שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן פח
כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר ישאל בערגער [ז"ל] ראבד"ק באקארשט.
ע"ד שאלתו אם יש לגדור גדר ולאסור א סיר, מבלי לשחוט ולבדוק בדיקת הריאה בלילה. ודעת כת"ה נוטה להחמיר בזה, מפאת שצריכין לבדוק הריאה מכל הטריפות דשכיחי בה, כמ"ש הש"ך יו"ד סי' ל"ט סק"ב ובפמ"ג בשפ"ד שם. ובלילה אי אפשר להבחין בין מראות כשרות למראות טרפות. כמגילה י"ד ע"א. ונדה כ' ע"ב. דאין רואין דם בלילה. זתו"ד:
תשובה
(א) הנה מציון תצא לנו אורה, זו תורה. ודבר זו הלכה מרושלים תופע עליו נהרה כי ד"ז נפשט לן מהא דאמרו במערבא. בירושלמי ביצה פ"ג ה"ה. וז"ל:
בעון קומי לוי. מהו לראות את הטריפה בבית אפל? ואמר לוי:
לאפק לבר [הק"ע שם פי':
„לאפק לבר“ להוציאה לחוץ, ושל לראותה בבית אפל, ע"י נרות. עכ"ל. וכן הפ"מ שם פי' קס"ד דבחול קאי. ומטעמא דשמא לא יוכל לדקדק בראייתה. עכ"ל] רבי אימי בעי:
שמענן אין רואין את הנגעים בבית אפל. שמענן אין רואין את הטריפה בבית אפל? [ופירשו:
דר"א הקשה ע"ז ואמר אנחנו שמענו אין רואין את הנגעים בבית אפל. אבל היכי שמעינן אין רואין את הטריפה בבית אפל. בתמיה? זה לא שמענו מעולם. ולמה יהא אסור?] ומשני ר' יוסי ב"ר בון לא מטעם הזה. אלא שמא תמצא טריפה. ויהא אסור לטלטלה [ופי':
לא מטעם הזה שאתה סובר דלוי מדמה טריפה לנגעים. כדקס"ד. אלא ביו"ט הוה עובדא. וציוה לוי לאפקה לבר ולראותה דשמא תמצא טריפה ויהא אסור לטלטלה אח"כ. ויכשלו בה הואיל דהבית אפל הוא]. ומצאתי באור זרוע הגדול הל' יו"ט סי' שנ"ו הביא להירושלמי הנ"ל, וז"ל:
בעון קומי לוי. מהו לראות את הטריפה ביו"ט. א"ל אפקון לכדר' אמי בשם ר"ש אין רואין את הנגעים בבית אפל. ושמענו אין רואין בבית אפל. כך כתוב בירושלמי. ואיני יודע לפרשו מה ענין אפל אצל טריפה, דגבי נגעים כנגע נראה לי, ולא לאורי אבל טריפה לא. ועוד מה זה שמסיק ושמענו דאין רואין בבית אפל. ושמא ט"ס הוא וכו'. עכ"ל האו"ז. והנה נראה בעליל כי גירסא מוטעת נזדמנה למרן בעל ה„אור זרוע“ ז"ל. ולפי מה שהעתקתי להירושלמי עין בעין יראה שקושית האו"ז:
מה ענין בית אפל אצל טריפה וכו'? קושיא זו גופי' הקשה ר' אימי על ר' לוי בירושלמי כנזכר. ופשט הירושלמי מבואר לפי גירסתינו האמיתית כפי' הק"ע והפ"מ. כדבר האמור. הרי מצינו למידן מהירושלמי דמותרין לבדוק כל הטריפות בבית אפל ע"י נרות. דלשון לראות את הטריפה דנקטו בירושלמי שם. משמע דלענין לראות את כל הטריפות קמיירי. וגם בדיקת הריאה היא בכלל כל הטריפות. וכ"מ בר"ן בחולין פ"ק בסוגיא דרובא. שהביא להירושלמי דמס' ביצה [פ"ג ה"ד] שאמרו ראיית טריפה מדבריהם. כמד"א רואין את הטריפה ביו"ט וכו'. ומפרש הר"ן שם דלענין בדיקת טריפות הריאה מיירי ע"ש. וכן פי' הק"ע שם דלענין בדיקת הריאה קאי ע"ש וא"כ הכא נמי בהאי לישנא קלילא דנקטו הני אמוראי ירושלמי בלשון „לראות את הטריפה“ מיירי עכ"פ לענין בדיקת כל הטריפות ובדיקת הריאה בכלל. לומר דשרינן לכתחיה גם לבדוק הריאה בבית אפל לאור הנר. וממילא שמעינן מכח כש"כ דמיתרין לכתחלה גם לבדוק הריאה מכל הטריפות בלילה לאור הנר. דהא אור הנר בלילה נפישא נהוריה טובא, מביום בבית אפל. כמבואר להדיא בירושלמי ריש פ"א דפסחים ה"א. מובא גם בר"ן רפ"ק דפסחים. דאיבע"ל לענין מבואות האפלים אם מותר לבדקן ביום לאור הנר. ופשטא להו ממילהון דרבנן, דאמרו, דשרגא לא כמה דמנהר בלילה מנהר ביממא וכו'. ע"ש בק"ע ד"ה בשעה. שכתב:
דכח ניצוץ השמש מכהה אור הנר אפי' הוא במקום אפל. עכ"ל. וכ"ה במד"ר סדר נח פל"א סי' י"ב. ובאו"ח סי' תל"ג במג"א סק"א ובא"א ובמ"ז סק"א ובמחצהש"ק שם. ובתב"ש סי' י"א סק"א [ע"ש בתב"ש שהביא ראי' גם מרש"י פסחים ד' ע"א (ד"ה ואור הנר). אמנם מרש"י אין ראי' כל כך על בית אפל. כמבואר. וכ"ה במ"ז סק"א הנ"ל. יעוש"ה] וכיון שכן התירו בבית אפל לבדוק את הריאה לאור הנר. ע"כ דנתנה רשות לעין לראות את הטריפה, גם להבחין בין מראות הכשרות שבריאה למראות הטריפות. וא"כ כש"כ בלילה לאור הנר שמאירה את העינים טובא, דשרינן לבדוק את הריאה מכל הטריפות השכיחים בה. גם כל מראות הריאה אפשר להבתין בלילה. ומעולם לא שמענו דאין בודקין את הריאה בלילה לאור הנר. כקושיית ר' אימי בירושלמי הנ"ל. דאי לא תימא הכי, יוקשה לן גם על הירושלמי למה לא תירצו גם על קושיית ר"א לומר דהאי עובדא דלוי שהורה לאפקה לבר ולא לבדוק בבית אפל ע"י נרות. מיירי לענין בדיקת טריפות התלוי במראות? ומדלא תירצו כן. ע"כ ודאי דפשיטא להו דגם בבית אפל ע"י נרות עינו מבחין בין מראות כשרות למראות טרפות. וכש"כ בלילה לאור הנר. כדבר האמור. ודו"ק כי היא ראי' נכונה למבין:
(ב) ומ"ש כת"ר ממגילה י"ד ע"א שאמר דוד לאביגיל וכי מראין דם בלילה. ולפענ"ד אין ראי' מזה כי הנה מלבד שלא הרשו לנו חז"ל ללמוד הלכות מן האגדות. כנודע מ"ש בירושלמי דאין למידין הלכה מן האגדה. וכ"ה בתויו"ט פ"ה דברכות מ"ד. ובבאה"ט אה"ע סי' קי"ט סק"ו ובפ"ת שם וביו"ד סי' רכ"ח סק"ט ע"ש. אלא אף גם בל"ז י"ל דאין ראי' מראיית מראות דם נדה שהוא באיסור כרת. לבדיקת מראות הטריפות שהוא איסור לאו וכן חילק מרן התב"ש ז"ל בסי' ל"ח סק"ז, שכתב וז"ל:
ואע"ג דבדם נדה החמירו לאסור כל מראה אדום וכל מראה שחור כמ"ש סי' קפ"ח. נ"ל דהתם משום חומרא דכרת גזרו טפי, ותו דלפעמים מסור הוא לנשים כמ"ש התקין רבי בשדות. ולכן החמירו התם אפי' בכתם, משום לא פלוג. משא"כ הכא. וכ"מ דעת הטור וש"פ דלא כתבו כאן כמו שכתבו גבי נדה לאסור אפי' מראה הדיהה. עכ"ל. וא"כ ה"ה אנן בדידן נמי נימא הכי. דשאני ראיית דם נדה שהוא בכרת, ולהכי שפיר אמרו שלא לראית דם נדה בלילה. דמשום חומרא דכרת גזרו טפי. ותו דלפעמים מסור הוא לנשים ג"כ. כנדה כ' ע"ב דנאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו. וכ"ה בטוש"ע יו"ד סי' קפ"ח סעי' ב'. משא"כ לענין בדיקת טריפות הריאה לא החמירו כל כך. ואע"ג דביבמות פ"ב ע"א מחלק רבה ג"כ בין איסור לאו, לאיסור כרת. והש"ס פריך ע"ז והא רבה הוא דאמר כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ל"ש איסור כרת. וכן הוא בדף קי"ט ע"א שם פריך רבא מה לי איסור לאו, מה לי איסור כרת. ע"ש בפירש"י ד"ה מה לי. שכתב:
דבהרחקה דעבדו רבנן בדבר המותר, גם לרבא יש חילוק בין איסור כרת לאיסור לאו ע"ש. וא"כ עפי"ז הכא נמי בנ"ד י"ל דרק משום חומרת איסור נדה שהוא בכרת, עבדו רבנן הרחקה זו מבלי לראות דם בלילה. משא"כ לענין בדיקת טריפות הריאה שהוא באיסור לאו, לא עבדו רבנן הרחקה זאת בדבר המותר. איברא דבתה"ד סי' ר"נ, מובא במל"מ פ"א מהל' יו"ט הי"ז. השיג על שיטת רש"י הנ"ל מסוגיא דיבמות פ"ב ע"א הנז'. ע"ש מש"כ המל"מ בזה. אולם ראה בנו"ב מהד"ק חאו"ח סי' כ"א שצידד לומר דאנן לא קיי"ל כרבא שאמר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. והוכיח גם מסנהדרין פ"ד ע"ב בהא דרב לא שביק לברי' למישקל לי' סילוא וכו'. ופריך א"ה אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק. הרי שמעינן מסוגיא זו ג"כ דלא אמרינן כל בדאורייתא ל"ש שגגת לאו ל"ש שגגת חנק [ע"ש בנו"ב שכתב דנ"ל שהגירסא הנכונה ביבמות פ"ב ע"א „רבא“ הוא דאמר כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ל"ש איסור כרת. אבל לא „רבה“. כמו בדף קי"ט דגרסינן שם „רבא“ ע"ש. ועפ"י דבריו בנו"ב אתי שפיר מש"כ בדג"מ בגליון היו"ד סי' נ' על הש"ך סק"ג ע"ש. ובהגהות יד שאול שם תמה עליו, וכתב, דבדף קי"ט גרסינן רבה כמו בדף פ"ב ע"א ע"ש. ובאמת לא קשה מידי, דהדג"מ אזיל לשיטתו בנו"ב, כאמור. והגאון בעל הגהות יד שאול ז"ל במחכ"ת שכח דברי עצמו. ומדויל ידיה משתלים. מש"כ בעצמו בספרו „יד שאול“ על היו"ד סי' רמ"א סק"ב. ע"ש שכתב דרבה דמחלק בין איסור לאו לאיסור כרת, יצא לו ממעשה רב בסנהדרין פ"ד פ"ב. ולדידי' מחלקינן בין שגגת לאו לשגגת חנק כנז'. וכל