"ב, ד"ה „כגון הזרוע“ ע"ש. וכן הוא מוכרע בירושלמי סנהדרין פי"א ה"ד ובמפרשים שם בד"ה ר' ועירא ע"ש. והפרמ"ג בהקדמתו לאו"ח ב„אגרת השניה“ פירש ג"כ כן מלת כגון ע"ש. והוא ז"ל לא הראה יסוד לדבריו ובמחכ"ת לא העיר מהתוס' וממפרשי הירושלמי הנ"ל דמשמע כן להדיא, וכן הוא בתשובות גדולי האחרונים ז"ל שחזקת הרבנות הוא ד"ת. ראו בשו"ת שואל ומשיב סי' י"ז. ובשו"ת שם אריה חאו"ח סי' ז'. ועוד אחרונים, שהורו הלכה למעשה שירושה שייכה ברבנות. ומה שהבינו איזו מאחרונים שדעת הרשד"ם (מובא במג"א או"ח סי' נ"ג סקל"ג) במש"כ דבחכם „הממונה“ להרביץ תורה לא אמרינן כן. כבר תירץ בשו"ת שואל ומשיב ז"ל שם דבריו, שכוונת הרשד"ם ז"ל בזה, שכתר הרבנות אינו שוה לשאר מינויין, דעכ"פ בכתר הרבנות צריכין שיהא עכ"פ ממלא מקום אביו ביראה, כדי שיהא לו סייעתא דשמיא לאסיקי שמעתתא אליבא דהלכתא יע"ש. ודבריו ז"ל נכונים ואפילו אם נניח דכוונת הרשד"ם ז"ל בדבריו הם כפשוטן. אין בכחו להכריע כף הלכה כדבריו נגד כל רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל וסוגיא דעלמא כוותייהו הלכה רווחת בישראל, דבן הראוי למלא מקום אבותיו, הוא קודם לכל אדם. וכל המשנה מזה ידו על התחתונה. ומי לנו גדול ממרן „חתם סופר' ז"ל (חאו"ח סי' י"ב) שמתחלה עלה בדעתו לנטות אחרי פשוטן של דברי הרשד"ם ז"ל וגבב שם בדרך פלפול כמה ראיות. אשר לדעתי במתכ"ת הרמה יש מקום לסתור ראיותיו כאשר אבאר בס"ד. אבל גם הוא ז"ל הלכה למעשה. סמוך למקומו של אותה תשובה. (תאו"ח סי' י"ג) חזר שם מדבריו. וצדיק מצרה נחלץ, עד אשר מחזיק טובה לעצמו שזכה ללמוד זכות לת"ת ובניהם אחריהם. ומי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לגלות פנים ב„חתם סופר“ ז"ל שלא כהלכה, מה שלא הכריע כן הלכה למעשה, כנזכר:
(ב) ועתה אבא העירה על ראיותיו של מרן הח"ס ז"ל הנ"ל, דיש לפקפק במש"כ להביא ראי' ממה שצריכים קרא לרבות כה"ג, וממה שמשוח מלחמה נתמעט. מאי טעמא לא נלמד מ„בקרב ישראל“. ש"מ דלא כל המינויין שוים ודבר שבקדושה אינו בירושה יע"ש. במחכת"ה דבריו ז"ל תמוהים. די"ל עפ"י התו"כ ומובא ברש"י יומא ע"ב):
„ואשר ימלא. פרט לאינו ממלא“. דכוונת התו"כ דאם אינו ממלא תכף בזמן שנפל לו הירושה אתר מיתת אביו, אין משמרין לו הכהונה עד שיגדיל כמו גבי שאר מינויין כמש"כ הרמב"ם והתינוך הנ"ל, והטעם הוא דכיון שמחוסר זמן הוא, ומחוסר זמן פסול לכהונה בשלילות בכל הכהנים בלי יוצא מהכלל, אע"פ שהוא חריף ובקי היטב בעבודה. א"כ לא זכה בכתר כלל. משא"כ בשאר מינויים שאינו תלוי בזמן, רק בהכשרת הממונה כשיהי' ראוי להתמנות. כמו גבי שלמה המלך ע"ה, וראב"ע שעפ"י הירושלמי לא הי' לו רק ט"ז שנים. א"כ זה שנשאר קטן יש במינוי שיש להם הזכות והיכולת הירושה, ממתינים גם על זה. משא"כ גבי כהונה שהוא במחוסר זמן בשלילות. ולפ"ז אי לא אתי קרא לרבות דגם גבי כה"ג אמרינן דבנו תחתיו, לא היינו יכולים למילף זאת מ„בקרב ישראל“. דלא דמי אהדרי, דבכל המינו ין ממתינין לו עד שיגדיל. משא"כ גבי כה"ג. כדברי התו"כ:
מדכתיב „ואשר ימלא“ כנ"ל. ודו"ק:
(ג) וגם מש"כ הח"ס הנ"ל להביא ראיה יותר גדולה לדבריו, מדקבעי משה דבניו ירשו כתר שלו, במדרש פ' פינחס שם, והקב"ה לא מלא בקשתו. הגם שהיו בודאי ראוים יע"ש. הנה פליאה נשגבה בעיני על מרן הח"ס ז"ל שבמחכ"ת הרמה לא העתיק לשון המדרש שם, דבפירוש מהאי טעמא גופא דלא היו בניו ראוים לא הסכים הקב"ה עליהם. הלא כה דבריהם ז"ל (במדרש שם):
„בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה“. וכן הוא הלשון ב„מדרש חנחומא“ שם. ואין לומר דכיונת המדרש באלו הדברים:
שלא „עסקו בתורה“, על השתדלות וטורח סידור עסק התורה, דזה נכלל בסוף דברי המדרש שאמרו „הרבה שרתך, פירש המחלצאות“ וכו'. כמש"כ ב"י ז"ל סברא על מה שמברכין בלשון:
„לעסוק בדברי תורה“. אי אפשר לומר כן. באשר צולל באזני מילי ד„אבות דרבי נתן“ (פי"ז) ד„ראה משה דבניו אין בהם תורה“. ע"ש ובירושלמי תענית פ"ג ה"ה. והמדרשים חלוקים בזה. ויש מקום ליישב המדרשות שלא יסתרו זא"ז. אבל אין זה מטרתי פה. אולם בדרך כלל רואים אנו שאין דברי הח"ס ז"ל מכוונים כל כך בזה, ובפרט שבעצמו לא סמך על דבריו להורות כן הלכה למעשה כנ"ל:
(ד) המורם מכל זה בנדון דידן דכל חזקת הרבנות של הרה"ג הנפטר מהרי"א ז"ל בעיר סקוליען, שייכה לבנו הרב המופלג מו"ה אליעזר זוסיא נ"י, אתר שנסמך ב„סמיכת חכמים“ [וגם אני סמכתי את ידי עליו] אשר יעידון ויגידון עליו שהוא ממלא מקום אביו ביראה, ולשלימות החכמה תקוה רחבה לעתיד, ת"ח כל זמן שמזקינין וכו'. ואין צריך שום מינוי מחדש מבני העיר ושום הסכם מצדם, מאחר שהדבר בא לו בתורת ירושה, ומשלחן גבוה קאזכו. כמש"כ בתשו' מבי"ט סי' ר', וז"ל. אע"פ שהקהל לא היו ממנים אותו עליהם, ולא היו כותבים עליו הסכמה הכתובה למעלה „הם חייבים לקבלו מצד הדין“ שהוא יורש שררת אביו בלי הסכמתם עכ"ל. וכן אין בני העיר יכולים לשתף עמו עוד אחר בחזקת משרה זו בשום אופן בעולם. דמה לי קטלא כולו, מה לי קטלא פלגא. וכמש"כ המבי"ט ז"ל להדיא (שם) בזה"ל:
וכמו שלא היו יכולים להעבירו מן המינוי ש„גדולה חזקה מן התורה בכל מקום“. כן אינם יכולים לשתף אחר במקומו כמו מלך שם חשים עליך מלך, ולא שנים וממנו אנתנו לומדים שאר שררות, שדבר אחד לדור ולא שנים, ואפילו יש ראוי אתר יותר ממני יע"ש שהאריך והביא ראיות ברורות לדבריו ז"ל. וכן פסק הלכה למעשה כבנדון דידן הרב הגדול בעל אשם אריה' ז"ל (בתשובותיו לחאו"ח סי' ז'):
(ה) ועפ"י הצעה זו, אמרתי דבר נכון בס"ד, אחר הדיוק שמצינו בתורה התילוק בין מינוי אלעזר הכהן תחת אביו, כתוב לאמר (בפ' חקת):
„קח את אהרן ואת אלעזר בנו והעל אותם הר ההר“. וגבי מינוי יהושע על מקומו של משה רבינו ע"ה, כתיב (בפ' פינחס):
„קח את יהושע בן נין איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו. והעמדת אותו לפני אלעזר ולפני כל העדה וצויתה אתו לעיניהם. ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל“. הרי יש שני חילוקים. דמינוי אלעזר היתה בצנעה, ורק בהפשטת בגדי אביו אהרן הכהן ע"ה ללבוש אותם עליו, בלי שום נתינת טעם שראוי הוא למנותו על מקומו. ומינוי יהושע היתה דוקא לפני כל העדה. ובנתינת טעם שהוא ראוי לאותה איצטלא „איש אשר רוח בו“. דהטעם הוא כדבר האמור. דגבי מינוי בן תחת אביו, יכולה להיות אפילו בצנעה. כמאמר המדרש:
„לבש אדם פרפורו של אביו הרי הוא כיוצא בו“. שאין הבן צריך להסכם הצבור ולדעתם כלל. משא"כ מינוי זר על מקום הנפטר, כיהושע, צריכה להיות בהסכם הצבור „וצויתה אותו לעיניהם“ בהסכמתם. ונתן טעם מחמת שהוא ראוי לזה „איש אשר רות בו“:
(ו) אם כן אפוא, לפי ההצעה הזאת, אשר מצינו דוגמתה בתורתנו הקדושה, כי התמנותו של אלעזר לכהן תחת אביו, לא היתה לעיני כל ישראל דוקא. להורות לנו, כי מינוי בן תחת אביו, יכולה להיות גם בצנעה, אף בלי הסכמת כל הקהל. וכמש"כ המבי"ט ז"ל דאפילו אינו ראוי כל כך. ואף בלא הסכמת הצבור כנ"ל. ועוד אחרת, דאפילו מוחים להדיא וצווחים ככרוכיא אין שומעים להם. וכופים אותם עד שיאמרו רוצים אנו ועל זה אמרו חז"ל במשנה פ"ד דפאה:
אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז, לזה שומעין שאמר כהלכה. ולא על זה ועל כיוצא בזה אמרה תורה אחרי רבים להטות. וגדולה מזו מצינו בירושלמי מ"ק פ"ג ה"א:
„אר"ח משניתנה תורה לא ניתנה אלא אתרי רבים להטות. ולית רבי אליעזר ידע דאחרי רבים להטות, ולא הקפיד, אלא על ששרפי טהרותיו בפניו“. ופירש ב„קרבן עדה“ שם, שתשב ר"א שמעשיהם שלא לשם שמים, שהיו להם לחוש לכבודו שהוא זקן ולשרפם שלא בפניו, לכך לא תשש למנינם עכ"ל. וכש"כ בנדון דידן שאומרים נגד הלכה, אין חוששין לרוב. ואדרבה הרוב מחויבים לכוף כאגמון ראשם לשמוע לקול הורים ומורים, ויקבלו את הרב האברך, וילבשוהו בגדים טובים ומכובדים חלוקא דרבנן כראוי לת"ת, ויתנו עליו כתר הרבנות וימליכוהו תחת אביו הרב ז"ל, ויחנו לו פרנסתו ופרנסת אמו הרבנית הצנועה בכבוד ובריוח, אשת חבר כחבר (כשבועות ל' וע"ז ל"ט). ועפ"י דתוה"ק מחויבים הם בני העיר לפרנס את האלמנה כל ימי חייה [כאשר כן הוכחתי לעיל, בתשובה הקודמת, סימן ק"ח אות ג'. יעוין שם]. בבקשה מכם, תושבי קהל עדת „סקאליען“, זרע ברוכי ה'. אל נא תחזקו במחלוקת. עשו נא אזניכם כאפרכסת לשמוע לקול הורים ומורים, ואל תדחו את בן הרב הנ"ל מלהסתפח בנחלת ה', בטענות בדויים ושטותים שאין כבוד התורה לטפל בהם. והדבר ברור כיום, שאחר שאביו הרב ז"ל נהג ברבנות בעירכם כמה שנים. הרי זכה הכבוד לבני ולבן בנו עד עולם. ומה שבדיתם מלבכם שעי"ז שנתמנה מהצבור ולא קנה החזקה במעות, א"כ לא אלים חזקתו להוריש. הלא תדעו, כי נהפוך הוא, שרב שנתקבל ע"י קנין ממון גרע כחו טפי, שבכה"ג נוגע הענין מעט למ"ש בירושלמי (סוף בכורים) ובטוח"מ סי' ח' סעי' א' שרב שנתמנה ע"י כסף אין מחויבים לנהוג בו כבוד יע"ש. משא"כ כשנתמנה בלא ריצוי כסף, הרי התמנותו שוה להתמנות כל פרנסי ישראל בכל דור ודור, באופן היותר נעלה, שמהם אנו דנים שזכו לבניהם ולבני בניהם עד עולם:
(ז) ומה שהשכלתם לשדות נרגא בחזקתו של הרב האברך הנ"ל, מאחר שכבר מחל בעת שכתבו כתב עבור אחותו, אבד חזקתו. זה הוא שטות גמור, שאפילו מחל היורש כבודו לטובת אחותו היתומה שתבוא עי"ז לאיזה תכלית נרצה, וחפץ למלאות רצון אביו ז"ל לעשות לו נחת רוח. והדבר לא הצליח. אם כן הכי בזה תשש כחו כל עיקר עד שינחלו אחרים את כבוד האם רצה אחד לתת חפץ אחד לזולתו, והלה לא רצה לקבלו משום איזו סיבה. האם בזה נעשה הדבר כהפקר שכל הקודם בו זכה. זהו רק צחוק מכאיב לב חלילה חולין הוא לכם לצער ע"י תחבולות כאלו אלמנה אשת ת"ח ויתום צורב! הביטו נא וראו מה כתיב בתורה (פ' משפטים):
„כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו“. וכתב הרמב"ם ז"ל ב„ספר המצות“ (מצוה רנ"ו) וז"ל:
האזהרה הזאת כוללת שלא יענה אותו „לא במאמר ולא במעשה“ אבל ידבר עמו דברים טובים ורכים ויתעסק עמם בעסק ויתנו להם לחיות בטוב ושמחים ויכוין ההפלגה בזה כלו. ומי שיקצר בדבר מזה הנה עבר על זה, וכבר התבאר על לאו זה והוא אמרו ית' והרגתי אתכם וכו' עכ"ל. והרמב"ן ז"ל מוסיף שם להוכיח דעובר בזה על שני לאוין. שהרי חלקן הכתוב באמרו:
אם ענה תענה אותו יע"ש. והנראה ליישב דעת הרמב"ם ז"ל שלא תקשה עליו קושיית הרמב"ן ז"ל מהכפל לשון. עפ"י מה שמביא רש"י ז"ל אגדת חז"ל על הכתוב (ישעי' א' כ"ג):
„יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם“, שעי"ז שנוטים דין היתום נושאת האלמנה קו"ח בעצמה. מה זה שהוא איש לא הועיל. אני לא כש"כ. ועי"ז שיתום לא ישפוטו. עי"ז ריב אלמנה לא יבוא אליהם כלל יע"ש. ובזה אמרתי לפרש הכפל לשון בכל הכתוב. דהעינוי בכאן הוא:
בכפל. שאם מענין היתום, מעונה האלמנה, כנזכר. וזהו הצעת לשון הכתוב:
„ענה תענה אתו“ את היתום. מעונה האלמנה ג"כ. ועי"ז תהי' שתי צעקות הן מהיתום, והאלמנה. ושייך שוב „שמע אשמע“ שמועה ליתום, שמועה לאלמנה. הנה כי כן אצליכם, קהל עדת „סקאליען“, הענוי הוא בכפל ממש, שעי"ז שתענו את היתום, תגזלו ותוציאו בלוע האלמנה, והם גועים ברעב ובחוסר כל... הטרם תיראון מפני ה' אלקים הנוקם נקמת דם יתום ואלמנה! ברית כרותה להם ממי שאמר והיה העולם שמיד שהם צועקים הם נענים, אף גם כשצועקים שלא מן הדין. ומכש"כ בכאן שצועקים מהשוד והשבר ומהחמס אשר תעשו אתם צעקת לגימא ששוכן סנה בעזרם (כגיטין ז' ע"א). ועליכם לפחוד ולירא מדמעותיהם, דמעת הָעֲשֻקִים! ונאמנו מאד דברי חכמינו האלהיים ז"ל (שבת י"א ע"א) תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה, ופי' רש"י וז"ל: תלמד חכם אם יקניטנו יענישנו וכן יתום ואלמנה, מפני שדמעותיהן מצויה עכ"ל, וכשאני לעצמי אמרתי להטעים דבריהם ז"ל:
„תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה“ שהמלה „תחת“ מתפרשת בניבקוד „תֵחַת“, מלשון הכתוב (משלי י"ז־י') „תֵחַת גערה במבין“. שכוונת חכז"ל להפליג הדבר עד כמה צריכים אנו ליראה ולפחוד מלצער יתום ואלמנה, יותר מת"ח שנשיכתן נשיכת נחש, ועקיצתן עקיצת עקרב, והוי זהיר בגחלתן, וכל דבריהם כגחלי אש. ויותר מזה חמור תרעומות יתום ואלמנה! — ובטוח אני באלה שתשימו אוון קשבת לדברי דברי תורה. ומעתה כל הקולות יחדלון, ותראו לפעול על השובי"ם דמחנ', לבל יגזלו „חלק שכירות“ „והכנסת הרבנית“, וישלמו לבן הרב, כראוי וכנהוג בכל תפוצות ישראל
(ח
) אליכם אישים אקרא, שוחטים מופלגים דקהלת „סקאליען“ נ"י! שמועה שמעתי עליכם לאמר, כי לקחתם מקח רע לעצמכם, לגזול את שכירת הרבנית ובנה הממלא מקים אביו הרב ז"ל, שנלקח תמיד מהזביחה וממכס שחיטות עופות. זאת ועוד אחרת. שו"ב אחד מכם הרהיב עז בנפשו להיות מורה הוראות בעיר גם עכשיו, שיש מורה הוראה מוסמך הלא הוא בן הרב נ"י. וגם אתם מסדרים קידושין בלי רשות הרבנית ובנה הרב נ"י. לכן הנני בזה באזהרה רבה ובגזירת אורייתא, שמיום הזה והלאה תחלקו חלק הרב הנפטר ז"ל שהי' לו בחיים חיותו ותתנו אותו להרבנית ולבנה הרב הממלא מקומו. ואם לא תעשו כן, אז המשפט חרוץ בשו"ת האחרונים ז"ל דבכה"ג לא מחל החכם כבודו שיוכל השו"ב לשחוט בלי הסרת סכיני שחיטה בפניו ולגרום לו היזק לפרנסתו. וחזר להיות הדין כדין טבח שלא סר סכינו לפני חכם שמנדין אותו. ובשגם כי ע"י שחיטתו עובר על איסור גזילה ועל תקנת חז"ל עד שמחויב נידוי עכ"פ אין לו סייעתא דשמיא, שאין הקב"ה מסייע ידי עוברי עבירה, ועלול הוא לקלקל בשחיטתו, וחשש גדול הוא לאכול משחיטתו בזה בשו"ת הרב מלאדי ז"ל בח"ד (יעוי' בדע"ת הל' שחיטה סי' א'). ומהיום והלאה לא יורה השו"ב שום הוראה אפילו ביעותא בכותחא. כי על זה אמרו חז"ל [סוטה כ"ב ע"א]:
„רבים חללים הפילה, זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה“. ובברכות ס"ג ע"א: אמר אביי ש"מ באתר דאית גבר, תמן לא תהיי גבר. אפילו בשניהם שוין. ובפרט שהרב מוסמך והשו"ב איננו מוסמך כלל. וזאת שנתן לו הרה"ג המנוח ז"ל רשות להורות איזו שאלות פשוטות באקראי כשנסע מביתו וחדר הוראתו. אין זאת סמיכה רק לפי שעה. „סייפא ולא ספרא“. ואפילו אם יורה ויכוין על האיסור אסור ועל המותר מותר, אין הוראותיו כלום. ובאמת שהיתרו אינו מותר, כי עלול הוא לטעות. יען כי הוראתיו הם נגד רצון הבוי"ת, ולית לי' סייעתא דשמיא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. כמש"כ כמה אחרונים. ולא זו בלבד אלא אפילו האיסור יש לפלפל ולומר שאינו אסור [כאשר כן הוכחתי לעיל בתשובה סימן צ' יעוין שם]:
ועל ה„מסדרים קידושין“ בעירכם בלי רשות הרב, הנני מניף ידי בעים רוח התירה הקדושה להזהירם שלא ירים איש את ידו ואת רגלו לסדר קידושין בלי רשות ורצון הרב הממלא מקים הנ"ל. במי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם (קדושין ו' ע"א). יעוין ברמ"א סי' רמ"ה. ובשו"ת נו"ב חאה"ע סי' פ"ג. ובשו"ת ח"ס חיו"ד סי' ר"ל. ובשו"ת כנסת יחזקאל סי' ע"ב. כ' וז"ל:
אמנם אם אדם יעלה על רוחו לסדר קידושין בלי רשות והורמנא האב"ד דקהלה או דמדינה, לא תהיה כזאת בישראל. כבר קמו רבנים על הא מילתא ולבשו בגדי נקם להניף ולהריק חרב לנדנה, החרם תחרימו וירדנה. וכל גאוני ארץ קבלה בידיהם מרבני צרפת קבלו מרבינו תם שגזר ואמר לבל יסדר קידושין כי אם שנבחר לרב בקהלה ובמדינה עכ"ל. מי לא יחרד לבבו לעביר על חרם קדמונים כאלו, ולעשות הרע בעיני אלקים ואדם, ויסדר קידושין ויברך שבע ברכות, שאין זה מברך אלא מנאץ ו הקב"ה יתן בלבכם שתשמעו לקול דברו:
אלמנה ויתום לא תענון וגו'. ותכף ומיד תתחילו לחלק חלק שלישי מכל הכנסות השחיטה חלק כחלק כאחד השו"ב להרבנית ולבנה הרב נ"י. וכאשר תראו אתם, ראשי הקהל שאין זה מספיק להם. הואילו נא בטובכם להוסיף להם על משכורתם. כמאמרם ז"ל (כתובות ק"ה ע"א) לא ספקו אע"פ שלא רצו מוסיפין עליהן (יעוין בשו"ת ח"ס חחו"מ סי' קס"ד. יע"ש בסי' כ"ב וסי' קס"ו יעש"ה). ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם משפטכם חרוץ ששחיטתכם אסורה כנ"ל. אמנם כן סמך לבי נכון ובטוח ששארית ישראל לא יעשו עולה, ויחוסו על יתום ת"ח בן ת"ח מובהק ז"ל ואלמנותו אשת חבר, ובגלל הדבר הזה ברכת אובד עליכם תבא ולב אלמנה תרנין (כב"ב ט"ז ע"א) וכל המחזיקים והתומכים אותם ישאו ברכה, מאלקי המערכה, ויחן לנו כתר מלוכה. (כמד"ר משפטים פ"ל סי' י"ט):
בצלאל זאב שאפראן