שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן קצו
לקראת מלך רב אור נערב הרב המופלה וכבוד ה' מלא הדו"מ כמוהר"ר יוסף בירדוגו נר"ו יצי"ץ ויפרח ויאיר וזרח כי"ר. אחר דשו"ט יודע למר' ניהו רבה שקבלתי כתבו הטהור והבהיר ונשתעשעתי בדב"ק וסו"ד העלה כת"ר שאחר שיפרע הר' שלמה אלמאליח מן הקרקע מה שישאר בקרקע ה' אפילו לא יגיע אלא לדבר מועט זהו מה שיטול בחלקו היורש השני ואין להוציא מיודא היורש שום פרוטה וחיליה דמר' הוא מסיפא דדבר מור"ם בהג"ה דס' רפ"ו ס"ג דרצה לפרש בה על דרך מה שפסקו הרב משנה למלך והרב המלאך רפאל זלה"ה בדינא דרישא דדברי מור"ם בהג"ה הנז' ורצה כת"ר לו' דגם מור"ם זהו כוונתו ברישא דידיה כדברי הרב מש"ל דידו של היורש על העליונה ומזה יצא האדון לדון ולומר דגם בסיפא דדבריו לזה נתכוון דמאי דקאמר מנכין היינו אם חלק הירושה עדיף אבל אם מה שפדאו אביו עדיף ליה מחלק ירושתו בזה לא דבר מור"ם ואינו חייב להחזיר העודף ליורשים וחיליה דמר' הוא מהיקישא דמיר"ם להני תרי פסקי דינים בהג"ה אחת זה אח"ז וטעמא דסיפא דידו על העליונה הוא משום שמא אביו לשם מתנה נתכוין שמא לשם הלואה נתכוון וע"ז אין להוציא מיד הבן דהמע"ה זהו תוכן דב"ק:
וע"ז תמיהא לי מילתא דמהיכן הרגלים להסתפק בדבר זה ולפרש דדברי מור"ם דסיפא הם משום ספק והמע"ה והרי דברי מור"ם קרו בחיל דלהלואה גמורה אמרינן בסתם ולישניה שכתב רק הלוה לו וכו' ואדרבא מלשון זה יש לדון דאם דמי הפדייה הם יתירים על חלק ירושתו יש לדון אותו בעמוד והחזיר קאי והדקדוק הוא מדכתב מור"ם בלישניה דלא אמרינן מתנה אביו נתן לו רק הלוה לו עכל"ה דהנה לפי דבריך קשה לן האי אריכות הלשון דמדקאמר דלא אמרינן מתנה אביו נתן לו למה הוצרך להוסיף רק הלוה לו דהני תיבות יתירות הכב"ד הנה דמדאמרינן שלא לשם מתנה נתן בודאי דלהלואה יחשבו אלא דלפעד"ן דאדרבה לזה נתכוין מור"ם בהוספתו תיבות רק הלוה לו דאם היה אומר כי אם מלת ולא אמרינן דלשם מתנה נתן הייתי מפרשו פירושו הוא דלא אמרינן בודאי דלשם מתנה נתכוון אלא איכא לספוקי הכי והכי ומזה היה יוצא לנו הדין כמ"ש כת"ר דידו על העליונה ועל זה הוצרך לסיים רק הלוה לו דפירושו דבסתמא בודאי דלהלואה נתכוון וממילא לא נפקא לן ולא מידי דהואל והלואה בידו פשוט הוא דאם חלק הירושה הוא פחות מדמי הפדייה בודאי דצריך להחזיר ליורשים מה שנשאר בידו כאלו יש להם הלואה ביד אדם אחר:
ופוק חזי מ"ש הלבו"ש בסי' רנ"ב סי"ב וז"ל האב חייב לפדות את הבן אם אית ליה וכן כל קרוב וקרוב קודם לפדות קרובו והפודה חבירו מן השבייה אם יש לו אח"כ לשלם חייב לשלם ולא אמרינן מבריח ארי מנכסי חבירו הוא עכל"ה והנה בודאי פשוט דמ"ש והפודה חבירו אפילו הוא קרובו בודאי האי קרובו קאי אמאי דתני ברישא אפילו האב לבן וכמ"ש כל הקר"ב הקר"ב קודם ואביו בכלל קרובו הוא וממילא מאי דנקט אפילו הוא קרובו הוא כולל כל הקרובים אב ואם וכו' ועכ"ז פסק דאח"כ כשיהיה לפדוי מעות חייב לשלם ולא חש הרב הלבוש להזכיר אלא דלא מקרי מבריח וכו' אבל לחשש מתנה לזה לא חש כלל דפשוט הוא בעיניה דכל מה שיתן אדם בעד בנו וקרובו לא מיקרי כי אם הלואה ובזה באו דברי הלבוש מכוונים לדברי מור"ם בחו"מ בסיפא דהג"ה שכתבנו דלאו מתנה נתן רק הלואה ולפי דברי כת"ר דהדבר בספק אם אביו לשם מתנה או לשם הלואה נתכוון א"כ תיקשי ההיא דהפודה את חבירו מן השבייה דמפרש בה הלבוש אפילו האב לבן חייב לשלם ולפי דבריך שמא אביו לשם מתנה אכווין א"כ היאך יכול האב לגבות מן הבן הרי מוטל על האב להביא ראיה דלשם הלואה נתכוון אלא בודאי דמסתמא להלואה אכווין והגם דמור"ם בס' רנ"ב ביור"ד לא הזכיר כ"א הפודה את חבירו ולא הזכיר קרובו אין לנו לומר דמור"ם פליג על סברת הלבוש אלא שכן דרכו של בעל הלבושים לבאר ולהרחיב הענין בדברי מר"ן ומור"ם ובפרט דבריהם ממקום אחד חוצבו ובפרט דגם מור"ם עצמו גילה דעתו בחו"מ סי' רפ"ו במאי דכתב הפודה את בנו מן התפיסה וכו' דפודה בנו מן התפיסה כפודהו מן השבייה דדין אחד להם וכמ"ש מדברי מר"ן בחו"מ סי' ק"א סי"א ועיין להרב מוהריב"ו זלה"ה שכן העלה דתפיסה על ממון כשבייה דמייא יעו"ש וא"כ בודאי דמאי דמצינן לאשווי דמתנה דמור"ם למתנה דהרב הלבוש ולומר דמאי דכתב מור"ם הפודה את בנו מן התפיסה דלאו למתנה אכוון רק הלואה ולומר הלואה דקאמר היא הלואה בודאי ולא מכח ספק בודאי הכי עדיף כדי שיהיה מור"ם והלבוש על דעת אחת יסמכו:
א"כ הרי לפניך אפילו מה שנותן בעד פדיית גוף בנו לא אחשבינהו אלא להלואה וחייב הבן לשלם ומכ"ש באשה זאת שלא נתכוונה אלא לגמול חסד עם בנה שהיה מדבר על לבה שתגמול עמו חסד ביני ביני עד שישלם לשלמה הנז' ולא נתנה מידה כלום אלא דעתה הוא שבנה אמוד ובקרוב יפרע להרש"ל הנז' ולא יהיה לה בזה כי אם אהבת חסד עם בנה כידוע לקרובים ופשוט הוא דלא נתכוונה כלל לשם מתנה:
שוב ראיתי להרב שמש צדקה ס"ז שנסתפק ביעקב שהיו בניו ראובן ושמעון עמו בעיסתו ושידך יעקב את בת ראובן ללוי ופסק לה נדונייא ונשאת בת ראובן בחיי יעקב זקנה ואח"כ נלב"ע יעקב ובאו הבנים לכלל חלוקה ופסק שם דהזקן לשם מתנה נתכוון הואל והיא בת בנו כבתו דמייא וחלקו עליו שם ואמרו דהגם דמי שעושה נדונייא לבתו או לבנו בחייו לא תתנכה מן האמצע דוקא בבנו ובבתו אמרו דמצוה עליו להשיאן והביאו ראיה על זה עד גדר דבר נדוי אם אינו עושה לבנו ולבתו כדי צורכן אבל בבת בנו ובן בתו לא יעוש"ב וסיים עליו וז"ל וגדולה מזה אמרו דאפילו בבנו ובבתו דוקא בצורכי חופה הוא דאמרינן למתנה אכוון אבל בשאר הוצאות שאינם צורכי חופה לא אמרינן למתנה אכוון רק הלואה דוקא וכמ"ש מהרי"ו בתשובה דמי שנתפס ביד הערלים דלא אמרינן אביו למתנה אכוון רק הלואה והביאו מור"ם בחו"מ בהג"ה סי' רפ"ו ס"ג וכ"ך הכנה"ג הגהות הטור אות ה' דמסתמא בודאי לא מחל לו וכבר כתב חלוק זה הרב פמ"א זלה"ה עכל"ה הרי לפניך מדברי הפוסקים הנז' דכל מה שיתן אדם בעד בנו אינו לשם מתנה זולת צורכי חופה:
ומדברי הפוסקים הנז' יש סתירה לדבריך במאי דסלקא דעתך לומר דאם היה הקרקע נמכר בחיי האשה היית דן בו דלשם מתנה נתכוונה והאמת לא כן הוא דהרי ביררנו משם כמה פוסקים דאפי' אם היתה האשה עצמה נותנת מידה ליד בע"ח של בנה לא אמרינן לשם מתנה נתכוונה דהא ביררנו דכל מה שיתן אדם בעד בנו אינו אלא הלואה זולת הוצאת הנישואין וגם אסוף דינא שהעלה כת"ר שיד יהודה על העליונה פשוט לדעתי שגם מדברי הרב שמש צדקה והרבנים שהביא דעתם הוא דלהלואה גמורה יחשב כל מה שיתן אדם בעד בנו זולת צורכי חופה וממילא הואל והלואה גמורה יחשב פשוט הוא דבעמוד והחזיר קאי ומכ"ש נדו"ד דמגרע גרע טפי דלא נתנה האשה מידה ליד בנה כלום להסתפק בדבר ולא נתכוונה אלא לגמול חסד עם בנה ותו לא מידי: אלא דפש גבן לברורי במאי דאקשינהו מור"ם להני תרי דיני ומזה רצה כת"ר בדעתו הרחבה לעייל פילא בקובא דמחטא ואנא בהורמנותיה דמר' קאמינה חדא דרישא עצמה לא נתברר אם דעתיה דמור"ם כך היא דעתיה העליונה כסברת הרב מל"ך או לא כדי שתאמר סיפא דומייא דרישא אלא אפילו אם תמ"ל דכן הוא דעתיה דמור"ם דאפושי פלוגתא לא מפשינן עכ"פ בסיפא נמי אפושי פלוגתא לא מפשינן בין מור"ם ובין הלבו"ש דפסיק ותני דחייב הבן לשלם דלהלואה בודאי אכוון וכן דעת הרב שמ"ץ והרבנים שהביא:
ומה שהביא מור"ם שני הדינים האלו אחת הוא משום דשני הדינים האלו הם מתשובת מהרי"ו ולכך הביאם זה אח"ז ואדרבה מדקדוק דברי מור"ם נראה דלא דמו דאם כדברי רו"ם דדין אחד להם הו"ל למור"ם לומר וכן הפודה את בנו מן המאסר וכו' אלא בודאי מדלא כתב וכן ש"מ דהאי בדיניה והאי בדיניה אלא דמאי דקשה לן במאי דנקט מור"ם וז"ל מי שפדאו אביו מן המאסר מנכין לו וכו' דלפי דברינו זה דחייב להחזיר ליורשים היתר על חלק ירושתו למה נקט מנכין לו הו"ל לאשמועינן דעדיפה מינה דגם להחזיר חייב על זה יש להשיב ולומר דבודאי האי מלת מנכין אינה מדברי תשובת מהרי"ו וממילא מור"מ נקטה בלשניה אגב רישא דצריך למכתב בה מנכין וכמ"ש כת"ר משם הרב מש"ל והרה"ג כמוהרר"ף זלה"ה:
זאת ועוד אחרת דיכולים עוד לומר בין ברישא בין בסיפא מנכין לאו דוקא אלא ה"ה יחזיר ומאי דנקט מנכין אורחא דמילתא נקט דמסתמא פשוט הוא שאין אדם מוציא נדונייא לבנו שיעור מה שיעלה לו בירושתו וכן הפודה וכו' וממילא על הרוב תמצא שאין אדם נותן בפדיון בנו ונדוניית בנו אלא פחות משיעור ירושתו ולכך נקט מלת מנכה ואין זה דוחק. סו"ד משנלע"ד בעיני אלהים אם ישר ובעיני כת"ר יכשר שאין לאשה הזאת שום גריעותא מדינא דערב קבלן המוזכר בסיק"ל ס"א הן מדברי הפוסקים שזכרתי לך ונוספה עליהם האומדנות שזכרתי לך למעלה וממילא חייב יהודא לשלם לאחיו חצי קרקע הנמכר אם יראה בעיני רו"ם ולכת"ר החוה"ש. עשרה ימים לאלול ש"ש התרמ"ה לפ"ק פה סאלי יע"ה. כ"ד הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: