שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן לט
כבוד בני הרה"ג וכו' מוה"ר חנוך העניך
שליט"א רב בבאקארעשט. ע"ד אשר שאלת לדעת, בהא דקיי"ל בעה"ב בוצע ואורח מברך האיך הדין, אם האורח הוא כהן, אם ג"כ בעה"ב בוצע, או דלמא האורח הכהן הוא הבוצע? וגם האיך הדין, בהא דאורח מברך. אם הבעה"ב הוא כהן. אם הבעה"ב הכהן מברך, או דלמא האורח מברך אעפ"י שבעה"ב הוא כהן?
תשובה
(א(מקור מקומו טהור שואף וזורח. בברכות דף ח"ו ע"א: ר' זירא חלש, על לגבי' ר' אבהו, קבל עלי' אי מתפח וכו' עבידנא יו"ט לרבנן. אתפח עבד סעודתא לכולהו רבנן. כי מטא למשרי (ופירש"י לפרוס ברכת המוציא ולאכול] א"ל לר"ז לישרי לן מר. א"ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר בעה"ב בוצע. שרא להו. כי מטא לברוכי. א"ל נבריך לן מר. א"ל לא סבר לה מר להא דר"ה דמן בבל דאמר בוצע מברך. ואיהו כמאן ס"ל כי הא דא"ר יוחנן משום רשב"י בעה"ב בוצע ואורח מברך. בעה"ב בוצע, כדי שיבצע בעין יפה. ואורח מברך כדי שיברך לבעה"ב. וכדי לברר הדבר הדק היטב. אקדים כמה דקדוקים בגמ' זו הראוים לעמוד עליהם:
א) מה שכבר דקדקו בזה רבותינו הקדמונים ז"ל בחי' הרשב"א, ובס' ברכה משולשת בתוספת ר"י חסיד, ובתוספות הרא"ש בברכות שם, ובמהרש"א על התוס' שם ד"ה לא סבר. כיון דר"א ס"ל כהך מימרא דא"ר יוחנן משום רשב"י בעה"ב בוצע, כמו שאמרו ואיהו כמאן ס"ל וכו'. וא"כ אמאי א"ל לר"ז לבצוע והמהרש"א רצה להעמיס דקושיא זו הי' קשה להתוס'. ובמח"כ אישתמיט מיני' דברי רבותינו הראשונים הנ"ל מה שתירצו ע"ז כמו שאבאר בס"ד:
ב) במה שהשיב ר"ז לא סבר לה מר להא דא"ר יוחנן בעה"ב בוצע. אמאי לא הזכיר ר"ז למימרא זו דר"י, בשם רשב"י. כמו שאמרו לר"א כן. ומסתמא גם ר"ז שמע מר"י שאמר הלכה זו בשם רשב"י. דמצוה לומר דבר בשם אומרו. ור' יוחנן בעצמו הקפיד ע"ז, כיבמות צ"ו ע"ב, צ"ז ע"א, וירושלמי ברכות פ"ב ה"א וירושלמי שקלים פ"ב ה"ה, וירושלמי מ"ק פ"ג ה"ז, ובנזיר נ"ו ע"ב, לא אמרו רק על שמעתתא דמתאמרה בבי תלתא, דקדמאי ובתראי אמרינן, ומצעאי לא אמרינן. וכן בירושלמי פ"א דשבת ה"ב, בשם ר' יוחנן, אם יכול את לשלשל את השמועה עד משה שלשלהו. ואם לאו תפוס ראשון ראשון, ואחרון אחרון. כן גרס הק"ע, עי"ש בשי"ק. וכן הוא בירושלמי קידושין פ"א ה"ז דף ט"ז ע"ב, וגם שם גרס הק"ע כן. [והפ"מ גרס בירושלמי שבת וקידושין תפוס או ראשון ראשון, או אחרון אחרון וי"ל] ועיין בשוחר טוב מזמור ל', ובפסיקתא רבתא פ"ב ד', ובזוה"ק וישב ע"ש? ואפשר דר"ז אזיל בזה לשיטתו, שדרשו בירושלמי פ"א דשבת ה"ב, ובפ"ב דשקלים ה"ה, ובפ"א דקידושין ה"ז על ר"ז פסוק זה "ואיש אמונים מי ימצא", ואמר ר"ז לית אנן צריכין חששין לשמועתיה דרב ששת דהוא גברא מפתחה [ופי' הק"ע כיון שהי' סגי נהור, אי אפשר לו לאמרו ולראות כאלו בעל השמועה עומד לנגדו]. וכן אמר ר"ז לר' יסא חכים רבי לבר פדיה דאת אמר שמועתא מן שמיה [ופי' הק"ע. דה"ק כיון שאין אתה מכיר אותו, אין לך לומר משמיה, שהרי א"א לאמרה, ולראות כאלו בעל השמועה עומד לנגדו] א"ל ר' יוחנן אמרן משמיה [ופי' הק"ע. והוא הי' מכירו, ואני הייתי מכיר לר' יוחנן, והרי זה כאלו הייתי מכיר לבר פדא. וע"ש בק"ע עוד פי' א' בשם י"מ. אבל פי' הק"ע נראה יותר בסוגית הירושלמי שם]. וכן אמר ר"ז לר"ב ב"ז חכים רבי לרב וכו'. א"ל ר"א ב"א אמרן משמו. וכ"ה עוד בירושלמי שבת סוף פי"ד (ועיין בירושלמי פ"ח דתרומות ה"ג דף כ"ט ע"א). הרי שדרכו של ר"ז שלא לומר הלכה בשם מי שלא היה מכיר אותו וא"כ עפי"ז י"ל דהכא נמי מש"ה לא אמר ר"ז הלכה זו דבעה"ב בוצע רק בשם ר' יוחנן, שהיה מכיר אותו, שהי' סליק לא"י לקמיה דר' יוחנן, כפירש"י בכתובות מ"ג ע"ב ד"ה אמר ר"ז, ורש"י ב"מ פ"ה ע"א ד"ה דלא, ועוד בכ"ד. משא"כ לרשב"י ודאי לא הי' מכיר, שנראה שגם ר' יוחנן לא הי' מכיר לרשב"י, דהא ר' יוחנן נולד בזמן רבי, כיומא פ"ב ע"ב, וכד הוה יתיב קמיה דרבי קטן הי', ויתיב י"ז שורן אחוריה דרב קמיה דרבי, ונפקי זיקוקין דנורא מפומיה דרב לפומיה דרבי וכו' ולא ידע מה הן אמרין, כחולין קל"ז ע"ב, וכ"כ הרמב"ם בהקדמה לה"יד החזקה" שקטן היה בימי רבי, ע"ש בהשגות הראב"ד ומש"כ הגאון קארו ז"ל. ורבי היה תלמיד רשב"י. כרש"י שבת ל"ב ע"ב ד"ה והא דר"ש הוה רביה דרבי ע"ש וכן בשבת קמ"ז ע"ב אמר רבי כשהיינו למדין תורה אצל ר"ש בתקועה, ועיין בהקדמת הרמב"ם הנ"ל (עיין בירושלמי פ"י דשבת ה"ה דפריך וכי רבי תלמידי' דרשב"י הוה, לא תלמידי' דר"י בר קורשי הוה? כו' ע"ש). ומזה נראה שודאי לא הי' ר' יוחנן מכיר לרשב"י. ולכן לא אמר ר"ז הלכה זו דבעה"ב בוצע, רק בשם ר' יוחנן שהי' מכיר אותו, ולא בשם רשב"י, שגם ר' יוחנן לא היה מכיר אותו, ואי אפשר לו לאמרה ולראות כאלו בעל השמועה עומד לנגדו כנ"ל. א) אמנם באמת אכתי קשה למה לא אמר ר"ז לר' יוחנן ג"כ:
חכים רבי לרשב"י דאת אמר שמועתא מן שמיה. כמו ששאל לר' יסא ולר"ב ב"ז כן כנ"ל וגם למה קיבל הלכה זו מר' יוחנן, אע"ג שא"א לו לראות כאלו בעל השמועה עומד לנגדו וכמו שאמר ר"ז בעצמו דלית אנן צריכין חששין לשמועתיה דרב ששת מטעם זה כנ"ל?:
ג) למה אמר כאן בשם ר' יוחנן בסתם בעה"ב בוצע. ולא נתן שום טעם לדבר, הלא במימרא דר"י בשם רשב"י אמרו רבנן בטעמא בעה"ב בוצע, כדי שיבצע בעין יפה?:
ד) יש לדקדק בדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' ברכות ה"ב שכתב, בעה"ב מברך המוציא ומשלים הברכה, ואח"כ בוצע, והאורח מברך בהמ"ז, כדי שיברך לבעה"ב וכו'. וקשה למה לא כתב ג"כ הטעם, דלהכי הבעה"ב בוצע, כדי שיבצע בעין יפה, כמו שכתב דהאורח מברך כדי שיברך לבעה"ב?:
ה) קשה דר"ז ס"ל כתחלת דבריו של ר' יוחנן בשם רשב"י שאמר בעה"ב בוצע. ולא כסיף דבריו שאמר אורח מברך. אלא ס"ל כר"ה דאמר הבוצע מברך. וע"כ שלא שמע כלל ר"ז מר' יוחנן דאורח מברך. ור' יוחנן לא ס"ל כלל ד"ז. והאיך אמרו אח"כ לר"א דס"ל כר"י בשם רשב"י דאורח מברך? וכבר דקדק בזה גם המהרש"א, ורצה להעמיס דגם קושיא זו הי' קשה להתוס' ע"ש:
ו) יש לדקדק בהירושלמי ברכות פ"ח ה"ב, דאיתא שם עובדא כזו בר"ז ור"א בכמה שינוים. וז"ל הירושלמי:
ר"ז סליק גביה ר"א לקיסרין. אשכחיה אמר אזל למיכול. יהב לי' עגולה דקיצי [ככר לחם] א"ל סב בריך. א"ל בעה"ב יודע כחו של ככרו. מן דאכלון [לאחר שגמרו לאכול] א"ל סב בריך. א"ל חכים רבי לר"ה אנשא רבה, והוא הוה אמר הפותח הוא חותם. ע"כ. וקשה על הירושלמי ג"כ, כיון דר"א בבבלי ס"ל דבעה"ב בוצע ואורח מברך כר' יוחנן בשם רשב"י, והאיך א"ל לר"ז לבצוע? ודוחק לומר דזו המעשה שבירושלמי, הי' קודם ששמע ר"א מר' יוחנן. ועוד קשה למה השיב ר"ז לר"א:
בעה"ב יודע כחו של ככרו. ואמאי לא הזכיר כלל המימרא דר' יוחנן, כמו שהשיב ר"ז לר"א בבבל:
לא סבר לה מר להא דא"ר יוחנן בעה"ב בוצע ולזה י"ל דר"ז בירושלמי אזיל לשיטתו בירושלמי הנ"ל שלא חש להלכה שאמרה מי שלא הכיר את בעל השמועה כנ"ל, וא"כ הכא נמי כיון שר' יוחנן אמר להלכה זו בשם רשב"י ולא הכיר כלל לרשב"י. ולכן לא חש ר"ז לומר הלכה בשם ר' יוחנן. ולהכי לא אמר ר"ז ג"כ טעמא דר"י בשם רשב"י כדי שיבצע בעין יפה. אלא אמר טעמא משום דהבעה"ב יודע כחו של ככרו (שזה טעם אחר הוא. כמו שאבאר לקמן בעז"ה. ולא כהפי' פ"מ ובעל החרדים שסברו שזה טעם אחד עם כדי שיבצע בעין יפה. דלפירושם קשה אמאי לא אמר ר"ז להדיא הטעם כדי שיבצע בעין יפה. כמו שאמר ר"י בשם רשב"י אלא ודאי שלא הי' חש ר"ז לטעמא דר"י בשם רשב"י, משום שלא הכיר ר"י לרשב"י כנ"ל ועפי"ז אתי שפיר מה שאמר ר"ז לר"א בירושלמי:
חכים רבי לר"ה אנשא רבה [וכן אמר ר"ז לאבוי דר"ס חכים רבי לר"ה, כמבואר בירושלמי כלאים פ"ט סוה"ד], משום דר"ז אזיל לשיטתו דצריך להכיר את בעל השמועה, שיהי' בעיניו כאלו בעל השמועה עומד לנגדו, והיו עיניך רואות את מוריך, ואז יוכל לכוין ההלכה, כירושלמי הנ"ל ופי' הק"ע שם. אבל אכתי קשה בבבלי שאמר ר"ז הלכה זו דבעה"ב בוצע בשם ר' יוחנן, ולא הזכיר כלל שר"י אמר הלכה זו בשם רשב"י. גם לא הזכיר שום טעם לד"ז, לא את הטעם כדי שיבצע בעין יפה, ולא לטעמא שהבעה"ב יודע כחו של ככרו? :
ולכן נלפענ"ד ליישב כל הדקדוקים שבבבלי בחדא מחתא, דהנה הרשב"א בחי', והר"י חסיד, ותוספת הרא"ש, תירצו על דקדוק הא' הנ"ל, די"ל דשאני ר"ז שהיה נחשב בסעודה זו כבעה"ב. לפי שר"א היה עביד כל הסעודה לכבודו ולכן שפיר חשבו ר"א כבעה"ב וא"ל לבצוע [ותי' הא' שבתוס' ר"י חסיד הנ"ל אינו מובן כל כך עיי"ש]. ולכאורה תירוצם לא יתכן להירושלמי הנ"ל שלא עביד ר"א כל הסעודה בשביל ר"ז, רק בהזדמן ר"ז לקיסרין הזמינו לאכול עמו. ולא הי' שם אלא כשאר אורח כמבואר והדרא קושיא לדוכתה אמאי א"ל לר"ז לבצוע. והלא ר"א ס"ל בבבלי דבעה"ב בוצע כנ"ל אמנם י"ל דשאני ר"ז משאר אורח. דהא בחולין מ"ה רע"א, אמרו על ר"ז דכי משדרי לי' לא שקיל. וכי הוו מזמנין לי' אזל, אמר אתייקורי הוא דמתייקרי בי. ופירש"י:
"נכבדין הם במה שאני סועד אצלם, והנאתם היא, ואין זו מתנה', עכ"ל. וכיון דאתייקורי הוא דמתייקר ר"א בר"ז, והנאת ר"א הוא במה שר"ז סועד אצלו, ולכן שפיר נחשב כבעה"ב. וא"ל לבצוע ולכאורה אכתי אינו מובן תירוצם של הראשונים הנ"ל. דהא ר"א ס"ל כר' יוחנן בשם רשב"י דעיקר הטעם דבעה"ב בוצע, הוא משום כדי שיבצע בעין יפה. וא"כ מה מועיל זה שהי' ר"ז נחשב אצל ר"א כבעה"ב. הא מ"מ לא שייך גבי ר"ז לומר כדי שיבצע בעין יפה, כיון שבאמת אינו בעה"ב, ורק ר"א הוא הבעה"ב? [ומצאתי בקובץ על הרמב"ם בפ"ז מהל' ברכות ה"ב שדקדק בזה על הרשב"א, וכתב דהתוס' לא ניחא להו בתירוצו, דהא עיקר הטעם כדי שיבצע בעין יפה, וזה לא שייך בר"ז אף שהי' הסעודה בשבילו עכ"ל. ובאמת הרשב"א לאו יחיד הוא בתי' זה. וכבר הסכימו לתי' הזה התוס' ר"י חסיד ותוס' הרא"ש הנ"ל. והקובץ לא ראם וצריכין לומר, דהראשונים הנ"ל ס"ל דהטעם כדי שיבצע בעין יפה, לא נאמר אלא בסתם אורח שבעה"ב מזמינו לאכול אצלו, ועיקר הסעודה לא נעשה אלא בשביל הבעה"ב. וא"כ כיון שמנהגם הי' שהבוצע הי' נותן לכל אחד ואחד מהמסובים בסעודה פרוסה, כמש"כ בתר"י פ"ז דברכות ע"ז שאמרו בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה. דנראה מכאן שמנהגם הי' שהבוצע נותן לכולם ממה שהי' בוצע עכ"ל. ולכן שפיר אמרו בזה שבעה"ב בוצע, כדי שיבצע בעין יפה, פרוסה הראויה לכאו"א, ולא פרוסה קטנה כצר עין. משא"כ האורח המצפה לשלחן חבירו, שהעולם חשך בעדו, כביצה ל"ב ע"ב ע"ש. והא שהחליטו חז"ל על האוכל על שלחן אחרים שהעולם חשך בעדו. הוא מטעם שאמרו בירושלמי ערלה פ"א ה"ג דאמר ריב"ח סימנא דאכיל מן חבריה, בהית מסתכל ב'. וכן הוא בתוס' קידושין ל"ו ע"ב ד"ה כל. וה"פני משה" (על הירושלמי שם), פי' דמאן דאכל מן דחבריה, בוש הוא מלהסתכל בפניו, והופך פניו לצד אחר עכ"ל. ולכן העולם חשך בעדו. -- ב). וא"כ כיון שהאורח יושב בנכאה לבב, ויחשכו עיניו, ובוש להסתכל, לא שייך לומר עליו שהוא יבצע בעין יפה, לחלק לכאו"א פרוסה הראיה לו. כי אם יבצע האורח פרוסה קטנה לכאו"א, יאמרו עליו שעינו רעה בשל אחרים. ואם יחלק פרוסות גדולות, ירא לנפשו שלא יאמרו עליו שהוא מוותר משל בעה"ב. ולכן שפיר אמרו שבעה"ב בוצע, כדי שיבצע בעין יפה, כיון שיש לו כשרון ראות עיניו. משא"כ בסעודה זו של ר"א, שעשה את כל הסעודה לכבודו של ר"ז, ואפי' לפי המעשה שבירושלמי שהזמין רק לר"ז לאכול עמו. אפ"ה כיון דאתייקורי הוא דמתייקר ר"א בר"ז, והנאת ר"א הוא במה שר"ז סועד אצלו, ואין זו מתנה כלל. כפירש"י בחולין הנ"ל. ולכן שפיר נחשב כבעה"ב, והרשות נתונה לו לבצע בעין יפה פרוסה לכאו"א כאדם העושה בשלו. ולכן שפיר א"ל ר"א לר"ז לבצוע, אף שר"א בעצמו ס"ל דבעה"ב בוצע מ"מ כיון דעיקר הטעם לר"א משום דס"ל כר"י בשם רשב"י דהטעם הוא כדי שיבצע בעין יפה. א"כ גם בר"ז שייך הטעם הזה, כי הרשות נתונה לו לבצע בעין יפה ממש. וזה ברור בטעם הראשונים:
וא"כ עפי"ז אתי שפיר הכל, דר"ז השיב לר"א:
לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר בעה"ב בוצע. פי':
אנא לא ס"ל כטעמא דר' יוחנן בשם רשב"י כדי שיבצע בעין יפה. דר' יוחנן אחר הוא שאמר טעם זה בשם רשב"י. כמש"כ התוס' בכתובות ח' ע"א ד"ה רב, דתרי ר' יוחנן היו, אחד תנא, ואחד אמורא [ועיין בתוס' זבחים ל"ב ע"ב ד"ה ור' יוחנן]. ואני לא הכרתי לר' יוחנן שהי' תנא. ולית אנא חש אלא לשמועה זו שהכרתי את בעל השמועה [ואזיל לשיטתו בירושלמי הנ"ל]. ואני לא שמעתי מר' יוחנן האחרון שום טעם להלכה זו. אלא שנה לי ההלכה בסתם, דבעה"ב בוצע. ומשמע דס"ל דלעולם הבעה"ב בוצע, אף היכא שכל הסעודה לא נעשה אלא לכבוד האורח, מ"מ הבעה"ב בוצע, דהא עכ"פ אין האורח בעה"ב. ואולי דטעם דר' יוחנן האחרון הי', משום דס"ל כטעמא דידי' בירושלמי, דלהכי הבעה"ב בוצע משום שהבעה"ב יודע כחו של ככרו. ולטעם זה אף אם כל הסעודה לא נעשה אלא לכבוד האורח והרשות נתונה לו לבצע בעין יפה כאדם העושה בשלו, מ"מ כיון שאין האורח בעה"ב, ואינו יודע כחו של הככר, לכן אינו יודע היאך לבצע מככר זה פרוסה הראויה לכאו"א [כי יש ככר שכחו חזק, והוא משביע יותר, ע"י שבלילתו עבה, או רכה]. וכי מטא לברוכי. א"ל ר"א לר"ז:
נבריך לן מר. פי':
כיון שאתה לא שמעת מר' יוחנן האחרון, אלא דבעה"ב בוצע. והדין דבהמ"ז לא שמעת ממנו כלל. ויוכל להיות שהוא מודה לר' יוחנן בשם רשב"י דהאורח מברך. כדי שיברך לבעה"ב. ולכן נבריך לן מר. על זה השיב ר"ז לר"א:
לא סבר לה מר להא דר"ה דאמר בוצע מברך. פי':
ואני הכרתי לר"ה [כמו ששאל ר"ז לר"א בירושלמי:
חכים רבי לר"ה וכו']. ולכן אני חש לשמעתיה כנ"ל. ועפי"ז נדחה מש"כ הצל"ח ברכות שם על התוס' ד"ה לא סבר עיי"ש]. ואתי שפיר הכל ומיושב דלא קשה כל הדקדוקים שבגמ'. וגם דברי הרמב"ם נתיישבו, דלהכי לא כתב להטעם כדי שיבצע בעין יפה, משום דס"ל כר' יוחנן שאמר ר"ז בשמו להלכה זו בסתם דבעה"ב בוצע, בלא שום טעם לדבר. וע"כ משום דס"ל להחמיר דלעולם בעה"ב בוצע, אף היכא שכל הסעודה לא נעשה אלא לכבוד האורח. ונראה ודאי דפליגו על טעם זה. משא"כ בטעם דהאורח מברך כדי שיברך לבעה"ב. י"ל דגם ר' יוחנן האחרון מודה לר' יוחנן הראשון, שטעם לשבח הוא. והלכה כר' יוחנן דאפי' רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. כמש"כ התוס' ברכות ד' ע"ב ד"ה דאמר. מכש"כ לגבי ר"ה שהוא תלמיד רב (ועיין תוס' חולין י"ג ע"א ד"ה בעא). ודו"ק כי זה נכון:
(ב) ואחר כל החזון הזה יש להעיר בדברי ה"כסף משנה" בפ"ז מהל' ברכות ה"ב במש"כ על הרמב"ם שם שפסק שאם היו כולן בעלי הבית הגדול שבהם בוצע, והוא מברך בהמ"ז. וכתב הכ"מ דנ"ל שכתב כן ליישב הני תרי לישני דאר"י משום רשב"י, כשיש שם אורח. ואידך לישנא דבוצע מברך, כשכולן בעלי בית, ומסתמא גדול שבהם הוא שבוצע. והתוס' ג"כ כתבו ליישבם עכ"ל. ובאמת לשון הכ"מ תמוה במש"כ דהני תרי לישני אמר ר"י בשם רשב"י. וליתא. דבהאי לישנא דאר"ז משום ר"י. לא אמר כלל משום רשב"י, רק בשם עצמו אמרה, כמו שדקדקתי בזה לעיל. אעפי"כ איכא תרי לישני דר"י דבלישנא קמא ר' יוחנן לא אמר להטעם דכדי שיבצע בעין יפה. ובלישנא דר"י משום רשב"י אמר טעם זה. ועוד דבלישנא קמא דר"י לא סיים דאורח מברך, ובלישנא דר' משום רשב"י סיים דאורח מברך. ועיקר כוונת הכ"מ בדעת הרמב"ם ליישב, כיון דעכ"פ בב' הלשונות ס"ל לר"י דליכא בוצע אחר רק בעה"ב. וא"כ כיון דכ"ע מודים בזה דליכא בוצע אחר רק בעה"ב. קשה אמאי אמר ר"ז בשם ר"ה הבוצע מברך. וכן בירושלמי אמר ר"ז בשם ר"ה הפותח הוא החותם. ולמה לא אמרו בהדיא:
הבעה"ב בוצע ומברך. הא בזה דבעה"ב בוצע ליכא פלוגתא כלל וכ"ע מודים לזה ולכן תירץ דהני תרי לישני דר"י איירי כשיש שם אורח, לכך נקטו שפיר הלשון ד"בעה"ב בוצע". והך לישנא דר"ה דנקט "בוצע מברך", איירי כשכולן בעלי בית. וא"כ לא שייך למינקט בעה"ב בוצע ומברך, דהא כולן בעה"ב, להכי מסתמא ודאי גדול שבהם הוא שבוצע. וה"ה בכולן אורחים, ואין ביניהם בעה"ב, ג"כ הגדול שבהם הוא שבוצע וא"כ כיון דע"כ לישנא דר"ה מיירי או בכולן בעה"ב או בכולן אורחים. ממילא י"ל דלא פליג כלל על ר"י, ומודה ג"כ דהיכא שבעה"ב מסב עם אורח, בעה"ב בוצע ואורח מברך. דאפושי פלוגתא לא מפשינן. וזה ג"כ כוונת התוס' שם שכתבו ג"כ דיש ליישב הני תרי לישני דר"י, כשהבעה"ב מסב עמהם, ודאי הוא בוצע ואורח מברך. אבל כשאין בעה"ב מסב עמהם, הגדול שבהם יעשה המוציא, וגם הוא מברך בהמ"ז, עכ"ל. וע"כ ודאי דקשיא להו ג"כ כנ"ל, ולכן תירצו כן, כנ"ל. וכן הוא בס' ברכה משולשת בתוס' ר"י חסיד, שכתב ג"כ שיש לקיים דברי שניהם [פי' לישנא דר"י ולישנא דר"ה] כמו התוס' הנ"ל ע"ש. וכן מצאתי עוד שם בתוס' הרא"ש שכתב כן. וכן מצאתי בס' אור זרוע הגדול הל' סעודה סי' ק"צ שכתב ג"כ כן לקיים דברי שניהם ע"ש. הרי שכל רבותינו הקדמונים יתבו בחד קינא ליישב לישנא דר"י ולישנא דר"ה דלא פליגו ומהא שאמרו בש"ס על ר"א ואיהו כמאן ס"ל וכו'. ליכא ראי' דפליגו לישני דר"י ור"ה די"ל כיון דעדיין לא סיימו הש"ס בלישנא דר"י דאורח מברך. א"כ מנ"ל לומר בלישנא דר"ה דס"ל אורח מברך דנהי דלישנא דר"ה ע"כ מיירי או בכולן בעה"ב או בכולן אורחים כנ"ל, מ"מ י"ל דה"ה כשבעה"ב מסב עם אורח ג"כ הבוצע מברך. ולהכי שפיר קאמר הש"ס על ר"א:
ואיהו כמאן ס"ל. במה דא"ל לר"ז לברך. ועל זה משני הש"ס דס"ל כר"י דאורח מברך, וכיון שכן ממילא י"ל דלא ליפוש פלוגתא, דר"ה מודה דהיכא שבעה"ב מסב עם אורח דאורח מברך. ואין להקשות דא"כ דר"ה מודה דהיכא שבעה"ב מסב עם אורח דאורח מברך. אמאי באמת לא רצה ר"ז לברך. והא הכא ר"א הי' מסב עמהם, והוא הי' בעה"ב, ור"ז הי' האורח, ומ"ט לא בירך ר"ז זה אינו, כיון דר' יוחנן לא סיים קמי' דר"ז דאורח מברך כנ"ל. ולהכי שפיר ס"ל לר"ז דאפי' היכא שבעה"ב מסב עם האורח, ג"כ הבוצע מברך. דנהי דאה"נ דלישנא דר"ה ע"כ מיירי או בכולן בעה"ב, או בכולן אורחים, מ"מ ס"ל דה"ה כשבעה"ב מסב עם האורח, ג"כ הבעה"ב הבוצע מברך כנ"ל. [וכבר כתבתי באות א' דר"ז אזיל לטעמי' בירושלמי, ולא חש להא דר"י בשם רשב"י דאורח מברך, כיון שגם ר"י לא הכיר לבעל השמועה]. משא"כ לדידן דסיימו בש"ס קמן דאורח מברך, שפיר י"ל שלא לאפושי פלוגתא בלישני דר"י ור"ה כנ"ל:
וכן נלפענ"ד מוכח מהירושלמי פ"ח דברכות ה"ב הנ"ל במה שאמרו שם:
"מתניתא פליגא על ר"ה. דתני סדר נט"י עד חמשה מתחילין מן הגדול וכו', באמצע המזון מתחילין מן הגדול, לאחר המזון מתחילין מן המברך. מאי לאו שיתקין עצמו לברכה. ואם אתה אומר הפותח הוא החותם, כבר מתוקן הוא. ור' יצחק שם משני הברייתא דלא פליגא על ר"ה ע"ש. ואי ס"ד דר"י בשם רשב"י פליג על ר"ה, ק"ק על זה שאמרו:
ד"מתניתא פליגא על ר"ה", ולא הוסיפו לומר דגם רשב"י פליג על ר"ה ל אלא ודאי דהכל מודים לר"ה דמיירי בכולן בעה"ב או בכולן אורחים דהבוצע מברך. והיכא דבעה"ב מסב עם האורח, גם ר"ה מודה לר"י בשם רשב"י דאורח מברך. רק ר"ז סובר דר"ה ס"ל דה"ה היכא דבעה"ב מסב עם האורח ג"כ הבעה"ב הבוצע מברך, משום דר"ז לא ס"ל כלל האי דינא דאורח מברך. משא"כ לדידן שפיר י"ל דלא פליגו ר"ה ור"י בשם רשב"י כנ"ל שכל הנביאים הפוסקים הראשונים התנבאו בסגנון אחד דלא פליגו, וע"כ מטעם שכתבתי:
והארכתי בכ"ז יען שראיתי להמהרש"א ז"ל על התוס' שם ד"ה לא סבר, שהעמיס בדברי התוס' כוונה שלא כיונו בעלי התוס' כלל, ודברי התוס' אינם סובלין כלל פירושו. וכן מצאתי בהגהות מלא הרועים על הש"ס (שנדפסו בווילנא) שכתב כן על המהרש"א, אך לא כתב שום טעם למה לא נראה לו פי' המהרש"א בדברי התוס', וגם לא כתב פי' אחר בדברי התוס' ולכן אחרי שכתבתי בעז"ה הפי' הברור בדברי התוס', וכי מצאתי עוד גדולי הראשונים ז"ל שכתבו ג"כ כהתוס', אבאר ג"כ לסתור פי' המהרש"א בזה במחכת"ה:
א) במה שהקשה מי הכריחם לכך ליישב לישני דר"ה ולישני דר"י אהדדי דלכאורה משמע בשמעתין דפליגו אהדדי ר"י ור"ה, כדקאמר ואיהו כמאן ס"ל כהא דאר"י וכו' עכ"ל. זה ודאי לק"מ, דכבר כתבתי שבעלי התוס' ז"ל הי' להם הכרח גדול לזה, דמלבד הראי' מהירושלמי הנ"ל דמשמע דליכא מאן דפליג על ר"ה. גם בל"ז קשיא להו לישנא דר"ה דאמר "הבוצע מברך". משמע דאיכא לאשכוחי בוצע שאינו בעה"ב, אפ"ה כיון שהוא בוצע הוא מברך. והא לב' הלשונות של ר"י וגם ר"ז הסכים לזה דדוקא "בעה"ב בוצע". וזה הוא שהכריחם לתרץ כנ"ל, ומהא שאמרו ואיהו כמאן ס"ל כהא דאר"י וכו'. ליכא ראי' כלל דפליגו אהדדי לישנא דר"ה ור"י. כמו שכתבתי לעיל באר היטב:
ב) מש"כ המהרש"א דנראה דקשיא להו דר"ז סבר כתחלת דבריו של ר"י דאמר בעה"ב בוצע, ולא כסוף דבריו שאר"י אורח מברך עכ"ל. זה ודאי לא נכון לומר דהא קשיא להו. שהרי לא ציינו כלל התוס' לזה. ועיקר ציונם הוא על הא שאמר:
לא סבר לה מר להא דאמר ר"ה. ועוד דלדבריו דעיקר קו' התוס' הוא על ר"ז שס"ל כתחלת דברי ר"י ולא כסוף דבריו. מה זה שכ' התוס' דיש ליישב הני תרי לישני דר"י? אם לא שנימא דכוונת המהרש"א ז"ל הי', כיון דר"ז לא אמר רק תחלת דברי ר"י דבעה"ב בוצע. ע"כ משמע דלא אמר ר"י כלל דאורח מברך. א"כ האיך אמרו אח"כ לר"א דס"ל כר"י בשם רשב"י דאורח מברך. וא"כ עפי"ז הי' ניחא קצת מש"כ התוס' דיש ליישב הני תרי לישני דר"י [אך לשון המהרש"א אינו מדוקדק] אמנם קו' זו כבר ישבתי באות א' ת"ל בפנים יפות:
ג) מש"כ המהרש"א להעמיס בהתוס' דקשה כיון דר"א הוי ידע וס"ל להא דאר"י בעה"ב בוצע וכו' אמאי קאמר לר"ז מעיקרא לישרי לן מר עכ"ל כבר כתבתי באות א' שזה הוא קושיית הראשונים. ותירצו ע"ז, דר"ז הי' נחשב כבעה"ב, כיון שכל הסעודה נעשית לכבודו. ותוס' ר"י חסיד, ותוס' הרא"ש אעפ"י שכתבו ג"כ לתרץ כן קו' זו, אפ"ה כתבו אח"כ ליישב לישנא דר"ה ולישנא דר"י כמו התוס' כנ"ל. הרי להדיא דלאו מחמת קו' הנ"ל כתבו כן. וע"כ ודאי דהתוס' ג"כ לא כיוונו בזה לתרץ קו' זו. וי"ל דס"ל ג"כ כתי' הראשונים הנ"ל -- ג):
ד) גם מש"כ המהרש"א דאית לן לפלוגי בין דאיכא גדול, ובין דליכא גדול, ולכך מתוך ענותנותו של ר"א מעיקרא הוה משוה לר"ז גדול ממנו, ולכך א"ל לבצוע. ור"ז אמר אדרבה אתה הוא גדול, וכיון שאתה בעה"ב יש לך לבצוע כדאמרי' בעה"ב בוצע, בשאין שם גדול, וה"ה בכולן גדולים, עכ"ל. ובאמת דברי המהרש"א כאן תמוהים מאד, במש"כ דר"א הי' מחזיק לר"ז לגדול ממנו. הא מבואר להדיא בירושלמי פ"ח דברכות ה"ב הנ"ל בהך מעשה גופא דר"א ור"ז, דא"ל ר"ז לר"א "רבי". והאיך עלה על דעת המהרש"א כאן לומר שר"א החזיק לר"ז לגדול ממנו? -- וכדי שלא יהיו דברי המהרש"א תמוהים כל כך, י"ל דאין ראי' כ"כ מזה. דר"ז ענוותן גדול הי', ודרכו בקודש. לקרות "רבי" אף למי שהי' חבירו וקטן ממנו, שהרי ר' ירמיה חבירו היה וקטן ממנו, כמש"כ התוס' גיטין י"א ע"ב ד"ה יתיב וכ"ה בתוס' חולין י"ג ע"א ד"ה בעא ע"ש. ואפ"ה אמרינן במנחות פ"א ע"ב דיתיב ר' ירמיה קמי' דר"ז ויתיב וקאמר וכו' א"ל "רבי" אתה אומר כן וכו' ע"ש. הרי להדיא שקרא לי' ר"ז לר' ירמיה "רבי" אף שבאמת לא הי' רבו וע"כ ע"י גודל ענותנותו קרא "רבי" אף למי שלא הי' רבו. ומצינו שהפליגו חז"ל בשבח ענותנותו של ר"ז, עד שאמרו עליו בסנהדרין י"ד ע"א דהוה מיטמר מלמיסמכיה דאר"א לעולם הוי קבל וקיים וכו' ע"ש, וכ"ה בירושלמי בכורים פ"ג ה"ג דר"ז הוון בעי ממניתיה ולא בעי מקבל עלוי וכו' ע"ש. ומצינו עוד בירושלמי פ"ג דדמאי ה"ב שר"ז בעצמו אמר:
לא ר"ז כשר כל כך וכו', ופי' הפ"מ:
דברי ר"ז בעצמו הן, ומרוב ענותנותו אמר וכו' ע"ש [עיין מגילה כ"ח ע"א, ותענית כ' ע"ב ששאלו תלמידיו את ר"ז במה הארכת ימים, וא"ל וכו' ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני וכו' ע"ש ועיין יומא פ"ז ע"א בר"ז כי הוה לי' מילתא וכו' ע"ש. ועיין ברכות כ"ח ע"א דר"ז כי הוה חליש מגירסיה הוה אזל ויתיב אפתחא דבי רנב"ט אמר כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו. וכ"ה בעירובין כ"ח ע"ב בשינוי קצת. ורש"י בברכות שם פי' כי חלפי רבנן, תלמידים היוצאין וכו' ע"ש. וע"כ מפני גודל ענותנותו רצה ליקום אפי' מפני התלמידים. וכן מצינו בשבת קי"ב ע"ב שאמר ר"ז אמר רב"ז אם הראשונים בני מלאכים וכו' אנו כחמורים וכו'. ובירושלמי דמאי פ"א ה"ג, וכן בשקלים ח' ע"ב אמר ראב"ז בשם ר"ז כן. ועיין בתוס' חולין ה' ע"ב ד"ה צדיקים, בשם הב"ר. וי"ל דג"כ מחמת גודל ענותנותו אמר כן. ועפי"ז יש ליישב מה שמצאתי בס' סדר הדורות באות ז', בר"ז, שדקדק בהא דמנחות פ"א ע"ב הנ"ל, וכתב, מדאמר יתיב [ר' ירמיה] קמי' [דר"ז], נראה דר' ירמיה תלמיד ר"ז. וממה שא"ל:
רבי אתה אומר כן. נראה ר' ירמיה רבו עכ"ל. ולפי מה שכתבתי אין ראי' מזה, לא שר' ירמיה הי' תלמיד ר"ז, אף שיתיב קמי'. כי גם ר' ירמיה דרכו בקודש להתנהג בענוה ללמוד תורה. ואזיל לטעמי' בב"מ פ"ה ע"ב דא"ל ר' ירמיה לר"ז:
כל המקטין עצמו לדברי תורה בעוה"ז נעשה גדול לעוה"ב וכו' ע"ש. וכן ממה שא"ל ר"ז לר' ירמיה "רבי", ג"כ אין ראי' שהי' רבו. כי כן דרכו בקודש להתנהג בענוה טפי. ועפי"ז א"ש ג"כ מה שקרא לר"א "רבי" אף שלא היה רבו. ותימה על הסדר הדורות שלא העיר מהירושלמי הנ"ל שקרא ר"ז לר"א רבו ועוד י"ל עפ"י הש"ס שבת קמ"ו ע"ב שקרי רב לר"כ ולרב אסי רבותינו, אף שהיו תלמידים חבירים, כפירש"י שם. וכ"כ התוס' בב"ב ל"ד ע"א ד"ה הוה, שהיו תלמידיו, ואפ"ה קרי להו רבותינו].-- אמנם כן עדיין יש להוכיח שאי אפשר לומר דר"א הוה משוה לר"ז לגדול ממנו מהא דאמרינן בסנהדרין דף נ"ט ע"ב, דבעי מיני' ר"ז מר"א, ירדה לו דמות חמור מהו [ופירש"י:
הא ודאי דבר טמא הוא ואסור] א"ל יארוד נאלא. הא א"ל אין דבר טמא יורד מן השמים. ופירש"י:
יארוד נאלא. תנין שוטה. עוף ששמו תנין, ובוכה ומספיד תמיד וכו' עכ"ל. הרי שהקפיד ר"א על ר"ז טפי וקראו בשם גנאי. ואם איתא דר"א החזיק לר"ז לגדול ממנו. האיך הקפיד עליו כל כך לקרוא לו שם גנאי כזה אלא ודאי דמעולם לא החזיק ר"א לר"ז לגדול ממנו. וקשה על המהרש"א. ומצאתי בגליון הש"ס שציין לעיין בשו"ת חו"י סי' קנ"ב שכתב דבר נחמד בזה. ואין תח"י השו"ת חו"י לעיין בהני מילי מעליותא דילי'. ובאמת שהוא פלא גדול, וכל העובר ישתומם על מה שקרא ר"א לר"ז בשם גנאי כזה והלא חביב וחשוב היה ר"ז בעיני ר"א מאד מאד, עד שקבל עליו דכי מתפח קטינא חריך שקי למיעבד יומא טבא לכולהו רבנן. וכן עשה כנ"ל. וקרא לי' קטינא חריך שקי לשבח במה שיתיב מאה תעניות דלא נשלוט בי' נורא דגיהנם, ובדיק נפשיה ושגר תנורא ויתיב בגויה, ולא הוה שלטא בי' נורא. כב"מ פ"ה ע"א ע"ש. והאיך חזר וקרא אותו כאן "יארוד נאלא" שם של בזיון?
ולכן נלפענ"ד לומר בזה פרפרת נאה. דהנה רש"י ז"ל פי' על הא שא"ל ר"א לר"ז. הא א"ל אין דבר טמא יורד מן השמים, ודבר שאינו הוא. ואם ישנו טהור הוא, עכ"ל. ולכאורה דברי רש"י ז"ל אינם מובנים. דאם דבר שאינו הוא, האיך ישנו וצריכין לומר דהא שפירש רש"י דבר שאינו הוא. היינו על הרוב [כעין מש"כ התוס' שבת נ"ה ע"ב ד"ה ארבעה. וסוטה כ"ז ע"א ד"ה אליבא, ונדה ו' ע"ב ד"ה דהויא] שעפ"י הרוב אינו בנמצא שיורד מן השמים דמות חמור. אבל אם נמצא טהור הוא. ואם כן דדבר שאינו הוא. י"ל דזה הוא שהקפיד ר"א על ר"ז כל כך, על שהיה מטריחו בשאלה במלתא דלא שכיחא. וכן מצינו שעל שאלה כיוצא בזה אפקוה לר' ירמיה מבי מדרשא. כב"ב כ"ג ע"ב וברש"י ובתוס' שם ד"ה ועל דא אפקוה ע"ש. ועיין ברש"י ב"ב קס"ה ע"ב ד"ה על דא עיילוה ע"ש. והכא נמי הקפיד ר"א על זה שהוא מטריחו לשאול דבר שאינו. וי"ל דזה הוא שהכריח לרש"י לפרש ד"דבר שאינו הוא". ולכאורה מה בעי בזה. דהא יש לתלות שהוא חמרא דימא דשרי. כע"ז ל"ט ע"א, אי נמי שנולד מן הטהור שהיוצא מן הטהור טהור כמשנה בכורות ה' ע"ב וכ"כ בהגהות יעב"ץ, ובהגהות מצפה איתן שם וא"כ איזה הכרח היה לרש"י לומר דדבר שאינו הוא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דרש"י הוכיח כן, מדהקפיד ר"א כל כך, על-כרחך ודאי דדבר שאינו הוא. [ואפשר לומר שהקפיד ר"א על ששאל שאלה במעשה נסים, שעדיין לא אירע. דבשלמא רשב"ח ששאל על אטמתא להלכה למעשה הוא בדבר שאירע לו ונעשה לו הנס. משא"כ שאלת ר"ז הי' בדבר שלא אירע לו עדיין. אבל על גוף השאלה במעשה נסים ודאי לא הקפיד ר"א. ומצינו ששאל ר"ז שאלה ובעיא כיוצא בזה במעשה נסים, במנחות ס"ט ע"ב בחטין שירדו בעבים, אי מותרין לשתי הלחם. וע"ש ברש"י ובתוס' ד"ה חטין. דע"י נס ירדו בעבים ע"ש]. וי"ל דהיה לו עוד הכרח יותר גדול מזה. מדקרא אותו דוקא בשם גנאי הזה "יארוד נאלא" מוכרח כן. כמו שאבאר. דהנה יש להוכיח דר"ז דרכו היה לבכות ולספוד תמיד, כדי לקיים והחי יתן אל לבו. מירושלמי ברכות פ"ג סוה"א דר"ז שרע בדיבורא. אתון בעיין מיזקפניה. ואשכחוניה איעני א"ל מהו כן. אמר לון. לכן דאתינן. על שם והחי יתן על לבו. וכן מצאתי במד"ר קהלת ז' סי' ט'. אך במדרש הגירסא בשינוי וז"ל:
ר"ז שרע בדיבורא אזלון מוזקפיניה ואשכחוניה איעני בדיבורא. א"ל מהו כן. אמר לון עלמא דאתינן מן תמן. הא מה דאיתמר והחי יתן אל לבו. ופי' ה"מתנת כהונה" שם, דר"ז החליק ונפל בשדה, והלכו לזקפו, מצאוהו משכב על פני הארץ ברצונו כי אינו חולה. וא"ל מה זה למה אתה מושכב ברצון. וא"ל זהו העולם שבאנו משם וכו' וכ"ז להעלות על לבו מאין שיבא ושמה ישוב. וזהו והחי יתן אל לבו, עכ"ל. וראיתי ב"מראה הפנים" על הירושלמי ברכות פ"ג סוה"א בד"ה שרע בדיבורא. שכתב:
שראה בספר א' נקרא מעריך וכו' ופי' בדיבורא כמו בדברא, כלומר כשיצא החוצה וראה מקום הקברות, נתן אל לבו, ונעשה מעונה וחלש, ושרע ונפל לארץ. והמרה"פ תמה על זה וכתב:
האיך עשה לר"ז כאחד מנמוכי רוח ורכי לבב כל כך, והוא בעצמו ר"ז וכו' שהיה רגיל לנסות עצמו באש הבוערת וכו'. וכעת יתפעל בראותו מקום הקברות אתמהא, עכ"ל, ואני תמה על תמיהתו. הלא לב חכמים בבית אבל ור"ז כר"מ עביד בזה. כמ"ק כ"ח ע"ב דתניא הי' ר"מ אומר וכו' והחי יתן אל לבו, דברים של מיתה, דיספיד יספדוני' וכו' ע"ש. וי"ל דז"ש במדרש קהלת הנ"ל:
הא מה "דאיתמר" והחי יתן אל לבו ולכאורה אינו מובן הלא מקרא מלא הוא. והאיך אמרו על זה "דאיתמר", יותר היל"ל:
הא מה "דכתיב"? ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דכוונת המדרש על הא דתניא שהי' ר"מ אומר כנ"ל. וגדולה מזו נשמע לפי' המת"כ הנ"ל, דמדבריו משמע דר"ז הי' נותן אל לבו דברים של מיתה, אף שלא ראה למקום קברות כלל, ולא שמע למי שידבר ממיתה. מ"מ העלה על לבו דברים של מיתה, באשר הוא סוף כל אדם, והכל למיתה הם עומדים. כברכות י"ז ע"א [וע"ש בגליון הש"ס דהגי' בע"י ר"מ. וכן בילקוט איוב תתקכ"ח הגי' כמו בע"י וי"ל דר"מ אזיל לטעמי' במ"ק כ"ח ע"ב הנ"ל] והמרה"פ הביא במח"כ מעשה לסתור דבריו, במה שהביא שר"ז הי' רגיל לנסות עצמו באש. ואדרבה מזה ראיה שר"ז העלה על זכרונו תמיד דברים של מיתה, ולכן בדיק נפשיה ויתיב בתנור אש לנסות עצמו אם ישלוט בי' נורא דגיהנם, כב"מ פ"ה ע"א הנ"ל וכיון שהוכחנו לדעת דר"ז נעצב ונתן אל לבו והעלה על זכרונו דברים של מיתה. א"כ עפי"ז אתי שפיר היטב הא דאמרינן בנדה כ"ג ע"א דבעי מיני' ר' ירמיה מר"ז. לר"מ דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא. קבל בה אביה קידושין מהו. למאי נפ"מ לאיתסורי באחות. למימרא דחיי' וכו' אראב"י עד כאן הביאו ר' ירמיה לר"ז לידי גיחוך ולא גחיך, ופירש"י:
"בכל תחבולות הללו עסק ר' ירמיה להביא ר"ז לידי שחוק ולא שחק, דאסור לאדם שימלא פיו שחוק, ור"ז מחמיר טפי" -- ד) ולכאורה יפלא מאד למה זה עשה ר' ירמיה כל כך תחבולות להביא לר"ז לידי שחוק. והלא תנן שחוק וק"ר מרגילין את האדם לערוה, כמשנה אבות פ"ג מי"ג, ומשנה דמאי פ"ב מ"ג דלא יהא פרוץ בשחוק. ע"ש בר"ש. ומזה נובע מקור ללשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' דיעות ה"ז ע"ש. ובאדר"נ רפכ"ו, רעק"א סייג לכבוד שחוק. ועיין רש"י שבת ל' ע"ב ד"ה שחוק, וז"ל: שחוק, ממש שאין דעת שחוק מיושבת עליו, ואפי' אינו של לצון, מ"מ אין בו יישוב, עכ"ל. וא"כ קשה למה עשה ר' ירמיה תחבולות כדי להביא לר"ז לשחוק? ולפי מה שכתבתי אתי שפיר כיון שדרכו של ר"ז הי להיות נעצב ולהעלות על לבו דברים של מיתה. ולכן חש ר' ירמיה שלא יגבר עליו ח"ו המרה השחורה, ועי"ז יוכל להגיע לחולי רוח קצרית. כמשנה בכורות מ"ד ע"ב רוח קצרה באה עליו, ופי' הרמב"ם בפיהמ"ש שם שגברה המרה שחורה כל כך עד שנפסדו פעולות הגוף וכחותיו, עכ"ל. וכן פי' הרע"ב מברטנורה שם רוח קצרית, מחמת המרה שחורה הגוברת עליו לפרקים ונשאר בלא הרגש עכ"ל [ורש"י שפי' על רוח קצרה רוח שד. ולא פי' כפי' הרמב"ם והרע"ב שהיא ע"י מרה שחורה משום דבמשנה משמע דרוח קצרה, הוא שוטה כנכפה, כר"ה כ"ח סוע"א. ורש"י אזיל לשיטתי' בחגיגה ג' סוע"ב ד"ה לעולם. דהיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה. וכתב:
ששמע שהוא חולי האוחז מתוך דאגה. ע"ש שנ"ל פי' אחר. אבל לפי' ששמע ודאי משמע דחולי הבאה על האדם ע"י מרה שחורה ודאגה אינו כשוטה. ועיין בפתח"ת אה"ע סי' קכ"א סוסק"ב וצ"ע] ולפי' הרמב"ם והרע"ב שס"ל שע"י תגבורת המרה שחורה יוכל האדם להיות נשאר בלא הרגש. י"ל דלהכי שרע ר"ז בדיבורא. משום שנתן אל לבו [כפי' המעריך הנ"ל]. וגם בל"ז מצינו בר"ז שהיה חליש לביה כתענית ז' ע"א. ולכן השכיל ר' ירמיה ושאל לר"ז שאלה בדבר שאינו, כדי להביאו לידי שחוק מעט להפיג דאגתו ועצבונו ולחזק את לבו, אולי ישכח מעט דברים של מיתה. ור' ירמיה ס"ל דרק למלא פיו שחוק אסור, אבל לשחוק מעט שרי. ועכ"ז ר"ז לא שחק, משום דס"ל דאפי' לשחוק מעט ולא למלא פיו אסור. וי"ל דפליגו ר' ירמיה ור"ז בפשט מה ששנו חכמים בלשון המשנה אבות פ"ו מ"ה. במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. ואחד מהם "מיעוט שחוק". ור' ירמיה הוכיח מזה דמיעוט שחוק שרי, ויפה לקנין התורה. ור"ז ס"ל דמיעוט שחוק. היינו שלא ישחק כלל. כמ"ש התוס' במגילה ה' ע"ב ד"ה ממעטין. דר"ל שלא יהיו ששים כלל וכו'. אבל אין לפרש ממעטין אבל ששים קצת. דא"כ הי' לו לפרש השיעור מה הוא קורא ממעט, עכ"ל. וא"כ הכא נמי מיעוט שחוק, הפירוש שלא ישחק כלל. דאם-לא-כן הו"ל לפרש השיעור מה הוא קורא מעט [ועל-כרחך דס"ל דאפי' במעט שחוק נקרא "פרוץ בשחוק" שצוו למנוע מזה, בדמאי פ"ב מ"ג הנ"ל]. ור' ירמיה ס"ל דמיעוט. משמע שיש שיעור. כפירש"י פסחים צ"ט ע"א ד"ה אם ימעט [וכבר הערותי מזה בתשובה, לעיל סי' ב', לענין ביהכ"נ הנקרא מקדש מעט]. וס"ל דרק למלא פיו שחוק אסור. וא"כ הו"ל כאלו מפרש שיעורא דכל שאינו ממלא פיו שחוק שרי. [ועפי"ז י"ל ג"כ דזה שדקדקה המשנה בדמאי:
"ולא יהא פרוץ בשחוק". וכן הרמב"ם בפ"ב מהל' דיעות ה"ז כתב:
לא יהא אדם בעל שחוק והתלות וכו' וצוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק וכו' ע"ש. פי' דדוקא להרבות בשחוק תדיר אסור, אבל מעט שחוק שרי. ובהגהות מיימוני שם הביא להאדר"נ הנ"ל דשחוק סייג לכבוד. פי' מיעוט שחוק, עכ"ל. וקצת תימה שלא הביא מה ששנו חז"ל בלשון המשנה דמיעוט שחוק הוא מהמ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. וכן יש להוכיח דמיעוט שחוק שרי. מכתובות ק"ג ע"ב שאמרו דמת מתוך השחוק סימן יפה לו. ועל-כרחך הכוונה מעט שחוק דשרי] "ור"ז מחמיר טפי", כפירש"י בנדה הנ"ל [וכן דרכו של ר"ז להחמיר בכל מקום. כמו שמצינו בירושלמי ברכות פ"ח סוף ה"ו שאמרו לו תלמידיו:
רבי מה את מחמיר עלינו ע"ש. ועיין בירושלמי הוריות פ"ב ה"ה, ובציון ירושלים שם ד"ה וכל עמא ר' זעירא, בשם הגר"א ז"ל]:
ועפי"ז אתי שפיר מאד הא דאמרינן בברכות ל' ע"ב אביי הוה יתיב קמי' דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא. אמר וגילו ברעדה כתיב. א"ל אנא תפילין מנחנא. ר' ירמיה הוה יתיב קמי' דר"ז, חזייה דהוה קא בדח טובא:
א"ל בכל עצב יהיה מותר כתיב. א"ל אנא תפילין מנחנא. ופירש"י דהוה קא בדח טובא יותר מדאי, ונראה כפורק עול ועל "תפילין מנחנא" פירש"י:
והם עדות שממשלת קוני ושררתו עלי. והמהרש"ל בח"ש שם פי':
ואין אני כפורק עול ע"ש. ובאמת לכאורה תמוה. הא שחוק וק"ר בלא"ה אסור בתפילין, משום היסח הדעת. כמש"כ הרא"ש בברכות [דף כ"ג ע"ב] פ"ג סי' כ"ח. ובתר"י שם. וכ"ה בטור או"ח סי' מ"ד, ע"ש במג"א סק"ב ועיין שו"ת שאג"א סי' ל"ט וסי' מ' שהאריך הרבה להוכיח דכל היסח הדעת אסור בתפילין ע"ש. אבל זה ודאי דשחוק וק"ר לכ"ע אסור בתפילין. וא"כ קשה אמאי קא בדחו טובא בתפילין ועוד הרי הרמב"ם בפ"ד מהל' תפילין הכ"ה, כתב, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וי"ש ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה וכו' ע"ש. וא"כ מהו זה שהשיבו:
"אנא תפילין מנחנא", הרי אדרבה כל זמן שהתפילין עליו אינו נמשך בשחוק? וצריכין לומר דזה דקא בדחו. אינו שחוק גמור אלא כפירש"י בתענית כ"ב ע"א גבי הנך תרי אינשי בדוחי, דאמר אליהו הנביא ז"ל עלייהו, שהם בני עלמא דאתי, על שהם מבדחן עציבי. ופירש"י:
שמחים ומשמחים בני אדם ע"ש. [וי"ל דזה ג"כ טעמא דר' ירמיה שעשה תחבולות להביא לר"ז לידי שחוק היינו נמי כה"ג לבדוחי ולשמח לר"ז שהיה עצבן. כי ר' ירמיה רצה לנחול עי"ז עוה"ב כמאמר אליהו ז"ל] והכא נמי היו שמחים טובא. אבל לא ששחקו כלל בתפילין וכ"ז אינו אלא לפירש"י ז"ל. אבל להרי"ף נראה שדעת אחרת עמו בזה. שהרי כתב אחר מה שא"ל אנא תפילין קא מנחנא. וכל כך למה. דאר"י משום רשב"י אסור לו לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז וכו' וכ"ה ברא"ש שם. הרי שס"ל דהאי בדוחי שבדחו הי' שחוק. ואפ"ה אתי שפיר. ומקודם נדקדק מה שיש שינוי וגירסא אחרת בהרי"ף והרא"ש. שהרי בהאי עובדא דאביי שהי' יתיב קמי' דרבה. לא גרסו כלל, שא"ל אנא תפילין מנחנא. ובתר"י כתב שבנסחאות מדויקות מצינו שגורסין בהאי עובדא דאביי נמי אנא תפילין מנחנא. שהאיך אפשר שאביי הי' שמח ללא דבר מצוה, כיון שהשמחה שאין בה מצוה אסורה אלא ודאי גם הוא השיב תפילין מנחנא. כמו שהשיב ר' ירמיה ופי' תפילין מנחנא, ר"ל שמחת מצוה אני שמח, כי חולה הייתי במעי, ולא יכולתי להניח התפילין זה כמה ימים מפני חשש הנקיות. ועכשיו שנתרפאתי אני שמח בקיום המצוה הזו מתוך חפצי בה, עכ"ל. ותימה גדולה על התר"י. שהרי בחולין קל"ג ע"א פריך על אביי, ולפרוס ידיה. ומשני אנסי לי' עידני', ופי' הרי"ף והרא"ש שם, כלומר חולה במעיו הי', ולא הי' יכול לשהות את נקביו, ולפיכך לא הי' פורש ידיו עכ"ל, וע"ש במעדני יו"ט אות כ"א, שכתב. שהוא דוחק לומר שאביי כל ימיו הי' חולה במעיים. לכך מסתבר לי' יותר כפירש"י שפי' עתים שקבע לתלמידיו וכו' ע"ש. וב"ערוך" פוסח על שתי הסעיפים. שב"ערך אנס" פי' שאביי הי' לו חולי ולא הי' לו לשהות נקביו וכו'. וב"ערך עדן" משמע שפי' כפירש"י ע"ש. וכבר ציין בזה בגליון הש"ס. ועיין בהפלאה שבערכין בערך אנס שמניח בצ"ע [ועיין בשבת ל"ג סוע"א דאביי חש בהדרוקן, וע"ש בפירש"י ד"ה והא רבא דאמר, ובד"ה דאנסי לי' רבנן בעידני' עש"ה. וא"כ י"ל דז"ש רבא ידענא בי' בנחמני דמכפין נפשי'. פי' דלאביי ודאי לא בא לו החולי ע"י שהי' משהה נקביו. דהא חולי מעים הי', ולא הי' יכול להשהות נקביו, כנ"ל להרי"ף והרא"ש והערוך. אבל לפירש"י בחולין דהתלמידים אנסו לי'. י"ל דזה ג"כ גרים לו החולי הדרוקן, ע"י ששהה נקביו בע"כ, כמו רבא ע"ש והבן. וא"כ להרי"ף והרא"ש והערוך. שנראה להדיא מדבריהם, שאביי כל ימיו הי' חולה במעיו. ודאי שהי' פטור כל ימיו מן התפילין כחולין ק"י סוע"א דחולי מעיים פטור מן התפילין. ובטוש"ע או"ח סי' ל"ח סעיף א' דאפי' אין לו צער פטור, ע"ש במג"א סק"א דאפי' הולך בשווקים וברחובות פטור. וגם כתב, דמשמע דאסור להחמיר ע"ע, רק בשעת ק"ש ותפלה מותר מי שיכול ליזהר ע"ש. ואף אם נימא שהתר"י פי' שאביי הי' חולה במעיו ונתרפא. אכתי קשה עכ"פ למה לא הביאו מזה. ובאמת פשטות לשון הרי"ף והרא"ש משמע שכל ימיו הי' חולה מעיים, כמש"כ המעיו"ט הנ"ל. וא"כ אם נימא דאביי לא הי' יכול ליזהר מלהפיח, גם בשעת ק"ש ותפלה הי' אסור לו להניח תפילין, ועיין במג"א הנ"ל [ואף שמבואר ברא"ש בהלק"ט הנ"ל בשמושא רבה, ובטור או"ח סי' ל"ז שאמר אביי דכל המניח תפילין וכו' מערב אני בו שאין אש של גיהנם שולט בו ע"ש. מ"מ אביי בעצמו הי' בטוח שלא יראה פני הגיהנם. כעירובין מ"א ע"ב דחולי מעיים אינו רואה פני הגיהנם ע"ש. ובאמת שכן הוא מן הדין, שהרי אמר רב בשבת י"א ע"א כל חולי ולא חולי מעיים ע"ש. ורב ידע היטב טבע אותה מחלה ר"ל. כשבת ק"ח ע"א דרב הוה חייש במעיה ע"ש. וי"ל דזה שאמר ר' יוסי בשבת קי"ח ע"ב דיהא חלקו עם המתים בחולי מעיים דאמר מר רובן של צדיקים מתים בחולי מעיים, ע"ש ברש"י ובתוס' ד"ה רובן. ובכתובות ק"ג ע"ב אמרו מת מחולי מעיים סימן יפה לו וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, כי המתים בחולי מעיים אינם רואים פני הגיהנם כעירובין הנ"ל] ועוד קשה לפי' התר"י שאביי הי' בדח קמי' דרבה. והלא אביי היה תלמיד רבה. ובשבת ל' ע"ב ובפסחים קי"ז ע"א אמרינן כל ת"ח שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר וכו'. ופירש"י נוטפות מר, מרירות מחמת אימה. ה) ואם כן שתלמיד צריך להיות יושב באימה לפני רבו. והאיך אביי שהיה תלמיד רבה יתיב וקא בדח טובא לפני רבו רבה?:
ולכן נלפענ"ד לפרש דאביי חזייה לרבה דהוה קא בדח טובא. ולא מיבעיא לתי' קמא שבשבת ובפסחים הנ"ל, דהא ברבה, והא בתלמיד. פי' שהרב מותר לו לישב בשמחה ובדוחי דעתו ורק התלמיד צריך לישב באימה. אלא אפי' להאיב"א שם, דהא מקמי דפתח כי הא דרבה מקמי דפתח אמר מילתא דבדיחותא ובדחו רבנן ע"ש. וא"כ הכא נמי אזיל רבה לטעמי', ויתיב וקא בדח. וי"ל דהי' מקמי דפתח להו לרבנן. ורק אביי חזייה דהוה קא בדח טובא, יותר מדאי, כפירש"י הנ"ל, שפיר א"ל וגילו ברעדה כתיב. פי':
דנהי דדרכו בקודש לאמר מילתא דבדיחותא מקמי דפתח. מ"מ לא הו"ל לבדוח טובא. ואין לומר שהרי הדין ביו"ד סי' רמ"ב סעיף כ"ב דאם ראה רבו עובר על ד"ת א"ל למדתני רבינו כך וכך, וא"כ הכא נמי הו"ל לאביי לומר לרבה למדתני רבינו י"ל דזה אינו, דמצינו שכך היה מדבר אביי עם רבה. בעירובין מ"ט רע"ב א"ל אביי לרבה לדידך קשיא. ולא א"ל לרבי קשיא, או קשיא למר. מכש"כ הכא שהקשה לו ממקרא מפורש עיין במהרש"א בח"א סנהדרין ק"א ע"א על הא שאמר רע"ק לר"א למדתנו רבינו, כי אדם אין צדיק בארץ. וכתב, אע"ג דקרא הוא, א"ל בלשון הזה כדרך שו"ת התלמיד לרב, עכ"ל. מ"מ לא קשה מזה על אביי, לפי שמצינו שדבר כן עם רבה ולא א"ל מר או רבי, כנ"ל] וע"ז שפיר השיב לו רבה אנא תפילין מנחנא. פי' שמחת מצוה אני שמח. והוא ע"ד שפי' התר"י שחולה היה במעיו איזה ימים, ולא הי' יכול להניח, ועכשיו שנתרפא הי' שמח במצות תפילין וא"כ עפי"ז אתי שפיר ג"כ האי עובדא דר' ירמיה הוה יתיב קמי' דר"ז וחזייה דהוה קא בדח טובא וא"ל בכל עצב יהי' מותר, ופירש"י כשאדם מראה א"ע עצב יהי' לו שכר. וקשה למה בעובדא דאביי הביא קרא ד"וגילו ברעדה". ובעובדא זו דר' ירמיה הביא קרא ד"בכל עצב יהי' מותר"? ועוד יש בעובדא זו שינוי נוסחא. שהרי"ף והרא"ש גרסו בכאן:
א"ל ולא סבר לה מר בכל עצב יהי' מותר. וקשה אמאי לא א"ל ג"כ בכל עצב יהי' מותר "כתיב"? ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. דלכך לא א"ל אביי לרבה מקרא דבכל עצב יהי' מותר. משום דרבה לא היה גבר עצבן. ואדרבה דרכו בקודש הי' לאמר מילתא דבדיחותא מקמי דפתח להו לרבנן כנ"ל. ועל כרחך דדריש להאי קרא ד"בכל עצב יהי' מותר" לדרשא אחריתא. כבמד"ר ריש סדר מקץ סי' ב' ע"ש. וכ"ה בירושלמי בכורים פ"ב ה"א. ועיין בירושלמי ברכות פ"ד ה"א דף כ"ז רע"ב עש"ה. ולא ס"ל לרבה כלל דאם מראה א"ע עצב יהי' לו שכר. משא"כ ר"ז שגבר עצבן היה, ור' ירמיה עשה לו כמה תחבולות בכדי שישחק, ואפ"ה לא שחק, כנדה הנ"ל. ועל כרחך משום דדרש להאי קרא ד"בכל עצב יהי' מותר" כפשוטו, כשאדם מראה א"ע עצב יהי' לו שכר. וא"כ כעת שחזייה ר' ירמיה לר"ז שהוה בדח טובא, מה שלא כן דרכו בקודש [והוא דלא כנראה מהתר"י שפי' דר' ירמיה הוה קא בדח. וזה אינו. דא"כ קשה כנ"ל. אלא דהפירוש הברור דר"ז הוה בדח, כמו שכתבתי]. ולכן שאל לי' שפיר:
"לא סבר לה מר בכל עצב יהיה מותר", פי' ששאל לר"ז לשיטתו, שעל כרחך הוכיח מהאי קרא להיות גבר נעצב כנ"ל [וא"צ עוד בזה לדחוק כהתר"י שהכוונה שלא יהי' שמח, ולא עצב, כי אם על האמצעי ע"ש. כי נראה שדרכו של ר"ז הי' לנטות בזה מגדר האמצעי כנ"ל והבן. אבל אנן פסקינן דצריך כל אדם להיות על גדר האמצעי, כהרמב"ם בפ"ב מהל' דיעות ה"ז, משום דקיי"ל כר' ירמיה, ומוקמי' להקרא דבכל עצב יהי' מותר כדרש המד"ר הנ"ל]. ור' ירמיה באמת לא ס"ל כפירושו בהאי קרא, אלא דס"ל דהאי קרא אתא כהדרש שבמד"ר מקץ הנ"ל. ולכן בקש להביא לר"ז לידי גיחוך כנ"ל. אלא שהקשה לי' לר"ז לשיטתו. אבל לי' לא ס"ל. ועל זה השיב לו ר"ז אנא תפילין מנחנא. פי' שמחת מצוה אני שמח, כנ"ל ומזה נראה דבשמחה של מצוה אפי' למלא פיו שחוק שרי. שהרי כאן קא בדחו טובא. ולהרי"ף והרא"ש שכתבו אחר אנא תפילין מנחנא:
וכל כך למה דאר"י אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו. ומשמע דס"ל דבדוחי, ושחוק. אחד הוא. ואפ"ה בשמחה של מצוה שרי, אפי' לבדוחי טובא. שו. וכן ממה שבדחו רבנן טובא בהלולא דברי' דמר ברי' דרבינא. וכן בהלולא דברי' דר"א. כברכות ל"א ע"א. וכן בברכות ט' ע"ב בר"ב דסמך גאולה לתפלה, ולא פסיק חוכא מפומי' כולי' יומא ע"ש. עיין רש"י עירובין ס"ח ע"ב ד"ה כחוכא, שחיק ע"ש. ומשמע ג"כ דבשמחה של מצוה מותר אפי' לבדוח טובא. וקשה מזה על הט"ז באו"ח סי' תק"ס סק"ז שכתב, דבזמן הגלות אפי' בשמחה של מצוה אסור למלא פיו שחוק ע"ש בפמ"ג בשם הפרישה שכתב כן. וצ"ע מהנ"ל:
וצופה הייתי בצל"ח ברכות דף ל' ע"ב שדקדק ג"כ בגירסת הרי"ף שלא גרס בעובדא דאביי ורבא אנא תפילין מנחנא. גם דקדק שבעובדא דאביי ורבה הביא קרא ד"וגילו ברעדה". ובעובדא דר"י ור"ז מביא קרא בכל עצב. ולכן כתב, דנ"ל דבעובדא דאביי ורבה. אביי הוה בדח, ורבה שהוא רבו, גער בו דרך גערה לנוכח. ולכן א"ל וגילו ברעדה, שהוא לשון ציווי לנוכח, כשמדבר לרבים וכו'. ואביי לא השיב תפילין קא מנחנא. דרש"י פי' תפילין וכו' והם עדות שממשלת קוני עלי, והיינו כיון שאינו מסיר התפילין, אנו רואים שמורא שמים עדיין עליו, אפי' בשעת בדיחתו. ובתלמיד היושב לפני רבו, אין זה אות שמורא שמים עליו, שגם אם רק מורא רבו עליו, ג"כ א"א לו לחלוץ התפילין שאסור לחלוץ תפילין בפני רבו. אבל בעובדא דר"י הוה יתיב קמי' דר"ז ור"ז הוה קבדח. וא"ל ר"י לא סבר מר, כתלמיד המדבר לרבו. ולכן לא אמר קרא וגילו ברעדה, שהוא לשון ציווי לנוכח. רק הביא קרא בכל עצב שאינו לשון ציווי לנוכח. והשיב לו ר"ז אנא תפילין קמנחנא, עכ"ל. ובמח"כ כל דבריו תמוהים. דמזה שא"ל בלשון נוכח, אין ראי' כלל דאביי הוה בדח דגם אם רבה הוה בדח, הי' יכול אביי לאמר לו מהאי קרא דוגילו ברעדה, שהוא לשון נוכח. שכבר הראיתי לדעת מעירובין מ"ט רע"ב שא"ל אביי לרבה:
"לדידך קשיא" בלשון נוכח. ולא א"ל למר קשיא. אף שעפ"י הרוב הי' א"ל אביי לרבה "מר" כדרך תלמיד המדבר לרבו. כשבת קנ"ג ע"א דא"ל אביי לרבה כגון מר דסני לי' וכו'. וכן בסנהדרין צ"ח ע"ב דא"ל אביי לרבה מר הא תורה הא ג"ח [יעיין בתוס' ר"ה י"ח ע"א ד"ה רבה. ובתוס' יבמות ק"ה ע"א ד"ה רבא ע"ש]. ועיין בתוס' ערכין ה' ע"א ד"ה והא מר. שכתבו, דמשמע דגרסינן רבה. שלא אמר אביי מר לרבא חבירו וכו' ע"ש. מ"מ מצינו ג"כ שדבר אביי עם רבה בלשון נוכח, ולא א"ל "מר" כנ"ל. אעפ"י שמהתוס' בחולין ק"ל ע"ב ד"ה אמר רבא. ובנדה י"ד ע"ב ד"ה מאי. משמע מדבריהם דתלמיד המדבר לרבו אינו מדבר עמו אלא בלשון מר ע"ש. אבל כבר מצא סתירה לדבריהם ב"הקדמה לסדר הדורות" מכמה מקומות בש"ס שהקשה התלמיד להרב בלשון נוכח ולא א"ל למר קשיא ע"ש. וא"כ הכא נמי גם אם רבה היה בדח, שפיר יכול אביי לשאלו מהאי קרא דוגילו ברעדה. ועוד דבלא"ה אי אפשר לומר דאביי הי' בדח טובא קמי' דרבו רבה כנ"ל:
וגם מש"כ הצל"ח הנ"ל, דבתלמיד היושב לפני רבו אין זה שאינו מסיר התפילין אות שמורא שמים עליו אפי' בשעת בדיחתו, שגם אם רק מורא רבו עליו ג"כ א"א לו לחלוץ התפילין, שאסור לחלוץ תפילין בפני רבו, כנ"ל. תמוה. ולא ידענא. הא מורא רבו כמורא שמים. וגם עיקר ד"ז דתלמיד אסור לחלוץ תפילין בפני רבו. נלמד מסנהדרין ק"א ע"ב שאסור לחלוץ תפילין בפני מלך, ע"ש בפירש"י בד"ה שחלץ תפילין בפניו. כתב:
שהי' לו לפנות לצד אחר מפני אימת מלכותו, ולחלוץ שלא בפניו. וכ"ה בכ"מ בפ"ה מהל' ת"ת ה"ו. ובב"י ובש"ע או"ח סי' ל"ח סעיף י"א. וא"כ הכא נמי הו"ל לפנות לצד אחר ולחלוץ התפילין שלא בפני רבו. ומדלא עשה כן הרי זה אות ועדות שממשלת קונו עליו ועוד לטעם המה שהביא הב"י דלהכי אסור לחלוץ תפילין בפני רבו, מפני שפורק ממנו עול מלכות שמים, ואין ראוי לעשות זה בפני רבו וכו' ע"ש. וא"כ אם אינו חולץ תפילין בפני רבו, ממילא ראי' שמורא שמים עליו. דעיקר הטעם דאסור לבדוח טובא, כתב רש"י משום שנראה כפורק עול. ואם אינו חולץ תפילין, אינו כפורק עול. מכש"כ אם נימא הכא כפשטות לישנא דתלמודא, דמשמע שרבה לא הניח אז תפילין. ודאי שהיה אביי רשאי לחלוץ תפילין בפניו. כמש"כ ברא"ש ובטור או"ח סי' ל"ח בשם שימושא רבה, דמאי תקנתי', לכרוך רבי' ברישא, והדר כרכי תלמידי'. ע"ש בב"י ובד"מ ובט"ז או"ח סי' ל"ח סק"ד, ובמג"א שם ס"ק י"ד, שכ' לטעם השל"ה בשם הגאון מהר"ש דכשחולץ תפילין מונע עצמו מלשמש לרבו, שמא יאמרו עבד הוא. אבל היכא שגם רבו אין לו תפילין בראשו, מותר לחלוץ ע"ש. והט"ז כתב שמצא כתיב טעם זה בשם הר"ש. ובמהרש"א בח"א סנהדרין ק"א ע"ב. כתב ששמע טעם זה ע"ש. וגם מש"כ הצל"ח דעובדא דר' ירמיה ור"ז. ר"ז הוה קבדח, וא"ל ר' ירמיה לא סבר לה מר, כתלמיד המדבר לרבו כנ"ל. וגם זה תמוה. דהא התחלת השני עובדות, בלשון אחד נאמרו, שאביי הוה יתיב קמי' דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא וכו'. וכן בלשון הזה ממש אמרו אח"כ. דר' ירמיה הוה יתיב קמי' דר"ז חזייה דהוה קא בדח טובא. וא"כ אמאי פירש בעובדא דאביי ורבה, דאביי הוה קבדח. ובעובדא דר' ירמיה ור"ז, פי' דר"ז הוה קבדח. ומ"ש זמ"ז ולכן מחוורתא וקושטא דמילתא דשני העובדות שוים המה. דכמו בעובדא דאביי ורבה, על כרחך רבה הוה בדח כנ"ל. וה"ה הכא נמי בעובדא דר' ירמיה ור"ז. ר"ז הוה בדח. שוב מצאתי במעדני יו"ט רפ"ה דברכות אות ו', שפי' דר"ז חזייה לר' ירמיה דקא בדח. דהא ר"ז לא גחיך כלל, כנדה כ"ג ע"א, וכן לעיל פי' התר"י דאביי הוה בדח. וצ"ל שאעפ"י דר' ירמיה בעי מיני' דר"ז כדאיתא התם ובכ"ד, לא תלמידו הי'. וכדמשמע נמי לישנא דיתיב קמי' וכו'. אלא תלמיד חבר הוה, ולכך א"ל ר"ז לא סבר לה מר, עכ"ל. ובאמת גם דבריו תמוהים מאוד. שמגוף ההערה שהעיר מהא דר"ז לא גחיך. ת"ל גם אני הערותי. ופירשתי בזה יפה דברי הש"ס לר"ז לשיטתו כנ"ל, דאדרבה זה גופא שאל ר' ירמיה לר"ז שאין דרכו לבדוח כלל והוא גבר עצבן. ולמה כעת בדח טובא. ועל זה השיב לו ר"ז אנא תפילין מנחנא. דשמחת מצוה אני שמח כנ"ל. וגם במש"כ המעיו"ט דר' ירמיה לא הי' תלמיד ר"ז, אלא תלמיד חבר הוה, ולכך א"ל ר"ז לא סבר' לה מר. במח"כ אישתמיט מיני' התוס' בגיטין י"א ע"ב ד"ה יתיב, וחולין י"ג ע"א ד"ה בעא, שכתבו דר' ירמיה חבירו של ר"ז הי' וקטן ממנו כנ"ל. וגדולה מזו הבאתי לעיל מגמרא מפורשת במנחות פ"א ע"ב דר"ז קרא לר' ירמיה רבי, אף שר"י הי' יתיב קמי'. והוכחתי דזה הי' מדת טובו וענותנותו של ר"ז. ובחנם דחק א"ע המעיו"ט לפי פירושו בהאי לישנא דא"ל ר"ז לר"י לא סבר לה מר. דאף שכתבו התוס' בערכין ה' ע"א ד"ה והא. דאין דרכם לומר מר לחבירו כנ"ל. מ"מ ענותנותו של ר"ז שאני, שקרא גם רבי לר"י. ודעת לנבון נקל, שדברי הצל"ח ודאי תמוהים, במה שחשב שר' ירמיה הי' תלמיד ר"ז, ולכן א"ל לא סבר מר. ובמח"כ גם מיני' אישתמיט התוס' בגיטין וחולין והגמ' דמנחות הנ"ל. ומזה שאמר ר"י לר"ז לא סבר מר. אין ראי' דגם ר"י הי' דרכו בקודש להתנהג בענוה והקטין עצמו על ד"ת כנ"ל:
והשתא הכא שת"ל הוכחתי לדעת טעמו ונימוקו של ר"ז שלא גחיך מעולם, משום דס"ל. "בכל עצב יהיה מותר". וגם כדי לקיים "והחי יתן אל לבו". ולכן היה גבר עצבן תמיד. ולהכי עשה ר' ירמיה כמה תחבולות, ושאלו [בנדה כ"ג ע"א הנ"ל] בדבר שאינו, להביאו לידי גיחוך וא"כ עפי"ז אתי שפיר מאוד מה שקרא ר' אבהו לר"ז "יארוד נאלא". פי' כיון שכן דרכו של ר' אבהו למשתעי בלשון חכמה כעירובין נ"ג ע"ב. ולהכי גם כאן רמז לו לר"ז בלשון חכמה, על ששאלו שאלה בדבר שאינו כפירש"י הנ"ל וקרא שמו "יארוד נאלא", שהוא "עוף ששמו תנין, שבוכה ומספיד תמיד". וטמן לו ברמז, להוכיחו על מה שהוא ג"כ גבר עצבן תמיד. ולכן שאל ממנו ר' ירמיה שאלה בדבר שאינו, בכדי להביאו לידי גיחוך, כלומר דדוקא לגבר עצבן כמוהו שייך לשאול ממנו שאלות כאלו. משא"כ לדידי לא שייך כלל לשאול ממני שאלה בדבר שאינו, כי אין אני גבר עצבן כלל. וכ"ז נוכל להעמיס בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק כי זה נכון מאוד:
ומעתה נתנה ראש ונשובה. כיון שר' אבהו קרא לר"ז בשם גנאי כזה. ודאי משמע שלא היה ר"א מחשב לר"ז לגדול ממנו. והדרא קושיא לדוכתא על המהרש"א בברכות מ"ו הנ"ל] במש"כ דר"א היה משוה לר"ז לגדול ממנו אמנם י"ל דכוונת המהרש"א ז"ל הוא, דמזה שקראו ר"א לר"ז פעם אחד "יארוד נאלא", אין ראי' שהיה מחשיבו לקטן ממנו. ואפי' לדומה לו. כי שאני הכא, שכל כוונתו הי' להוכיחו לטובתו, שלא יהי' גבר נעצב כל כך כי ירא היה שלא יגבר עליו המרה השחורה. כמו שכתבתי לעיל. וזולת זאת י"ל דבאמת הי' ר"א בגודל ענותנותו מחזיקו לגדול ממנו. כמו שמצינו שהפליגו חז"ל מאוד בגודל ענותנותו של ר"א, כסוטה מ' ע"א, ע"ש בכמה מעשיות שעשה ר"א ענוה עטרה לראשו וכן עשה בברכות מ"ו ע"א הנ"ל, שא"ל לר"ז לישרי לן מר. ואלו לא הי' מחזיקו לגדול ממנו, לא הוה קורא לו "מר" כתוס' ערכין ה' ע"א ד"ה והא. דלחבירו לא שייך לומר מר כנ"ל. כש"כ לקטן ממנו. וי"ל דזה שדקדק המהרש"א ז"ל וכתב:
"מתוך ענותנותו של ר"א מעיקרא הוה משוה לר"ז גדול ממנו". וכוונתו הי' למ"ש בסוטה מ' ע"א שר"א הי' ענותן טפי אמנם כן יש להעיר על התוס' ערכין ה' ע"א הנ"ל, ממה דמצינו דרבו קרא לתלמידיו "מר". ביומא ג' סוע"ב א"ל ר' יוחנן לר"ל מר מהיכא יליף לה. אף שר"ל הי' תלמידו. וכבר ציין בזה בגליון הש"ס שם. וכן מצינו בסוטה ל"א ע"א דרבא קרא לתלמידיו מר ע"ש. וכן הוכיח ב"הקדמה לסדר הדורות" מזה ומכמה דוכתי ע"ש. וא"כ אין ראי' ממה שקראו ר"א ור"ז "מר" זל"ז, דכל אחד מחזיק את חבירו לגדול ממנו. והמעיו"ט והצל"ח במח"כ לא העירו בכ"ז:
(ג) ברם גוף דברי המהרש"א ז"ל בברכות מ"ו ע"א הנ"ל. במש"כ דאית לן לפלוגי בין דאיכא גדול, ובין דליכא גדול וכתב:
דמש"כ התוס' דכשאין בעה"ב מיסב עמהן, הגדול שבהן יעשה המוציא, וגם הוא יברך בהמ"ז. דה"ה כשיש בעה"ב, ויש גדול ממנו, הגדול קודם. והכי פסקינן הלכתא לקמן דגדול מברך וכו' ע"ש. תמוה מאד. דהא פסקינן בטוש"ע או"ח סי' קס"ז סעיף י"ד דאם יש עמהם בעה"ב, הוא בוצע, ואפי' אם האורח גדול. הן אמת שיש להעיר בזה על הב"י שם שכתב, מדאמרינן דבעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, וכיון דטעמא משום הכי הוא. משמע ודאי שאעפ"י. שהאורח גדול בעה"ב בוצע, עכ"ל. ועיין בדברי חמודות על הרא"ש פ"ז דברכות אות כ"ב, ע"ש שנראה ג"כ מדבריו דהטעם הוא משום עין יפה. ולכן כתב לחלק בין זמן הש"ס לזמה"ז [ע"ש ובעט"ז סי' קס"ז ובפמ"ג שם בא"א ס"ק ל"ב]. וקשה דהא הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' ברכות ה"ב לא הביא כלל להטעם דכדי שיבצע בעין יפה. ונראה דלא ס"ל כלל טעם זה כמו שכתבתי לעיל באות א' ועפי"ז י"ל ג"כ על הכ"מ והב"י שכ' עמש"כ הרמב"ם בהלכה ג' דאינו בוצע פרוסה קטנה, מפני שהוא נראה כצר עין. וכ' שלמד כן מדאמרינן הטעם כדי שיבצע בעין יפה ע"ש. וקשה ג"כ דהא הרמב"ם לא הביא כלל לטעם זה? וצ"ע]. ועוד קשה שהרי כבר הוכחתי לעיל (באות א') דבאורח חשוב שכל הסעודה לא נעשה אלא לכבודו, ואתייקורי דמתייקרי בי', לא שייך כלל טעם זה כנ"ל ולמה כתבו הטוש"ע בסתם דבעה"ב בוצע, אפי' אם האורח גדול. דמשמע דאפי' היכא שכל הסעודה לא נעשה אלא לכבוד האורח, דלא שייך הטעם דעין יפה, אפ"ה אורח מברך וכן י"ל על המג"א סי' קס"ז ס"ק ל"ב שכתב עמש"כ הנ"ח דנהגו לחלוק כבוד לגדול וכ' וכ' דכ"מ בגמ' דהא ר"א חלק כבוד לר"ז לבצוע. והמחצהש"ק כתב בכוונתו עפי"ד המהרש"א דר"א החזיק לר"ז לגדול ממנו, ולכן א"ל לבצוע אעפ"י שר"א הי' הבעה"ב, ע"ש בפמ"ג. ובאמת כבר כתבתי שדברי המהרש"א תמוהים. ועוד דהרי הד"ח לא קאמר אלא דעכשיו בזה"ז נהגו לחלוק כבוד לגדול משא"כ מזמן הש"ס מודה דלעולם הבעה"ב בוצע. וא"כ האיך מביא המג"א ראי' לזה מזמן הש"ס מר"א ור"ז. אם לא שנימא דס"ל דלגבי ר"ז לא שייך ג"כ הטעם דעין יפה, וצ"ע. והבן:
ולכן נלפענ"ד דהטור למד כן דבעה"ב בוצע, אפי' אם האורח גדול מהא דאמרינן בירושלמי פ"ז דברכות ה"ג דף מ"ט ע"א, דר"ז כהן היה, וקם מקרי כהן במקום לוי בפ"מ וכן הוא עוד בירושלמי ברכות פ"ח ה"ה דאבב"ח ור"ח הוון יתבין אכלין. והוה ר"ז קאים ומשמש קומיהון וכו'. דהוא כהן. וא"ש המשתמש בכהונה מעל, ע"ש בפ"מ, ובמרה"פ פ"ג דברכות ה"א בד"ה שרע ע"ש. ומצאתי עוד בירושלמי שביעית פ"ו ה"א דף י"ח ע"א, דר"ז הוה אזל לחמתא דפחל והוה חמי גרמיה. יהב מבר מדקלייא דבבל וכו' ע"ש בפ"מ שהיה כהן עש"ה וראה עוד בירושלמי ברכות פ"ג ה"א דף כ"א ע"ב כשמת ר' יודן נשיא וכו', דחף רחב"א לר"ז בכנישתא דגופנא דציפורן, ומסאביה, יע"ש. וא"כ, דר"ז היה כהן. ואפ"ה ר"א היה בוצע, מטעם דבעה"ב בוצע. הרי להדיא דאעפ"י שהאורח גדול, כמו ר"ז שהיה כהן, אפ"ה בעה"ב בוצע:
ועפי"ז מיושב היטב ולא קשה מידי קושיית הראשונים והמהרש"א שהבאתי לעיל (באות א') שהקשו, כיון דר"א ידע דבעה"ב בוצע. האיך א"ל לר"ז לבצוע ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. דר"א הוה סבר מעיקרא, כיון דר"ז כהן הוא. וקדימת כהן מה"ת הוא, כגיטין נ"ט ע"ב ע"ש [ועיין במג"א סי' ר"א סק"ד, ועיין ירושלמי פ"ה דגיטין ה"ט ע"ש]. ולכן שפיר א"ל לר"ז לבצוע, אף שהוא הי' הבעה"ב. ור"ז השיב לו דבעה"ב לעולם בוצע, אפי' אם האורח כהן. והשתא דאתית להכי מובן היטב דברי הד"מ בסי' קס"ז אות ח' בשם הגהות אלפסי החדשים דבעה"ב בוצע, אעפ"י שיש שם כהן, וכן איתא בירושלמי, עכ"ל. ובאמת בירושלמי שלפנינו לא נמצא כלל ד"ז. ועל כרחך כוונתו להירושלמי הנ"ל דר"ז כהן הוא. וממילא מבואר כנ"ל שוב האיר ה' את עיני ומצאתי בשלטי הגבורים שעל המרדכי ברכות פ' שלשה שאכלו אות ג', שכתב:
ואפי' יש שם כהן בעה"ב בוצע. ופליאה האיך מוחל קדושתו דומיא דקה"ת. וגם שום עבדות מכהן אסור, כדאיתא בירושלמי וכו'. אכן אם ר"ז הי' כהן יש ראי' שבעה"ב יכול לבצוע ברשות כהן, כמו שעשה ר"א לר"ז עכ"ל. [ועיין בט"ז או"ח סי' קכ"ח ס"ק ל"ט, ובבאה"ט שם ס"ק פ"ב, ובברכ"י בשיו"ב סי' קכ"ח עש"ה]. ומצאתי בש"ע הרב רש"ז בסי' קס"ז סעי' י"ט שכתב ג"כ להאי דינא דבעה"ב הוא קודם אפי' לכהן, ע"ש בהג"ה שכתב מדנפשיה סברות להאי דינא ובמראה מקום לא ציין שם שום מקור לזה. ונראה שבמחכת"ה אישתמיטתי' כ"ז.-- ז) -- וגם מש"כ המהרש"א ז"ל דפסקינן דגדול מברך, ומשום הכי לא רצה ר"ז לברך ע"ש. ג"כ תמוה, שהרי פסקינן בטוש"ע או"ח סי' ר"א, דה"מ כשאין שם אורח. אבל כשיש שם אורח הוא מברך, ואפי' אם הבעה"ב גדול ממנו. כדאשכחן בברכות מ"ו סוע"ב בעובדא דרב ורבי, ע"ש ברא"ש. וכן בש"ע הרב סי' ר"א סעי' ד' דאפי' בעה"ב כהן, אפ"ה האורח מברך. ולה"מראה הפנים" שהבאתי לעיל (באות ב') שכתב, להרשב"א ר"ז נחשב כבעה"ב, ור"א כאורח. יש להוכיח האי דינא דאורח מברך, אפי' בעה"ב כהן. מההוא עובדא דר"א ור"ז הנ"ל שא"ל ר"ז לר"א שיברך. ולהמרה"פ בדעת הרשב"א הנ"ל, הכי קאמר לי' ר"ז לר"א. לסברתך שאני נחשב כבעה"ב בסעודה זו. ואתה נחשבת כאורח. וראוי לך לברך כנ"ל ואע"ג דר"ז היה כהן כנז' וא"כ לו משפט הקדומה לברך מטעם "וקדשתו"? ומדחזינן בהא שא"ל ר"ז לר"א שיברך. שמעית מינה, דאורח מברך אפי' אם בעה"ב הוא כהן. וכדבר האמור:
סיומא דפסקא להלכה ולמעשה. דבעה"ב בוצע, אפי' אם האורח הוא כהן. והאורח מברך אפי' אם בעה"ב הוא כהן
: אביך
דוש"ת באהבה בצלאל זאב שאפראן