מילי דמר עביד כרב כשבת כ"ב ע"א. ומזה רבה לחלק יצא, בין איסור לאו לאיסור כרת. ועפי"ז כתב שהגירסא האמיתית היא דמ„רבא“ הוא דפריך עליו דס"ל כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו וכו'. ולא מ„רבה“ יעו"ש. ותרי תמיהי מידכר דכירי שהגאון רב יוסף שאול סיני ועוקר הרים. לא זכר שהרי"ף והרא"ש ז"ל בסנהדרין שם. והגהמי"י פ"ה מהל' מחרים ה"ז. והב"י והב"ת יו"ד סי' רמ"א. גרסו ד„רב פפא“ הוא דלא שביק לי' לברי' למישקל סילוא ולא „רב“. וכן גרס הב"ח ז"ל בגליון הש"ס סנהדרין שם. ועוד גם לפי גירסת הש"ס שלפנינו ד„רב“ לא שביק לברי' וכו'. ג"כ לא יתכנו דבריו, לומר דמזה יצא לו לרבה לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת. דהרי בשבת מ' ע"א אמרינן דרבה כחומרא דרב עביד, כקולא דרב לא עביד (עיין בתוס' עירובין צ"ג ע"ב ד"ה לא)]:
(ג) ולפענ"ד נ"ל להוכיח עוד מכמה דוכתי דמחלקינן בין איסור כרת, לאיסור לאו. עיין ערכין י"א ע"ב לענין משורר ששיער. דמר סבר מיתה הוא וגזרו בה רבנן. ומ"ס אזהרה הוא ולא גזרו בה רבנן פ"ש. וכ"מ בתוס' שבועות ל"ו ע"ב ד"ה ה"ג בקונ'. לחלק בין איסור מיתה וכרת, לשאר איסור. וכ"מ בתוס' קידושין י"ב ע"ב ד"ה אם. בשם י"מ ע"ש. וכ"מ בתוס' עירובין כ"ו ע"ב ד"ה ולכהן עש"ה. ועיין רש"י פסחים כ"ט ע"ב ד"ה שלא במינו. יע"ש ובר"ן ובמרדכי רפ"א דפסחים ועיין רש"י חולין קל"ד ע"א ד"ה חלה. וד"ה קרבן. וד"ה וחלה. ובד"ה ובכור ע"ש. ובירושלמי פ"ג דחלה ה"ד. וברמב"ם פ"ח מהל' בכורים ה"ט. כתב וז"ל:
גר שנתגייר והיתה לו עיסה וכו'. ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה. והרדב"ז שם בפירושו על הרמב"ם. מובא גם ברי"ט אלגזי פ"ג מהל' בכורות סוף אות ל"ט. הקשה על הרמב"ם. הרי חלה בזה"ז דרבנן. וסד"ר לקולא. וכתב דלתרץ קושיא זו כתב רבינו לפי שהיא עון מיתה. כלומר כיון דחמיר כולי האי, החמירו בספיקי ונכן הוא אלא שצריך לדקדק אם נאמר כן בכל עון מיתה, עכ"ל. ועיין בפמ"ג בפתיחה להל' טריפות בד"ה וראיתי להפמ"א. מש"כ בזה [ועפי"ד הרדב"ז הנ"ל אתיא לן שפיר לתרץ קושית הפמ"ג שם בסתירת דברי הרמב"ם ז"ל בזה מהל' מחוסרי כפרה פ"א הי"א עש"ה. ולהרדב"ז לא קשה מידי, ודו"ק] וע"ש בפמ"ג מש"כ בשם המל"מ פ"ב מהל' בכורים הי"ט, דבאיסור כרת לא מהני ס"ס. והפמ"ג שם העיר דבהל' נדה מבואר דס"ס מהני במקום כרת. ע"ש. ובפמ"ג יו"ד סי' ס"ד במ"ז סק"א ע"ש. ותמהני מדוע לא הביא מגמרא מפורשת נדה נ"ט ע"ב, דפליגו בזה ר"י ור"ל. אי ר"מ מתיר בס"ס שם. ועיין ברמב"ם סופ"ט מהל' טומאת מת. שכתב:
ואעפי"כ דבר שחייבין על זדונו כרת. ספיקו אסור מה"ת. וע"ש בכ"מ שנוסחא זאת ברמב"ם מצא כתוב בספר ישן ע"ש. ומצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"ב חיו"ד סי' א', שכתב שגירסא זו הוא הגהת תלמיד א', והקשה ע"ז מיבמות קי"ט ע"א הנ"ל. אמנם נוסחא זו הישנה יש לה מקום. והסכימו לה הר"ל בן חביב בתשו' סי' י"א. ומהרשד"ם חאה"ע סי' ר"ח. ובשו"ת יד אליהו סי' מ"ט. והרמב"ם ז"ל לשיטתו לחלק יצא בין איסור לאו, לאיסור חמור מיתה או כרת. וע"כ דס"ל דלית הלכתא כרבא ביבמות קי"ט הנ"ל. כדבר האמור. ובחנם כתב החיו"ד בבית הספק דט"ס הוא ברמב"ם, ועיין בפמ"ג יו"ד בדיני ס"ס אות כ"ה ע"ש. וכן בב"י יו"ד סי' קצ"ז בד"ה וכתב הרשב"א מאימתי כו'. אעפ"י שגזלג"ז הוא החמירו עלי' מפני כרת שבה ע"ש (ובתשובה לק"ק אדאבעשט ועוד בכמה תשובות לאיזהו מקומן הארכתי בדברי הרשב"א הללו. ולא עט האסף פה) הרי הראיתי לדעת מדוכתי טובא דמחלקינן בין איסור לאו, לאיסור מיתה או כרת. שוב מצאתי בסדרי טהרה סוס"י קפ"ח. וכן בחידוד הלכות שלו על מס' נדה די"ט, שהעיר שם על מרן התב"ש ז"ל בסי' ל"ח הנ"ל, שיצא לחלק בין איסור לאו, לכרת. ותמה עליו מהתה"ד סי' ר"נ שהוכיח מיבמות קי"ט הנ"ל דאין לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו ע"ש. ולפענ"ד תילוקו של התב"ש ז"ל מסתייע מדוכתי טובא כדאמרן. וא"כ עפי"ז אנן בדיון נמי ניקום לחלק, דרק לענין מראות דם נדה שהוא בכרת, אמרו שלא לראות בלילה. משא"כ לענין בדיקת טריפות הריאה, לא שמיע לן כלומר לא סבירא לן שיהא אסור לבדוק בלילה לאור הנר שיפה לבדיקה:
(ד) וסבור הייתי לתרץ בזה סתירת הש"ס, דבמגילה י"ד פ"א אמרין:
וכי מראין דם בלילה. ובנדה כ' ע"ב אמרינן, דרבי ראה דם בלילה ל וכבר דקדק בזה בספר האשכול הל' נדה סי' ל"ט ע"ש. וכן העירו בזה גאוני בתראי ז"ל הלא הם הגאון ר' ברוך פרענקיל ז"ל בהגהותיו על הש"ס נדה שם. והגאון רי"ש מלבוב ז"ל בהגהות יד שאול על היו"ד סי' קפ"ח, כתב דהדבר חמוה. ע"ש מש"כ. ועפ"י האמור לכאורה יש ליישב, בהקדם מ"ש בירושלמי סיפ"ב דנדה:
מהו לראות כתמין בלילה? רבי ראה בלילה וטימא. אמר שובקתיה לצפרא. ראה ביום וטיהר. אמר גדולים הם דברי חכמים שאמרו אין רואין כתמים בלילה וכו' יעו"ש. הרי מפירש יוצא לן מהירושלמי דגופא דעובדא דרבי ראה „דם“ בלילה. בכתם קמיירי. ואין להקשות הרי הש"ס דילן נקטו בלשונם:
רבי ראה „דם“ בלילה. ומלת „דם“ ע"כ ממעטת כתם. כמו ששנו חכמים בלשון המשנה נדה נ"ח ע"ב שנאמר ואשה כי תהי' זבה דם וגו' דם ולא כתם אמנם כן זה ליתא. דהרי אנן קיי"ל לשון חורה לעצמה, ולשון חכמים לעצמן. כע"ז נ"ח ע"ב וחולין קל"ז ע"ב. וכן מצינו כמה פעמים בלשון חכמים דגם כתם קראו דם. כנדה נ"ז ע"ב א"ש בדקה קרקע עולם וישבה עלי' ומצאה דם טהורה. ובדף נ"ח ע"א גבי עובדא דההיא איתתא דאשתכח לה דמא במשתיתא וכו' ע"ש. ועוד בכמה דוכתי מוכח להדיא דבלשון חכמים גם כתם נקרא דם. וכיון שכן יתכן לפרש גם בש"ס דילן דההוא עובדא דרבי ראה דם בלילה. בכתם קאי. כבירושלמי הנ"ל. והש"ס בבלי והירושלמי שפה אחת ודברים אחדים המה:
ועפי"ז אתיא לן שפיר לתרץ דברי הב"ח ז"ל ולהסיר מעליו חלונת הט"ז ביו"ד סי' קפ"ח סק"א דהב"ח המציא חומרא דבמראה לבן לא יורה המורה עד שיתייבש, דלפעמים אחר שיתייבש ימצא אדום בקצותיו. והט"ז ז"ל חמה עליו מההיא עובדא דרבי, דמוכח שראה הדם בלילה כשהוא לח? ע"ש שהאריך קצת בתמיה זאת. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר ולא קשה מידי. עפימ"ש החוו"ד בסק"א שם, דבכתם אפי' הב"ח מתיר. דדוקא בבדיקה או בהרגשה ובסמיכות דם החמיר הב"ח ע"ש. וכן חילק בהגהות אמרי ברוך שם. וא"כ עפי"ז ממילא מיושב תמיהת הט"ז. דבההיא עובדא דרבי. ע"כ בכתם קמיירי כמבואר בירושלמי הנ"ל. ולהכי רבי שפיר חזי את הכתם. דהיינו דם בלא הרגשה בעודו לח. דבזה גם הב"ח מודה, כאמור [שוב ראיתי בהגהות חי' הגרשוני לסי' קפ"ח. שבכדי לתרץ דברי הב"ח הנ"ל ג"כ לחלק יצא בין כתם לדם ע"ש. ובמח"כ אישתמיט מיני' הירושלמי וכל הנזכר. גם חילוקו תמוה. עש"ה והבן. וגם הלום ראיתי להגאון מהרש"ק ז"ל בספרו מי נדה על מס' נדה דף כ' ע"ב, שפלפל שם בעובדא זאת דרבי, עפי"ד השו"ת ח"צ סי' מ"ו דס"ל דבאם כשהי' לח הי' מראה טהור, אף שכשנתיביש נעשה המראה טמא טהורה. וכתב המ"נ דיש לחלק בין כתם, לדם ממש. דבדם ממש דהוי של תורה, אזלינן לחומרא. אבל בכתם דהוי רק דרבנן, י"ל אם בפ"א נראה שהוא טהור, אז אף דאח"כ נשתנה מותר. ומה דלא משני בעובדא דרבי, דכתם הי'? די"ל וכו' דלשון ראה דם משמע ראיית דם ממש ולא כחם וכו' עכ"ל. ובמח"כ אישתמיט גם מיני' הירושלמי נדה וכל הנ"ל דמבואר להדיא דעובדא דרבי, בכתם קאי]:
(ה) וכיון שהראיתי לדעת דעובדא דרבי בכתם איירי ולהכי שפיר חזי רבי לבדוק כתמים בלילה לאור הנר. כיון דכתמים דרבנן נינהו, לא החמיר גבייהו כל כך משא"כ במגילה י"ד ע"א, דשם על הקרא קאי דכתיב מבוא „בדמים“, דמים תרתי משמע. דם נדה. וש"ד. כרש"י ותוס' שם במגילה י"ד ע"ב א)**(א)
אמר בן המחבר לא אחדל מהביא פה ישוב נכון לקושית המהרש"א בחידושי אגדות מגילה י"ד שם על הא דאמרינן:
„מבוא בדמים. דמים תרתי משמע“ התפלא המהרש"א ז"ל:
„הא במה שתבע לה קים ליה בדרבה מיניה, באיסור אשת איש שהיא במיתת בי"ד“ וכו' יעו"ש. ואני אמרתי עם הספר ליישב תמיהתו זאת, עפ"י מה דאיתא במד"ר (סדר נח פל"ב א'):
„וכי יש אישות לדוד, והלא מורד במלכות הוא, וחשוב כמת, וכאלו הוא מת, ואשתו מותרת“ יעו"ש, והנה אביגיל בחכמתה מנעה את דוד רק מבוא בדמים, תרתי משמע, דם נדה, ושפיכת דמו של נבל בעלה. וכשהיא לעצמה אמרה לו על אישה כי נבל שמו ונבלה עמו. בידעה איך הוא מורד במלכות' (ראה תוס' מגילה י"ד פ"ב ד"ה מורד) „וחשוב הוא כמת“. והרי היא מותרת לדוד. כנזכר. אם כן אפוא סרה מהר קושית המהרש"א ז"ל:
חנוך העניך שאפראן, רב בבאקארעשט)** ולשון „דמים“ הכתיב בנביאים כלשון „דם“ הכתוב בתורה דמיא. דהיינו דם נדה ממש שהוא מה"ת בכרת. אבל לא כתם. כמשנה נדה נ"ח ע"ב ועיין בר"ה י"ט ע"א דדברי קבלה כד"ת דמי. וכ"ה בש"ע או"ח סי' תרצ"ו סעי' ז'. וחימה על הט"ז או"ח סי' תרפ"ז סק"ב, שלא הביא מזה. יע"ש וצ"ע] וכיון שהראתה אביגיל לדוד דם נדה ממש. להכי שפיר אמר לה דוד וכי מראין דם בלילה כלומר דבדם נדה ממש שהוא מה"ת בכרת, יש להחמיר טפי שלא לראות בלילה כדמוכת מכמה דוכתי שהבאתי למעלה דבאיסור כרת גזרו להחמיר טובא. כדאמרן:
אמנם כן, אכתי לא נתיישב לן סתירת הש"ס דמגילה י"ד ע"א. ונדה כ' ע"ב הנ"ל, לפי מה שמצאתי עוד בירושלמי פ"ב דסנהדרין ה"ג, דגם מעשה דאביגיל ודוד, בכתם הוה, ולא בדם נדה ממש. דהרי אמרו שם במערבא:
מיד הוציאה „כתמה“, והראתה לו. אמר לה וכי רואין „כתמין“ בלילה. אמרה לי'. ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. „כתמין“ אין רואין בלילה וד"נ דנין בלילה? וכו' ע"ש. הרי מפורש יוצא בירושלמי, דעובדא דאביגיל בכתמים הי'. ואע"ג דגם דרשת הירושלמי סיבב הולך על הא דכתיב „מביא בדמים“. דהיינו דם נדה ושפ"ד. כמבואר שם להדיא בסוף ההלכה ד מ"מ דרשת הירושלמי במקומה עומדת, לומר דההיא קרא בכחם איירי. וס"ל כתירוץ הר"י בתוס' קידושין ל"ז ע"ב ד"ה ממחרת. על קושית הראב"ע. דלשון תורה לחוד. ולשון נביאים לחוד ע"ש וי"ל מהירושלמי פ"ב דחלה ה"א. דקשיא להו ממש קושית הראב"ע. ולא תירצו כתירוץ הר"י הנ"ל לומר דלשון נביאים לחוד. וצ"ע] וא"כ הכא נמי י"ל דלשון תורה לחוד, ולשון נביאים לחוד. דבלשון חורה כל היכי דכתיב „דם“ היינו דם נדה ממש, ולא כתם. משא"כ בלשון נביאים גם היכי דכתיב „דם“ איכא למידרש גבי' דבכתם איירי. כמו שמצינו בלשון חכמים כהאי גוונא, שגם לכתם קראו דם. כאמור. וכיון שכן אתי שפיר דרשת הירושלמי דמעשה דאביגיל בכתם הוה. ולא בדם ממש. וא"כ עפי"ז שפיר יתכן לפרש גם לשין הש"ס דילן במגילה י"ד הנ"ל דאמרו:
„וכי מראין דם בלילה“. דבכתם קמיירי כי היכי דלא ליהוי פלוגתא רחוקה בין הבבלי והירושלמי:
(ו) ונרויח ליישב בזה לשון הרמ"א באו"ח סי' פ"ח שכתב וז"ל יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה לכניס לביהכ"נ וכו' להזכיר השם וכו' עכ"ל. והערני בני הרה"ג מר חנוך העניך נ"י להקשות על הרמ"א מהמעשה דאביגיל ושמואל א' כ"ה. פסוק כ"ו כ"ח) שהזכירה את שם ה' כמה פעמים. אף שהראיתה דם נדה לדוד אולם עפ"י הירושלמי הנ"ל דאביגיל כתם הראיתה לדוד, ולא דם נדה ממש. אתי שפיר. דיש לומר דהרמ"א ז"ל דקדק בלשונו וכתב:
„נדה בימי ראייתה“. וכן בהגהות מיימיני ז"ל בפ"ד מהל' תפלה אות ג'. כתוב לאמר „בעת נדתן“. כלומר דדוקא באשה שראתה דם נדה ממש. חששו להחמיר מבלי להזכיר שם שמים. משא"כ באשה הרואה כחם שה א דרבנן, אין לחוש. דהא גם בימי ליבון נהגו הנשים היתר. כמש"כ הרמ"א שם. כש"כ הרואה כתם דרבנן, דשרי לה להזכיר את השם:
השתא הכא דאיתברר לן דמעשה דאביגיל, ועובדא דרבי שניהם בכתמים קיימו. א"כ הדרא קושיא לדוכתה דסיתראי נינהו דבמגילה י"ד ע"א אמרינן דאין רואין דם, דהיינו כתם בלילה. ובנדה כ' ע"ב אמרינן דרבי בדק לאור הנר, כנזכר? ב)**(ב)
יעוין ב„ציון ירושלים“ בגליון הירושלמי פ"ב דסנהדרין ה"ג הנ"ל שהעיר שם ג"כ בסתירת הש"ס דמגילה י"ד ונדה כ' הצ"ל כמו שהעיר בהגהות יד שאול על יו"ד סי' קפ"ח שהבאתיו למעלה. ע"ש מש"כ. ופליאה נשגבה על רב האי גאון רי"ש ז"ל שהיה תנא ירושלמי, איך לא זכר שר להירושלמי סופ"ב דנדה הנ"ל דאיתמר שם גופא דעובדא היכי הוה?)**
אחר כתבי כ"ז מצאתי בס' ראש אפרים סי' ל"ח ס"ק ס"א. שהעיר ג"כ בסתירת הש"ס. דבמגילה י"ד ע"א בעובדא דאביגיל, מבואר דאין רואין דם בלילה. ובנדה כ' ע"ב אמרינן דרבי ראה דם בלילה. וכתב דאפשר לומר, דבעובדא דאביגיל, בלא נר היה. ורבי בדק לאור הנר עוד כתב, דקצת מסתבר, דסוגיא דמגילה אתיא דלא כרבי יעו"ש. ובמחכת"ה עדיין לא ביאר ענין זה באר היטב, כדרכו בקודש בכל מקום. וצע"ג. גם הלום ראיתי בס' דע"ת סי' ל"ח סק"ג שכתב שמצא בירושלמי פ"ב דסנהדרין ה"ג וכי רואין כתמים בלילה וכו' משמע דגם כתם אין רואין בלילה. עכ"ל. ובמחכת"ה אישתמיטתי' הירושלמי נדה פ"ב סוה"ז הנ"ל, דשם אמרו להדיא:
„גדולים הם דברי חכמים שאמרו אין רואין כתמים בלילה“:
ולענין הלכה. פסק בפרי תבואה שם. סי' ל"ח סעי' ל"ט. שאין לשום חכם להורות במראות הריאה בלילה לאור הנר. לפי שלאור הנר אינו יכול להבחין, בין מראה כשר למראה אסור. אבל בס' מאירת עינים סוף שורש ה', הביאו להפר"ת, וסיימו דבשעה"ד יש להקל לראות המראות בלילה, וכן עמא דבר שלא להשהות הריאה. יעו"ש בביאורם ס"ק ט"ו:
בצלאל זאב שאפראן