אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן סה

סימן סד

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר הילל פוסק שליט"א רב בטטרבונאר (בסרביא).

הנני להשיבו ע"ד שאלתו בההוא טבחא, שלא ירא אלקים, לשאול מידי דאיתא בשאלה מהרב ומו"צ דמתא, ומורה הרע"ה לעצמו. ועבירה גוררת עבירה, שנוטל שכר גדול מן הכשרות לבד, דמים תרתי משמע, כסף ובשר. ועוד הוא מוסיף חטא על פשע, ועוסק במסחר וקנין עם הקצבים ב„עורות“, וגם בעורות סוסים. וכיו"ב. וכת"ה האריך לבאר ד"ז, הן כל יקר ראתה עינו, דברי פי חכם חן. וגם העתיק לי כמה תשובות מרבנים גדולים ומובהקים וכו' שליט"א:

אמנם כן, אין ביהמ"ד בלא חידוש ולפענ"ד עוד יש להעיר בד"ז, שהגיס לבו בהוראה, ואינו שואל כענין שום שאלה מהרב מרא דאתרא:

(א) כי הנה הדבר ברור, שאין רשות לשום אדם להורות, באתר דאית גבר. כברכות ס"ג ע"א: באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר וכו' בששניהם שוין. ע"ש בפירש"י, ובמהרש"א בחיאג"ד ז"ל שכתב וז"ל:

דאתא לדיוקא, כדאמר אביי, באתרא דאית גבר להורות וכו' ע"ש. ויתכן לפרש לשון „גבר“, עפ"י הגמ' בסנהדרין צ"ג ע"ב גבור שיודע להשיב ע"ש. ועיין בערוך (ערך גבר א'). אולם תמהני על המהרש"א ז"ל, שבמחכת"ה אישתמיטתי' דברי התיס' סוטה כ"ב ע"א ד"ה בשוין. ולדעת הר"ח ז"ל, הא דברכות ס"ג ע"א, לא מיירי לענין הוראה כלל. ע"ש דעת הר"י ז"ל. אמנם בשו"ב שעפ"י עיקר הדין צריך להיות כפוף תחת הרב מרא דאתרי', פשיטא דאסור להורות שום הוראה, ואפי' אם השו"ב הוא מובהק ביותר ויש לו מעידים גדולים. כמש"כ בדעת קדושים סי' י"ח ס"ק כ"ד וז"ל:

משמע משאחז"ל טבחא דלא סר סכינו קמי' חכם וכו', הוא משום כבוד הרב באתרי'. ולא שייך בכך נטי' ע"י שהשו"ב מובהק ביותר ע"י מעידים גדולים. ואף אם הרב באתרי' כוונתו משום טו"ה ממון, ולא משום כבוד, כיון דמ"מ אינו מוחל וכו' רק תקחז"ל בכך דצ"ל להיות השו"ב טפל להרב מצד שהסמך על השו"ב רק פ"י שיודע להיות מסתפק ושואל וכו', עכ"ל. וי"ל מפירש"י ז"ל בחולין ט' ע"א ד"ה טבת חכם, שהשוחט ת"ח ואין מופלא ממנו בעיר, עכ"ל. הרי מפורש יוצא מפירש"י ז"ל, דגם אם השו"ב ת"ת ומובהק ביותר, אפ"ה כל שיש רב מופלא ממנו בעיר, צריך השו"ב להראות לו סכינו, מפני כבודו של החכם, כאמור. ומצאתי בהרדב"ז מכת"י שבגליון הרמב"ם דפוס ווילנא, בפ"א מהל' שחיטה הל' כ"ו, שכתב לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל בהוספת טעמו דשני מיני טבחים יש וכו'. ויש טבחים אתרים שיודעים הדין מעיקרו מן הגמ' ומן הפוסקים, מדרך עיונו, וטבת כיו"ב א"צ להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם וכו', עכ"ל. ומצאתי במגיד משנה מכת"י שבגליון הרמב"ם (דפוס ווילנא) שם, שכתב בשם הראב"ד ז"ל שהטעם שהצריכו בזאת המצוה לחכם יותר ממצות אחרות, כגון עשיית ציצית ותפילין, מפני שצריך לפנות המחשבה היטב בשעת הבדיקה, כדי שירגיש בפגימה וכו'. ומפני שצריך עיון גדול, והוי כמו הוראה חששו לזה משום כבודו של חכם וכו'. ויראה שלזה נתכוין רבינו וכו'] עכ"ל. הרי מבואר דעת המ"מ ז"ל בטעם שהצריכו חכמים להראות סכין לחכם, הוא משום דהוי כמו הוראה, שצריך עיון גדול. וממילא מוכח דכש"כ בהוראת או"ה גופי', שאסור לשו"ב להורות משום כבודו של חכם. ועפי"ד המ"מ הנ"ל, יש להעיר בדברי הרב ז"ל בש"ע סי' י"ח בקו"א אות ט'. עש"ה והבן. ועפי"ז שפיר כתב בשו"ת נ"ש סי' ט"ו דאם הורה השו"ב מידי דאיתא בשאלה לחכם העיר, אין למחול הנידוי, אפי' אם השו"ב הורה כדת של תורה מ"מ אין ביד החכם למחול הנידוי שחייב ע"ש. וגם עפי"ז יפה כתב בשו"ת אהל יוסף הספרדי יו"ד סי' ב', מובא בעקרי הד"ט סי' א' אות ל"ה בקצרה, שכ' דד"ז דטבחא דלא סר סכינא לחכם משמתינן לי', לאו דוקא בסכין, אלא גם לענין בדה"ר ושאר עניני הוראה, אם הורה בלי שאלת חכם ע"ש. וצאו וראו כי רות הקודש הופיע בבית מדרשם, דלדעת ה„מגיד משנה“ מכת"י הנ"ל, אתי שפיר מלתא בטעמא דכל עיקר שהצריכו חכמים להראות סכין לחכם, הוא משום שצריך עיון גדול, והוי כמו הוראה. וא"כ ממילא מוכח מכח כש"כ, דאסור לטבח להורות שארי הוראות האמורות, שצריכים עיון גדול להוראתם, ואין להם שום שייכות לשחיטות ובדיקות הסכין שהוא רגיל בהן. ואם עבר השו"ב והורה הוראות, בלא שאלת פי הרב מרא דאתרא, שחיטתו אסורה

(ב

) מה שכתב בתשובת הרה"ג וכו' מוהרי"ק נ"י מסאטמאר, לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שחיטה הכ"ו שכתב הטעם שמנדין לטבחא דלא סר סכינו קמי' חכם, לפי שיסמוך ע"ע פ"א, ותהי' פגומה. והלא בגמ' חולין י' ע"ב מפורש יוצא, דלא אמרו להראות סכין לחכם, אלא מפני כבודו של חכם? וכתב דודאי לרב חסדא דס"ל בחולין י"ת ע"א דשיעור פגומה כחגירת צפורן, ופגימה גדולה כזו גם עם הארץ יכול להבחין ולהרגיש. וא"כ לר"ח הא דצריכין להראות סכין לחכם, הוא רק מפני כבודו, אמנם הרמב"ם ולהלכתא דקיי"ל דהפגימה אפי' כל שהוא גם כחוט השערה, זה אינו מרגיש רק חכם ובקי. ולהכי שפיר כתב הרמב"ם הטעם לפי שיסמוך ע"ע פ"א כנ"ל. והש"ס דחולין אזלא שם אליבא דר"ח, ע"כ שפיר אמרו דהוי רק משום כבודו של חכם. ע"כ תו"ד. ותמהני במש"כ בפשיטות בדעת הרמב"ם דס"ל דשיעור פגימת סכין של שחיטה כ"ש אפי' כחוט השערה, והלא הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' בית הבחירה הל' י"א כתב וז"ל: כל אבן שנפגמה כדי שיחגור בה הצפורן, כסכין של שחיטה, הרי זו פסולה, עכ"ל. הרי מבואר דהרמב"ם ז"ל ס"ל דפגימת סכין של שחיטה, הוא כדי חגירת צפורן. ואע"ג דהרמב"ם פ"א מהל' שחיטה הי"ד כתב:

ולא יהי' בה פגם וכו' ואפי' אם הי' התלם קטן ביותר שחיטתו פסולה, עכ"ל. ולא הזכיר כלל חגירת צפורן. ומשמע דס"ל דשיעור הפגימה כ"ש. וכ"כ הטור ביו"ד סי' י"ח בשמו. וכבר העיר בפר"ת סי' י"ח סק"ה בסתירת דברי הרמב"ם. ומש"כ הפר"ת לתרץ דברי הרמב"ם שלא יסתרו דבריו זא"ז ע"ש, השיג עליו התב"ש סי' י"ת סק"ה, סק"ו, ע"ש מש"כ בביאור דברי הרמב"ם ז"ל. אמנם ראה זה מצאתי ב„מגיד משנה“ מכת"י (שבגליון הרמב"ם דפיס ווילנא) בפ"א מהל' שחיטה שם שבסוה"ד סיים וז"ל:

ולפי זה הדרן אפשר ג"כ לפרש בדברי רבינו שתלם קטן ביותר, היינו שתחגור בה צפורן, עכ"ל. ועפי"ז דברי הרמב"ם ז"ל אינם סותרים זא"ז וס"ל דשיעור פגימת סכין של שחיטה היא כחגירת צפורן, כאמור. וכן בנח"א שבאשכול סוס"י ח', מבאר כן דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל כחג"צ ע"ש. וזכה לכוון לדעת המ"מ שבכת"י הנ"ל. וראיתי בס' דע"ת סי' י"ח אות ד' שכתב ג"כ מדנקט הרמב"ם לשון „תלם“, ממילא הוי כשיעור „חגירת צפורן“, והוכיח כן מכמה הוכחות. וגם הוסיף להוכיח מלשון רש"י בכורות ל"ז ע"א ד"ה פגימה, ומפיהמ"ש להרמב"ם שם, דפגימה אינה בלא חסרון. וכיון שי"ב חסרון מן הנמנע שלא תחגור בה הצפורן, ע"ש. ותמהני שלא הביא מגמ' מפורשת בזבחים נ"ט ע"א דאמרינן, מנין למזבח, שנפגם שכל הקדשים שנשחטו שם פסולין, שנאמר:

„וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך“ וכו' כשהוא שלם, ולא כשהוא חסר (וכ"ה ברש"י חולין י"ז ע"ב ד"ה מזבח). וכן בזבחים ס' ע"א אמרינן, מזבח שנפגם אין אוכלין בגינו שירי מנחה, שנאמר:

ואכלוה מצות אצל המזבח וכו' א א בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר. הרי מפורש יוצא בש"ס דלשון פגם הוא חסרון, והיינו כחגירת צפורן. ועיין ברש"י זבחים פ"ח ע"א ד"ה נפגמו, כתב:

פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר, עכ"ל ועיין ביומא ע' ע"א דאמרו:

משום פגמו של ראשון. ופירש"י שלא יאמרו חסר הוא, עכ"ל. הרי מבואר דלשון פגם הוא חסרון. והדע"ת במחכת"ה לא העיר בכ"ז. אולם בדעת הרמב"ם ס"ל ג"כ דשיעור פגימת סכין של שחיטה הוא כחג"צ, כאמור. וזכה ג"כ לכוון כדעת המ"מ מכת"י הנ"ל. ומצאתי בגליון הש"ס על הירושלמי בפ"ז דפסחים הי"א שכתב ג"כ לתרץ סתירת דברי הרמב"ם ז"ל. ופי' דמש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' ביהב"ח הי"א:

כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה צפורן כסכין של שחיטה וכו'. היינו כסכין שנפגמה ונפסל מכלי שרת וגונזין אותה, כהרמב"ם פ"א מהל' כלי המקדש הט"ו, עש"ה. וי"ל ע"ד בגוף דברי ר"ח בחולין י"ז ע"ב דאמר אף פגימת סכין, די"ל דר"ח מיירי נמי מסכין שנפגם ונפסל מכלי שרת. וא"כ הדרא קשיא לדוכתה ואידך, דעפי"ז ליכא לשנויי. בחולין לא קא מיירי, דהא גם ר"ח לא קאי לענין חולין, רק לענין כלי שרת? וי"ל עפי"ד התוס' בחולין ג' ע"א ד"ה כגון. עש"ה, ודו"ק. ומחוורתא לתרץ דברי הרמב"ם, דס"ל גם לענין פגימת סכין של שחיטה, שיעורו כחגירת צפורן. כ„המגיד משנה“ הנ"ל:

(ג) בתשובת הרה"ג האבד"ק נאווסעליץ שליט"א, הסגיר כת"ה הגהותיו, וכתב בזה"ל:

ולכן בחולין י"ז ע"א האי טבחא דלא סר סכיני' קמי' חכם, פירש"י בתענית כ' ע"ב: סר, לשון בדיקה הוא. וכן מפרש הרמב"ם (בפ"א מהל' שחיטה הכ"ו) כל טבח דלא בדק הסכין שלו לפני חכם וכו'. שהחכם רואה איך הטבח בודק לפניו סכינו, בישוב הדעת. ומדוקדק לשון הש"ס „קמי' חכם“, משמע הכי. דאי ס"ד שהחכם צריך לבדקו, הול"ל בלשון „לחכם“ (ולא קמי' חכם) וכו' עכ"ל. במחכת"ה אישתמיטתיה מה שפירש"י ז"ל בעירובין ס"ג ע"א על הא דאמר רבינא:

סר סכינא בבבל, בדק סכין לטבח וכו', עכ"ל. וכן הרבינו חננאל ז"ל שם בגליון הש"ס (דפוס ווילנא) פי' ע"ז בזה"ל:

בדק הסכין לטבח, כדגרסינן האי טבחא דלא סר סכיני' קמי' חכם וכו' עכ"ל וכן פירש"י בחולין ט' ע"א ד"ה כדי ביקור חכם, לבדוק הסכין שהטבח צריך להראות הסכין לחכם העיר וכו' עכ"ל. וכן הרבינו גרשום ז"ל, בגליון הש"ס שם כתב כדי ביקור וכו', שיבדוק אותו סכין חכם, עכ"ל וכן בביצה כ"ח ע"ב. דאיבע"ל מהו להראות סכין לחכם ביו"ט, פירש"י מהו להראות הטבח סכין לחכם ביו"ט לבדוק וכו' עכ"ל, וזה שפי' רש"י ז"ל במקומו בחולין י"ח, דלא סר סכינא, שלא הראה סכינו לחכם, עכ"ל. כלומר שהחכם צריך לראות את סכינו של הטבח ולבודקו כלשון הש"ס בחולין י' ע"ב, י"ז ע"ב, „להראות סכין לחכם“ מפני כבודו של חכם. וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' יו"ט ה"ט כתב וז"ל:

אסרו להראות סכין לחכם ביו"ט. שמא תהי' פגימה, ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגימתה, עכ"ל. ומבואר מלשונו הזהב דהחכם בודק סכין לטבח, ורואה פגימתה. ומש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' שחיטה:

טבח שלא בדק הסכין לפני חכם וכו' כנ"ל. כוונתו כמש"כ המהרש"ל ש"ל ז"ל ביש"ש פ"א דחולין מובא בתב"ש בשמ"ח סי' א' סעי' ח', שהשו"ב בא לפני חרם, וסכינו בידו. והחכם שואל אותו אם הסכין בדוק. והשיב בדוק הוא (כלומר שבודקו לפניו) ואח"כ בודק החכם את הסכין יע"ש. ויש להעמיס כ"ז בלשון הגמ' דלא סר סכינא קמי' חכם. וזה פשוט וברור:

(ד) בתשו' כת"ה העיר במקור ד"ז מבכורות כ"ט ע"א דתנן דגם הנוטל שכר שקצבו חכמים, בין מתם, בין מבע"מ, מ"מ אין שוחטין ע"פ, אא"כ הי' מומחה, כאילא ביבנה א וכתב כת"ה וז"ל:

נמצא דגם לחסיד גדול כאילא, התנו כל התנאים וכו' וכן בתשו' הרה"ג וכו' מאוסטראה שליט"א כתב וז"ל:

ולקבל מיחידים עבור הוראה, התירו בבכורות רק לאילא ביבנה, שחסיד גדול היה וכו'. והביא בשם ספר תורת יקותיאל (שאינו תח"י) שמפני חשד יש להתיר בדיעבד היכא שהוא מומחה וכשר וכו' וכת"ה הגיה בדבריו:

ובאמת זה הטעם שכתב כת"ה שהתירו לאילא ביבנה משום דחסיד היה. אינו מוזכר רק בפי' רש"י ז"ל בבכורות כ"ט ע"א ד"ה כאילא. וכך פי' הרע"ב ז"ל בפיהמ"ש. והתב"ש ז"ל סי' י"ח ס"ק ל"ו, ובבכור שור בבכורות כ"ט ע"א, הקשה לשאול בזה ותירץ בדוחק ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' דברי הרמב"ן ז"ל בפ"ד מהל' בכורות, שכתב בטעמא דמתני' משום דאסור למשקל אגר הוראה „ומאן דשקל מיבטיל הוראה דילי'“ אא"כ היה „מומחה לרבים“ כאילא ביבנה, דהתירו לו אגרא. דכיון וכ"ע מייתי לדידי', וכל שעתא ושעתא בעי למחזי להו וכו' הו"ל אגר בטלה דמוכח ושרי למשקל וכו' – **(והרמב"ן שם כתב דלאו משום חשדא הוא, דאי משום חשדא, לאילא נמי אסור דלא פלגינן בחשדא בעלמא בשום דוכתא בין צורבא מרבנן, לאינש אחרינא וכו' ע"ש. וי"ל ע"ז מיבמות ע"ז ע"א לענין ת"ח שמורה הלכה ובא לאחר המעשה. דמשני שא"ה דשמואל וב"ר קיים. ופירש"י ומדעל"ג הוא ולא משקר. ע"ש בנמק"י ובחי' הריטב"א שהקשו דח"ו לא חיישינן לת"ח שישקר ע"ש [וי"ל מברכות מ"ג ע"ב ובפירש"י ד"ה ולא הוא, ובתוס' ד"ה הכי פ"ש. וי"ל דפליגו בד"ז הרי"ף ופירש"י ז"ל ע"ש, ודו"ק כי קצרתי]:)** יע"ש. וכן הרא"ש ז"ל בפ"ד מהל' בכורות סי' ה' כתב וז"ל:

וכן אילא ביבנה שהתירו לו חכמים ליטול. לפי שהכל היו מביאין אליו בכוריהן וכו', עכ"ל. ומצאתי להרבינו גרשון ז"ל, בגליון הש"ס (דפוס ווילנא) בבכורות שם, שכתב ג"כ כאילא (ביבנה) שהתירו לו מפני טרחו, עכ"ל. וכל דבריו ז"ל דברי קבלה. וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' בכירות ה"ז כתב:

אא"כ היה „מומחה גדול“, וידעי בו חכמים שאין כמותו וכו', עכ"ל. והוא כלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בלשונו „מומחה לרבים“. ונראה דרוב הפיסקים לא שמיע להו כלומר לא סבירא להו כטעמו של רש"י ז"ל ועפי"ז יש לתמוה על הטור ז"ל ביו"ד ס' שי"ב שכתב:

אא"כ הוא מומחה וידו מוחזק וידוע לכל בכשר וכו' ע"ש ומלשונו משמע דס"ל כפירש"י ז"ל, והלא מלשון הרא"ש ז"ל מוכח דס"ל כטעמא דהרמב"ן ז"ל ושאר פוסקים ז"ל, וצ"ע. [ופי' לשון „מומחה לרבים“ עיין בסנהדרין ה' ע"א, וברא"ש שם סי' ב', ובנמק"י שם ריש פ"א, בשם רב שרירא גאון ז"ל, ע"ש דעיקר לשון מומחה מנוסה כשבת ס' ע"א לענין קמיע מומחה. וכן הר"ח ז"ל שם בגליון הש"ס סנהדרין ה' ע"א כתב ג"כ דפי' מומחה מנוסה ועיין ברש"י עירובין נ"ח ע"ב ד"ה ה"ג אין מודדין אלא מומחה בקי במדידה, עכ"ל. וע"ש ברא"ש פ"ה דעירובין סי' ז', שהוכיח מהירושלמי כגירסת רש"י ז"ל. ועיין ברבינו יהונתן על הרי"ף שם, מש"כ בשם י"מ. ועיין בטואו"ח סי' שצ"ט ובב"י שם מש"כ בזה, ע"ש בש"ע סעי' ז'. ועיין בפי' הרע"ב על המשנה שם, ובתוסיו"ט ובתוס' חדשים, עש"ה. ויש לפלפל בדבריהם. ועיין במנחות מ"ב ע"ב ברש"י ד"ה ואינה, ובתוס' ד"ה ואין ע"ש. ועיין בע"ז מ' ע"א לענין קירבי דגים, אין נקחין אלא מן המומחה. והר"ן ז"ל שם כתב:

נראה מדברי רש"י ז"ל דמומחה היינו בקי בהן ואחרים פי'. מאי מומחה נאמן וכו' ע"ש. וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' מאכא"ס ה"כ, פי' דמומחה היינו אדם שהוחזק בכשרות. וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל, מובא בתה"א דף ס"ד. ועיין בט"ז יו"ד סי' פ"ג סק"ט וס"ק י"א. ובפר"ת שם סקכ"א, ובפ"ת שם סק"ט. עש"ה. וצ"ע בכ"ז] – שוב עיינתי בדרישה על הטויו"ד סי' שי"ב אות ב' ואות ג' בסופו, שפי' מדנפשי' דמומחה ר"ל מנוסה. והביא ראי' מאו"ח ה"ש לענין קמיע ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' כל הנ"ל. וכן בסוף אות ג' מחלק שם בין לשון „מומחה לרבים“ ובין סתם „מומחה“. ובמחכת"ה אישתמיט לי' בענין זה דברי הרמב"ן בבכורות הנ"ל שכחב להדיא בד"ז לשון מומחה לרבים [ואפשר לפרש לשון המשנה „כאילא ביבנה“. עפ"י מ"ש בעירובין ס"ה ע"ב א"ר אילעאי בג' דברים אדם ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו. ופירש"י ד"ה בכיסי, כשנושא ונותן עם בני אום אם באמונה הוא עושה, עכ"ל, ולפי גירסת ספר יוחסין ר' אילא אמר כן, דאדם ניכר בכיסו (עיין סדר הדורות אות א' „אילא“). ועפי"ז אתי שפיר מ"ש „כאילא“, ר"ל כר' אילא דס"ל דאדם ניכר בכיסו אם הוא נו"נ באמונה. ואם הוא מוחזק שהוא נו"נ באמונה, שוחטין על פיו, והבן] והרבה יש לדבר בזה:

(ה) מה שכתב כת"ה בזה"ל:

וכן מדויק לשון רבים „עדותיו“, ולא נקט עדותו. משמע אפי' העדות שהעיד מכבר וכו', עכ"ל. הנה, בדקדוקו זה כבר קדמוהו הר"ן בסופ"ב דקידושין והרשב"א והריטב"א בחי' שם. ועיין בברכי יוסף חו"מ סי' ט' אות ט"ז, ואות י"ז, מש"כ בענין זה באריכות, ומובא בקצרה בפ"ת חו"מ סי' ט' סק"י יע"ש, – ומה שכתב כת"ה וז"ל:

ובכמה פעמים נקרא חשוד וכו'. – יעיין בתב"ש סי' ב' סק"ו שכתב וז"ל:

דפשוט הוא דנעשה חשוד אפי' בפעם אחד, דלישנא דחשוד הכי' הוה וכו' ע"ש. ותמהני על הברכ"י והפ"ת שלא רמזו להתב"ש עיין ברא"ש פ"ג דסנהדרין סי' י"ג לענין חשוד על העריות ע"ש וצ"ע]. ומה שהביא כת"ה דברי המעדני יו"ט שתמה על הרא"ש סופ"ד דבכורות, וכתב דאפשר להתברר שלא נטל שכר כשיש עדים לפנינו שלא זזה ידם מידו וכו'. ועל שכר מאוחר לא שמענו שקנסו. וכת"ה תמה על תמיהתו, דבחשוד מה מהני שלא זזה ידם וכו'. – יעיין במראה הפנים על הירושלמי פ"א דסנהדרין ה"א ד"ה כאי מתני', שכחב להדיא דהרמב"ן והרא"ש פליגי בסברא אם יכולין אנו לסמוך על העדים שאמרו לא זזה יד נו מתוך ידו. דלדעת הרמב"ן אעפ"י שהוא חשוד בפעם אחרת בכל כה"ג סמכינן אהני עדים, ודין הזה לא בטל, עכ"ל. ועפי"ז צדקו דברי המעדני יו"ט:

(ו) ומה שכתב כת"ה דדין „דיין“ גרע טפי מעדות. וציין להכנה"ג סי' כ"ח בהגב"י אות קל"ה, שבעדות עלה ונסתפק לענין נוטל שכר, אם כל העדות שהעיד בטלים. ובדיין פשיטא לי' שכל דיניו בטלין, עכ"ל. – יעיין בס' ברכ"י סי' ט' אות ט"ז, שהביא בשם ס' עז"נ ושאר אחרונים שתמהו על הכנה"ג. שהרי הר"ן קרי בתיל, דעדות ודין כי הדדי נינהו ע"ש. ועיין בהגהות מל"מ על הרמב"ם פכ"ג מהל' סנהדרין ה"ה שתמה על השבו"י וכתב ולא ידעתי מנ"ל לחלק בין עד לדיין. ועיין במל"מ פ"ה מהל' עדות ה"ד, ובברכ"י סי' ט' אות כ' שכתב ג"כ דעד ודיין דינם שוין ע"ש. ועיין במרה"פ על הירושלמי רפ"א דסנהדרין ד"ה אמר הב, כתב וז"ל: למדנו מכאן דדין עד כמו דין הדיין וכו' עכ"ל. ומצאתי בשו"ת מהריב"ל ח"ג סי' צ"ז שכתב דעדות ודיינות הכל אחד, דאם החזירו המעות שקבלו, דינו, ועדותו כשר ע"ש. וכ"ה ברמ"א חו"מ סי' ל"ד סעי' י"ת. ומצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' ע"ט שפסק ג"כ כן. והביא להמהריב"ל הנ"ל. וגם הביא להשו"ת מהרשד"ם תו"מ סי' פ' ע"ש. ועיין בכנה"ג סי' ט' אות ט"ו שהביא ג"כ דברי המהריב"ל והרמ"א הנ"ל דשניהם שוין ע"ש. ולפענ"ד מבואר כן ממה ששנו חכמים בלשון המשנה נדה מ"ט ע"ב כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון. והרמב"ם בפט"ו מהל' עדות ה"ו, פורט ותושב שם כל הכשר להעיד ואינו כשר לדון ע"ש. וממילא מוכת, דכל שאר הפסולים לדון, פסולים להעיד. וכ"ה בש"ע חו"מ סי' ל"ג סעי' א'. ונכלל בזה הנוטל שכר, שדינו ועדותו בטל. וזה פשוט וברור. ועפי"ז אתי שפיר דלא קשה מידי קושית הגהות „חשק שלמה“ בבכורות כ"ט ע"א שם (שנדפסו בווילנא) ע"ז שהשמיט הרמב"ם ז"ל ד"ז דנוטל שכר להעיד דעדותו בטל. וכבר קדמו בזה בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תק"ז שכתב שחפש בכל הלכות עדות, ולא מצא ד"ז, ע"ש מש"כ לחדש דבר אשר לא שערו הראשונים ז"ל, עש"ה. וכן מצאתי בס' שאילת שלים ולהגאון ר' ישעי' פיק ז"ל) על השאילתות פ' דברים, שכתב מצוה ליתן טעם על השמטות הרמב"ם והטור ד"ז ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דלא קשה מידי, דד"ז נכלל בכל הפסול לדון פסול להעיד. כדבר האמור. וזה פש ט וברור:

(ז) ובגוף דברי המעדיו"ט שהביא כת"ה לענין שכר מאוחר. וגם הרה"ג וכו' מוהר"י יפה מבעלץ שליט"א, הביא מהברכ"י שכתב דהמעדיו"ט איירי היכא, דמקמי דינא, לא הזכיר משכר כלל, ומש"ה כתב דלא קנסוהו לבטל דינו וכו' ע"ש. ולפענ"ד יש להעיר מהירושלמי החדש על מס' בכורות פ"ד ה"ד, על הא דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלין. פריך וז"ל:

תני. אבל נותן לדיין שכר דינו וכו' איתא תמי (בתמיה) דיניו בטלין ואתמר הכי (כלומר כיון דאפי' דיניו בטלין, איך מותר לתת לו שכר?). ונראה דכוונת הירושלמי על התוספתא דפ"ג דבכורות. דתניא שם. אבל נותן לדיין שכר וכו'. אעפ"י שאמרו מכוער לדיין ליטל שכר וכו', ע"ש ובפי' מנחת בכורים. ולהברכ"י הנ"ל, קשה, דהו"ל להירושלמי לתרץ הברייתא, דמיירי דקודם שרן את הדין, לא הזכיר כלל משכר, ודן את הדין מסתמא, ומש"ה אמרו אבל נותן לדיין שכר, אעפ"י שמכוער אלא ודאי דאין חילוק. ועיין כתובות ק"ה ע"א דפריך ג"כ על הברייתא דתניא מכוער הדיין שנוטל שכר וכו', ה"ד אילימא אגר דינא וכו' הא תנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלין וכו' ע"ש. ולהברכ"י קשה ג"כ כנ"ל. אלא ודאי דאין שום חילוק בד"ז. ודו"ק:

וראיתי ב„חכמת שלמה“ [שבגליון הש"ך חו"מ] שכתב הא דנוטל שכר לדון דיניו בטלין, דוקא אם דן ע"י כפיה, אבל אם באו מעצמם לדיין וידעו שהוא רגיל בכך לקבל שכר, ובפרט אם נתנו לו השכר קודם שאמר להם הפס"ד דסברו וקבלו ע"ז לא גרע מאם קיבלו עליהם קרוב או פסול דמהני. אף דפסולי מדאורייתא. הכא דאין הפסול דאורייתא רק דרבנן, בודאי דינו דין שלא ע"י כפיה. כנלענ"ד ברור. עכ"ל. ובמחכת"ה שגה בזה הרבה. דלדבריו בטלת „מה אני בחנם“, כמש"כ בהגהות מל"מ פכ"ג מהל' סנהדרין ה"ה ע"ש. וגם אישתמיט מיני' הסוגיא דכתובות ק"ה ע"א, ותוספתא דפ"ג דבכורות הנ"ל. וגם מפורש יוצא מפה קדוש הסמ"ע חו"מ סי' רע"ב ס"ק י"ז שכתב וז"ל:

מה שהוא עליו לעשות משום מצוה, כגון פריקה ודין, ולימוד תורה וכיו"ב, דאסור לקבל עלי' שכר, אף אם ירצו ליתן לו. עכ"ל:

(ח) וגם לענין גוף השאלה שהטבח הנ"ל, עוסק במסחר עורות, גם בעורות סוסים. הנה יש להעיר בזה ממ"ש בירושלמי סוטה פ"א ה"ד, בהא דכתיב „ויטו אחר הבצע“, מברכתא היתה עוברת [ופי' הק"ע והפ"מ שיירא מביאה סחורה] והיו מניחין צרכיהן של ישראל ועוסקין בפרקמטיא ופי' הפ"מ דלפיכך העלה עליהן הכתוב כאלו הטו אחר הבצע, משום שלא נתעסקו בצרכיהן של ישראל כפי המוטל עליהן]. וא"כ הכא נמי בשו"ב וכיו"ב, העוסק במסחר, הוא מניח צרכיהן של ישראל ולא מתעסק בהן כפי המוטל עליו. ועיין בפר"ת סי' י"ח ס"ק ל"א שכתב אדם שיש לו הרבה טרדות, ורוב מחשבות, אין למנותו שוחט לצבור, עכ"ל. ותמהני שלא העיר מהירושלמי הנ"ל וא"כ פשוט וברור דשו"ב כזה פסול מלהיות שו"ב עד שיעשה תשובה כדת.

(ט) ומה שכתב כת"ה להעיר עפי"ד הרמב"ם בפ"א מהל' מלכים ה"ו דאין מעמידין מלך ולא כה"ג, לא קצב ולא בורסי וכו' – והאי טבחא הנ"ל, הוא קצב ובורסי. והלא גם השו"ב הוא בכלל המנויים, לענין חזקה לו, ולבניו אחריו. – הנה, באמת הרמב"ם ז"ל לא הזכיר כלל שאין ממנים שאר מנויים, מאלו דזילו אומנתייהו רק מלך וכ"ג אין מעמידין מהן. אולם ראה זה מצאתי בתנא דבי אליהו זוטא פט"ז, וז"ל:

הגרע והבלן והבורסקי אין מעמידין מהן לא מלך ולא נשיא ולא כ"ג. ואין מוסרין להם דבר שיש בו שררה לרבים. ואין מעמידין מהן אפטרופסין ליתומין. ר"י אומר פסולין לעדות הן עכ"ל ועפי"ז י"ל דגם שו"ב אין מעמידין, מאלו דזילו אומנתייהו דלא גרע עכ"פ מאפטרופס:

(י) בתשובת הרה"ג מאוסטראה שליט"א, השיג מאד על הס' תורה תמימה פ' נצבים, שחידש עפ"י אז"ל בעירובין נ"ה ע"א דהתורה לא תמצא לא „בסחרנים ולא בתגרים“' ופירש"י:

„סחרנים מחזירין בעיירות“. והוכיח מזה דמי שיש לו עסק בביתו, אינו סותר לת"ת, כי יכול לקבוע לו עתים לזה ולזה וכו' יע"ש. וכתב דדבריו בטלין וכו' כי מה יתרץ על הכפל „ולא בתגרנים“ ותגר הלא אינו סובב והולך כפירש"י תגרים בעירן במקומן]:

הנה לפענ"ד יש להעיר מהא דכתיב ישעי' (כ"ג ח') „סחריה שרים“, ובתרגום שם „תגרהא רברבין“. וכן ביחזקאל (כ"ז כ"א) „ערב וכל נשיאי קדר המה סחרי ידך“ וגו', ובתרגום:

„ערב וכל רברבי נבט אנון תגרך“. וכן בפסוק כ"ב (שם) „רכלי שבא“ ובתרגום שם:

„תגרי שבא“. וכן בפסוק ל"ו „סחרים בעמים“ ובתרגום:

„תגרין בעממיא“. וכן במשלי (ג' י"ד) „כי טוב סחרה מסחר כסף“ ובתרגום:

„דטבא תגרותה מן תגרותא דסימא“. ובמשלי (ל"א י"ד) „היתה כאניות סוחר“, ובתרגום:

„והות היך אלפת דתגרא“. ובפסוק י"ח שם „כי טוב סחרה“ „מטול דטבתא תגרותה“. וכן במלכים (א' י') „ומסחר הרוכלים“ „וסחורת תגריא“. הרי מבואר דלשון „סוחר“ ולשון „תגרא“ הכל אחד, דגם „תגר“ הוא רוכל המחזיר בעיירות. כמד"ר פ' מצורע סי ב' ע"ש. ופי' רש"י בעירובין הנ"ל צ"ע. ועיין בהקדמת ספר „חכמת אדם“ כתב וז"ל:

התגרנין ר"ל הם התגרנים הגדולים העוסקים יום ולילה בסחורה וכו'. והסחרנים הם הסוחרים הקטנים יע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתיה כל הנ"ל ועוד יש לפלפל בזה ולא עט האסף פה:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה