שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן מד
כבוד הרב המופלג בתו"י וכו' מו"ה דוד
צבי ריספלער נ"י בעיר פאשקאני. ע"ד שאלתו בשם אדמו"ר הרה"צ המפורסם וכו' שליט"א, היות שנמצא אצלו יי"ג כשר, מכרם ישראל מבאסאראביע והיי"ג יש לו טעם מתוק. ע"כ שואל לדעת אם מותר לשתותו בחג הפסח מטעם שהוא חושש שמא נתהוה מתיקות היין גפן, על ידי איזה תערובת "זאנד-צוקער'" (טאם). וכבר פסק הרמ"א בסי' תס"ז ס"ח דצוקער אסור לאכול בפסח:
תשובה
הנה לא אמנע מלהודיע לכת"ר את אשר נתברר לי בבירור גמור, כשמש בצהרים, שבזמנינו אין שום חשש כלל לתערובת חמץ בהצוקער, ולא בה"זאנד-צוקער" (טאם) ולא בחתיכות צוקער המרובעות (וווירפטל), כי אני הגבר הכשרתי כמה שנים את בית חרושת המעשה צוקער (פאבריק) בריפיטשען, הסמוך ונראה לעיר שטעפאנעשט. ועיני ראו, ולא זר, כי בתעשית הצוקער בכלל ובפרט אין חשש חימצא ובר חימצא כלל וכלל "לא". ואלו הי' עשית הצוקער בזמן הרמ"א ז"ל כבימינו, ברור כשמש, שלא הי' מחמיר כלל, ואדרבה הי' מתירו באכילה, עפי' למהדרין מן המהדרין. וכבר הקיל בד"ז בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' ס"ה, וכתב שקיסטין צוקער פשט היתרו, עפ"י אמה"ג ז"ל. וכתב עוד וז"ל:
הוט-צוקער הנקח מגוי, הדר בשכונתי, הוא כשר יותר, מכל המצות שלנו, והלואי שכזית אפיקומן שאכלנו יהי' כל כך בהכשר וכו' יעו"ש. וכן כתב בס' בית מאיר חאו"ח סי' תס"ז, והעיד מפי אנשים ישרים וכשרים, שהיו עושים הצוקער לפסח, והעידו שבאמת אין שום חשש שנתערב בו מידי. ואדרבה אפי' אם נמצא לפעמים תוך הדקדק יורות הסירופ) כמו שערות, או צרורות עפר. הנה הבישול הזה טבעו שיפלוט אותו הפסולת חוצה, ע"י הרתיחה, שקורין שוי"ם, שתמיד עומדין העושין האומנים, ומנקים זוהמא זו, עד שלא נשאר מאומה. ואפילו אם הי' באפשרות שנפל לשם פירור לחם [מה שאני מעיד שאינו באפשרות כלל בזמנינו] טבע הבישול להפליט. ומטעם זה כתב שלולא שחשש:
לדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, שאי אתה רשאי להתירן בפניהם, הי' מתירו באכילה להדיא וכו'. אבל באמת אינו אלא מנהג בטעות, כי הדורות שלפנינו לא היו בקיאים במעשהו וכו' יעו"ש:
אמנם בגוף החשש שחשש בס' בית מאיר הנ"ל, שלא להתיר את הצוקער לאכילה בהדיא, משום האי דינא:
דדברים המותרים, ואחרים נהגו בהם איסור. יש להעיר בנידון דידן, עפ"י מה שראיתי בס' ברכי יוסף סי' רי"ד, בשיו"ב, שכתב לחקור בד"ז אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. וכתב וז"ל:
ונראה דדבר פשוט הוא שאינו אלא מדרבנן, והכי דייק לשון הש"ע יו"ד סי' רי"ד] שכ':
דברים המותרים ונהגו בהם איסור, הוי "כאלו קבלו עליהם נדר" וכו'. ולשון כאלו קבלו עליהם הכי משמע וכו'. והדבר מבואר ברא"ש פ"ד דפסחים סוס"י ד' וכו'. ונפ"מ לענין ספיקא וכו' דיש להקל דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא. ותימה על הגה"ק חיד"א ז"ל, והמה"ר ש"ע שהביא ד"ז בשמו, שבמחכת"ה אישתמיט מינייהו גמרא מפורשת בנדרים ט"ו ע"א, דאמרינן להדיא:
מאי בל יחל מדרבנן וכו' דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וכו'. ופירש"י (שם בד"ה אי):
"ומה"ת אינו בבל יחל, אלא מדרבנן". הרי מבואר להדיא דד"ז אינו אלא מדרבנן. וכן פירש הרא"ש ז"ל להדיא בנדרים פ"א ע"ב, ד"ה:
דברים המותרים. וז"ל: צריכים התרה מדרבנן, שלא יבאו לזלזל בדברים אסורים וכו' עכ"ל. ומה שפירש רש"י ז"ל, שם, בד"ה רשב"ג אימר יפר, משום שנאמר "לא יחל דברו" "דאורייתא". ראה שם בהגהות הב"ח ז"ל, שהגיה בפרש"י, שכ':
דמה שכ' רש"י מלת "דאורייתא". קאי על מה שפירש"י לפני זה, בד"ה:
א"צ להפר. משום דרחמנא זכייה בהני מלאכות דאורייתא וכו' יעוש"ה ותבין. וא"כ דברי פירש"י ז"ל לאו סיתראי נינהו למש"כ בעצמו בנדרים ט"ו ע"ב הנ"ל. ראה בס' ידות נדרים סי' רל"ד ס"ק נ"ט שכ' וז"ל:
ומה יקרו בזה הגהת הב"ח על דברת רש"י בנדרים [פ"א ע"ב. הנ"ל.] וכו' ובזה עמדתי על דברי רש"י שם שכ' ר"ג אומר יפר "משום שנאמר". ולפנינו בש"ס כ' "שנאמר"? ולפ"מ שכ' א"ש עפי"ד הס' יבין שמועה בשם תלמידי רשב"א ז"ל דבכל מקום דנקט הש"ס "שנאמר" הוא דאורייתא, והיכא שנקט "משום שנאמר" הוא מדרבנן. וכו'. ע"ש -- א):
ועפי"ז תמהני מאד על הגה"ק בעל "אור החיים" בספרו הבהיר "פרי תואר" על יו"ד סי' ל"ב, באד"ה:
וראיתי לפר"ח. ובאד"ה:
ורש"י ז"ל ובאד"ה:
תו איכא למידק. שם כפל ושנה ושלש דלדעת רש"י והר"ן בנדרים פ"א ע"ב. (ע"ש בר"ן ד"ה ד"א, ובד"ה משום שנאמר] הא דדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, דאורייתא הוא. ופליאה נשגבה בעיני שנראה ברור שבמחכת"ה אישתמיט מיני' הגמ' מפורשת נדרים ט"ו ע"ב ופירש"י הנ"ל ודברי פירש"י בנדרים פ"א, צריכים להגיה, כמש"כ בהגהות הב"ח הנ"ל. ומצאתי בב"ח על הטויו"ד רס"י רי"ד, שהביא ג"כ להא דנדרים ט"ו ע"ב ופירש"י הנ"ל. וכתב:
דזש"כ הטור "הוי כאלו קבלו עליהם בנדר", כלומר אינו נדר גמור מדאורייתא לא הוי עכ"ל. ועפי"ז שפיר כתב בהגהות הב"ח בנדרים פ"א ע"ב הנ"ל להגיה בפירש"י. והיינו משום דאזל לשיטתו, למש"כ בב"ח הנ"ל דד"ז אינו אלא מדרבנן. הרי ת"ל הראיתי לדעת בס"ד דד"ז דדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם, אינו אלא איסור מדרבנן. מטעם שלא יבאו לזלזל בדברים אסורים, כמש"כ הרא"ש הנ"ל. ומטעם זה יש להקל בספיקא, כמש"כ ה"ברכי יוסף" הנ"ל. ובמחכת"ה בחנם טרח להוכיח זאת מלשון הש"ע [שגם בדקדוק לשון זה, כבר קדמוהו הב"ח, כאמור] וגם הוכיח זאת מלשון הרא"ש. בפ"ד דפסחים. ולמה לו להביא ממרחק לחמו, והלא ד"ז מבואר בגמרא וברא"ש במקור מקומו טהור, כדבר האמור:
וא"כ בנידון שאלתינו, דלאו דבר ברור הוא, דיש בהיי"ג איזה תערובת צוקער, רק כ"ק הרה"צ שליט"א העלה ספק זה מדנפשו הטהורה, שמא יש בהיי"ג איזה תערובות צוקער. והרי זה ספק באיסור דרבנן, דהרי גוף הצוקער, להכשירו לחג הפסח הוא באמת מדברים המותרים, רק שאחרים נהגו בו איסור, בטעות. כמש"כ בס' בית מאיר הנ"ל. והרי קיי"ל ספק דרבנן להקל. וליכא למיחש כלל בנידון דידן שלא יבאו לזלזל באיסורים:
וגדולה מזו י"ל בנידון שאלתינו, כי אחרי שנתברר לן בבירור גמור דבזמננו אין שום חשש כלל על הצוקער שיש בו איזה תערובת כ"ד, כאמור. וא"כ באמת הוא מנהג. בטעות שלא לאכול סתם צוקער בחג הפסח. והרי כבר נודע מש"כ התוס' בפסחים נ"א ע"א ד"ה אי, בשם רבינו נסים ז"ל דדברים שנהגו מחמת טעות, שסבורים שהוא אסור, והוא מותר, יכול להתיר בפניהם. וכ"כ הרא"ש בפ"ד דפסחים סי' ג'. וכן הוא בירושלמי פ"ד דפסחים ה"א, ובתענית פ"א ה"ו [עיין במראה הפנים על הירושלמי פסחים פ"א ה"ו הנ"ל ד"ה כל דבר יעו"ש]. וכ"ה בטוש"ע סי' רי"ד סעי' א'. עכ"פ בספיקא בתערובת כבנידון דידן פשיטא דיש להקל בלי שום פקפוק:
והא שאין מתירים בזמנינו את הצוקער. לאכלו בפסח, כשלא הוכשר מתחלתו לכך, הוא רק משום דישראל קדושים נהגו להחמיר בחומרות יתרות לצורך חג הפסח, ואם נתיר להמון עם ליקח סתם צוקער לצורך חג הפ' יקחו גם מהחניות שאינם שומרים את הצוקער שלא יעלה עליו אבק חמץ, ע"כ מחמירים אנו להעמיד שומרים ונאמנים בבית-חרשת-המעשה, וממילא יזהרו לשמור את הצוקער גם בהחניות, ודעת לנבונים נקל:
ב)
בהא סלקינן דבנידון שאלתינו אין שום חשש כלל על היי"ג. וכ"ק הרה"צ שליט"א יוכל לצאת בו יד"ח ארבע כוסות, וישמח בשמחת הרגל:
בצלאל זאב שאפראן