אור ברסלב
שות קרני ראם סימן רמה

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן רמה

סימן רמד

תשובה לעיר אספי יע"ה שאלה להיות שכהר"א ן' שבת יש לו חצר בעיר אספי וסמוך לה מקים של הממשלה יר"ה שהיה מעקרא טאחונא (בית רחים) שיש לה פתח לר"ה כשבנה הר"א הנז' החצר הנז' הוסיף לטחונא הנז' פתח אחר קטן לחצירו הנז' והיה משתמש בטאחונא הנז' ואח"ך נסע לארץ ישראל וכשרצה לילך השכיר החצר הנז' לערל אחד והיה הערל משתמש בחצר ובטאחונא ה' ואח"ך מכר חצי החצר וחצי זכות חזקת האלטאתונא לכה"ר אברהם סבעוני נר"ו כמה שיגיע שטר מכר ליד כת"ר י"ץ והערל שדר בהחצר כשראה שכהר"א סבעוני קנה החצר וחצי החזקה ונתברר לו שכהר"א ן' שבת מעולם לא שכר האלטאחונא מאת הפקיד של האלמכזן ומעולם לא שלם שום שכירות הלך הערל ושכר האלטאחונא מאה הפקיד ועברה מחלוקת גדולה בין הערל ובין כהרא"ס ה' ולא רצה הערל לא לעקור דירתו מן החצר ולא רצה ג"ך לשלם שכירות החצר ה' באומרו עד שיבוא לכאן כהראב"ש או עד שישלח הרשאה מיוחדת כהראב"ש על החלק שלו לכמוהר"א הסבעוני נר"ו וכך דנו אותם הקונסוליס שצריך כמהר"א סבעוני תהיה בידו הרשאה על חלק כהר"א ן' שבת וכתב לו כמהרא"ם לכהראב"ש על זה לשלוח לו הרשאה על חלקו ולא רצה כי אמר שהערל אהובו אינו רוצה לשלוח הרשאה כנגדו להיות מתנגד לו אך כתב לו באגרת הרי יש לך שטר מכר חצי החצר וחצי זכות האלטאחונא ותוכל לעשות עמו משפט על הכל וכן היה הלך כהרא"ס לטאנזא וזברטאל והוצרך לעשות אבוגאדו (טוען) ספאניול ואינגליז והוציא על זה תשע מאות וחמשה עשר דורוס וסך ששה וארבעים יברא (לי"ש) ינגליז ונצח ש"ל בדין והוציא מהערל בולעו מפיו קרקע ושכירות שעברה והיום תובע כהרא"ם לכהר"א ן' שבת בהוצאות שהוציא ושאל ממעלתך אם צריך הר"א ן' שבת לשלם הכל הואל ומעקרא לא רצה לשלוח לו הרשאה שאלמלי שלח לו מקודם לא היתה שום מחלוקת עם הערל וביד כהרא"ם אגרות מיד כהראב"ש שילך לטאנזא ויעשה אבוגאדו והלך ברשותו אז יודיעני כת"ר אם אינו צריך לשלם כהראב"ש כ"א חצי ההוצאה יען כי כהראב"ש טוען שכמהרא"ס הלך לטאנזא על חלקו ובאגב דבר על הכל או לא ישלם כלל שום דבר ועל מבוכה זו הלכו אצל הקונסול ודן אותם הקונסול שהחצר תשאר סגורה והמפתח בידו עד שיודיענו מי"ץ מהו דין תורה כי שניהם קבלו לעשות דין תוש"ת גם טוען כמהרא"ם שכהר"א ן' שבת מכר לו חצי זכות החזקה בכלל המכר ובחושבו שהוא היה שוכר האלטאחונא מאת האלמכזן כמנהג העולם בקרקעות האלמכזן ועכשיו נתברר למפריע שאין לו בה שום חזקה על הכל יומ"ץ הי"ז חמשה ימים לסיון התרס"ט ע"ה יעקב מרסייאנו נר"ו:

ראיתי מה שנסתפק הרב השואל נר"ו תחלה וראש האם יהיה מחויב כהר"א ן' שבת נר"ו לשלם כל ההוצאות שהוציא כמהר"א הסבעוני נר"ו שעל ידם היתה הצלת החצר והאלטאחונא וטעמא טעים לספק זה כי לא הוצרך לכל זה אלא משום שלא היתה בידו הרשאה מיד כהראב"ש נר"ו והואל והעכבה היתה מיד כהראב"ש שלא רצה לשלחה אליו דין גרמא שבא הערל בעקיפין עד שהוצרך כמהרא"ם נר"ו להוציא כמה הוצאות ומטעם זה נסתפק הרב השואל אם יהיה כהראב"ש חייב הכל מכיסו:

באמת אתמיהא על האי ספיקא דמי הביאהו עד הלום לכהה"ר אב"ש להיות חייב לעשות לכמוהרא"ם נר"ו מורשה על ממונו כדי שנאמר עליו הואל ולא הרשהו יהיה חייב:

הן אמת דמן הראוי היה לכהראב"ש להרשות לכמוהרא"ם כדי להציל ממונו וכמו דאיתא בגמרא כתובות פרק מי שהיה נשוי ב' דשם אמר הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתיב ביה בחמשה בניסן וחד בניסן סתמא אוקמיה רב יוסף לההוא גברא דהוה כתיב בחמשה בניסן בנכסי אמר ליה אידך ואנא אפסיד אמר ליה את ידך על התחתונה אמור בר עשרין את א"ל ונכתוב לי מור טרפא מאייר ואיל מצי אמר לך את בר חד בניסן והנחתי לך מקום לגבות מאי תקנתיה ליכתבו הרשאה זל"ז עכ"ל הש"ס ופסקו מר"ן בש"ע חומ"ש סמ"ג סר"ג יע"ש א"ך מן הראוי לכאורה נראה דיש לדון מוה קו"ח דהשתא ומה דאפילו התם דלא היה שום פסידא לבר חמשה בניסן שהרי כבר אוקמיה רב יוסף בנכסי עכ"ז עשו לו תקנה לכתוב הרשאה למי ששטרו כתוב בניסן סתמא כדי שלא יפסיד ויטרוף מיד ישראל חבירו מכ"ש בנדו"ד שבא להציל מיד ערל ונוסף על זה שגם כהראב"ש יש לו תועלת להיות הצלה גם לחלקו מיד הערל א"ך נראה פשוט דמן הראוי היה צריך לכתוב לו הרשאה להציל ממונו:

אלא דעכ"ז אין לחייבו מטעם זה דהא מצינו להריא"ז שם בפרק מי שהיה נשוי שכתב דהגם שאמרו יכתבו הרשאה עכ"ז אין יכול לכוף את חבירו שיכתוב לו הרשאה אם לא ירצה יעו"ע א"ך מה מקום יש להסתפק לומר הואל ולא רצה לשלוח לו הרשאה שנחייבהו לשלם ההוצאות שהוציא:

והגם שלפי האמת מן הראוי לומר הואל ובנדו"ד נראה לכאורה דעל ידי שלוח ההרשאה היה תועלת לכמוהרא"ס ולא היה שום פסידא לכהראב"ש וא"ך מן הראוי לכפות אותו כמו דקי"ל דבמקום שזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום וקי"ל הלכתא הכי וכמו שפסק הרמב"ם ופסקו בש"ע חומ"ש סקפ"ד ס"א יע"ש ועיין במור"ם שס"ג ס"ו ועין בס' פת"ש חומ"ש סק"ע דאין כאן מקום להאריך ויע"ש ומשם יתברר לך דבמקום שזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום עכ"ז חלילה מלהסתפק אם יש לחייבו מכח זה חדא דמי יימר כאן שכהאראב"ש אינו חסר הרי טעמו בצדו שהטרל הוא אהובו ואין רצונו לעשות לו שום נגוד ובודאי יש לו הנאה ממנו וזה טעם הנגלה שבא כתוב לפנינו ומי יימר דיש לו טעמים נסתרות שלא רצה לגלותם דבענין כזה לא קרינן כאן זה נהנה וזה אינו חסר:

ובפרט אפילו במקום שחייב משום זה נהנה וזה אינו חסר עכ"ז לצד שלא רצה אפילו הגיע הזיק למי שכנגדו ודאי דאין לחייבו דהא אפילו נרמא בנזקין כגון הדוחף מטבע של חבירו או פחת צורתה וזורק כלי מראש הגג וכו' וכו' השנוים בס' שפ"ו ס"ג יעו"ע דאפילו עשה מעשה בידים שפחת הצורה וכו' הואל ואינו אלא גרמא בעלמא פטור מכ"ש במקום שהיה מחויב לעשות טובה דוקא משום זה נהנה וז"א חסר הרי זה מדת סדום ואין שם מזיק עליו אלא מניעת טובה ודאי פטור ואין זה צריך לפנים:

אך במה שנפל מחלוקת ביניהם אם יהיו ההוצאות על שניהם או על כמהרא"ש לבדו זו טענה הנשמעת ולברר דין זה הנה מצינו להד"מ בחומ"ש סימן רס"ב ס"ה שם הביא תשובת מהר"ם פדוואה זלה"ה שכתב על ראובן ושמעון שנחבשו על נפשם ועמד שמעון והוציא הוצאות על זה ובתוך כך יצא ראובן מן המאסר ופסק שם דאפילו התנה עמו תחלה לשלם לו דומה כמאן דירד להציל ולא הציל דאין לו אלא שכרו וכאן אפילו שכרו אין לו דהא לא נהנה ראובן במה שהוציא ע"ך לשון הרב מהר"ם פדוואה זלה"ה והד"מ שם כתב וצ"ע בתשובת מוהר"ם שבפרק הגוזל בתרא לא משמע כן כדברי מהר"ם פדוואה דשם בתשובת מהר"ם שבמרדכי בשותפין שהיה להם משכון ותפסו השר וכו' והוציא אחד הוצאות והציל וכו' דמשמע הפך תשובת מהר"ם פדוואה זלה"ה ואפשר לחלק בין יצא ראובן מאליו בין לא יצא רק שהיה יכול לעלות ולצאת דבתשובת מוהר"ם במרדכ"י לא יצא לגמרי רק שהיה אפשר לו לצאת ולכן פסק שם דאית ליה שכרו עכ"ל הד"מ הרי מדברי הד"מ אלו נפקא מינה לדינא דאם נתפשו שניהם ואחד הוציא הוצאות וחבירו יצא בתוך כך ולא היתה הנאת יציאתו מכח הוצאות חבירו הרי זה פטור והיא היא תשובת מהר"ם פדוואה ואם נהנה מהוצאות חבירו כגון שעל ידי חבירו יצא גם הוא הגם שהיה יכול לעלות ולצאת בלי הוצאות חבירו עכ"ז יש לו שכר והיא היא תשובת מוהר"ם שבמרדכ"י הנז' וע"פ ישובו לתשובות אלו פסק במפ"ה בס' רס"ד ס"ד ז"ל וכן שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות אם השני יצא מן המאסר בלי השתדלות חבירו אין חייב ליתן לחבירו כלום הואל ולא התנה ואם לא יצא רק על ידי השתדלות האחר לא יוכל לומר לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפא אפע"פ שהאמת אתו מ"מ חייב ליתן כפי מה שנהנה לפי ראות ב"ד כן נ"ל ע"ך:

וא"כ אתאן לנדו"ד שעל ידי ההוצאות שעשה כמוהרא"ס נר"ו היתה הצלת כל החצר עם האלטאחונא אזי נחזי אנן אם באמת היתה יכולת ביד כהראב"ש נר"ו להציל את שלו משום שאפשר יש לו יד תקיפא א"ך זהו מה שפסק מור"ם הנז' דחייב ליתן לו כפי מה שנהנה לפי ראות ב"ד ופירושו הוא כמ"ש הרב נתיבו"ת המשפ"ט שכתב ז"ל כפי מה שנהנה דהיינו שמין כמה אדם רוצה ליתן שלא יהיה צריך להשתמש באלמות עכ"ל יעו"ע:

ואם כהראב"ש לא היתה ידו תקיפא ולא יוכל להציל בלי השתדלות שעשה כמוהרא"ס אזי הדר דינא שכל מה שהוציא כמוהרא"ס נר"ו צריך לשלם מחצה וכמו שמדוקדק מתשובת מוהר"ם דפסק מור"ם בזה"ל ואם לא יצא רק על ידי השתדלות האחר לא יוכל לומר לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפא אפע"פ שהאמת אתו וכו' משמע דוקא בדידו תקיפא הוא דפסק דאינו משלם רק מה שנהנה הא אם באמת לא היתה ידו תקיפה חייב לשלם חלקו בכל ההוצאות וכן כתב בפשיטות ג"ך הרב נתיבו"ת המשפ"ט סק"ט ז"ל ואם לא יצא רק על ידי השתדלות ואז חייב ליתן כל ההוצאות כיון שלא היה יכול לצאת בלתי הוצאות אלו עכ"ל וא"ך גם כאן הכי הוא נחזי אנן אם לא היתה ידו הקיפא צריך לשלם חלקו בהוצאות:

אלא דיש לחקור במעשה זה לפי מה שסיים שם מור"ם בהג"ה וכתב ז"ל ואם נראה לב"ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשביל חבירו דאפילו בשבילו לבדו היה צריך לכל ההוצאות אלו אינו חייב ליתן לו כלום דזה נהנה וזה אינו חסר לכן יש מי שפסק מי שהציל ספריו וספרי חבירו אם לא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו כלום ונ"ל דוקא שורד תחלה להציל שלו אלא שהציל ג"ך של חבירו עמו אבל אם ירד על דעת שניהם חייב ליתן לו מה שנהנה מאחר שהציל של חבירו וכמו שנתבאר כן נ"ל ע"ך וא"ך אתאן לנדו"ד אפי' אם נברר דלא היתה יד כההראב"ש. נר"ו תקיפא להציל בלי השתדלות כמוהרא"ס עכ"ז צריך לברר דלא היה צריך להוציא כל ההוצאות אלו על חלקו לבד ולא הוצרך להוצאה מרובה כזאת אלא בשביל הכל ואזי יהיה חיובא רמייא על כהראב"ש לשלם חצי ההוצאה אבל אם נראה לבדי"ץ דהוצאות אלו היה צריך להוציאם אפילו בשביל חלקו לבד אזי כהראב"ש נר"ו הוא פטיר ועטיר:

זולת אם יתברר הדבר שכמהרא"ס נר"ו ירד מתחילה אדעתא להציל חלקו וחלק חבירו אזי הדר דינא למ"ש מור"ם דאם ירד על דעת שניהם חייב ליתן לו מה שנהנה ע"ך ודע לך דדין זה הן במה שפטר מור"ם במקום דלא היה צריך להרבות בשביל חבירו הן במה שחייב אם ירד על דעת שניהם וכו' בתרוויהו איירי בדלא היה חבירו יכול להציל בלי השתדלותו של חבירו ועכ"ז דאם אפילו בשביל עצמו היה צריך להוציא הוצאה מרובה זאת חבירו פטור וג"ך דוקא באם לא היה חבירו יכול להציל בלי השתדלות זה הוא דחייב אם ירד על דעת שניהם וכמו שמובן כל זה מסגנון דברי מור"ם הנז' ובפרט דכן בא הדבר מפורש בנתיבו"ת המשפ"ט קחנו משם כי אין להאריך ולא צורך: ומעתה משפט נבחרה לנו אם האמת היא כמ"ש כתוב בשאלה בזה"ל שהראב"ש נר"ו כתב לו לכמוהרא"ס. נר"ו ליצך לטאנזא ולעשות אבוגאדו כמו שכתוב באגרות שביד כהרא"ס נר"ו וברשותו הלך עכל"ה אם באמת הכי הוא שמבורר מן האגרות שברשותו הלך לעשות אבוגאדו על עסק שניהם ע"ך אין אנו צריכים לכל מה שכתבנו אלא הדר דינו לפסק מוהרי"ק שפסק מור"ם בס' קפ"ב ס"ג ז"ל מי שצוה לאחד שיתעסק לו באיזה דבר והוא הוציא עליו הוצאות אם הוציא עליו יותר מן הרגילות להוציא על עסק כזה אין צריך להחזיר לו דלא אסיק אדעתיה שיוציא כ"ך אבל אם לא הוציא יותר מן הרגילות חייב לשלם לו ואם יש טענה ביניהם ע"ל סי' ס"א ס"ג וסי' צ"ג ס"ד ע"ך וא"ך גם כאן אם נתברר מן האגרות שברשותו הלך לדון על דעת שניהם הדין הוא שיתחייב כהראב"ש מחצה בהוצאות:

והגם דלא היתה שליחותו אלא מפי כתבו ולא היה קנין ולא עדים על שליחות זה עכ"ז נעשה שלוחו לכל דבר וכמ"ש הש"ע שם בסי' קפ"ב ס"א יע"ש וממילא חייב לשלם מחצה בהוצאות:

אלא דצריך לברר דההוצאות לא היו יותר מהרגילות וכמ"ש מור"ם ואזי יתחייב מחצה ע"פ שבועתו של כמהרא"ס נר"ו כמבואר בסי' ס"א ובסי' צ"ג ס"ד יע"ש:

אלא הואל וכמוהרא"ס גבר חכם בעו"ז הרי דינו ערוך בש"ע בסי' פ"ז סט"ו דת"ח נשבע בתפילין והגם דהש"ע הטיל תנאי בזה וכתב בזה"ל וי"מ דה"מ בפעם ראשונה אבל מכאן ואילך הרי הוא כשאר כל אדם ובספר תורה ע"ך כבר הורה זקן הגאון מוהריב"ע זלה"ה הובאו דבריו בס' משפ"ט וצב"י ס"ד שנשאל על מי להביא ראיה שזו שבועה ראשונה כדי שיפטר מס"ת ועוד מה היא נקראת שבועה ראשונה אם דוקא אם לא נשבע בנדוי או אפילו נשבע בנדוי או בחרם או בשבועת התורה סתם כמו שנשבעים הרבה בני אדם ואומרים אוחק אתורה וכדומה לא תקרא שבועתו ראשונה עכ"ל השואל ועל זה השיב הגאון מוהריב"ע זלה"ה ז"ל ועל ענין השבועה עליכם להביא ראיה שכבר נשבע פעם אחרת בחפץ דהמע"ה וכו' עכל"ה א"ך מכאן באורה דעל כמוהר"א בן שבת לברר שכבר נשבע כמוהרא"ס איזה פעם בס"ת ואם לא ברר אין להשביעו כי אם בתפלין:

והגם דשבועה זאת הוא בא ליטול אין שום חלוק כמו"ש בידינו ואין כאן מקום להאריך הרי לפניך ערוך הדין אם נתברר מן האגרות שברשותו הלך כמוהר"א סבעוני נר"ו לטאנזא וזברטאל לדון דחייב לשלם מחצה: ואם לא נתברר הדבר הדר דינא לפסק מור"ם שפסק בהג"ה כמש"ל בכל חלקיה דהיינו נחזי אנן אם כמוהרא"ס מעקרא לא ירד לעשות המשפט כי אם על חלקו ובתוך כך נצול גם חלק כהראב"ש אזי אין על כהה"ר אברהם ן' שבת שום חיוב כלל לא הוצאות ולא אפילו שכר טו' ועמלו כלל:

ואם לא היתה הצלת חלק כהראב"ש גם אלא על ידי השדתלותו של כמוהרא"ס הלאו הכי לא היה נצול חלקו של כהראב"ש אזי נחזי אנן אם יכול לברר כהראב"ש הנז' שידו תקיפא והיה יכול להוציא מהערל חלקו בלי השתדלות כמהרא"ס אזי מחויב כהראב"ש לשלם לכמוהרא"ס מה שההנהו דהייני שמין כמה אדם רוצה ליתן שלא יהיה צריך להשתמש באלמות וזה יכול להיות על ידי שומת התגרים הידועים לזה:

ואם לא היתה ידו של כהראב"ש נר"ו תקיפא להוציא מיד הערל חלקו בלי השתדלות של כמוהרא"ס נר"ו הזו מחוייב כהראב"ש הנז' לשלם מחצה בהוצאות:

ואם נראה לבדי"ץ שכל מה שהוציא כמוהרא"ס הנז' היה צריך להוציאו על הצלת חלקו לבדו ולא הרבה גם בשביל חלק כהראב"ש בזה נחזי אנן אם מעקרא כמוהרא"ס ה' לא ירד לדון כי אם על חלקו ובדרך אגב נצול גם חלק כהראב"ש הגם שלא היתה יד כהראב"ש תקיפא להציל ולא נצול כי אם דרך אגב שנידון כמוהרא"ס על חלקו ובדרך אגב ניצול גם חלק כהראב"ש נר"ו עכ"ז פטור כהראב"ש מכל וכל:

אך אם באמת מעקרא ירד כמוהרא"ס לדון על הכל אזי אפי' יתברר באמת שאפילו אלו לא ירד לידון כי אם על חלקו היה צריך לכל הוצאה זאת עכ"ז חייב ליתן לו מה שנהנה מאחר שהציל של חבירו והנה דע וראה דפירוש מה שנהנה שכתב מור"ם בחלוקה זאת נלע"ד דפירושה הוא לא כמו פירוש כפי מה שנהנה וכו' דכתב מור"ם לעיל בהג"ה זו אלא דבכאן פירוש מה שנהנה דכתוב כאן היינו לשלם מחצה בהוצאות וכמו שנראה מדברי הרב נתיבו"ת המשפ"ט שכתב וז"ל ואם ירד על דעת שניהם חייב ליתן לו מה שנהנה הטעם כיון דא"א להציל בלי הוצאות ממילא כל אחד יכול לכוף את חבירו ליתן כמו שיירא שעמד עליה גייס דהדין הוא הואל וכופין זא"ז משלמין בשוה הוא הדין כאן וכן מבורר מדבריו של הרב הנז' בסי' קע"ח יעו"ע וכן מטין דברי מהר"ם איסרלאס בתשובה הביא דבריו הרב החביב במהדורה בהגהות הטור סי"ו ז"ל במקום דא"א להציל זה בלא זה ודאי ההוצאה הוא לאמצע מהר"ם איסרלאס ז"ל ספ"ו עכ"ל והגם שאין תשובת מהר"ם איסרלאס זלה"ה לפנינו לדעת במאי דבר סתמו כפירושו דודאי במקום כנדו"ד דבר דאין לכהראב"ש יד תקיפא ואלולי לא עמד בדין כמוהרא"ס לא היה חלקו נצול ואדעתא דשניהם ירד בזה הוא שדבר והגם אפילו יהיה במונח שהיה יכול העומד על חלקו לבד יהיה צריך להוציא כל ההוצאות עכ"ז הואל ולחבירו לא היה שום הצלה זולת זה כמו שתלה הגאון מהר"ם איסרלאס הטעם והסבה משום טעם זה א"ך אפילו במקום שהיה צריך העומד לידון להוציא כל ההוצאות על חלקו לבד עכ"ז הואל והציל בעמידתו גם חלק חבירו חייב לשלם לו חלקו בהוצאות והן הם פירוש דברי מור"ם הכתובים באופן זה שישלם לו מה שההנהו וכו' ולא כתב כפי' מה שההנהו כמו שכתוב בריש ההג"ה לרמוז דמה שההנהו הכתוב כאן היינו מה שהיה צריך להוציא על חלקו להצילו:

וכן מוכרח לפרש כדברי אלו מסיום דבריו שסיים וכתב על זה ז"ל וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי הואל ולא צויתך אלא צריך לתת לו שכרו ע"ך ושכרו שצריך לשלם היינו שכרו הראוי לו כאלו הוא שכרו בידו לעבוד לו א"ך גם מה שכתב למעלה מזה מה שההנהו ודאי הכי הוא דהיינו מה שהיה ראוי לשלם על הצלת חלקו צריך הוא לשלם למציל זה שעשה עמו טובה שהשביחו והחזיר לו הקרקע שלו שנשבית ביד הערל ולא היתה לה הצלה כי אם על ידי דייני ודיינא שטרח ויגע כמורא"ס נר"ו ואלולי אופן זה לא היתה יד כהראב"ש תקיפא להציל על כן קם דינא לשלם מחצה באופן זה זהו משנלע"ד בזה:

ומעתה הבוא נבוא למ"ש כתוב בשאלה שטען כמוהרא"ס נר"ו שהוא קנה חזקת האלטאחונא לחושבו כי כהראב"ש נר"ו החזיק בה כראוי והן היום נגלה אליו שלא היתה שכורה בידו והרי זה מקח טעות:

דע וראה שזכיות החזקה היא תלויה במנהג המקומות דכן נמצא כתוב להרה"ג כמוהריב"ם זלה"ה שכתב ז"ל תקינו הרבנים הראשונים בשאלונקי שהם מוהר"י בן חביב וחביריו זלה"ה מין אחד בחזקה ונתפשטה בכל תפוצות ישראל והיא זו שישראל שסייע לגוי בבנין קרקעו או נכנס ונשתמש בה ראשון זכה הישראל מיד בחזקה וזהו הנקראת חזקת ישוב ובזה יש מנהגים כיצד יזכה הישראל בחזקה זו דהיינו מנהג פאס יע"ה הוא שמיד שנכנס בה הראשון וישב בה זכה בחזקה ולא בעינן שיפרע לו שכירות הקרקע וכו' ומנהג טיטאוון נהגו ע"פ הרבנים הא' מוהרר"י הלוי ומוהר"ח ארובאם זלה"ה ואחריהם כל ישרי לב דבעי שני תנאים אחד שישתמש בו והשני שיפרע השכירות שלה לגוי בעדים עכל"ה יעו"ע וא"ך אתאן לעיר סאפי יע"ה אם היא אין מנהגה ידוע כמאן הם נגררים אם כמתא טיטוואן או כפאס יע"ה א"ך יכול כהר"א ן' שבת לומר דהמנהג הוא כפאס הן מצד דרוב ערי המערב אחריה נגררים הן מצד דהמוציא מחבירו עליו הראיה ודו"ק:

ואם ידוע באמת שמנהגם הוא כטיטוואן א"ך בודאי לא זכה כהראב"ש נר"ו מעקרא בחזקה זו וצריך לאשתעוי דינא בהדי כמהרא"ס הנז' ולברר טענותיהם כיצד היו הדברים ביניהם בשעת מכירה ואזי נרדפה לדעת מה יעשה ישראל אם יתבטל המקח או לאו וע"פ תשובת כהראב"ש על טענה זו יתברר הדין:

הן אמת דלכאורה נראה לומר דמעולם לא זכה בחזקתה כהראב"ש אפילו אלו היה משלם השכירות וטעמא הוא הנה ידוע דהטעם לזכות בחזקות הוא דנכסי עכו"ם הרי הם כהפקר וכמו שמבואר בעקר תקנות החזקה ובספרי הפוסקים א"ך אתאן לנכסי המלכות דלאו כהפקר נינהו דהא קי"ל דלהפקיע הלואת עכו"ם מותר כידוע פסק מור"ם בסי' שמ"ח ס"ב ז"ל וטעות כותי כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו מותר ובלבד שלא יודע לו דליכא חלול ה' וי"א דאסור להטעותו אלא א"ך טעה מעצמו ע"ך והגם דסברא קמא ס"ל דמותר להפקיע ובהפקעה לא פליגי גם י"א בתרא ולכו"ע מותר להפקיע במקום דליכא חלול ה' עכ"ז הרי בסי' שס"ט מדברי הש"ע ומור"ם ס"ו שהדין מוסכם שאסור לגנוב מהמלך אפילו המלך כותי מטעם דקי"ל ד"ד דינא וא"ך מזה נראה דנכסי המלך לאו כהפקיר נינהו ואין שים אדם יכול לזכות ולעשות חזקה בקרקע המלך:

ובאמת כן נמצא כתוב בפסק אחד של הראשונים שפסקו בחצר של בית נקסי"ס דתיטוואן שלקח המלך מן הבעלים בחובו ורמא אותו המלך על בני העיר לקחתה ממנו וכשלוקחוה בני העיר באו הבעלים לתבוע חזקה ופסקו דאין להם חזקה מטעם דינא דמלכותא דינא יעויין זה בס' כר"ה ח"ב סקע"ה יעו"ש וא"ך לפי זה טענת כמוהרא"ס מגן שויא דאפי' נניח כדבריו דמכר לו האלטאחונא ולעת עתה נתוודע דלא היה פורע שכירות זה אינו מעלה ואינו מוריד דאפילו היה פורע לא עלתה לו חזקה וכמו שפסקו הרבנים הנז' דאפילו בחזקת קרקע אמרו דלא נשארה לבעלים הראשונים מכח דינא דמלכותא מכ"ש שלא יזכה בחזקת ישוב בנכסי המלך וא"ך ודינא יתיב דנכסי המלך אין בהם חזקה א"ך אפילו נזכר שמכר חצי חזקת האלטאחונא ודאי לא היתה כוונתו על חזקה הידועה לכו"ע שכאלו זכה מן ההפקר ברביע הקרקע אלא הכוונה היא במלת חזקה זו היינו זכיית התשמיש שהיה מחזיק להשתמש בה מכח שהיה לו מאת המלך או זולתו ותו לא מדי וא"ך אין פתחון פה לכמהרא"ס לטעון שכוונתי היא לחזקה גמורה נתכוון הואל והדבר ידוע דאין חזקה בנכסי המלך בודאי גם הוא מידע ידע:

אלא דעמד לנגדנו דברי הרב הגדול כמוהרי"ע זלה"ה בספר בי"ת יהוד"ה ח"ב ספ"א ששם הביא תשובת הרדב"ז וכתב עליה ואוקי לדינא דגם במה שלקח המלך יש חזקה יע"ש:

ועוד ראינו להרה"ג המלאך ר"ב זלה"ה בס' משי"ש סקי"ג ששם דעתו נוטה לפסוק כהר"ן דס"ל דמפקיע ומבריח מכס מן המלך הוי כהפקעת הלואת עכו"ם דשרי יעו"ע שהצריך להסביר הדבר כדעת הר"ן וטעמא של הרב משום דחזה בעינא דשפיר חזי דרוב העולם מנהגא נהוג להבריח מן המכס יעו"ע מזה מוכח דס"ל דגם נכסי עכו"ם הרי הם כהפקר והכי נהוג עלמא:

ועד אחורן עיין להרב וי"ץ ח"ב סקע"ט ומשם יתברר לך ביש חזקה בנכסי השררה וא"ך הואל ורב טביומי חתים עלה ודאי הכי נהוג עלמא והדרן למאי דאמרן דאם יתברר דמנהג אספי יע"ה הוא כמנהג טיטוון יע"א א"ך צריך צריך לשמוע טענת כה"ר אב' ן' שבת מה יענה ע"ז ואזי נרדפה לדעת מה יעשה ישראל במקח זה. זהו הנלע"ד וצוי"ם וימ"ן הי"ז יום שלשה עשר לסיון התרס"ט פה סאלי יע"ה:

הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה