שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן ריא
שאילה מעי"ת אג"מור יע"ה ראובן נתן לשמעון עסקה והניח לו משכון עליה כלי זהב ובדולח וראובן זה דרכו יש לו שני בתים בחצרו אחת לן בה בלילה הוא וב"ב ואחת מיוחדת לו להניח שם ממונו וחפציו ושם שם הניח ראובן המשכונות עם חפציו ובלילה אחת באו גנבים שודדי לילה וגנבו כל אשר לראובן ומכללם המשכונות של שמעון ועל זה תבע שמעון לראובן באמור שהמשכונות היו שוים יותר מסך שהיו ממושכנים בו וא"כ צריך לגדל ראובן פרע תשלום דמי שווין וראובן טוען כמה טענות לפטור עצמו יען כי ראובן היא צורבא מרבנן נר"ו ומתוך מה שהשבתי יתבררו טענותיו על כן לא רציתי להאריך לכתוב כל לשון השאלה שבא אלי והשואל ששלח אלי השאלה הוא הרב הדומ"ץ בעיר אזמיר כמוהר"ר אלישע ן' וואעיש נר"ו:
תשובה לזה תחלה וראש יש להסתפק בנדו"ד שנתן עסקה על המשכון אם הוא קרוי שו"ש כדין מלוה על המשכון או לא וספיקה נקיט ואתי דהואל ולא נקרא מלוה על המשכון ש"ש אלא משום פרוטה דר"י ופרוטה דר"י טעמי ופירושו הוא כמ"ש בתשובת הרשב"א ז"ל הביאה הרב"י ריש סע"ב והביאה הסמ"ע סק"ט והש"ך סק"ו דהטעם הוא משום דהמלוה על המשכון מצוה קעביד וכו' וא"כ התינח שמלוה לחבירו לשם ג"ח אבל אם מלוה לי לשם רוחא כהאי נדו"ד דלשם עסקה נתכוון ולהנאתו היא דורש נימא דאינו קרוי שו"ש הואל ולא נתכוון לשם ג"ח בהלואה זו אלא דזה אינו ואדרבא יש מצוה בנותן עסקה יותר מהלואה וכמ"ש הרמב"ם בפרק עשירי מהל' מ"ע שמנה שם שמונה מעלות בצדקה וכו' ומעלה הראשונה היא מי שמלוה לחבירו ועושה לו שותף ועסקה ופסקה מר"ן ביור"ד סרמ"ט ס"ו יע"ש דמשם באורה דיש מצוה בנותן לחבירו מעות להשתחרר בהם ומחזיק בידו מצוה בו יותר מהלואה גרידא וא"כ פשוט דהמלוה בתורת עסקה כנדו"ד שו"ש מקרי:
והגם דראיתי להרב הש"ך בס' ע"ב סקפ"א שכתב דמהריב"ל ז"ל נסתפק בזה אי הוי שו"ש או לא יע"ש שכתב דמהריב"ל הניח הדבר בצ"ע יע"ש אין מזה סתירה לנדו"ד דספיקו של מהריב"ל הוא אלבא דהפוסקים דס"ל המלוה על המשכון לא הוי שו"ש משום פרוטה דר"י לכך נסתפק אם הוא שו"ש משום ספק ריוח שעתיד לבוא לידו אי לא יעי"ש אבל אנן דקי"ל כסברת מר"ן דמשום מצוה קרוי שו"ש אפילו נניח דמחשש שמא יהיה ריוח שמא לא יהיה לא הוי שו"ש עכ"פ הרי יש כאן חיוב להיות שו"ש מטעם דר"י ופשוט וכן נראה מדקדו' דברי מהריב"ל דלא נסתפק אלא אלבא דהפו' דס"ל מלוה על המשכון לא הוי שו"ש וזה נראה מדקדוק דבריו שכתב וז"ל ואפשר דבנדו"ד כל אפייא שוין דהוי שו"ש עכ"ל הרי לך מלשון זה יתברר דלא נסתפק אלא אלבא דהפוסקים דס"ל מלוה על המשכון ש"ח הוי נסתפק אם בזה יודו להפוסקים דס"ל שומר שכר הוי ופשוט:
שוב ראיתי להרב כנה"ג בס' ע"ב בהגה"ט אות ח' שכתב ז"ל מי שיש בידו משכון בתורת קאמבי"ו לכ"ע ש"ש הוי רשד"ם חמ"ש סתכ"ט וכן הוא בסמ"ע ואין נראה כן מדברי מהר"י אדרב"י ז"ל ס' שמ"ג ומהריב"ל ז"ל סקט"ו נסתפק בדבריו עכ"ל מכאן גם כן יתברר לך דלא נסתפקי ונחלקו אלא אי אמרינן דהוי ש"ש אלבא דכו"ע או לא אבל לגבי מאן דס"ל דמקרי מלוה על המשכון ש"ש משום פרוטה דר"י פשיטא דהמלוה בתורת קאמבי"ו ש"ש הוי ופשוט:
גם מה שעלה על דעת החכם השואל להסתפק בנדו"ד אם יקרא שו"ש על משכון זה הואל ומשכון זה א"ץ לשטוח וניעור א"כ לא הוי עליו שו"ש אחר המחילה מכבודו הן אמת דטעם זה מצאני אותו לרבינו הטור בסו"ס ע"ב סל"ד שנשאל בראובן ששכר חבית משמעון ונתן לו משכון על החבית ועל השכר שם כתב הטור דהוי שו"ש המשכיר על המשכון משום שטוח וניעור יעו"ש וממנו היא מקיר פסק הש"ע דס' ע"ב סמ"ג דפסק המלוה את חבירו על המשכון ופרעו ואמר ליה תן לי משכוני אמר ליה לך עתה ובא למחר ואיידי דביני ביני נגנב דחייב וטעמו הוא כמ"ש בטור משום דעדיין הוא חייב בשטוח וניעור יעו"ש בסמ"ע ובש"ך אך המעיין שם דלא כתב שם הטור אותו טעם אלא בנדון דידיה דקבל המשכון על שכר החבית דלא היה שם שכר של שום מצוה בשביל השכירות הוצרכו שם לטעם ניעור ושטוח וממנה למד מר"ן להלואה אם כבר החזירה ונשאר בידו המשכון דאזי כלתה מצות הלואה עכ"ז חייב משום שטוח וכו' אבל בנדו"ד שקבל המשכון על הלואה שיש בה מצוה כבר כתבנו משם הרשב"א דלאו משום שטוח לחוד הוא דמתחייב אלא משום שהלוהו הוי שו"ש משים דאלו מתרמי ליה ענייא בשעה שהיה מלוהו היה פטור בשביל זה הוי שו"ש אין אומר ואין דברים ועיין בש"ך סע"ב סקל"ו שממנו תראה ותרוה וממנו ג"כ תלמד לנדו"ד אפילו לא שייך שטיח וניעור שו"ש הוי משום שעת הלואה כדאמרן:
ובפרט אפילו לא שייך שטוח לא שייך לחלק אפי' במקום שאין מחייבין אותו אלא משום שטוח וניעור כההיא דהטור ומר"ן סמ"ג דהא מצאתי ראיתי להרב כנה"ג בס' ע"ב הגה"ט ס' ס"ז שכתב וז"ל טעמא משום פרוטה דר"י נכתב בצדו ואין חלוק בין דברים שיש בהם שטיחה לדברים דלא שייך בהו שטיחה כגון טבעית וכיוצא מהרשד"ם חלק חומ"ש סצ"ח עכ"ל הרי לך דחלוק זה לא נזכר ולא נפקד:
ומעתה הביא נביא למה שרצה החכם המלוה לפטור עצמו במה שנתן המשכון במקום הראוי להשתמר עם מעותיו דהוי שמירה כראוי אמת נכון הדבר דהואל ועשאם בתיבה וכו' במקום שרגיל לתת מעותיו יצא ידי חובתו דהגם שפסק מר"ן בס' רצ"א סט"ו דהאידנא כספים וכו' אין להם שמירה אלא בקרקע וכו' הרי חזר בסי"ח וכתב דדוקא בשעה שגנבים מצוים וכו' וסיים שם מור"ם דהכל כפי דרך המקום וכפי הזמן וא"כ אם בעיר אזמיר הוא מקום שאין גנבים מצוים ודאי יאה ויאה לומר דאותו מקום שנתנם בו הוי שמירה מעולה וכן פסקו האחרונים הלכה למעשה הרב תוש"י ח"ב סמ"ג והרב ויאמר יצחק בס' כ"ט ועיין בס' זכו"ל אות שי"ן יע"ש:
ואל תטעה לומר דלא כתב מר"ן בסי"ח דין זה דסגי בתיבה כל מקום לפי העת וכו' אלא דוקא בש"ח והראיה דאותו דין לא כתבו אלא בס' רצ"א שהם דיני ש"ח אבל לגבי שו"ש אימא דאין להם שמירה אלא בקרקע זה אינו דכבר עמד על זה הרה"ג מהר"ש חסין ז"ל בספר משפטים ישרים סיו"ד וזה הלכה העלה מן הסברא ומן הגמרא דדין זה בין בש"ח בין בשו"ש יעו"ע ואין חילק:
ומה גם לפי מאי דמצינו להרב כנה"ג הובאו דבריו בס' זכו"ל אות שי"ן ובס' קנין פירות אות שי"ן שכתב ז"ל דלא אמרו כספים אין להם שמירה אלא בקרקע אלא דוקא פיקדון צריך קרקע אבל משכון כל ששמרו בתיבה פטור יעו"ש א"כ מדברי כנה"ג אלו נלמד לגבי משכון כל שעשאו בתיבה הוי כמי שנתנו בקרקע:
אך סוף כל סוף לא ידעתי בטענתו זאת של החכם נהי באמת הוי שמירה מעולה ודאי לא עדיפא משמירת קרקע ועכ"ז לגבי שו"ש מה יעלה ומה יוסיף לגבי גניבה ואבידה הרי הש"ע פסק כדעת רי"ו שאפילו נתנם בעומק מאה אמות וגם נם בעידנא דניימי אינשי ונגנבו או קפץ עליו חולי חייב ואפילו הקיפו חומת ברזל ואפילו אם אלו היה שם לא היה יכול להציל חייב בגניבה ואבידה אלא א"כ היה שם ולא היה יכול להציל ע"כ לשון מר"ן וא"כ מה צד יש לפטור בשמירה זו המעולה שעשה החכם יותר מהני שפסק הש"ע אתמיהא:
ומה שרצה לפטור עצמו מכח דברי הרב זכות אבות שכתב בחד טעמא לפטור הקומסרי"ו מגניבה כעין אינם משום שאינו נוטל שכר בהדייא על השמירה ומכח זה מדמה הח' נדון שלו לגניבה כעין אונס והואל ואינו מקבל שכר בהדייא לא יתחייב בגניבה זו שהיא כעין אונס גם בזה לא צדק בטענתו דהגם דספר זה של זכות אבות לא זכינו לאורו לעיין הדבר על בוריו כי החכם השואל כתב דבריו בקיצור עכ"פ לפי המובן יש לחלק בין נדון האלקומסארי"ו למלוה על המשכון דבשלמא האלקומסארי"ו טעמו דהוי שו"ש משום דהוי דומייה דמתעסק שהוא שו"ש על חלק הפיקדון בההיא הנאה דמשכח זוזי למעבד בהו עסקא וכמ"ש בב"י יור"ד סקע"ו ובש"ע ס"ה וכן הסרסור אפע"ג דאינו נוטל שכר על השמירה הוי שומר שכר בההיא הנאה דנותנים לו למכור ולא לאחר וכמ"ש הש"ע בס' קפ"ה ס"ז יע"ש בב"י ובסמ"ע סקי"ח וכן האומנים בס' ש"ו בההיא הנאה שמניחים אחרים ונותנים לו יע"ש בזה הוא דאיכא למימר הואל ואינם מקבלים שכר להדייא אלא משום הנאה בעלמא שיש ליהו ואינם מרויחים ממון בשביל השמירה הוא דפטרי ליה מגניבה כעין אונם אבל במלוה על המשכון שבאמת נוטל שכר ממון דהיינו פרוטה דר"י הן על שעת הלואה שהוא נותן לו המעות אם מתרמי ליה ענייא פטור משום עוסק במצוה הן אח"כ בשעת שטוח וניעור ג"כ מרויח פרוטה דר"י א"כ הרי נוטל שכר בהדייא קרינן ביה וחייב:
ומה גם הרי מצינו בדין מלוה על משכון שפסק ללשון הרמב"ם שכתב ז"ל ואם נאנס המשכון כגון שנלקח בלסטים מזויין וכיוצא בו משאר אונס ישבע המלוה וכו' הרי לך דלא פטר הש"ע אלא במקום לסטים מזויין כמו שפטר בס' ש"ג בדין שו"ש בלשון אחד נקט לתרוויהו כמו שנקט שם לסטים מזויין כך נקט כאן:
ועדיפא מזה עיין להכנה"ג בס' ע"ב שרצה לפרש בדברי הרמב"ם והש"ע דכתבנו ואם נלקח בלסטים מזויין וכו' מלשון זה רצה לפרש דמצריך הרמב"ם והש"ע עד שיודע לנו שהמלוה נשלל ממונו וכל חפציו בלסטים מזויין אך לא ידענו אם נשלל גם המשכון או לא אבל אם לא נתברר לנו אם נשלל ממונו איכא למימר דאין המלוה נאמן לומר נאנס המשכון יע"ש הרי לך בפשיטות דצריך שיהיה המשכון נאבד באונס של השלל של לסטיס מזויין: שוב אחרי זאת פקח ה' עיני וראיתי להרה"ג זי"ע ן' נאים זלה"ה סמ"א שנשאל בנדון אחד כעין האומנים שהם שומרי שכר וכתב ז"ל אלא שיש לבעל דין לחלוק לפוטרו אפילו הוא שו"ש ממה שכתב מהרש"ך ז"ל במלוה על המשכון דהוי שו"ש דלא אמרו בפרק השוכר את הפועלים שו"ש לא מהני ליה טעמא דמאי הו"ל למעבד משום דאמר ליה להכי יהבית אגרא לנטורי אלא דוקא בנותן שכר להדייא אמנם במלוה על המשכון דלא הוי שו"ש אלא משום פרוטה דר"י בההיא ודאי לא דינין כההיא דש"ש וכן דעת מהר"ם ן' חביב הובאה בס' גנת ורדים וא"ת א"כ לפי זה למאי הלכתה קרייה שו"ש כבר תרץ מהר"ם ן' חביב דאיכא למימר היכא דנגנבה באונס גדול דלא אסיק אדעתיה דשו"ש משום פרוטה דר"י פטור אלא דלשון הרמב"ם פ"י מהל' שכירות שכתב וז"ל לפיכך אם אבד המשכון או נגנב חייב בדמיו ואם נלקח בלסטים מזויין וכיוצא בו משאר אונסין ישבע שנאנס יע"ש וכן הוא לשין מר"ן בש"ע הרי לגבי מלוה על המשכון דהוי שו"ש משום פרוטה דרב יוסף אפילו הכי לא מפטר אלא באונס דלסטים מזויין הפך חלוק הרבנים ה' שוב מצאתי להרה"ג מל"מ שהשיג על מהרש"ך ז"ל על חלוקו וא"כ נפל פיתא בבירא דלא מהני חלוק זה עכל"ה ובראותי זה הגם שראיתי שמה שהייתי רוצה לחלק בין האלקומסארי"ו למלוה על המשכון מהרש"ך לא כן דעתו וס"ל דגם מלוה על המשכון לא מקרי קבל שכר להדייא עכ"פ בעיקר הדין ששתי שנתכוונתי דלפי פסק הש"ע לא ס"ל הכי אלא ס"ל דמלוה על המשכון דינו כדין שו"ש להתחייב בגניבה באונס ובודאי דרב זכות אבות לא ראה ספר זרע יעקב זלה"ה דכתב דדעת הש"ע הכי הוא הפך מהרש"ך ומהר"ם ן' חביב שמהם הביא דבריו הרב גנת ורדים שממנו הרב ז"א הביא ראיותיו ואלו דברי הרב זי"ע דדעת מר"ן הכי הוא הפך אותם רבנים לא היה פוסק כן ומה גם דודאי הרב לא סמך פסקו עליה אלא עשה ממנה סניף בעלמא דהא לא פטר בדינו אלא משום כמה טעמים וכדי להרבות חבילות הראיות עשה גם דברי הרבנים סניף ותו לא מידי:
אך באמת מצאנו לו ארוכה ומרפא להחכם המלוה ממה שטען שיש לו שני בתים אחת מהם מיוחדת לו לבית מלונו ואחת מיוחדת להניח שם חפציו וממונו והממשכן בידו הוא שמעון חתנו של החכם ומידע ידע דמר חמיו שם מניח חפציו ובכללם מידע ידע דגם משכון זה שמה ינוח בכלל חפציו של מר חמיו נר"ו מטעם זה יש לפטור דהדר דינו כההיא של האלקומסארי"ו שפטר בו הרב זכות אבות הן אמת דחזה הוית להרב זרע יעקב ז"ל שגם איהו מנ"ר עלה בדעתו לפטור מכח דברי מהרש"ך ומהר"ם דכתבו דכל שהראה לו באיזה מקום מניח פקדונו וסבר וקבל אפילו בשכר פטור דהו"ל כמו שהתנה והיא היא שהביא הרב ז"א משם גנת ורדים ואפילו הכי ראיתי לו להרב זרע יעקב הנז' שדחה אותה בשתי ידים הן מצד דמהרש"ח ומהרא"ש ומצד"ק לא סמכו על הוראה זו ודעדיפא מניה והיא העיקר לדידן דקי"ל כפסקי מר"ן בין לאוקמי בין לאפוקי הרי מצינו לו אפילו הניחו בקרקע עומק מאה אמה דלא סלקא לי' דעתיה למפקיד לעשות שמירה יותר מזה עכ"ז חייב השו"ש וא"כ גם כאן אפי' ראה אותו בעל הפיקדון היכן הניחו חייב ע"ש בס' זי"ע ז"ל וא"כ מן הראוי לומר דאין לסמוך על ההיא דמהרש"ך ומהר"ם שהביא הרב גנת ורדים ומהם פטר הרב ז"א אלא דראה ראיתי לרבותינו הרב יעב"ץ זלה"ה הובאו דבריו בס' כר"ח סק"ל ששם נשאל על מי שהיתה דרכו להסתחרר בחנותו ובלילה הוא לן בביתו ובאה לו סחורה למוכרה בקומסיון ונגנבה בלילה ופסק הרב הנז' זלה"ה מאחר שהדבר ידוע דהעכו"ם שהוא ממונה בלילה לשמור החנות בלילה לא נשאר על ראובן שום שמירה בלילה ועלו עמו רבני צפרו ז"ל בהסכמה עכ"ל וכן אחר זה ראיתי לרבני פאס האחרונים ה"ה הרה"ג מוהר"ר יעקב סרירו ומוהר"ר יעב"ץ האחרון ומוהר"ר ראובן סרירו ומוהרר"ח ן' זמרא ומהררו"י הצרפתי כולם שבחוהו לההיא דהרבנים יעב"ץ ורבני צפרו דהואל וידוע שאין עליו שום שמירה בלילה הוי כאלו התנה שאין עליו שמירת לילה ולכך פטור א"כ הכי אתפוס בנדו"ד דהואל ושמעון הממשכן מידע ידע דמר חמיו נר"ו הניח המשכון עם חפציו וברור לו שהבית שיש בה חפצים לא ילין בה מר חמיו אלא שמירתה תהיה על ידי נטר מתא בלילה הוי דינה כההיא דהרב יעב"ץ ז"ל ומי כמוהו מורה וא"כ על פי סברא זו יש לפטור החכם הנז' דוקא אבל לא להוציא מיד הלוה הואל וסברא זו יש חולקים עליה כמ"ש הרב זי"ע שהם מהרח"ש ומהרא"ש ומשפט צדק ומה גם לדעתו דעת מר"ן הכי הוא בודאין דאין להוציא מיד הלוה ודו"ק ומעתה לא נפקא מינה לדינא במה ששאל החכם מהו הדין במה שבעל המשכון אומר שהוא שוה שלש מאות דורוס והחכם מכחישו דהשתא אם האמת הוא ששמעון הסכים להניח המשכון בבית הזה שאין מר חמיו לן שם א"כ הרי בררנו שאין להם זע"ז כלום אלא החכם נשבע שהתנה עמו דהיינו דהראה לו מקום הנחת המשכון וכו' דהוי כאלו התנה ומאותו בית נגנב ופטור:
אך אם באמת לא יתברר דהכי הוא ויתחייב הח' לשלם מדין שו"ש אזי באנו לחלוקי דינים המוזכרים בס' ע"ב מס"ט ואלך אין לנו עוד להאריך בהם הרי הם ערוכים על השולחן:
אך למודעי אני צריך שאם הוזקק המלוה לישבע אפי' שבועת השומרים שהיא דאורייתא דיי ליה בתפלין כמ"ש מר"ן בס' פ"ז סט"ו. זה משנלע"ד בסדר חשן משפט כאן שנה אתה סת"ר לי פה סאלי יע"ה:
הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: