אור ברסלב

שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן ב

סימן א

להתורני הנכבד וכו' מוה"ר חיים מאיר

יחיאל דוף נ"י בעיר יאסי. ע"ד שאלתו לדעת חוות דעתי, אם צריכים לצאת במחאה גלויה פומבית, שלא לעשות חתונות בביהמ"ד, היינו קודם החופה מחולות, נשים ובתולות, ואחר החופה כנהוג מצד אחד ישיבת אנשים, ומצד השני ישיבת נשים ובתולות. ואחר הסעודה והמשתה חוזרים ועושים מחולות וריקודים, אנשים ונשים וכל המשפחה ביחד.

תשובה:

(א) פתח אמרי, לא אוחיל עד אם דברתי דברי, כי דבר זה שצריכים לירא ולכבד המקום המקודש לה', קו"ח שלא לנהוג במקום קדוש מנהג בזיון וקלות ראש, מפורש יוצא, מסיני נאמר "וכתוב בתורה" "ושנוי בנביאים" "ומשולש בכתובים", וגם שנו חכמים בהלכותם. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. -- ואשיחה וירוח לי, וזה החלי, בעזר צור גואלי.

בתורה! מ"ע מפורש היא (בפ' קדושים י"ט) "ומקדשי תיראו אני ה'". ולא ממקדש אתה מתיירא, אלא ממי שהזהיר על המקדש (כיבמות ו' ע"ב). וכתבו הסמ"ג והסמ"ק (במצוה קס"ד) "דגם בבתי כנסיות ובתי מדרשות צריך מורא וכבוד". וכ"מ מהמג"א סי' קנ"א סק"ב. שכתב אטו ת"ח אינו מוזהר על מורא מקדש ע"ש. וראיתי בס' חיי אדם כלל י"ז סי' ו' שכתב בשם הפוסקים דמצוה זו לירא מן המקדש נוהג בין בביהכ"נ וביהמ"ד מדאורייתא, וציין ליראים סי' שצ"ד ע"ש. ולא ציין להסמ"ק הנ"ל (עיין שו"ת שאג"א סי' מ').

איברא שיש להעיר ע"ז מהר"ן פ"ג דמגילה לענין מתנה בזט"ה, שכתב דביהכ"נ ודכוותי' כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה, הטילו חכמים קדושה מדבריהם עש"ה. וראיתי בשו"ת חסד לאברהם סי' י"ד, שמשמע מדבריו שחילק בין ביהכ"נ שאין קדושתו רק להתפלל בתוכו, שעיקרה אינה אלא מדרבנן. משא"כ ביהמ"ד שקדושתו ללמוד בתוכו, שהיא קדושה דאורייתא ע"ש. אמנם יש להוכיח ממשנה מפורשת שקדושת ביהכ"נ דאורייתא. במגילה כ"ח ע"א א"ר יהודה ביהכ"נ שחרב וכו' ואין עושין אותו קפנדריא שנאמר והשימותי את מקדשיכם. קדושתן אף כשהן שוממין ע"ש. וכן הוא בתו"כ (פ' בחקותי סי' ל"ז) עה"פ והשימותי את מקדשיכם מקדש, מקדשי, מקדשיכם:

לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות. והגאון מלבים ז"ל (בס' התורה והמצוה שם) פי', שדרש שכולל גם ביהכ"נ, כי על ביהמ"ק הול"ל מקדשי, או מקדש סתם, לא מקדשיכם בכנוי לישראל עכ"ל וסתם ספרא ר' יהודה, ואזיל לשיטתי' במשנה מגילה הנ"ל [הן אמת שאם נפרש כן להתו"כ, דדוקא היכא דכתיב מקדשיכם, אז נוכל לרבות ביהכ"נ וביהמ"ד. יקשה לנו על הסמ"ק והיראים וכל הפוסקים הנ"ל הסוברים דמ"ע דמקדשי תיראו, קאי גם על ביהכ"נ וביהמ"ד. הא בזה לא כתיב מקדשיכם? וע"כ צ"ל דהם פירשו להתו"כ באופן אחר, ודו"ק] עכ"פ מבואר מזה דר' יהודה ס"ל דקדושת ביהכ"נ וביהמ"ד מה"ת.

ונ"ל דר' יהודה אזיל עוד לשיטתי' במגילה כ"ו ע"א לענין נגעים בביהכ"נ דמוקי דא"ר יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד ע"ש. ושם אקרא קאי, ע"ש ברש"י ד"ה אני. וכ"ה ביומא ע"א. וע"כ דר' יהודה אזיל עוד לטעמי' דביהכ"נ קודש הוא מדאורייתא. וכן מבואר דעת הרמב"ם (בהל' מזוזה פ"ו ה"ו) וז"ל, הר הבית והעזרות ובתי כנסיות ובתי מדרשות, שאין בהם בית דירה, פטורין, לפי שהן קודש עכ"ל ומקורו מיומא י"א ע"ב דהר הבית וכו' אימעוט מ"בית", מה בית שהוא חול אף כל שהוא חול, יצאו אלו שהן קודש ע"ש. והרמב"ם ז"ל כלל גם ביהכ"נ וביהמ"ד בזה, וע"כ משום שהם בכלל קודש מה"ת, וכן מבואר מהנמוקי יוסף על הרי"ף בהל' מזוזה, שפי' הא דאמרינן (שם ביומא י"ב ע"א) לחלק בביהכ"נ בין כרכים לכפרים, דכפרים דדיירי בה אורחים אין מקדשין אותו הקדש גמור. כדי שיהיו מותרין לשכוב ולאכול בה האורחים כו' חייבת במזוזה. אבל דכרכים שהם רבים יכולין לעשות בתים לצורך האורחים כו' דהקדש גמור הוי ופטור ממזוזה ע"ש. וכן מצאתי להרא"ה בספר החינוך (מצוה תכ"ג) הביא להגמ' יומא הנ"ל דממעט הר הבית וכו' שהיא חול כו'. וביהכ"נ בכלל בתי קודש הוא כו' ע"ש. הרי מבואר מהני תלתא גאוני דסמוכי דיתבא בחד קינא דסבירא להו דביהכ"נ וביהמ"ד קדושתן מה"ת. אבל הטור יו"ד בסי' רפ"ו לא כתב שם הטעם לפטור ביהכ"נ ממזוזה משום שהוא קודש, רק מפני שאין בה דירה. ע"ש בפרישה, שר"ל שאין עשוי לדירה, וע"ש בדרישה מש"כ בזה. וכ"מ בתר"י ברכות פ"ז על הא דאמרינן (בברכות מ"ז ע"א) דאין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה, ע"ש שכתב דפתח ביהכ"נ ראוי לכך ואינו פוטר ממזוזה אלא משום שאינה בת דירה ע"ש. ולא כתב הטעם משום שהוא קודש.

ומצאתי "בחידושי אנשי שם" (על המרדכי הלכות קטנות סוס"י תתקס"א) שכתב דביהכ"נ ראוי למזוזה, ומה שאינה חייבת היא מפני קדושתה, או מפני שאין בה דירה כו' ע"ש. הרי שעשה שלמא בין הפוסקים וכתב ב' הטעמים הנ"ל, וי"ל דהפוסקים פליגו בזה אי קדושת ביהכ"נ וביהמ"ד מה"ת, ודו"ק.-- וכן מבואר מהתרגום יונתן ב"ע (בפ' יתרו י"ח, כ') "והודעת להם וגו' ותהודע להון ית צלותא דייצלון בבית כנשתהין" כו' ע"ש הרי דביהכ"נ היא מדאורייתא. אמנם בב"ק ק' ע"א תני ר"י והודעת להם זה בית חייהם, פירש"י ת"ת. ובב"מ ל' ע"ב פירש"י בית חייהם ללמוד להם אומנות, ע"ש בגליון הש"ס מש"כ בזה. ועיין מהרש"א (ח"א ב"מ שם) שכתב, דלפירש"י בב"ק בית חייהם, משמע דהיינו לקבוע להם בתי מדרשות לת"ת ע"ש. וי"ל כמש"כ השו"ת חסד לאברהם הנ"ל דביהמ"ד כיון שעשוי לת"ת הוא מה"ת. משא"כ ביהכ"נ, להכי פי' רש"י על ת"ת. אבל עכ"פ מהתרגום יב"ע מוכח דגם ביהכ"נ מה"ת [ועיין במפרש על היונתן הנ"ל שלא ראה להמהרש"א בח"א בב"מ הנ"ל, וגם לא ראה להמהרש"א בח"א ברכות ח' ע"א ד"ה הנוגעים עש"ה] ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' קנ"א מ"ז סק"א שכתב, דמורא ביהכ"נ מדרבנן ומיהו משום נדר י"ל ד"ת הוה ע"ש. ותימא שלא הביא להסמ"ק והיראים והפוסקים הנ"ל שכתבו איפכא דמורא ביהכ"נ וביהמ"ד מה"ת היא. וגם תימה שלא הביא להר"ן הנ"ל שהוא תנא דמסייע לי'. ומצאתי עוד בפמ"ג א"ח רס"י קנ"ג במ"ז בד"ה "אמר הכותב", ששם זכר שר ומסכים להר"ן הנ"ל, וכתב:

דע דקדושת ביהכ"נ ומדרש מדרבנן היא. ומצאתי עוד בפמ"ג סוס"י קנ"ב בא"א סק"ו שעלה ונסתפק אם נותץ אבן מביהכ"נ או ביהמ"ד דרך נתיצה, אם לוקה, דומיא דמקדש, דלא תעשון כן לה' אלקיכם, ל"ד מקדש ע"ש. ומאד נפלאת היא בעיני, שבמת"כ דבריו סיתראי נינהו, דהא הוא בעצמו השר המסכים להר"ן הנ"ל דכל קדושת ביהכ"נ וביהמ"ד אינם אלא מדרבנן, והאיך חזר ונסתפק בכאן לענין מלקות? וגם תימה שלא הרגיש במת"כ מכל הראיות שהבאתי לעיל להוכיח דקדושת ביהכ"נ וביהמ"ד מדאורייתא, ונוהג בהם מ"ע דמקדשי תיראו? וראיתי בס' "מנחת חינוך" (מצוה תל"ז) שכתב ג"כ דנותץ אבן מביהכ"נ דקדושתו קלה מקדושת הבית כידוע, ולכן אין חיוב מלקות, רק אפשר איסור מדרבנן איכא ע"ש. ותמהני עליו תרי תמוהי מידכר דכירי שלא הביא להר"ן ולהפמ"ג בכל המקומות הנ"ל וגם מה שפשיטא וידוע לי' דקדושת ביהכ"נ קלה מקדושת הבית. לדידי מיבעי לי טובא. כמו שאבאר לקמן בס"ד:

(ב) ושנוי בנביאים ביחזקאל (י"א):

כה אמר ה' וגו' ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם, ובמגילה (כ"ט ע"א) אר"י דמקדש מעט אלו הבתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל ע"ש. ולכאורה יש להבין למה דרשו קרא זה דוקא על ביהכ"נ וביהמ"ד שבבבל, ולא על כל ביהכ"נ שבחו"ל? ועוד למה קראו "מקדש מעט" דוקא, הלא כולו קודש לה' ל ועוד הי' להם לפרש השיעור מה שנקרא "מעט", כמש"כ התוס' במגילה ה' ע"ב ד"ה ממעטין ע"ש. ועיין בבדה"ב בב"י יו"ד סי' ש"פ. ועיין רש"י פסחים צ"ט ע"א ד"ה ואם ימעט, דמשמע שיש שיעור, ע"ש שפי' שיהא אחד מבני חבורה קיים ועיין עירובין פ' ע"ב במשנה נתמעט האוכל כו'. ובגמ' שם לחד תי':

מאי נתמעט, נתמטמט, ע"ש בפירש"י. ועיין בירושלמי סופ"א דתענית, ובפ"מ שם ד"ה לא כן, יעו"ש והבן?

ולפענ"ד נראה לפרש עפ"י מה דאמרינן במגילה כ"ח ע"ב דבתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין ע"ש. ועיין במג"א סי' קנ"א ס"ק י"ב דדוקא בבבל הי' כן ולא בשאר ארצות שבחו"ל ע"ש. ועיין בשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' ל' דשם נאמר טעם לשבח, משום דאחר חורבן בית א' שגלו לבבל ובנו ביהכ"נ יכניה ודניאל והיו מצפין להגאל סוף ע' שנה, ע"כ סתמן בנאוה על תנאי כו' ע"ש. ואם כן לא מיבעיא לשיטת רש"י שם, ומובא גם בתוס' ב"ב ג' ע"ב ד"ה ועייליה. וברא"ש שם פ"א סי' ד', שאפי' בישובן יכולין לעשות בהם כל צרכן. וכ"ה לדעת הג"א פ"ד דמגילה סי' ז' מובא במג"א סי' קנ"א סק"ב ע"ש. ודאי ניחא ואתי שפיר מה שקראו לביהכ"נ שבבבל דוקא "מקדש מעט", דקילא וקלישא קדושתן. וגם להר"ן פ"ד דמגילה בשם הרמב"ן, שפי' שעל תנאי הן עשויין, להאכיל ולהשכיב בהן עניים, וכן חכמים מותרין ליהנות בהן בשעת הדחק עש"ה. וכ"ה בש"ג שם שבבבל היו מצויין אורחים כו' לכן אין מקדשין לביהכ"נ שלהם הקדש גמור, כמש"כ הנמק"י בהל' מזוזה [וכ"ה להרמב"ם והחינוך הנ"ל] לענין ביהכ"נ של כפרים, שאין מקדשים אותו הקדש גמור ע"י האורחים (כנ"ל באות א') ולהכי לא נקרא רק "מקדש מעט. אלא אף גם להרא"ש פ"א דב"ב ובתוס' ב"ב הנ"ל ובפסחים ק"א ע"א ד"ה דאכלו, ובמגילה כ"ח ע"א ד"ה אין, דס"ל דבישובן לא מהני תנאי אף לענין אורחים. ומה שאמרו (בפסחים ק"א הנ"ל) דלשמואל קידוש בביהכ"נ לאפוקי אורחים י"ח דאכלו וכו' בביהכ"נ היינו בחדרים הסמוכים לביהכ"נ [עיין בט"ז סי' קנ"א סק"א ובפמ"ג במ"ז שם שכ' שהתוס' שפי' כן, היינו בביהכ"נ של א"י דלא מהני תנאי. אבל בחו"ל מהני תנאי לאורחים ע"ש. ובמח"כ דבריו תמוהים, דהא בפסחים הנ"ל לשמואל קאי, ושמואל בבבל היה, כחולין צ"ה ע"ב ובכ"ד. והמעיין בתוס' הנ"ל יראה מבואר היפוך מדבריו. אפ"ה אתי שפיר מה שקראו לביהכ"נ שבבבל "מקדש מעט", משום דעכ"פ בחורבנן מותרין להשתמש בהן. ואם כן עפי"ז יצא לנו דביהכ"נ שבחו"ל, חוץ מביהכ"נ שבבבל שהי' אחר חורבן בית א', כולו קודש לה', דמקדש מעט לא נקרא אלא ביהכ"נ שבבבל אחר חורבן הבית כנז'. ונ"ל עוד בזה עפי"ד התוס' במגילה כ"ח ע"ב ד"ה ביהכ"נ, שדוקא לאותן שבבבל מהני תנאי, שהרי לעת בוא הגואל ב"ב תפקע קדושתן. אבל בא"י לא מהני תנאי, שהרי קדושתן לעולם קיימת ע"ש. ונראה לפרש סברת התוס' דביהכ"נ שבבבל כיון שאין קדושתן לעולם, ודאי שאין בהם קדושה דאורייתא, דלא מצינו הקדש לזמן, ושתפקע קדושתן אחר הזמן, וכדקיי"ל בכ"ד דקדושה לא פקע בכדי. כנדרים כ"ט ע"ב, ואין קדושתן אלא מדרבנן, וכר"ן במגילה הנ"ל [אם נימא דכל הארצות ע"ת עשויין, ול"ד בבל, ועיין בא"ר סי' קנ"א] ולהכי מהני תנאי. כמש"כ התוס' בשבת כ"ב ע"א ד"ה סוכה, דעצי סוכה לא מהני תנאי, כיון דמקרא נפקא כו' ע"ש. וכ"ה בר"ן ביצה (ל' ע"ב) ר"פ המביא עש"ה. להכי בא"י כיון שקדושת ביהכ"נ לעולם קיימת, מה"ת היא, ולא מהני תנאי, כמו בעצי סוכה. ועפי"ז הי' ניחא לנו דלא קשה כל הקושיות שהקשיתי (לעיל באות א') על הר"ן שס"ל דקדושת ביהכ"נ דרבנן מהמשנה מגילה כ"ח ע"א והתו"כ, ויומא י"ב ע"א ומגילה כ"ו ע"א. משום דתנא דמתני' בא"י קאי, וקדושת ביהכ"נ שם מה"ת היא ואין לסתור חילוק זה ממנחות ל"ג ע"א בההוא פיתחא דעייל בי' רבי לביהמ"ד לא הו"ל מזוזה, ופריך מההוא פיתחא דעייל בה ר"ה לביהמ"ד והו"ל מזוזה ע"ש. ולפימש"כ י"ל דשאני רבי שהי' דר בא"י, וקדושת ביהמ"ד שם מה"ח, ולכן פטור ממזוזה משום שהיא קודש כנ"ל. משא"כ ר"ה שהי' דר בבבל, שקדושת ביהמ"ד שם מדרבנן היא, ולכן הו"ל מזוזה אמנם כן אין מכאן ראיה לסתור, די"ל דמכאן ראיה להפוסקים שלא כתבו הטעם לפטור ביהמ"ד ממזוזה משום שהוא קודש, רק משום שאין עשוי לדירה כנ"ל. ולדידהו אין חילוק בין א"י לבבל. וי"ל עוד, דהנה המג"א סי' קנ"א ס"ק ט"ו, הקשה על התוס' הנ"ל שכתבו שבבהכ"נ שבבבל לעת בוא הגואל תפקע קדושתן. ממגילה כ"ט ע"א שאמרו שעתידין ביהכ"נ שבבבל שיקבעו בא"י כו'. וא"ל דדוקא הבנין יקבע בא"י אבל הקרקע תשאר בחו"ל דהא יליף קו"ח מתבור וכרמל והתם הקרקע נקבע בא"י ועיין בק"נ על הרא"ש שם במגילה אות נ"ו. ובנ"ח על הש"ע שם מש"כ בזה. וראיתי בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' ל' הנ"ל שכתב לתרץ קושית המג"א, דהרי תבור וכרמל נדלדלו ונעקרו ממקומם לקבל תורה, ונקבע הקרקע שלהם בא"י כו', אבל קרקע עולם שנבנה עליו ביהכ"נ שלא נטלטל ונדלדל ממקומו, ליכא קו"ח מתבור וכרמל ע"ש. ואם כן עפי"ז אתי שפיר מה שקרא יחזקאל לביהכ"נ "מקדש מעט", משום דלא יקבע בא"י רק הבנין ולא הקרקע. ואתי שפיר מה שכתוב ביחזקאל (בפסוק שאח"ז):

"ואספתי אתכם מן הארצות אשר נפצתם ונתתי לכם את אדמת ישראל", פי' שאז יהי' גם הקרקע קודש, ודו"ק וצופה הייתי וראיתי במרדכי (מגילה סי' תתכ"ו) וז"ל, אר"י ביהכ"נ שחרב כו', כי ביהכ"נ נקרא מקדש מעט כדלקמן בפרקין כו' ע"ש. ונראה כוונת המרדכי דקשיא לי' המשנה דמגילה כ"ח ע"א דלמדו מ"והשימותי את מקדשיכם" דקדושתן אף כשהן שוממין כנז'. וקשה לי' האיך ילפינן ביהכ"נ מביהמ"ק? ולזה פי' דגם ביהכ"נ נקרא "מקדש מעט" כנז', ולכן שפיר ילפינן זמ"ז ואני בעניי לא אדע אמאי לא הביא המרדכי מהתו"כ שהבאתי (באות א') דמקדשיכם, לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות. וצ"ע פרשת גדולת מרדכי, וי"ל:

(ג) ומשולש בכתובים בתהלים (כ"ו ה'):

ה' אהבתי מעון ביתך. ובמגילה כ"ט ע"א אמר אביי מריש הואי גריסנא בביתא ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמעית להא דאמר דוד ה' אהבתי מעון ביתך, הואי גריסנא בבי כנישתא. ובע"י ובילקוט הגירסא "רבא" כמו שנדפס בגליון הש"ס. ועפי"ז אתי שפיר ולא קשה מידי קושית המהרש"א (בת"א שם) שהקשה מברכות ח' ע"א דאמר אביי איפכא דלא הוה מצלו אלא היכא דהוה גרסו ע"ש. ולפי מה שכתבתי דהגירסא "רבא", לק"מ. ועפי"ז י"ל הא דמגילה כ"ו ע"א דא"ר פפי משמי' דרבא מבי כנישתא לבי רבנן שרי, ומבי רבנן לבי כנישתא אסור, ורב פפא משמי' דרבא מתני איפכא ע"ש. וזה פלא דאמרו שניהם משמי' דרבא כל אחד להיפוך מחבירו ולפי דברינו, רב פפי ורב פפא שניהם צדקו יחדיו משמי' דרבא. רק רב פפי שמע מרבא קודם ששמע מ"ה' אהבתי מעון ביתך" על ביהכ"נ, והוי גריס בביתא [עיין מגילה כ"ח ע"ב מאי בי רבנן, ביתא דרבנן ע"ש] ולכך שפיר אמר ד"מבי כנישתא לבי רבנן שרי", דמקום תורה קדוש וחמיר יותר ממקום תפלה. עיין בש"ע או"ח סי' צ' סעי' י"ח, וסי' קנ"ג סעי' א', ויו"ד סי' רמ"ו סעי' י"ז ע"ש. אבל רב פפא שמע מרבא, לבתר ששמע רבא ל"ה' אהבתי מעון ביתך", וגריס ג"כ בביהכ"נ. וא"כ לביהכ"נ יש שתי קדושות "מקום תורה" "ומקום תפלה", להכי מתני איפכא, ודו"ק. עכ"פ לרבא האי "מעון ביתך", היינו ביהכ"נ:

(ד) ושני כתובים הבאים כאחד על זה, בתהלים (צ'):

"ה' מעון אתה היית לנו" ודרש רבא (במגילה כ"ט ע"א) "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות". ועפי"ז דביהכ"נ וביהמ"ד נקראים "מעון" י"ל מה שאמר ר"ז בן הקצב במשנה כתובות כ"ז ע"ב "המעון הזה לא זזה" וכו'. וכן אמר רשב"ג במשנה כריתות ח' ע"א "המעון הזה לא אלין הלילה". וכן אמר בבא ב"ב בכריתות כ"ה ע"א ע"ש וברשב"ם בבא בתרא קס"ו ע"א פי' דהמעון, היינו בית המקדש. וכן נדפס בגליון הש"ס בכתובות ובכריתות בשם הערוך. ועפ"י הש"ס מגילה הנ"ל י"ל שנשבעו בביהמ"ד שלמדו אז בו שנקרא ג"כ "מעון" וז"ש "המעון הזה", ועיין בתויו"ט בכתובות פ"ב על המשנה הנ"ל בשם ס' יוחסין בשם ר"צ גאון שפי' בעבור שראה החורבן נשבע המעון הזה מלשון מעון אתה כו', והשיג עליו ע"ש. ותמהני אמאי לא הביא להש"ס הנ"ל שדרשו הפסוק ד "מעון אתה" על ביהכ"נ ומה שקראו לביהכ"נ וביהמ"ד "מעון", נלפענ"ד לומר הטעם, עפ"י מה שאמרו בחגיגה י"ב ע"א דברקיע, מעון, בו כתות כתות של מלאכי השרת שאומרים שירה ע"ש. הרי ד"מעון" מקום השירה למעלה. ובברכות ו' ע"א אמרינן:

לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה, ע"ש בפירש"י ד"ה במקום רנה, בביהכ"נ ששם שירות ותשבחות בנעימת קול ערב, ע"ש בברכות ל"א ע"א רנה זו תפלה, ופירש"י של שבת ע"ש. הרי דביהכ"נ הוא מקום רנה ושירה למטה. ולכן נקרא "מעון" שהיא מקום שירה, וי"ל דעפי"ז שפיר דרש רבא גם על ביהמ"ד דנקרא "מעון", משום דרבא אזיל לשיטתי' דכל התורה כולה נקראת "שירה", בסנהדרין כ"א ע"ב אמר רבא דמצוה לכתוב ס"ת משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. אף שבגליון הש"ס שם נדפס שצ"ל רבה. מ"מ גירסת ר"ח שם "רבא", וכן היא גירסת הכ"מ. ועיין נדרים ל"ח ע"א דמקרא דהשירה הזאת, י"ל השירה לחודה, רק מקרא ד"למען תהי' לי השירה הזאת לעד", ע"ש ברא"ש ור"ן שפי' דאי שירה לבדה מאי סהדותא איכא ע"ש. וכן אמר ר"ל בחגיגה י"ב ע"ב ובע"ז ג' ע"א כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. וכ"ה בחולין קל"ג ע"א ושר בשירים על לב רע בשונה לתלמיד שאינו הגון ע"ש. הרי דכל התורה כולה נקראת שירה. וא"כ שפיר דביהמ"ד שלומדין בו תורה נקרא "מעון", דמעון הוא מקום שירה כנ"ל ומצאתי בבעל העיטור (ח"ב שער ד' ז' ברכות) שכתב, דלהכי אמרו בכתובות ח' ע"א דלאפושי שמחה מברך שהשמחה במעונו, לפי שמעון הוא מקום השיר [עפ"י הש"ס חגיגה הנ"ל] והשירה היא השמחה לפני המקום כו'. וביהמ"ק נקרא מעון כדאמרי' המעון הזה, והלוים אומרים שירה לפני המקום ב"ה, לפיכך אומרים שהשמחה במעונו ע"ש וכן מצאתי בס' אבודרהם בשם בעהע"ט ע"ש. וצ"ע שלא הביאו מש"ס הנ"ל דביהכ"נ וביהמ"ד נקראו "מעון" ושהשמחה במעונו. י"ל בטעם הכתוב:

עבדו את ה' בשמחה. ועיין בתר"י ברכות ר"פ אין עומדין בד"ה וגילו ברעדה עש"ה והבן:

(ה) וגם הוא משולש בכתובים, ובא הכתוב השלישי הזה בעזרא (ט'):

"לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבותיו". ובשבת י"א ע"א דרש רב זאת על ביהכ"נ, שכל עיר שגגותיה גבוהין מביהכ"נ לסוף חרבה שנאמר לרומם וגו'. ע"ש ברי"ף שפי' וז"ל, כשם שהמרומם בית אלקינו מעמיד את חרבותיו, כך מי שאינו מרומם בית אלקינו מחריב את העומד ע"ש. ומצאתי בספר חסידים סי' ר"ט שכתב:

אם תראה ביהכ"נ חרב, או רשעים דרים בו. דע שישראל היו דרים בו דרך בזיון. וכן ביהמ"ד שנוהגין בו קלות ראש, סופו להחרב כו' ע"ש במפרש. וי"ל זה הפי' בספרי פ' ראה פיסקא ס"א, מובא ברש"י בחומש (ראה י"ב ד'). דאר"י וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים למזבחותם ח"ו, אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש שיחרב עכ"ל. ועיין במג"א סי' קנ"א סק"א שכתב, שבעון קלות ראש בביהכ"נ, נהפכין לבית עכו"ם ח"ו ע"ש. ותמהני שלא הביא מכ"ז:

זאת עולה מן המדבר עד כה, כי קדושת ביהכ"נ וביהמ"ד "כתוב בתורה" "ושנוי בנביאים" "ו משולש בכתובים"!

(ו) השתא הכא, נבא לבאר מה ש"שנו חכמים" בקדושת ביהכ"נ אם יש לו קדושת ההיכל? או קדושת העזרה? או קדושת הר הבית? ואקדים דברי המרדכי במגילה סי' תתכ"ו שכתב דאסור לנתוץ דבר מביהכ"נ, מדתניא בספרי דנותץ מן המזבח וההיכל והעזרה בל"ת ע"ש. ומובא בט"ז סי' קנ"א סק"ג, וברמ"א סוס"י קנ"ב, ובמג"א שם סק"ו כתב דהוי כנותץ אבן מן ההיכל ע"ש. אמנם במרדכי פ"ק דשבת סי' רכ"ח בשם הר"מ שעלה ונסתפק אי מותר להשתמש בהעליה שע"ג ביהכ"נ אי הוי כעליות דעזרה שלא נתקדשו [כפסחים פ"ו ע"א]. וכתב, דשמא דומה לעליות ההיכל שנתקדשו, דמקדש מעט שלנו יש לנהוג בו קדושה קצת מעין קדושת ההיכל ע"ש. וכ"ה במהרי"ק סי' קס"א, ובש"ע או"ח סי' קנ"א סעי' י"ב. ובשו"ת חת"ס חאו"ח סי' ל' כתב דנ"ל מסברא דביהכ"נ דומה להיכל ע"ש ומצאתי בירושלמי מגילה פ"ג ה"ה, דר"י הי' מיקל [ופי' הק"ע והפ"מ שהי' מקלל] לנשייא דשטחין בגדיהון על אוירא דבי מדרשא ע"ש בשי"ק ובציון ירושלים שכ' דדמי להיכל ע"ש--א] ולהצי"ר הנ"ל מוכח מהירושלמי דביהמ"ד דמי להיכל עיין בתוספתא מגילה פ"ג לענין פתח ביהכ"נ שהוא במזרח, שכן מצינו בהיכל ועיין בלח"מ על הרמב"ם פי"א מהל' תפלה ה"ב] ולעזרה כ"ע מודים דדמו:

(ז) איברא שלכאורה יש להקשות האיך מדמין קדושת ביהכ"נ אפי' לקדושת עזרה, הרי מצינו להדיא דקילא קדושת ביהכ"נ אפי' מקדושת הר הבית. דשנו חכמים בלשון המשנה ברכות נ"ד ע"א לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו וכו' ורקיקה מק"ו. ובברכות ס"ב ע"ב אמר רבא דרקיקה בביהכ"נ שרי. מ"ד אמנעל, מה מנעל בהר הבית אסור ובביהכ"נ מותר, אף רקיקה בהר הבית הוא דאסור בביהכ"נ שרי ע"ש. ולכאורה י"ל מהיכן פשיטא לי' לרבא דמנעל בביהכ"נ מותר דיליף מיני' גם רקיקה. הא ערבך ערבא צריך? ונראה דנפקא לי' מתקנת ריב"ז בר"ה ל' ע"ב ובסוטה מ' ע"א דאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן כו' אר"א שמא נפסקה לו רצועה דסנדלו כו', ובתוס' סוטה שם ד"ה שמא, בשם ר"ח דמזה ש"מ דמותר לכנס בבהכ"נ בסנדל ובמנעל. ועוד הביא בשם רבו ממשנה מגילה כ"ד ע"ב האומר בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור. אלמא דאפי' לפני התיבה מותר במנעל ע"ש. ומכ"ז פשיטא לי' לרבא דמנעל בביהכ"נ שרי.

אם אמנם אכתי יש להעיר מהמשנה שבת ס"ו ע"א דבסמוכות של הקיטע (שנקטע רגליו ומהלך על שוקיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו כפירש"י) נכנסין בהן בעזרה ע"ש. והתויו"ט שם תמה על מה שהשמיט הרמב"ם זה בפ"ז מהל' בית הבחירה. וכן תמה בד"ח על הרא"ש סוף ברכות סי' צ"ד ומצאתי במל"מ בפ"ז מהל' בית הבחירה ה"ב שתמה על הרמב"ם בזה. ובמח"כ לא ראה שכבר קדמו רבינו תויו"ט ז"ל, ולפענ"ד לא קשה מידי, שכבר סמכו הרמב"ם, וטמן ברמז, בתיבה אחת. ועלתה לו להוסיף בפ"ז מהל' ביהב"ח ה"ב שכתב:

לא יכנס להר הבית כו' במנעל שברגליו עכ"ל ושינה מלשון המשנה בברכות נ"ד ע"א, ושם נאמר "במנעלו" סתם. וכן הוא לשון הברייתא ביבמות ו' ע"ב ובתו"כ פ' קדושים הנ"ל, הן אמת שבברייתא שבברכות ס"ב ע"ב נאמר ג"כ "במנעלו שברגליו" (כל' הרמב"ם), אכתי קשה אמאי העתיק הרמב"ם ל' הברייתא שבברכות ולא סמך יותר להעתיק ל' המשנה והברייתא דיבמות והתו"כ הנ"ל? ועוד קשה גם אם נימא שסמך הרמב"ם על הברייתא שבברכות ס"ב הנז', למה כתב "במקלו" סתם, ושינה מלשון הברייתא שם שאמרו "במקלו שבידו". ומ"ש שבדין "מקלו" יגיד לשון המשנה והברייתא שביבמות והתו"כ הנ"ל, ובדין "מנעל" שינה והוסיף על לשון חכמים שברוב המקומות. ולא כן הליכות דרכו בקודש? ועוד קשה מה פעל במה שהוסיף וכתב "במנעל שברגליו" מי הוא זה שאינו יודע ש"מנעל" הוא "מנעל שברגליו"?

ע"כ נ"ל ברור שהרמב"ם ז"ל רמז בתיבה זו שהוסיף הדין דסמוכות של הקיטע הנ"ל, דהא עיקר הטעם שנכנסין בסמוכות לעזרה [פירש"י בשבת ס"ו ע"א הנז' בד"ה ונכנסין, משום דלאו מנעל נינהו, דלאו בראש רגלו הן. ע"ש בגמ' רע"ב דבמנעל שאשה חולצת בו אין נכנסין לעזרה]. הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש בשבת שם פי', משום שאינו דרך הבזיון כו' ע"ש. ש"מ דס"ל אע"ג דהוא "מנעל" אינו דרך בזיון. וע"כ דס"ל כשמואל בירושלמי שבת פ"ו ה"ח דיוצאין בו משום סנדל ונכנסין בו לעזרה כו' ע"ש בק"ע שפי' דאע"ג דהוא מנעל אינו דרך בזיון, דכל שאינו כמנעל של כל אדם נכנסין בו לעזרה עש"ה. ובמרה"פ שם ד"ה שמואל, פי' דיוצאין בו משום סנדל לחליצה, ואפ"ה נכנסין בו לעזרה עש"ה. ועפי"ז י"ל דשפיר כתב הרמב"ם ז"ל "מנעל שברגליו" ואתא לאפוקי דין סמוכות של הקיטע, שהן על שוקיו, דאפי' אם נימא דנקרא "מנעל", מ"מ לא נקרא "מנעל שברגליו", דשוק לאו רגל הוא, כיבמות ק"כ ע"ב ברגלו אין, בשוקיו לא, וע"ש בדף ק"ג ע"א (בדין מן הארכובה ולמטה ולמעלה) ונכנסין בו לעזרה כנז'. ולכן דייק וגריס "לא יכנס במנעל שברגליו", פי', וזה דרך בזיון, ודו"ק --ב]. הרי מוכח ממשניות מפורשות דמנעל אף שהוא אסור לכנס בו להר הבית ולעזרה, אפ"ה לביהכ"נ מותר. ושפיר יליף רבא ממנעל דגם רקיקה מותר בביהכ"נ. ומבואר מזה דביהכ"נ קילא אפי' מהר הבית, כש"כ מעזרה. ולכאורה קשה מזה על הפוסקים שהבאתי (לעיל אות א') דס"ל דמ"ע דמקדשי תיראו קאי גם על ביהכ"נ וביהמ"ד. והרי ביבמות ו' ע"ב אמרו:

ואי זו היא מורא מקדש לא יכנס אדם בהר הבית במקלו במנעלו וכו' ורקיקה מקו"ח. וכל זה בביהכ"נ שרי. וא"כ האיך אפשר דמקדשי תיראו קאי גם על ביהכ"נ?

(ח) הגם הלום חזיתיה להאר"י החי, מובא גם במג"א סי' קנ"א סק"ט, שהיה נזהר מרקיקה בביהכ"נ ע"ש. וטעמו לא נודע למה היה נזהר מדבר שפטור ומותר? ולפענ"ד אף שבסודו לא בא נפשי, וסוד ה' ליראיו. נ"ל לומר טעם לשבח עפ"י נגלה. שהאר"י זצללה"ה היה חש בזה לתלמודא דמערבא, כנודע שכן דרכו בקודש. וראה ראיתי בירושלמי ברכות פ"ג ה"ה דף כ"ה ע"א דריב"ל אמר כל הרוקק בביהכ"נ כרוקק בבת עינו (והוא ממש כמו שאמר ריב"ל בבבלי ברכות ס"ב ע"ב בהר הבית כן) והירושלמי הזה מובא בתר"י בברכות פ"ג דט"ו ע"ב ע"ש. ואף שבתר"י שם בפנים הגירסא ביהמ"ק מ"מ מוגה שם בצידו בביהכ"נ. וכן מצאתי באור זרוע הגדול הל' תפלה סי' צ"ח שהיה לפניו הגירסא בירושלמי הנ"ל הרוקק בביהכ"נ וכו'. וכן הוא הגירסא בתשו' מהר"ש בן הרשב"ץ סי' רפ"ה, מובא בס' ברכי יוסף סי' קנ"א. ומש"כ הברכ"י שם שצ"ל בירושלמי ביהמ"ק ע"ש. משום שלא נתפשט בימיו ספר "האור זרוע" הנ"ל. ומש"כ שם הברכ"י לענין מנעל בביהכ"נ, והביא ראי' ממשנה מגילה כ"ד ע"ב. במח"כ לא ראה אז להתוס' סוטה מ' הנ"ל. ולפענ"ד דהירושלמי אזיל לשיטתו שס"ל דגם במנעל אסור לכנס לביהכ"נ כמו להר הבית. והוא מפורש יוצא בירושלמי ב"מ פ"ב ה"ח שיהודה ב"ר עאל לכנישתא, שבק סנדלוי, [ע"ש בצי"ר שציין להמג"א סי' צ"א סק"ה ע"ש. ולא הביא להברכ"י סי' קנ"א הנ"ל בשם הרשב"ץ. ועיין בפמ"ג סי' צ"א בא"א שם ובמחצהש"ק]. ופשט הירושלמי מבואר דס"ל דגם לביהכ"נ אסור לכנס במנעל כמו להר הבית, להכי שבקו סנדליהון [וכירושלמי פסחים פ"ז הי"ב דרבנן שלחין סנדליהון תחת האגוף של הר הבית ע"ש]. וא"כ כש"כ דרקיקה אסור בביהכ"נ, מקו"ח ממנעל שאינו דרך בזיון [ובירושלמי סוף ברכות אמרו דמנעל הוא של כבוד וכו'] אסור בביהכ"נ, רקיקה שהיא דרך בזיון לא כש"כ. כמו שאמרו בברכות ס"ב ע"ב ובירושלמי סוף ברכות הנז' לענין הר הבית. ונראה דחכמי הירושלמי ס"ל דקדושת ביהכ"נ חמורה, ולהכי אסרו לכנס במנעל וגם לרוק בביהכ"נ.

(ט) אבל בגוף הדבר שכתבתי להוכיח דהירושלמי ס"ל דאסור לכנס במנעל גם לביהכ"נ. י"ל דתליא בהא דילפינן בברכות ס"ב ע"ב דמנעל בהר הבית אסור מקרא "דשל נעליך מעל רגלך" ע"ש. ומפורש טעמא בקרא שם "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". וא"כ עפי"ז אפשר לומר דלהכי לשיטת הש"ס בבלי מותר לכנס במנעל לביהכ"נ, משום דס"ל דבביהכ"נ רק הבנין הוא קודש, אבל קרקע ביהכ"נ לא נקרא "אדמת קודש" [כמו שכתבתי לעיל אות ב' בטעמייהו דרבנן שאמרו דביהכ"נ נקרא מקדש מעט ע"ש] ולהירושלמי גם קרקע ביהכ"נ הוא "אדמת קודש" ולהכי אסרו לכנס במנעל לביהכ"נ. אמנם כן המעיין בירושלמי ברכות פ"ט ה"ה יראה דהירושלמי לא ילפו כלל מקרא ד"של נעליך" דמנעל אסור כבבבלי וז"ל הירושלמי שם:

"לא יכנס בהר הבית במנעלו ובאבק שעל רגליו כו' מ"ט שמור רגליך כאשר תלך אל בית אלקים" כו'. הרי דלמדו הכל מ"שמור רגליך". וכ"ה במד"ר קהלת סופ"ד סי' י"ח. ולפי הגהות הגר"א ז"ל גם בתוספתא ברכות פ"ו, כ"ה ע"ש [עיין ברכות כ"ג ע"א ובירושלמי ברכות פ"ב ה"ג, ובירושלמי מגילה פ"א ה"ט, ובמד"ר קהלת הנז' מה שדרשו קרא זה ד"שמור רגליך" לענין אחר עש"ה ודו"ק] ובספרי פ' תצא סי' רנ"ח עה"פ:

והיה מחניך קדוש, מכאן אמרו לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו כו' ע"ש. הרי דלא למדו כלל זה דמנעל אסור מ "של נעליך" כהש"ס בבלי הנ"ל, וטעמא בעי ולכאורה נלפענ"ד דהירושלמי והמד"ר לשיטתם אזלו, כיון דקרא ד"של נעליך" קודם מתן תורה נאמר, ומבואר בירושלמי מ"ק פ"ג ה"ה, דאין למדין מן קודם מתן תורה, ומובא גם בתוס' מ"ק כ' ע"א ד"ה מה חג ע"ש. וכ"ה במדרש רבה סו"פ ויחי סי' ז. וכ"ה דעת הרמב"ם בפיהמ"ש תולין סו"פ גה"נ. ומצאתי ב"ציון ירושלים" על הירושלמי סנהדרין פ"א ה"ד בד"ה אם מתוך, שכתב דבדבר שאין לו טעם רק חקה, הוא דאין למדין מקודם מ"ת, משום שנתנה תורה ונתחדשה הלכה. אבל בדבר המסתבר. שפיר למידין מקודם מ"ת ע"ש. וא"כ בנ"ד לענין מנעל שאינו דרך בזיון (כנ"ל באות ז') ואין לו טעם לאסור, רק חקה, ובכה"ג אין למידין מקודם מ"ת. ומצאתי במרה"פ על הירושלמי סנהדרין פ"א ה"ד בד"ה אם מתוך, שכתב, לשיטת הבבלי שגם גז"ש לא ילפינן מקרא דקודם מ"ת ע"ש. ודבריו תמוהים מאד, ובמח"כ אישתמיט מיני' כמה גמ' מפורשות, כמו בקידושין ב' ע"א בגז"ש דקיחה קיחה משדה עפרון. וביבמות י"ז ע"ב בגז"ש דאחוה אחוה מבני יעקב, ובנזיר ה' ע"א גז"ש ימים ממקץ שנתים ימים עש"ה. ובסוכה י"א ע"ב בגז"ש דלקיחה לקיחה מאגודת אזוב (שהוא בפסח מצרים]. הרי להדיא דלמדין גז"ש מקודם מ"ת. והירושלמי והמד"ר לא אמרו אלא על גוף הדין שאין למדין מקודם מ"ת משום דכשנתנה תורה נתחדשה הלכה. משא"כ בגז"ש שאין אדם דן מעצמו אא"כ קבלה מרבו. כפסחים ס"ו ע"א ונדה י"ט ע"ב ובשבת צ"ז ע"א וברש"י, והיא הללמ"ס. ולכן שפיר למדין גם מקודם מ"ת וז"ב.

אך מש"כ המרה"פ בסנהדרין הנ"ל דפלוגתא דאמוראי היא, אם למדין מקודם מ"ת ע"ש. זה נכון. וי"ל דגם בבבלי איכא פלוגתא בזה. עיין ביומא כ"ח ע"ב דאר"י אנן מאברהם ניקום ונגמר, א"ר תנא גמר מאברהם כו' עש"ה ובהגהות מהר"ץ חיות שם, ובברכות י"ג ע"א בהא דכל הקורא לאברהם אברם, ובהגהות מהר"ץ חיות שם ע"ש. ומצינו עוד כמ"פ בש"ס שלמדו מקראי שנאמרו קודם מ"ת. כיבמות ס"ד ע"א גבי שהה י' שנים ולא ילדה דחייב לגרשה, הביאו זכר לדבר מקרא דאברהם, ע"ש דפריך ולילף מיצחק ע"ש. וכן בירושלמי יבמות פ"ו ה"ו ילפו זה מאברהם [ע"ש בשי"ק]. וכן ביבמות ס"ה ע"ב למדו הא דמותר לשנות בדבר השלום מ"אביך צוה" וגו'. ובכתובות נ"ז ע"ב דנותנין לבתולה י"ב חודש, מ"תשב הנערה אתנו ימים". ובסוטה מ"א ע"ב דמותר להחניף לרשעים בעוה"ז מ"כראות פני אלקים ותרצני". ובקידושין ט' ע"ב ילפו מ"בעולת בעל" ובמהרש"א שם בפירש"י בד"ה אמר קרא, כ' דבכל נוסחאות ישנות וכן בילקוט מביא קרא "והיא בעולת בעל" דכתיב גבי אבימלך ע"ש. ובקידושין כ"ט ע"א מ"וימל אברהם את יצחק בנו" ע"ש. [ובירושלמי קידושין פ"א ה"ז יליף מביום השמיני ימול, וי"ל דהירושלמי אזיל לשיטתם דאין למדין מקודם מ"ת]. ובזבחים צ"ז ע"ב ובמנחות פ"ב ע"ב מ"וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת". ולהמרה"פ י"ל דהש"ס בכל אלו המקומות קאי למ"ד למדין מקודם מ"ת. וה"נ בברכות הנ"ל.

ועפי"ז י"ל דלא קשה קושית התוס' חגיגה ד' ע"ב על רש"י שפי' להש"ס שאמרו מפנקי, שאין הולכין בלא מנעל ובהר הבית אסור במנעל, מדכתיב רמוס חצרי. ותמהו התוס' שם בד"ה כי, דהא בברכות הנ"ל נפק"ל מדכתיב "של נעליך", ע"ש מה שתירצו. ואני מצאתי ברש"י יבמות ק"ב ע"ב בד"ה ואצ"ל מנעל, שכתב ג"כ דנפק"ל מרמוס חצרי. ובחידושי רמב"ן כתב על רש"י דלא דאיק, דקרא ד"רמוס חצירי" בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כתיב, ואפי' בלא מנעל ובברכות (הנ"ל) נפק"ל משל נעליך עכ"ל. ותימה שלא הביא הרמב"ן להש"ס חגיגה ד' הנ"ל [עיין ברמב"ם פ"ב מהל' חגיגה ה"א ובמל"מ שם עש"ה שהרמב"ם פי' להא דחגיגה הנ"ל באופן אחר, לא על מנעל. ולפימש"כ י"ל דדעת רש"י כיון דאנן קיי"ל דאין למדין מקודם מ"ת, להכי כתב דיליף דמנעל בהר הבית אסור מ"רמוס חצירי" ולא מ"של נעליך" דקודם מ"ת נאמר. והש"ס בברכות דיליף מ"של נעליך" י"ל דאתיא כמ"ד דלמדין מקודם מ"ת. ולהש"ס חגיגה הנ"ל דעיקר הלימוד דמנעל אסור בהר הבית היא מ"רמוס חצירי" כפירש"י הנ"ל ורבא קאמר לה התם, י"ל דרבא אזיל לשיטתו בברכות ס"ב ע"ב הנ"ל דס"ל דמנעל בביהכ"נ מותר, כיון דעיקר קרא בביהמ"ק נאמר, דהא כתיב "כי תבאו לראות פני", ולכן ס"ל דגזירת הכתוב דוקא על הר הבית, ולא על ביהכ"נ, ודו"ק. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמוכח לכאורה דביהכ"נ קיל קדושתו מהר הבית. וקשה על הפוסקים הנ"ל שמדמין קדושת ביהכ"נ לעזרה והיכל, כמו שהקשיתי (לעיל באות ו')?

(י) לכן מחמת חומר הנושא נלפענ"ד לומר בזה, דבאמת ביהכ"נ וביהמ"ד יש להם עכ"פ קדושת עזרה כהפוסקים הנ"ל, והא דשרי מנעל ורקיקה וכיו"ב בביהכ"נ, לא משום דקילא קדושתה מקדושת הבית. אלא טעמא אחרינא איכא בזה, דבברכות ס"ג ע"א אמר רבא, כי ביתו, מה ביתו אקפנדריא קפיד אינש, ארקיקה ומנעל לא קפיד אינש, אף ביהכ"נ רקיקה ומנעל שרי ע"ש. והקשה הפמ"ג או"ח סי' קנ"א סוסק"א, דא"כ למה אין אוכלין בביהכ"נ, דהא בביתו עיקר הוא תשמיש זה, והניח בקושיא. וה"ה דהוי מצי להקשות על כל הדברים שאסרו בביהכ"נ במגילה כ"ח ע"ב כמו אין ניאותין ואין מטיילין כו', שעל כל אלו הדברים ביתו דאינש עביד להם ולא קפדו אינשי עליהם, והו"ל להיות מותרים ועוד קשה אטו בביהכ"נ בקפידא דאינשי תליא. ומה מדמה רבא ביהכ"נ שהוא בית קודש לבית חול. ובפרט להפוסקים הנ"ל דס"ל דמקדשי תיראו קאי גם על ביהכ"נ ג"כ. וא"כ אף אם לא קפיד אינש על רקיקה ומנעל בביתו שהוא חול אבל בביהכ"נ ודאי אין זה מורא ביהכ"נ, כמו שאסרו כ"ז בהר הבית משום מורא מקדש כנ"ל

ולכן נלפענ"ד דרבא אזיל לשיטתו במגילה כ"ח ע"ב על ואין ניאותין הנ"ל, דחכמים ותלמידיהם מותרין. והרמב"ם בהל' תפלה פי"א ה"ו כתב דחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק ע"ש בכ"מ [וי"ל משבועות מ' ע"א א"ד מישתא הוה שתי ע"ש ברש"י] והמג"א בסי' קנ"א סק"ב כתב, משום דלומדים בביהכ"נ. דאל"כ אטו ת"ת אינו מוזהר על מורא מקדש כו' ע"ש. ונראה דמורא מקדש לא נאמר אלא היכא דאפשר, אעפ"י דמקדשי תיראו מה"ח, וקאי על כל מקום המקודש לה', אך משום שעדיין לא גילה הכתוב אי זו המורא. ע"כ שלא מסרך הכתוב אלא לחכמים. וכ"כ המנ"ח במצוה רנ"ד ע"ש. ואני בס"ד אבאר יותר, שכן אמרינן בחגיגה י"ח ע"ב לענין חוה"מ עש"ה ובפירש"י. וכ"ה בבכורות ס"ו ע"ב ע"ש. וה"נ לא מסרך הכתוב אלא לחכמים, היודעים להבין ולהורות, ולפרש ולחלק המורא מקדש בכל מקום לפי ערך הקדושה, ולפי הצורך. דבעזרה אסרו אף ישיבה, חוץ ממלכי בית דוד, כיומא כ"ה ע"א. ס"ט ע"ב, וסוטה מ' ע"ב, מ"א ע"ב ועוד בכ"ד. ולחד מ"ד בירושלמי יומא פ"ג ה"ב אף למלכי בית דוד אסרו הישיבה בעזרה, וכ"ה בירושלמי סוטה פ"ז ה"ז, מובא בתוס' סוטה מ' ע"ב, ועיין ברמב"ם פ"ז מהל' ביהב"ח ה"ו [ובמל"מ שם] ובחינוך מצוה רנ"ד שנראה שהיא מחמת מורא מקדש, וכ"כ המנ"ח שם [ועיין תוס' יומא כ"ה ע"א ד"ה והא. ובמל"מ פ"ז מהל' ביהב"ת ה"ה ובספרי וברש"י בחומש פ' נשא ו' -- י"ח דלגלח בעזרה הרי זה דרך בזיון, ועיין בשפתי חכמים שם, ועיין נזיר מ"ה ע"א, ודו"ק] והחמירו בעזרה ביראתה יותר, משום דלאו בכל יום נכנסין לשם, דאין אדם אפי' טהור נכנס לשם עד שיטבול, כיומא ל' ע"א וברש"י ותוס'. ובירושלמי פ"ג ה"ג שם. ואין מתו"כ נכנס לשם, כמשנה כלים פ"א מ"ח ע"ש. ובהר הבית שבאים לשם יותר מלעזרה, לכן התירו שם הישיבה, ולא אסרו רק רקיקה ומנעל וכיו"ב. ולכן בביהכ"נ וביהמ"ד אף אם נימא שיש להם קדושת עזרה כנ"ל, מ"מ כיון שצריך לילך לשם כמ"פ ביום, וכיון שרגיל לבא לביהכ"נ וכשלא בא יום אחד הקב"ה משאיל בו, כברכות ו' ע"ב, להכי התירו שם רקיקה ומנעל, כיון שבל"ז כמעט אי אפשר, כמש"כ הפמ"ג בסי' קנ"א בא"א סק"ט דרקיקה דבר שהיא צריך להאדם, וכן מנעל צריך לשמירת הרגלים, וברוקק לטיול באמת אסור, ומי לא קפיד אינש על חבירו הבא לביתו ורוקק לטיול כו' ע"ש. ואני מוסיף, דמלבד שמירת הרגלים, אי אפשר למנוע מנעלים מרגליו, כצוואת רע"ק לבנו בפסחים קי"ב ע"א ע"ש, ועוד דהוי כמנודה לשמים, כפסחים קי"ג ע"ב. ולעולם ימכור אדם קורת ביתו ויקח מנעלים לרגליו, כשבת קכ"ט ע"א. ודמנעלי ברגלוהי בר אינש, כשבת קנ"ב ע"א ע"ש. וא"כ עפי"ז שפיר אמר רבא כי ביתו, מה ביתו אקפנדריא קפיד אינש, ארקיקה ומנעל לא קפיד אינש כ' אין הפי' "דלא קפיד אינש" על עצמו כמו שנראה שפי' הפמ"ג במ"ז סוסק"א הנ"ל. זה אינו, דעל עצמו אף אקפנדריא לא קפיד. אלא הפי' דלא קפיד אינש על חבירו הבא לביתו ורוקק לצורכו כיון שאינו רוקק לטיול. וכן שום אדם אינו מקפיד על חבירו שבא לביתו במנעלו. כיון שהם צריכים לו ובל"ז א"א כנז'. ולכן אף בביהכ"נ שרי, כיון שאי אפשר, דמורא מקדש לא נאמר אלא היכא דאפשר כנז'. דלא מסרך הכתוב אלא לחכמים, והיכא שא"א התירו. דאין הקב"ה מקפיד על ביהכ"נ וביהמ"ד שנקראים בית אלקים, יותר ממה שמקפיד אדם על חבירו הבא לביתו אבל אקפנדריא ודאי קפיד אינש על חבירו בזה, ולכן גם בביהכ"נ אסור מה"ת, דמקדשי תיראו קאי גם על ביהכ"נ. ועפי"ז צ"ל מה שאמר ראב"ש במגילה כ"ז ע"ב ובסוטה ל"ט ע"א מימי לא עשיתי ביהכ"נ קפנדריא ע"ש. ע"כ מיירי באופן דשרי, כמגילה כ"ט ע"א ובש"ע או"ח סי' קנ"א סעי' ה'. דאם לא כן מאי רבותי' דר"א [ועיין תוס' מגילה כ"ט ע"א ד"ה כי, ובס"ח סי' ר"י] ועיין בפסקי תוס' מגילה סי' צ"ט. ובכ"מ הל' תפלה פי"א ה"ת, ועיין פמ"ג סי' קנ"א בא"א סק"ז מש"כ בזה. ודברי המהרש"א בת"א סוטה ל"ט ע"א הנ"ל שכתב דקפנדריא בביהמ"ק שנינו דאסור מדינא ממקדשי תיראו. ור"א הי' מחמיר בזה גם בביהכ"נ ע"ש. ותימה שלא הביא להפוסקים הנ"ל דמקדשי תיראו קאי גם על ביהכ"נ ועוד קשה הא היא משנה מפורשת מגילה כ"ח ע"א דקפנדריא אסור בביהכ"נ, ג"כ מקרא ע"ש. ועיין ברכות ס"ב ע"ב וברש"י ד"ה נילף ע"ש ומחוורתא כהכ"מ הנז'. וא"כ עפי"ז לא קשה מידי קושית הפמ"ג הנז' שהקשה למה אין אוכלין בביהכ"נ, דהא בביתו הוא תשמיש זה כנז'. ולפי מה שכתבתי ניחא. דאכילה ושתיה, כיון דכשאדם בא לביתו ורוצה לאכול שם מה שהי' אפשר לו לאכול בביתו, ודאי שחבירו מקפיד עליו לאמר לו לך אכול בביתך ולמה באת אלי? כירושלמי דמאי פ"ד ה"ג, מובא גם בתוס' ביצה י"ב ע"ב ד"ה אין, דלא סליק אדעתא דבר אינש למיכל פיסתיה בבית דחבריה ע"ש. ולכן גם בביהכ"נ אסור כנז'. ועפי"ז שפיר אמר רבא דרק לחכמים ותלמידיהם מותר לאכול ולשתות בביהכ"נ וביהמ"ד מדוחק וכהמג"א סי' קנ"א סק"ב הנ"ל, כיון שאי אפשר להם לילך בכל - פעם לביתם, ולכן מותרים, דהוי כמו ברקיקה ומנעל לכל אדם כנז'. ורבא אזיל לשיטתו. ודו"ק:

(יא) והשתא דאתית להכי. תה"ל התהלכתי ברחבה, והראיתי לדעת שביהכ"נ וביהמ"ד יש להם עכ"פ דין העזרה. עתה נתנה ראש ונשובה, ובמסילה נעלה, לנידון שאלתנו שבריש כל אתוון. וקושטא דמלתא, אמור מעתה, כי פשוט וברור כשמש שעון חמור היא שנשים ירקדו כשעירים בבית המקודש לה'. ולשיטת התוס' היא גמרא מפורשת בקידושין נ"ב ע"ב שכעס שם ר"י ואמר "וכי אשה בעזרה מנין" [וכ"ה בירושלמי שם בה"ז ע"ש]. ופירש"י דאין אשה נכנסת לעזרה. והתוס' שם ד"ה וכי, השיגו על פירש"י, דלא אשכחן בשום דוכתא דנשים אסורות ליכנס בעזרה וכו' ע"ש [ולפענ"ד לא קשה מידי קושית התוס' על פירש"י. דמבואר הוא בתוספתא ערכין פ"ב בזה"ל, מעולם לא נראה אשה בעזרה אלא בשעת קרבנה בלבד ע"ש. ועפי"ז אתי שפיר הכל. ומיושב היטב הירושלמי מעשר שני פ"ה ה"ג דף כ"ב ע"ב. דמתיב ריב"ח לראב"ע והכתיב ואכלתם אותו בכל מקום, בא ואוכלו עמו בקבר? א"ל מהו בכל מקום, בעזרה. א"ל והכתיב אתם וביתכם ואשה נכנסת לעזרה? ע"ש. ולהתוס' קשה מאד קושית הירושלמי, ע"ש בגליון הש"ס. אבל להתוספתא הנ"ל אתי שפיר היטב. ומבואר שיטת רש"י ז"ל). אבל התוס' שם פי', וכי אשה בעזרה להתקדש מנין, הרי אין רגילות שתכנס לשם להתקדש שהרי בזיון הוא, ומלתא דלא שכיחא הוא עכ"ל. ואפשר שמשום הכי בזיון הוא להתקדש בעזרה, יען כי אסור להתקדש אשה עד שיראנה, כקידושין מ"א ע"א וברמב"ם הל' א"ב פכ"א ה"ג. וזה ודאי גנאי ובזיון גדול בעזרה. ואם כן, מה קידושי אשה שהוא מ"ע מה"ת, בזיון הוא לקדש בעזרה, קו"ח ב"ב של קו"ח שהנשים ירקדו כאילים, בביהמ"ד שהוא בית אלקים, פשיטא שבזיון וקצף הוא ואסור!

(יב) ונוסף עוד באיסור כולל, ובאיסור מוסיף, שעון חמור וגדול למעול מעל, בתערובות אנשים ונשים בבית אלקי ממעל, וגם בעזרת נשים היו מתקנים ע"ז תיקון גדול, כסוכה נ"א ע"ב שבראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהיו נשים מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש התקינו וכו' עכשיו שעסוקין בשמחה ויצה"ר שולט בהם על אחת כמה וכמה, ע"ש ברש"י ובפיהמ"ש להרמב"ם ובתויו"ט, ותראו שעון חמור הוא בבית ה' לעשות כן וצריכין למחות בזה:

ומבואר הוא בב"ח אה"ע סי' ס"ב, מובא בב"ש שם ס"ק י"א כשאנשים ונשים בחדר אחד אין אומרים שהשמחה במעונו, דאין שמחה כשיצה"ר שולט ע"ש. ובמח"כ אישתמיט מהם שהוא משנת חסידים ב "ספר חסידים" סי' שצ"ג כשהנשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם, לא יתכן לברך שהשמחה במעונו ועל אלה וכיו"ב נאמר לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוזה. וכתיב כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום וכו' ע"ש בפי' ברית עולם. וגם בספר חסידים סי' קס"ח כתב ודקדק יפה בתהלים קמ"ח ששם נאמר "בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים" ולא כתב "בחורים עם בתולות" כמו "זקנים עם נערים", משום שצריכים לגדור גדר בישראל ולהבדילם שלא יבאו לידי קילקול ח"ו, ע"ש בפי' בר"ע. ובס' "חזה ציון" על תהלים שם, במח"כ נעלם ממנו הס"ח הנ"ל, וכתב כן מדנפשי' ע"ש. גם בשירת האזינו (נ"ה -- כ"ה) כתיב "גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה", ולא נאמר "בחור עם בתולה" גם בעת צרה. ועיין בתוס' סנהדרין כ' ע"א ד"ה נשים, דבשעת צער ליכא למיחש להרהור ע"ש. ועיין קידושין ה' ע"ב פליגו רבנן ואבא שאול בזה אי בשעת אנינות יצרו מתגבר ע"ש וצ"ע. כש"כ בעת שמחה אסור להיות בחורים עם בתולות. ומצאתי בפי' נתינה לגר על התרגום בפ' האזינו, דקדק כן בקרא הנז', והביא גם לקרא דתהלים הנז'. ובמח"כ לא ראה להספר חסידים הנז', וגם לא העיר מהתוס' סנהדרין וש"ס קידושין הנ"ל גם הביא מקרא דירמיה ל"א -- י"ג אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו ע"ש. ועיין שבת מ"א ע"א שאמרו כיון דבעית לא אתי להרהורי ע"ש. ויש לחלק בזה שלא יקשה מקידושין ה' ע"ב הנז' והבן. הרי דבריהם ז"ל חיים וקיימים, ונפש כל חי יתן על לבו לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ולאסור איסור שלא למעול מעל בארץ, כש"כ בבית המקודש לה' אלקי השמים והארץ:

(יג) מלבד כל הרשום בכתב אמת שהם כדבש מתוקים, אעיקרא איכא למיקם, שמיום שחרב בעוה"ר הביהמ"ק ושבר על שבר יחדיו דבקים, בטל השיר מבית המשתאות, כסוטה מ"ח ע"א. וגם זמרא אסור כגיטין ז' ע"א ובתוס' שם ד"ה זמרא. וכן הוא בש"ע או"ח סי' תק"ס סעי' ג' וברמ"א שם שרק לצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה. ובמג"א ובפמ"ג בא"א שם ס"ק י"א כתבו שהשטן מקטרג בשמחה יתירה באכילה ושתיה כו' ע"ש. כש"כ בביהמ"ד שנקרא "מעון" כמו שכתבתי בשני כתובים הבאים כאחד (באות ג' -- ד') ודאי שע"ז לא נאמר שהשמחה במעונו, והוא איסור גמור, מקל וחומר. ועוד מפורש יוצא בירושלמי כתובות פ"א ה"א דף ג' ע"א שממנין זקנים בבית משתיות שלהן, ע"ש שכן הוא גירסת ה"פני משה", ופי' שלהכי ממנין זקנים להשגיח שלא ינהגו קלות ראש. ע"ש בשי"ק. ואם כן כש"כ שצריכים למחות שלא לנהוג קלות ראש לעשות חתונות ומשתיות, וריקודים ומחולות, בבתי מדרשות:

(יד) ועין לו ראתה, וחמותי ראיתי ב"העתקה" ששלחתם

אלי כה"ר מה שהשיב על זה ידי"נ הרב הגאון וכו' רח"מ האבד"ק ניאמץ שליט"א (כעת נדפס תשובתו זו בספרו שו"ת באר חיים מרדכי סי' ז'] אשר סובב הולך לפרש להרמב"ם בפי"א מהל' תפלה ה"ו שכתב וז"ל, בתי כנסיות וב"מ אין נוהגין בהן וכו' ואין אוכלין ואין שותין בהם ואין ניאותין בהן כו' וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק עכ"ל. ושינה מלשון הגמ' במגילה כ"ח ע"ב על הברייתא שאמרו בביהכ"נ "אין ניאותין בהן" א"ר חכמים ותלמידיהם מותרין. ולמה כתב הרמב"ם זאת על ענין "אכילה ושתיה" דחכמים ותלמידיהם מותרין, ומדוע שינה מלשון הגמ' שאמר רבא ד"ז על הברייתא ד"ואין ניאותין"? וכתב, שהרמב"ם מפרש כפירש"י ואין ניאותין מתקשטין לתוכו. וציין להגהות הרש"ש שהוא כיומא י"א ע"א מאי ניאותות, מתקשטות, ופירש"י שם בבשמים. ובברכות מ"ג ע"ב שגנאי לת"ח לצאת מבושם לשוק. וכתב דמשמע קצת דגם בבית אין הת"ח מתקשט בבשמים. ובמוסגר כתב דבמס' דא"ז פ"ו ליתא מילת "לשוק", ומזה הוכיח רבא דהברייתא לא מיירי בת"ח. -- זה תוכן דבריו -- ובמחילת כבוד תורתו, כל דבריו תמוהים, וכי בכל מקום שאמרו "מתקשטים" היינו בבשמים. זה ודאי לא. עיין ברש"י ביצה י"ד ע"ב במשנה ד"ה שנאותין, מתקשטין, וע"ש בגמ' דף ט"ו ע"א לענין תפילין אי ניאותין בהם. ושם ע"כ לא מיירי בבשמים. ועיין ברש"י ר"ה כ"ו ע"א ד"ה חוטא. דפי' יתנאה להתקשט ועיין ברכות ל' ע"ב דר"י הוה מציין נפשיה והדר מצלי, ופירש"י מקשט עצמו בבגדיו. ובשבת קמ"ה ע"ב ת"ח שבבבל מצויינין, ופירש"י מקושטין ע"ש. ומבואר עוד יותר דגם בנשים מתקשטות לחוד, ומתבשמות לחוד. בשבת ס"ב ע"ב דמקום שהיו מתבשמות בו נעשה נמקים כו' ומקום שהיו מתקשטות נעשה קרחים כו' ופירש"י מתקשטות, היינו שער שסורקות ומפרכסות ע"ש. ובמ"ק ט' ע"ב אלו הן תכשיטי נשים כו' ומעבירה סרק על פניה, א"ד מעברת סרק על פניה של מטה ופירש"י כדי להעביר השער של מטה) דביתהו דר"ח מקשטא, ופירש"י כי הני קישוטין כדאמר הכא ע"ש בתוס' ד"ה פוקסת וברש"י כתובות ד' ד"ה פוקסת וברש"י כתובות י"ז ע"א ד"ה ולא שרק, ובד"ה פירכוס, וברש"י סנהדרין י"ד ע"א ד"ה שרק ובד"ה פירכוס, ובב"מ ס' ע"ב פירכוס האדם מאי היא כו' צבעיה לרישיה ולדיקניה ע"ש. ובשבת ל"ד ע"א וברש"י ד"ה מפרכסות ע"ש, עיין ברש"י תענית י"ג ע"ב פירכוס בשיער ע"ש, ובשבת צ"ה ע"א סרק על פניה מפני שצובעת ע"ש. ודו"ק] הרי להדיא דמתקשטות דאשה, היינו בשער, ומה שפי' רש"י ביומא דמתקשטות בבשמים, הוא רק משום דשם אי אפשר לו לפרש בשער, משום דראשה פרוע. ועיין בכתובות ע"ב סוע"א, ובאה"ע סי' קט"ו ובב"ש סק"ט ע"ש. וא"כ מקום גנאי הוא. כש"כ אם מעברת סרק על פניה של מטה כמ"ק ט' הנ"ל, ואין כבוד שמים להיות שם מזוזה, כפירש"י ביומא י"א הנ"ל בד"ה מאי ניאותות רוחצות ע"ש. ולכן שפיר פירש"י ביומא הנ"ל מתקשטות בבשמים ועיין ברש"י יבמות ס"ג ע"ב ד"ה רוכל, כתב בשמים לנשים להתקשט ע"ש עיין ברש"י כתובות מ"ח ע"א ד"ה תכשיט, בשמים שהנשים מתקשטות בהם וכן פירש"י בכתובות ק"ז בד"ה תכשיט. וכ"ה בט"ז אה"ע סי' ע' סק"ו. וצ"ע ממ"ק ט' ע"ב הנ"ל] והיינו בבגדים כברכות מ"ג הנ"ל ראה בכ"מ על הרמב"ם ז"ל, פ"ה מהל' דעות ה"ט בתירוץ הא' יעו"ש. [עיין ביומא ל"ח ע"א ובתוס' פסחים כ"ו ע"א ד"ה לאותן ע"ש. ועיין תוס' שבת מ"א ע"א ד"ה רחץ ע"ש] וסד"א דירה היא, עש"ה ביומא ותראו שזה ברור. ועפי"ז נדחין כל דברי ידי"נ הרה"ג שליט"א ודבריו תמוהים, דזה ודאי דת"ח מקשטים את עצמם בבגדים נאים, כשבת קי"ג ע"ב דר"י קרא למאניה מכבדותיה. וכ"ה בסנהדרין צ"ד ע"א, וב"ק צ"א ע"ב. וכ"ה במדרש תנחומא פ' צו סי' ב' שכבודו של אדם הוא כסותו ע"ש [עיין באדר"נ פי"א שב"ע דרש, אם נבלת בהתנשא, מנבל עצמו על דברי תורה כו' ולובש בגדים צואים כו' לסוף אתה מוצא כל התורה עמו ע"ש. ע"כ מיירי קודם שנעשה ת"ח] וכ"ה ברמב"ם הל' דיעות פ"ה ה"ט, ורש"י במגילה הנ"ל, שפי' דבביהכ"נ "אין מתקשטין לתוכו" כנ"ל. וברש"י באלפסי, וכ"ה הגירסא בכ"מ פי"א מהל' תפלה ה"ו "אין מתקשטין בתוכו". ובר"ן במגילה שם כתב "אין מתקשטין בהם" ע"ש. וי"ל דגם בבגדים רק "בהם" דהיינו בביהכ"נ גופי' אין להתקשט, אבל מותר להתקשט עצמו קודם וליכנס לביהכ"נ מקושט. עיין ברמב"ם פ"ה מהל' תפלה ה"ה כתב מתקן מלבושיו תחלה ומציין כו' כר"י שמציין עצמו והדר מצלי כנ"ל. ולצאת מבושם רק לשוק אסור. והרמב"ם בפ"ה מהל' דעות ה"ט הנ"ל. כתב להדיא ג"כ מילת "לשוק". וממס' דא"ז הנ"ל אין ראי' דמילת "יוצא" ג"כ הפי' לשוק. וכן בירושלמי ברכות פ"ח ה"ה ליתא ג"כ מילת "לשוק", והפ"מ שם פי' דלשון "לא יצא הת"ח מבושם" ע"ש. [ולפי' הרמב"ם בברייתא דמגילה כ"ח ע"א דקלות ראש שהיא אסור בביהכ"נ, היינו כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה, א"ש דגרס "ואין אוכלין כו'. והוא דלא כפירש"י במגילה כ"ח ע"א ד"ה אין עש"ה. והבן]. ועל עיקר דקדוקו של ידי"נ הרה"ג נ"י, ע"ז שאמר רבא:

חכמים ותלמידיהם מותרין, דוקא על הפיסקא דואין ניאותין בהן. י"ל עפ"י פירש"י ביומא י"א. ד"ה מאי. דניאותות הוא לשון הנאה. כלומר דאסור ליהנות בביהכ"נ הנאה שאינה אלא רשות שלא עפ"י דוחקא. ע"ז אמר רבא:

דחכמים ותלמידיהם מותרין, משום שהוא ביתא דרבנן. וכל הנאתם בביהכ"נ אינה אלא מדוחק. ועפי"ז שפיר פסק הרמב"ם ז"ל, דאין אוכלין ושותין בהן, אלא "מדוחק". כנ"ל. ותיבת "מדוחק" אינו תנאי, כמש"כ המחצהש"ק באו"ח סי' קנ"א סק"ב. ע"ש:

(טו) וגם מה שכתב ידי"נ הרה"ג רח"ם ארחמנו שליט"א, דיותר נראה דהרמב"ם מפרש כפי' המאירי, וכפי' הריטב"א ביומא י"א ע"א דהא דאמר ר"כ ניאותות, היינו רוחצות וס"ל. ניאותות מלשון הנאה כו'. ע"ש. ובמחילת כבוד תורתו אישתמיטתיה פירש"י במקומו, ביומא י"א. הנ"ל. ד"ה מאי. דניאותות מלשון הנאה היא ע"ש. ודברי רש"י ז"ל. בזה שפירש. דניאותות לשון הנאה, מבואר היא בכ"ד. ראה בשבת מ"ב ע"ב וברש"י ד"ה ואין ניאותין, נהנין, וכן פי' הרמב"ם והרע"ב בפיהמ"ש. ובמשנה ברכות נ"א ע"ב אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, ופירש"י נהנין ועיין ברכות נ"ג ע"ב דרב אמר לא יאותו יאותו ממש. ובירושלמי ברכות פ"ח ה"ו, ובעירובין פ"ה ה"א דרב אמר יאותו. מ"בזאת נאות לכם". [ועיין בשפתי חכמים על פירש"י פ' וישלח ל"ד -- ט"ו ע"ש]. (וי"ל בפי' ניאותין דמגילה הנ"ל, עפ"י הירושלמי ברכות פ"ג ה"ד ראה א"ע ניאות בחלום כו' ע"ש בפי' הפ"מ ובפי' החרדים. וכ"ה בירושלמי יומא פ"ח ה"א, ובירושלמי תענית פ"א ה"ו, ע"ש בק"ע שפי' גם שם מקושט בחלום כו', עייש"ה דוק ותשכח כי יותר נראה פי' הפ"מ הנ"ל]:

וגם מש"כ הרה"ג בהעתקה הנ"ל מהמג"א סי' קנ"א סק"ה דהא דסעודת מצוה שרי, היינו כגון עיבור שנה שאין עולין בה אלא בפת וקטנית, והמקור הוא מהירושלמי פ"א דפסחים ה"א ביהכ"נ וביהמ"ד צריכין בדיקה שנכנסין בהם בשבתות ובר"ח, וציין הרה"ג הנ"ל להק"ע וגה"ש שי"ג בעיבוריות ובר"ח כו'. ותימה שגירסא זאת מבוארת בר"ן סופ"א דפסחים ובטור או"ח סי' תל"ג. -- ותימה עוד שלא הרגיש הרה"ג הנ"ל שכל הענין הזה תמוה. וכל הפוסקים הביאו המקור דסעודת עיבור החודש הי' בביהכ"נ, רק מירושלמי פ"א דפסחים הנ"ל. ובאמת אני מצאתי מבואר עוד בירושלמי כמה פעמים. בפ"ד דתענית סוה"ג, דר' יוחנן מפקד לכנישתא דכופרא על סעודה זו, ע"ש בפ"מ. ועיין ירושלמי ר"ה פ"ד סוה"ד. ור' יוחנן אזיל לשיטתו בירושלמי מ"ק פ"ב ה"ג דר' יוחנן דצפרא נחת לכנישתא ומלקט פירורין ואכיל, ואמר יהא חלקי עם מאן דקדיש ירחא הכא רומשית. וכ"ה בירושלמי סנהדרין פ"ח סוה"ב ע"ש בק"ע ובפ"מ, ומשמע שגם בצפרא הי' אוכל הפירורין בביהכ"נ אף שהסעודת מצוה לא היתה אלא בלילה [עיין בשערי תשובה או"ח סי' תקנ"א סק"ל לענין בשר מבושל שנשתייר מסעודת שבת, אם מותר לאכול מר"ח עד ת"ב ע"ש. עיין בס' בני יששכר מהגה"ק ר"צ מדינוב ז"ל (במאמרי חדשי תמוז אב מאמר א' אות י') שהאריך בזה וכתב בשם מהר"ם סופר מפשעווארסק ז"ל שהיה מכבד לאיש נכבד משיורי מאכלים של שבת, ואמר שזה כעין שירי מנחות כו' ע"ש. וי"ל שזה יש לו מקור בירושלמי הנ"ל שר' יוחנן הי' מלקט הפירורין של סעודת מצוה ואכל בביהכ"נ] כדאמרינן בסנהדרין ע' ע"ב דאין עולין לה ביום אלא בלילה. ופריך דהא תניא אין עולין לה בלילה אלא ביום. ומשני. כדרחב"א אחריפו ועולו, אחריפו ופוקו, ופירש"י להקדים ולעלות מבעוד יום מעט כו' שהסעודה ומו"מ בלילה עייש"ה. ונראה דרחב"א אזיל לשיטתו בירושלמי פ"ד דתענית סוה"ג הנ"ל שאמר בשם ר' יוחנן שצוה לאנשי ביהכ"נ דכופרא, שיעלו לביהכ"נ לסעודה בעוד יום, והמשיך הסעודה בלילה (כפי' הפ"מ שם) [גם אמרו שם דקרא מסייע לר' יוחנן "ויהי ממחרת החודש" כו' וכתיב "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם" הרי שהיו עושין הסעודה בשני הימים, ומסייע לר' יוחנן הנ"ל שהי' מתחיל הסעודה בסוף יום א', וממשיך עד ליל ב', כדי לצאת בהסעודה בשביל ב' הימים דר"ח (כפי' הפ"מ). וכן בתרגום יונתן בשמואל א' כ', תרגם על "ממחרת החודש":

ביומא דבתראי דהוא עיבור ירחא תנינא ע"ש. ועפי"ז דנימא דסעודת עיבור החודש נלמד מקרא ד"ויהי ממחרת החודש" וגו'. א"כ סעודת עיבה"ח דברי קבלה היא. ודברי קבלה כד"ת דמיא, כר"ה י"ט ע"א (וכבר הארכתי א' דברי קבלה כד"ת דמיא בתשובה להרה"ג וכו' מוה"ר דוב בעריל ראבינאוויטש מיאסי ז"ל). וא"כ עפי"ז יש ליישב קושית המהרש"א בסנהדרין ע' ע"ב על הא דתנן אכל דבר שהוא מצוה, ומפרש הש"ס לאתויי תנחומי אבלים ופירש"י דאע"ג דתקנתא דרבנן הוא וכו', וכתב המהרש"א דאין להקשות הא תנא לי' רישא אכל בעיבור החודש, דהיינו נמי תקנתא דרבנן כו' ע"ש. ומצאתי בתויו"ט סנהדרין פ"ח מ"ב ד"ה אכל דבר שהוא מצוה, שתמה כן, ולא מצא מענה ע"ש. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, דסעודת עיבור החודש נלמד מדברי קבלה מ"ויהי ממחרת החודש" וגו' שאכלו לחם, וכד"ת דמיא כנ"ל, וזה פשוט]:

(טז) אמנם רבינו הרמב"ם ז"ל דעת אחרת עמו בכ"ז, שהרי כתב בפ"ג מהל' קידוש החודש ה"ז כשמעברין ב"ד את החודש, מפני שלא באו עדים כל יום ל', היו עולין למקום מוכן, ועושין בו סעודה ביום ל"א שהיא ר"ח, ואין עולין לשם בלילה אלא בנשף קודם עלית השמש, ואין עולין לסעודה זו פחות מעשרה, ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית, ואוכלין בעת הסעודה, וזו היא סעודת מצוה האמירה בכ"מ עכ"ל. ומאד נפלאת היא בעיני על מאור עינינו הרמב"ם ז"ל שנראה כמו ששינה בשתים ועלתה לו:

א) במה שנראה מבואר דעתו שסעודת עיבור החודש לא היתה כלל בביהכ"נ, אלא "במקום מוכן", ובירושלמי בכל המקומות שהבאתי לעיל מפורש יוצא שהסעודה היתה בביהכ"נ? ומה שמציין המראה מקום שם באות א' לר"ה כ"ג ע"ב. תמוה. ונראה כוונתו להמשנה שם דחצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת ושם עושין סעודות גדולות להעדים ע"ש וברמב"ם פ"ב מהל' קה"ח ה"ז כתב דב"ד מכניסים את העדים "למקום אחד" כו' ע"ש. ובסעודת עיה"ח כתב "מקום מוכן" כנ"ל. משמע שאין זה המקום של סעודות העדים וצ"ע עכ"פ מבואר דעת הרמב"ם שסעודת עיבור החודש לא היתה דוקא בביהכ"נ, והוא נגד הירושלמות הנ"ל? ב) במש"כ הרמב"ם שהיו עולין לסעודת עיבה"ח בנשף קודם עלות השמש כנ"ל וכתב כן עוד שם בפ"ג הט"ו:

והשכימו בנשף ועיברו את החודש כו' ע"ש. ואנן איפכא תנינן בסנהדרין ע' ע"ב הנ"ל דאמר רחב"א אחריפו ועולו אחריפו ופוקו כו' וכפירש"י הנ"ל, גם בירושלמי פ"ד דתענית סיה"ג הנ"ל אמר רחב"א בשם ר' יוחנן (כנ"ל באות ט"ו). ומבואר שהיו עולין מבעוד יום והמשיכו הסעודה בלילה ל

ולכאורה נראה שהרמב"ם מפרש הא דרחב"א דבבבלי סנהדרין הנ"ל דאחריפו ועולו, היינו להקדים לעייל בנשף קודם עלות השמש ועיין בברכות ג' ע"ב דתרי נשפי הוו, נשיף לילא (עיין בילקוט שמואל א' -- ל' סי' קמ"א, לתי' א' נשף צפרא ע"ש) ואתי יממא כו' ע"ש] וגם עפ"י פי' זה יתורץ הברייתות דקשיין אהדדי. בגמ' סנהדרין שם דהא דתניא אין עולין לה ביום אלא בלילה, היינו כיון שעולין בנשף קראו לילה. והא דתניא שאין עולין אלא ביום, היינו כיון שבאמת יום הוא, שהרי עלה עמוד השחר, ונראה להרמב"ם פי' זה יותר נכון מפירש"י (בסנהדרין ע' ע"ב הנ"ל ד"ה אחריפו), דלפירש"י שהיו עולין בסוף היום מבעו"י קשה לשון הברייתא דאין עולין ביום דמשמע דהעליה לא הי' כלל ביום. ורש"י דחק בזה. שעל הסעודה קאי שהיתה בלילה, ע"ש במהר"ם, ואכתי קשה לשון "עולין", אבל להרמב"ם דהעליה הי' בנשף קודם עלות השמש, אתי שפיר הכל, דקודם עלות השמש יממא וליליא הוא, כברכות ח' סוע"ב דארשב"י פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה א' קודם שיעלה עהש"ח, ואחד לאחר עה"ש, ויוצא יד"ח א' של יום וא' של לילה כו' דהא דקרי לי' יום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא כו' ואידך דרשב"י דפעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ ביום א' קודם הנה"ח וא' לאחר הנה"ח כו', קודם הנה"ח יממא היא, וההיא דקרי לי' לילה דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא ע"ש. ותרוייהו הלכתא, ע"ש ברי"ף ועיין ברמב"ם פ"א מהל' ק"ש ה"י והי"א מבואר שם זמן עליית השמש, ובכ"מ בשם מהר"י אבוה"ב ז"ל דשיעור הנה"ח כמו שיעור שעה א' קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ ועיין בש"ע או"ח ס' נ"ח ברמ"א סעי' א' ובמג"א סק"ב ובפמ"ג שם ובעט"ז עש"ה] ועיין במגילה כ' ע"ב דמשיעלה עהש"ח יום הוא לענין מלאכה ע"ש. וכיון שמ"עמוד השחר" עד עלות השמש יממא ולילה הוא, מיושב שפיר הברייתות כנ"ל. ולכן ניחא לי' להרמב"ם מפרש דהעליה הי' בהשכמה קודם עלות השמש:

ואפשר עוד לומר לפי מה שכתבנו (לעיל אות ט"ו) דסעודת עיבור החודש נלמד מקרא ד"ויהי ממחרת החודש". ומפשט המקרא הוכיח הרמב"ם שהסעודה היתה בשחרית בהשכמה. ודייק לשון "ממחרת". אך להירושלמי פ"ד דתענית סוה"ג הנ"ל, אי אפשר לפרש רק שהתחילו הסעודה מבעוד יום, וגמר הסעודה היתה בלילה כנ"ל. ולא ידענא מה יענה הרמב"ם על זה? ואולי הרמב"ם יפרש להירושלמי תענית הנ"ל דר' יוחנן מפקיד לכנישתא דכיפרא, סבין מיעל, עד דו איממא, ואתון אמרין זמנו ועיבורו ע"ש. לא כמו שפי' הפ"מ שצוה להם לעלות בסוף היום מבעו"י ולהמשיך הסעודה בלילה כנ"ל. אלא [עד דו איממא] פי' קודם היום, דהיינו בנשף קודם עלות השמש. ומה שסיים הירושלמי "זמנו ועיבורו", פי' שאז בהשכמה עיברו את החודש, כמש"כ הרמב"ם שם בפ"ג הט"ו הנ"ל (ועיין ר"ה, כ"ד ע"א, ובסנהדרין י' ע"ב, וברש"י סנהדרין ע' ע"ב ד"ה אכל בעיה"ח ע"ש ודו"ק]. ועפי"ז א"ש הא דאמרינן בירושלמי קרא מסייע לר"י, פי' ד"ויהי ממחרת החודש" שפי' עיה"ח כנ"ל, משמע דהסעודה בשחרית בהשכמה היתה, ודו"ק [ולהפוסקים דס"ל דסעודת ר"ח בזמה"ז מצוה היא, עיין בטור או"ח סי' תי"ט ובש"ע ואחרונים שם. י"ל דהירושלמי הנ"ל דמשמע שהתחילו הסעודה מבעו"י ונמשכת עד הלילה, בסעודת ר"ח מיירי, ולא בסעודת עיבה"ח]:

(יז) ולכאוריש לומר שהרמב"ם ז"ל שנראה דעתוה יש לומר שהרמב"ם ז"ל שנראה דעתו שהסעודה של עיבה"ח לא היתה בביהכ"נ אלא "במקום מוכן" הוכיח דעתו מש"ס דילן בסנהדרין ע' ע"ב דפריך בבן סו"מ שאכל בעיה"ח, למימרא דבשר ויין מסקו, והא תניא אין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית בלבד. ומשני הא קמ"ל אע"ג דאין עולין אלא בפת וקטנית, ואיהו אסיק בשר ויין ואכל, כיון דבמצוה קא עסיק לא ממשיך ע"ש. ואי נימא דסעודת עיה"ח היא רק בביהכ"נ, והטעם כמש"כ המג"א בשם הסמ"ק דסעודת מצוה כה"ג שאין עולין אלא בפת וקטנית אין בה קלות ראש ושרי כנז'. קשה בבן סו"מ שאסיק בשר ויין ואכל בביהכ"נ בל"ז אינו נעשה בן סו"מ, דהא אף באכל דבר עבירה דרבנן אינו נעשה בן סו"מ, משום שאינו שומע בקולו של מקום כסנהדרין שם אלא ודאי דס"ל להש"ס דילן דסעודת עיבה"ח לא היתה דוקא בביהכ"נ. ויש לדחות:

ויש להעיר על הרמב"ם בהל' קה"ח שכתב דאין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית, ואוכלין בעת הסעודה, וזו היא סעודת מצוה של עיבה"ח כנז'. והשמיט תיבת "בלבד", שהרי בגמ' אמרו "אין עולין אלא בפת דגן וקטנית בלבד"? וי"ל שדעת הרמב"ם ז"ל, כיון שכתב ש"אין עולין אלא בפת דג' כו'. אצ"ל "בלבד" כזבחים ל"ד סוע"א בתלמיד שא"ל רבו אל תביא לי אלא חטין, והביא לו חטין ושעורין, שאינו כמוסיף על דבריו, אלא כמעביר על דבריו ע"ש [ועיין בכתובות צ"ח ע"ב ובתוס' זבחים שם ד"ה אלא ע"ש] והכא נמי כיון שכתב "אלא" א"צ עוד לכתוב "בלבד". ומצאתי בירושלמי ברכות פ"ו ה"ד דרבנן סלקין לריש ירחא, ואכלין ענבים, ולא מברכין בסופה כו' בשיש בדעתו לאכול פת, ע"ש בפ"מ ובפי' מהחרדים בפי' א', שהי' בסעודת עיבה"ח ע"ש. וי"ל הא אין עולין אלא בפת דגן וקטנית ויש ליישב, ולא באתי אלא להעיר. וראיתי בתוס' חדשים בסנהדרין פ"ח מ"ב שכתב ליישב קושית התויו"ט (שהבאתי לעיל סוף אות ט"ו) וכתב דסעודת עיבה"ח אפי' מצוה דרבנן אינה, דהא אין עולין לה אלא בפת וקטנית, ואי הוי מצוה ראויה להדרה בבשר ויין, ומה שאמרו בסנהדרין הנ"ל כיון דבמצוה קא עסיק לא ממשיך, פירושא דעוסק במצוה עיבה"ח ובזה מיושב ג"כ דבגמ' מוקי מ"ש אכל בחבורת מצוה דכולה סריקין אפ"ה כיון דבמצוה קא עסיק לא ממשיך, א"כ כש"כ בעיה"ח שודאי הי' חבורת של חכמים, אלא קמ"ל אפי' הסעודה אינה של מצוה רק שעוסק במצוה עכ"ל. וכל דבריו תמוהים דהא מבואר להדיא ברמב"ם בפ"ג מהל' קה"ח ה"ז הנ"ל דסעודת עיבה"ח סעודה של מצוה היא. וכ"ה בתוס' מ"ק כ"ב ע"ב ד"ה ולשמחת מריעות ע"ש. וגם בסמ"ק שהביא המג"א סי' קנ"א סק"ה מבואר דהיא סעודת מצוה? ועוד דלשיטתו שאינה סעודת מצוה, קשה כל הירושלמות הנ"ל המבואר שם שהיו אוכלין סעודת עיבה"ח בביהכ"נ כנ"ל. ואם נימא דס"ל בזה כהרמב"ם שהסעודה היתה "במקום מוכן", עכ"פ הו"ל לבאר זה? ומבואר עוד יותר בירושלמי מ"ק פ"ב סוה"ג ובירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ב דאף לוין ברבית לצורך סעודה זו ע"ש (ועיין במג"א סי' רמ"ב סק"ב). וגם מש"כ דכש"כ בעיה"ת שודאי הי' חבורה של חכמים כנז'. ג"כ תמוה, דא"כ בלא טעמא דבמצוה קא עסיק, אינו נעשה בן סו"מ, דכולה סריקין בעינן, כמבואר בסנהדרין שם. ומצאתי בהגהות הרש"ש שתמה בזה על התו"ח בסוף דבריו, ומשארי דברי התו"ח לא העיר. ועוד הרבה דברים נשתיירו בקולמס, אך כיון שהארכתי הרבה בזה ת"ל, אמרתי אסתגר בדא, ואי"ה עוד חזון למועד:

סוף דבר הכל נשמע שאיסור גמור וחמור הוא לעשות חתונות ומשתאות בבתי מדרשות. וכל הפורש מלחלל שם שמים, יפרוש ממות לחיים, ויזכה לראות בנחמת ציון וירושלים. ומעתה אל ירים איש את ידו מליטוש תורת אמו, וה' יסיר חרפת עמו ויתקדש שמו בעולמו. ואתם ידידיי חזקו והתחזקו מכשול ויקרא לכם גודרי גדר משובבי נתיבות, להשיב לב בנים על אבות:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה