אור ברסלב

שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן מח

סימן מז

כבוד הרב המופלג בתו"י וכו' מוה"ר דוד

גרינבערג הי"ו בעיר מוינעשט

ע"ד שאלתו, מהתועבה הנעשית במחנתו, שהעמידו רווק למורה רעות, בבית הספר לנערות. והבית-הספר הוא מחוץ לעיר. וגם בשבת הולכים ללמוד בביה"ס, בטענתם שבשבת אינם כותבים, רק לומדים וקורין. ומי שומרן? הכי המורה-רעה שמוחזק למחלל שבת ישמור אותן? ושואל לדעת, אם מחויבים אנחנו למחות בזה בפומבי בריש גלי. אע"ג דהקטנים אינם מחללים את השבת עפ"י דעת אביהם, אפ"ה מצווים אנחנו להפרישם מאיסורא. ונפשו ערגה לדעת בירור דין זה ממקורים נאמנים:

תשובה

(א) עתה אבא העירה, לענין השאלה האמורה, ונתחיל מקדושת שבת שהיא באזהרת לאו חמור ונורא, באחד מהעשרה מאמרות, שבלוחות חרות, בפרשת יתרו:

"לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך". ובמכילתא שם (מובא ברש"י בחומש):

"ובנך ובתך אלו הקטנים. או אינו אלא גדולים, אמרת, הרי כבר מוזהרין הם, הא מה ת"ל ובנך ובתך, אלו קטנים". וברש"י (שם) מסיים:

אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים. וזה ששנינו [שבת קכ"א ע"א] קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליך, עכ"ל. והנה בשבת קכ"א ע"א, פריך:

ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו. ומשני דא"ר יוחנן בקטן העושה לדעת אביו. וכן משני הש"ס ביבמות קי"ד ע"א. וא"כ המכילתא ופירש"י הנ"ל, ע"כ מיירי נמי בקטן העושה על דעת אביו. וכן פי' הרא"ם, מובא בשפתי חכמים שם. וכ"ה בגו"א שם יעו"ש. אמנם פשט דברי המכילתא ופירש"י משמע דמיירי אפי' בקטן שאינו עושה ע"ד גדול, רק שהוא עושה מלאכה לעצמו, אפ"ה מוזהרין הגדולים על שביתת הקטנים, לאפרושינהו מאיסורא. וכ"כ השפתי חכמים בפי' הב' שם, וז"ל: מדהביא הרב המשנה כצורתה, משמע דמוזהרין אפי' לאפרושינהו, עכ"ל. וא"כ להמכילתא ופירש"י הנ"ל א"צ עוד לשינויא דר' יוחנן הנ"ל דמיירי מתני' בקטן העושה ע"ד אביו. משום דלהמכילתא בלא"ה אתי שפיר מתני', דהגדולים מוזהרין על שביתת הקטנים, מקרא ד"ובנך". ולא תקשה עוד מה דפריך הש"ס:

ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו. דשאני שבת, משום דכתיב "ובנך", דהיינו קטנים. אבל קטן אוכל נבילות י"ל באמת דאין ב"ד מצווין להפרישו ואי"ל דאכתי קשיא על ר' פדת דאמר ביבמות קי"ד ע"א זיל דבר טלי וטליא וכו' (כמו שפירש"י בשבת שם ד"ה ש"מ) דס"ל דאפ' על שבת אין הגדולים מצווין על הקטנים להפרישן, זה אינו, די"ל דר"פ ע"כ לא ס"ל כדרש המכילתא, ולדידי' אין חילוק בין שבת לנבילות. ובכל האיסורים אין הגדולים מוזהרין על הקטנים להפרישן. ולדידי' שפיר קפריך ממתני' דשבת. אבל לדרש המכילתא מקרא ד"ובנך" המתני' בלא"ה א"ש אפי' בקטן שאינו עושה ע"ד אביו אפ"ה מצווין להפרישו מאיסור שבת. אבל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. ויש להעמיס כ"ז בפירש"י בשבת ד"ה ש"מ הנ"ל, במש"כ דהקושיא היא על הא דיבמות דאמר דבר טלי וטליא בשבת ע"ש. משום דרש"י אזיל לשיטתו דס"ל דלדרש המכילתא שפיר המתני' מיירי, אפי' בקטן שאינו עושה ע"ד אביו, וליכא למישמע מינה בקטן אוכל נבילות דב"ד מצווין להפרישו, ולכן שפיר כתב דהקושיא אזלא על ר"פ (או על ר"י לגי' רש"י. וכן הי' גי' הטור באו"ח סי' שמ"ג ע"ש בב"י) דע"כ לא ס"ל כדרש המכילתא כנ"ל. וא"כ אין חילוק כלל בין איסור שבת לאיסור נבילות. ולדידי' ע"כ צריך ר"י לאוקמא מתני' דמיירי בקטן העושה ע"ד אביו] ועפי"ז י"ל דזה טעמם ונימוקם של הרי"ף והרא"ש בשבת קכ"א הנ"ל שלא העתיקו אלא המשנה כצורתה דקטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך. והשמיטו מה דאקשו עלה ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו. וגם. מה דאוקי ר"י דמיירי בקטן העושה ע"ד אביו וכבר עמד בזה מרן הב"י בא"ח סי' של"ד ובסי' שמ"ג, ועלה ונסתפק בטעמם ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דס"ל נמי כדרש המכילתא דהגדולים מוזהרין על שביתת הקטנים, מקרא ד"ובנך". וא"כ המשנה מיירי כפשוטה אפי' בקטן שאינו עושה ע"ד אביו, אפ"ה אין שומעין לו, וכפירש"י בחומש הנ"ל. וקושיית הש"ס ותירוצו של ר"י לא קאי רק על ר"פ (או על ר"י, לגי' רש"י והטור הנ"ל) דלא ס"ל כדרש המכילתא כדבר האמור. וזה נכון:

(ב) א"י בטעמם של הרי"ף והרא"ש שלא העתיקו אלא המשנה כצורתה, ולא העתיקו דמיירי בעושה ע"ד אביו. עפ"י הירושלמי בשבת פט"ז ה"ז, דפריך על המשנה דקטן שבא לכבות אין שומעין לו:

ולא כן תני ראה אותו מלקט עשבים אין את זקוק לו. ומשני תמן אין לו צורך בעשבים, ברם הכא יש לו צורך בכיבוי ע"כ [ע"ש בק"ע שפי' שהגדול יש לו צורך בכיבוי] אבל בחי' הרשב"א בשבת שם הי' לו גירסא אחרת בירושלמי, דמשני תמן יש לו צורך בעשבים, ברם הכא אין לו צורך בכיבוי. וסיים הרשב"א:

דלהירושלמי אין שומעין לו אפי' בשאין עושה ע"ד אביו. וזה שלא כדרך גמרתנו, עכ"ל. ולמד הרשב"א הפירוש בירושלמי כיון דהקטן אין לו צורך בהכיבוי, אפי' בשאין עושה ע"ד אביו אין שומעין לו, יעו"ש. ותימה על ה"מראה הפנים" (שם בד"ה תמן) שהקשה על הרשב"א וז"ל:

אבל קשה על פי' זה דקאמר ברם הכא יש לו צורך כיבוי. דמהיכא פסיקא לי' דיש להקטן הזה צורך כיבוי, וסתם קטן אין לו צורך כיבוי, ואדרבה יותר הוא נהנה כשהנר דולק וכו' עכ"ל. ופלא שלא הרגיש שהרשב"א הי' לו גירסא אחרת בירושלמי:

דהקטן אין לו צורך בהכיבוי. ושפיר כתב דזה שלא כדרך גמרתנו. דלהירושלמי בכיבוי, אפי' בשאין עושה ע"ד אביו אין שומעין לו כנ"ל. ואפשר דהרי"ף והרא"ש ס"ל כתירוץ הירושלמי וכגירסת הרשב"א, ולהכי לא העתיקו אלא המשנה כצורתה, ולא העתיקו דמיירי בעושה ע"ד אביו [וגם תירוצו של הב"י בסי' של"ד דטעמם של הרי"ף והרא"ש בהשמטתם, משום שהם מפרשים בעושה ע"ד אביו, היינו לומר דכל קטן המכבה את הדליקה, ודאי עושה ע"ד אביו וכו' ע"ש. יש להעמיס בהירושלמי (לגי' הרשב"א, וכן לפי' הפ"מ שם, שהוא בלשון בתמיה) כיון דהקטן אין לו צורך בהכיבוי, לכן ודאי ע"ד אביו הוא עושה אבל הרשב"א כתב בהדיא דהירושלמי בזה הוא שלא כדרך גמרתנו] ושפיר י"ל דהרי"ף והרא"ש ס"ל כהירושלמי בזה. הגם שהוא נגד גמרתנו שבבבלי, ואנן קיי"ל בכל מקום כגמרא דידן נגד הירושלמי. מ"מ לפי מה דאמרינן ביבמות קי"ד ע"א שם דר' יוחנן ספוקי מספקא לי'. והא דשני בעושה ע"ד אביו, משום דקאי הכא מדחי, קאי הכא מדחי ע"ש. ולא שבקינן מה דפשיטא לירושלמי, משום מאי דמספקא לש"ס דילן. כמש"כ הש"ך יו"ד סי' קמ"ה סק"א, ע"ש ובברכ"י או"ח סי' צ' ע"ש. שוב ראיתי בב"י סי' שמ"ג שכתב ג"כ טעם השמטת הרי"ף והרא"ש, הא דאוקי ר"י למתני', משום דר"י ספוקי מספקא לי' ע"ש. ולפי מה שכתבתי עפ"י הירושלמי, טעמם עולה יפה ויותר נכון. [אחר כתבי זאת מצאתי בס' אור זרוע הגדול הל' ע"ש סי' ל"ו אות ב', שגרס בהירושלמי הנ"ל כהגירסא שלפנינו, ולא כגירסת הרשב"א. ונראה מדבריו שמשווה הירושלמי והבבלי להדדי יעו"ש]:

(ג) אמנם כן רוב הפוסקים ס"ל כתירוצו של ר"י דדוקא בקטן העושה ע"ד אביו אין שומעין לו. וכן מפורש יוצא להדיא ברמב"ם פי"ב מהל' שבת ה"ז. וכן הר"ן על הרי"ף בשבת קכ"א הנ"ל מביא להתי' דמתני' מיירי בקטן העושה ע"ד אביו. וכ"פ סמ"ג והר"י בנתיב נ"א, כמש"כ הב"י בסי' של"ד. וכ"ה באור זרוע הנ"ל הל' ע"ש סי' ל"ו [והנה הה"מ בפי"ב מהל' שבת ה"ז הנ"ל, מביא לפירש"י בשבת דקטן העושה ע"ד אביו, היינו בקטן היודע להבחין שכיבוי זה נוח לאביו, והוא עושה בשבילו וכו'. ומסיים הה"מ:

והזכרתי פירש"י ז"ל לבאר מהו עושה ע"ד אביו, עכ"ל. וכן פי' בחי' המאירי לשבת שם. וכ"ה באור זרוע הנ"ל. וכן בחי' הר"ן מביא בשם ר' יהונתן כעין פי' זה, וכתב שכן נראה שפירש"י ז"ל יעו"ש וקשה קצת על הה"מ שלא הביא להרש"י ביבמות קי"ד ע"א ד"ה בעושה ע"ד אביו. וז"ל:

שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך, ואביו עומד עליו, דהוה כאלו מצוהו לעשות, עכ"ל. והנמק"י ביבמות שם סו"פ חרש, מביא בשם פירש"י, כי כשעומד שם אביו ומגלה דעתו דניחא לי' שיעשה, הרי הוא כאומר קום עשה, וכאלו הוא מאכילו בידים שהוא אסור וכו' עכ"ל. וכן בחי' הר"ן על שבת הנ"ל, מביא בשם הרא"ה כפי' זה ע"ש. וכן בחי' המאירי על שבת הנ"ל סיים, דהרי הוא כמי שצוהו לעשות ע"ש. אך בב"י או"ח סי' של"ד משווה ב' דברי רש"י ז"ל שבשבת ויבמות להדדי. וכתב שיותר נכון לומר דכל שמרגיש הקטן שעושה נחת רוח לאביו, אעפ"י שלא הראה לו אביו דניחא לי', מסתמא לעשות נחת רוח הוא עושה, וצריך למחות בידו וכו' עש"ה] וא"כ עפי"ז המכילתא ופירש"י בחומש הנ"ל דהגדולים מוזהרין על שביתת הקטנים מקרא ד"ובנך", מיירי נמי בעושים ע"ד אביהם [כהרא"ם והגו"א הנ"ל]. וכן מצאתי מבואר להדיא ברמב"ן עה"ת פ' יתרו, שכתב:

לא תעשה כל (שום) מלאכה אתה ובנך הקטנים הזהרנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצונינו, עכ"ל וכן מצאתי בחי' הרשב"א שבת דף קנ"ג, וז"ל: דקטן העושה לדעת אביו, כלומר ועובר בזה משום לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, עכ"ל. וכן בפי' הספורנו שם כתב:

ובנך ובתך הקטנים העושים לדעת אביהם, עכ"ל. ומבואר מכ"ז דקטן או קטנה העושים מלאכה בשבת לדעת אביהם וברצונם, אע"ג דלא ספו להו בידים אפ"ה אביהם עובר בלאו מה"ת מקרא ד"וכנך ובתך". והיכא דספו להו בידים, כגון אם הטעינם משא בשבת, עובר על ב' לאווין. א'. מקרא ד"ובנך ובתך". והב'. מקרא ד"לא תאכילום", להזהיר הגדולים על הקטנים, דלא ליספו להו בידים. כיבמות קי"ד ע"א [כמבואר ברמב"ם הל' מאכא"ס פי"ז הכ"ז, וש"ע או"ח סי' שמ"ג, ע"ש]. וא"כ עפי"ז נכונים דברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל שהביאם הה"מ בפ"כ מהל' שבת ה"ז לענין מי שהחשיך בדרך והי' עמו חרש וקטן, דנותן כיסו לאיזה מהן שירצה. וכתבו דמניחו עליו כשהוא מהלך, ונוטלו הימנו כשהוא עומד. הא לא"ה אסור, דודאי לא גרע מבהמה, ואסור הוא להאכילו בידים. א"ד. ורבינו סתם וכו'. ונ"ל טעם לדבריו שאין אנו מצווין על שביתות אלו, כמו שאנו מצווין על שביתות בהמתינו, ולא נאסרו אלא להאכילן בידים וכו' עכ"ל [ועיין במג"א סי' רס"ו סק"ח]. ותמהני על הה"מ מהמכילתא הנ"ל המבואר להדיא דאנו מצווין על שביתת הקטנים עכ"פ היכא דעושים ע"ד אביהם וברצונם כנ"ל. והרמב"ן והרשב"א ז"ל אזלו לשיטתם דס"ל כהמכילתא כנ"ל [וזה שכתבו הרמב"ן והרשב"א דודאי לא גרע מבהמה ואסור הוא להאכילו בידים, כלומר דעובר בב' לאווין מקרא ד"ובנך", דלא גרע מבהמה, דבקרא אחד נאמרו, וגם מ"לא תאכילום"]. ואפשר לומר דמזה יהי' מוכח כהפמ"ג או"ח סי' רס"ו במ"ז סק"ד שכתב, והא שכ' הרמב"ם והמחבר דחרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה. היינו דוקא שאינו בנו. אבל בנו קטן בר חינוך נותנו לחרש ע"ש. וא"כ ע"כ מיירי בקטן שאינו בנו. ועפי"ז שפיר כתב הה"מ שאין הגדולים מצווין על שביתת הקטנים, משום דהך קרא ד"ובנך" לא נאמר אלא שהאב מוזהר על שביתת בנו הקטן. אבל לא על קטן שאינו בנו, אף שהוא עושה לדעתו וברצונו, ולא נאסרו אלא להאכילן בידים. אמנם צ"ע לפימש"כ הב"י או"ח סי' של"ד בשם ר"י נתיב נ"א, דמשמע מדבריו דקטן העושה ע"ד גדול, אעפ"י שאינו אביו אסור ע"ש. וי"ל והבן:

השתא הכא צופה הייתי שעפי"ז אתי שפיר דברי החינוך במצוה ל"ב, שכתב בשם הרמב"ן ז"ל דעל מלאכת בהמתו מוזהר עליו בלאו, כמו מלאכת בנו הקטן עכ"ל. דהרמב"ן ז"ל אזיל לשיטתו דס"ל כהמכילתא, דהאב מוזהר על שביתת בניו הקטנים, בעושים מלאכה לדעתו ולרצונו כנ"ל. וראיתי ב"מנחת חינוך" שם קרוב לסוף "מוסך השבת", שכתב, דצ"ע דברי החינוך בשם הרמב"ן, דודאי ד"מ אם מטעינו בשבת עובר על לא תאכילום דאסור להאכיל בידים לחש"ו בין בנו, בין שאינו בנו אבל שיהא מוזהר על בנו אם עושה מלאכה בעצמו זה לא ראיתי בש"ס דילן. ועיין שבת קכ"א ויבמות קי"ד קטן שבא לכבות וכו' בעושה ע"ד אביו, וע"ש ברש"י יבמות נראה דהוא רק משום דאסור להאכיל בידים. אבל לא שאביו יהא מוזהר עליו וכו' ועמ"מ פ"כ ה"ז כתב להדיא שאין אנו מצווין על שביתות אלו. אך אפשר שם מיירי שאינם בניו וכו' ולא מצאתי בשום מקום שיהי' מצווה על שביתות בניו הקטנים וכו' עכ"ל. ובמחכת"ה אישתמיט מיני' המכילתא ופירש"י בחומש וחי' הרשב"א והרמב"ן והספורנו, המבואר להדיא בדבריהם ז"ל דמוזהרין אנחנו מקרא ד"ובנך" שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצונינו כנ"ל והרמב"ן אזיל לשיטתו. וגם על דברי הה"מ עמדתי, ופירשתי דדברי הרמב"ן והרשב"א נראין דס"ל כהמכילתא:

ושוב עיינתי עוד בחי' הרשב"א שבת ר"פ מי שהחשיך, וראיתי שכמעט מבואר כמו שכתבתי. וז"ל הרשב"א:

כשהי' מהלכת נותנין עלי' וכו', וה"ה כשנותנין לחשו"ק, וכ"ש הוא דכשנותנין כשהן עומדים בגדול כיו"ב חייב חטאת וכל שבגופו איכא איסורא דאורייתא אי אמרינן לקטן נמי איכא איסורא דאורייתא משום לא תאכילום ותניא [יבמות קי"ד] לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם וכו'. ואמרינן לעיל קטן שבא לכבות, ואוקימנא בעושה ע"ד אביו, ועובר משום ל"ת כל מלאכה אתה ובנך וכו' עכ"ל. ומצאתי בשו"ת ח"ס או"ח סי' פ"ג שהעתיק לדברי חי' הרשב"א אלו, וכתב, דדבריו צריכים ביאור, התחיל בלא תאכילום, ומסיים בלא תעשה מלאכה. והביא להה"מ [הנ"ל] וכתב לבאר דבריהם ע"ש. ובמחכ"ת גם מיני' אישתמיט המכילתא ופירש"י בחומש והרמב"ן הנ"ל. וכוונת הרשב"א פשוטה דהיכא דהאב הטעין על בנו משא בשבת, עובר בשני לאוין. א', משום לא תאכילום. והב', מקרא ד"ובנך" כהמכילתא, וזה פשוט גם משמע מחי' הרשב"א דהא דנותנין לחשו"ק, מיירי נמי שהם בניו. דלא כמש"כ המנ"ח דאפשר דמיירי שאינם בניו כנ"ל. ועפי"ז יש להעיר על הפמ"ג או"ח סי' רס"ו סק"ד הנ"ל. ונדחה מה שכתבתי לעיל דאפשר לתרץ בזה דברי הה"מ]:

(ד) ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת, אמור מעתה תמיה קיימת על ה"שלטי הגבורים" (ר"פ מי שהחשיך אות ב'), וז"ל:

מז"ה אומר שנותנו לקטן ולא יאמר לו להוליכו, שהגדול מוזהר על הקטן מה"ת, ולא התירו לו איסור תורה, אלא נותנו לו סתם, והקטן מוליכו מאליו. אעפ"י שהקטן עושה ע"ד אביו שרואה שנוח לו לאביו, הואיל ואין אביו מצוהו אין איסורו אלא מדברי סופרים, והתירו איסור סופרים אצל הכיס, עכ"ל. ונראה דה"שלטי הגבורים" אזיל לשיטתו בפ' כל כתבי על המשנה דקטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכתב שם לתרץ קושית הה"מ בפכ"ד מהל' שבת הי"א, וקושיית הטור או"ח סי' שמ"ג, וכתב דמש"כ הרמב"ם בפכ"ד מהל' שבת דבאיסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו, מיירי בכל ענין, ואפי' שעושה לדעת אביו וכו' ואפ"ה כיון דליכא אלא איסורא דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו וכו' ע"ש, והיינו דה"שלטי הגבורים" אזיל כאן לשיטת מז"ה הנ"ל דס"ל דקטן שעושה ע"ד אביו הואיל ואביו אינו מצוהו להדיא, אין איסורו אלא מדברי סופרים, ולהכי שפיר פי' דעת הרמב"ם דבאיסור דרבנן אפי' בעושה ע"ד אביו, אין מצווין להפרישו. כיון דהוי תרי דרבנן. ולא גזרינן גזירה לגזירה אף לענין שבת. כמבואר בשבת י"א ע"ב דס"ל לרבא כן. אעפ"י דס"ל לאביי שם דלענין הוצאה בשבת גזרינן גזירה לגזירה, ע"ש בתוס' ד"ה אמר אביי [ועיין בתוס' שבת כ"ג ע"ב ד"ה גזירה] מ"מ הלכתא כרבא לגבי דאביי, בר מיע"ל קג"ם [כקידושין נ"ב ע"א ובכ"ד]. ועיין בב"י או"ח סי' רנ"ב, ובט"ז שם סק"ח, דהרמב"ם פוסק כרבא, רק בדעת הרי"ף שם כתב הט"ז דפוסק כאביי ע"ש [ויש להעיר גם בדעת הרע"ב ברטנורה פ"א דשבת ריש מ"ג ע"ש ובקרבן נתנאל על הרא"ש פ"ק דשבת סי' מ"ד ע"ש] הגם שיש להעיר בזה ממש"כ הרשב"א, מובא בב"י יו"ד סי' קצ"ז לענין טבילה ביום ז', שאסרו חכמים לעשות כן, שמא לאחר שתשמש תראה ותסתור וכו'. ואעפ"י שגזירה לגזירה היא, החמירו עלי', מפני כרת שבה, עכ"ל. הרי שבאיסור כרת גזרינן גזירה לגזירה. וקשה מש"ס שבת הנ"ל ואפשר שזה טעמא דאביי דס"ל לענין שבת דגזרינן גל"ג מפני כרת שבה. וא"כ עפי"ז לאו דוקא בהוצאה בשבת ס"ל לאביי דגזרינן כדס"ל להתוס' שבת י"א ע"ב הנ"ל. אלא אף גם בכל איסורי שבת גזרינן גל"ג, מפני כרת שבה ועיין בחי' מהר"ם מלובלין על התוס' שבת הנ"ל, שכתב דצריך ליתן טעם למה גזר אביי בהוצאה יותר מבשאר מקומות. וי"ל משום דגבי הוצאה מקרי חדא גזירה וכו' ע"ש ועיין בחי' הר"ן על שבת הנ"ל שכתב בשם הרא"ה ז"ל דס"ל לאביי בהא דכולא חדא גזירה היא וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי בכל איסורי שבת גזרינן גל"ג כנ"ל מפני כרת שבה. ויש עוד להעיר בזה מהא דאמרינן בעירובין ד' ע"ב וסוכה ו' ע"א ונדה ס"ז ע"א ד"ה רובו ומקפיד עליו חוצץ, ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד וכו' ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד. ופריך וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד. ומשני דהוה גזירה לגזירה ולהרשב"א הנ"ל קשה דהא רובו ומקפיד חוצץ מה"ת, ולא עלתה טבילה לנדה והבא עלי' בכרת קאי, ואפ"ה לא גזרינן גל"ג. וי"ל והבן. אבל זה ודאי דלרבא ולהרמב"ם דס"ל כוותי' גם לענין שבת לא גזרינן גזירה לגזירה. א"כ עפי"ז שפיר כתב ה"שלטי הגבורים" הנ"ל בדעת הרמב"ם דבאיסור דרבנן אפי' בעושה ע"ד אביו אין מצווין להפרישו, כיון דעושה ע"ד אביו גופי', אינו אלא מדברי סופרים. וא"כ עפי"ז על כרחך לה"שלטי הגבורים" ס"ל להרמב"ם כמז"ה דמי שהחשיך לו בדרך ונותנו לקטן לא יאמר לו להוליכו, אלא נותנו לו סתם, והקטן מוליכו מאליו, ואעפ"י שעושה ע"ד אביו הואיל ואין איסורו אלא מד"ס, התירו מפני ההפסד כנ"ל. ואתי שפיר בזה מה שסתם הרמב"ם בפ"כ מהל' שבת ה"ז וכתב:

"חרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה". ולא התנה דדוקא כשנותן להם כשהם מהלכים ונוטל מהם כשהם עומדים כדס"ל להרמב"ן והרשב"א, וגם לא התנה דמיירי שנותן עליהם מבע"י, וע"ש בהה"מ, ובמג"א או"ח סי' רס"ו סק"ח, ובפמ"ג בא"א ובמחצהש"ק שם. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דהרמב"ם אזיל לשיטתו וס"ל דאפי' בשבת שרי, וא"צ להניחו כשהם מהלכים, כיון שנותן סתם, ואינו אומר להוליכו. אפי' בעושה ע"ד אביו אין איסורו אלא מד"ס, ומשום הפסד התירו בכ"ע, ועפי"ז אתי שפיר ג"כ מש"כ המחבר באו"ח סי' רס"ו סעיף ו':

י"א כשנותן לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך וכו', והוכיחו המחצהש"ק והפמ"ג בא"א שם, דהמחבר ע"כ ס"ל כהרשב"א, ומש"כ י"א מיירי מבע"י, ושפיר שייך לשון י"א דהא הרמב"ם חולק, דאי ס"ד דמיירי בשבת, א"כ למה כ' לשון י"א, דהא בשבת אין חולק וכ"ע ס"ל דצ"ל כשהם מהלכים ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דמיירי בשבת, ואפ"ה כ' לשון י"א, משום דלהרמב"ם בשבת שרי בכ"ע כיון שנותן סתם ואין איסורו אלא מד"ס ומשום הפסד התירו כנ"ל ועפי"ז י"ל דברי הרמ"א מקושיית המג"א עש"ה ותבין. אמנם דברי ה"שלטי הגבורים" בשם מז"ה גופי' תמוהים מאוד במה דס"ל דאפי' עושה ע"ד אביו, אעפ"י שרואה שנוח לאביו, הואיל ואין אביו מצוהו אין איסורו אלא מד"ס וקשה לפי מה שהוכחתי מהרמב"ן והרשב"א בחי' ומכל הפוסקים הנ"ל, שע"כ פי' להמכילתא דקטן העושה ע"ד אביו הוא מה"ת? ועוד קשה לפי מה שפירש"י [וש"פ] ביבמות קי"ד ע"א דהיכי שהתינוק רואה שנוח לו לאביו בכך, הוה כאלו מצוהו לעשות [כנ"ל באות ג'] וא"כ כיון שמצוהו לעשות מה"ת הוא. א"כ גם בעושה ע"ד אביו שרואה שנוח לאביו מה"ת הוא? אם לא שנימא דהש"ג בשם מז"ה פי' להמכילתא דמיירי דוקא כשאביו מצוהו, ואז ודאי הוא מה"ת. אבל לא כשעשה ע"ד אביו. וחולק בזה על כל הפוסקים הנ"ל וצע"ג [וי"ל קצת בלשון חי' הר"ן על שבת דקכ"א ע"א ד"ה בקטן העושה ע"ד אביו עש"ה וצ"ע]:

(ה) והנה לכאורה קשה דאם נימא דהמכילתא מיירי במצוהו לעשות, וגם לש"פ הנ"ל דמיירי בעושה ע"ד אביו, דהוה כמצוהו לעשות. למ"ל קרא לענין שבת. הא מצוהו לעשות בכל האיסורים אסור מה"ת. כיבמות קי"ד ע"א דילפינן מטומאה ודם ושרצים, דלא ליספו להו בידים. ומשם ילפינן לכל התורה כולה. והכא נמי במצוהו לעשות איכא איסורא דאורייתא, משום לא תאכילום, דהוה כמאכילו בידים. כמש"כ הרשב"א בחי' לשבת ר"פ מי שהחשיך הנ"ל דהא דתניא ביבמות קי"ד ע"א לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם וכו' דאיכא איסורא דאורייתא, משום לא תאכילום וכן הביא המל"מ בסוף הל' מאכא"ס, בשם חי' הרשב"א דמצוהו לעשות הוה כמאכילו בידים. וא"כ קשה למ"ל קרא מיוחד לענין שבת? בשלמא לדעת הטור או"ח סי' שמ"ג, לפי' הב"י שם דסובר דהני צריכותא שביבמות קי"ד ע"א הם דחייה בעלמא, ולאו דוקא הם. וא"כ הני תלתא קראי שרצים ודם וטומאה, הוי שלשה כתובין הבאים כאחד, ולכ"ע אין מלמדים מהם לכל התורה כולה. ומש"ה אתי שפיר דצריך קרא ד"ובנך" בקטן עושה ע"ד אביו, דהיינו מצוהו לעשות. משא"כ להרמב"ם דס"ל כפשטא דסוגיא דצריכי להני תלתא קראי, והו"ל כחד קרא, וילפינן מיני' לכל איסורין שבתורה, דלא ליספו להו בידים, כמש"כ הב"י שם [ועיין בט"ז או"ח סי' שמ"ג ובמ"ז שם עש"ה] וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למ"ל קרא בשבת במצוהו לעשות? וע"כ צ"ל דמזה יהי' מוכח כדעת התוס' נדה מ"ו ע"ב ד"ה אין ב"ד. וכמו שהוכיח המל"מ בסוף הל' מאכא"ס הנ"ל, מדלא הקשו התוס' כקושית הרשב"א, דהיכי קרי לה קטן אוכל נבילות שאין ב"ד מצווין להפרישו הא כיון דאמר לה בעל מופר ליך, הו"ל כמ"ד אכול, וכמאכילה בידים דמי. ומדלא הקשו התוס' כן משמע דס"ל דמה דא"ל הבעל מופר ליך, לא חשיב מאכיל בידים. הגם שכתב המל"מ שהוא תימה בעיניו ע"ש. מ"מ יהי' להתוס' הוכחה מהמכילתא הנ"ל, מדבעינן קרא מיוחד לשבת דמצוהו לעשות אסור מה"ת. מכלל דבכל איסורי תורה ליכא איסור מה"ת במצוהו לעשות, רק היכי דספו להו בידים ממש. ואין להקשות דנילף משבת לכל התורה כולה. דזה אינו, דשאני לאו דשבת דחמירא איסוריה, משום דאית בה כרת, וגם יש בה עשה ול"ת. וכן ראיתי ב"דעת זקנים מבעלי התוס' " עה"ת פ' בא [י"ב פסוק ט"ז] בהא דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם, ופירש"י אפי' ע"י אחרים. והר"מ הקשה ע"ז. ובתירוץ הב' שם כתבו, דמה שפירש"י ע"י אחרים, ר"ל ע"י בנו ובתו הקטנים. ואע"ג דנפק מלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך. ה"מ שבת דחמירא איסוריה אבל יו"ט לא. קמ"ל, עכ"ל [ועיין ברמב"ן שם על פירש"י שם] ומבואר להדיא מדבריהם דלא ילפינן כל התורה כולה משבת:

(ו) אבל אכתי יש לדקדק בהא דאמרינן בשבת קכ"א ע"א הנ"ל על המשנה דקטן שבא לכבות אין שומעין לו. ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו. וקשה האיך ש"מ דין קטן אוכל נבילות משבת. הא י"ל שאני שבת דחמירא איסור', משום דאית בה כרת, וגם יש בה עשה ול"ת? אך יש ליישב זה ע"ד פלפול. לפימש"כ התוס' שם ד"ה ש"מ. דצ"ל דמוקי מתני' כר' יהודה דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב ע"ש. וכיון דר' יהודה היא, אתי שפיר לר' יהודה לשיטתו. דהנה לפימש"כ התוס' בשבת ק"ו ע"א ד"ה מה לי. דלר' יהודה שפיר שמעינן דהבערה ללאו יצאת, או לחלק. מדלא כתיב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם, וכתב הבערה. ש"מ ללאו יצאת או לחלק, עכ"ל. ונראה דלהתוס' ספוקי מספקא להו אי ר"י ס"ל ללאו יצאת, או לחלק ולפענ"ד נ"ל להוכיח דר' יהודה ס"ל דהבערה ללאו יצאת. לפי מה דאמרינן בשבת ע' ע"א דר"נ [דס"ל לחלק יצאת] אומר לא תבערו, מה ת"ל. לפי שנאמר ויקהל משה וגו' אלה הדברים וגו' דברים הדברים, אלה הדברים, אלו ל"ט מלאכות וכו' יכול עשאם כולן בהעלם א' אינו חייב אלא אחת, ת"ל בחריש ובקציר תשבות, ועדיין אני אומר על החרישה ועל הקצירה חייב שתים, ועל כולן אינו חייב אלא אחת. ת"ל לא תבערו. הבערה בכלל היתה ולמה יצאת, להקיש אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עלי' בפ"ע, אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עלי' בפ"ע. וברש"י שם ד"ה ועל כולן, הקשה דהאי קרא דבחריש ובקציר תשבות, נמי היא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, וללמד לא ללמד וכו' ותירץ:

דהו"ל כלל בל"ת ופרט בעשה, ואין דנין אותו בכו"פ. א"נ הוי חריש וקציר שני כתובין הבאים כאחד, ואין מלמדין דהו"ל למיכתב חד, עכ"ל ובתוס' שם ד"ה ועל כולן, כתבו:

דנראה כהפי' האחרון שברש"י, דלא ילפינן מחריש וקציר, משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד וכו' ע"ש *). וא"כ לר' יהודה דס"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדין כסנהדרין ס"ז ע"ב וברש"י שם ד"ה קסבר ע"ש. שפיר ילפינן חילוק מלאכות מבחריש ובקציר תשבות, דהוו נמי דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל וכו'. וא"כ לדיד'. ע"כ מה דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם, ולא כתיב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם. ש"מ דללאו יצאת, וא"כ לפימש"כ החו"י בסוס"י קל"ב דהמ"ד דס"ל דהבערה ללאו יצאת, ס"ל ג"כ דבכבוי נמי אינו אלא לאו, ע"ש שכתב הכרח לזה משבת צ"ו ע"ב דאמר רב מצאתי מגלת סתרים, דאסב"י אמר:

אבות מלאכות ארבעים חסר א', ואינו חייב (אלא) על א' מהם וכו' מ"ס הא מיהת לא מספקא וכו'. והקשה למ"ד הבערה ללאו יצאת מאי ספיקא איכא בזה הא מסתברא דהאי אינו חייב על א' מהם קאי אהבערה דאינו אלא לאו? אלא ודאי דהבערה וכבוי הא בהא תליא. ואי הבערה ללאו יצאת. ע"כ דגם כבוי נמי אינו אלא לאו. וא"כ חסר לי' תרתי הבערה וכבוי. ואסב"י לא קאמר אלא אינו חייב על א' מהם ע"ש. וא"כ עפי"ז אתי שפיר מה דשמעינן מהמשנה דקטן שבא לכבות אין שומעין לו, לענין קטן אוכל נבילות דב"ד מצווין להפרישו. דאין לומר דשאני שבת דחמירא איסורי' דיש בה כרת. דזה אינו, דהא לר' יהודה קאי מתני'. ולר' יהודה לשיטתו דס"ל הבערה ללאו יצאת. א"כ לדידי' גם בכבוי אינו אלא לאו, וליכא כרת כלל גבי כבוי. ולהכי שפיר ש"מ דין קטן אוכל נבילות, דאינו אלא לאו. מכבוי דג"כ אינו אלא לאו. ואין להקשות דגם למ"ד כבוי אינו אלא לאו, אפ"ה איכא למימר דשאני שבת דחמירא דיש בה עשה ול"ת. זה אינו, דגם זה יש ליישב עפי"ד הרשב"א בחי' ליבמות ד"ו ע"א, דרק על האבות מלאכות נאמרה העשה, והוי עשה ול"ת. אבל היכא דאינו אלא ל"ת גרידא לא מצטרף העשה לל"ת ע"ש. וא"כ כיון דקאי הכא למ"ד הבערה ללאו יצאת, שוב ליכא אלא ל"ת גרידא. ושפיר ש"מ דין קטן אוכל נבילות משבת. ועפי"ז אפשר ג"כ לומר דזה הי' טעמם של הרי"ף והרא"ש במה שהשמיטו למה דאוקי ר' יוחנן למתני' דשבת, דמיירי בקטן העושה ע"ד אביו. משום דס"ל דלדידן דקיי"ל הבערה לחלק יצאת. וא"כ ע"כ גם בכבוי איכא כרת. וליכא למישמע כלל דין קטן אוכל נבילות משבת. דשפיר י"ל דשבת שאני דחמירא איסורי' ושוב א"צ לתי' דר' יוחנן דמוקי למתני' בקטן העושה ע"ד אביו [אך לפירש"י שם ע"כ צריכין לתי' דר' יוחנן, כיון שפי' דהקושיא קאי על ר"פ שביבמות. דבשבת קאי. כנ"ל אות א'] כן י"ל ע"ד פלפול:

(ז) אמנם באמת גוף דברי החו"י לא נהירין לי והרבה תשובות יש לי להשיב על דבריו בס"ד. דאם נימא דהבערה וכבוי בחדא מחתא מחתינהו. ולמ"ד דהבערה ללאו יצאת. ה"ה נמי בכבוי. וא"כ לפימש"כ התוס' בפסחים ה' ע"ב ד"ה לחלק, בשם הריב"א דלמ"ד ללאו יצאת, ליכא איסור ביו"ט, כיון דאין שם מלאכה עליה ע"ש. קשה מהא דתניא בביצה כ"ב ע"א אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עלי' וכו'. ומוקמינן לה דההיא ר' יהודה היא ע"ש. והא לפי מה שהוכחתי דר' יהודה ס"ל דהבערה ללאו יצאת. ולהחו"י גם כבוי אינו אלא לאו. וליכא איסור ביו"ט כלל וקשיא דר' יהודה אדר' יהודה? אלא ודאי דלא כהחו"י. אבל אי משום הא יש ליישב עפי"ד התוס' בביצה כ"ג ע"א ד"ה על, שכתבו דאפי' למאן דשרי הבערה שלא לצורך כלל בירושלמי היינו לפי שישנו פעמים לצורך אוכל נפש. אבל כבוי דלעולם אינו לצורך תקון או"נ ודאי אסור לכ"ע ביו"ט, עכ"ל. ומדברי התוס' אלו מוכח דס"ל כהחו"י. דאל"כ קשה למה להו למימר האי טעמא גבי כבוי משום דלעולם אינו לצורך תקון או"נ. הא בלא"ה אסור לכ"ע. דמאן דשרי הבערה שלא לצורך הוא רק משום דס"ל ללאו יצאת. כמש"כ התוס' שם לפני זה. וא"כ כבוי דהוי אב מלאכה לכ"ע אסור אלא ודאי דס"ל כהחו"י דלמ"ד ללאו יצאת. ה"ה כבוי נמי אינו אלא לאו, ואפ"ה אסור כבוי לכ"ע, משום דלעולם אינו לצורך תקון או"נ. ואתי שפיר דלא קשה דר' יהודה אדר' יהודה ודו"ק [ולפי מה שפי' המהר"ם שי"ף שם לדברי התוס' אלו ע"ש. אינו מוכח כלל מהתוס' דס"ל כהחו"י. וא"כ הדק"ל דקשיא דר' יהודה אדר' יהודה עש"ה], אלא אי קשיא על החו"י הא קשיא. ובוש אני לומר שכפי הנראה במחכ"ת אישתמיט מיני' משנה מפורשת בשבת כ"ט ע"ב דר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. ובתו"י שם כתבו:

אע"ג דר' יוסי אית לי' דהבערה ללאו יצאת, בכבוי מודה דחייב אף בפ"ע, כדתנן בפ' כלל גדול ושוב אמר מהר"ם דמהר"ח אמר דבפ' ספק אכל בהדיא פוטר ר' יוסי בהבערה, ומחייב בכבוי, עכ"ל. הרי מבואר להדיא דאף ר' יוסי דס"ל הבערה ללאו יצאת, מ"מ בכבוי מודה דחייב חטאת. אך מחמת חומר הנושא צ"ל דמר' יוסי אין ראי' כל כך. דהא מחלפא שיטתי' דר' יוסי. דבירושלמי שבת פ"ב ה"ה, אמרינן שם:

הבעיר ובישל, ר' יהודה מחייב משום מבעיר, ור' יוסי משום מבשל. וקשיא על דר' יוסי הבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה אינו מחייב משום מבעיר אלא משום מבשל. ופי' הק"ע דהבערה לחלק יצאת. למה לא יהא חייב על הבערה שהיא אב לכולן. ובשי"ק שם הקשה דהא ר' יוסי סבר הבערה ללאו יצאת, ולא קשה קושיית הירושלמי. וכן הקשה המרה"פ שם ע"ש. ומזה מבואר דבירושלמי מיחלפא שיטתי' דר' יוסי. ועפי"ז אתי שפיר ג"כ דברי התוס' בביצה כ"ג ע"א ד"ה על, בשם הירושלמי גבי נר של בטלה דר' יוסי אוסר, משום דס"ל הבערה לחלק יצאת כנ"ל, וקשה דהא יוסי ס"ל ללאו יצאת. ולפנינו בירושלמי ביצה פ"ה ה"ב, איתא:

חזקיה אוסר וכו' ע"ש. וכ"ה ברא"ש פ"ב דביצה סי' כ"ב [ואין תח"י כעת מפרשי מס' ביצה לעיין אם הרגישו על התוס' בזה. או אפשר ט"ס היא]. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבירושלמי מיחלפא שיטתי' דר' יוסי וס"ל לחלק יצאת כנ"ל. אמנם באמת להירושלמי הנ"ל בל"ז יש להעיר על תירוצי הנ"ל במה שהוכחתי דר' יהודה ס"ל הבערה ללאו יצאת. דהא בירושלמי הנ"ל מבואר דר' יהודה ודאי ס"ל דהבערה לחלק יצאת. ולהכי מחייב ר' יהודה שפיר משום מבעיר. וגם להירושלמי שם נדחה מה שכתבתי דלמ"ד הבערה לחלק יצאת, א"צ לתי' ר' יוחנן דמוקי מתני' בקטן העושה ע"ד אביו, משום דבלא"ה איכא למימר דבשבת שאני כנ"ל. ולהירושלמי זה אינו. דהא מבואר שם בהלכה זו דר' יוחנן הוא המ"ד הבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה [דהיינו הבערה לחלק יצאת] וכו' ע"ש. וא"כ לר' יוחנן לשיטתו לא לאוקמי מתני' בקטן העושה ע"ד אביו כנ"ל. ועוד קשה על החו"י מרש"י שבת מ"ב ע"א ד"ה אבל, דמבואר שם לשמואל דחייבין סקילה על כבוי ע"ש. אף דס"ל לשמואל כר"י דהבערה ללאו יצאת. כמבואר להדיא בשבת ע' ע"א. אלא ודאי דלא כהחו"י. ומצאתי בקובץ על הרמב"ם בהל' שבת פ"ז ה"א שכתב בשם הס' שושנים לדוד כעין סברת החו"י. ע"ש שסיים דסברא זו לא מחוור כלל וכלל ע"ש. ובמחכת"ה לא ראה כלל להחו"י גם לא העיר שם בכל מה שכתבתי בזה. ועוד הרבה יש לפלפל בזה ולא עת האסף פה:

(ח) אולם אחזה אנכי דעדיין קשה האיך ס"ד דהש"ס למישמע דין קטן אוכל נבילות, מקטן שבא לכבות בשבת. אף אם נימא דכבוי אינו אלא לאו גרידא ולית בי' כרת. מ"מ אכתי איכא למימר דשאני שבת דחמירא. משום דמחלל שבת כעכו"ם. כעירובין ס"ט ע"ב האי תנא הוא דחמירא לי' שבת כע"א. וכן בחולין ה' ע"א דמומר לחלל שבת הוי כמומר בכל התורה כולה. ופירש"י האי תנא חמירא לי' שבת כעכו"ם וכו' ע"ש. ועיין במג"א סי' ש"ו ס"ק כ"ט שהיה לו גירסא ברש"י דשבת חמור מע"ז. וכתב דצ"ע מנ"ל הא ע"ש. ובס' בה"י על יו"ד סי' ב' כתב להגיה ברש"י דשבת חמור כעכו"ם. וכ"כ בשו"ת פמ"א ח"ב סי' ג'. ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' קכ"ח בא"א ס"ק נ"ו שהיה לו ג"כ הגירסא ברש"י חמירא שבת מע"ז. ובס' תיבת גמא להפמ"ג בדף ע"ח ע"א בחקירה ז', כתב ליישב ב' הגירסאות שיש ב' עובדי עכו"ם:

א', הכופר בה' לגמרי, וזה חמור ממחלל שבת. משא"כ מי שעובד עכו"ם כדור אנוש מחלל שבת חמור מיני' ע"ש. ועפי"ז אתי שפיר הא דגיטין נ"ג ע"ב דאמרינן שם לר"מ משום חומרא דע"א קניס וכו' ולר"י משום חומרא דע"א מיבדל בדילי מיני' ע"ש. הרי דע"ז חמור משבת. ולה"תיבת גמא" הנ"ל אתי שפיר דמנסך היינו שכופר בה' לגמרי, וחמור ממחלל שבת. ועיין ברש"י יבמות מ"ח ע"ב ד"ה גר תושב, שכתב ג"כ דמחלל את השבת כעובד עכו"ם. וכ"ה בתוס' ב"ב קי"ט ע"א ד"ה שנאמר, דבכמה דוכתי אמרינן דדומה מחלל שבת לעובד אלילים, וכ"ה בתוס' סנהדרין ע"ח ע"ב ד"ה לא, דמחלל שבת ככופר בעיקר ע"ש. ומדנקטו הש"ס ורש"י ותוס', בכ"ף הדמיון, מוכח להדיא דמחלל שבת אינו שוה לגמרי לעובד ע"ז וכופר בעיקר. וע"כ דכופר בעיקר חמור טפי. וכמ"ש בשו"ת ח"צ סי' ע"ז באד"ה כוונתו, מכמה מקומות, דטבע כ"ף הדמיון כך הוא שאינו שוה ממש. וע"ש בהגהות הגאון רי"ש מלבוב ז"ל (ועיין בט"ז יו"ד סי' רמ"ב סק"א עש"ה], ואעפ"י שהתוס' בב"ב הנ"ל כתבו בלשונם דדומה שבת לע"ז. מ"מ גם מלשון זה אין ראי' שהם שוים בשיווי גמור. כמש"כ הלב"ש בספרו הנחמד ערבי נחל פ' קדושים, דלשון דמיון נאמר על דמיון קצת במעט מזער. וכאמר"ם סו"פ א"ט לרבות את הדומה והדומה לדומה. ואלו תיבת דומה יהי' הכוונה דומה לגמרי, האיך נמצא דומה לדומה וכו' ע"ש. ותמהני על המג"א והפמ"ג בתי"ג שלא הביאו מכ"ז. ועכ"פ שבת חמור שיש לו דמיון לעובד ע"ז. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דשאני שבת דחמירא, ולהכי קטן שבא לכבות אין שומעין לו. והאיך ש"מ מזה דין קטן אוכל נבילות? וסבור הייתי לומר דאם נימא דכבוי אינו אלא לאו כנ"ל. יהיה מכאן ראי' להתו"ש, מובא בפמ"ג או"ח בא"א ובמחצהש"ק על המג"א סי' ש"ו ס"ק כ"ט הנ"ל, שכתב דניהי דשבת חמור כע"ז. מ"מ דוקא מה שהוא אב או תולדה דחייבין עלי' כרת או סקילה. משא"כ תחומין דאינו אלא לאו ע"ז חמור מיני' ע"ש. והמחצהש"ק שם כתב דאפשר דס"ל להמג"א דאיסור שבת וכל אביזרייהו, והיינו אפילו דבר שאין בו כרת וסקילה, מ"מ שקול כע"ז ע"ש. ועיין בפמ"ג או"ח בפתיחה להל' שבת, שעלה ונסתפק בזה. והעיר שם מסנהדרין ס"ו ע"א. וחילק שם בין לאו דתחומין, לש"ב, ולאו דמחמר עש"ה. ובמחכת"ה לא העיר אז מהמג"א והתו"ש שבסי' ש"ו הנ"ל. ובס' משנ"ח, מובא בפתח"ת יו"ד סי' ב' סק"ח כתב להביא ראי' דאף אם עבר על לאוין דשבת וע"ז, לא הוי מומר לכל התורה, עד שיעבור על מיתת ב"ד ע"ש. ולא העיר מכל הנ"ל וא"כ אם נימא דהא דחמירא שבת כע"ז, היינו דוקא היכא דעבר על אב מלאכה וכדומה דאיכא מיתת ב"ד. משא"כ היכא דלא עבר רק על לאו דשבת, לא חמירא שבת משאר איסורין שבתורה. וא"כ אתי שפיר מה דש"מ דין קטן אוכל נבילות מדין כבוי שאינו אלא לאו כנ"ל להחו"י. אבל לפי מה שכתבתי לסתור דברי החו"י הדרא קושיא לדוכתה ץ אמנם אח"כ נזכרתי שכ"ז יהי' תלוי בגמרא מפורשת ביבמות ו' ע"א דאמרינן שם על הא דתניא יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת. ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו וכו' לא לאו דמחמר ואפ"ה לא דחי. ופריך אלא דקיי"ל דעדל"ת ליגמר מהכא דלא לידחי. וכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי. והא תנא בעלמא קאי ולא קפריך וכו' ע"ש. וברש"י שם בד"ה וכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי, דקיי"ל מחלל שבת כעובד עכו"ם, ומש"ה אפי' לאו גרידא לא דחי, ומנייהו לא גמרינן, עכ"ל, ובד"ה והא תנא, כתב דאשכחן תנא בעלמא דיליף שאר לאוי וכו' מלאו דשבת לחומרא, ולא פרכינן שאני לאוי דשבת דחמירי עכ"ל. הרי מבואר דלא פרכינן שאני לאו דשבת דחמירא. וגם מדברי רש"י ד"ה וכ"ת הנ"ל מבואר דאפי' המחלל שבת בלאו גרידא כלאו דמחמר, אפ"ה חמור כעכו"ם. ותמהני על התו"ש והפמ"ג והמחצהש"ק והמשנ"ח שלא הביאו מזה וצ"ע:

וכצאתי, אמרתי לצאת במחאה גלויה, נגד התועבה הנעשית במחניכם קדוש, להעמיד צלם בהיכל בית הספר לנערות (אשר מחוץ לעיר.) הלא הוא רווק מורה-רעה, מומר לאותו דבר לחלל שבת בפרהסיא חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש-דת, קנאת ה' צבאות. הזאת העיר מוינעשט ששמעתי לאמר שבשנים קדמוניות, היתה לתל תלפיות, שממנה יצא תורה ונתגדלו מורי הוראות. ועתה בעוה"ר ירדה פלאות, הפלא ופלא, הפלאה זו תורה [כשבת קל"ח ע"ב], הולכים חשכים ואין נוגה עליהם אורה, זו תורה [כמגילה ט"ז ע"ב], איכה היתה לזונה קריה נאמנה, עיר הצדק שהיתה לשם ולתפארת בכל המדינה? על זה דוה לבנו, ועל אלו חשכה עינינו, שעדיין השטן מרקד בין קרנינו, עודינה תכלינה עינינו, אל עזרתינו! אבל אשרי תמימי דרך המחנכים לבניהם, ולבנותיהם, מנעוריהם, על פי דרכם בדרך התורה להיות דרושים לכל חפציהם. וברצות ה' דרכם גם כי יזקינו לא יסורו אחרי לבביהם, ואחרי עיניהם הואילו נא בטובכם לגרש את הלץ זד יהיר מעירכם, וצא טמא תאמרו לו! ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, וחדות ה' יהיה מעוזכם

! בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה