אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן קב

סימן קא

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר שלום הכהן שיין נ"י רב דק"ק רינא (בסרביא).

נעתרתי לבקשתו לתת הסכמתי על הדפסת ספרו „שערי שלום“. ולאות נאמן כי שמתי מבטי על ספרו זה, אמרתי להעלות עלי גליון זכרון בספר, את אשר הערותי בדברי כת"ר (בסיף חלק או"ח שם) ע"ד השאלה, בדרך „היכי תמצא“ ספק איסור, חמור מאיסור ודאי ל וכדי למצוא פתרון לזאת השאלה יצא ביד רמ"א ז"ל בש"ע יו"ד סי' קכ"ז סעי' ג' דאשה נאמנת באיסור ודאי, אבל לא בספק איסור:

(א) הנה עוד לאלוה מלים להאיר עיני חכמים בחקר הלכה זאת. ומראש צורים אחזה להעיר בזה ממש"כ הפמ"ג באו"ח סוס"י תל"ז, שכתב וז"ל:

הנה, הרב בקכ"ז, ספק איסור אין אשה נאמנת והיא מסמ"ג עשין ל"ט ובאו"ה וז"ל:

בספק נמנעות. מפני עצלתים. וכ"ה בירושלמי. משמע תרתי בעינן, טורח וספק, ועיין ש"ך קכ"ז אות ל' משמע טורח אף ודאי אין נאמנת וכו'. ומיהו משמע באין טורח אף ספק איסור נאמנת אף לסמ"ג. ובלשון הרב בקכ"ז ס"ג לא הזכיר טורח כלל, רק ספק אין נאמנת. עכ"ל. ובפמ"ג יו"ד סי' א' במ"ז סק"א כתב בפשיטות:

בספק אף בלא טורח אין נאמנות, עכ"ל. ולא העיר כלל ממשמעות לשון הסמ"ג? ולפענ"ד יש להוכיח דגם לשון הרמ"א ז"ל בסי' קכ"ז נוטה לזה דדוקא היכא דאיכא תרתי, טורח וספק אין נאמנת שהרי דקדק וכתב בזה הלשין:

אבל בספק שמא אין כאן איסור כגון שצריכה לברר דגים טמאים מטהורים וכו' אין אשה נאמנת, עכ"ל וכעין זה כתב באו"ה ז"ל כלל כ' סי' כ"א וז"ל:

בספק איסור דאורייתא שכגון לעיין דגים קטנים אם יש ביניהם טמאים וכל כה"ג אין נאמנים, עכ"ל. ונודע הדבר דלברר דגים טמאים מטהורים יש טורח גדול בעיון מדויק, ונשים עצלניות, מקילין בספק כה"ג, כשבדקו מקצתו ולא מצאו, שוב לא יבדקו עוד. וכ"כ המהרש"ל ז"ל ביש"ש חולין פ"א סי' ב' דאין הנשים נאמנות בברירת דגים קטנים כשנמצאים ביניהם טריפות. הלא כה דבריו בזה"ל:

ובברירה ההיא, יש טורח ועיון גדול וכו' ואיכא למימר דשמא כשמצאו כבר כמה דגים טרפות ביניהם. או כשבדקו הרוב ולא מצאו, סברי באומד דעת דשוב לא ימצאו, ולא יבדקו עוד מפני עצלותן, עכ"ל. וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' פ"ד ס"ק ל"ה דבברירת דגים קטנים יש בהן טורח ע"ש. ועפי"ז נכון הדבר לומר שכן הוא גם כוונת הרמ"א ז"ל דבדאיכא טורח, וספק אין נאמנת. אבל באין טורח, אף בספק איסור נאמנת. כהפמ"ג באו"ח מהסמ"ג הנ"ל. וזה פשוט וברור:

(ב) ולכאורה יש להביא ראי' לד"ז מפסחים מ' ע"ב: מר ברי' דרבינא מנקטא לי' אמי' בארבי. ופירש"י:

מנקטא לי' חטין מתחלת קציר לצורך הפסח, ועבדא להו שימור מעיקרא, עכ"ל. וקשה לדעת הפוסקים דס"ל דהא דבעינן שימור משעת קצירה היא מה"ת (עיין פר"ח סי' תפ"ב ובפמ"ג או"ח סי' ת"ס במ"ז סק"א ע"ש). א"כ איך סמך מר ברי' דרבינא על אמו, שעבדא לי' שימור, הא בדבר שיש ספק שמא אין כאן איסור אין אשה נאמנת. והכא נמי אין כאן אלא ספק שמא יחמיץ. כמו שכתבו התוס' בפסחים מ' ע"א ד"ה כי. דעיקר השימור היא כדי שלא תחמין, וכן פירש"י בפסחים ל"ח ע"ב ד"ה ושמרתם ע"ש ד אלא ודאי כיון דלא טרחה בשמירתה אף בספק איסור נאמנת כדבר האמור. ועיין פמ"ג או"ח רס"י ת"ס בא"א, שכתב וז"ל:

ועי"ד קכ"ז, לענין נאמנות נשים, וכ"ש במצה שטורח רב, וכמה ספקות, שאין חוששת, ראוי להושיב שומר איש וכו' עכ"ל. אבל שם מיירי לענין לישה ואפית המצות, דודאי איכא טורח רב. משא"כ בגמרא הנ"ל, לא מיירי אלא בשמירת החטין. כפירש"י שם ד"ה בארבי. שכתב:

ומצניעתן לבדם לצורך הפסח, עכ"ל. ופשיטא דליכא שום טורח בשמירתה. ולהכי שפיר סמך מר ברי' דרבינא על אמו בד"ז. וזה נכון:

(ג) איברא דעל גוף ד"ז אם אשה נאמנת בספק איסור יש להעיר מנדה מ"ח ע"ב, דר' יהודה אומר תוך הפרק אין הנשים בודקין אותן, שאין משיאין ספקות ע"פ נשים. ע"ש בפירש"י ד"ה אין. שכתב:

שאין נשים כדאי לסמוך עלייהו להתיר ספקות על פיהן, עכ"ל, ועין בפירש"י (שם בד"ה אבע"א ר' יהודה) שכתב:

שאין הנשים בודקות שפיר ע"ש אמנם י"ל דהלכה כת"ק שם. דת"ר כל הנבדקית נבדקות ע"פ נשים. וכן היה ר"א מוסר לאשתו ור' ישמעאל מוסר לאמו. וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהל' אישות ה"כ. ע"ש בהה"מ עיין בכ"מ ולח"מ שם ובשו"ת מהר"ם מלובלין סי' קל"ט] ובב"ש אה"ע סי' קנ"ה ס"ק כ"ג עש"ה. ועוד י"ל משום דמעשה רב (כשבת כ"א ע"א. קכ"ו ע"ב. ועוד בכ"ד). והכא נמי ר"א ור' ישמעאל עשו הלכה למעשה לסמוך על הנשים. וכ"כ בחי' הר"ן על מס' נדה שם בשם הרמב"ן ז"ל. עש"ב. אך י"ל דאין ראי' מהמעשה רב שעשו ר"א ור' ישמעאל. עפ"י מה שמצאתי במרדכי פ"א דחולין סי' תקע"ט, בשם הר"א ממיץ. וז"ל אבל בע"א מהימן וכשר סמכינן עלי' ואפי' אשה. כדאמרינן בנדה מ"ח ע"ב ר' ישמעאל מוסר לאמו. ור"י ור"ש לא פליגי עלי', אלא בשאר נשים, שהן מן הרוב. אבל באמו של ר' ישמעאל מודו וכו', עכ"ל. וכ"כ בשמו בש"ג בפ"א דחולין ע"ש. וכ"כ עוד בשמו ביש"ש חולין פ"א סי' א' ע"ש. ועפי"ד י"ל דבסתם נשים דעלמא שהן מן הרוב לא סמכינן עליהן להתיר ספקות על פיהן כר"י ור"ש. ואפשר לומר דגם הרמב"ם ס"ל כהר"א ממיץ בד"ז, ומש"ה דקדק בלשונו הזהב, וכתב:

בודקין ע"פ נשים „כשרות ונאמנות“ ואפי' אשה אחת בודקת וכו'. כלומר דאפי' באשה אחת „כשרה ונאמנה“, יש לסמוך עליה, כמו שסמכו ר"א ור' ישמעאל על אשה אחת „כשרה ונאמנה“. אבל בסתם נשים דעלמא דדעתן קלות עליהן (כשבת ל"ג ע"ב. וקידושין פ' ע"ב. וברש"י ע"ז י"ח ע"ב ד"ה וא"ד משם ע"ש) שפיר י"ל דס"ל להרמב"ם דאין סומכין עליהן להתיר ספקות על פיהן. ועפי"ז אזדו כמה קושיות שהקשו המפרשים ז"ל על הרמב"ם, ודו"ק ה ועפי"ז יש ליישב ג"כ מה שהערותי לעיל מפסחים מ' ע"א דמר ברי' דרבינא סמך על אמו בשמירת החטין לצורך הפסח כנזכר. משום דמסתמא היתה אמו כשרה ונאמנה, כמו אשתו של ר"א ואמו של ר' ישמעאל, ובכה"ג הכל מודים דיש לסמוך עלי', כדבר האמור צאו נא וראו בספר פרי תואר' על יו"ד סי' פ"ד ס"ק כ"ג שלחלק יצא מסברא דנפשי' בין אשה לאשה. וכתב עמש"כ המהרש"ל מובא גם בש"ך שם ס"ק ל"ה, ובסי' קכ"ז סק"ל) שאין הנשים נאמנות וכו'. וז"ל:

ולענין דינא כל אשה שהיא כשרה ומדקדקת במצות ושלמה בדעתה. א)**(א)

יש להעיר ממנחות ק"י ע"ב שאמרו דבנות. אין דעתן מיושבת יע"ש בפירש"י ובדברי הרבינו גרשום שם בדף ק"ט ע"ב:)** נאמנת ודאי אבל מי שאינה מדקדקת בדקדוקי מצות ושאינה דעתנית אינה נאמנת ודאי, עכ"ל וכ"כ הפר"ת ביו"ד סי' א' סק"א דאין לדון דין שוה בכל הנשים ע"ש. ורוח הקודש הופיע בבית מדרשו ז"ל דחילוק כזה נובע ממקור טהור ונאמן, כנזכר]:

(ד) ומצאתי עוד ראי' מפורשת „ממעשה רב“ בתלמודא דמערבא דסמכינן ע"פ נשים להתיר ספקות. דגרסינן בירושלמי יומא פ"ג ה"ב:

ר' אמי מטלטל על פום נשייא דאמרן שמשא הוות על סוסיתא. ע"ש בק"ע ד"ה על סוסיתא, ג' פירושים ע"ז ע"ש. ולכל הפירושים ספק היה בד"ז, אפ"ה סמך ר' אמי להתיר ע"פ נשים ע"כ ודאי מוכח בהפמ"ג באו"ת הנ"ל דבאין טורח גם בספק איסור נאמנות. ומצאתי ב„ציון ירושלים“ שם שציין להס' דברי אמת להגאון בכר דוד ז"ל שהאריך בענין נאמנות הנשים (גם בודאי איסור) וגם ציין להשיטמ"ק בכתובות ע"ב שמביא דעת י"א דנשים אינן נאמנות באיסורין ולהב"ש סי' ד' סק"ס. והעיר מפסחים מ' ע"ב. וגם העיר מדנפשי' מנדה מ"ח ע"ב דר' ישמעאל מוסר לאמו לבדוק בסימנים ע"ש. ותמהני שלא העיר גם למאי דקיי"ל דאשה נאמנת בודאי איסור, דעכ"פ מוכח מכ"ז, דגם בספק איסור סמכו להתיר ע"פ נשים כדבר האמור. ותרי תמיהי מידכר דכירי, שבמחכת"ה לא זכר שר רב יוסף שאול ז"ל סיני ועוקר הרים, דברי המרדכי והש"ג והיש"ש בפ"א דחולין בשם הר"א ממיץ ז"ל שכתב דבאשה כשרה ונאמנה, הכל מודים דיש לסמוך עלי'. והוכיח כן מנדה מ"ח ע"ב הנ"ל כאמור:

ומצאתי עוד בירושלמי פ"ב דר"ה ה"א, דר' אמי מל ע"פ נשים דאמרן שמשא הוות על סוסיתא. וב„ציון ירושלים“ שם כתב וז"ל:

כבר כתבתי בשבת פרק כלל גדול [ובצי"ר שם פרק כלל גדול לא נמצא זכר כלל מזה] דהלב"ש חידש דנשים אינן נאמנות באיסורין [והיא בלב"ש בח"ד ליו"ד סי' כ"א ס"ק ס"ג] ואף דאנן לא קיי"ל כן. מ"מ כל מקום שיש צדדים להקל בודאי אין אשה נאמנת כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז. א"כ כאן שיש צדדים להקל דשמא עוד י"ל צ"ע האיך סמכינן ע"פ נשים וכו' אמנם נראה כיון דפסילין הלך אחר הרוב כל מקום שע"א נאמן. ולפי"ז כיון שאמר כאן בירושלמי דע"פ ע"א מלין ממילא מלין ע"פ נשים הרבה. וז"ש בירושלמי ר' אמי מל ע"פ נשים. והיינו ע"פ הרבה נשים. ועיין רמב"ם פ"ב מאישות ה"כ, ע"פ נשים כשרות אפי' א' אחת. והיינו משום דשם יש ג"כ צדדים להקל, ולכך הוי רבותא אף באשה אחת, ולכך הוצרך שיהיו כשרות ונאמנות, דהרי דעת היראים דכל ע"א באיסורים, צ"ל כשר ונאמן. מכש"כ בנשים דצריכין להיות כשרות, עכ"ל ותימה שגם בכאן שהזכיר דעת היראים ז"ל במחכת"ה לא עיין בגוף דברי הרא"ם שהביא המרדכי והש"ג הנ"ל שכתב להדיא דבאשה כשרה ונאמנה הכל מודים דיש לסמוך על בדיקתה. והוכיח כן מאמו של ר' ישמעאל כנ"ל:

וגם גוף פירושו של הצי"ר בירושלמי בז"ש:

ר' אמי מל ע"פ נשים. דהיינו דוקא ע"פ הרבה נשים. ג"כ אינו נכין. דהרי בירושלמי בר"ה (לפני זה), וכן בירושלמי יומא פ"ג ה"א הנ"ל שם איתא, דר' אמי מטלטל על פומה דמלויתה. ע"ש בפ"מ ביומא. ובפי' הב', גרס:

על פומה דמלוידתה, דהיינו המילדת ע"ש. הרי מבואר להדיא דר' אמי גופי' סמך להתיר ע"פ אשה אחת, אף דגם שם יש צדדים להקל. עש"ה ותבין. גם בגוף ד"ז שכתב הרמ"א בסי' קכ"ז דבמקום שיש צדדים להקל אין האשה נאמנת. עיין ביד אפרים על יו"ד סי' צ"ד שהעיר על הרמ"א ז"ל שבמחכת"ה העתיק דברים אלו מן לוח הסימנים מדינים הנמצאים בהלכות הר"ן ז"ל. אבל בהר"ן גופי' לא נמצא בדבריו כלל לשון זה. והיינו הך דינא שכ' הר"ן דבמקום שיש ספק איסור אין אשה נאמנת משום שהיא מצדדת ותולות להקל ע"ש. וכבר הראיתי לדעת בס"ד דהרמ"א ז"ל ס"ל דבאין טורח אף בספק איסור נאמנת (ועיין בפמ"ג יו"ד סי' פ"ד בשפ"ד ס"ק ל"ה מש"כ בביאור דברי הש"ך שם והמנח"י ע"ש. וצ"ט):

(ה) ובהיותי בזה הענין, הערותי עוד על ה„ציון ירושלים“ שהביא דהלב"ש חידש דנשים אין נאמנות באיסורין כנזכר. ונפלאת היא בעיני על הגאון בעל הצי"ר ז"ל דנהירין לי' שבילי דתלמוד ירושלמי ומפורשיו כשבילי דתלמוד בבלי ומפורשיו, למה לא זכר דלאו אומר הבא מן החדש הוא מהלב"ש. והרי מצינו לו חבר, בעל ה„קרבן עדה“ על הירושלמי שבת פ"ו ה"ו ד"ה מצות נדה. שכתב להדיא:

ובשאר המצות והאיסורין אין הנשים נאמנות וכו', עכ"ל. ולא זו בלבד אלא שנראה שבמחכת"ה שכח דברי עצמו. שב„ציון ירושלים“ על הירושלמי פ"א דפסחים ה"א, ע"ז שאמרו שם דנשים הן טצלניות. ציין ע"ז בסו"ד:

ועיין מה שהערותי בפ"ב דשבת הל"ז. עכ"ל. ונראה דכוונתו שהעיר שם על הק"ע הנ"ל. אבל במקומו בשבת פ"ב לא נמצא כלל הערה ע"ז. ובר"ה ציין חידוש זה בשם הלב"ש. עוד העיר שם בצי"ר בפסחים מהתוס' עירובין נ"ט ע"א ד"ה ותחומין. מה שכתבו, דנשים בדאורייתא אינן נאמנות כל שאינו בידן. וגם הביא להשו"ת דברי אמת סי' א' שהקשה מיבמות פ"ח ע"א דאמרינן דאשה נאמנת בספק חלב ספק שומן אף שאינו בידה וכו'. וכתב ע"ז בזה"ל ואני תמה על עצמי דהמעיין ביבמות שם ימצא רק דע"א נאמן. אבל אשה גריעה מע"א, ואינה נאמנת בדאורייתא וכו' עכ"פ אין תימה על התוס', עכ"ל. אמנם אני תמה על תמיהתו. דהרי ברש"י ז"ל ביבמות פ"ח ע"א ד"ה ואמר ברי לי דשומן הוא. כתב וז"ל: והא ודאי פשיטא דסמכינן עלי' וכו' דאי לאו הכי אין לך אדם סומך על „בני ביתו“, עכ"ל. וא"כ הרי מבואר דסמכינן גם על אשה. דהרי לשון „בני ביתו“. היינו „אשתו“. כפירש"י בברכות כ"ד ע"א ד"ה היה ישן במטה ובני ביתו. ואשתו בכלל ביתו, עכ"ל. הרי מבואר דרש"י ז"ל ס"ל דאשתו בכלל בני ביתו ואע"ג דהתוס' שם ד"ה והתניא, השיגו על פירש"י וכתבו דלא אשכחן אשתו דמקרייא „בני ביתו“ ע"ש. וכ"כ התוס' בפסחים צ"ט ע"ב ד"ה לא יפחתו ע"ש. מ"מ מצינו ראי' מפורשת לפירש"י ז"ל בירושלמי מעשרות פ"ג ה"א דף ט', דמבואר משם דאשתו בכלל בני ביתו ע"ש. וכבר העיר בזה בלקוטי הפר"ח באו"ח סי' רצ"ח. ע"ש בגליון הש"ס על הירושלמי שכתב שיש ליישב. ומצאתי בהשמטה מ„ציון ירושלים“ (הנדפס בריש ירושלמי זרעים) במס' מעשרות דף ט' שהעיר בזה. וכתב וז"ל:

ומה פשיטא לי' להירושלמי כל כך ש„בני ביתו“ כיוונו על אשתו. דלמא „בני ביתו“ היינו אנשים שהם בביתי, כמו דקאמר „אויבי איש אנשי ביתו“. אבל אין אשתו בכלל וכו', עכ"ל. ונוראות נפלאתי על הצי"ר שבמחכת"ה אישתמיטתיה מה דדרשינן במד"ר סדר וירא פרשה נ"ד סי' א':

„ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו“. ר"י אומר זו אשתו, שנאמר „אויבי איש אנשי ביתו“ יע"ש. הרי מפורש יוצא מהמד"ר דאנשי ביתי, זו אשתו. וגם מש"כ בהשמטה מצי"ר שם, וז"ל:

ועיין ב"ב דף צ"ח ע"א דאמרו שם „אאינשי ביתו“ לא מתקבל. ופי' רשב"ם דהיינו אשתו ומיהו „בני ביתו“ לא משמע כמו „אנשי ביתו“, עכ"ל. ויש להעיר עוד מברכות כ"ז ע"א, דראב"ע אמר איזיל ואימליך באנשי ביתי. אזל ואימלך בדביתהו ע"ש. וכן בברכות נ"א ע"א בפירש"י בד"ה „לאנשי ביתו“, לאשתו. וכן פירש"י בסוכה י"א ע"א ד"ה לפרזומא ד„אינשי ביתו“, לטלית אשתו. וכן פירש"י במנחות מ"ג ע"א ד"ה ר"י. וכן פירש"י בע"ז ל"ט ע"א ד"ה מאינשי ביתי, אשתו. וכן בסנהדרין נ"ו ע"ב מתיב ר"ה ואשה לא מפקדה על הדין. והכתיב:

למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו. ופירש"י ביתי, היינו נשים עכ"ל. והיא כמו ששנו חכמים בלשון המשנה יומא ב' ע"א ביתו זו אשתו. וכשבת קי"ח ע"ב דר"י קרי לאשתו ביתי. ופירש"י שקיא עיקר של ביתי, עכ"ל ובתרגום אונקלס (שם בפ' וירא, י"ח־י"ט) תרגם על הפסוק הנ"ל:

„די יפקד ית בנוהי וית אנש ביתיה“. [ותרגום אונקלס, הוא מפי ר"א ור"י. כמגילה ג' ע"א]. וכן הוא בתרגום יונתן ב"ע שם. הרי מבואר ד„אנשי ביתו“, זו אשתו. וכן בסוטה ב' ע"ב אר"ח לא לימא איניש לאיתתיה, לא תיסתרי'. ובתוסיו"ט פ"א דסוטה מ"א ד"ה ר"י כתב דבגמרא גרסינן לאנשי ביתו וכו' ע"ש. ומצאתי בב"י אה"ע סי' קע"ח שהיה לפניו ג"כ הגירסא „לאינשי ביתיה“. וכן הוא בדרישה שם ס"ק י"ט. אבל הב"ח גרס לאיתתיה כמו שהוא לפנינו ע"ש. ותמהני על התוסיו"ט ז"ל דבמחכת"ה אישתמיטתיה ג"כ מ"ש במד"ר וירא ותרגום אונקלס ותיב"ע הנ"ל דמפורש יוצא בדבריהם ד„אנשי ביתו“ זו אשתו. וגם לא העיר מכל הנ"ל:

(ו) וגם מש"כ בהשמטה מ„ציון ירושלים“ שם, דלשון „בני ביתו“ לא משמע כמו „אנשי ביתו“. י"ל מלשון הירושלמי במגילה פ"ב הלכה ה' דריב"ל מכנש בנוי ובני ביתיה וכו'. ובתוס' ערכין ג' ע"א ד"ה פסק. שם איתא דריב"ל הוי מכנש כל אנשי ביתיה וכו'. הרי דלשון בני ביתו ולשון אנשי ביתו' הכל אחד. ואשתו בכלל בני ביתו. ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' תרע"א במ"ז סק"א, שכתב על הא דפירש"י בשבת כ"א ע"ב ד"ה נר. וד"ה והמהדרין, לכאו"א מבני הבית'. כתב הפמ"ג וז"ל. „לבני ביתו“. משמע לאפוקי אשתו. א"ל למהדרין וכו' עכ"ל. ותמהני שבמחכת"ה לא זכר כלל דרש"י ז"ל ס"ל דאשתו בכלל בני ביתו כנ"ל. ועיין בפמ"ג או"ח סי' פרע"ח בא"א סק"ג, וצ"ע ומצאתי בשו"ת נו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ל"ג באד"ה זולת זה שכתב וז"ל:

אטו אשה אינה נאמנה בחתיכה חלב כמו איש והנה בגמ' יבמות דף פ"ח ע"א אמרו אלא סברא היא, מידי דהוי אחתיכה ספק של חֵלב ואתי ע"א ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן. וכתב רש"י:

והא ודאי פשיטא לן דסמכינן עלי' דאי לאו הכי וכו' „אין לך אדם סומך על בני ביתו“. והנה אטו על אשה לא סמכינן, ועוד „בני ביתו“ האשה היא וכו' עכ"ל. הרי שהנו"ב ז"ל כתב בפשיטות ד„בני ביתו“ האשה היא. ותמהני שבמחכת"ה לא זכר הנו"ב ז"ל דפליגו בזה רש"י ותוס'. אמנם רש"י ס"ל דאשתו מקרייא „בני ביתו“. ועפ"י פירש"י שפיר כתב הנו"ב להוכיח מיבמות פ"ת ע"א דסמכינן על אשה בחתיכה ספק חלב ספק שומן:

השתא הכי, נתנה ראש ונשובה, דשפיר הקשה השו"ת „דברי אמת“ על התוס' עירובין נ"ט ע"א שכתבו דנשים בדאורייתא אינן נאמנות כל שאינן בידן. והרי ביבמות פ"ח ע"א מבואר דעד אחד נאמן בכה"ג, והוא הדין אשה, כמבואר מפירש"י הנ"ל. עוד הנו"ב מהד"ק חאה"ע סי' י"א, וז"ל: דה כא דנאמן ע"א באיסורין אין חילוק בן איש לאשה עכ"ל וכן מצאתי בתוה"ב להרשב"א ז"ל (בבית א' שער א' דף ח') שכתב:

והדין נותן דע"א נאמן באיסורין ואפי' עבד ואפי' אשה עכ"ל. וא"כ אזדא תמיהת „הציון ירושלים“ על השו"ת „דברי אמת“ הנ"ל וי"ל ממש"כ הדרישה יו"ד סי' א' ס"ק ב'. שאין הנשים נזהרות. בלאו ד„לפני עור“. וכן מוכח לכאורה בר"ן פי"ד דשבת ובר"ן יומא פ' יוה"כ. יעו"ש. וראה בפמ"ג יו"ד סי' א' במ"ז ריש ס"ק א'. שכ':

וי"ל אי מן הטעם משום שחשודי אלפ"ע. הא לקמן סי' קכ"ז ס"ג. פסק דאשה נאמנת. בניקור בשר. אם לא דהתם בניקור הפנים. שאין טורח עכ"ל. אבל בס' „ישועות יעקב“. יו"ד סי' א' בפיה"א ס"ק ב' כ' דדברי הדרישה הנ"ל. אינם נוחין לו. דלא מצינו בשום מקים דנשים חשודי על „לפני עור“ יעו"ש. ולא הביא מהר"ן הנ"ל. ובתשובה להרה"ג מוהר"מ בלעך מוויען. הוכחתי דאין ראי' כלל מהר"ן. עוד יש לפלפל בזה הרבה, ולא עת האסף פה:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה