שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן נד
כבוד אחי הרה"ג וכו' מוה"ר יצחק [ז"ל] אבד"ק הוסיאטין
ע"ד אשר שאל לדעת אם יש זכיה באיה"נ כגון ישראל שקנה חמץ מגוי בפסח והביאו לרשותו במזיד, אם עובר על החמץ הזה בבל יראה, או לאו ז והביא מהרמב"ם בפ"א מהל' חמץ ומצה ה"ג שפסק דקנה חמץ בפסח לוקה משום בל יראה ע"ש. ומבואר דס"ל דיש זכיה באיה"נ והעיר מהתוס' סנהדרין פ' ע"א ד"ה בשור, שכתבו דשור הנסקל אינו נאסר מחיים דאי הוי אסור בחיים א"כ אינו במכירה, וכל שאינו במכירה אינו בטביחה יעו"ש. והרי מוכח דס"ל להתוס' שדבר האסור בהנאה אינו במכירה. וא"כ ה"ה בחמץ שקנה ישראל מגוי לא זכה הישראל בהחמץ כלל, שהרי החמץ אחר זמן איסורו אסור בהנאה ואין בו זכיה כלל, וממילא דאינו עובר בבל יראה. ושואל לדעת הלכה הפסוקה בד"ז אם הלכה ומורין כן כדעת הרמב"ם, או כרבותינו בעלי התוס' ז"ל:
תשובה
(א) הנה זכית לכוון בד"ז לדעת הגאון נוב"י ז"ל במהד"ק חאו"ח סי' י"ט שהעיר על פסקו של הרמב"ם הנ"ל מהתוס' הנ"ל, וכתב שמצד הסברא הי' נ"ל שאין אדם יכול לזכות בחמץ בפסח, ואף אם זכה בו לא מהני, ואינו שלו, ואינו עובר עליו. אבל כיון שברמב"ם מבואר להיפך צריך לקבל באימה את דבריו. אתו"ד הנוב"י. ובאמת מבואר גם בריב"ש סי' ת"א דס"ל יש זכיה באיה"נ ואם קנה חמץ בפסח עובר עליו, וגם בחמץ ברה"ר אסור לטלטלו שהרי יזכה בו בהגבהתו, והו"ל חמץ שלו, וקא עבר עלי' בב"י ע"ש. וכן מבואר להדיא בר"ן בפ"ג דע"ז, דמ"ג, בהא דר"א הקפר שמצא טבעת ולא רצה להגביהה עד שיבטלנה העכו"ם. משום דאי הוא מגביהה לה מקמי הכי, הוי ע"ז דישראל שאינה בטילה לעולם. והכי אמרינן בהדיא בגמ' בסוגיין דלעיל [דמ"ב ע"א דלמא מגבה לה והדר מבטלה. ופירש"י דלמא מגבה וקני לה בהגבהה וכו'] ואע"ג שאסורה בהנאה, אין בה דין ממון, אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה. ומכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר ישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל, ואסור לעולם, עכ"ל. ועיין בשו"ת ח"ס חאו"ח סי' קע"ט וסי' ק"פ שכתב בביאור דברי הר"ן, כשם שע"ז של גוי, אע"ג מדאגבה ישראל שוב אין לה ביטול עולמית, מ"מ הואיל ואי לא הוי מגבי' לה היתה אפשר להתבטל ע"י גוי זוכה בה הישראל, ומקרי ע"ז של ישראל, שלא יהי' לה עוד ביטול לעולם. ה"נ חמצו של גוי בפסח כיון דאי הוי מניח לה בבית גוי עד אחר הפסח הי' מותר, נמצא יש בו שום מציאות בעולם שיהי' שוה מידי, א"כ יש בו קנין לישראל שאם זוכה בו בפסח לעשה חמצו של ישראל ליאסר עולם. ומהאי טעמא לוקה נמי הקונה חמץ בפסח, עכ"ל. [ולא הביא להריב"ש שס"ל ג"כ הכי. גם לא העיר על הנו"ב שנסתפק בזה. ומצאתי בקובץ על הרמב"ם בפ"א מהל' חו"מ הנ"ל שכתב ג"כ שבמח"כ הנו"ב נעלם ממנו לפי שעה דברי הר"ן הנ"ל, ע"ש שלא הביא ג"כ להריב"ש הנ"ל] ומשמע מדברי הר"ן דדוקא בחמצו של גוי בפסח, הוא דאפשר לישראל לזכות בו, כיון דאי הוי מניח לה בבית גוי עד אחר הפסח הי' מותר כנ"ל אבל אם קנה ישראל חמץ בפסח מחבירו ישראל, לא זכה בו הלוקח, כיון דגם אי הוי מניח לה בבית ישראל המוכר עד אחר הפסח, אין בו שום מציאות בעולם שיהי' שוה מידי, ולכן אין הלוקח זוכה באה"נ, ואינו עובר בב"י. אמנם לפענ"ד יש להוכיח ממשנה מפורשת להיפך. דהא תנן בע"ז ע"א ע"א: האומנין של ישראל ששילח להם נכרי חבית של יין נסך בשכרן, מותר לומר תן לנו את דמיה ופירש"י דהא לא קנו לה וכו'] משנכנסה לרשותן אסור. ופי' הר"ן דמש"ה משנכנסה לרשותן אסור, דכיון דזכו בה, כי שקלי דמיה, דמי יי"נ קא שקלי עכ"ל. וכ"ה בטור יו"ד סי' קל"ב דאם לאחר שזכו בו אמרו תן לנו דמיו אסורין, שהרי הוא כאלו מוכרין אותו לו, ע"ש בב"י ולהר"ן הנ"ל דס"ל דאינו יכול לזכות בע"ז של גוי אלא היכא שאפשר להתבטל ע"י גוי. קשה האיך יכולין הפועלים לזכות ביי"נ שאסור בהנאה, ואי אפשר להתבטל לעולם, ואף אם היו מניחים להיי"נ בבית גוי לעולם הי' אסור, נמצא שאין שום מציאות בעולם שיהי' היי"נ שוה מידי, ובכה"ג אין זכיה באה"נ להר"ן וכן קשה מע"ז ס"ג ע"ב בשינויא דר"א כגון שנטל ונתן ביד. ופירש"י שם ד"ה שנשא, מיד החנוני, ונתן להם וכו' דקננהו במשיכה, ואשתכח שלקח יי"נ וכו' ע"ש. ולהר"ן קשה הא הכא ג"כ אי אפשר להתבטל ע"י גוי? אלא ודאי דאפי' במקום שאי אפשר להתבטל ע"י גוי, זוכה בה הישראל, דלעולם יש זכיה באה"נ וא"כ ה"ה בחמץ של ישראל, יש לישראל אחר דין זכיה וקנין בו, בתוך הפסח. וי"ל דלכך סתם רבינו הרמב"ם בפ"א מחו"מ הנ"ל, וכתב דאינו לוקה משום לא יראה אא"כ קנה חמץ בפסח. ומשמע בין קנה מעכו"ם בין קנה מישראל לוקה. ומקורו שואף וזורח מהמשנה הנ"ל:
(ב) אמנם כן, עדיין אינו מיושב קושיית הנו"ב משור הנסקל דאמרינן בב"ק מ"ה ע"א דמשנגמר דינו מכרו אינו מכור וכיון דהמוכר אינו יכול למכור, ממילא דאין הלוקח קונה כלל, א"כ בכל אה"נ הו"ל לומר כן ע"ש. בשלמא לדעת הר"ן הנ"ל אתי שפיר דלק"מ משור הנסקל, דשאני שור הנסקל שאי אפשר להתבטל. משא"כ בע"ז של עכו"ם דכיון שיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכי בה. וכן בחמצו של גוי בפסח, אפשר לישראל לזכות בו, כיון דאי הוי מניח לה בבית גוי עד אחר הפסח הי' מותר כנ"ל. משא"כ לפי מה שכתבתי להוכיח דלעולם יש זכיה באה"נ אפי' במקום שאי אפשר להתבטל, קשה משור הנסקל כנ"ל ולכאורה סבור הייתי לומר דשאני שור הנסקל דהוא מן הנקברין, ואפרו אסור, כתמורה ל"ג ע"ב, ל"ד ע"א. ולית בי' דין ממון כלל ומש"ה משנגמר דינו מכרו אינו מכור. אבל בנשרפין דאפרן מותר, דין ממון יש בהם, ולא נפקו מרשות בעלים [וכ"מ בתוס' פסחים כ"ט ע"א ד"ה אין פודין ע"ש]. ולכן שייך בהם זיכה וקנין. וא"כ עפי"ז א"ש דקונה חמץ בפסח זוכה בו ועובר על ב"י, ואסור גם לאחר הפסח. דהא הסתם משנה בתמורה ל"ג ע"ב מבואר דחמץ בפסח בכלל כל הנשרפין, כר"י בפסחים כ"א ע"א, כ"ז ע"ב, דאין ביעור חמץ אלא שריפה ועיין ברא"ש בפ"ב דפסחים סי' ג' דרש"י והסמ"ג והרב הברצלוני ז"ל פסקו כר"י. ואף להגאונים וש"פ ז"ל שפסקו כחכמים, שחמץ הוי בכלל הנקברין שאפרן אסור ע"ש ברא"ש סוס"י ב'. מ"מ י"ל בזה לפימש"כ הכו"פ סי' פ"ז סק"ד דהא דנקברין אפרן אסור הוא רק חומרא דרבנן, אבל מה"ת באמת מותר ע"ש. וכן הפמ"ג או"ח סי' תמ"ה בא"א סק"א כתב ג"כ דלהמג"א אפר הנקברין רק מדרבנן. וכן במ"ז שם סק"ד כתב די"א כן עש"ה. ואפילו להמקו"ח בהל' פסח סי' תמ"ה סק"א דס"ל דבכל הנקברין אפרן אסור מה"ת. מ"מ בחמץ מודה דאפרו אינו אסור רק מדרבנן. מטעם דהוי שלכהנ"א ע"ש. ועיין בפמ"ג בפתיחה להל' בב"ח, שכתב ג"כ דאפר שאר איסורין, חוץ מבב"ח, אפשר דהוה דרבנן, מטעם דהוי שלכהנ"א ע"ש. ושניהם לא הביאו להכו"פ הנ"ל. א"כ לפימש"כ הר"ן בפסחים פ"ב. בהא דאמרינן דחמץ אוסר במשהו מפני דהוי דשיל"מ שהוא מותר לאחר הפסח דקיי"ל כר"ש [בדף כ"ח ע"ב שם] דאע"ג דר"ש אסר לי' לאחר הפסח מדרבנן, משום קנסא. מ"מ כיון דמדאורייתא לר"ש דשיל"מ הוא, כשאסרו ר"ש משום קנסא, לא בא להקל עליו אלא להחמיר עליו. ואף שהר"ן שם דחה סברא זו, היינו שגם דשיל"מ אינו רק מדרבנן ולא שייך חומרא דרבנן אדרבנן עש"ה. ואני מצאתי סברא זו גם ברש"י חולין י"ג ע"א ד"ה או דרבנן, שלא אמרו חכמים דבריהם להקל מדברי תורה, דנמצא עוקרין, אלא להחמיר ולעשות סייג עכ"ל. וכ"ה ברש"י זבחים נ"ו ע"א ד"ה והתניא ע"ש. וכ"ה בתוס' ב"ק ע"ט ע"א ד"ה תקינו, דלא מצינו לומר ע"י חומרת חז"ל דליתי לידי קולא עש"ה. וכ"מ מתוס' בכורות כ' ע"א ד"ה ואיבעית אימא עש"ה [וכן נמצא סברא כזו בט"ז יו"ד סי' שמ"ב סק"ג לענין להקל בדבר שהי' אסור בזמן התלמוד, דאין בנו כח אלא להחמיר ולא להקל, וע"ש בהגהות יד שאול שהביא ע"ז מהר"ן הנ"ל ע"ש]. וא"כ הכא נמי בחמץ בפסח גם אם נימא דהלכה כחכמים שחמץ הוא בכלל הנקברין ואפרו אסור. מ"מ כיון דהא גופא דהנקברין אפרן אסור, הוא רק מדרבנן כהכו"פ הנ"ל, והיינו לחומרא שהחמירו חז"ל בנקברין שיהי' אפרן אסור, אבל בקונה חמץ בפסח, אם נימא שאפרו אסור, לא יהי' בו דין ממון כלל, ועי"ז לא יהי' שייך בו שום זכיה וקנין. ונמצא שמכח חומרת חז"ל שהחמירו על אפר חמץ, יצא לנו קולא בחמץ זה שקנה בתוך הפסח, שלא יעבור עליו' בב"י, ובקנה מעכו"ם יהי' מותר לאחר הפסח. וגזירת חז"ל לא באו להקל אלא להחמיר כנ"ל? בשלמא בחמץ שמכבר הוא שלו מקודם פסח. בזה שפיר נוכל לומר שלא יצמח שום קולא מחומרת חז"ל שהחמירו שיהי' אפרו אסור. דאף שאפרו אסור ולית בו דין ממון כלל. אפ"ה עובר עליו בב"י. שהרי עשאו הכתוב באילו הוא ברשותו, כפסחים ו' ע"ב. אבל בחמץ שקנה בפסח שבזה לא מצינו כלל שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, כמש"כ הנו"ב בתשו' הנ"ל, ובפמ"ג או"ח בפתיחה להל' פסח ח"א פ"א אות ט' ע"ש. וא"כ נמצא שיהי' נצמח מחומרת חז"ל קולא, שלא יעבור על חמץ זה שקנה בב"י ולכן בזה ודאי אוקמוה על דין תורה שאפרו מותר, בכדי שיהא בחמץ זה דין ממון, ושיהי' שייך בו זכיה וקנין, ויעבור עליו בב"י. וממילא דיהא אסור בהנאה לאחר הפסח [ועפי"ז יש לפקפק על הח"מ באה"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ט, וכן על הב"ש שם ס"ק נ"ד עש"ה והבן ועיין בפמ"ג או"ח סי' תמ"ה מ"ז סק"ב]. ועפי"ז ממילא יהי' מיושב שפיר דלק"מ גם קושייתי ממשנה ע"ז ע"א גבי האומנין ששלח להם נכרי חבית יי"נ, דמשנכנסה לרשותן אסור, כיון דזכו בה כנ"ל. דאף שגם יי"נ הוא מן הנקברין דאפרן אסור, כמבואר בע"ז ס"ב ע"ב, וכ"ה בש"ך יו"ד סי' קכ"ג ס"ק כ"ו, ובסוס"י קנ"ה ס"ק י"ט. אפ"ה גם בזה ע"כ אוקמוה על דין תורה, שאפרו מותר, ועי"ז יהי' בו דין ממון, ויהי' שייך בו זכיה וקנין, בכדי שנוכל להחמיר שלאחר שנכנס היי"נ לרשות האומנין, אסורין לומר לנכרי תן לנו דמיו. משא"כ אם נימא כאן שיהי' אפרו אסור, ולית בי' תורת ממון, ממילא דלא שייך בי' זכי' וקנין. א"כ יגיע מזה קולא שיהיו האומנין מותרים לומר להנכרי תן לנו דמיו, ותקנת חז"ל להחמיר באו ולא להקל? לכך שפיר אמרו שם דזכו בהיי"נ לחומרא, שאסורין לומר להנכרי תן לנו דמיו [ועפי"ז א"ש נמי דלק"מ מע"ז ס"ג ע"ב הנ"ל דקנה היי"נ לחומרא, והבן] אבל בשאר נקברין, כשור הנסקל וכדומה, כיון דאפרן אסור, לית בהו דין ממון כלל, וממילא דלא שייך בהו זכיה וקנין, ולכן שפיר אמרו גבייהו דמכרן אינו מכור, רק היכא שיש שום מציאות בעולם שיהי' שוה מידי [כנ"ל[ דהא לא שייך למימר גבייהו דהוי חומרא דאתי לידי קולא. ודו"ק וזה נכון:
(ג) ומן האמור אחזה אנכי שעפ"י סברת הר"ן הנ"ל, דחמץ בפסח הוי דשיל"מ, אף שגם לאחה"פ קנים ר"ש, משום דלא אמרו חכמים דבר זה להקל רק להחמיר. יש ליישב בזה מה שלכאורה קשה על הרמב"ם שס"ל דטעם איסור חמץ במשהו, לפי שהוא דשיל"מ כמבואר ברמב"ם פט"ו מהל' מאכא"ס ה"ט, ובהה"מ ובכ"מ בפ"א מהל' חו"מ ה"ה. וס"ל נמי דאם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס' חוזר וניעור בפסח ליאסור במשהו כמש"כ הה"מ בסופ"ד מהל' חו"מ הי"ב. וכ"כ בב"י או"ח סי' תמ"ז שנראה מדברי הרמב"ם כן ע"ש. ולפימש"כ בס' מקור חיים על הל' פסח סי' תמ"ז סק"ח דעיקר מחלוקת בהא דחוזר וניעור בפסח, תליא בפלוגתא המבואר ביו"ד סי' צ"ט באיסור שנפל להיתר ונתבטל ואח"כ ניתוסף עליו איסור, דמאן דס"ל התם דחוזר וניעור. מטעם דאמרינן איסורא כמאן דאיתא דמי, כבכורות כ"ב ע"א, הכא נמי בחמץ בפסח כיון דאיסור כמאן דאיתא דמי, כשמגיע פסח חו"נ ואוסר במשהו וכו' ע"ש. וגם לפימש"כ הפמ"ג באו"ח סוס"י של"ה בא"א סק"ד דין חדש דכל דשיל"מ בא"מ שנתרבה לא אמרינן חו"נ עש"ה. וא"כ קשה על הרמב"ם שס"ל דחמץ הוי דשיל"מ, ואפ"ה ס"ל דחוזר וניעור אמנם עפי"ד הר"ן הנ"ל אתי שפיר, דהא הכא לענין חו"נ הדרא קושיית הר"ן לדוכתא דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ, משום דגם לאחה"פ קניס ר"ש. וכאן לא שייך כלל לומר תירוצו שלא אמרו חכמים דבר זה להקל רק להחמיר, דהא אדרבה אם נימא דחמץ הוי דשיל"מ יצמח מזה קולא שלא לומר בו חו"נ. משא"כ אם נימא דלא הוי דשיל"מ משום דלאחה"פ אסור, שפיר אמרינן בו חו"נ, והבן [והארכתי בזה הרבה במק"א]:
(ד) ומכלל הדברים נשמע שעפ"י מה שדחה הר"ן הסברא הנ"ל בהא דחמץ בפסח הוי דשיל"מ, דכיון דהא דדשיל"מ ל"ב אינו רק מדרבנן, אף שע"י החומרא שהחמירו נצמח קולא, לא שייך להחמיר עי"ז עש"ה. עפי"ז יש ליישב מה שקשה בהא דב"מ נ"ג ע"א שאמרו מעשר שני בטיל ברובא, ובאיזה מ"ש אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה ושנכנס לירושלים ויצא וכו'. ופריך וליהדר ונעיילה וכו' ונפרקיה וכו'. ומשני לעולם בטהור. ומאי יצא דנפול מחיצות. ופריך והאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא, מחיצות לקלוט דרבנן, וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות, כי ליתנהו מחיצות לא גזרו רבנן. ומשני לא פלוג רבנן וכו' עש"ה. וקשה לפי מה שכתבנו דאין כח ביד חז"ל רק להחמיר ולא להקל, א"כ הדרא קושיית הש"ס לדוכתי':
נפרקיה. ואי משום דנפול מחיצות, והוי עכ"פ מחיצות לקלוט. זה ליתא, כיון דמחיצות לקלוט רק מדרבנן הם. וא"כ אם נימא דבטיל מטעם זה, דאי אפשר למיפרק, ע"י קליטת ומחיצות, יצא לנו קולא מחומרא זו, שבטיל ולא הוי דשיל"מ. וחז"ל לא אמרו דבריהם רק להחמיר ולא להקל? אבל לפי מה שדחה הר"ן הסברא הנ"ל אתי שפיר, דהכא נמי כיון דהא דדשיל"מ ל"ב אינו רק מדרבנן, אף שע"י החומרא שהחמירו בקליטת מחיצות, נצמח קולא שבטיל עי"ז, לא שייך להחמיר אדבריהם, דהם אמרו, והם אמרו. ויש סייעתא גדולה מהגמרא זו להסברא הנ"ל, ודו"ק. ועיין בתוס' שם בד"ה לא פלוג, ע"ש והבן:
(ה) איברא דלכאורה היה נ"ל עוד ליישב קושיית הנו"ב הנ"ל משור הנסקל. דהא באמת מצד הסברא לא שייך כלל לומר דיש זכיה באה"נ. דהלא קו"ח הוא, דמה, מה שהיה שלו מכבר, כיון שנאסר בהנאה נפק מרשותו ואינו שלו, מה שאינו שלו ולא הי' ברשותו אינו דין שלא יוכל לזכות ולקנות ולהכניס לרשותו דבר שא' בהנאתו. ומצינו קו"ח כה"ג בש"ס נדרים ע"ו ע"א מהא דתניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה, אמרת קו"ח מכורה כבר יוצאה, אינה מכורה אינו דין שלא תימכר ע"ש. וכן במכות י"א ע"ב אמר אביי ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו, מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה ע"ש. וכן בערכין כ"ט ע"ב במוכר שדהו בשנת היובל, רב אמר מכורה ויוצאה, ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר. מ"ט דשמואל קו"ח ומה מכורה כבר יוצאה, שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר וכו' ע"ש. ועפי"ז א"ש הא דבשור הנסקל מכרו אינו מכור, ואין הלוקח קונה כלל, מטעם קו"ח הנ"ל. וה"ה בכל שאר אה"נ אין הלוקח יכול לזכות מטעם זה. אבל בקונה חמץ בפסח ודאי שהלוקח יכול לזכות, אף שאינו ברשותו, שהרי עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, כפסחים ו' ע"ב הנ"ל. אף שהנו"ב בתשו' הנ"ל כתב דדוקא בחמץ שהוא כבר שלו מקודם פסח עשאו הכתוב כאילו נשאר ברשותו וכו' אבל שיוכל לזכות בחמץ בפסח לא מצינו שעשאו הכתוב כאילו זוכה בו עתה עכ"ל. מ"מ לא מצינו גם להיפך פך שיעשה הכתוב להחמץ שהוא זוכה בו עתה כאילו הוא אינו ברשותו. ומסתברא שהחמץ שקנה בפסח הוא דומה לחמץ שהי' שלו מכבר, ובשניהם עשאום הכתוב כאילו הם ברשותו. עכ"פ ליכא למימר בקונה חמץ בפסח להקי"ח הנ"ל. ולכן שפיר ס"ל להרמב"ם וש"פ הנ"ל דקונה חמץ בפסח לוקה, וזה ברור. ומצאתי בשו"ת בית יצחק להגאבד"ק לבוב ז"ל בחאו"ח סי' ס' אות י' שהעיר ג"כ שי"ל דאין זכיה באה"נ מקו"ח הנ"ל. אבל לא העיר רק מערכין, ולא משאר המקומות שהערותי שנמצא קו"ח כה"ג. וגם מש"כ עפ"י מה דמקשה הש"ס בערכין כ"ט על רב שלא ס"ל הקו"ח, ופריך מהא דאינו מוכר את בתו כשהיא נערה דאמרינן קו"ח. ומשני התם לא הדרא ומיזדבנא ומש"ה אמרינן קו"ח, אבל ביובל הדרא ומיזדבנא לאחר היובל לכן לא אמרינן קו"ח ועפי"ז כתב דלר"ש דס"ל חמץ לאחה"פ מותר מה"ת, א"כ הדרא ומיזדבנא, ולכן יש זכיה בחמץ בפסח, ולא שייך קו"ח הנ"ל דהלכה כרב באיסורי. עכתו"ד. ובמחכת"ה דבריו תמוהים, דמלבד דגם חמץ לאחה"פ לא הדרא ומיזדבנא, דהא קניס ר"ש. אך ע"ז י"ל כמו שכתבתי לעיל באות ב'. אך גם בל"ז דבריו תמוהים במש"כ דהלכה כרב באיסורי. דהא הרמב"ם בפי"א מהל' שמיטה ויובל הי"ד פסק כשמואל ע"ש. וע"כ משום דס"ל דאמרינן קו"ח כה"ג א). ואין לומר דדוקא שם דהוי דיני הלכה כשמואל בדיני. משא"כ לענין זכיה באה"נ ודאי ע"כ הלכה כרב דהא איסורא הוא זה ליתא, כיון דעיקר פלוגתייהו דרב ושמואל בדיני הוא, בודאי נקטינן כשמואל כמש"כ הר"ן בנדרים פ"ח ע"ב באד"ה ולענין הלכה ע"ש. וכ"ה ברא"ש ב"ק פ"ד סי' ד' עש"ה. וא"כ הכא נמי כיון דעיקר פלוגתייהו הוא בדיני, לענין המוכר שדהו בשנת היובל אף שנמשך מסברת פלוגתתן נפק"מ לענין איסורי כנ"ל, אפ"ה הלכתא כשמואל, ועיין בס' עצמות יוסף על קידושין ע"ט ע"א שכתב שלמד כלל מחודש מדברי הריטב"א ע"ש. ולא הביא כלל מהר"ן והרא"ש הנ"ל וצ"ע ועיין בסדר הדורות סדר התנאים ואמוראים באות א' אבא הוא רב, שכתב היכא דפליגו רב ושמואל בדבר הנוגע לאיסורא ולממונא, צ"ע כמאן נפסוק עכ"ל. ולא העיר מהנ"ל]:
(ו) הגם הלום ראיתי בדרך אגב, פרפרת אחת, עפ"י הסוגיא דערכין כ"ט ע"ב הנ"ל, דפריך ולרב לא אמרינן קו"ח כה"ג, והתניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה, אמרת קו"ח וכו'. ומשני התם לא הדרא מיזדבנא וכו'. ופירש"י:
כדאמרינן בקידושין י"ח ע"ב דאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות וכו' ע"ש. ומדמשני הש"ס לרב כן, ע"כ מוכח דרב ס"ל דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. וע"ש בתוס' ד"ה התם, דלפירש"י י"ל אע"ג דבקידושין י"ח ע"ב פליגי בה תנאי, אי אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות. מייהו קיי"ל כר"ש דס"ל התם דאסור למכור עכ"ל, ובזה נ"ל לתרץ קושית הלח"מ על הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות הי"א שכתב האב מקדש את בתו שלא לדעתה כ"ז שהיא קטנה, וכן כשהיא נערה רשותה בידו, שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וקידושיה לאביה. והקשה הלח"מ דהא בקידושין ג' ע"ב משמע דלא נפקא מהאי קרא אלא קטנה דוקא, דמקשינן שם:
ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד לקבל קידושין, אבל נערה דאית לה יד לקבל קידושין תקדיש איהי נפשה ותישקול כספא וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבנו דמוכח מערכין הנ"ל דס"ל לרב אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות. מתורץ קושית הלח"מ, דהא התוס' בקידושין ג' ע"ב ד"ה ואימא ה"מ קטנה, הקשו דהא לקטנה לא איצטריך קרא, דהשתא זביני מזבין לה, כסף קידושין מיבעיא. ובתוס' ישנים תירצו די"ל דקרא מיירי בקטנה שכבר מכרה פעם אחת ואין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות, דהשתא ליכא קו"ח ע"ש. ודברי התו"י מוכרחים, דהא הסוגיא בקידושין שם קאי לר"י אמר רב, ועלי' קאי האי פירכא ואימא ה"מ קטנה ע"ש. ולרב לשיטתי' דס"ל אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות, שפיר כתבו התו"י די"ל דקושית הש"ס הוא דאימא דקרא מיירי בקטנה שכבר מכרה. אבל למאן דס"ל בקידושין י"ח ע"ב דאדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות. ע"כ לדידי' אי אפשר לומר כלל דקרא מיירי בקטנה, דהא יקשה ע"ז קושית התוס' דלקטנה. לא צריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא? ואין לתרץ דמיירי כשכבר מכרה כהתו"י הנ"ל זה ליתא. דהא להך מ"ד אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות. ולכן ע"כ צ"ל דקרא מיירי בנערה. וא"כ עפי"ז אתי שפיר דברי הרמב"ם הנ"ל. דהא הרמב"ם פ"ד מהל' עבדים הי"ג פוסק כמ"ד דאדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות. ולכן שפיר כתב דגם נערה נפקא מהא קרא. דהא לדידי' לא קשה כלל קושית הש"ס ואימא ה"מ קטנה כקושית התוס' דלקטנה לא צריך קרא. ותירוץ התו"י נדחה לשיטתו. וכל קושית הש"ס הוא רק לרב לשיטתו כנ"ל ולא קשה מידי קושית הלח"מ. ודו"ק כי זה נכון ב):
(ז) וראיתי להפר"ח או"ח סי' תמ"ו שהביא להריב"ש סי' ת"א [שהבאתי לעיל באות א'] וכתב דאע"ג דחמץ מאיה"נ הוי, אפ"ה שייך בי' זכיה. והביא מדנפשי' הראי' מע"ז מ"ב ע"א דא"ר גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה ע"ש. ותמהני שלא הביא שכבר קדמו הר"ן בע"ז מ"ג בראי' זו, כנ"ל באות א'. וכמו כן יש לתמוה על הפמ"ג או"ח בפתיחה להל' פסח ח"א פרק א' אות ט' שכתב וז"ל:
לכאורה מי שאסר חמצו עליו בהנאה קודם איסורו, כשבא פסח אין עובר בב"י דלאו דיליה. ונהי דב' דברים אין ברשותו ועשאן הכתוב כאילו ברשותו חדית רחמנא, אבל כה"ג לא ועס"י תרמ"ט ס"ב המודר הנאה מלולבו לא הוי שלכם ועחה"ר סוכה ל"ה ובר"מ ז"ל פ"א ה"ב מחו"מ הנה חמץ לוקה והא לאו דילי' הוא דאסור בהנאה וקניתו לאו כלום וכה"ג לא חדית קרא אלא ע"כ כה"ג נמי דיליה הוא. ועכו"ם שהגביה ישראל וקנה אין בטילה. אף דאיסור הנאה וצ"ל בין תרמ"ט לזה. וחמץ של כלאי הכרם כה"ג נמי י"ל עבר בב"י עכ"ל. וע"ש בסוף אות י"ג. ותימה גדולה על הפמ"ג ז"ל שבמחכת"ה לא ראה שכבר קדמו הר"ן ז"ל בראי' זו מע"ז. וגם לא ראה להפר"ח הנ"ל. אמנם גם בל"ז דברי הפמ"ג כאן תמוהים, ובמחכת"ה דבריו סותרים זא"ז. דכאן מבואר דס"ל דאיה"נ דילי' הוא. והא בפמ"ג או"ח סי' י"א בא"א ס"ק י"ב הביא להכ"מ פ"א מציצית הי"א שכתב עמש"כ הרמב"ם דאין עושין ציצית מצמר, עיהנ"ד ולא משל קדשים וכו' דטעמא לאו משום דאיה"נ הוא, דהא מלל"נ, אלא טעמא משום כתותי מיכתת שיעורי'. ותמה הפמ"ג למה לא כתב הכ"מ דהטעם הוא משום דאסור בהנאה לאו שלהם הוא. וכ"ת אף דאסור בהנאה שלו הוי הא בורכא אתרוג ערלה תוכיח [סוכה ל"ה]. וסיים בצ"ע:
ולפימש"כ הפמ"ג בפתיחה להל' פסח הנ"ל, אין תימה כלל על הכ"מ, דהא לפי הוכחתו מהרמב"ם דס"ל דקנה חמץ לוקה, ע"כ משום דס"ל איה"נ שלו הוי, וגם בחה"ר סוכה מבואר דס"ל כן. ולכך לא כתב הכ"מ טעם זה להרמב"ם לשיטתו. ומש"כ אתרוג ערלה תוכיח. ג"כ תמוה. דהא י"ל כמש"כ המג"א סי' תרמ"ט סק"כ דדוקא גבי אתרוג כיון שראוי לאכילה, דרשינן לכם שלכם תהא לאכלו משא"כ גבי לולב דאינו ראוי לאכלו, לא שייך למדרש כן, וכיון שהוא שלו, אעפ"י שאסור בהנאה לכם קרינן בי' עכ"ל. וא"כ הכא נמי בציצית דלאו מידי דאכילה הוא, שלו קרינן בי', וע"ש בפמ"ג [בסי' תרמ"ט בא"א סק"כ] שהביא ג"כ להרשב"א בשבע שיטות, דאף איה"נ שלו, ולכם מקרי. וכתב דהרשב"א בתשו' (המובא ברמ"א או"ח סי' תרמ"ט סעי' ב'] חזר ממש"כ בחידושיו [וע"ש בא"א סק"י. ועיין ברמ"א אה"ע סי' כ"ח סעי' כ"א בשם תשו' הרשב"א והבן]. ומצאתי עוד בפמ"ג או"ח סוס"י תמ"ג בא"א סק"ו שכתב וז"ל:
הוי יודע דמשמע דאם עבר ומכר חמב"פ לעכו"ם, ממכירה ואילך אין עובר בב"י, דקנה הנכרי, אעפ"י שאיה"נ, מ"מ ביש ידים זוכים, קונה ומקנה, שפיר הוה מכירה כדמוכח ביי"נ במשך תחלה, ובחה"ר בסוכה, בלולב דאיה"נ מ"מ לכם קרינן בי' עכ"ל. הרי שס"ל בכל אלו המקומות דאיה"נ שלו הוא. ואין תימה על הכ"מ כלל (עיין בקובץ על הרמב"ם פי"א מהל' ציצית הי"א. ובמחכת"ה אישתמיטתיה כ"ז. ובאמת לא זו בלבד, אלא שמצאתי שהפמ"ג סותר את עצמו עוד בזה. דהנה בפמ"ג יו"ד סי' ק"ט במ"ז סק"א הביא להמהרש"א בביצה ל"ח ע"ב בד"ה א"ל וליטעמיך, שכתב דמסתמא כל איסורין לית להו בעלים. דמפקרי להו. ותמה הפמ"ג אטו איסורי אכילה, ומותר בהנאה, אמאי לית להו בעלים? ולכן דחק לפרש דה"ק דפלוגתא דר"י ורבנן איכא לאוקמי באיה"נ, דודאי מפקרי להו וכו'. ומיהו אי נתערב יבש ביבש מאיה"נ, יש לעיין אי מחייב לי' שמעון לשלומי דמי בעד חתיכה ההוא דודאי הגוזל איה"נ לאו מידי חסריה, ואפקורי מפקיר לי' ויראה דאם התערובת בבית שמעון י"ל זכתה לו חצירו כה"ג. ומיהו באיסורי אכילה דשם בעלים עלי' ודאי מחייב לי' לשלומי דמי חתיכה מעליא עכ"ל. ולהפמ"ג באו"ח הנ"ל גם באיה"נ קרינן בי' לכם. וא"כ שם בעלים עלי' ומצאתי עוד בפמ"ג או"ח סי' תמ"ח במ"ז סק"ג שכתב וז"ל:
והוי יודע דחצירו של אדם אם ניחא לי' קונה אף איה"נ, וע"ז כי מגביה ישראל קנאו. ומיהו סתם איסורי אכילה מסתמא לא מפקרי בעלים. ועיין מהרש"א ז"ל ביצה ל"ח ע"ב וכו', ומספקא לי איה"נ אי סתמן הפקר או לא וכו' עכ"ל. וגם בזה דבריו תמוהים, כיון שהחליט בכאן דחצירו קונה אף איה"נ, וכמו שרמז הראי' מע"ז דכי מגבה ישראל קנאו, משום דיש זכיה באיה"נ [וגם בכאן לא העיר שכבר קדמו בראי' זו הר"ן בע"ז והפר"ח הנ"ל] ע"כ ודאי משום דאיה"נ יש להם בעלים, ולכם קרינן בי' כנ"ל. וא"כ האיך חזר ונסתפק אי איה"נ סתמן הפקר ל וא"כ עפי"ז בגונב או בגוזל איה"נ מחבירו, ודאי דגנב או גזלן גמור מקרי, דהא עדיין שם בעליו נקרא על איה"נ, דהא יכול ליהנות מהן שלכדהנ"א, כתוס' קידושין נ"ו ע"ב ד"ה המקדש. בשלמא חמץ שאני שהכל מצווים עליו לבערו, כב"ק צ"ח ע"ב. משא"כ בשאר איה"נ וא"כ הדרא ספיקו של הפמ"ג ביו"ד סי' ק"ט הנ"ל אם נתערב יבש ביבש חתיכת איה"נ של ראובן בב' חתיכות של שמעון, אי מחייב לי' שמעון לשלומי בעד החתיכה ההוא כש"כ שיש להסתפק כן לפי מה שכתבנו לעיל באות א', דבאיה"נ דאפרן מותר ודאי דין ממון יש בהו (דגורם לממון כממון דמי, כתוס' פסחים כ"ט ע"א ד"ה אין פודין) וא"כ ודאי דלא נפקו מרשות בעלים. ועכ"פ אם האפר של איה"נ שוה פרוטה ובא חבירו וגזלו אף שגזל להאיה"נ קודם שנעשה אפר, אפ"ה גזלן גמור מקרי, דהא לאחר שנעשה אפר מחסרו שו"פ]. אמנם יש להעיר בזה מבכורות י"א ע"א דאיבע"ל בפודה פטר חמור של חבירו, אי פדיונו לבעלים. ואמרו דאליבא דר"ש לא תיבעי כיון דאמר מותר בהנאה, ממונא דבעלים הוא וכו' ואר"נ ת"ש הגונב פט"ח של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים, ואעפ"י שאין לו עכשיו, יש לו לאחר מכאן וכו' ע"ש. וכ"ה ברמב"ם פ"ה מהל' גניבה ה"ג הגונב פט"ח של חבירו וכו' שאעפ"י שאינו עכשיו שלו, ראוי להיות לו אחר שיפדה עכ"ל. [עיין בירושלמי קידושין פ"ב ה"ח, ויש לפלפל בזה] הרי להדיא דדוקא בפט"ח דראוי להיות לו אחר שיפדה, להכי חשיב שפיר ממונא דבעלים, ומשלם תשלומי כפל. משא"כ בשאר איה"נ, שאסורים לעולם, אינם שלו כלל, ולא חשיבי ממונא דבעלים וא"כ הגונב איה"נ ודאי פטור. אך י"ל דשאני פט"ח שהוא מן הנקברין, ואפרן אסור, כתמורה ל"ג ע"ב, ל"ד. ומש"ה אם לא היו ראוים להיות שלו לאחר שיפדה, לא הי' חשיבי ממונא דבעלים. משא"כ בשאר איה"נ דאפרן מותר, ודאי דין ממון יש להו, ולא נפקו מרשות בעלים, כמו שכתבתי לעיל באות א'. אבל ראה זה מצאתי במכילתא סדר משפטים פרשה י"ג:
גנב איה"נ פטור מלשלם וכו' הגונב פט"ח משלם תשלומי כפל וכו', וכ"ה בתוספתא פ"ז דב"ק. ומשמע דגונב כל איה"נ אף מהנשרפין שאפרן מותר, ואפ"ה פטור מלשלם. וע"כ משום דלית בהו דין ממון, ולא חשיבי ממונא דבעלים וצ"ע. ויש להעיר עוד בזה מהתוספתא כלאים פ"ה מ"א:
כלאי הכרם מותרין משום גזל, ע"ש בפ' "מנחת בכורים" שכתב דלהכי מותרין משום גזל דאסורין בהנאה. הרי להדיא דאף שכלאי הכרם מן הנשרפין שאפרן מותר, אפ"ה אין בהם משום גזל. וע"כ ודאי דלית בהו דין ממון, ונפקו מרשות בעלים והפקר הן כנ"ל. והתוספתא בכלאים אזל לשיטתו בב"ק הנ"ל ג):
(ח) והקרוב אלי לומר דפליגו בזה תנאי ואמוראי, אי איה"נ יש להם בעלים או לא. דהנה בב"ב ל"ו ע"א אמר רב יהודה אכלה ערלה אינה חזקה, תנ"ה אכלה ערלה ושביעית וכלאים אינה חזקה. ופי' הרשב"ם דלא איכפת לי' לבעל השדה בשנת ערלה ולכך לא מיחה וכו' ערלה וכלאים אכילתן באיסור, שביעית הפקר לכל ולכך לא מיחה ולא הוי חזקה עכ"ל. ומלשון הרשב"ם שדקדק וכתב רק בשביעית הפקר לכל, ובערלה וכלאים לא כתב רק דאכילתן באיסור, משמע דערלה וכה"כ אעפ"י שאסורים בהנאה, ואפ"ה לא הוי הפקר, משום דס"ל איה"נ יש להם בעלים, אפ"ה לא איכפת לי' לבעל השדה למחות, דלאו מידי מפסיד, דבלא"ה איה"נ הם, והגוזל איה"נ פטור כנ"ל. וקשה הא ערלה וכה"כ מן הנשרפין הם דאפרן מותר, והו"ל למחות להמחזיק שלא לאכול הפירות, בשביל שיוכל ליהנות מאפרן? וסבור הייתי לומר דמכאן יהי' ראי' להריטב"א קידושין נ"ו ע"ב על המשנה דמקדש בערלה וכה"כ אינה מקודשת. וכתב:
וכ"ת הא ערלה וכה"כ מן הנשרפין דאפרן מותר, והוי דבר של ממון וכו'. ומורי תירץ דאפי' יש באפרן שו"פ, כיון דהשתא לית בהו דין ממון, א"מ דכי שריף להו לבערינהו לאו דידי' נינהו, וכל הקודם זכה באפרן עכ"ל. הרי דס"ל דאפר איה"נ הוי הפקר. וא"כ גם ערלה וכה"כ הוי הפקר כמו בשביעית להרשב"ם הנ"ל [עיין ברמב"ם פ"ז מהל' שמיטה ויובל ה"ג ובכ"מ שם דאיכא פלוגתא בין הפוסקים בזה אי פירות שביעית מן הנשרפין הם, או רק צריך להפקירן ע"ש. ועיין בנה"מ חו"מ סי' קמ"א סק"ב מה שדקדק על פי' הרשב"ם ע"ש. וכן פי' רש"י בכתובות פ' ע"א ד"ה אכלה, דשביעית היא הפקר ע"ש. ועיין בסמ"ע חו"מ סי' קמ"א ס"ק י"ח] אבל אכתי קשה להתוס' בפסחים כ"ט ע"א ד"ה אין פודין. כן בתוס' ע"ז ס"ב ע"א ד"ה בדמיהן. שהקשו ג"כ על המשנה דמקדש בערלה, הא איכא שו"פ באפרן. ולא תירצו כהריטב"א. ע"כ דס"ל דאפר איה"נ לבעלים הם וא"כ הו"ל לבעל השדה למחות בשביל הנאת האפר, וכיון שלא מיחה, אמאי לא הוי חזקה? אמנם י"ל דזה הי' באמת טעם גירסת הר"ח שגרס שם אכלה ערלה ושביעית וכלאים ה"ז חזקה. והרשב"ם כתב על גירסא זו דלא נהירא. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, דאף באכלה באיסור הו"ל לבעל השדה למחות בשביל הנאת האפר והתוס' שם בד"ה הכי, כתבו דנראה לר"י עיקר כגירסת ר"ח, ואיירי כשאכלה זמורות. וכן פירש"י בכתובות פ' ע"א ד"ה אכלה. והתוס' שם ד"ה אכלה, כתבו שגם ר"ג גרס כגי' ר"ח. וכ"ה ברא"ש ב"ב שם. ולפי מה שכתבנו לגירסת הר"ח והר"ג א"צ לדחוקי כלל דמיירי כשאכלה זמורות, דאף באכלה באיסור הו"ל חזקה מטעם הנ"ל. וא"כ עפי"ז יהי' מוכח דרב יהודה והברייתא דב"ב הנ"ל ס"ל דאיה"נ יש להם בעלים, ושלו הם, וגם באיה"נ איכא משום גזל. דלא ס"ל כהמכילתא והתוספתא הנ"ל, ועפי"ז יהי' נכון מאוד דעת הרמב"ם בפ"ב מהל' טוען ונטען הי"ב שכתב וז"ל:
אכל ערלה ושביעית וכלאים, אעפ"י שנהנה בעבירה ה"ז חזקה. והראב"ד השיג עליו. ע"ש במ"מ מש"כ בזה. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר מאוד דהרמב"ם אזיל לשיטתו שס"ל דאיה"נ שלו הוא, ושם בעליו עלי'. כמו שס"ל בהל' חו"מ, דקנה חמץ בפסח לוקה. כמו שהוכיח הפמ"ג בפתיחה להל' פסח הנ"ל באות ז'. וע"כ משום שיכול ליהנות באפרן לא נפקו מרשות בעלים, והו"ל למחות להמחזיק, ומדלא מיחה הוי חזקה. ומה שהקשו על הרמב"ם שפי' דמיירי באכילת איסור. א"כ היכא מוכח מינה בכתובות פ' ע"א דאכילת זמורות הוי אכילה ע"ז י"ל כמש"כ הנה"מ סי' קמ"א סק"ב דהוכחת הש"ס הוא משביעית. דבשביעית ודאי קשה דנהי דאכילת איסור שמי' אכילה. מ"מ הא שביעית הפקירא הוא, כמש"כ הרשב"ם וכן פירש"י בכתובות פ' ע"א הנ"ל. והנה"מ לא הביא רק מהרשב"ם] ואכילת הפקר ודאי לא שמי' חזקה. אלא ע"כ דמיירי שאכל זמורות דלאו הפקירא הוא. וא"כ מוכח דאכילת זמורות חשיב חזקה עכ"ל. אך מלשון הרמב"ם בהל' טוען הנ"ל משמע דגם בשביעית לא מיירי באכל זמורות, אלא שנהנה בעבירה כמבואר בלשונו הנ"ל [ויש לפרש קצת דס"ל להרמב"ם דהוכחת הש"ס הי', דאכילת זמורות הוי אכילה, אעפ"י שלא אכלה כדרך האוכלים. מהא דאכל ערלה ושביעית וכה"כ דהוי חזקה. אע"ג דנפשו של אדם חותה באכילת איסור. כמבואר בירושלמי תרומות פ"ו ה"ב. וכ"ה ברמב"ם פ"י מהל' תרומות ה"י שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו עכ"ל (ועיין במחנה אפרים הל' נזקי ממון סי' ט', וברי"ט אלגזי פ"ה דבכורות סי' נ"א מש"כ בזה עש"ה]. והוי ג"כ אכילה שלא כדרך האוכלים. אפ"ה הוי חזקה וע"כ משום דאחשביה ואכלה במזיד הוי חזקה, אף שאכלה שלכ"א. וא"כ ה"ה באכלה חבילי זמורות הוי אכילה כיון דאחשבי'. ויש לדחות והבן וחפשתי ומצאתי בתומים סי' קמ"א סק"ז שכתב ג"כ דאפשר לומר דס"ל לרמב"ם דאכילת איסור הוי חזקה וכו' כיון דערלה וכלאים מהנשרפין וכן שביעית כתב הרמב"ם דהוי מנשרפין, וקי"ל כל הנשרפין אפרן מותר, ובשלה ע"ג גחלים של ערלה וכלאים מותר. א"כ הו"ל למחות דיש הנאה בערלה ליהנות מגחלתן. וא"כ שפיר דייק הגמ' מזה בכתובות וכו' דאף אכילת עצים קרוי אכילה, דהא כאן כל הנאת המערער למחות הי' בשביל הנאת תשמיש העצים, וש"מ דזה קרוי הנאה ואכילה וא"ש, עכ"ל. והנה מלבד שבמחכ"ת לא העיר בזה מכל מה שהערותי ת"ל. אף גם בל"ז דבריו תמוהים. במש"כ דהו"ל למחות דיש הנאה בערלה ליהנות מגחלתן. תמוה, דהא כתבו התוס' פסחים כ"ו ע"ב ד"ה בשלה ע"ג גחלים, דדוקא בדיעבד מותר, דאע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר אפי' לכתחלה יש לחלק בין אפרן וגחלים עכ"ל. וכ"ה בכ"מ על הרמב"ם פט"ז מהל' מאכא"ס הכ"ב. ולפימש"כ התוס' בחולין ד' ע"ב ד"ה מותר, דהיכא דלכתחלה אסור לאו בר דמים הוא ע"ש. וא"כ להכי לא מיחה המערער בשביל הנאת הגחלים. אבל לפי מה שכתבנו דרק משום האפר בלבד הו"ל למחות, אתי שפיר הכל, וכנ"ל, וגם מש"כ התומים שם להוכיח דאכילת זמורות מהני, מהא דאמרינן בגמ' ב"ב כ"ח ע"ב דג"ש ילפינן שהרי הנביא עומד בעשירי ושנת החורבן שנת מוצאי שביעית הי', וירמיה ע"כ לא ציוה הנבואה לעושי רשעה ח"ו שיאכלו באיסור שביעית ולעשות חזקה באכילת איסור, וע"כ צ"ל דגם בשביעית משכחת אכילת היתר דהיינו עצים ע"ש. ולפענ"ד י"ל דיהי' מזה רא' לחד תירוץ של הכ"מ בפ"ד מהל' שמיטה ויובל הכ"ה, שמש"כ הרמב"ם דשביעית נוהגת אף שלא בפני הבית אינו אלא מדרבנן ע"ש ועיין בצל"ח ברכות ל"ו ע"א שכתב שודאי כוונת הרמב"ם כן הוא, ע"ש שהאריך לענין צלף של ערלה בחו"ל. וא"כ עפי"ז אתי שפיר דנאמרה הנבואה שבעוה"ר יהי' נחרב הביהמ"ק, ולא יהי' נוהג שביעית אלא מדרבנן. ובימי ירמיה עדיין לא גזרו. ועיין בנה"מ סי' קמ"א סוס"ק ג' שמיישב ג"כ קושיית התומים באופן אחר. ולפי מה שכתבתי א"ש בפשיטות, דירמיה הי' מצווה לעשות חזקה אף בשביעית שאינו נוהג מדאורייתא שלא בפני הבית:
והדרן לקמייתא דלמ"ד דבאכילת איה"נ הוי חזקה. ע"כ דס"ל דאיה"נ יש להם בעלים. וא"כ צ"ל הא דאמרינן בירושלמי ב"ב פ"ג ה"ב על הפלוגתא דר' ישמעאל ורע"ק במשנה שם. דאר"ח שני ערלה ביניהון. ע"ש במ שכתב בשם חי' הרמב"ן דלר' ישמעאל הערלה פירי האסור לא הוי חזקה עש"ה. ע"כ משום דס"ל דאיה"נ נפקו מרשות בעלים, אף היכא שאפרן מותר. ואזיל בזה לשיטתו במכילתא דגונב איה"נ פטור. וע"כ משום דאיה"נ לית להו בעלים [שהרי ר' ישמעאל חיבר המכילתא כנודע]. אבל הרמב"ם וש"פ הנ"ל ס"ל דאיה"נ יש להם בעלים. ולכן לא הביא הרמב"ם בהלכותיו להא דמכילתא והתוספתא דהגונב והגוזל איה"נ פטור. משום דלדעתו י"ל דבאמת חייב היכא דאפרן שו"פ עכ"פ, ויש להם בעלים:
(ט) ובדרך אגב ראיתי שעוד יש ליישב דעת הרמב"ם בפי"ב מהל' טוען הי"ב הנ"ל שפי' הא דאכלה ערלה ושביעית וכלאים, באכילת איסור. ולא קשה קושיית הקדמונים ע"ז דא"כ היכא הוכיחו מינה בכתובות פ' ע"א הנ"ל דאכילת זמורות הוי אכילה. ולפענ"ד י"ל דהוכחת הש"ס הי' דר"י לטעמי', שעבד עובדא בחבילי זמורות. דהא רש"י בכתובות שם ד"ה עבד, פי' דחשבה אכילה בחבילי זמורות שהן מאכל לפילין, והאכיל מהן הבעל לבהמתו וכו' ואר"י מה שאכל אכל עכ"ל. וכיון שחבילי זמורות הן רק מאכל פילין. ופיל מין חיה הוא. כמבואר בכלאים פ"ח מ"ו. וכשהאכיל מהן הבעל לבהמתו, ע"כ אכילה ע"י הדחק הוא, כי אין זה מאכל בהמה כלל. ומדחשבה רב יהודה לאכילת חבילי זמורות אכילה, ע"כ משום דס"ל אכילה ע"י הדחק שמה אכילה. ומצינו דפליגו בזה ר' יוחנן ור"ל בשבת ע"ו ע"א דר' יוחנן סבירא לי' אכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה, ור"ל ס"ל אכילה ע"י הדחק שמה אכילה. וכן בב"ק י"ט ע"ב אר"פ דאכילה ע"י הדחק שמי' אכילה ע"ש. אף שהתוס' בשבת ע"ו ע"א בד"ה אכילה, כתבו לחלק בין נזיקין לשבת, דלענין נזיקין אכילה ע"י הדחק שמה אכילה, ולענין שבת לא חשיבא אכילה ע"ש. אבל זה ליתא, דע"כ לא כתבו התוס' כן רק לר' יוחנן דס"ל לענין שבת דע"י הדחק לא שמה אכילה. ולדידי' ע"כ צ"ל דשאני נזיקין, דלא חשבינן לי' משונה. אבל לר"ל דס"ל דע"י הדחק שמה אכילה, באמת לדידיה שוה שבת לנזיקין וכן בכ"מ אכילה ע"י הדחק שמה אכילה. וא"כ רב יהודה דחשיב לאכילת זמורות אכילה. ע"כ דס"ל כר"ל דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. ועפי"ז אתי שפיר מאוד דעת הרמב"ם בפי"ח מהל' שבת ה"ג שפסק דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. וקשה לכאורה מה שפסק בזה כר"ל במקום ר' יוחנן והה"מ שם גריס ר' אושעי' במקום ר"ל. וכתב דפסק הרמב"ם כר' אושעי' שהלכה כמותו לגבי ר' יוחנן עכ"ל. (ועיין בגליון הש"ס מה"ג רי"ב) ועיין בגליון הש"ס על הירושלמי פ"ז דשבת ה"ד שכתב שיצא לו להרמב"ם לפסוק כר"ל לגבי ר' יוחנן, משום דתני ר' הושעי' בירושלמי שם כר"ל ע"ש. וכבר קדמו הקובץ על הרמב"ם שם. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר בל"ז דהרמב"ם פסק כר"ל, משום דר"פ בב"ק ס"ל הכי, וס"ל דאין חילוק כלל בין שבת לנזיקין. דלא ס"ל כהתוס' הנ"ל. וכן רב יהודה שעבד עובדא בחבילי זמורות. ע"כ משום דס"ל כר"ל כנ"ל. ומעשה רב. וזה ברור. ואף שבב"ק ק"י ע"א אר"פ לענין כהן זקן או חולה דכי אכיל ע"י הדחק אכילה גסה היא, ואכילה גסה לאו כלום הוא וכבר ציין בגליון הש"ס לעיין בזה] מ"מ זה ליתא, דרק לענין חולה שאינו ראוי לאכילה, ולכן כי אכיל ע"י הדחק, חשיב אכילה גסה, וכפירש"י שם, שנפשו קצה בה ע"ש משא"כ בבהמה וכן באדם למלא נפשו כי ירעב שפיר ס"ל לר"פ דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. כפירש"י בב"ק י"ט ע"ב ד"ה וחמור, דאע"ג דאינן רגילין בכך, הואיל ואורחייהו למיכלינהו ע"י הדחק כשהן רעבין, ראויין להן קרינן בי' וכו' שמי' אכילה ואפי' שלא ע"י הדחק עכ"ל. ומצאתי בחידושי המאירי על מס' שבת שם שכתב דיתבאר בגמ' שמאחר שאף הפרה אוכלתו ע"י הדחק אם הוציאו לצורך פיה חייב כמלא פי פרה שאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. ויש פוסקים בהפך, מפני שהם סוברים כר' יוחנן עכ"ל. וצ"ל דהיש פוסקים שהביא המאירי ס"ל כהתוס' הנ"ל דיש חילוק בין שבת לנזיקין, ולהכי פסקו כר' יוחנן. אבל דעת הרמב"ם נראה ברור דלא ס"ל כהתוס' הנ"ל. ועפי"ז י"ל ג"כ בהא דאמרינן בע"ז ל"ח ע"ב בדג מליח וביצה צליה, דחזקיה ובר קפרא שרו, ור' יוחנן אסר. ובתוס' יבמות מ"ו ע"א ד"ה ר' יוחנן, כתבו דהא דאסר ר' יוחנן ביצה, אע"ג דראוי לגומעה חיה, אין זה אכילה חשובה וכו' ע"ש. וע"כ משום דר' יוחנן אזיל לשיטתו בשבת ע"ו ע"א הנ"ל דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה, ולהכי אסר ביצה בע"ז כנ"ל. והשתא הכא יש להעיר על הטור יו"ד סי' קי"ג שכתב בשם הרשב"א דדגים מלוחין גדולים, אעפ"י שקצת אנשים אוכלים אותן חיין, מחמת מלחן, אכילה זו אכילה ע"י הדחק היא ואינה אכילה, להיפך אם בשלם גוי אסורין. ויש מן החכמים שהתירו. וראשון נראה עיקר עכ"ל. והב"י שם הביא להרמב"ם בפי"ז מהל' מאכא"ס הט"ז והי"ז, והביא להראב"ד והרמב"ן והר"י, שפי' דפליגו בדג מליח שצלאו גוי, דחזקיה ובק"פ ס"ל כיון דנאכל כמות שהוא מליח שרי. ור' יוחנן סבר אכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה. והאריך הב"י בזה וכתב גם בדעת הרמב"ם שאסר בדגים מלוחים גדולים משום דס"ל דאכילה ע"י הדחק אינה אכילה ע"ש, וכ"ה בכ"מ בהל' מאכא"ס הנ"ל. ולפי מה שכתבנו דדעת הרמב"ם בהל' שבת דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. קשה דיהי' דברי הרמב"ם סותרים זא"ז? אמנם אפשר לומר דשאני דגים מלוחים שאינם נאכלים אלא ע"י הדחק גדול, ולהכי ס"ל דלא שמה אכילה. וי"ל דזה שדקדק בב"י וכן בכ"מ שם גבי דג מליח שאינו נאכל אלא ע"י הדחק גדול ע"ש ועפי"ז צ"ע דברי הט"ז ביו"ד סי' קי"ג ס"ק י"ד שכתב גבי ביצה דבשלה עכו"ם אסורה, הטעם דאכילה ע"י הדחק הוא, ואף ליש מתירין בדגים גדולים, מודים כאן, לפי שאינן נאכלין אלא ע"י דחק גדול ע"ש. ולהב"י והכ"מ הנ"ל גם בדגים אינם נאכלים אלא ע"י דחק גדול וצ"ע. עכ"פ מבואר דדעת הרמב"ם הוא דסתם אכילה ע"י הדחק שמה אכילה. וא"כ רב יהודה שעבד עובדא בחבילי זמורות, ע"כ דס"ל דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה וא"כ שפיר קאמר הש"ס דרב יהודה לטעמי' דאמר אכלה ערלה ושביעית וכלאים ה"ז חזקה. ומיירי באכילה באיסור. ועיקר הוכחת הש"ס מערלה הוא. דכבר נודע דפירות בתוך ג' שני ערלה אינם טובים לאכילה. כמש"כ הרמב"ן ז"ל בפ' קדושים. וז"ל:
אין הפירות בתוך ג' שנים ראוים להקריבו לפני ה', לפי שהוא מועט, ואין אילן נותן בפריו טעם או ריח טוב, ורובם הם רקובים וכו' אמת הדבר שהפרי בתחלת נטיעתו עד שנה הד' רב הליחות דבק מאוד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכילה וכו' ע"ש. וכ"כ בשמו בס' החינוך מצוה רמ"ז, ובפי' הטור עה"ת. וכ"ה בש"ע יו"ד סי' רצ"ד סעיף י"ז דפירות ערלה הם דקים וקלושים ע"ש. ועפי"ז יש לפרש להירושלמי פ"ג דב"ב ה"ב הנ"ל בפלוגתא דר' ישמעאל ורע"ק ואר"ח דשני ערלה ביניהון. פי' דלר' ישמעאל דס"ל דבעינן פירא רבא, כב"ב ל"ו ע"ב, וא"כ לדידי' ודאי באכלה ערלה לא הוי חזקה, דהא לאו פירא רבא הוא, דפירות ערלה דקים וקלושים הם. משא"כ לרע"ק דס"ל פירא זוטא, לדידי' שפיר י"ל דאכלה ערלה ה"ז חזקה. ועפי"ז א"צ לדחוק עוד בפי' הירושלמי כאשר דחק בחי' הרמב"ן מובא במרה"פ שם דפירא זוטא כגון עלין וסמדר ע"ש. וא"כ באכלה פירות ערלה ודאי דאכילה ע"י הדחק הוא, ואפ"ה הוי חזקה. וע"כ משום דרב יהודה ס"ל דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. וא"כ ה"ה בהאכיל לבהמתו חבילי זמורות חשבה אכילה מטעם זה כנ"ל ושפיר קאמר הש"ס דרב יהודה לטעמי'. ואתי שפיר דעת הרמב"ם לשיטתו. ודו"ק כי נכון הוא:
(י) ועוד יש להעיר במה שהוכחתי לעיל באות ח' מהמכילתא סדר משפטים, ומהירושלמי ב"ב פ"ג ה"ב, דר' ישמעאל ע"כ ס"ל דאיה"נ לית להו בעלים [שהרי ר' ישמעאל חיבר המכילתא]. ועפי"ז אתי שפיר הא דאמר ר"א בפסחים ו' ע"ב דשני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו. ואלו הן בור ברה"ר וחמץ וכו'. וכ"ה בב"ק כ"ט ע"ב, רק שם איתא דאמר ר"א כן בשם ר' ישמעאל. ובפי' רבינו חננאל (שנדפסו בדפוס ווילנא) גרס גם בפסחים ר"א בשם ר' ישמעאל. ועיין בפירש"י בפסחים שם ד"ה דלאו ברשותיה הוא, אינו שלו. וכן פירש"י דאמר ר"א ב' דברים אינן שלו. וכן פירש"י אח"כ בד"ה בור, דאין הבור שלו, אלא של הפקר ע"ש. וא"כ ע"כ דה"ה בחמץ הרי הוא הפקר, לפי שאסור בהנאה. וקשה להפוסקים הנ"ל דאיה"נ שלו הוא. אמאי חמץ אינו ברשותו? וכש"כ שקשה יותר לרש"י בכתובות פ' ע"א ד"ה אכלה הנ"ל, שפי' בערלה שהפרי אסור בהנאה. ובשביעית כתב דהוא הפקר ע"ש. ולמה לא כתב בערלה ג"כ דאסור בהנאה, וממילא הוא הפקר. אלא ודאי דס"ל לרש"י ג"כ דאיה"נ שלו הוא. ובפסחים פי' דחמץ אינו שלו, והפקר הוא. ודברי רש"י נראים כסותרים זא"ז ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' תרמ"ט בא"א סק"כ הנ"ל שכתב, לפימש"כ בחה"ר והמחבר ומג"א דאיה"נ לכם קרינן בי'. ובפסחים ב' דברים אין ברשותו י"ל לאו חידושא, אלא מצינו בתורה כן. ומצאתי עוד בשושנת העמקים בכלל ז' באד"ה ואגב גררא, הקשה ג"כ להחה"ר בסוכה. דסוכה לכם קרינן בי' מפסחים דמשמע דלאו שלך הוה וגזירות הכתוב עכ"ל. ובאמת תימה עמש"כ דמשמע דלאו שלך הוה. הרי ברש"י פסחים הנ"ל מבואר כמ"פ דחמץ לאו שלו הוה? וגם תירוצו בפמ"ג הנ"ל דלאו חידושא הוא אלא מצינו בתורה כן. אינו עולה יפה לפירש"י. ומצאתי בס' מקור חיים על הל' פסח סי' תל"א בדיני בדיקה וביטול באד"ה ועתה נבאר, בהלחמו שם עם השו"ת שאג"א סי' ע"ז במש"כ דלר"ש דס"ל חמץ אחר הפסח מותר, וא"כ מיקרי בפסח גורם לממון כפסחים כ"ט וברשותי' קאי. ותמה עליו דבחמץ שלו מה גורם לממון שייך לומר בו מחמת שמותר לאחה"פ. הא א"א להתקיים עד אחה"פ דהא מצוה בהשבתה והכל מצווין לבערו תיכף, ואין לך דבר המופקר גדול מזה שהכל מצווין לבערו ולהשביתו, וע"כ צ"ל כן דמשום תשביתו הוי חמץ אינו ברשותו, דאי משום איה"נ הא כתב הרשב"א סוכה ל"ה דאיה"נ מיקרי שלכם עכ"ל. [ועיין בגינת ורדים להפמ"ג כלל נ"ז שתמה ג"כ על מי שכתב כן ע"ש]. ולהמקו"ח יש ליישב קושיית הה"ג ר' חיים טולציש ז"ל שהביא בשושנת העמקים ובפמ"ג סי' תרמ"ט הנ"ל שהקשה אהא דפסחים כ"א ע"ב ופליגא דר"א, דלמא לא פליג דאיצטריך לא יאכל בצירי דמסברא הייתי אומר דחמץ שרי בהנאה, ולאו גזירת הכתוב, דבאתרוג ממעט מלכם איסור אכילה לכם לכל צרכיהם עכ"ל. ובפמ"ג או"ח הנ"ל כתב דלמש"כ בחה"ר א"ש ע"ש. ולהמקו"ח הנ"ל לא קשה מידי כיון דהכל מצווין עליו לבערו משום תשביתו גם אם מותר בהנאה אינו שלו ולאו ברשותי' קאי. וגדולה מזו כתב המקו"ח שם להשיג על השאג"א במש"כ דלריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה [כפסחים כ"ח ע"ב] הוי חמץ ברשותו אפי' בפסח, ויכול להפקירו ולמוכרו לנכרי אפי' בפסח וכו'. וכתב המקו"ח דתימה לומר שיהי' מותר למכור חמץ לנכרי בפסח, דודאי תשביתו משמע שישביתו מן העולם לגמרי וכו' ומש"ה מיקרי ג"כ אינו ברשותו אף לריה"ג ע"ש. הרי דאף אם חמץ בפסח מותר בהנאה אפ"ה מיקרי אינו ברשותו, ולא קשה קושיית הר"ח טולצייך להמקו"ח. אם אמנם שיש להצדיק את הצדיק השאג"א כי מצאתי לו חבר שכן כתב הצל"ח בפסחים ו' ע"ב ברש"י ד"ה הבודק. וכ"כ עוד בדף ז' ע"א בגמ' ד"ה ולבתר איסורא. דלריה"ג מיקרי חמץ ברשותו. ובחנם תמה המקו"ח על השאג"א במש"כ דלריה"ג מותר למכור לנכרי חמב"פ. כי במחכת"ה אישתמיט מיני' לפי שעה התוס' בפסחים כ"א ע"ב ד"ה עבר זמנו, שכתבו כן להדיא ע"ש. וגם מש"כ המקו"ח כיון דא"א ליהנות מהחמץ רק בשעת שריפה הוי שלכדה"נ, ולא מיקרי ממון דידי', כמו בכל איה"נ דמיקרי אינו שלו, אף דיכול ליהנות מאפרן ושלכדה"נ עכ"ל. במחכ"ת דבריו תמוהים, שהרי הביא בעצמו להחה"ר בסוכה דאיה"נ מיקרי שלכם. וי"ל דזה באמת הטעם דאיה"נ מיקרי שלו, משום שיכול ליהנות מאפרן. כמו שכתבתי לעיל באותיות הקודמין כמ"פ. והא דחמץ אינו ברשותו אף שיכול ליהנות בו שלכדה"נ כבר עמד בזה הצל"ח בהשמטות לפ"ק דפסחים ע"ש (ובמק"א הערותי הרבה על דבריו שם) וכן הג"ו להפמ"ג בכלל נ"ז העיר ג"כ בזה, ע"ש מש"כ. והרבה יש לדבר בזה. ולא עט האסף פה] אבל מחוורתא לתרץ להא דאמר ר"א בשם ר' ישמעאל דחמץ אינו ברשותו, אף למאן דס"ל דאיה"נ שלו הוא בכ"מ, אפ"ה לא קשה מידי לדידי', משום דר' ישמעאל אזיל לשיטתו במכילתא וכן בירושלמי ב"ב דאיה"נ נפקו מרשות בעלים, דלהכי הגונב איה"נ פטור, דלאו שלו הוא כנ"ל אבל הפוסקים דס"ל דאיה"נ שלו הוא, ע"כ לא ס"ל כר' ישמעאל, ולדידהו ע"כ הטעם דחמץ אינו ברשותו משום תשביתו כהמקו"ח הנ"ל. אבל באמת בהא דאמר ר"א בשם ר' ישמעאל הנ"ל לא צריכין כלל לטעם המקו"ח, כי בלא"ה אתי שפיר דר' ישמעאל אזיל לשיטתו. ועפי"ז אין סתירה כלל ברש"י, מפסחים לכתובות וזה פשוט וברור:
(יא) ואם כנים אנחנו בזה דפליגו בהא תנאי ואמוראי אי איה"נ יש להם בעלים [וממילא דפליגו ג"כ אי יש זכיה באיה"נ כמו שכתבתי לעיל באות ז' דהא בהא תליא] עפי"ז י"ל דגם אביי ס"ל דאיה"נ לית להו בעלים. וא"כ אתי שפיר הא דאמר אביי בביצה ל"ח ע"ב דשני [לענין ביטול איסור] בין ממון שיש לו תובעין, לממון שאין לו תובעין. והא דא"ל וליטעמיך הא דאר"ח נבילה בטילה בשחוטה וכו' ה"נ דכי אית לה בעלים לא בטלה. ולא קשה קושיית המהרש"א אמאי לא פריך הכי אהך פלוגתא גופה דר"י ורבנן וכו' ה"נ דכי אית להו בעלים לא בטיל, די"ל דפלוגתא דר"י ורבנן איכא לאוקמי באיה"נ דלית להו בעלים, לדידי' [והוא כעין הפירוש שפי' הפמ"ג ביו"ד סי' ק"ט במ"ז סק"א להמהרש"א, כמו שהבאתיו לעיל באות ז'], ואם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף די"ל דלהכי לא תירץ אביי בע"ז מ"ב ע"א כרבא שאמר גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטיל לה (ופירש"י מגבה לה וקנה לה בהגבהה] משום דאביי ס"ל דאיה"נ לית להו בעלים. וממילא דאין זכי' באיה"נ, וקנייתו לאו כלום הוא כנ"ל. ועפי"ז יתיישב לנו שפיר דעת הרמב"ם בפ"ד מהל' חו"מ ה"ה בישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם, אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו, ה"ז ברשות העכו"ם, ואותו החמץ מותר לאחה"פ. והוא שיה' אותו זמן שקבע לו קודם הפסח עכ"ל. וכן דעת רבינו אפרים ז"ל, מביאו הה"מ שם. והראב"ד השיג עליו, וס"ל אפי' לא הגיע זמנו עד לאחה"פ אינו עובר עליו. וגם הרא"ש בפ"ב דפסחים סי' י' כתב דלא נהירא לי' דעת הרמב"ם דהא אמרינן [בדף ל"א ע"א] אליבא דאביי אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה, מש"ה מותר בהנאה דברשות דנכרי קאי. אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על ישראל אמרינן כיון דלמפרע הוא גובה חזינן כאילו כבר קודם הפסח הי' ברשות הנכרי, וכש"כ לרבא דא"ל בהדיא קני לך מעכשיו, דאישתכח דלמפרע הי' קנוי קנין גמור לנכרי, עכ"ל הרא"ש. ולפי מה שכתבנו נלפענ"ד נכון ליישב קושיית הרא"ש. דהנה הה"מ שם כתב בדעת הרמב"ם דהטעם דבעינן שיהי' הגעת הזמן קודם פסח, הא לא"ה אסור, כיון שבפסח הי' ביד ישראל לפדותו, אמרינן הואיל ואי בעי לפדותו הרי הוא שלו, השתא נמי אסור עכ"ל. וכ"ה בק"נ על הרא"ש שם אות כ'. ובאמת לכאורה קשה דהאיך שייך לומר הואיל ובידו לפדותו הוי שלו הא אין זכי' באיה"נ, וכיון שאמר להעכו"ם קנה חמץ זה מעכשיו הרי הוא קנוי להעכו"ם, ונפק מרשות ישראל, וכשבא ישראל לפדותו הוא זוכה מחדש באיה"נ ואין זכי' באיה"נ, וא"כ באמת אין בידו לפדותו כלל כדי שלא יזכה באיה"נ והאיך שייך לומר הואיל אמנם באמת לא קשה מידי דאנן קיי"ל יש זכי' באיה"נ, ולהכי הקונה חמץ בפסח לוקה, וכדרבא בע"ז מ"ב ע"א הנ"ל. אבל לאביי לשיטתו דס"ל אין זכי' באיה"נ דלית להו בעלים כנ"ל. פשיטא דלא שייך לדידי' לומר הואיל ובידו לפדותו, דהא אין זכי' באיה"נ. ולכן לאביי ודאי מותר אף שהגיע זמנו אחה"פ. משא"כ לרבא לשיטתו דיש זכי' באיה"נ שפיר שייך לדידי' לומר הואיל. ולכך בעינן שפיר שיגיע הזמן שקבע לו קודם הפסח ואנן קיי"ל כרבא. ואתי שפיר פסק הרמב"ם ורבינו אפרים. ודו"ק כי ז"נ בס"ד:
(יב) והנה כי כן דלרבא יש זכי' באיה"נ, וע"כ הטעם משום דאיה"נ יש להם בעלים. וא"כ הגונב והגוזל איה"נ מחבירו כגון ערלה וכה"כ. מחויב לשלם, דהא עכ"פ יכול ליהנות מאפרן. וה"ה בכל שאר איה"נ אין אחרים יכולים ליטול מהבעלים בעל כרחם, דאיה"נ לא נפקו מרשות בעלים כנ"ל. ולכאורה יש להקשות דרבא אדרבא מהא דנדרים פ"ה ע"א דאמר רבא על המשנה דנדרים פ"ג ע"ב דקונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו. דהיינו טעמא משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים, וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו, שויא עפרא בעלמא ע"ש בר"ן שכתב בשם הרשב"א ז"ל דמהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו, יכולים אחרים ליטול אותן בע"כ. ע"ש בר"ן שמטעם הפקר הוא. הרי שס"ל לרבא דאיה"נ הפקר הוא, ולית להו בעלים? אמנם כבר השיב על דברי הרשב"א הגאון בעל מחנה אפרים ז"ל בהל' זכיה מהפקר סי' ד'. ושם יצא ללחום את מושל, וכתב שאין הנידון דומה לראיה. דמי שאסר על עצמו נכסיו בהנאה, נהי דאינו יכול ליהנות הוא בהם, מ"מ קנין אית לי' בנכסים ויכול ליתנם לבניו או לאחיו, או לוה וב"ח באים ונפרעים מהם כי ההיא דתנן [בב"ק ק"ט ע"א] אסר בנו בהנאתו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויתן לבניו או לאחיו וכו'. וכתב הר"ן בנדרים דמ"ז דהא דקתני אם מת לא יירשנו, לאו למימרא דכיון דנכסים אלו אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני ויתן לבניו או לאחיו או לוה וב"ח באים ונפרעים מהם. אלא ודאי נכסים דידי' נינהו, אלא שאינו רשאי ליהנות מהם עכ"ל. וה"ה נמי הכא וכו'. משא"כ בההיא דכהנים ניהנים לי דממון כהן הוא, ואין לו אלא טובת הנאה וכיון דאסרינן עלי' תו לא נשאר לו שום זכות בתרומות, והלכך נוטלים בע"כ. ופלפל שם בזה וגם הביא להרשב"א בתשו' סי' תר"ב שנראה דס"ל דאין יכולים לזכות באיה"נ [ותשו' הרשב"א אלו מובאים בקצרה ברמ"א אה"ע סי' כ"ח סוסע"י כ"א] וגם הביא לתשו' הרשב"א סי' תשמ"ו. וכתב ג"כ דנראה דלשיטתי' קאזיל, דאין אדם יכול לזכות במידי דאינו יכול ליהנות ממנו. ופלפל עוד בתשו' הרשב"א הסמוכה לה, המובא ברמ"א או"ח סי' תרמ"ט סעיף ב' ע"ש בפמ"ג בא"א סק"י והפמ"ג במחכ"ת לא ידע מהמחנה אפרים. ומצאתי בנה"מ חו"מ סי' רע"ה סק"א שהשיב על המחא"פ. וכתב דדברי הרשב"א ברור מללו, והאריך בזה. ובסוף דבריו הביא להרשב"א שכתב הטעם בהא דאמרינן [בע"ז מ"ב ע"א] כי מגבה לה נעשה ע"ז של ישראל, כיון דרוצה לזכות זוכה בה ע"ש (והוא בתשו' הרשב"א סי' קע"ח עש"ה. וא"כ עפי"ז לא קשה מידי דרבא אדרבא. וכמו שאבאר לקמן באות שאח"ז. ותמהני על הפמ"ג באו"ח סי' תרמ"ט בא"א סק"כ [הנ"ל] שכתב שהרשב"א בתשו' סי' תשמ"ז חזר ממש"כ בחי' הרשב"א בסוכה דאיה"נ מיקרי לכם ע"ש. אמאי לא העיר מהרשב"א, המובא בר"ן נדרים דפ"ה ע"א, דס"ל דאיה"נ יכולים אחרים ליטול בע"כ של בעליו, דהוי הפקר. וכן בפמ"ג יו"ד סי' ק"ט, ובפמ"ג או"ח סי' תמ"ח במ"ז סק"ג שמספקא לי' באיה"נ אי סתמן הפקר. במחכ"ת אישתמיט מיניה הר"ן בנדרים הנ"ל:
(יג) וראיתי בשו"ת נטע שעשועים תאו"ח סי' ז' שהשואל הביא שם להפמ"ג או"ח סי' תמ"ג (הנ"ל באות ז') דאם עבר ומכר חמץ בפסח לעכו"ם, ממכירה ואילך אינו עובר בב"י. ומביא לתה"ר דאיה"נ לכם קרינן בי', וכשיש ידים זוכות קונה ומקנה. והנט"ש תמה על הפמ"ג. ואבוא על סדר דבריו:
א) מש"כ דסתירה היותר גלוי מש"ס דב"ק מ"ה בשור הנסקל משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש, ופירש"י דלאו ברשותי' דמרי' קאי לאקדושי'. הרי נראה בעליל דאפי' מה שא"ב בשביל איה"נ אף שאין לאחרים זכות ורשות בו, מ"מ אינו במכירה כלל, עכ"ל. וכן הקשה בתשו' ברית אברהם סי' כ"ו ע"ש שהאריך. ולזה י"ל דשאני שור הנסקל שהוא מן הנקברין דאפרן אסור. וא"כ ליכא שום גורם לממון, ולכן ודאי לאו ברשותו הוא למכור. משא"כ בחמץ בפסח לדעת כמה פוסקים אפרו מותר, כמו שכתבנו לעיל באות ב'. ולכן ודאי דין ממון אית בי', דגורם לממון כממון דמי, ולכם קרינן בי', ועדיין ברשותו קאי למכרו. אבל להפוסקים דס"ל דחמץ אפרו אסור ודאי קשיא. אף אם נימא שאינו אלא מדרבנן. מ"מ יש לפקפק, כמו שכתבנו לעיל באות ב' באריכות:
ב) מש"כ הנט"ש על הפמ"ג שכתב דחשבינן לאיה"נ לכם בשם חידושי הרשב"א. הוא טעות סופר, שהחידושים שעל מס' סוכה שבשבע שיטות שבידינו אינם להרשב"א אלא להריטב"א. והנה הרשב"א בתשו' סי' תשמ"ו וכו' ס"ל דאיה"נ אינו שלו כלל לשום דבר ע"ש. ובאמת אישתמיט מהנט"ש דברי הפמ"ג באו"ח סי' תרמ"ט בא"א סק"כ הנ"ל שכתב להדיא שהרשב"א בתשו' חזר בו ממש"כ בחידושיו, וגם הקצה"ח סי' ת"ה סק"ב כתב ג"כ שהרשב"א בחי' לסוכה ס"ל דאיה"נ חשיב לכם משום דאית להו בעלים ע"ש. הרי שגם הקצות ס"ל כהפמ"ג שהחידושים שעל מס' סוכה שבשבע שיטות להרשב"א הם:
ג) מה שהעתיק הנט"ש לכל דברי הריטב"א בחי' סוכה, שהביא דברי הראב"ד שכתב דאיה"נ לא קרינן בי' לכם, דהא לית בי' מידי, ומאן דגזיל לי' מיני' לא הוי גזלן. והריטב"א השיג על הראב"ד, וכתב דכל שהוא שלו, ואין לאחרים רשות וזכות בו, לכם קרינן בה, עכ"ל הריטב"א. והנט"ש כתב ע"ז דנראה ברור דעל מש"כ הראב"ד דמאן דגזל לי' לא הוי גזלן. ע"ז לא פליג כלל הריטב"א. דאלת"ה מה יענה הריטב"א יום שידובר בו דברי הש"ס ערוך בנדרים פ"ה אהא דתנן התם במתני' בדפ"ג קונם כהנים ולוים נהנין לי יטלו בע"כ, ואמר עלה רבא בדפ"ה שם דאפי' אי טובת הנאה ממון מ"מ משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים, וכיון דקא אתי למיסרא עלי' שוויא עפרא בעלמא, וכ' הרשב"א והר"ן שם ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות ע"ע יכולים אחרים ליטול אותה בע"כ ואינו יכול לעכב עכ"ל. וזה מוכרח הכרח נגלה מדברי הש"ס. א"ו דגם הריטב"א מודה לסברא זו, עכ"ל הנט"ש. והנה מה דנראה לו ברור דהריטב"א מודה להראב"ד דמאן דגזל איה"נ מחברי' לא הוי גזלן. לפענ"ד אין זה ראי' ברורה דהריטב"א ס"ל כן. דפשטות דברי הריטב"א מוכיחין דהשיג על כל דברי הראב"ד. ומה דקשיא לי' מה יענה הריטב"א להא דנדרים פ"ה ע"א, אין זה הוכחה. דהריטב"א יענה ע"ז מענה נכונה, דס"ל כהר"ן בנדרים דמ"ז ע"א גבי האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחייו ובמותו, ומת לא יירשנו, דאפ"ה נכסים דידי' נינהו, ולכן נותנין לבניו או לאחיו וכן בע"ח באין ונפרעין ע"ש וע"כ צ"ל לדידי' דשאני ההיא דקונם כהנים ולוים נהנין לי דתרומה ממון קונה היא, ואין לו אלא טובת הנאה, וכיון דאסרינן עלי', תו לא נשאר לו שום זכות בתרומות, והלכך נוטלים בע"כ. כמש"כ המחא"פ בהל' זכיה מהפקר סי' ד' להשיב מטעם זה על הר"ן בשם הרשב"א כמו שהעתקתי דבריו לעיל באות י"ב. וגם להרמב"ם בפי"ב מהל' טוען הי"ב דס"ל דאכלה ערלה ושביעית וכלאים ה"ז חזקה. ע"כ צ"ל דס"ל דאין אחרים יכולים ליטול איה"נ מהבעלים בע"כ, ויכולים הבעלים למחות שלא ליטלם, שהרי יכולים ליהנות עכ"פ מאפרן. דאל"כ אמאי הוי חזקה, הא לא הוי בידו למחות. אלא ודאי דס"ל דיכול למחות, ומדלא מיחה הוי חזקה, כמו שכתבנו לעיל באות ת' באריכות. וא"כ גם לדידי' צריכין לחלק דשאני ההיא דנדרים פ"ה שאין לו בתרומה אלא טובת הנאה כנ"ל. וא"כ עכ"פ אין תימה על הריטב"א דס"ל הכי. ובאמת יותר הו"ל להנט"ש לתמוה מהתוספתא פ"ז דב"ק, והמכילתא פ' משפטים שמפורש להדיא דגונב איה"נ פטור. וכן מהתוספתא פ"ה דכלאים, דכה"כ מותרים משום גזל. אבל באמת גם מזה אין ראי', דכבר כתבתי באות ח' באריכות דפליגו בזה תנאים ואמוראים. ולדידן נראה דקיי"ל דהגוזל איה"נ מהנשרפין שאפרן מותר באמת חייב לשלם כנ"ל:
ד) גם מש"כ הנט"ש דגדולה מזו מצא שהריטב"א עצמו ס"ל דבאיה"נ אפי' באותן שאפרן מותר ויש באפרן שו"פ אין האשה מתקדשת בהם. שהרי כתב בחידושיו קידושין דנ"ו בשם מורו דאפי' יש באפרן שו"פ וכו' אינה מקודשת דכי שרה להו לאו דידי' נינהו, וכל הקודם זכה באפרן עכ"ל הריטב"א [וגם אני הבאתי להריטב"א לעיל באות ח' ולכן ודאי מה דפליג על הראב"ד גבי אתרוג היינו משום דס"ל דאפ"ה קרינן בי' לכם כל שלא יצא מתח"י לרשות אחרים, עכ"ל הנט"ש. במחכ"ת תמוהים דבריו. שהרי הריטב"א בשם מורו כתב להדיא דכי שרף להו לאו דידי' נינהו. ומשמע להדיא דאף קודם שיצא מתח"י לאו דידי' נינהו, ולא קרינן בי' לכם. אמנם כדי שלא יסתרו דברי הריטב"א מסוכה לקידושין. ע"כ צ"ל דבסוכה ס"ל כהי"מ שהביא בקידושין דמיירי כשאין באפרן שו"פ [והוא כתי' הב' של התוס' פסחים כ"ט ע"ב ד"ה אין. ועיין תוס' קידושין נ"ו ע"ב ד"ה המקדש] הרי שס"ל דכשיש באפרן שו"פ באמת מקודשת וע"כ משום דדידי' נינהו. ולכן שפיר כתב בסוכה דלכם קרינן באיה"נ. [אבל דברי הרשב"א ודאי דיכולין להקשות אהדדי. שהרי הרשב"א בחי' קידושין דנ"ו כתב וז"ל:
אעפ"י שאלו מן הנשרפין, ויש באפרן יותר משו"פ א"מ, משום דהשתא מיהא לית להו דמים דאסור למכרן. ואי משום אפרן הא אינו בעולם, ולכי קלי לי' הו"ל כגופא אחרינא ולא זה מה שקדשה בו. ועוד הא לא אמר לכשיהי' אפר ע"ש. ומשמע דאלו אמר לכשיהי' אפר מקודשת. וע"כ דס"ל דאיה"נ יכולין לזכות בהם. וקשה שהרי ס"ל בתשו' סי' תר"ב וכן בסי' תשמ"ו דאין אדם יכול לזכות במידי דאינו יכול ליהנות ממנו. כמש"כ המחא"פ בהל' זכי' מהפקר סי' ד'. כמו שהבאתיו לעיל באות י"ב וצע"ג. ומש"כ הרשב"א בתשו' סי' ע"ח דכל שרוצה לזכות בו אעפ"י שאסור בהנאה זכה בו נים בהנאה לעולם ולעבור בו כחמצו, וכענין שאמרו בע"ז שאעפ"י שאסורה בהנאה וא"א לו לזכות בה, מ"מ כל שדעתו לזכות בה, ע"ז דישראל קרו בי', עד שיבטלה גוי עד שלא הגביה ישראל לזכות בה עכ"ל. שם טעמא אחרינא איכא דלחומרא הוא זוכה בהחמץ, כדי ליאסר בהנאה לעולם ולעבור בו בב"י כחמצו. וכן בע"ז ג"כ לחומרא הוא כדי שלא יוכל לבטלה, ולכן שפיר כל שרוצה לזכות בכה"ג יכול לזכות. משא"כ היכא דאין הזכיה באיה"נ לחומרא, ודאי דאינו יכול לזכות להרשב"א. וא"כ ע"כ צ"ל דלהרשב"א לא תליא כלל הא דזוכה בהחמץ לעבור בב"י, וכן בע"ז שלא יועיל ביטול, בהא דאיה"נ יש להם בעלים. דלעולם ס"ל להרשב"א לשיטתו דאיה"נ לית להו בעלים, ויכולים אחרים ליטול מהם בע"כ. כמש"כ הר"ן בנדרים דפ"ה בשם הרשב"א כן כנ"ל. אפ"ה ס"ל דיכול לזכות כשרוצה, מטעם דלחומרא הוא (וא"כ קשה על הפמ"ג באו"ח והקצה"ח סי' ת"ה דס"ל בדעת הרשב"א דאיה"נ יש להם בעלים). ועפי"ז אתי שפיר דלא קשה מידי מה שהקשיתי לעיל אות י"ב דרבא אדרבא, דס"ל בע"ז מ"ב ע"א דיכולין לזכות בע"ז, וס"ל דיכולין אחרים ליטול איה"נ מהבעלי בע"כ. די"ל להרשב"א דרבא ס"ל באמת דאיה"נ לית להו בעלים, והא דזוכה בע"ז, משום דלחומרא הוא כנ"ל ועפי"ד הרשב"א אלו לכאורה א"ש ג"כ דלא קשה קושית הנו"ב שהבאתי בריש אמיר באות א' ובאות ב', שהוכיח משור הנסקל דאין זכי' באיה"נ, והקשה על הרמב"ם דס"ל דקונה חמב"פ לוקה. דלהרשב"א באמת אין זכי' באיה"נ, והא דקונה חמב"פ לוקה, שאני דלחומרא היא. וממילא מיושב גם מה שהקשיתי מהמשנה דע"ז ע"א ע"א. אמנם באמת בדעת הרמב"ם אי אפשר לומר כן. שהרי הוכחתי מהרמב"ם בהל' טוען דס"ל דאיה"נ יש להם בעלים. וא"כ לדידי' י"ל באמת דיש זכי' באיה"נ, אפי' היכא דיצמח קולא מזה. ועל הקושיא שהקשה הנו"ב משוה"נ כבר השבתי לעיל בכמה פנים]:
ה) מש"כ הנט"ש לתמוה על התויו"ט שתמה על הרע"ב בסוף פ"ה דבכורות דתנן התם השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו לחכם, מה שאכלו אכלו, והוא יחזיר להם הדמים וכו' וכן השוחט את הפרה ונודע שהיא טריפה וכו' מכרוהו לנכרים וכו' ישלמו לו דמי הטריפה וכתב הרע"ב וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים, דבכור תמים אסור בהנאה. וכתב עליו התויו"ט ואני תמה שאעפ"י שאסור בהנאה אינו תופס את דמיו, שאין לך דבר שתופס את דמיו להיות כמוהו אלא ע"ז ושביעית, עכ"ל התויו"ט. וכתב הנט"ש דהרע"ב הכי קאמר דבכור תמים אסור בהנאה, נמצא הישראל המוכר לישראל השני, והטעהו, מחויב להחזיר לו המעות שקבל ממנו דלאו מידי יהיב לי' בעד דמיו, והאסור הנאה שביד הישראל הלוקח, אין להמוכר שום זכות בו שאינו בעליו כלל, ולכן הדמים שקבל הישראל הלוקח בעדו מן הנכרי מאיזה צד יהי' לישראל המוכר הראשון שום שייכות וזכות בהם שיחשב זה לפרעון בעד הדמים שנתחייב כבר להחזיר, שהרי אותן הדמים שקבל מיד הנכרי, לאו בעד חפצו של הראשון נטל, שהראשון אינו בעל אותו החפץ כלל עכ"ל הנט"ש. וגם אני תמה על תמיהתו של הנט"ש. דנראה דדברי התויו"ט ברור מללו. דלכאורה קשה על הרע"ב שנראה מדבריו שגם בשוחט את הבכור ומכרו, דיחזיר להם את הדמים, הוא משום קנס, שהאכילם בשר איסור. וכן פירש"י בבכורות ל"ז ע"א ד"ה ויחזיר [ועיין בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ה] ע"ש. והלא מן הדין צריך להחזיר הדמים, כיון דאסור בהנאה, דיכולין הלוקחים לומר למוכר מאי אפסידתך כדפריך הש"ס בבכורות ל"ז ע"א על רשב"א כן? וע"כ צ"ל דס"ל באמת דמתני' ג"כ מיירי כגון דזבין לי' ממקום מומא, דא"ל אי לאו דמכרת לי' לעכו"ם הוה מחזינא לי' ושרי ניהליה כמו שתי' הש"ס לרשב"א כן ע"ש. וא"כ שפיר איכא פסידא למוכר. ומן הדין הי' צריך לנכות את הדמים שהפסידוהו, ולכן שפיר כתבו דרק מטעם קנס מחזיר להם את הדמים, ולא מן הדין. ועפי"ז שפיר תמה התויו"ט על הרע"ב שכתב דלהכי לא קתני גבי בכור מכרוהו לעכו"ם, דבכור תמים אסור בהנאה. וכלומר דאפי' הלוקח אינו יכול ליהנות מדמי המכירה. כמש"כ התויו"ט במעדני יו"ט פ"ה דבכורות סי' ס"ה. ותמה שהרי אינו תופס את דמיו, והלוקח יכול ליהנות מהדמים וא"כ צריך לנכות להמוכר עכ"פ מה שהפסידוהו ע"י שמכרוהו לעכו"ם, דא"ל המוכר להלוקח אי לאו דמכרת לי' הוה מחזינא לי' ושרי ניהליה, דהא כאן ליכא למיקנס להמוכר, שהרי לא האכיל לישראל שום איסור, כמו שפי' הרע"ב ורש"י שם בד"ה מכרוהו. ואזדא לי' תמיהתו של הנט"ש על התויו"ט וחפשתי ומצאתי ברי"ט אלגזי סופ"ה דבכורות שכתב ג"כ בכוונת התויו"ט כמו שפירשתי ותיתי לי שבעזה"י קיימתיו מסברא דנפשאי. אמנם לפימש"כ הנקה"כ ביו"ד סי' קי"ט על הט"ז שם ס"ק י"ב בכוונת רש"י עפ"י מה דמוכח בש"ס סו"פ כל פסולי המוקדשין דאפי' אם ידוע בבירור שהי' בו מום מחזיר הדמים, כיון דעבר על תקנתא דרבנן דצריך להראותו לחכם ע"ש. א"כ א"צ עוד לאוקמי מתני' דוקא היכא דזבין לו ממקום מומא, דבל"ז אתי שפיר מה שפי' רש"י והרע"ב דמחזיר לו הדמים משום קנס ולא מן הדין, כיון דמיירי בידוע בבירור שהי' בו מום, ולכן א"צ להחזיר את הדמים רק משום קנס על שלא הראה לחכם. ותימא על הרי"ט אלגזי שלא הביא מהנקה"כ. אחר כתבי כ"ז עיינתי בס' פר"ת להאוה"ח הקדוש ז"ל בסי' קי"ט ס"ק י"ו שתמה ג"כ על התויו"ט כמו הנט"ש. ולא ניחא לי' לתרץ דמיירי דזבין לי' ממקום מומא, דהא לא אתיא אלא לר"י, ואנן קיי"ל כר"מ בבכורות כ"ח ע"א דס"ל הואיל ונשחט שלא עפ"י מומחה אסור. וא"כ מן הדין צריך להחזיר את הדמים, דהלוקח יכול לומר לו שפיר מאי אפסידתך ע"ש, ויש לפלפל (ועיין ברי"ט אלגזי פ"ד דבכורות סי' כ"ח בדעת רש"י ביצה). ומה שפי' רש"י משום קנס, פי' הפר"ת בפירוש הב' ג"כ כמו שפירשתי לעיל להנקה"כ. וחידוש שלא הביא הפר"ת כלל להנקה"כ. והנט"ש במח"כ אישתמיט מיני' כ"ז:
ו) במה שחתר וחפש הנט"ש להביא ראיות שיש קנין באיה"נ, לענין שיחול איזה איסור מחמתו. והביא ראי' מהטור ביו"ד סי' קל"ב, מובא בט"ז שם סק"א ובש"ך ס"ק ל"א דאם אמר אדם לפועליו צאו ושתו, והקדים הדינר לחנווני, אפי' אם נתנו סתם ולא א"ל יהא דינר זה בידך עד שתשקה לפועלים אסור דכיון שהקדים לו הדינר מיד נקנה לו היין ובשליחתו נתנו להם. וכתב הנט"ש דהרשב"א דס"ל שם דאפי' בשהקדים לו דינר מותר, אא"כ א"ל יהא הדינר זה בידך עד שתשקה לפועלים. היינו משום דהרשב"א לטעמי' דס"ל דאיה"נ לא קרינן בי' לכם. ולכן י"ל דלא שייך כלל לומר שהמעות קונות לו לישראל היי"נ. ובדעת הטור כ' דס"ל כסברת הריטב"א דס"ל דאע"ג דאיה"נ אין הישראל בעליו ואחר יכול ליטלו בע"כ. מ"מ כ"ז שאין אחר נוטלו הוא כשלו וקרינן בי' לכם ע"ש. במחכ"ת כל דבריו תמוהים למעיין, מכש"כ מה שכתב דהרשב"א לטעמי' דס"ל דאין זכי' באיה"נ, דל"ש בי' לכם. זה ודאי ליתא, שהרי כבר כתבתי בשם הרשב"א בתשו' סי' קע"ח דכל שרוצה לזכות באיה"נ זוכה בהו לחומרא. וכמו שביארתי לעיל דעת הרשב"א באר היטב. וברשב"א בתה"א שם, מבואר להדיא דהטעם הוא דסתמא דמילתא נתן לו הדינר שיוציאו וכו' וכי שקלי פועלים בתר הכי לא הוי הדינר של ישראל וכו' ע"ש. משמע להדיא דאם הדינר של ישראל נקנה היי"נ לישראל שיהא נקרא שלו. וע"כ ודאי משום דיכול לזכות באיה"נ לחומרא לכ"ע וגם מש"כ הנט"ש בדעת הטור דס"ל כסברת הריטב"א. אינו נכון. וכבר דחיתי פירושו בריטב"א. ומלבד הדיחוי שדחיתי כמה דוחק הוא לומר באיה"נ שאין ישראל בעליו ואחר יכול ליטלו בע"כ, אך כ"ז שאין אחר נוטלו קרינן בי' לכם. ולא די לו דוחק כזה בריטב"א לבד, אלא שהוא מוסיף להעמיס דוחק כזה גם בטור. ועוד שהרי עדיין היי"נ ברשותו של נכרי. ואם נימא דאין הישראל בעליו ואחר יכול ליטלו בע"כ, לא יגיע היי"נ לרשות ישראל כלל, והאיך נימא דהוי יי"נ של ישראל ז ועוד יותר הו"ל להביא ראי' מהא דאמרינן בהאי דינא בע"ז ס"ג ע"ב כגון שנטל ונתן ביד, וברש"י שם ד"ה שנשא, כתב דקננהו במשיכה, ואשתכח שלקח יי"נ והשקהו לפועליו ע"ש. הרי מבואר להדיא דיש קנין וזכיה באיה"נ. וכבר הערותי מזה לעיל באות א':
ז) מש"כ הנט"ש שנ"ל להדיא מש"ס ערוך דישראל קונה איה"נ, מע"ז מ"ב ע"א דאמרינן דלמא מגבה לה והדר מבטיל לה וכו'. ואח"כ מצא להפמ"ג או"ח בפתיחה להל' פסח שהביא ג"כ ראי' זו מע"ז. ובאמת תימה גדולה עליו בזה, שכבר קדמו בראי' זו הר"ן בע"ז דמ"ג, והרשב"א בתשו' סי' קע"ח. והפר"ח או"ח סי' תמ"ו. גם לא ידע מהריב"ש סי' ת"א שס"ל הכי. וכבר תמהתי על הפמ"ג שבמחכ"ת גם ממנו אישתמיט כ"ו:
ח) מש"כ עוד הנט"ש בדרך אגב, עמש"כ הפמ"ג בפתיחה להל' פסח [הנ"ל] דגם בחמץ של כלאי הכרם עובר בב"י, אע"ג שבלאו איסור חמץ אסור בהנאה משום כה"כ, מ"מ הואיל ואיה"נ עכ"פ שלו מיהא הוי, ועל איסור חמץ עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, לא איכפת לן במה שיש בו איסור הנאה מצד אחר [וכ"כ הפמ"ג עוד בקצרה באו"ח סי' תרמ"ט בא"א סק"כ הנ"ל]. וכתב הנט"ש שעלה בדעתו להביא ראי' לדבריו מהירושלמי שהביא המרדכי סופ"ק דפסחים [והוא בירושלמי פ"א דפסחים דף ב' ע"א ה'"א] דר"מ בעי [לפנינו בירושלמי איתא ר' יוסה בעי] חצירות שבירושלים שאוכלין שם חלות תודה ורקיקי נזיר מהו שיהיו צריכין בדיקה. ופריך והלא כבר בדקן מן הנותר. ומשני שלא לחלוק בין ביעור לביעור. וקשה לשיטת רש"י בפסחים דס"ל דטעם בדיקה שלא יעבור בב"י. מאי פריך והלא כבר בודקין מן הנותר. הא תיפוק לי' שאינו עובר בב"י דהרי אינו ברשותו מפני איסור הנאה שמשום נותר. אלא ודאי כהפמ"ג הנ"ל. אך כתב שגוף סברת הפמ"ג אין הדעת סובלתה דמנ"ל הא לומר אף שנעשה אינו ברשותו והפקר אפי' קודם זמן איסור חמץ יהא ג"כ בכלל שלך אי אתה רואה. והנט"ש אזיל לשיטתי' דאיה"נ לית להו בעלים. אבל לפי מה שהוכחתי כמ"פ דאיה"נ אית להו בעלים וקרינן בי' לכם. סברת הפמ"ג נכונה היא מאד. וגם מש"כ הנט"ש לתרץ שיטת רש"י שלא תקשה עליו מהירושלמי כנ"ל, עפ"י מש"כ בס' אבן העוזר עמש"כ רש"י בתשו' הביאו הרא"ש בפ"ק דפסחים דשפיר עבדי הני דמבטלי בשש. וכ' הרא"ש דבשש לאו דוקא. והוא ז"ל כ' דרש"י לטעמי' דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה, שלא בשעת ביעורו בתחלת שש, וכל שש. אבל בשעת ביעורו מכאן ואילך השבתתו בכל דבר [כרש"י פסחים י"ב ע"ב ד"ה שלא בשעת ביעורו] וכו'. ולפי"ז שפיר. מהני הביטול בשש, דאז אין ביעור חמץ אלא שריפה ואפרו מותר, ודבר הגורם לממון כממון דמי והוי שלו כהתוס' פסחים כ"ט ע"ב ד"ה אין] ושפיר מצי מבטיל לה. עכ"ד האבן העוזר, ולפי"ז א"ש לשיטת רש"י [דל"ק מהירושלמי] דלדידי' כל איה"נ שבשריפה ברשותו קאי, אלא דבחמץ משבע ואילך שהוא מוזהר מה"ת השבתתו בכל דבר ואפרו אסור, ולא הי' עובר בב"י אם לא מפני גזיה"כ, דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. ולפי"ז מצד איסור הנאה שמשום נותר, הרי נותר מן הנשרפין ואפרו מותר, נמצא שפיר עובר עליו עכ"ד הנט"ש בתוספות ביאור קצת. והנה באמת גם בזה דבריו תמוהים במחכת"ה. דלמה. צריך להביא ממרחק לחמו להוכיח דכל איה"נ מן הנשרפין ברשותו קאי, עפי"ד האבן העוזר. יותר הו"ל להביא בזה מרש"י כתובות פ' ע"א ד"ה אכלה, דמשמע להדיא מדבריו דאיה"נ מהנשרפין כמו ערלה וכה"כ לא הוי הפקר. כנ"ל באות י'. וגם על האבן העוזר בעצמו יש לתמוה שלא הביא מזה להוכיח לרש"י לשיטתו. וי"ל מהירושלמי פסחים פ"ב סוף ה"א דר"ב ב"ל שאל חלות תודה שנעשו נותר נימ' אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן, את מבערן בכל דבר, משהגיע זמן ביעורן את מבערן בשריפה. ע"ש בק"ע שנ"ל שינוי גירסאות בזה. ולפי המבואר לפנינו משמע דאם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורו, בדין חמץ נידון, שבשלא בזמן ביעורו את מבערו בכל דבר (והוא כהברייתא שהביאו בירושלמי שם לפני זה דאתיא כר"י. ועיין בתוס' פסחים י"ב ע"ב ד"ה אימתי, שכ' דמפורש בירושלמי כדעת ר"ת ע"ש. ועיין ביפה עינים שכ' על התוס' די"ל דרש"י יפרש להירושלמי דכר"י אתיא. היינו כריב"ב שס"ל הכי במכילתא פ' בא פ"ח ע"ש ובפי' המלבי"ם על המכילתא] ואם נימא דבחמץ מנותר אינו עובר בב"י, משום דאינו בכלל שלך אי אתה רואה. קשה אמאי נידון אף שלא בזמן ביעור כדין חמץ. הא הנותר הזה אין בו דין חמץ כלל, לפי שאין עובר עליו בב"י, ולא הו"ל לדון בנותר הזה אלא בשריפה כשאר נותר שמצותו בשריפה דוקא? אלא ודאי כהפמ"ג הנ"ל והבן. ולא באתי אלא להעיר:
(יד) ובדרך אגב אבא להעיר על מש"כ הנט"ש הנ"ל דאפר נותר מותר. וכן מצאתי בס' פאר הלכה על שיטת ר"ח ס"ה שחיבר הג' ר' פרץ מוישניוויץ שרמז אליו הפמ"ג באו"ח סי' תמ"ה בא"א סוס"ק א'. והוא בפאר הלכה ד"ט עמוד ד', שכ' שנ"ל ביאור הגמ' דר"י יליף דביעור חמץ בשריפה מנותר [כפסחים כ"ז ע"ב] וא"כ משמע כמו ניתר אפרו מותר משום שהוא מן הנשרפין, כך חמץ אפרו מותר משום שהוא בשריפה, וכל הנשרפין אפרן מותר וכו', ע"ש בדבריו כי נעמו. ויש להעיר בזה ממה שמצאתי בס' ערבי נחל עה"ת בדרוש ב' לפסח, שכתב דאיתא בסוף תמורה דאפר הקדש לעולם אסור ע"ש בסוגיא דכל פסולי קודש כגון פיגול ונותר לעולם הן באיסורן אפי' כי נעשים אפר, עכ"ל. אמנם באמת דברי הערבי נחל תמוהים מאד, ובמחכת"ה שגגה פלטה קולמסי בזה. דהנה בסוף תמורה ל"ד ע"א פריך הש"ס ונשרפין דהקדש אפרן מותר [ע"ש בתוס' בד"ה ונשרפין, אי גרסינן במשנה כן, ע"ש בגליון הש"ס] והא תניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר אשירה ואפר דהקדש לעולם אסור וכו'. ומשני רמב"ח כגון דנפלה דליקה בעצי הקדש מאליה, דליכא אינש דלמעול דליפוק אפרן לחולין, ע"ש בפירש"י ד"ה ה"ג, שכתב דהנך דטעונין שריפה [גם] בלא שום מעילה יצא אפרן לחולין, דקלישא קדושתייהו הואיל ונפסלו וכו' עכ"ל. ור"ש משני דהא דתניא דאפר הקדש אסור, מיירי בתרומת הדשן ע"ש. וא"כ לא מיבעיא לתי' הב' ודאי לעולם אפר הקדש מותר, זולת תרומת הדשן בלבד שהוא אסור. וכ"ה בפיהמ"ש להרמב"ם שם. וכ"כ הרע"ב שם. אלא אפי' לתי' הא' דכשנפלה דליקה מאליה בעצי הקדש האפר אסור, מ"מ מודה דאפר נותר מותר, משום דקלישא קדושתו הואיל ונפסל, כמבואר להדיא ברש"י הנ"ל. ועוד גם בלא טעמא דרש"י ז"ל אי אפשר לומר כלל דאפר נותר אסור, דהא כיון שציוה הכתוב לשורפו ונעשית מצותו, ממילא דהלך איסורי'. כמש"כ התוס' בתמורה ל"ג סוע"ב ד"ה הנשרפין. ועוד דלהערבי נחל דכל פסולי קודש כגון פיגול ונותר לעולם אפרן אסור כנ"ל, קשה למ"ל להש"ס בתמורה הנ"ל וכן בפסחים כ"ז ע"ב לחפש תירוצים על הא דתניא דאפר הקדש לעולם אסור. למה לא מוקי לה דמיירי באפר פיגול או נותר דאפרן אסור. אלא ודאי דאפר נותר מותר לכ"ע, וליכא שום מ"ד דס"ל דאפר נותר אסור. וכן מבואר ברמב"ם פי"ט מהל' פסולי המוקדשין הי"ג שכתב וז"ל: וכל הנשרפין של הקדש אפרם מותר חוץ מדשן המזבח וכו' עכ"ל, ושם ברמב"ם הלכה י' כתב:
אלו הן הנשרפין וכו' וחשב גם נותר ביניהם. והארכתי בכ"ז יען שמצאתי בשו"ת בית יצחק חאו"ח סי' ס' אות י"ב שתמה ג"כ על הער"נ הנ"ל במש"כ בפשיטות דאפר נותר אסור. וכ' דזה תליא בשני תירוצי הגמ' בתמורה ל"ד ע"א הנ"ל דלתי' הא' דהברייתא דאפר הקדש אסור מיירי בנפלה דליקה מאלי' דליכא אינש דנימעל, ה"ה אפר נותר אסור וה"ה דה"מ לשנוי' באפר נותר. ולתי' דמיירי בתרומת הדשן משמע דאפר נותר מותר, כיון דנעשה מצותו. והכי מוכח להדיא בתוס' מנחות נ"ב ע"א ד"ה ואין מועלין באפרה וכו' עכ"ל. ובאמת לא כן אבי. במחכת"ה. דגם לתי' הא' אפר נותר מותר, דקלישא קדושתו הואיל ונפסל, להכי בלא שום מעילה אפרו מותר. כרש"י בסוף תמורה הנ"ל. ומה שהוכיח מהתוס' מנחות אינה הוכחה כלל. דשם באפר הפרה שלא נפסל כלל, שפיר כ' התוס' דלתי' הא' בתמורה יכולין לומר דאפרה דאורייתא. משא"כ בנשרפין שנפסלו, אפי' בהקדש אפרן מותר ואי משום דעיקר הוכחתו מהתוס' דס"ל אפר הקדש מותר, כתי' הב' בתמורה. יותר הו"ל להביא שכן פסק הרמב"ם הנ"ל להדיא דכל הנשרפין של הקדש אפרם מותר. ועפי"ז במח"כ ממילא נסתר כל פלפולו של הבי"צ שם, באות ההוא, במש"כ ליישב קו' הפ"י דר"י ורע"ק ס"ל דאפר הקדש אסור, להכי יליף ר"י חמץ מנותר, דאפרו אסור כמו נותר ע"ש. ולפי מה שכתבתי זה ליתא, דליכא שום מ"ד דיסבור אפר נותר אסור כנ"ל ואם אמנם שאין ד"ז צריך עוד לראיות, כי נראה פשוט וברור שאפר נותר מותר. מ"מ עלה בדעתי להוכיח עוד בזה ליתר שאת. מהא דאמרינן בירושלמי ערלה פ"ג ה"ג דאבנים מנוגעות שעשאן סיד, הרי אלו אסורות, דכתיב צרעת ממארת תן בו מארה ואל יהנה ממנו. ר"א בשם ר' יוחנן כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר הבא מחמת ע"ז. התיב רחב"י קמי' ר' יוחנן הרי אפר הבית [המנוגע] הרי אינו בא מחמת ע"ז, ואת אמר אסור. א"ל שנייא היא, דכתיב נתיצה נתיצה [בבית המנוגע כתיב ונתץ את הבית. ובע"ז כתיב ונתצתם את מצבותם, וא"כ בכלל ע"ז הן, ודינם כמו ע"ז]. ולכאורה אם נימא כתי' קמא שבתמורה ובפסחים הנ"ל דאפר הקדש אסור. אמאי לא אמר ר' יוחנן ג"כ חוץ מאפר הקדש דלעולם אסור, כמו בברייתא שבפסחים ותמורה הנ"ל. אלא ודאי דפשיטא לי' לר' יוחנן דאפר הקדש מותר. ואי ס"ד דאפר נותר אסור הו"ל לר' יוחנן למימר חוץ מאפר נותר אלא ודאי דגם אפר נותר מותר. ואין להקשות למה לא אמר ר' יוחנן חוץ מתרומת הדשן, עכ"פ לתי' הב' שבפסחים ותמורה הנ"ל זה ליתא, דתרומת הדשן לא נחשב כלל במשנה בין הנשרפין בשום מקום. ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' פסולי המוקדשין ה"י ובכ"מ שם. וכל הנשרפין דחשבו. אינם אלא אלו שנטמאו או שנפסלו. אלא ודאי שנותרו או שנאסרו וכי"ב, וציוה הכתוב לשרפם. משא"כ תרומת הדשן שאין דומה כלל לאלו הנשרפין, וגזירת הכתוב הוא שלא לפזר את הדשן, כדתניא ושמו שלא יפזר. כפסחים כ"ז ע"ב וסוף תמורה. ולהכי לא איצטריך לי' לר' יוחנן למימר חוץ מתרומת הדשן, ואין לומר דא"כ אמאי תניא בברייתא דפסחים ותמורה כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר אשירה, ואפר הקדש לעולם אסור. הא תרומת הדשן לא נחשב כלל בין הנשרפין. והאיך שייך לומר כאן חוץ? גם זה ליתא, די"ל דלהכי באמת פליג להו הברייתא מהדדי. ולא קא מעריב למיתני חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש. משום דהא דאפר הקדש לעולם אסור, ע"כ מיירי בתרומת הדשן, ואין לזה שייכות למיחשב בין הנשרפין כנ"ל. והא דקאמר הש"ס בתמורה שם טעמא אחרינא ע"ז דלא קא מעריב להו, משום דאשירה יש לה ביטול ביד עכו"ם, והקדש אין לה בטילה עולמית, ולמה לא אמרו ג"כ ע"ז טעמא דידי שאין לתרומת הדשן שייכות כלל בין הנשרפין? י"ל דהש"ס לא אמרו טעם זה רק להס"ד דאפר הקדש אסור, וקאי על כל הנשרפין דהקדש [כמו שחשבם הרמב"ם הנ"ל] ושפיר יש לו שייכות לאפר הקדש למיחשב בין הנשרפין. ולהכי איצטריך להש"ס למימר טעמא אחרינא על מה דפליג לאפר הקדש. משא"כ להמסקנא דאפר הקדש מותר לכ"ע זולת תרומת הדשן. י"ל באמת דס"ל להש"ס ג"כ כטעמא דידי בטעמא דר' יוחנן. אבל מהרמב"ם נראה דלא ס"ל כטעמא דידי, שהרי כתב בפ"ט מהל' פסוהמ"ק הי"ג כל הנשרפין דהקדש אפרם מותר חוץ מדשן המזבח כנ"ל מ"מ בירושלמי י"ל שפיר דטעמא דר' יוחנן שלא אמר חוץ מתרומת הדשן, משום דס"ל כמו שכתבתי. -- אמנם לכאורה יש להעיר על הירושלמי הנ"ל, דמאי קמ"ל ר' יוחנן דכל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר הבא מחמת ע"ז. הלא ברייתא מפורשת היא בפסחים ובתמורה הנ"ל א אך י"ל דלא שמיע לי' לר' יוחנן הך ברייתא כמש"כ המהרש"א בפסחים כ"ז ע"ב ד"ה לרבנן, דגם רמב"ח שמתרץ להך ברייתא [כנ"ל] מעיקרא אכתי לא שמיע לי' רק בתר הכי שמעה לה ע"ש. ועיין בפר"ח או"ח סי' תמ"ה אות ב' שהקשה כקושיית המהרש"ל. ובמחכת"ה אישתמיט מיני' לפי שעה המהרש"ל והמהרש"א הנ"ל וכ"כ השער המלך בפ"ג מהל' חמץ ומצה הי"א ע"ש. וא"כ הכא נמי י"ל דר' יוחנן בירושלמי עדיין לא הי' שמיע לי' הך ברייתא ומה שחקר השער המלך שם דאפשר לומר אפי' אם נימא דשמיע לי' לרמב"ח מעיקרא הך ברייתא ס"ל לתלמודא דהא דקתני בברייתא ואפר הקדש לעולם אסור, אינו אלא מדרבנן, ולכתחלה וגם באפר דע"ז כתב דאפשר לומר דאינו אלא מדרבנן ע"ש. נראה שבמח"כ אישתמיט מיני' אז הירושלמי פ"ג דערלה הנ"ל שמשמע להדיא דאפר הבא מחמת ע"ז דאורייתא הוא, שהרי למדו גז"ש נתיצה נתיצה ונראה שגז"ש דאורייתא הוא כמו בכ"מ [ומהירושלמי הזה יש להעיר גם על מה שכתבתי לעיל אות ב' לענין אפר יי"נ, דמדרבנן הוא. והרי היא ג"כ אפר הבא מחמת ע"ז דתקרובת עכו"ם, ודאורייתא הוא] וגם מהירושלמי הזה יהי' תיובתא על דברי מרן הב"י ביו"ד סי' קמ"ב שס"ל גם בגחלת של ע"ז אינה אסורה רק מדרבנן ולכתחלה. וכבר תמהו עליו הט"ז שם סק"ב והש"ך סק"י ע"ש. ויהי' תיובתא גם מהירושלמי דנראה דגם אפר ע"ז אסור מה"ת, וע"כ משום לא ידבק בידך מאומה. כמש"כ התוס' בתמורה ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין. וכש"כ גחלת שאסור מה"ת. -- ד):