שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן פא
כבוד בני יקירי הרה"ג וכו' מוה"ר חנוך העניך שאפראן שליט"א רב בבאקארעשט.
ע"ד השאלה, אם רשאים לעקור מפיהם של המתים (ר"ל) „שִנַיִם תותבות של זהב“. ואת"ל דאסור, אם עכ"פ רשאים ליקח מפיהם, אותן השִנַיִם של זהב, הקבועים בפיהם רק ע"י „שראפליך“, אשר בעודם בחייהם, היו רגילים להוציאם ולהכניסם בידיהם הם?:
תשובה
(א) הנה, עיניך יונים, שפיר חזו, מש"כ גדול האחרונים הגאון בעל תב"ש ז"ל בספרו „בכור שור“ מסכת ע"ז דף כ"ט ע"ב. ובאמת המעיין היטב בבכ"ש, ימצא כמה דברים תמוהים בד"ז, ובמחילת כת"ה קיצר במקום שהיה לו להאריך, ואני בעניי אבאר ד"ז בעזהשי"ת, ממקור מקומו טהור!
הנה שנו חכמים בלשון המשנה, ערכין ז' ע"א: האשה שנהרגה נהנין בשערה. בהמה שנהרגה אסבה"נ. ובגמ' שם ז' ע"ב: אמר רב בפיאה נכריח. טעמא דאמרה תנו. הא לא אמרה תנו, גופה היא ומיתסר. ופריך והא מיבעיא לי' לריב"ח שער נשים צדקניות מהו, ואמר רבא בפיאה נכרית קא מיבעיא לי' ומשני:
כי קא מיבעיא לי' לריב"ח, דתלי בסיכתא. הכא דמחבר בה וכו'. לא אמרה תנו גופה היא ומיתסר, קשיא לי' לרנב"י והא דומיא דבהמה קתני וכו' אלא אר"נ זו מיחתה אוסרתה, וזו גמ"ד אוסרתה. תני לוי כוותי' דרב האשה שיצאה ליהרג, ואמרה תנו שערי לפלונית נותנין. מתה אין נותנין. מפני שהמת אסור בהנאה. פשיטא? אלא שנויי המת אסור בהנאה. תניא כוותי' דרנב"י האשה שמתה נהנין בשערה וכו'. ע"ש בפירש"י ד"ה אלא אר"נ, שכתב וז"ל:
דשיער המת לא מיתסר בהנאה וכו' דאשה מיתתה אוסרתה, ושיער לאו בר מיתה הוא, שאין עשוי להשתנות וכו', עכ"ל. והרמב"ם בפיהמ"ש שם כ' וז"ל:
מה שאמרו נהנים בשערה. על מנת שתאמר בעודה בחיים, תנו שערי לפלינית. לפי שהוא מובדל ממנה, כאלו אמרה לתת שום דבר ממה שיש לה. אבל אם נהרגה ולא אמרה כלום, שערה אסור בהנייה, עכ"ל. והנה לכאורה דברי מרן הרמב"ם ז"ל מאוד תמוהים. שסותר בד"ז דברי עצמו מניה וביה. דאם דעתו הרמה לפסוק, דהאשה שנהרגה שערה אסור בהנאה. א"כ מה מהני אמירתה תנו שערי לפלינת. כדפרכינן בגמ':
אילו אמרה תנו ידי לבתי, מי יהבינן לה? וגם בל"ז, דבריו הקדושים סותראי נינהו. שהרי ברמב"ם הל' סנהדרין פי"ב ה"ד, פסק וז"ל וכל אשה שתהרג, מותר ליהנות בשערה, עכ"ל. וכן ברמב"ם פי"ד מהל' אבל הכ"א, פסק וז"ל: המת אסיר בהנאה כולו, חוץ משערו שהוא מותר בהנאה, מפני שאינו גופו, עכ"ל. ע"ש בכ"מ שכתב וז"ל:
איני יודע מנין לו, דהא בסוף פ"ק, אמרינן דאסור. ודוחק לומר דבפיאה נכרית דתלי בסיכתא דמשמע בגמ' דשרי, דא"כ הו"ל לפרש, עכ"ל. ע"ש בלח"מ שהאריך לפרש דעת מרן הרמב"ם דפוסק כאוקימתא דרנב"י דשער המת מותר עש"ה, ותמהני שלא הרגישו דפסקו של הרמב"ם ז"ל סותר למש"כ בעצמו בפיהמ"ש כאמור. והאיר ה' את עיני ומצאתי בשו"ת הרשב"א סי' ש"ל, שהעיר על הרמב"ם בפיהמ"ש, וכתב עליו בזה"ל:
נראה שלא כוון להלכה. מפני שהוא תפס שתי הלשונות דרב ורנב"י וכו' ורנב"י אוקמה בין אמרה בין לא אמרה, וכשנגזז קודם מיתה בין גמ"ד למיתה, באשה מותר וכו', שחזר בו בספר שופטים וכו' עש"ה:
ב) ולפענ"ד נ"ל לפרש דברי הרמב"ם בפיהמ"ש הנ"ל. עפי"ד הרבינו גרשום ז"ל, בגליון הש"ס (דפוס ווילנא) שכתב וז"ל:
אלא אר"נ היינו טעמא דנהנין בשערה. דזו אשה, מיתתה אוסרתה. דאפי' אינה נהרגת אלא מתה כדרכה נאסרת בהנאה. וכי קא אסרה, מידי דהוי גופה ממש, דמשתנה מחמת מיתה. שערה אינה משתנה. הילכך כי אמרה קודם מיתה תנו הוי כמופרש ממנה, ונהנין, עכ"ל. הרי מפורש יוצא מפה קדוש רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל, שכל דבריו דברי קבלה. דס"ל גם באוקימתא דרנב"י, דז"ש:
נהנין בשערה. היינו דוקא באמרה ק דם מיתה תנו שערי לפלונית, דאז היי כמופרש ומובדל ממנה. משא"כ אם נהרגה או מתה ולא אמרה דבר, שערה בטל לגבה, ואסבה"נ כגופה. וכ"מ בחילין קכ"ה ע"ב, דאמרינן:
מת בכסותו. מבטל לי', האי לא מבטל לי'. ועיין במג"א או"ח סי' שי"א ס"ק ט"ז, שהוכיח מכאן, דאזלינן בד"ז בתר מחשבתו ודעתי. ומש"ה מת בכסותו, והיינו תכריכים, דעתו לבטל, דהא יקבר בהם. משא"כ שאר בגדים, אינו מבטל. משום דדעתו להפשיטם, ע"ש במחצהש"ק. וה"ה הכא נמי לענין שער המתה, דאם אמרה קודם מיתה תנו שערי לפלונית. הרי הוכיחה דעתה דלא בטלה שערה לגופה, ומש"ה נהנין בשערה. משא"כ היכא דלא אמרה כלום, בטלה שערה לגבה, ומיתסר בהנאה כגופה [וגם לאוקימתא דרב דאמר דמתני' מיירי בפיאה נכרית. וטעמא דאמרה תנו. צ"ל כן. כפירש"י ד"ה בפיאה. כיון דאמרה תנו, גליא דעתה דלא ניחא לה דתיהוי כגופה וכו' ע"ש. וכן מצאתי בתשו' הרשב"א סי' ש"ל הנ"ל, שכ' וז"ל:
דרב פרשה בפיאה נכרית. וטעמא דאמרה תנו, דלא בטל לגבי' דידה. דלא גרע ממטה הנקברת עמה, או מכלים הנזרקין לה וכו'. הא לא אמרה תנו, גופה היא ומיתסר. ולאו גופה ממש קאמר אלא בטל לגבה, ומיתסר כגופה, עכ"ל]. ועפי"ז אתי שפיר דברי הרמב"ם בפיהמ"ש, שגם הוא ז"ל מפרש אוקימתא דר"נ, כפי' רבינו גרשום ז"ל, דמיירי באמרה קודם מיתה תנו לפלונית, ומש"ה נהנין בשערה. כדבר האמור מ לתא בטעמא. ועפי"ז דבריו הקדושים בפיהמ"ש, אינם סותרים זא"ז מניה וביה. ואפשר לפרש גם דברי הרמב"ם ביד החזקה פי"ב מהל' סנהדרין ה"ד שפסק דאשה שתהרג מותר ליהנות בשערה. וכ"פ בפי"ד מהל' אבל הכ"א דשער המת מותר בהנאה, מפני שאינו גופו כנזכר. דמיירי נמי כה"ג, היכא שאמרה קודם מיתתה הני שערי לפלונית משא"כ בלא אמרה דבר קודם מיתה, פשיטא דשערה בטל לגבה, ואסבה"נ. דכיון דלא אמרה דבר קודם מיתה, הרי הוכיחה דעתה שהתכוונה להיות נקברה בשערה. דהא עכ"פ לא גרע מכלים שנזרקו על המת ונגעו במטה דאסורים. כסנהדרין מ"ח ע"ב. וכ"פ הרמב"ם בהל' אבל פי"ד הכ"ב. וכ"ה בטוש"ע יו"ד סי' שמ"ט סעיף ג'. וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' ש"ל הנ"ל לענין פיאה נכרית כנזכר. וכש"כ דאמרינן כן לענין שערה ממש. וזה שדקדק מרן הרמב"ם ז"ל בלשונו הזהב (בפי"ד מהל' אבל):
חוץ משערו שהוא מותר בהנאה „מפני שאינו גופו“. כלומר, כיון שאמרה קודם מיתתה תנו שפרי לפלונית הוי כמופרש ומובדל ממנה. והרי זו כאלו אמרה לתת שום דבר, ממה שיש לה, חוץ מגופה כמש"כ הרבינו גרשום, והרמב"ם בפיהמ"ש הנ"ל. אבל בהל' סנהדרין פי"ב, נקט הרמב"ם לשון המשנה. ואיירי באמרה תנו שערי לפלינית (כמש"כ הפוסקים, בכללי הרמב"ם ז"ל דדרכו בקידש כל היכא דמפרש במק"א פרטי הדין. נקט במקום אחד לשון המשנה ומתפרש עפ"י פרטי הדברים שבמק"א]. ועפי"ז אזדא כל קושיות הרשב"א ז"ל בתשו' סי' ש"ל הנ"ל. שהקשה על מרן הרמב"ם וסייעתו ז"ל. ובפרט מה שהקשה וז"ל ועוד דר"נ לא לאיפלוגי, אלישנא דגמ'. דאקשינן להדיא אמאי איסורי הנאה נינהו, קא אתי. אלא לפרוקי היכי משכחת לה. דמשתרי. ותדע לך, דהא ר"נ לא פליג אדינא וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר הכל. דר"נ לא פליג כלל אדינא, וס"ל ג"כ דשער המתה אסבה"נ היכא דלא אמרה דבר קודם מיתתה. וכמש"כ הרשב"א ז"ל דדבר פשוט הוא. ולא נחלק בו אדם. אלא דר"נ אוקמה למתני', דמיירי באמרה קודם מיחתה, תנו שערי לבתי. וכדבר האמור. משום דבכה"ג הוי כמופרש ומובדל שערה מגופה. וכמו שפי' הר"ג והרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש הנ"ל:
ג) ועפ"י הדברים האלה, יש לפרש גם דברי התוס' ז"ל בב"ק י' ע"א ד"ה שהשור. שכתבו וז"ל:
וא"ת למ"ל שור, ולא אדם. תיפוק לי' מ„והמת יהי' לו“. מי שהמת שלו וכו' דהמת אסבה"נ וכו'. ואי משום שהשער מותר כדאמרינן בערכין ז' ע"ב וכו' ע"ש א). **(א)
פליאה נשגבה על רבותינו בעלי התוס' ז"ל, שלא הביאו להתוספתא פ"ו דב"ק ה"ד, דשם איתא לפי גירסת המפרש „מנחת בכורים“ על התוספתא (שנדפס בווילנא) „והמת יהי' לו“. יצא אדם, שאין הימנו הנאה במותו. וכ"ה להדיא בירושלמי פ"א דכ"ק ה"א, דף ג' ע"א ע"ש במרה"פ שהאריך:)** והרשב"א ז"ל בתשו' הנ"ל תמה על התוס', וכתב וז"ל:
ותלו הדבר (בשער המת) באותה שמועה שבערכין. ולא פרשו. ובקשתי להולמה לדבריהם, ולא עלתה לי וכו', עכ"ל. ועפ"י מה שכתבתי עלה בידינו לפרש דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל דס"ל ג"כ כהרבינו גרשום והרמב"ם ז"ל, דהלכה כאוקימתא דרנב"י דאמרה קודם מיתתה תנו שערי לבתי. מותר ליהנות בשערה, כאמור וי"ל בדעת הסמ"ג ז"ל, שהביא הב"י ביו"ד סי' שמ"ט, שכ' וז"ל:
המת אסבה"נ כולו. חוץ משערו. והב"י ז"ל תמה עליו, וכתב דאינו יודע מנין לו ובד"מ שם אות ב', כ' וז"ל: דבריו תמוהים. דהא מדברי רש"י בגמ', נראה בהדיא כדברי הסמ"ג וכו' עכ"ל. ע"ש בב"ח. וכן בתוסיו"ט סופ"א דערכין, ד"ה האשה. כתב, דבב"י העתיק זו הלכה בשם הסמ"ג, והשיגו, עכ"ל. ותמהני שהרי בסמ"ג, לא נמצא זכר מזו הלכה. ומצאתי בחידושי הגהות, על הב"י (שנדפסו בווילנא) שכ', שצריך למחוק תיבת סמ"ג. ולכתוב במקומו הרמב"ם וכו' עכ"ל וכבר פירשתי יפה דעת מרן הרמב"ם ז"ל, דס"ל דדוקא באמרה קודם מיתה תנו שערי לפלונית. מותר ליהנות משערה:
אמנם כן. יש להעיר עוד על הד"מ ז"ל, במש"כ דהפוסקים לא פירשו כדברי רש"י באוקימתא דרנב"י ע"ש ונראה דכוונתו על הטויו"ד סי' שמ"ט, דמוכח מדבריו ז"ל שפי' הא דאר"נ, זו מיתתה אוסרתה, וזו גמ"ד אוסרתה. כלומר דמתני' מיירי, כשנגזז שערה בין גמ"ד למיתה, ומש"ה נהנין בשערה. וכ"כ התוסיו"ט ז"ל, בסופ"א דערכין, דהטור פי' כן בסוגיא, דלא כפירש"י ז"ל ע"ש. ופי' זה חידשו מרן הרשב"א ז"ל בתשו' סי' ש"ל ע"ש שהאריך לחזק פי' זה, ואני מצאתי בתוס' סנהדרין פ' ע"א ד"ה בשור, שכתבו בשם הר"ת ז"ל דשוה"נ אינו נאסר מחיים. והקשו מערכין ז' ע"ב דמשמע דשוה"נ נאסר מחיים. גבי האשה שמתה, נהנין בשערה. דמפרש התם. זו מיתתה אוסרתה, וזו גמ"ד אוסרתה. ויש לפרש גמ"ד, כלומר מחיים תל עלי' איסור וכו'. וזו מיתתה אוסרתה, ואין עלי' שום איסור מחיים, עכ"ל. הרי מבואר דגם התוס' ז"ל לא פירשו כפי' רש"י בערכין. ותמהני על מרן הרשב"א ז"ל שלא הביא סייעתא לפירושו מרבותינו בעלי התוס' ז"ל:
ד איברא דעפי"ז יש להעיר על התוס' ב"ק י' ע"א ד"ה שהשור הנ"ל, שכתבו בפשיטות דשער המת מותר. והוכיחו ד"ו מהסוגיא ופרכין ז' ע"ב, יעו"ש. ומוכח דהתוס' פירשו אוקימתא דרנב"י, כפי' רש"י בערכין, דאשה מיתתה אוסרתה, ושער לאו בר מיתה הוא, שאין עשוי להשתנות (וכבר כתבתי דגם הרבינו גרשום ז"ל פי' כן הסוגיא, אלא שהוסיף לומר דמיירי באמרה תנו שערי לפלונית אבל מרש"י ז"ל מבואר דס"ל דגם בלא אמרה תנו, שער המת מותר. ע"ש בד"ה אלא אר"נ. ובד"ה תני לוי עש"ה, ואם נימא דהתוס' פירשו כפירש"י ז"ל אתי שפיר דלא קשה מידי קושיית הרשב"א ז"ל בתשו' על התוס' בב"ק. ואין צריכין לפרש עוד דברי התוס' דמיירי באמרה תנו שערי לפלונית. כמו שפירשתי לעיל אות ג'] וכן מצאתי בשיטה מקובצת, בגליון הש"ס ערכין ז' ע"ב (דפוס ווילנא) שכ' להדיא בשם התוס', שפי' הא דארנב"י זו מיתתה אוסרתה, וז"ל ושיער מיתתה, אינו אוסרתה, דלאו בר מיתה הוא. דאין עתידה להשתנות וכו' ע"ש ב)**(ב) ומש"כ השיטמ"ק שם, וז"ל ומהאי טעמא ליתא מה שמקשים בב"ק אמאי איצטריך שור ולא אדם וכו' תיפוק לי' מ„והמת יהי' לו“ וכו'. ולפי שמעתין ניחא. כיון דשערו מותר, הוי שפיר המת שלו, עכ"ל. וקשה הא התום בב"ק י' ע"א ד"ה שהשור לא ניחא להו לתרץ כן. וכ' כיון שעיקרו אסור, חשיב אין המת שלו. ע"ש שכ' תירוצא אחרינא והשיטמ"ק במחכת"ה לא העיר כלל בכ"ז:)**. וקשה, הא התוס' בסנהדרין פ' ע"א ד"ה בשור. לא פירשו כלל להסוגיא דערכין כפירש"י ז"ל. וממילא מוכח דס"ל דשער המת, אסיר בהנאה, וכדבר האמור? ויש לומר, דהתוס' בסנהדרין פ' ע"א ד"ה בשור, כתבו כן בשם הר"ת ז"ל. ואזיל לשיטתו בב"ב קנ"ד ע"א בתוס' ד"ה ועוד סימנים עשויין להשתנות. וכ' וז"ל:
ופי' ר"ת, שבחייו היו השערות לבנות, והוו שומא, ועכשיו הושחרו לאחר מיתה, ונראות כסימנים וכו' ע"ש (ועיין במל"מ רפ"ב מהל' אישות ה"ב, מש"כ בדברי הר"ת אלו, ע"ש שהאריך. הרי מבואר דהר"ת ס"ל דגם השערות משתנות לאחר מותה. והיינו טעמא דהר"ת. לא ניחא לי' לפרש הא דאר"נ בערכין „זו מיתתה אוסרתה“ כפירש"י, משום דשיער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות. דהא לשיטת הר"ת גם השערות משתנות לאחר מיתה, כאמור. ומש"ה פי' הר"ת „זו מיתתה אוסרתה“. ואין עלי' שום איסור מחיים. ולהכי כשנגזז שערה קודם מיתה מותר כנ"ל. והתוס' בב"ק י' ע"א ד"ה שהשור. לא שמיע להו, כלומר לא סבירא להו כהר"ת דהשערות משתנות לאתר מיתה [וע"כ ודאי פירשו, הא דאמרינן בב"ב קנ"ד ע"א סימנים עשויין להשתנות, כפי' הר"י, שהביאו התוס' בב"ב שם ד"ה ועוד. דשמא בחייו לא היו גומות. ומחמת מיתה יש שם גומות ע"ש. או דס"ל כפי' הנמוק"י בכ"ב שם שפי' עשויין להשתנות, או שנושרות. או ע"י נפיחה, אינו נראה בהם גומות. או שנתמסמס הבשר, ונראה בהם גומות, עכ"ל. והה"מ על הרמב"ם בפכ"ט מהל' מכירה הט"ז, כתב וז"ל: ופירוש סימנים משתנין. יש מי שפירש נושרין, עכ"ל]. ומש"ה שפיר הוכיחו התוס' בב"ק י' ע"א, מהסוגיא דערכין ז' ע"ב דשער המת מותר. משום דס"ל כפירש"י שם, ושיער לאו בר מיתה הוא, שאין עשוי להשתנות, כאמור. ועפי"ז אתי שפיר, דבעלי התוס' ז"ל אינם סותרים אהדדי. אלא דכל אחד ואחד אזיל לשיטתי' כדבר האמור. ודו"ק:
(ה) עוד נ"ל לפענ"ד לחדש בעזהשי"ת, בענין הסוגיא דערכין ז' ע"ב, לרנב"י דאמר דמתני' מיירי בשערה ממש. דהי' הדבר תלוי, אי קיי"ל לענין שער המת, העומד לגזוז כגזוז. דהא בגיטין ל"ט ע"א, ובסנהדרין ט"ו ע"א, לענין המקדיש את עבדו, אי מועלין בשערו. פליגי בזה ת"ק ורשב"ג [ופירש"י בסנהדרין שם ד"ה העומד לגזוז. שכבר שילח פרע, וראוי להסתפר, עכ"ל. ובנזיר נ"א ע"א. פירש"י ד"ה שערו העומד לגזוז, כגון שהכביד עליו שערו וכו'. והרא"ש שם פי' וז"ל: גבול הי' להם לגידול שער, מתי הי' עומד ליגזוז וכו' עכ"ל ע"ש באספ"ז] דת"ק ס"ל אין מועלין בשערו, רו, משום דלאו כגזוז דמי, דשערו כל כמה דשבקה להו אשבוחי משבח. ורשב"ג ס"ל דשערו לאו כגופו, דכגזוז דמיא. ועיין בתוס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו. שכתבי, דרשב"ג ס"ל דאע"ג דאשבוחי אשבח כל מה דקאי. מ"מ לא עביד איניש דשביק לי' ע"ש והרמב"ם פ"ה מהל' מעילה ה"י, פסק כת"ק. ע"ש בכ"מ ולכאורה י"ל מנזיר נ"א ע"א דבעי חזקיה, שערו העומד לגלח וכו' מי אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי. א"ד השתא מיהא הא מחוברין וכו' ע"ש. ופי' התוס' שם דהאיבעיא אי מטמא בשעת חבורן למת ע"ש וכן פי' הרא"ש ע"ש. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' טומאת מת ה"ג, דשער העומד להגזז, הוי ספק. ע"ש בכ"מ, משים שהיא בעיא. דלא איפשטא ולא פשטו האבעיא מהפלוגתא דת"ק ורשב"ג לענין המקדיש את עבדו, דפסקינן כת"ק, דאין מועלין בשערו, משום דשער העומד ליגזוז לאו כגזוז דמי ז וע"כ ודאי, דהיינו טעמא משום דבחיים כל כמה דשבקה להו לשער אשבוחי משבח. משא"כ במת, איבעיא להו. אולם אכתי י"ל לפי פי' הרבינו חננאל ז"ל, בגליון הש"ס סנהדרין ט"ו ע"א (דפוס ווילנא) שפי' דת"ק ס"ל דשער העומד ליגזוז כגזוז דמי לפיכך המקדיש עבדו אין מועלין בשערו, דשערו לא מוקדש עמו וכו', עש"ה. וא"כ הלכה כת"ק דשער העומד ליגזוז כגזוז דמי. אע"ג דבחיים כל כמה דשבקה להו אשבוחי משבח. וכש"כ במת. וצע"ג:
ויש להוכיח מנדרים ס"ה ע"ב, דסתמא דגמ' ואביי ורנב"י סבירא להו דשער העומד ליגזוז כגזוז דמי. דהרי סתמא דש"ס פריך על אביי:
ושער ראשו מטלטלי' הוא [ופירש"י שם ד"ה ושער ראשו וכו'. דכל העומד ליגזוז כגזוז דמי. וכן פי' הרא"ש שם וכ':
דמתני' סתמא קתני, אפילו בעומד ליגזוז, עכ"ל]. ומשני:
ה"ק. אפי' אתה מוכר שער ראשך וכו' אר"נ לומר שאין מקרעין שטר כתובה. ע"ש בפ' הרא"ש, ובתוס' ד"ה לומר ע"ש. הרי מוכח דרנב"י ס"ל שער העומד ליגזוז כגזוז דמי. ועפי"ז אפשר לומר דרנב"י דמשני בערכן ז' ע"ב: זו מיתתה איסרתה וכו'. כלומר הא דתנן אשה שנהרגה נהנין בשערה. מיירי באמרה תנו שערי לפלונית. כמש"כ הרבינו גרשום ז"ל, אבל לא מטעמי', משום דאין שער המת משתנה לאחר מיתה כנ"ל. אלא הטעם הוא. כיון דאמרה תנו שערי לפלונית. הוי שער העומד ליגזוז וכאלו נגזז מחיים, דרנב"י אזיל לשיטתו דס"ל שער העומד ליגזוז כגזוז דמי, כאמור. ועפי"ז אתי שפיר גם דברי הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש בערכין הנ"ל, שפי' דמתני' מיירי, באמרה תנו שערי לפלונית. ולא הביא כלל טעם הרבינו גרשום ז"ל כפירש"י ז"ל שכ' דשער המת אין עשוי להשתנות לאחר מיתה] משום דס"ל ג"כ, כיון דאמרה תנו שערי לפלונית, הו"ל שער העומד ליגזוז, וכגזוז מחיים דמי, כאמור. ודו"ק כי זה נכון. ומצאתי בפסקי תוס' פ"א דערכין סי' ל'. שכ' וז"ל: האשה שמתה, נהנין משערה, העומד לינשר, בחפיפה וסריקה. ד"ז בגמ', עכ"ל ונראה דהפסקי תוס' ס"ל ג"כ דקיי"ל שער העומד לינשר, כנשר דמי. ויש לפלפל בזה הרבה. ולא עט האסף פה
(ו
) השתא הכי, אבא העירה לפרש הסוגיא דסנהדרין קי"ב ע"א, דגרסינן שם:
בעי רב יוסף שער נשים צדקניות מהו אמר רבא הא דרשעיות אסור „תקבץ ושרפת“ כתיב. מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה. יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה. אלא אמר רבא בפיאה נכרית וכו'. ולכאורה יש לדקדק בגוף האבעיא דבעי רב יוסף. אטו רב יוסף שהיה „סיני“. כברכות ס"ד ע"א. ופירש"י ד"ה סיני, היו קוראין לרב יוסף, שהיה בקי בברייתות הרבה, עכ"ל]. לא ידע ד„תקבץ ושרפת“ כתיב וכו'. והלא תניא, בתוספתא פי"ד דסנהדרין ה"ב:
מחובר לקרקע מותר, שנאמר „תקבץ“ פרט למחוברין. וכן בסנהדרין קי"ג ע"א: ת"ר היו בה אילנות וכו' מחוברין מותרין. ופירש"י שם:
מחוברין מותרין, ד„תקבץ ושרפת“ אמרה רחמנא וכו' ע"ש. וממילא מבואר, דהוא הדין לשער המחובר לראש, הוי כמחובר לקרקע. שעוקר דבר מגידולו כמש"כ התוס' בגיטין כ"א ע"ב ד"ה יצא ע"ש? ונראה דרב יוסף ס"ל דדבר זה תליא, אי קיי"ל שער העומד ליגזוז כגזוז דמי. כגיטין ל"ט ע"א וסנהדרין ט"ו ע"א הנ"ל. ועפי"ז הך ברייתא דתניא מחובר לקרקע מותר. איירי בדברים שאינם עומדים להגזז, כגון אילנות, וכיו"ב. והאבעיא דרב יוסף ע"כ איירי בשער נשים צדקניות העומדים להגזז. וס"ל להלכה דכגזוז דמי. אע"ג דאשבוחי אשבח, כל מה דקאי. מ"מ לא עביד איניש דשביק לי'. כמש"כ התוס' בסוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו, כנ"ל. ולהכי שפיר מיבעיא לי' לרב יוסף. ועפי"ז אתי שפיר הא דפרכינן בכתובות נ"א ע"א, על הא דאמר רב יוסף שם:
הבו לה מתמרי דעל בודיא וכו'. סוף סוף כל העומד ליגזוז כגזוז דמי. ע"ש בתוס' ד"ה סוף. ובתוס' שבועות מ"ג ע"א ד"ה כבצורות. שהקשו וז"ל:
אע"ג דפלוגתא דר"מ ורבנן הוא, בענבים העומדים ליבצור וכו'. מ"מ פריך הכא בפשיטות דכגזוז דמי? וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. דפריך לרב יוסף לשיטתו בסנהדרין הנ"ל דס"ל אפי' בשער, דכל כמה דשבקה להו אשבוחי משבח, מ"מ כגזוז דמי. מכש"כ בענבי ותמרי, דכל כמה דשבקה להו מיכחש כחשי, דכגזוז דמי. אבל רבא ע"כ ס"ל להלכה, כת"ק דברייתא דגיטין ל"ט ע"א וסנהדרין ט"ו ע"א דשער העומד ליגזוז לאו כגזוז דמי. ולהכי שפיר פריך „תקבץ ושרפת“ כתיב. ואוקי האבעיא דשער נשים צדקניות, היינו בפיאה נכרית, כאמור:
ועפ"י האמור, יהי' מוכח, דהעיקר כהגירסא שלפנינו, בסנהדרין קי"ב ע"א, דבעל האבעיא הוא ארב יוסף. ולא כמו שגרסינן בערכין ז' ע"ב, דבעל האבעיא הוא „ר' יוסי ב"ר חנינא“. וכבר העיר בגליון הש"ס שם בשינוי הגירסאות. אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר טפי הגירסא שבסנהדרין, כנזכר:
אבל ראה זה מצאתי בירושלמי פ"י דסנהדרין ה"ז. שם הגירסא:
דר' יוסי בן תנינה, בעי, שיער הצדקניות שבתוכה מהו. ופי' הפ"מ שם, דהאבעיא הוא, לענין פיאה נכרית שלהן ע"ש. ונראה דטעם הפ"מ, שלא פי' האבעיא שבירושלמי, בשערות נשים צדקניות המחובר בגופן. משום דקשיא לי' ג"כ הא „תקבץ ושרפת“ כתיב. כפירכת רבא בבבלי הנ"ל, אולם לפי מה שכתבתי, אפשר לומר, דהתלמוד ירושלמי ס"ל ג"כ שער העומד ליגזוז כגזוז דמי, ולא מקרי מחובר. וא"כ שפיר י"ל דהאבעיא קאי לענין שערות ממש המחובר בגופן:
והנה. בירושלמי שם. פשטו האבעיא, ואמרו:
נשמעיניה מהדא. ר"ש אומר בהמתה, לא בכורות ומעשרות שבתוכה. והפ"מ שם פי' וז"ל:
דר"ש דממעט בכורות ומ"ב. ע"כ שהוממו. ואע"ג דהשתא בכלל שללה הוו מ"מ אמעיטו, משום דלא דמי לשאר בהמה שלהן, וה"ה לשער הצדקניות, דלא דמי לשאר נכסים עכ"ל. ובמחכת"ה פירושו בירושלמי, אינו מובן כלל. והוא ז"ל בעצמו במרה"פ, כתב דיש לדחות הפשיטות של הירושלמי. משום דלא דמי לההיא דר"ש, דטעמא הוי משום דאין נאכלין בתורת בהמתך וכו' ע"ש. ועיין בס' קובץ על הרמב"ם בפ"ד מהל' עכו"ם הי"ב, מש"כ לפרש הירושלמי לדעת הרמב"ם ע"ש. ובמחכת"ה גם פירושו דחוק:
ולפענ"ד נ"ל לפרש, פשיטות הירושלמי, באופן אחר, דהנה בסנהדרין קי"ב ע"ב. אוקי רבינא, הא ואמר ר"ש „בהמתה“, ולא בהמת בכור ומעשר, בבעלי מומין, ומי שנאכל בתורת בהמתה. יצאו אלו שאין נאכלין בתורת „בהמתה“, אלא בתורת בכור ומעשר, דשלל שמים נינהו ופירש"י ד"ה לעולם, וז"ל:
דדרשינן לקרא הכי. „בהמתה“ למי שנאכל לבעלים בתורת בהמתם. יצאו אלו שיש להם שם לווי, שאין נאכלים בתורת בהמתם, שאין אומרין בהמת עיר הנדחת, אלו בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת. עכ"ל. ובגליון הש"ס שם העיר ע"ז וכ' וז"ל:
בתוס' בכורות דף ל"א ע"א ד"ה חוץ וכו' משמע דגרסי הכא בסוגיא, כמו דסיים הש"ס בתמורה ח' ע"א דתנן כל פסולי המוקדשין, נמכרין באטליז, חוץ מן הבכור והמעשר. ע"ש אבל מפירש"י דהכא, ד"ה לעולם, בבעלי מומין וכו' מוכח דלא גרס להא דתנן כו'. ומש"ה פירש"י הכא, יצאו אלו שיש להם שם לוויי. ורבינא הוא דמשני לה הכי כאן. אבל בתמורה ח' ע"א סתמא דש"ס מייתי להא דתנן כל פסולי וכו', ולא ס"ל כרבינא בפי' הזה. עכ"ל. ותמהני על בעל גליון הש"ס, שלא העיר מזבחים ע"ה ע"ב דבעי רמב"ח התפיס בכור לבדק הבית, מהו שישקול בליטרא. רווחא דהקדש עדיף וכו' ע"ש. ומוכח דהא דבכור אינו נשקל בליטרא, אינו אלא מדרבנן. וכן פירש"י שם בהדיא, בד"ה ופרכינן הפדו. וז"ל: לשקול בליטרא אין כאן עבירה על ד"ת. עכ"ל. וא"כ עפי"ז רש"י ז"ל אזיל לשיטתו בסנהדרין קי"ב ע"ב ד"ה לעולם. דלא גרס שם, כמו בתמורה ח' ע"א להא דתנן כל פסוה"מ נמכרין באטליז ונשקלין בליטרא וכו'. דלגירסא זו יהי' מוכח שהוא ד"ת, דהרי אימעוט מקרא ד„בהמתה“. ורש"י ז"ל ס"ל דאינו אלא מדרבנן. וכן בתוס' זבחים ע"ה ע"ב ד"ה התפיס, כ' דהסוגיא בזבחים שם ס"ל דאינו אלא מדרבנן. אבל בסנהדרין קי"ב ע"ב ובתמורה ח' ע"א מוכח שהוא ד"ת ע"ש. והתוס' אזלו לשיטתם בבכורות ל"א ע"א ד"ה חוץ. דגירסתם הי' דלא כפירש"י כנ"ל. וכן מוכח בתוס' תמורה ח' ע"א ד"ה בבכור. דס"ל שהוא ד"ת ע"ש. גם הלום ראיתי בשיטמ"ק, שבגליון הש"ס (דפים ווילנא) בזבחים ע"ה ע"ב, שהקשה על פירש"י שם דס"ל דהא דאין נשקלין בליטרא הוא דרבנן. מסנהדרין קי"ב ע"ב הנ"ל, דמוכח שהוא דאורייתא. ומטעם זה מפרש להך דזבחים, גם אם נימא דס"ל שהוא ד"ת ע"ש. ותמהני שלא העיר כלל מפירש"י בסנהדרין קי"ב ע"ב דלא גרס שם להגירסא שבתמורה ח' ע"א, כאמור. עכ"פ נראה דהסוגיות פליגי אהדדי בתלמוד בבלי. ומצאתי בירושלמי מ"ק פ"ב ה"ג, דאמר ר"ב ב"מ:
אילו הי' לי מי שיומנה עמי, היתרתי בשר בכור להישקל בליטרא. ע"ש. הרי מפורש יוצא בתלמוד ירושלמי דס"ל דאינו אלא מדרבנן. ובשי"ק שם ד"ה כלום. כ' וז"ל:
ואי קשיא הך ברייתא ד„בהמתה“. והיא שנויה לקמן בסנהדרין פרק חלק, ר"ש אומר „בהמתה“ ולא בכורות ומעשרות. י"ל דמוקי לה בתמימים, דכיון דאית לי' לכהן זכיה בגויה מחיים לא אימעיטו משללה וכו' עכ"ל [והשי"ק לא העיר כלל מזבחים ע"ה ע"ב ופירש"י ותוס' שם. ולפי מה שכתבתי י"ל דבפ' חלק דמייתי הברייתא דר"ש דרש „בהמתה“ ולא בהמת בכור ומעשר. הסוגיא שם ס"ל שהיא ד"ת. כדמוכח מהסוגיא תמורה ח' ע"א, כאמור. ובעל „גליון הש"ס“ בסנהדרין קי"ב ע"ב, במחכת"ה אישתמיטתיה כ"ז. עכ"פ מצינו למידן, דר"ש דרש „בהמתה“ מי שנאכל בתורת בהמה. יצא בכור ומעשר, בע"מ, שאין נאכלין בתורת „בהמתה“. אלא בתורת בכור ומעשר, שאין נמכרין באטליז, ואין נשקלין בליטרא, מדאוריתא. והרי זה כשלל שמים. ועפי"ז שפיר פשטו בירושלמי סנהדרין פ"י הנ"ל, האבעיא, אי שער נשים צדקניות שבעיה"נ מותר. מהא דר"ש. משום דקשיא להירושלמי. נהי דבשר בכור ומעשר, בע"מ, אין נשרפין. משום דנאכלין בתורת בכור ומעשר וכו'. אבל שער בכור ומעשר ודאי הוי נכסי הדיוט דהרי קיי"ל שער פסילי המוקדשין מותר. כמש"כ התוס' בבכורות כ"ה ע"א ד"ה שער, דגיזת פסולי המוקדשין שרי מדאורייתא עש"ה. ובתוס' ב"ק י' ע"א ד"ה שהשור. כ' בפשיטות, דשער פסולי המוקדשין מותר כנ"ל וא"כ הו"ל לר"ש למימר, דשער בכור ומעשר בע"מ שבעיה"נ נשרף. משום דהוי נכסי הדיוט עכ"פ, ונכלל בלשון „בהמתה“. ולמה נקט ר"ש בסתם, דבהמת בכור ומעשר בע"מ מותרין. דמשמע דכל הבהמה מותר, אפי' שערה? אלא ודאי מוכח, דשער המחובר, הוי כגוף בכור ומעשר בע"מ. והוא הדין בשער נשים צדקניות, הוי כגופן, וניצל. ודו"ק כי ז"נ:
(ז) אמנם כן, רבא בבבלי סנהדרין קי"ב ע"ב מפרש האבעיא לענין שער נשים צדקניות. דהיינו בפיאה נכרית. ופריך:
היכי דמי. אי דמחובר בגופה, כגופה דמיא וכו'. ופירש"י ד"ה כגופה, וז"ל: וכשם שאין שורפין מלבושין שעליהן, שהרי צדקניות הן. כך אין שורפין אותו גדיל. עכ"ל. ולכאורה נראה דרש"י ז"ל סותר דברי עצמו. דהרי בערכין ז' ע"ב ד"ה שער. כתב, דקיי"ל צדיקים שבתוכה, יוצאים ממנה ערומים, וכל ממונם נשרף וכו' ע"ש. ומשמע להדיא, דגם מלבושין שעליהן שורפין ולכאורה י"ל, דהסברא נותנת, דהצדיקים יוצאין בלבושיהן. מטעם דגדול כבוד הבריות, שדוחה את ל"ת שבתורה (כברכות י"ט ע"ב, ובכ"ד). ואין לך משוקץ ומתועב לפני המקום, יותר ממי שמהלך בשוק ערום כיבמות ס"ג ע"ב. ובשבת ע"ז ע"ב אמרינן:
לבושה, לא בושה. ופירש"י:
לבושא חלוק עליון, שקוראין שרוק. לא בושה, למנוע הבושה, שמכסה כל החלוקים התחתונים וכו' עכ"ל ובב"ב ט' ע"א, אר"ה בודקין למזונות, ואין בודקין לכסות וכו'. אב"א סברא, האי קא מבזי, והאי לא קא מבזי ע"ש. ועיין בירושלמי פאה פ"ח ה"ו, דאיכא מ"ד דס"ל אף בכסות אין מדקדקין, מפני בריתו של אברהם אבינו. והאי מ"ד פתר להברייתא, דדוקא לכסיתו שלא יהא ערום. אבל לכסותו לפי כבודו, בעינן שיהיו מכירין אותו ע"ש. ובסנהדרין מ"ה ע"א אמרינן בטעמא דחכמים דס"ל אין האשה נסקלת ערומה. משום דבזיוני דאיניש עדיפי לי' טפי, מניחא דגופה ע"ש. ומהאי טעמא קרי ר' יוחנן. למאניה מכבדותי. כשבת קי"ג ע"ב. וסנהדרין צ"ד ע"א. ע"ש בפירש"י ד"ה ה"ג. אולם זה ליתא. דהרי בברכות י"ט ע"ב, אמרינן בהדיא, דרק בלאו ד„לא תסור“, אמרינן דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת. אבל באיסור לאו המפורש בתורה, אינו נדחה מפני כבוד הבריות. כר"י אמר רב שם:
המוצא כלאים בבגדו, פשטו אפי' בשוק. מ"ט שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. ואע"ג דבברכות כ' ע"א, מסיק בגמ', דשוא"ת שאני ע"ש. ועיין תוס' שבועות ל' ע"ב ד"ה אבל. שכ':
דבגנאי גדול, שוא"ת שרי ע"ש. מ"מ בלבושי הצד קים שבעיה"נ, הוי כעוברים בקום ועשה, על לאו המפורש בתורה „ולא ידבק בידך מאומה“. דומיא דלבוש כלאים, שקוראו בגמ' קום ועשה אף שכבר נתלבש בו. מה שאינו פושטו והולך בו, חקרי קום ועשה. עיין פירש"י ברכות כ' ע"א ד"ה שוא"ת. ובתוס' מכות כ"א ע"ב ד"ה ואפילו. וכ"כ בהדיא בשו"ת נו"ב חאו"ח סי' ל"ה, באד"ה והנה לכאורה ע"ש. ועיין במל"מ על הרמב"ם פ"ג מהל' ביאת המקדש הכ"א. באמצע דבריו שם, כ' וז"ל אשר על כן נראה, דאליבא דהתוס', כל שתחלת הדבר הי' ע"י מעשה, אף שהי' בהיתר חשיב כמעשה, אם נעשה איסור אח"כ בלתי מעשה וכו' עש"ה ויש לפלפל בזה, בדברי הס' משנת חכמים, ריש הל' יסוה"ת. בצפנת פענח שם אות ט"ז, ע"ש וברמ"א יו"ד סי' שע"ב סעי' א', ובפ"ת אות ד' ע"ש, והבן]. וגם בל"ז, הרמב"ם הל' כלאים פ"ו הכ"ט, פסק בפשיטות, „שאין כבוד הבריות דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה“. עכ"ל. ואינו מחלק כלל, בין שוא"ת, לקו"ע. [ומצאתי בצל"ח על ברכות כ' ע"ב שהעיר על הרמב"ם ע"ש. ובחידושי הארכתי ליישב דעת הרמב"ם ז"ל. ולא עת האסף פה]:
עוד יש להעיר, כיון שבעיה"נ כתיב:
„החרם אותה" וגו' „ולא ידבק בידך מאומה מן החרם“ וכיון, שהתורה הקדושה החרימה כל מה שבתוכה א"כ הרי זה כאלו החרים כל נכסיו. דקיי"ל דלוקחין כל מה שיש לו, אפי' בגדיו. כמו שפסק הרמב"ם בהל' ערכין וחרמין פ"ו ה"ג. ומצינו דבגדים איקרי נכסי, בב"ב ק"נ ע"ב דגלימא איקרי נכסי ע"ש. וכ"פ הרמב"ם הל' זכיה ומתנה פי"א הט"ו. ובטוש"ע חו"מ סי' רמ"ח סעי' י"א ע"ש. ועפי"ז הוא הדין בעיה"נ, כיון דאנן בסנהדרין קי"א ע"ב ד„נכסי צדיקים שבתוכה אובדין גם הבגדים בכלל נכסים הן. וא"כ הדרא קושיא לווכתה על פירש"י בסנהדרין קי"ב ע"א שכתב בפשיטות, שאין שורפין מלבושי הצדיקים שבעיה"נ?
ולפענ"ד נ"ל ליישב דעת רש"י ז"ל בסנהדרין, דס"ל דאין שורפין מלבושי הצדיקים שבעיה"נ. דהנה בסנהדרין קי"ב ע"א (לפני האבעיא דשער נשים צדקניות הנ"ל) איתא:
ת"ר וכו' „ואת כל אשר בה", לרבות נכסי צדיקים שבתוכה וכו', אר"ש מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו, מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם, לפיכך ממונם אבד. ופי' רש"י ד"ה אר"ש. וז"ל בכל דוכתי דרש ר"ש טעמא דקרא, עכ"ל. ומלשון רש"י משמע, דרבנן דלא דרשו טעמא דקרא (כסנהדרין כ"א ע"א, וקידושין ס"ח ע"ב, ועוד בכ"ד) לא שמיע להו, כלומר לא סבירא להו דרשא זו. אבל בתוסיו"ט פ"י דסנהדרין מ"ה, ד"ה אובדין. כתב, דנ"ל כיון דלענין דין, לא נפ"מ מידי, נתנה תורה לדרוש טעמים, עכ"ל „ובתוס' חדשים", שם, כתב נפ"מ בד"ז. ובסוף דבריו דחה הנפ"מ. ע"ש ותבין. ולפענ"ד איכא נפ"מ גדולה בד"ז. דלר"ש דדרש טעמא דקרא, מלבושי הצדיקים מותרין. דהא עיקר טעמי', דממונם אבד. הוא משום, דמי גרם להם שידורו בתוכה ממונם, כאמור. וטעם זה לא שייך במלבושים. דהא המלבושים ודאי לא גרמו להם שידורו בתיכה. דהרי גם אם היו דרים במקום אחר, היו מוכרחים ללבוש, לכסות ערומתם. וע"כ ודאי דס"ל לר"ש דמלבושי הצדיקים אינן נשרפין [וכן מוכח בירושלמי פ"י דסנהדרין ה"ח, דשם איתא ג"כ טעמא דר"ש. ואר"ל:
מוכיח בדבר לוט, שלא ישב בסדום אלא מפני ממונו אף הוא יצא, וידיו על ראשו וכו'. דייך שאת ממלט את נפשך. ובמד"ר סדר וירא סי' י"א אמרו, שהי' רוצה לברור כסף וזהב וכיו"ב, ולא הניחוהו המלאכים ע"ש. ומשמע דבלבושיו הניחוהו] משא"כ לת"ק גזירת הכתוב הוא, דנכסי הצדיקים שבתוכה אובדין. ובגדים בכלל נכסים הם, כאמור. ועפי"ז אתי שפיר פירש"י ז"ל דס"ל בסנהדרין דמלבושי הצדיקים אין נשרפין. משום דבסנהדרין, קאי לשיטת ר"ש, דדרש טעמא דקרא. ולשיטתו מלבושי הצדיקים אין נשרפין. מטעם דהמלבושים פשיטא דלא גרמו להם שידורו בעיה"נ משא"כ בערכין ז' ע"ב, קאי לדידן, דקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא. כמו שפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' מלוה ולוה ה"א ע"ש בלח"מ מש"כ בזה. ובכ"מ פ"ד מהל' עכו"ם ה"ד. ובתוסיו"ט פ"ב דיבמות מ"ה. ובתוסיו"ט פ"ג דפרה מ"ז. ובמכשירין פ"ו מ"ד ע"ש. ומש"ה שפיר פי' רש"י שם בערכין ז' ע"ב דהצדיקים יוצאים מעיה"נ ערומים. מגזירת הכתוב „ואת כל אשר בה", לרבות נכסי הצדיקים שבתוכה. דבגדים בכלל נכסים הם, כאמור ואפשר עוד להוכיח. דבסנהדרין קי"ב ע"ב קאי למאן דס"ל כר"ש דדרשינן טעמא דקרא. דהרי בעל האבעיא דשער נשים צדקניות. הוא רב יוסף. ויש להוכיח דרב יוסף ס"ל כר"ש דדרשינן טעמא דקרא. דהא בנדה ל"א ע"ב, אמרינן, דשאלו תלמידיו את רשב"י. מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן. א"ל. בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה. לפיכך אמרה תורה תביא קרבן. מתקיף לה רב יוסף והא מזידה היא וכו'. ועוד קרבן שבועה בעי איתויי ע"ש. ונראה דהאי „מתקיף" דרב יוסף, אינו כמו שארי מתקיף שבתלמוד. שהאמורא אחד מתקיף לחבירו ומשיג עליו. משא"כ הכא, רב יוסף אינו משיג כלל על ר"ש. אדרבה ס"ל כוותי' דדרשינן טעמא דקרא. דאי לא תימא הכי, בפשיטות הו"ל לרב יוסף למימר, דלא שמיע לי' כלומר דלא ס"ל כר"ש, אלא כר' יהודה דלא דרשינן טעמא דקרא? אלא ודאי וס"ל רב יוסף כר"ש. והאתקפתא דידי', אינו אלא שהוא מתקיף ותמה על עצמו, לידע טעמו של ר"ש. וכעין זה מצינו בקידושין ה' ע"ב דמתקיף רב פפא. אברייתא. והתם ודאי הברייתא אמת. אלא דרב פפא קשיא לי' להבין טעמי' של הברייתא. וכעין זה מצינו בכתובות ס"ו ע"א לענין הא דתנן:
בושתה ופגמה שלה. ריב"ב אומר וכו' מתקיף לה רבא בר רב חנן וכו'. ע"ש בפירש"י, דמתקיף אדריב"ב ע"ש. והכא נמי בנדה ל"א ע"ב מתקיף רב יוסף, על טעמו של ר"ש. כלומר שלא הבין טעמו ועיין בכריתות כ"ו ע"א דפריך ולרשב"י דאמר יולדת חוטאת היא, מא"ל, ומשני. יולדת כי קא מייתי קרבן לאישתרויי באכילת קדשים הוא, ולא לכפרה מייתי. ע"ש בפירש"י, ובהגהות הב"ח שכ':
דיולדת מיכפרה בצער לידה. ורבינו גרשום ז"ל, בגליון הש"ס. כ':
דימי טומאה וימי טהרה דמשמרת מכפר על חטא השבועה ע"ש. ועפי"ז ממילא לא קשה מידי קושיות רב יוסף בנדה ל"א ע"ב הנ"ל. ודו"ק]:
וכיון דרב יוסף ס"ל כר"ש דדרש טעמא דקרא. א"כ גם רבא שהשיב על רב יוסף, ואוקי האבעיא בפיאה נכרית וכו'. על שיטת רב יוסף קאי, דס"ל כר"ש דדרש טעמא דקרא. דמש"ה נכסי הצדיקים שבעיה"נ נשרפין. דהם גרמו שדרו בתוכה. וטעם זה לא שייך כלל במלבושים. ומש"ה שפיר פירש"י בסנהדרין דמלבושי הצדיקים אין נשרפין. משא"כ לדידן, דקיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא. גם מלבושי הצד יקים נשרפין. כפירש"י בערכין הנ"ל, וא"כ דברי רש"י ז"ל לא סתרו אהדדי ודו"ק ועפי"ז יש להעיר על הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' עכו"ם ה"ז שכתב וז"ל: נכסי הצדיקים שבתוכה וכו' הואיל וישבו שם, ממונן אבד, עכ"ל. הרי דס"ל להרמב"ם ז"ל כטעמו של ר"ש. ע"ש בכ"מ. א"כ לשיטתו מלבושי הצדיקים אין נשרפין. וצע"ג בזה. שוב מצאתי בס' מנחת חינוך, מצוה תס"ד, שכ' שהרמב"ם ז"ל לא הביא טעמו של ר"ש. ומש"ה כתב בדעת מרן הרמב"ם דס"ל מלבושי הצדיקים נשרפין ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתיה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' עכו"ם ה"ז הנ"ל, שהביא להדיא טעמו של ר"ש. והוכחתו שהוכיח, משום והרמב"ם פוסק דלא דרשינן טעמא דקרא. כבר העיר בזה בתוס' חדשים על המשניות פ"י דסנהדרין הנ"ל, וצ"ע:
עוד אפשר לפרש לפירש"י בערכין ז' ע"ב שכתב דהצדיקים שבתוכה יוצאים ממנה ערומים. עפ"י מה דאמרינן בשבת קי"ד ע"א, על הא דכתיב:
כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף, ערום בבגדים בלואים. וכן הוא ביומא ע"ז ע"א. וכן פירש"י בישעיהו (כ' ג'):
„ערום". ת"י. פחיח. בבגדים קרועים ובלואים. ולא ערום ממש. עכ"ל. ועיין ברש"י מגילה כ"ד ע"א ד"ה פוחח וברי"ף פ"ד דמגילה וברא"ש פ"ג דמגילה סי' ט"ו, כתב להדיא דמתרגמינן על „ערום", פוחח. פי' מי שבגדיו קרועים. ע"ש וברש"י ערכין י"ט ע"א ד"ה פאחא. מביא לתרגום יחזקאל. וצ"ע. ועפי"ז אפשר לומר, דהצדיקים יוצא ם מעיה"נ ג"כ בבגדים קרועים ובלואים. ומה שפירש רש"י יוצאים „ערומים". הוא כלשון הכתוב. בישעיה. אבל לא ערומים ממש. ועפי"ז י"ל דלא קשה מה שהקשיתי הא גדול כביד הבריות שדוחה ל"ת בשוא"ת. ודו"ק:
(ח) עוד דבר אחד נשאר לנו לבאר. בהא דאמרינן בערכין ז' ע"ב בענין פיאה נכרית קשורה לשער מתה, בדלא אמרה תני, גופה היא, ע"ש. דהנה, על כרחך צריכין לומר בזה, דלא חשבינן להפיאה הנכרית הקשורה בשערה, כמחובר בגופה ממש. דהרי אפי' בעץ הנעוץ בארץ, דהוי תלוש ולבסוף חיברו, אפ"ה מתמעט מה"ת מן המשמעות לשון מחובר, שמחוסר קציצה משום דתלישה לאו כלום היא. כרבנן בסנהדרין מ"ו ע"ב, ע"ש בפירש"י. וכן הוא בתוס' גיטין כ"א ע"א ד"ה יצא. דקורה הנעוצה בארץ, לא חשיב מחובר לקרקע ע"ש. והכא נמי לא חשבינן להפיאה נכרית הקשורה בשערה, כמחובר בגופה ממש. משום דהתרת קליעת שער, פשיטא דלאו כלום הוא. קו"ח מתלוש ולבסוף חיברו, דאמרינן דתלישה לאו כלום הוא. כש"כ דהתרת קליעת שער לאו כלום הוא. ואע"ג דבסנהדרין קי"ב ע"א, לענין שיער נשים צדקניות, אמר נן שהוא מחוסר תלישה וכו'. ולא אמרינן דתלישה לאו כלום הוא? אולם זה ליתא. דשאני תלישה דהתם. דהיינו שצריך לגלח שער המחובר בגופה ממש. וזה שדקדק רש"י ז"ל, בד"ה תלישה. שצריך לגלחה, עכ"ל כלומר, דמש"ה לא אמרינן בזה תלישה לאו כלום הוא, כמו בתלוש ולבסוף חיברו. ועפי"ז נראה ברור, דהא דאמרינן בערכין ז' ע"ב בענין פיאה נכרית קשור לשער מתה, דגופה היא, לאו גופה ממש קאמרו. אלא בטל לגבה, ומיתסר כגופה. וכעין דאמרינן בחולין קכ"ה ע"ב: מת בכסותו, מבטל לי' וכו'. וכמש"כ המג"א או"ת סי' שי"א ס"ק ט"ז, דאזלינן בתר מחשבתו ודעתו (כנ"ל באות ב'). והכא נמי הו"ל כאלו התכוונה בדעתה, שתהי' הפיאה נכרית כגופה, להקבר עמה, ואסור עכ"פ מדרבנן. מטעם דלא גרע מכלים הנזרקין על המת ונגעו במטה, הנקברת עמו, דאסורין מדרבנן, משום דמחלפי בתכריכי המת. כמבואר בסנהדרין מ"ח ע"ב. ע"ש ברש"י. וכ"ה בטוש"ע יו"ד סי' שמ"ט סעי' ג'. ובש"ך שם סק"ו. וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' ש"ל (שהבאתי לעיל אות ב') דפיאה נכרית שקשורה בשערותיה בשעה שמתה אסור. מטעם דלא גרע מכלים שזרקו על המת וכו' כנ"ל. ועפי"ז יש ליישב קושיית הלח"מ על הרמב"ם בפי"ד מהל' אבל הכ"א, שכתב וז"ל:
ומ"מ מש"כ הב"י ביו"ד סי' שמ"ט דלהכי כ' נויי גופו כמחוברים בגופי, לומר דאם לא היו מחוברים בגופו. אלא בשעת מיתה תלי בסיכתא אפשר דשרי. קשה דאמאי שרי. כיון דהוי בעיא ואסיק בתיקו, אית לן למפסק לחומרא. דהוי תיקו של איסור תורה ולחומרא עכ"ל ועפ"י מה שכתבתי לא קשה מידי. דבפיאה נכרית, אפי' קשורה בשערות המחוברין בגופה בשעת מיתה. מ"מ אינו אסור אלא מדרבנן. מטעם האמור. א"כ האבעיא דתלי בסיכתא. אינו אלא תיקו באיסור דרבנן, ולקולא. וזה פשוט וברור. ומצאתי בתפארת ישראל על משניות ערכין פ"א מ"ד אות כ', שכתב מסברא דנפשי', דאפי' פיאה נכרית הקשורה או קליעה בשערותיה, אינו אסיר אלא מדרבנן, מטעם דלא גרע מכלים שזרקו על מת ונגעו במטה וכו' ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתיה כל הנ"ל. ועפי"ז יש להעיר על ה„שלטי הגבורים" על הרי"ף, פ"ו דשבת סי' שע"ה, לענין מה דתנן, דיוצאת אשה בפיאה נכרית. כתב הש"ג וז"ל:
דאמרינן סוף פ"ק דערכין, דפיאה נכרית המחוברת לשער ממש, דהוי כגופה ממש וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי זה ליתא, דבאמת לא הוי כגופה ממש. כמבואר מלשון הרשב"א בתשו' סי' ש"ל הנ"ל, שכתב כן להדיא, וז"ל:
ולאו גופה ממש קאמר, אלא בטל לגבה, ומיתסר כגופה. עכ"ל:
(ט) ועפ"י האמור, יש להעיר עוד על הד"מ ביו"ד סי שמ"ט שכתב וז"ל:
בגמ' ערכין ז' ע"ב פירש"י שמקושרין בשערה. ומשמע דאם אינן קשורין מותרים. ומזה נהגו ליטול טבעות מן המתים. דכה"ג לא מקרי מחובר בגופו, עכ"ל. וכ"כ ברמ"א יו"ד סי' שמ"ט סעי' ב'. והב"ח בסי' שמ"ט שם, כתב וז"ל:
מיהו להסיר טבעיות ושלשלאות שעל ידה ועל גופה מותר לדברי הכל, שאין זה נקרא מחובר בה. כמו קליעה. ולא מיחשב כגופה, עכ"ל. ועפ"י מה שכתבתי, אפי' אם יהיו הטבעיות והשלשלאות מחוברין בה כמו קליעה, מותר להסירן. דהא עיקר הטעם דפיאה נכרית המקושר בשערה דאסור, הוא משום דלא גרע מכלים הנזרקין על המת ונגעו במטה הנקברת עמה וכו' כנ"ל והיינו דוקא בפיאה נכרית, שצוברתה על שערה עם קליעתה, שתראה בעלת שער. כפירש"י בשבת ס"ד ע"ב ד"ה פיאה נכרית. וכ"כ הר"ן שם. וכן הרע"ב בפיהמ"ש שבת פ"ו מ"ה, כתב וז"ל:
אשה שאין לה רוב שער, לוקחת שער נש ם אחרות, ומשימה בראשה, ונראה כאילו היא שערה, עכ"ל, בזה שפיר אמרינן. דהוי כאילו התכוונה בדעתה שתהי' הפיאה נכרית כגופה להקבר עמה. כדמוכח מפירש"י בערכין ז' ע"ב ד"ה בפיאה נכרית. דהיכא דלא אמרה תנו, גליא דעתה דניחא לה דתיהוי כגופה, לאיתסורי בהדה ע"ש. וכ"כ התפארת ישראל על משניות פ"א דערכין מ"ד אות כ'. וז"ל:
דבשער שאני, שעשאתן שיהי' נראין כגופה ועי"ז טפי איכא למחלף לשער הגוף ממש, דאסור מדאורייתא, עכ"ל, משא"כ בעבעיות ושלשלאות, אפי' אם יהיו מחוברין בגופה, ע"ז ודאי לא התכוונה בעצמה שיהי' כגופה להקבר עמה. דהרי לא עשאתן כלל שיהי' נראין כגופה. והרי זה דומה להא דאמרינן בחולין קכ"ה ע"ב (שהבאתי לעיל אות ב') דהאי לא מבטל לי' וכמש"כ המג"א או"ח סי' שי"א ס"ק ט"ז, דלא מבטל בגדי המת, אלא דעתו להפשיטן כנ"ל, והכא נמי הטבעיות והשלשלאות, דעת המת להסירן, ולא מבטל לי'. וזה פשוט וברור:
גם הלום ראיתי בב"ח יו"ד סי' שמ"ט. שתמה על לשון הרמ"א ביו"ד סי' שמ"ט סעיף ב' הנ"ל שכתב לענין פיאה נכרית:
ודוקא כשהם קשורים בשערות גופן. אבל אינן קשורים מותר, עכ"ל ע"ז כתב הב"ח בזה"ל משמע דאפי' קלועים ביחד מותר, כיון שאינן קשורים. ותימה דבגמ' לא קאמר דמותר. אלא בדתלי בסיכתא וכו'. אלא קלועים בתוכם נמי אסור. והא דכ' רש"י וקשורה לשערה. לקליעה. קרי לה קשירה. כיון דמחבר בה בקל עה, חשיב כקשורה, עכ"ל. וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' שמ"ט סק"ג, בשם הב"ח בקצרה. ותמהני שהרי ברש"י ערכין ז' ע"ב ד"ה נהנין בשערה. כתב רש"י להדיא:
פיאה נכרית. פיאה קליעה, עכ"ל. וכן פירש"י בשבת ס"ד ע"ב ד"ה פיאה נכרית קליעת שער וכו' עכ"ל. הרי מבואר מדברי רש"י ז"ל בעצמו, דמש"כ, אח"כ בערכין ז' ע"ב דפיאה נכרית „קשורה“. היינו „קליעה“:
(י) ועתה נתנה ראש ונשובה, לנידון שאלתינו ואעיר בדברי התב"ש ב„בכור שור“ בע"ז כ"ט ע"ב, שהזכרנו בריש דברינו. שהביא שם דברי הרמ"א ביו"ד סי' שמ"ט הנ"ל, וכתב ע"ז בזה"ל:
ומשמע מדבריו דאם איזה נוי של זהב או מרגליות וכדומה, קשור אל המת, אסור בהנאה. והב"ח ז"ל הוסיף, אפי' קלועים בשערותיה. ולכאורה יש לאסור אפי' הטבעות, אם הם מהודקים בחוזק. דהא כ' הרא"ש ריש חולין. דקשירה, דכתיב גבי תפילין. היינו שמהדקן על ידו וקרי להידוק קשירה. כמו שלי' קשורה בו וכו', עכ"ל ותמהני על התב"ש, שהביא סייעתא לד"ז, דהידוק היינו כקשירה. רק מהרא"ש פ"א דחולין. ולא הביא משבת ס"ה ע"א, דחלקו על ר"י, מהא דתני רמי בר יחזקאל. והוא שקשור לה באונה. ומשני. ל"ק. הא דמיהדק וכו'. ופירש"י בר"ה הא. וז"ל: דר"י הי' תוחב באזנו יפה, ומהדק, ולא בעי קשירה וכו', עכ"ל. הרי מפורש יוצא מהגמ' ופירש"י ז"ל, דהידוק היינו כקשירה. וכן י"ל משבת קי"א ע"ב, ופירש"י בד"ה עניבה. ומהדקה וכו' ע"ש. ובתו' עירובין צ"ז ע"א ד"ה אביי. והתוס' שם, סיימו, כלשון הרא"ש, דקשירה דהתם היינו הידוק ע"ש, וכ"כ התוס' במנחות ל"ו ע"א ד"ה משעת. וכ"ה בתוס' חולין ט' ע"א ד"ה וא דך ע"ש. ותימה על התב"ש ז"ל שלא הביא ד"ז רק מהרא"ש. אמנם כן לענין דינא. אפי' אם הטבעיות מהודקות בחוזק על יד המת. ואפי' אם נימא דהידוק היינו כקשירה כאמור. מ"מ הרי הוכחתי לדעת, דדוקא בפיאה נכרית הקשורה בשערות גופה, שעשאתן שיהי' נראין כשערות גופה ממש. ולהכי אסור מדרבנן. מטעם דמחלפי בשערות גופה ממש, דאסור מה"ת. ועוד משום דהו"ל כאלו התכוונה בדעתה, שיהי' כגופה להקבר עמה. משא"כ בטבעיות דלא עשאתן כלל שיהיו נראין כגופה, ודאי דלא מחלפי בתכריכי המת. וגם לא בטל לגבי גופה. וכמש"כ המג"א או"ח סי' שי"א ס"ק ט"ז הנ"ל. ופשיטא דמותר. וזה פשוט וברור:
(יא) גם מש"כ התב"ש בבכו"ש שם. דעיקרא דהאי פסקא תמוה טובא וכו'. לפענ"ד עיקרא דהאי פסקא נכון וברור, אמת ויציב. אבל רק באופן שכתבתי, דווקא בפיאה נכרית הקליעה בשערותיה. אבל לא בטבעיות וכיו"ב. אפי' אם הם מהודקים בחוזק. דבזה פשיטא דמותר. מטעם הנזכר ומה שהוכיח הבכו"ש ד"ז, מהא דמיבעיא לן בסנהדרין קי"ב ע"ב שער נשים צדקניות, דהיינו פיאה נכרית אי חשיבים כנכסי צדיקים והם אובדים בעיה"נ וכו' וקשה אמאי שבק כל תכשיטי נשים, דתנן בפ' במה אשה, ולא קמבעי לי' וכו' עכ"ל. במחכת"ה דבריו תמוהים דהאיך עלה על הדעת למיבעי' בנידון תכשיטי נשים שבעיה"נ הא גזה"כ הוא „החרם אותה, ואת כל אשר בה“, לרבות נכסי הצדיקים. כסנהדרין קי"ב ע"ב. וכל המטלטלין בכלל נכסי כטוש"ע תו"מ סי' רמ"ח סעיף י"א. ע"ש בסמ"ע ס"ק ל"ט, שכ' שכל דבר שרגילין ומותר למכור, כשצריכין למעות בכלל נכסי הוא. ועיין בטוש"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף כ"ד, ובש"ך סק"ה. וא"כ פשיטא, דגם תכשיטי נשים. היינו מטלטלין. ובכלל נכסי הן. וכש"כ לר"ש (הנ"ל) שאמר, מפני מה אמר' נכסי הצדיקים שבתוכה יאבדו. מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם, לפיכך ממונם אבד וכ"ה בתוספתא ובירושלמי פ"י דסנהדרין ה"ח:
ואר"ל מוכיח בדבר, בלוט, שלא ישב בסדום אלא מפני ממונו אף הוא יצא וידיו על ראשו וכו' דייך שאת ממלט את נפשך. ע"ש בפ"מ. ובמד"ר סדר וירא פ"נ סי' י"א שלוט הי' חפץ לברור וליטול כסף וזהב, אבנים טובות ומרגליות. וא"ל המלט על נפשך. ע"ש ברש"י ובמת"כ. הרי מבואר דאין רשאים להציל מעיה"נ, אפי' התכשיטים, כגון אבנים טבות ומרגליות. וכבר הבאתי לעיל, דהרמב"ם בפ"ד מהל' עכו"ם ה"ז. נקט טעמו של ר"ש, כנז'. וגם תימה על מש"כ הבכו"ש:
אבל תכשיטים דכסף וזהב, וכדומה, ודאי לאו כגופה מחשבי, גם לא כמלבושים וכו', עכ"ל. ולא העיר כלל מדעת רש"י ז"ל בערכין ז' ע"ב דהצדיקים שבתוכה יוצאים ערומים. ומכל מה שהערותי לעיל ליישב, שלא יסתרו דברי רש"י אהדדי. ועפי"ז יש להעיר גם בשאר דברי הבכו"ש שם ע"ש. והבן:
(יב) וגם מש"כ ה„בכור שור“ שם, וז"ל:
ואנן לא שמעי' בסוף פ"ק דערכין לאסור נויי המת. כ"א פיאה נכרית וכדומה, דהיינו שן תותבת וכו'. דדומה לגופה ממש. ועיקר עשייתן שיהי' נראה שהן מגיפה וכו' עכ"ל. לפענ"ד נראה, דדוקא בשן תותבת, שהוא שן של אדם אחר, כפי' הב' של רש"י ז"ל בשבת ס"ד ע"ב ד"ה וחכמים. וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש שם וז"ל: שן תותבת. הוא שן נכרי שנותנת האשה בפיה במקום שינה וכו' עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם בפי"ט מהל' שבת ה"ז, וז"ל: בשן שמנחת בפיה במקום שן שנפל, עכ"ל. וכן שן של כסף, שדומה לשאר השינים. כפירש"י בשבת ס"ה ע"א ד"ה אבל של כסף. וכן הרמב"ם בפי"ט מהל' שבת ה"ז הנ"ל, כתב:
דשן של כסף מותר. מפני שאינו ניכר. וכן בטוש"ע או"ח סי' ש"ג סעיף י"ב, פסקו:
דשן של כסף, שדומה לשאר שינים מותר. וכש"כ שן דאדם, עכ"ל. ומקורם טהור מהרא"ש ז"ל פ"ו דשבת סי' ט"ו ע"ש. והרי זה דומה לנויי המת, המחוברים בגופו, ואסור כנ"ל. אבל שן של זהב, שמשונה במראה משאר שינים. כפירש"י בשבת ס"ה ע"א ד"ה לא שנו. וכ"ה בטוש"ע או"ח סי' ש"ג סעיף י"ב הנ"ל. פשיטא דדמי לטבעיות ושלשלאות, ולשארי תכשיטין של כסף וזהב, ומרגליות. שאין דומין לגופה כלל. ולא מחלפי כלל בדבר שאסור מה"ת. ולא בטלו כלל לגבי גופה, ומותר, כדבר האמור. אמנם כן. נראה, דאין זה כבוד המתים לעקור השינים של זהב מפיהם. אבל אותן השינים של זהב, הקבועים בפיהם, רק ע"י „שראפליך“. אשר גם בעודם בחייהם, היו רגילים להוציאם ולהכניסם בידיהם הם מותר להוציאם נם אחר מיתתם. מטעם האמור. בכדי שלא להשחית ממונם של ישראל. וכש"כ לפי מה שהוכחתי, כל האיסור בד"ז, אינו אלא איסור דרבנן כסנהדרין מ"ו ע"ב. דתלישה, לאו כלום הוא, בתלוש ולבסוף חיברו. וכבר ביארתי כ"ז בארוכה בס"ד. ובנידון דידן. אפי' איסור דרבנן ליכא כדבר האחור. וגם מש"כ הבכו"ש שם, דיש לסמוך אמתירין, ה"ה הרמב"ם והסמ"ג דמתירים אפי' שער המת גופי' וכו' ע"ש במחכת"ה לא ביאר ה טב שיטות הפוסקים בזה. ובפרט בסמ"ג אין זכר מד"ז. והב"י ז"ל שכתב בשם הסמ"ג. טעות סופר הוא כנ"ל באות ג'. ואני בעניי, בארתי באר היטב דעת הרמב"ם ושאר פוסקים ז"ל בעזהשי"ת]:
סיומא דפסקא, לפענ"ד נראה להלכה, כי השינים של זהב הקבועים ע"י „שראפליך“, מותר להוציאם לאח"מ. יותר אין להאריך, ה' שנותינו יאריך, ויראנו נפלאות מתוה"ק, אכי"ר:
אביך דוש"ת באהבה רבה:
בצלאל זאב שאפראן