אור ברסלב

שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן לב

סימן לא

קונטרס

זהרי חמה

שלום לך בן יקיר לי הרה"ג וכו' כמו"ה חנוך העניך הי"ו רב בבאקארעשט הבירה. הנה כי כן היה למראה עיני קונטרסך הנחמד בשם אור החמה שמחתני בפעליך, הוצק חן בשפתותיך, מגלגלין זכות ע"י זכאי, לזכות את הרבים בסדר ברכת החמה עם כל הדינים השייכים בענין זה, ערוך ומסודר בסגנון נאה ומתקבל "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". ובכן אברך ברכת הנהנין:

ברוך יוצר המאורות:

ואלה אוסיף על הראשונים, קונטרס "זהרי חמה" באלו הענינים, הארות ומקורים נאמנים, בש"ס ופוסקים רבותינו הקדמונים:

(א) פתח דבריך יאיר, הבאת בקצירת האומר דברי הרמב"ם ז"ל בתשו' "פאר הדור" (סי' נ"ג). ולנחיצת הענין אעתיק כל דבריו. וז"ל:

שאלה, במ"ש (שבת ע"ה) היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב וכו', איך יהיה חשבון זה, ומאי נפקא מיניה ואם היא הלכה? תשובה, חשוב תקופות ומזלות כלול בו חכמת תכונה ועיבור וכו', אמנם מה ששאלתם מה תועלת יש ממנו בידיעתו, כבר אמר ר"מ בברייתא הסתכל במעשיו שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם וכו' עכ"ל. ולכאורה יש להקשות על תשובתו, למה לא השיב כי תועלת גדול יש בידיעת חשבון התקופות לקיים מ"ע, כאמז"ל (בשבת ע"ה) מנין שמצוה על האדם לחשוב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו' זה חשבון תקופות ומזלות. ובספר הברית (ח"א מאמר ד' פ"ג) כתב וז"ל:

וכבר נתקיים הכתוב הזה, שבטלמיוס היוני כתב שבח רב, בהפלגה גדולה לחשבון המחזור, והמולד, אשר בידינו. באמרו שמזה מוכח, שהיה נבואה בישראל, ובני נביאים הם, ודבר זה מאבותם הנביאים וכו' עכ"ל. ועוד איכא נפק"מ גדולה בחשבון זה, כמש"כ הסמ"ג והסמ"ק (במ"ע מ"ז) וז"ל:

צוה הקב"ה לחשוב תקופות ומזלות, כי בישול התבואה והפירות, אחר התקופות החמה הם הולכים. ועוד כ':

ע"י חישוב התקופות, יודע מתי יצטרך לעבר החדש, ולעבר השנה, כמו שנאמר "שמור את חדש האביב" שיהיה הפסח בחדש האביב, ותקופות השנה היא לחשבון החמה וכו' ע"ש. ועפ"ז יש להעיר בהא דתנן אבות סופ"ג דר"א חסמא אומר:

"תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה". וקשה, הלא חשבון התקופות הן הן גופי הלכות, לענין עיבור שנה, כר"ה כ"א ע"א, וסנהדרין י"א ע"ב, י"ג ע"ב, דהא דכתיב "שמור את חדש האביב", היינו שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן [ועיין "ברבינו חננאל" בסנהדרין י"ג ע"ב (דפוס ווילנא) ומש"כ בגליון שם להעיר על הר"ח ז"ל. וכ' דנראה דלא גרס:

אביב של תקופה, רק שמור אביב שיהא בחדש ניסן וכו' אני מצאתי כעין גירסא זו בירושלמי פ"א דשקלים סוה"ב עיש"ה. ועיין ברמב"ם פ"ד מהל' קידוש החדש ה"א. ועיין עוד ברמב"ם בהלכה ב' שם. ובהשגת הרמ"ה, ובהל' ט"ז בכ"מ. ועיין בתוספתא סנהדרין פ"ב ה"ב, ובירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב, ובמרה"פ שם ד"ה על שלשה סימנין, ואתי שפיר פסק הרמב"ם. ועיין בס' מנחת חינוך מצוה ד' קה"ח אות ו', שהקשה אמאי לא הביא הרמב"ם ד"ז דצריכין ליזהר שלא תפול תקופות ניסן בט"ו, ואם משכה עד ט"ו צריכין לעבר ע"ש. ועפימש"כ המרה"פ שם בד"ה אין מעברין, יש לפלפל בכ"ז, עיש"ה]. וצ"ל כמש"כ התוס' יו"ט שם וז"ל:

שדברי ר"א חסמא הן על הידיעה מן המהלכים בלבד, ולא מה שנמשך מהם, שהוא קידוש החודש, ועיבור שנה, שלענין זה, ודאי שהן הן גופי הלכות וכו' ע"ש. ועיין עוד בתוסיו"ט שם ד"ה פרפראות, שכתב, והשתא דאתית להכי, אמינא אנא, דתקופות היינו תכונה עצמה וכו' והיא חכמת האלהית, שמידיעת גלגלי השמים, ידע ויכיר הבורא יתב', כי הוא רוכב שמים עכ"ל. והן הן כדברי הרמב"ם ז"ל בתשו' פאר הדור הנ"ל, ובמחכ"ת של התוסיו"ט ז"ל אישתמיטתיה תשו' הרמב"ם:--

והא דלא הביא הרמב"ם ז"ל בתשובתו הנזכרת, דחישוב תקופות ומזלות הוא מ"ע הוא משום דאזיל לשיטתו במה שכתב בספר המצות, בשורש הראשון, להשיג על הבה"ג ז"ל, שהוא מונה חשוב תקופות למ"ע. ואינה אלא מצוה מדבריהם, ע"ש (ובמ"ע קנ"ג) והרמב"ן ז"ל (בשורש הראשון שם) כתב וז"ל. מה שחשד הרמב"ם לבעל ההלכות, כי חשוב תקופות ומזלות, שהוא מונה הוא לידע חכמת התכונה ולחשוב בה, ושהוא מצוה מדבריהם, שסמכו לכתוב ממ"ש (שבת ע"ה) מנין שמצוה לאדם לחשוב תקופות ומזלות וכו', חלילה לבעל ההלכות, כי זו אינה מצוה מדבריהם, אלא ליודעים בה, היא מצוה על דרך הזירוז, שיסתכלו בה, ויודיעו עתידות לשאר האומות וכו' עכ"ל, ע"ש במגא"ס. ובמחכת"ה של בעל התוסיו"ט אישתמיטתיה גם דברי הרמב"ן אלו. ועפי"ז קשה מאד על הגאון בעל "לקוטי אורות" סי' ג' (שהבאת בדבריך) שחשב למ"ע להיות בקי בתקופות, ולהסתכל בהבטה שכלית בחכמת מהלך גלגל חמה וכו'. ולפי מה שכתבתי זה אינו, דלדעת הרמב"ם אינה אלא מצוה מדבריהם, ולהרמב"ן אין זו גם מצוה מדבריהם, אלא על דרך הזירוז ליודעים בה כאמור:

(ב) באות א' הבאת לשון הש"ע או"ח סי' רכ"ט סעיף ב' הרואה חמה בתקופתה, והוא מכ"ח שנה לכ"ח שנה. והנה המג"א שם סק"ג כתב ע"ז, וזה הפי' דלא כמש"כ בהגמי' וכו' עכ"ל. וכוונתו למה שהביא בהגהות מיימוני (על הרמב"ם פ"י מהל' ברכות) פירוש הב' של "הערוך" דבימות הגשמים כשהיו ג' ימים מעוננים ולא נראה חמה וכוכבים באותו העת שתראו, צריך לברך, וכן הלבוש ז"ל הביא פי' זה בשם י"א. וכן כתב ה"עטרת זקנים" ע"ש. ובירושלמי פ"ט דברכות ה"ב שם איתא:

הרואה את החמה בתקופתה, ואת הלבנה בתקופתה ואת הרקיע בטיהרו, אומר "ברוך עושה בראשית", אמר ר"ח הדא דתימר בימות הגשמים בלבד, לאחר ג' ימים, הה"ד "ועתה לא ראו אור וגו' ולכאורה נראה דהתלמוד ירושלמי פליג על תלמוד בבלי, וס"ל כפי' הב' של "הערוך" הנ' אולם המפרש "פני משה" על הירושלמי שם פי' הא דהרואה את החמה בתקופתה, היינו כל כ"ח שנה, כדברי אביי בברכות נ"ט ע"ב, והא דאמר ר"ח הדא דתימר בימות הגשמים ואחר ג' ימים, קאי על הא דאיתמר שם, ו"הרקיע בטיהרו" ע"ש וכן פי' בעל "הפלאה שבערכין" (באות ח' חמה) בשם ר"א פערקאן ז"ל ע"ש. וא"כ לא פליגו כלל ש"ס בבלי וירושלמי ועפי"ז יש להעיר על הפרישה בסי' רכ"ט אות ד' שכתב, דמשמע דהירושלמי פליג בזה על תלמודא דידן וכו' ועתה פי' הב' של "הערוך", הוא של ירושלמי, ופי' הרמב"ם הוא כתלמוד בבלי ע"ש. ולפי מה שכתבתי הירושלמי והבבלי לא פליגו כלל אהדדי בד"ז כאמור:

(ג) אמנם ראה זה מצאתי ב"מדרש רבה" סדר אחרי (פרשה כ"ג סי' ח') הלא כה דבריהם ז"ל בזה"ל:

ועתה לא ראו אור", תנא הרואה חמה, בתקופתה, לבנה בכדורה, כוכבים במסלותם, מזלות כסדרן, אומר:

"ברוך עושה מעשה בראשית". אר"ה הדא דאת אמר בימות הגשמים, ובלבד לאחר ג' ימים. ע"כ. הרי דהמד"ר התחיל מהא דכתיב:

"ועתה לא ראו אור". וסיפא דקרא:

"בהיר הוא בשחקים, ורוח עברה ותטהרם". וגם במד"ר לא נמצא כלל הגירסא "והרקיע בטיהרו". ומכ"ז מבואר דהמד"ר פליג על תלמודא דידן, וכפי' הב' של הערוך וכן פי' המת"כ שם. ודלא כפי' ה"פני משה", ובעל "הפלאה שבערכין" הנ"ל, ותמהני על כל הגאונים הראשונים והאחרונים ז"ל שלא העירו מהמד"ר הנ"ל ועפ"י האמור יש לפרש מה דתניא בתוספתא דברכות פ"ו הלכה י' "הרואה את החמה, ואת הלבנה, ואת הכוכבים, ואת המזלות כסדרן, אומר "ברוך עושה בראשית". ר' יהודה אומר:

"המברך על החמה זו דרך אחרת". ע"ש במפרש "מנחת בכורים" שפירש פי' דחוק מאוד. אולם עפ"י מה שכתבתי יש לפרש דהת"ק מיירי בימות הגשמים כשהיו ג' ימים מעוננים, כהמד"ר והירושלמי הנ"ל ור' יהודה מוסיף ד"המברך על החמה זו דרך אחרת", כלומר:

דהיינו רק מכ"ח שנה, לכ"ח שנה, כש"ס בבלי וזה נכון ואם כן, תלמודא דידן כר' יהודה ס"ל, שהיה ראש המדברים בכל מקום. כשבת ל"ג ע"ב, ומנחות ק"ג ע"ב, ובכ"ד. וכ"פ רוב הפוסקים להלכה כש"ס בבלי:

(ד) גם הלום ראיתי בשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' נ"ו, שהקשה ג"כ על הפי' הב' של הערוך הנ"ל, שהוא נגד הגמ' ברכות נ"ט ע"ב הנ"ל. ובמחכת"ה העמיס בפי' הערוך ז"ל דברים אשר לא רמזם הערוך כלל, ופקפק על כל ברכת קידוש החמה, והניח בצ"ע ע"ש. ואישתמיטתיה כל הנ"ל עוד יש להעיר עפי"ד החת"ס שם שכתב, דלדידן, דקיי"ל כרב אדא, יתפרש הברייתא (דהרואה חמה בתקופתה וכו') כדרך הרואה ים הגדול, כשרואה לפרקים מל' יום, לל' יום, מברך (כדתנן בברכות נ"ד ע"א, וכדמפרשינן בברכות נ"ט ע"ב) ה"נ דכוותיה. ואולי גם בזה הגירסא ל' יום, כשכיסו העבים את החמה, לא נראית שלשים יום, כשחוזר ורואה מברך וכו' ע"ש. ועפי"ז אפשר לפרש ג"כ התוספתא פ"ו דברכות ה"י (הנ"ל) דר"י אומר:

המברך על החמה, זו דרך אחרת, וכן היה ר"י אומר, הרואה את הים תדיר, ונשתהא בו צריך לברך. ע"ש במפרש "מנחת בכורים" שפי' כנוסחת הגר"א ז"ל, ששהה ל' יום ולא ראוהו וכו' ע"ש. ועפי"ד החת"ס י"ל דר"י ס"ל, דהמברך על החמה זו דרך אחרת, כלומר:

כשכיסו העבים את החמה, ולא נראית ל' יום, כשחוזר ורואה מברך. וכן היה ר"י אומר:

הרואה את הים הגדול, מברך בכה"ג. וכפירש"י בברכות נ"ד ע"א ד"ה לפרקים, דהים הגדול לפי שהוא חשוב וגדול מכולן. קבע לי' ר"י ברכה לעצמו עכ"ל. והכא נמי החמה חשובה וגדולה מהלבנה ושארי הכוכבים, ולפיכך קבע לה ר"י ברכה לעצמה. ור"י אזיל לטעמיה ומשום הכי אתי שפיר מ"ש בתוספתא. "וכן" היה ר' יהודה אומר". והמפרש "מנחת בכורים" שם, דחק א"ע לפרש מלת "וכן", דהוא לשון "ועוד". ובמחכ"ת אישתמיטתיה מש"כ בשו"ת מהרי"ט ח"ב חאה"ע סי' מ"ד להוכיח, דלשון "וכן" מורה דבר הדומה לראשון לגמרי ע"ש. אולם עפ"י מה שכתבתי יתפרש מלת "וכן" בפשיטות כאמור ודו"ק:

ולהלכה למעשה נהיגי כולי עלמא לברך ברכת החמה בכל כ"ח שנה, ואין לזוז מהמנהג. וכבר נודע דמנהג אבותינו תורה הוא, כתוס' מנחות כ' ע"ב ד"ה נפסל. ולדעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ממרים ה"ב, יש במנהגי ישראל, מ"ע ד"עפ"י התירה אשר יורוך", ול"ת ד"לא תסור" ע"ש וגם החת"ס ז"ל גופיה (שם) מסיים, דאין לזוז ממנהג ברכת החמה אף לדידן דקיי"ל לענין חשבון התקופות כרב אדא. [אך הבו דלא להוסיף עלה, להנהיג את הנשים לברך ברכה זו], ע"ש ובתשו' מ"ב סי' ק"א, ובברכ"י סי' רכ"ט בשיו"ב, ובפמ"ג או"ח שם בא"א סק"ה יעו"ש. וכעין זה כ' בשו"ת צ"צ סי' י"ד, תשו' הגאון תוסיו"ט ז"ל לענין הסכנה מן המים שבשעת התקופה, שהיא עפ"י תקופת דמר שמואל, ולא עפ"י תקופת רב אדא. דמנהג עוקר הלכה. וראה בפר"ח או"ח. סוס"י תכ"ח:

(ה) בקונטרסך (באות א') כתבת בשם השער"ת, דיותר מדויק נוסח הברכה:

"עושה מעשה בראשית". ויש להעיר על השער"ת שכתב כן בשם מח"ב, דבש"ע דאיתא "ברוך עושה בראשית", הוא השמטת הסופר. וצ"ל:

"עושה מעשה בראשית", עכ"ל. והוא תמוה דהא גירסת הגמ' שלפנינו בברכות נ"ט ע"ב, ובירושלמי פ"ט דברכות ה"ב, ובתוספתא פ"ו דברכות ה"י הנ"ל, הוא "ברוך עושה בראשית". וכן הוא גירסת הרי"ף שם, והרמב"ם פ"י דברכות הי"ח, והספר אבודרהם ז"ל. ואם כן, היתכן לומר על כל הני ספרים המדויקים, שהיה בהם השמטת סופרים אמנם כבר הראיתי לדעת שמצאתי במד"ר סדר אחרי פכ"ג סי' ח', שם איתא נוסח הברכה:

"עושה מעשה בראשית". ועפי"ז אתי שפיר גירסת הרא"ש בפ"ט דברכות סי' י"ד וכ"ה בקיצור פסקי הרא"ש, ובטור או"ח סי' רכ"ט, ובכ"מ על הרמב"ם פ"י דברכות הי"ח. ובס' אבודרהם הל' ברכות, בנוסח הברכה:

"עושה מעשה בראשית". ע"כ הכי נקטינן:

(ו) באות ב' כתבת:

"מצוה מן המובחר, לברך לכתחלה בבוקר בשעת הנץ החמה" וכו'. הנה ראה זה חדש שמצאתי בקונטרס "עובר אורח" הנספח לספר "ארחות חיים" (על ש"ע או"ח) שכתב וז"ל:

י"ל דעיקר הברכה לשעה שניתלית החמה. וע"כ תשתנה שעת הברכה, לפי המקומות. ובמדינתינו הנוטות לצפון, י"ל שהשעה מכוונת ליום השלישי לעת ערב בשעה הששית, בעוד שלא שקעה החמה. וכן בכל מקום לפי אופקו. והרבה הסכימו לי אז, במה שלא קדמני אדם, עכ"ל ובאמת כבר קדמו בחקירה כזו בספר "בוקר יזרח" שכתב וז"ל:

והאמת דיש לחקור על הענין לפי סוד העיבור שמסר לנו הרב הלבושים, עפ"י התכונה, בחשבון התקופות שאנו צריכים לחשוב ו' שעות, אחר חצות יום של אותה מדינה דוקא ליום, ואחר ו' שעות, אנו חושבים ללילה לעולם, בכל זמן השנה. א"כ לפי זה בד"מ בזה השנה הבע"ל, למה אין אנו מברכין מיד דהיינו בתחלת שעה ז', אחר חצות היום, כיון שהחמה נראית באותה שעה, והוא כעת תלייתה ברקיע ממש במעשה בראשית, שהיתה בתחלת מזל טלה, ולמה מאחרים עד הבוקר וכו', עכ"ל. ובאמת דברי שניהם בחקירה זו, אינם נכונים. דהרי חשבונינו לענין חשבון התקופות, הוא לפי הזמן, שתחול התקופה בירושלים. כמש"כ הגאון בעל "תפארת ישראל" (על משניות מועד) ב"שבילי דרקיע" סוד העיבור סי' ל'. והוא כמו במולדות, כמבואר ברמב"ם הל' קידוש החודש סופ"ה ע"ש. והרי מבואר בירושלמי ברכות פ"א ה"א דף ד', ובמד"ר סדר אמור פכ"ו סי' ד', דבאחד בתקופת ניסן, ובאחד בתקופת תשרי, היום והלילה שוין. (ועיין בעירובין נ"ו ע"א ובתוס' שם ד"ה ואין. ובהגהות הרש"ש, ובהגהות מהריעב"ץ שם, עש"ה):

ובל"ז י"ל בד"ז עפ"י מש"כ הלבוש ז"ל, דברכת החמה היא, בכמו ג' שעות על היום. וב"דברי חמודות" (על הרא"ש פ"ט דברכות אות מ"ב) כתב ע"ז בזה"ל:

ולא ידעתי מנין לו, עכ"ל. ובספר "אליה רבה" על או"ח סי' רכ"ט אות ב', כתב לתרץ קושית הד"ח, עפי"ד הלבוש שכתב:

"שביום ד', ג' שעות על היום, נתלו המאורות, עכ"ל. ודבריו תמוהים, דהרי מפורש יוצא בפירש"י בברכות נ"ט ע"ב ד"ה כל, שכתב וז"ל, בשעת תליית המאורות בשבתאי הוא תחלת ליל ד', עכ"ל, וכ"כ רש"י עוד בעירובין נ"ו ע"א ד"ה ליתנהו ע"ש. וכ"כ התר"י בפ"ט דברכות שם. אמנם ראה זה מצאתי במפרש על הרמב"ם פ"ט מהל' קידוש החודש ה"ג שכתב, שתקופת תשרי שהיתה קודם מולד אדם הראשון (לר"א דאמר בתשרי נברא העולם, כר"ה י' ע"ב) היתה בשלש שעות ביום ד' וכו', שהשמש נבראת בליל ד', בתחלת שעה ראשונה, ולא התחילה בתנועה עד ג' שעות מיום ד' וכו'. ובסוף דבריו שם כתב:

והשמש נבראת בתחילת ליל ד', לפיכך היתה תחת הארץ, ואינה נראית י"ב שעות, והוא זמן הלילה, וכשהיתה זורחת לא היתה אורה בהיר עד ג' שעות ביום, לפיכך היתה התקופה בג' שעות מיום רביעי, עכ"ל וממילא מוכח דלדידן דקיי"ל לענין חשבון התקופות כר' יהושע, בר"ה י"א ע"א, דס"ל בניסן נברא העולם, כמש"כ בשו"ת מ"ב סי' ק"א, ובפמ"ג או"ח סי' רכ"ט במ"ז סק"א ע"ש. ומכאן ראיה למש"כ התוס' בר"ה כ"ז ע"א ד"ה כמאן, שכתבו, דאלו ואלו דברי אלהים חיים, דבתשרי עלה במחשבה להבראות, ולא נברא עד ניסן ע"ש. ואם כן היתה תקופת ניסן הראשונה בג' שעות מיום רביעי, דהיינו שנתלו המאורות בתחילת ליל ד'. ואעפי"כ לא הפיצה החמה את אורה, להיות אורה בהיר עד ג' שעות ביום ד'. וב"תפארת ישראל" (בשבילי דרקיע סי' נ"ד) הוסיף לומר מלתא בטעמא דכל מעשה בראשית בקומתן נבראו (כר"ה י"א ע"א) והרי עיקר תוקף זריחת השמש בסוף ג' שעות מהתחלת היום. וע"ש עוד בסי' ל"ה, ובסוס"י ל"ו. ועפי"ז כתב שפיר ב"שבילי דרקיע" (שם סי' ל"ב) בשם אביו הגאון ז"ל, דמקדשין החמה בברכה ביום ד', בסוף ג' שעות מהיום עכ"ל. השתא הכי אתי שפיר דברי הלבוש ז"ל, ורק איזה טעות סופר בדבריו, שצ"ל:

שביום ד', ג' שעות על היום, התחילה תנועת החמה. "ולבושיה כתלג חיור". ואפשר להעמיס כ"ז בלשון הרמב"ם פ"י מה"ב הי"ח, והמחבר בש"ע, שכתבו:

ביום ד' בבוקר, אומר:

ברוך עושה מעשה בראשית. כלומר:

דעד ד' שעות נקרא בוקר, כברכות כ"ז ע"א, ובירושלמי ברכות פ"ד ה"א (ועיין בפמ"ג או"ח סי' ר"נ במ"ז סק"א, ואפשר בוקר עד ד' שעות וכו' עכ"ל. ולא ציין לברכות כ"ז ע"א והירושלמי הנ"ל. *). ועפי"ז תמוהים הם דברי הגהות "דגול מרבבה" על הש"ע סי' רכ"ט שכתב:

דכל היום זמנא הוא, ובוקר דקאמר הרמב"ם וכו' אולי למעוטי ערב אתי, דהיינו משעה שהחמה נוטה למערב וכו', עכ"ל. ולא העיר כלל מברכות כ"ז והירושלמי הנ"ל. וא"כ עפי"ז יש להצדיק את הצדיק הגאון בעל מג"א ז"ל (שהבאת בקונטרסך) שכתב, דאם לא בירך עד אחר ג' שעות, לא יברך וכו' עכ"ל. אולם הגאון בעל "תפארת ישראל" (בשבילי דרקיע שם) כתב בשם אביו הגאון ז"ל, דנ"ל דגם ששה שעות אחר התקופה כזמנה יחשב, עכ"ל:

(ז) עוד באות ב' הבאת מש"כ הגאון מהרש"ם מברעזאן ז"ל בענין זה, דאם החמה מכוסה בעבים, ורשימה ניכר מבין העבים, יש לברך:

בשם ומלכות. ומביא ראיה מש"ס מנחות צ"ח ע"א. "ויראו ראשי הבדים", דאף שמכוסים בפרוכת, כיון שדוחקין בפרוכת ובולטין, ומקומן ניכר הוו בכלל "ויראו", והכא נמי וכו', עכ"ל. ולפענ"ד יש לדחות ראיה זאת, עפ"י מה דאמרינן ביומא נ"ד ע"א, דר"י רמי, כתיב:

"ויראו ראשי הבדים". וכתיב:

"ולא יראו החוצה" הא כיצד. נראין ואין נראין. וכן הוא בירושלמי שקלים פ"ו ה"א ע"ש וא"כ עפי"ז בנ"ד, דתניא "הרואה את החמה" וכו'. אי אפשר לפרשה כלל, נראה, ואינה נראה. דלשון:

"הרואה" בלבד, משמע "ראיה גמורה". ועפי"ז יש להעיר על השו"ת תשב"ץ סי' ל', מובא גם בשער"ת על ש"ע או"ח סי' כ"ז אות ח', עש"ה והבן:

--------------- *) אמר בן המחבר:

יש להעיר מתוס' פסחים ב' ע"א ד"ה וכאור בוקר. מש"כ בשם ר"ת ז"ל, דעד ו' שעות נקרא בוקר יעוי"ש:

חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט.

(ח) בקונטרסך (באות ג') הבאת בשם השער"ת, דאם אי אפשר להתאסף ברוב עם בבוקר בשעת הנץ החמה, אל יתאחרו בשביל זה, אלא כל אחד יברך מיד. כדמוכח בר"ה ל"ב ע"ב, דטעם דזריזין מקדימין למצות, דחה לטעם ד"ברוב עם הדרת מלך".-- ויש להעיר בד"ז מיומא ע' ע"א דאר"ל:

אין מעבירין על המצות. ומאי מצוה "ברוב עם הדרת מלך" הרי מבואר דחשבינן הא ד"ברוב עם הדרת מלך" למצוה וא"כ אמאי דחינן מצוה זו, מטעם דזריזין מקדימין למצות? עיין בתוס' ישנים יומא כ"ח ע"ב ד"ה אנן מאברהם ניקום וניגמור, בסוה"ד ע"ש ועוד יש להעיר בד"ז עפי"ד תה"ד סי' ל"ה שנשאל לענין אם להמתין לקדש הלבנה, עד מוצש"ק. והוכיח מיבמות ל"ט ע"א דהא דשהויי מצוה לא משהינן. היינו דוקא, בירא שמא תתבטל המצוה. אבל באין ראוי להסתפק שמא תתבטל המצוה, משהינן כדי לעשות מצוה מן המובחר עש"ה. וכן פסק הרמ"א בקצרה באו"ח סי' תכ"ו סעיף ב' ע"ש [ועיין בטוש"ע אה"ע סי' קס"א, ובב"ח שם. וביש"ש פ"ד דיבמות סי' ט"ז. ובשו"ת ב"ח החדשות סי' צ"ה (והתשובה הזאת היא מהגאון בעל פ"י ז"ל) שהאריך שם עש"ה. ובמחכת"ה הגאון בעל פ"י סותר את עצמו למש"כ בשו"ת פ"י ח"א חאה"ע סי' ט"ו עש"ה. ותימה גדולה שלא העירו מהתה"ד הנ"ל גם לא הביאו מהיש"ש הנ"ל. עש"ה והבן. עיין בשו"ת צ"צ סי' קכ"ז. ובשו"ת עבודת הגרשוני סי' י"ב וסי' י"ג עש"ה, והרבה יש לפלפל בדבריהם ז"ל]. ועפי"ז יש לתמוה על המג"א או"ח סי' כ"ה סק"ב שכתב וז"ל, כל שהויי מצוה לא משהינן, אע"פ שי"ל שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר וכו' עכ"ל. וקשה הרי התה"ד הוכיח מסוגיא דיבמות ל"ט ע"א הנ"ל, דאם אינו ראוי להסתפק שמא תעבור המצוה ותתבטל מכל וכל, שפיר משהינן, כדי לעשות המצוה מן המובחר אח"כ. וכ"פ הרמ"א כנ"ל וצע"ג. ומצאתי בספר חסידים סי' תתע"ח שכתב וז"ל:

כתיב:

"חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך", לא יעכב אדם את המצוה וכו'. והגאון הקדוש רבינו חיד"א ז"ל בספרו "ברית עולם" (על הס"ח שם) כתב וז"ל:

הכי אמרינן פ' החולץ (יבמות ל"ט ע"א) שהויי מצוה לא משהינן. ומוכח התם, דלא משהינן מצוה לעשותה מן המובחר. ודוקא כי התם דיש להסתפק בדבר, אבל בדבר שאין להסתפק, וקרוב הדבר כ' התה"ד סי' ל"ה דמשהינן, עכ"ל. וכן ראיתי בשו"ת חכם צבי סי' ק"ו שכתב וז"ל, וההיא דברכת הלבנה שפסק הרב בת"ה שיש לנו להמתין, לא קשיא, דהתם המצוה ההיא, נעשית באופן יותר משובח, לכן יש להמתין כדי לקיימה על צד היותר טוב וכו') מיהא במצוה אחת שאפשר לעשותה היום שלא מן המובחר, ולמחר מן המובחר, טוב להמתין למחר, ואין בזה משום מעבירין על המצות, עכ"ל. (ועיין עוד בשו"ת ח"צ סי' מ"ה באד"ה ובברכות פ"ג וכו' ע"ש). וכן מצאתי לבנו הגאון יעב"ץ ז"ל (בסידור שלו, ח"ג, הנקרא "מגדול עוז") שכתב וז"ל, שאין לחוש לשהויי מצוה איזה ימים, כדי לקיימה עצהיו"ט, כדקיי"ל גבי קידוש לבנה ודכוותה, עכ"ל. וכ"כ בביאור הגר"א ז"ל באו"ח סי' תכ"ו סק"ב דהא דאין מחמיצין את המצות, הוא רק אם לאחר זמן, לא תעשה בהדור יתירה. אבל אם תעשה אח"כ בהדור יותר מן המובחר, מחמיצין ע"ש. ותמהני על השער"ת שלא העיר בכ"ז שוב מצאתי בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ל"ד, מובא בקצרה בשער"ת או"ח סי' תרנ"א אות י"ז, לענין מי שבשעת הלל הביאו לו אתרוג כשר עפ"י הדין לצאת בו, והוא רוצה להמתין שעה או שתים שיביאו לו אתרוג מהודר. ופסק:

דאם כוונתו לעשות מצוה מן המובחר, מותר לשהות אפי' זמן מרובה, כל שודאי לו שיבא לידי מצוה מן המובחר, דזה ג"כ זריז ועומד הוא לעשות מצוה מן המובחר, ומחשבתו הטובה מצטרף למעשה. וראיה מיומא ז' ע"א היכא דאיכא טמאים וטהורים וכו' ע"ש. (ויש לפלפל הרבה בדברי השבו"י ולא עט האסף פה). ואם כן עפי"ז אם הרקיע בטיהרו והשמים זכו בעיניו, לא נכון הדבר לברך ברכת החמה ביחיד, אלא כל אחד מחויב להמתין עד שיתאספו רוב עם כדי לעשות המצוה מן המובחר, "וברוב עם הדרת המלך" ית"ש. כדבר האמור [ומה שהביא השער"ת שם ראיה מר"ה ל"ב ע"ב דהשני מתקיע, משום ד"ברוב עם הדרת מלך". ופריך דנעביד בראשון משום דזריזין מקדימין למצות. ומזה הוכיח דהטעם דזריזין מקדימין דוחה להא דברוב עם הדר"מ. י"ל דלהמסקנא בגמ' שם, דאר"י בשעת גזירת המלכות שנו. ס"ל להבבלי כהירושלמי בפ"ד דר"ה ה"ח, ע"ש בפי' "פני משה". ולא גרסו שם כלל הא ד"ברוב עם הדרת מלך". וגם לא גרסו טעמא דזריזין. וגם לגירסת ה"קרבן עדה" לא גרסינן שם הטעם דזריזין מקדימין למצות, עש"ה והבן]:

אביך אהובך, החפץ באשרך וטובך:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה