שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן סב
כבוד השו"ב המופ' בחו"י מו"ה בן ציון
קאלוש נ"י פלאפאנא.
ע"ד שאלתו בדין שו"ב שקלקל בשחיטת בהמה, ועי"ז נטרפה הבהמה, אם הוא חייב לשלם להקצב הפסדו:
תשובה
א מקור ד"ז נובע מגמרא מפורשת בב"ק צ"ט ע"ב, דאמר ר"י:
טבת אומן שקלקל חייב, ואפי' הוא אומן כטבחי צפורי - **(הערה - ונקטו "טבחי ציפורי" דוקא? כעין דנקטו לקמן בב"ק שם, לענין שולחני, כגון "דנכו ואיסור" ופירש"י שולחני אומנין היו. והכא נמי טבחי ציפורי מפורסמים באומנתם היו, והיו להם ראש. כחולין נ' ע"א דנתן בר שילא )** ופריך מי אר"י הכי והא **(הי' ראש טבחיא דציפורי, והוא העיד לפני רבי וכו' יע"ש, ובתוספתא רפ"ג דחולין שם הגירסא בן שילא הי' ראש שבעים בציפורי וכו' יע"ש. וגם ל לין של ציפורי ידועים בשם היו, כירושלמי שקלים פ"ז ה"ב:
דאמר רבי לאו כל כמיניה לאסור מקולין ציפורי ע"ש. הרי דהני טבחי דציפורי ידועים ומפורסמים בשם היו:–)** עובדא הוה קמי' דר"י, וא"ל זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולים ואפטרך. ומשני:
ל"ק כאן בחנם, כאן בשכר. וכ"ה ברמב"ם פ"י מהל' שכירות ה"ה, ובטור וש"ע חו"מ סי' ש"ו סעיף ד' וטעם ד"ז דטבח בחנם פטור ובשכר חייב, ביארו יפה רבותינו בעלי התוס' ז"ל, כאן, בד"ה אימא, ובב"ק כ"ז ע"ב ד"ה ושמואל, וב"מ פ"ב ע"ב ד"ה וסבר, וב"ב צ"ג ע"ב ד"ה חייב, וסנהדרין ע"ז ע"א באד"ה רוצח. עפ"י מה דאמרינן בב"מ צ"ד ע"ב, דאמרי במערבא דגניבה קרובה לאונס, ואבידה קרובה לפשיעה [וכ"ה בירושלמי פ"ת דשבועות ה"א. דגניבה קרובה לאונסין ואבידה אינה קרובה לאונסין יע"ש] ושומר שכר מיחייב בתרווייהו ואדם המזיק חייב בכעין אבידה, ופטור בכעין גניבה, שקרובה לאונס. ולהכי טבח אומן בחנם שקלקל פטור, דהוי אונס כעין גניבה, שקרובה לאונס, אע"ג דשומר שכר חייב עלי'. מ"מ טבח דעביד בחנם פטור. אבל טבח דעביד בשכר, חייב כשקלקל, מפני שהוא נושא שכר. וכמש"כ בחי' הרשב"א בב"ק צ"ט ע"ב, בד"ה ולענין פסק, וז"ל: דטבח אומן בשכר חייב, דלהכי יהבי לי' אגרא, כי היכי דלידוק טפי, עכ"ל. ובד"ה אר"פ, כתב וז"ל:
גבי שחיטה תלוי באומנת ידים, שאפי' האומן הבקי כטבחא דציפורי יקלקל לעתים, אא"כ ישגיח ויכוין במלאכתו היטב, ולפיכך לאו אונס גמור חשבינן לי' עכ"ל. וכ"כ הה"מ בפ"י מהל' שכירות ה"ה, ובב"י חו"מ. סי' ש"ו, בשם הרשב"א ז"ל. וכוונתם למש"כ הרשב"א בחי' בב"ק הנ"ל ובס' דע"ת הל' שחיטה סי' א' סק"ו סבר דהה"מ והב"י כתבו כן בשם הרשב"א בתשו'. ובמחכת"ה אישתמיטתי' דברי הרשב"א בחי' הנ"ל] ומש"ה פסקינן שפיר דטבח אומן בככר שקלקל חייב, דלהכי יהבי לי' שכר, כדי שישגיח שלא יבא לשום מכשול כלל, אפי' למכשול הקרוב לאונס כנ"ל. והיינו טעמא שהגיה הגמ' בב"ק צ"ט ע"ב, בהא דתניא בברייתא:
בהמה לטבח, וניבלה, חייב, מפני שהוא כ„נושא שכר“. דאימא מפני שהוא „נושא שכר“, כלומר דלא תאמר, שהוא כמו „שומר שכר“, אעפ"י שאינו שומר שכרו אלא שהוא „נושא שכר“ ממש, ולפיכך חייב, דלהכי יהבי לי' אגרא, כי היכי דלידוק טפי, וכשלא השגיח במלאכתו היטב חייב, כדבר האמור. וכ"ז אפשר להעמיס בפירש"י ז"ל ב"ק צ"ט ע"ב ד"ה דקעביד בשכר יע"ש:
(ב) גם הלום ראיתי בהגהות הגאון יעב"ץ ז"ל (שנדפסו בש"ס ווילנא) בב"ק צ"ט ע"ב, שכתב על הא דאמרו בגמ':
אימא מפני שהוא נושא שכר, וז"ל נ"ל שלא בא לשנות הגירסא, אלא יש ליישב הלשון השנוי בברייתא בב"מ ק"ט ע"ב דטבחא מותרה ועומד הוא, ומסלקינן לי' משום פסידא דלא הדר הוא וקשיא עלה, אם מיירי בחנם מה צריך סילוק, פשיטא מסולק ועומד הוא ל ואי בשכר והקדים לו דינר, מאי פסידא איכא. וצ"ל בשכר. ולא הקדים לו שכרו אלא שכיר הוא. ואעפ"י שאין שכירות משתלמת אלא בסופה, קמ"ל הכא, ה"ה כנושא שכר, כלומר כאלו כבר קבל שכירתו ומשלם. ואי לא מצי לשלומי מסלקינן לי' וכו', עכ"ל ובמחכת"ה כל דבריו בכאן אינם אלא דברי תימה. מה שכתב בריש דבריו:
שלא בא הגמ' לשנות הגירסא. אישתמיטתי' כל דברי התוס' הנ"ל, ובתוס' ב"ב צ"ג ע"ב ד"ה חייב, כחבו להדיא שהגמ' מגיה, וקאמר, אימא מפני שהוא „נושא שכר“. ופירוש ההגה הזאת, מבוארת מדברי התוס' בכל המקומות הנ"ל. – וגם מש"כ ליישב הלשון השנוי בברייתא ב"מ ק"ט ע"ב וכו'. במחכת"ה לא עיין כרגע בגוף הגמ', דלשון זה לא שנוי כלל בברייתא רק הוא מימרא דרבא שם, ובב"ב כ"א ע"ב יע"ש. וגם מש"כ ליישב גוף המימרא דטבחא מותרה ועומד, ומסלקינן לי' משום פסידא דלא הדר. במחכת"ה אישתמיטתי דברי הה"מ על הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' שכירות ה"ז, מובא גם בב"י חו"מ סוס"י ש"ו. והמעיין שם יראה שכבר קדמו הראב"ד ז"ל להקשות קושיתו הנ"ל. ותירץ ע"ז:
דאפי' בחנם קנסינן לי', ולא עביד לא בחנם, ולא בשכר, ואי נמי בשכר, פסידא טובא איכא. דאע"ג דמשלם דמי בהמה, דמי בשתו, דמי בושת אורחיו לא משלם וכו' עכ"ל [כב"ב צ"ג ע"ב]:
(ג) והארכתי קצת לבאר ד"ז מילתא בטעמא, מפני שראיתי בשו"ת תועפות ראם, חחו"מ סי' ל"ג, שכתב וז"ל:
בעיקר החילוק בין טבח אומן בשכר. ובין בחנם, לא ביארו לנו יפה הראשונים ז"ל טעם הדברים. ואם אומן שקלקל הוי כעין גניבה, והוא אונם, מה בכך דנוטל שכר. הרי באונס פטור? וכו' עכ"ל. ובמחכת"ה סמך אז על זכרונו הנעלה, ולא עיין כרגע בפנים, בדברי התוס' וחי' הרשב"א הנ"ל, שביארו יפה הטעם, דטבת אומן שקלקל הוי כעין גניבה שקרובה לאונס. אבל לא אונס גמור חשבינן לי'. ומש"ה בשכר חייב, דלהכי יהבי לי' אגרא, כי היכי דלידיק טפי. כדבר האמור. וראה בדברי התוס' בכל המקומות הנ"ל וישמע חכם ויוסף לקח, ביתר ביאור:
– (ד
) ועפ"י האמור יש לתמוה על מרן הסמ"ע ז"ל בחו"מ סי' ש"ו ס"ק י"ג שלא הביא כלל הטעם כעיקר שכתבו רבותינו בעלי התוס' הנ"ל. ותידש מדנפשי טעמא אחרינא. וז"ל:
בחנם, אם הטבח מומחה פטיר, דכיון שהוא מומחה, ואינו רגיל לבוא מכשול זה לידו, אמרינן דמזל דבעל הבהמה גרם לו שבא מכשול זה לידו. אבל שוחטו בשכר חייב, דהו"ל להזהר טפי, עכ"ל. ובשו"ת תועפות ראם סי' ל"ג הנ"ל כתב להסביר הדבר יותר. דהרי הבעה"ב ודאי הפסיד, גם אם נתחייב להטבח לשלם לו דמי הבהמה, דמ"מ הפסיד דמי בשתו ודמי בושת אורחיו. אבל הטבח אם נפטר אותו מלשלם, לא הפסיד כלל. א"כ יותר יש לתלות במזל בעה"ב, וכ"ז בחנם. אבל בשכר, אעפ"י דנפטור אותו מלשלם, מ"מ שכרו ודאי הפסיד. וכמו בשומר שכר שנאבד באונסין, כב"מ נ"ח ע"א. וא"כ תו איתרע מזל הטבח, ממילא אין לנו לחלות במזל בעה"ב, יותר ממזל הטבח, ומשו"ה חייב. דעליו לברר דלאו מזלו גרם, אלא מזל הבעה"ב. וכמו שאמרו דצריך להביא ראי' שהוא אויין, הכא נמי צריך לברר דמזל בעה"ב גרם, ומשו"ה בשכר חייב, יעו"ש. והנה מלבד שלא נמצא רמז לטעם זה בדברי רבותינו הראשונים ז"ל, אלא גם גוף הסברא תמוה. דהרי הטבח אין לו הפסד כלל, רק מניעת הריוח שהפסיד שכרו. וכבר נודע מש"ס ופוסקים דמניעת הריוח לא חשיב הפסד. כמבואר במ"ק ב' ע"א, ג' ע"א, ובפירש"י שם ד"ה איברויי אילנא, ובירושלמי פ"ב דשביעית ה"ב, ובתוסיו"ט סיפ"ב דשביעית ד"ה ר"ש יע"ש. ובירושלמי מ"ק פ"ב ה"ג, דריב"ב אמר:
אגרא, וקרנא, קרן הוא ז ובק"ע שם פי' בתמיה, וכי הריוח נמי קרן הוא וכו' יע"ש. ובקידושין ל"ב ע"א לענין כבוד, משל אב. ובחי' הרשב"א שם בדף ל"א ע"ב ד"ה ת"ר, כתב דגם דמא בן נתינה שהפסיד ס' ריבוא דינרי זהב בשביל כבוד אביו, אפ"ה לא חשיב פסידא אלא העברת ריוח בעלמא. וכדחזינא לענין חוה"מ, דהעברת רוח לא חשיב דבר האבד יעו"ש. וכן בתוס' זבחים ק"ד ע"א ד"ה מ"ד, כתבו:
דליכא פסידא דכהנים, שעדיין לא זכו בעורו יעו"ש. וכן כתבו עוד הפיסקים בדוכתי טובא דמניעת הריוח לא חשיב הפסד. משא"כ בעה"ב, הו"ל הפסד גוף הבהמה, ודמי בשתו ודמי בושת אורחיו כנ"ל. א"כ גם בטבח בשכר יותר יש לתלות במזל בעה"ב, שגרם לו שבא מכשול זה לידו. – ולכאורה אפשר לומר דהיינו טעמא דר' זירא שאמר בב"ק צ"ט ע"ב שם:
הרוצה שיתחייב לו טבח, יקדים לו דינר. וראה באספ"ז בב"ק צ"ט ע"ב, בשם הרמ"ה ז"ל שכתב בטעם ד"ז דצריך להקדים לו דינר יע"ש. ועפ"י מה שכתבתי י"ל דהטעם הוא, דכון שהקדים לו דינר, הרי בא הריוח לידו, וזכה בו, ושוב כשקלקל אח"כ, י"ל דאתרע מזלו, דהרי עתה יש לו הפסד מכיסו, ומטעם זה חייב. – אבל אכתי קשה מהא שפסק הטור בחו"מ סי' ש"ו דהטבחים שלוקחין הכרכשתות מן הכשרות מקרי שכר, ואם נבלו חייבים לשלם, וכ"פ הרמ"א בחו"מ סי' ש"ו סעיף ד', והרי ד"ז ודאי הוי רק מניעת הריוח, ולא הפסד, דהרי עדיין לא זכה הטבח בהכרכשתות עד אחר שחיטה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דיותר יש לתלות המכשול במזל בעה"ב, ואמאי יהא הטבח המומחה חייב לשלם? אלא ודאי מחוורתא דעיקר טעם ד"ז הוא כמו שכתבו רבותינו בעלי התוס' הנ"ל. וזה ברור:
(ה) עוד יש להעיר על התועפות ראם בתשו' הנ"ל. בראש דבריו שם, שהשיג על השואל שהמציא חדשות, דמשו"ה טבח אומן בשכר חייב, משום דזהו היזק שאינו ניכר, אלא דבשכר הוי שומר וחייב, דחיוב על השומר שישמור גם מהיזק שאינו ניכר. אלא שעומד לו מנגד, דגם בשומר אומר הרי שלך לפניך וכו'. והשיג עליו באריכות דברים, וסיים דפשוט דהוי היזק ניכר וכו' יעו"ש. ובמחכת"ה אישתמיט מיניה דברי התב"ש בסי' י"ח ס"ק כ"ד שכתב וז"ל:
אבל בשוחט שנתמנה שציוהו הבעלים, בכה"ג הוי שומר לבעליו, ולא בעינן היזק הניכר. אי נמי אפי' את"ל דגם בשומר בעינן היזק הניכר, מ"מ כי היכי דקרי לי' הרמב"ן היזק הניכר, כל שהשחיטה לא הועילה לבעליו, השחיטה גופא היזק הניכר היא. ה"נ וכו', עכ"ל הרי דגם התב"ש ס"ל דשוחט שנתמנה הוי שומר לבעליו, ועלה ונסתפק לומר דחייב גם בהיזק שאינו ניכר. אולם תמהני על התב"ש ז"ל שבמחכת"ה לא הביא דפליגו בד"ז רבוותא. דהרמ"ה ז"ל מובא בשיטה מקובצת ב"ק צ"ח ע"ב, הוכיח משם דאין חילוק בין שומר לגזלן. והמהרש"ל ביש"ש פ"ט דב"ק סי' כ', כתב דשומר אינו יכול לומר הש"ל. וממילא מוכח דס"ל דהשומר חייב אפי' בהיזק שאינו ניכר. ויש חילוק בין שומר לגזלן. וכתב שכן יראה להדיא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גזילה ה"ד [יע"ש בלח"מ]. והש"ך בחו"מ סי' שס"ג סק"ז השיג על המהרש"ל, וכתב שאין השכל נותן דהשומר אינו יכול לומר הש"ל. וס"ל דאפי' שומר פטור בהיזק שאינו ניכר יעו"ש. ובנתיבות המשפט שם סק"ג העיר עליו, וכתב דהדין עם הש"ך וכן בקצה"ח סי' ש"ו סוסק"י הביא דעת הש"ך. וכן במג"א או"ח סי' ת"מ סק"א, וסי' תמ"ג סק"ה, לא שמיע לי' כלומר לא ס"ל כהמהרש"ל. ובהגהות נתיב חיים, בב' המקומות שם, העיר על המג"א מהמהרש"ל הנ"ל. ולא העיר כלל מהשגת הש"ך עליו ומצאתי במל"מ על הרמב"ם פ"ג מהל' גזילה ה"ד, באד"ה וראיתי לתוס' בפדו"ה. שכתב וז"ל:
הדבר מצד עצמו הוא פשוט מי לא תנן, המטמא והמדמע חייב, אף שהוא היזק שאינו ניכר. וכי בשביל שזה גזלו, או שנעשה שומר עליו, יהא לו יתר שאת, שנפטר בהיזק שאינו ניכר. הא ודאי לא ניתן להאמר. וע"כ לא פטרו לגזלן בהיזק שאינו ניכר, אלא בהיזק הבא ממילא וכו'. וכתב עוד שם, באד"ה:
וראיתי לתוס' בפ' הנזקין וז"ל:
וסבר אני לומר דאף דבהנזקין חלקו בהיזק שאינו ניכר, בין שוגג למזיד ובשוגג פטור אף שעשאו בידים. היינו דוקא היכא דלא אתי לידו בתורת שמירה וכו' יע"ש. ותימה גדולה על המל"מ ז"ל שלא הביא כלל דעת המהרש"ל הנ"ל דס"ל לחלק בין שומר לגזלן בד"ז, והש"ך השיג עליו, כאמור. ומצאתי בשער המלך בפ"ז מחובל ומזיק ה"ג שהאריך לפלפל בד"ז יע"ש. ובשו"ת שער אפרים סי' כ"ח האריך להכריע בין המהרש"ל והש"ך ז"ל יע"ש. ובחוק יעקב הל' פסח סי' תמ"ג סק"ז מש"כ עליו, יע"ש ובשער"ת שם סק"ו. ובשו"ת בר"א חיו"ד סי' ב' ע"ש. ובשו"ת חת"ס חאו"ח סי' ק"ה כתב שבחנם השיג הש"ך על המהרש"ל יע"ש. וכן בשו"ת יד אליהו סי' כ' וסי' כ"א קיים דעת המהרש"ל יע"ש. ותמהני על התב"ש והתועפות ראם, שקצרו במקום שהיו להם להאריך:
(ו) ולכאורה יש להעיר על התב"ש הנ"ל, דס"ל דהשו"ב שנתמנה דין שומר יש לו. וקשה דא"כ לא יתחייב אלא כשמשך. דהשומרים אינם חייבים אלא במשיכה, כב"ק ע"ט ע"א, וב"מ צ"ט ע"ב, דא"ר אלעזר, כדרך שתקנו משיכה בלקוחות. כך תקנו משיכה בשומרים. וכזאת ראיתי בתשו' תועפ"ר הנ"ל, שהקשה על הפנ"י בב"ק צ"ט ע"ב. שכ':
בטעמא דטבח אומן בשכר חייב, וכיון דנוטל שכר, הוי כאלו קבל עליו אחריות אונסין, וכמתנה שומר חנס להיות כשואל. והקשה ג"כ, דא"כ לא יתחייב אלא כשמשך. ונשאר בקושיתו יעו"ש. ולכאורה הי' נראה ליישב קושיות אלו, עפימש"כ הנתהמ"ש, במשה"א על חו"מ סי' רצ"א סק"ג, דאם הקדים שכר לשומר שכר, ודאי דהוי שומר שכר בלא משיכה. דהא קנין מהני. וכמו פועל ששכרו בכסף, הכסף קונה לענין שאינו יכול לחזור וכו'. ומה לי ששכרו לעשות מלאכה, או שכרו לשמור לו וכו' יעו"ש. ועפי"ז צ"ל דהא דאמר ר' אלעזר הנ"ל דתקנו משיכה בשומרים, היינו דוקא בשאר ג' שומרים. משא"כ שומר שכר, כשהקדים לו שכרו. הוי שו"ש גם בלא משיכה, כאמור. ומיושבות הקושיות הנ"ל:
אולם מצאתי בירושלמי פ"ח דשבועות ה"א, דא"ר יוחנן ד' שומרין הן, ואין חייבין אלא דרך קנין. ופי' הפ"מ:
אין מתחייבין בשמירתן עד שימשכו, ויקנו להן להיות שומר, עכ"ל. ומבואר דאין שום חילוק בין שומר שכר, לשאר ג' שומרים דבכולן בעינן משיכה – ** וממילא נשמע דדברי ר' אלעזר, בב"ק ע"ט ע"א, וב"מ צ"ט פ"ב, דאמר שתקנו משיכה בשומרים. הן הן דברי ר' יוחנן בירושלמי הנ"ל דהרי ר' אלעזר הי' תלמיד ר' יוחנן. ור' אלעזר הי' יושב ודורש, והכל יודעין דתורתו של ר' יוחנן היא. כיבמות צ"ו פ"ב יעו"ש:)** וכן ראיתי בנמק"י פ"ז דב"ק, על הרי"ף ז"ל סי' קל"ט, דף כ"ט ע"א בד"ה:
תקנו משיכה בשומרים. כתב וז"ל:
בשומר שכר מיבעייא לי', דאיכא דמי, ואפשר שיהא תלוי בנתינת שכרו. אבל בשאר שומרים פשיטא דתקנו, דאי לאו במאי זכי עכ"ל. הרי מבואר דהנמק"י ס"ל, דמאחר דנפשטא האבעיא, דתקנו משיכה בשומרים, גם בשומר שכר בעין משיכה. גם הלום ראיתי בציון ירושלים, שבגליון הירושלמי פ"ח דשבועות ה"א, שציין לעיין בהנמק"י בב"ק פ' מרובה, וגם ציין לעיין בס' מחנה אפרים הל' שומרים סי' ו'. והניח בצע"ג מהירושלמי הנ"ל. ונראה דכוונתו להעיר על הנמק"י הנ"ל, כמו שהערותי מדנפשאי [ומה שציין לעיין במחא"פ הל' שומרים סי' ו' ט"ס הוא. וצ"ל סי' ז']. ועיינתי במחא"פ שם הל' שומרים סי' ז', וראיתי שהוכיח ג"כ מתשו' הרשב"א ס' אלף קל"ד, דאם השומר נטל שכרו. הרי זה השומר נתחייב באותו הכסף שנטל. וכסף עביד קנין. ור' אלעזר דאמר תקנו משיכה בשומרים. מיירי כשעדיין לא נטל שכרו. דסתמא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ואע"פ שהמפקיד נדר לו שכר, מ"מ כל כמה דלא משך. עדיין לא נעשה שומר, עכ"ל. הרי דסבירא לי' כהנתהמ"ש. אבל קשה על המחא"פ והנתהמ"ש והציון ירושלים, שלא העירו בזה להביא ראי' מהא דאמרינן:ס טבת אומן בשכר שקלקל חייב מטעם שומר שכר, אע"ג דלא משך מטעם שהקדים לו שכרו. וכסף עביד קנין. כמו לגבי פועל. ונראה דזה שאמר ר"ז בב"ק צ"ט ע"ב הרוצה שיתחייב לו טבח, יקדים לו דינר. כלומר דאם הקדים לו דינר, חייב אע"ג דלא משך, משום דכסף עביד קנין. וכן ראיתי לגאון קדמון הלא הוא הרמ"ה ז"ל, מובא באספ"ז, בב"ק צ"ט ע"ב (שרמזתי עליו לעיל באות ד') שכתב להדיא:
דאי הקדים לו דינר, משתעבד אע"ג דלא משך. ומטעם זה איצטריך ר' זירא הקדמת דינר גבי טבת וכו' ע"ש. עכ"פ מצינו למידין, דאיכא פלוגתא דרבוותא בזה, ה"ה רבותינו הראש נים ז"ל. ולדעת הנמק"י גם בשומר שכר בעינן משיכה וכ"מ מהירושלמי פ"ח דשבועות ה"א הנ"ל דר' יוחנן ס"ל להדיא הכי, כאמור. – ולשיטה זו צ"ל טעמא אחרינא, בהא דקיי"ל טבת אומן בשכר שקלקל חייב, אע"ג דלא משך, משים דמשעה שהתחיל לזבוח, נגמר הקנין, וכמו דקיי"ל דשכירות פועלים נקנה בהתחלת מלאכה. כב"מ ע"ו ע"ב, ובנמק"י שם על הרי"ף סי' תס"ו, דף מ"ו ע"ב. וכמש"כ המחא"פ הל' שומרים סוס"י ז' שם, דמשעה שהתחיל לשמר נגמר הקנין. יעיין במחא"פ הל' שכירות פועלים סי' ד' וסי' ה' ובש"ך חו"מ סי' של"ג ס"ק י"ד יעו"ש:
שוב ראיתי בס' דעת תורה הל' שחיטה סי' א' סק"ה שהביא וברי האספ"ז בב"ק צ"ט ע"א בשם רמ"ה מסרקסטה, שנראה לו, בהאי דינא דטבח אומן שקלקל, אם הקדים לפסוק לו שכרו, הו"ל כהקדים לו שכרו. ואח"ז הביא בשם הרמ"ה, דאם הקדים לו שכרו משתעבד, אע"ג דלא משך (כנ"ל). ומטעם זה כתב הדע"ת, דהא דמוכח מהטור תו"מ סי' ש"ו דגם בלא הקדים שכרו חייב, ע"כ מיירי במשך או הגביה וכו' ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' הירושלמי והנמק"י והמחא"פ והנתהמ"ש הנ"ל. ומחוורתא לומר, דהיינו טעמא דטבת אומן בשכר שקלקל חייב, אע"ג דלא משך. הוא משום דמשעה שהתחיל לזבוח, נגמר הקנין, כאמור. ואתי שפיר הכל. ועפי"ז א"ש מה שפסק בשו"ת עט"ח סי' א', בפשיטות, דשו"ב אומן, הממונה מהקהל, שקלקל חייב לשלם ע"ש [ות"ל ביארתי הלכה זו מילתא בטעמא, והאחרונים ז"ל קצרו במקום שהיו להם להאריך]:
(ז) וגדולה מזו פסק התב"ש בסוס"י כ"ד בשמ"ח סעי' כ"ו, דטבח השוחט בשכר, אעפ"י שהיא אומן, וקלקל השחיטה באחת מהחומרות דנהיגי השתא, אעפ"י שמדאורייתא היתר גמור, מ"מ כיון שמפורש בשחיטות לאסור, חייב לשלם, עכ"ל. ובמראה מקים ציין שם לד"ז, בשם הדרישה, בדיני שהיה, בשם תה"ד. וכן בתב"ש סי' ד' ס"ק י"ז הביא בקצרה להתה"ד סי' קפ"ו דכל היכא דהו"ל לאסוקי אדעתי', שנחמיר חייב לשלם. וכן בתב"ש סי' י"ח ס"ק כ"ד הביא להתה"ד יעו"ש. ותמהני על התב"ש ז"ל בשמ"ח הנ"ל, שלא הביא להרמ"א חו"מ סי' ש"ו סעי' ה', שהביא להתה"ד, בשם יש מי שחולק. והש"ך סק"י פסק כהתה"ד. וכן המהרש"ל ביש"ש פ"ט דב"ק סי' כ"ג הביא להתה"ד הנ"ל, ופסק כן יעו"ש הגם שבקצה"ח שם סק"י כתב:
דאם עשה קלקול בשוגג, בשהיה כל דהוא, דהו"ל היזק שאינו ניכר, דפטור בשוגג וכו' יעו"ש. – אבל קשה על הקצה"ח ממש"כ התוס' ב"ק ק' ד"ה טמא, לענין טימא את הטהור, דאית לי' לחיוב אע"ג דשוגג הוא, מטעמא דאמרינן בגיטין נ"ג ע"ב. מטעמא דמחייב התם במזיד, למ"ד היזק שאין ניכר לא שמי' היזק. כדי שלא יהא כאו"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו. ה"נ חייב, כדי שידקדק בדין יפה, עכ"ל. וא"כ הכא נמי יש לחייב להשו"ב שקלקל, גם בשוגג, גם בהיזק שאינו ניכר, כדי שידקדק יפה בזביתתו:
איברא שיש ליישב דברי הקצה"ח, עפי"ד היש"ש פ"ט דב"ק סי' כ"ה, לענין מסכך גפנו בשדה חבירו. וז"ל:
אין להקשות, ה"נ הו"ל היזק שאינו ניכר, וקנסוהו כמו במטמא. מטעם שלא יהא כאו"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, דהכא ליכא למיחש, כיון שבעל הכרם נמי מפסיד. עכ"ל. וכ"כ בס' שער המלך על הרמב"ם פ"ו מהל' חובל ומזיק ה"ג, בסו"ד שם, דכל היכא דמטי לי' היזקא למזיק, לא שייך למימר, שלא יהא כ"א הולך ומזיק יעו"ש. ובכא נמי לענין שו"ב בשכר, שקלקל בשחיטתו, דהרי זה אבד שכרו, וגם הכרכשתות שנוטל, ע"כ לא שייך לחייבו מטעם כדי שידקדק בזביחתו דהרי זה בודאי ידקדק, דהא מטי לי' פסידא אע"ג דאין כאן להשו"ב רק מניעת הריות דלא חשיב הפסד. כמו שכתבתי לעיל באות ד'. ח"מ פשיטא דגם ריוח לא ירצה השו"ב להפסיד. ע"כ פשיטא שדקדק יפה בזביחתו:
גם הלום ראיתי להנתהמ"ש שם במשה"א סק"ח שהשיג על הקצה"ח, וכתב דהוי היזק הניכר, דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, ואפי' הוא מחומרת הגאונים, כאיסור רבנן דמי. והוי כמתיז ראשו בסייף. ועוד דדמי לדיין, שאסר את המותר, דחייב לשלם, מטעם כדי שידקדק היטב. הכא נמי כן הוא בשוחט יעו"ש. ועפ"י מה שכתבתי י"ל דאין לדמות שוחט בשכר לדיין, מטעם דהשו"ב ודאי מדקדק יפה בזביחתו, כדי שלא יפסיד הריוח, כאמור. אבל מ"מ יש לחייב להשו"ב לשלם, מטעם הראשון שכתב הנתהמ"ש, דגם באיסור דרבנן, וחומרת הגאונים, הוי היזק הניכר, כאמור:
ומש"כ בשו"ת שואל ומשיב מהד"ג ח"ב סי' י"ח, דבזה"ז שהקהל ממנים ומקבלים את השו"ב, ומשועבדים זל"ז, הוי כשמירה בבעלים, דפטור אפי' מפשיעה יעו"ש. במחכת"ה דבריו תמוהים. הכי הבעה"ב משועבדים הם לשו"ב לשחוט דוקא אצלו? הלא אם רק ישלמו לו מעות שבוע או מעות חדש שהתחייבו לו, ויהיה שב ואל תעשה, ורוצים דוקא לשחוט במקום אחר, הכי יכיל השו"ב למחות להם? או אם רוצים הבעה"ב שלא לאכול בשר כלל, הכי יכול לכופם שישחטו דוקא ואינו דומה כלל דין השו"ב, להאי דינא דבש"ע חו"מ סי' שמ"ו סעי' י"ג, לענין הרב עם התלמידים, וכן הש"ץ עם הקהל. כמו שעלה על דעת השו"מ. דשאני התם, דמשועבדים זל"ז. יעו"ש והבן. ומצאתי בדע"ת הל' שחיטה סי' א' סק"ה, שתמה ג"כ על השו"מ וכתב דלדבריו יהי' כל פועל ושכיר פטורים מכל פשיעה, מטעם שמירה בבעלים. ולא יתכן לומר כן וכו' ע"ש:
ומה שכתב כת"ר בשם ספר „קול שמחה“ (ולא ראיתי ספר זה מעולם), שהביא בשם ס' בית שאול, שאירע לשו"ב שקלקל בשחיטה. והגאון ר"א מסאבין הורה שפטור מלשלם, כדי שלא יירא השו"ב לומר שקלקל. וכן הורה הגאון ר' יעקב צבי ז"ל מפארסאוו ג"כ מטעם זה, עכ"ל. הנה לכאורה יש להביא ראי' לסברא זאת מגיטין נ"ג ע"א, דמה טעם אמרו בשוגג פטור, כדי שיודיעו, ופרש"י שם ד"ה כדי שיודיעו, שטימא או דימע, דאי מחייבת לי', לא אתו מודע להו לבעלים, ואכלי איסורא, עכ"ל. אולם זה ליתא. כמש"כ התוס' בב"ק ק' ע"א ד"ה טימא, לענין טיהר את הטמא, ועירבו. עם פירותיו ליכא למיחש, שמא אח"כ לא יודיענו שהן טמאים, דכיון שדיין זה חכם ובעל הוראה, ודאי יודיענו, עכ"ל. וכ"כ התוס' סנהדרין ל"ג ע"ב ד"ה שעירבן, דגבי חכם בעל הוראה אין לפטור, מטעם כדי שיודיענו, דכי נמי מחייבת לי' מודע לי' [ועיין בתוס' גיטין נ"ג ע"א ד"ה שלא יע"ש]. והכא נמי מצינו טבח חכם, כחולין ט' ע"א, וברש"י שם כתב:
שהשוחט ת"ת ואין מופלא בעיר ממנו יעו"ש. וא"כ פשיטא דגם בשוחט ליכא למיחש, שמא אח"כ לא יודיענו [וגם בנתהמ"ש סי' ש"ו סק"ח כתב:
דהשוחט דמי לדין]. וא"כ כי נמי מחייבינן לי' לשלם יודיע, כדי שלא להכשיל אחרים באיסור אכילה וכן כתב רב עמרם גאון ז"ל דהשו"ב צריך להיות בן תורה, וגם צריך להיות ירא ה' מרבים כמש"כ הרא"ש בפ"א דתולין, והטוש"ע יו"ד ס' י"ח סעי' י"ז דהשובי"ם צריכים להיות זהירים וזריזים וכו'. ע"כ ליכא למיחש שלא יודיעו. שוב מצאתי ביא"פ הל' שחיטה סי' א' שכתב ג"כ דלמיחש מ בעי שמא מחמת שיתחייב לשלם, או משום כיסופא, לא יודיע כלל שנתנבלה בשחיטה, ולכך הניחו המכשלה הזאת תח"י וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי זה ליתא. דליכא כלל למיחש בשוחט ת"ח ויר"ש שלא יודיע. כמו שהוכחתי מהתוס' הנ"ל. ותמהני על היא"פ שבמחכת"ה לא העיר כלל בזה. – וראיתי בס' דע"ת הל' שחיטה סי' א' סק"ה שגם הוא הביא להיא"פ הנ"ל. ובמחכת"ה לא העיר עליו כלל מכל האמור:
–
סוף דבר הכל נשמע, שדבר ברור הוא להלכה, בטבח אומן שקלקל חייב לשלם. וכ"כ בשו"ת שבו"י ח"ב סי' נ"ב בסו"ד שם. וכ"כ בס' דע"ת הנ"ל מ"מ סיים שם שהוא מעלים עין בטבח אומן שקלקל, שלא ישלם, ולפעמים בבוא הדבר לפניו הוא כופה הצדדים להתפשר בדבר מועט, גם שלא ברצון הצדדים. אבל מעיקר הדין חייב לשלם יע"ש. – והעושה שלום במרומיו, יעשה שלום על ישראל, אכי"ר:
בצלאל זאב שאפראן