שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן קנה
ראובן קנה ברמיל של מים שרופים מאת שמעון בסך שבעה עשר דורוס בהקפה זה כמשלש חדשים והן היום תבע שמעון לראובן לפרוע לו הסך הנז' וראובן הלוקח טוען שלא יפרע לו כי אם שלשה עשר דורוס לפי שידוע לכל הסוחרים שהאלברמיל של מים שרופים כמו זה האלברמיל שקנה ממנו ידוע שיש בהם מאה וארבעים ליטרות והוא לא מצא כי אם מאה דוקא ולפ"ז אינו מחויב לפרוע לו כי אם שלשה עשר דורוס דוקא מ"מ תשלום המאה לערך שבעה עשר למאה וארבעים ע"כ והר' שמעון המוכר טוען שאינו חייב לו כלום שהרי בשעת המקח התנה עמו ואמ"ל הרי יש כמה בראמיל מונחים לפניך ואתה תבחר ותקרב מהם אשר תרצה ואם מחר או מחרתו תבוא לומר שמצאת אותו חסר מן השעור הראוי להיות בו הרני מתנה עליך שאין לך דו"ד עלי כלל: עוד טען שמעון המוכר שזה כמשלוש חדשים מזמן המכר וכבר חלף הלך זמן האונאה והבטול מקח. עוד טען שמעון שמה שאומר ראובן הלוקח שמצא מספר הברמיל חסר אפשר שקר ענה לפי שראובן הלוקח לא מדד האלברמיל בשעה שלקחו אלא הניח האלברמיל בביתו לפני אמו ואחיו ובכל יום מוציא ממנו מעט מעט ולא נודע החסרון אלא אחר עבור שלש חדשים ולפי זה טענה זו הבל ואין בה מועיל דיכול להיות אמו ואחיו גנבו ממנו ואין אני מאמינם אפילו בשבועה ע"כ:
תשובה נראה שמה שטען ראובן הלוקח הדין עמו ואינו מחויב לשלם לו אלא לערך המאה שמצא מהא דכתב הטו"ר ופסקו מר"ן בסי' ר"ט ס"א וז"ל המקנה לחבירו דבר שאינו מסוים אם היה מינו ידוע אע"פ שאין מדתו ומשקלו ידוע הרי זה קנה כיצד ערימה של חטים אני מוכר לך בכו"ך אע"פ שאין מדת הערימה ידוע ה"ז ממכרו קיים אע"פ שנמצא חסר או יותר על האומד שהיה בדעתם ויש להם אונאה לפי שער שבשוק הרי מדברי מר"ן אלו מוכח דאפילו במקום שמצאו האומד שהיה בדעתם אעפ"כ יכול לחזור הלוקח על המוכר בדין אונאה מכ"ש היכא שנמצא פחות משעור האומד הרי אפילו אי חשבינן לזה הברמיל דבר שאינו מסוים חייב להחזיר האונאה:
ודמי זה ג"כ למ"ש מר"ן בחומ"ש רכ"ז סי"ט ז"ל הלוקח פירות אכסרה בסלע או בשתים קנה ומחזיר אונאה ע"כ הרי גם מכאן מוכח דאפילו חשבינן לזה הברמיל כפירות אכסרה אעפ"כ יש ללוקח זה דין אונאה והגם שכתב מור"ם שם וי"ח ואומרים דספיקא הוי ואין מוציאין הרי כתב הסמ"ע שם סקל"ד דדברי מור"ם לא קאי אלא אאם חפן מעות דהוי דרך חליפין ולא אחפן פירות דהוי דרך מו"מ א"כ הרי אפילו מור"ם מודה בנדו"ז דיש ללוקח דין אונאה:
ואדרבא נדו"ז עדיף מדבר שאינו מסוים דסר"ט ומפירות אכסרה דסי' רכ"ז דנדו"ד דבר מסויים יתקרי שהרי דברי המוכר ודברי הלוקח מוסכמים בין שניהם שהאלברמיל יש לו שעור ידוע אלא שטענת המוכר הוא מכח שהתנה בשעת המכר ואמר לו שהן ימצא האלברמיל חסר או יותר אין לו עליו דו"ד ועל ידי כן איכא למימר כאן דאפילו לא נתאנה אלא בפחות משתות אפילו הכי חייב לחזור לו אונאה דדין זה דמי ממש למ"ש מר"ן בחומ"ש סרי"ח ס"ח וז"ל האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך בין חסר בין יותר אם פחת מהמדה אחד מכ"ד שהוא רובע לכל סאה הגיעו יותר על כן יחשוב עמו על כל הרבעים שחסרו או הותירו וכל שפיחת מבית כור ינכה לו מהדמים ע"כ הרי בנדו"ד שאמר המוכר ללוקח שברמיל זה שאני מוכר לך בין אם תמצאהו חסר או יותר הוי ממש כדין בית כור וממילא אפילו אם לא היתה האונאה אלא בחלק מכ"ד שהוא פחות משתות יכול הלוקח לתבוע אונאתו ובנדו"ד אפילו חלק מכ"ד בעצמו יכול לתבוע אותו הלוקח הואל ומצא חסרון גדול יותר מחלק מכר ומצינו לרבינו הטו"ר בס' רי"ח ס"ח דאם נמצא החסרון יותר מחלק מכ"ד אפילו חלק כ"ד עצמו חייב לשלם המוכר ללוקח והביא דבריו הסמ"ע שם בס' רכ"ז סק"ל וז"ל אפילו הרבעים עצמם ינכה לי או ישלם לו דכיון שבא לכלל חזרה במה שהוא הפחות או היותר ביותר מהרבעים דודאי לא ניתן למחילה צריך לשלם אפילו הרבעים עצמם וכמ"ש בס' רכ"ט ע"כ א"כ הרי הדבר מפורש בדין זה שהוא לכ"ע דבר המדוד בין לדברי המוכר בין לדברי הלוקח דדינו הוא כמו מוכר דבר שבמדה ושבמשקל ר"ס רל"ב ס"א אלא דכאן הואל והתנה המוכר על הלוקח דאפילו ימצא בו חסרון ודאי הוי ממש דינו כדין בית כור עפר בין חסר בין יתר דכל שהוא חסר או יתר חלק מכ"ד הוא דאינו יכול לחזור והוי מחילה יתר על כן חייב להחזיר הכל אפילו חלק כ"ד עצמו. ואין לחלק ולומר דדוקא לענין מכירת בית כור הוא דנתנו חכמים שעור זה אבל לענין מכירת ד"א לא:
זה אינו שהרי מצינו להרב הסמ"ע בס' רי"ח סק"ז שהקשה על ההיא דכתב מר"ן האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל אפילו פחות כל שהוא ינכה לו מהדמים ע"כ וכתב הוא ז"ל אבל אם אמ"ל בית כור עפר סתם ואינו עומד על גב המקח בטל אפילו פחת קב לכור וע"ז הוקשה לו מההיא דסרל"ב דהמוכר לחבירו דבר שבמדה ושבמשקל כגון מאה אגוזים ונמצא צ"ט וכו' דקנה ומשלם לו האונאה וא"כ הוק"ל למה בכאן אמרינן שהמקח בטל לגמרי והוצרך לתרץ דכאן הוי כמי שהטעהו וכו' והתם הוי כדין מדה בחבל יע"ש בדב"ק:
א"כ הרי לפניך שהסמ"ע משוה דין בית כור לדין פירות דסי' רל"ב ש"מ דדין אחד להם ואף אני אביא דודאי גם לענין זה שוים נינהי והגם שיש לחלק בדינים אלו שכתבנו לנדו"ד דאיכא למימר דמ"ש מר"ן בס' ר"ט ס"א בדין דבר שאינו מסוים דוקא היכא דקנה ממנו בסתם ולא התנה עליו שאין לו עליו דין אונאה וכן ההיא דס' רי"ח ס"ב דבית כור עפר וכו' הגם שאמר לו בין חסר בין יתר הרי פירש דאמרינן כוונתו לומר בין חסר חלק מכ"ד בין יתר חלק מכ"ד אבל על יותר מחלק כ"ד לא התנה ולפיכך חוזרים זע"ז:
אבל בנדו"ד שהתנה עליו בפירוש המוכר על הלוקח וא"ל שאין לו עליו דו"ד כלל וכוונתו היא שאין לו עליו אונאה כלל א"כ איכא למימר דמהני תנאיה ואפילו אם ימצא בו חסרון גדול א"ץ להחזיר לו דמי אונאתו כלל כמ"ש מר"ן בס' רכ"ז סכ"א דאם פירש המוכר ללוקח ואמר לו חפץ זה שאני נותן לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ע"כ א"כ גם בנדו"ז שהתנה שמעון על ראובן שאין לו עליו דו"ד נימא דמהני:
אבל כד דייקת שפיר תראה. שרב המרחק ביניהם דמ"ש מר"ן חפץ זה אני מוכר לך וכו' הוא מטעם דמראה לו האונאה בדקדוק וכמ"ש מר"ן אח"כ סימן כ"ב דצריך לפרש לו האונאה בדקדוק או קרוב לה וכן פירשה הסמ"ע בסקט"ל כדין זה דסק"א וז"ל דהואל ואומר אינו שוה אלא מאה ידע ומחיל אבל אם אינו אומר לו האונאה בדקדוק לא סמכא דעתיה הלוקח וסבר הלוקח דלאשבוחי דעתיה מכווין ולא מחיל אבל נדו"ד דלא פירש לו האונאה בדקדוק ודאי דלא מהני תנאיה ממ"ש מר"ן סרכ"ז בתחילת סכ"א וז"ל דאומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה בד"א בסתם שאין יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול וא"כ פשוט הוא דתנאי זה שהתנה לא מעלה ולא מוריד הואל והוא בסתם וכן מפורש ג"כ בסרל"ב ס"ז דצריך לפרש האונאה בדקדוק:
איך שיהיה מכל האמור נקטינן שמה שטען המוכר על הלוקח שכך התנה עמו שאין לו עליו דו"ד כלל דבריו מהבל ימעטו חדא דהא לא קאמר ליה האונאה בדקדוק ובודאי לא סמכא דעתיה דלוקח דאמרינן דלאשבוחי דעתיה מכווין שנית אפילו אי הוה אמרינן דהאומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה בסתם מהני כאן בנדו"ד לא מהני הואל ולא אמר לו שהוא חסר בודאי כמו מי שאומר ע"מ שאין לך אונאה דהתם מיהא אפילו לא אמ"ל האונאה בדקדוק עכ"פ אמ"ל שיש ודאי אונאה אבל בנדו"ד לא אמר לו ודאי שיש חסרון אלא בדרך אפשר כמ"ש אפילו אם תמצא בו חסרון אין לך עלי אונאה וכו' דמשמע דכל דבריו הם בדרך אפשר ואפילו אם המוכר הזה אמר מעקרא אם תמצא בו כי אם מאה דוקא ולבסוף לא נמצא בו כי אם מאה אפילו הכי לא מקרי מפרש האונאה בדקדוק הואל ואמרה בדרך אפשר וכל שהוא בדרך אפשר אמרינן ביה דלאשבוחי דעתיה דלוקח קמכווין דהא מר"ן בס' רכ"ז סכ"א נקט בלישניה עד שיאמר ליה יודע אני שאינו שוה אלא מנה משמע עד שיהיה יודע בודאי כמה אונאה יש בו הלאו הכי אמרינן דלאשבוחי דעתיה מתכוין וכן מוכח מכמה סעיפים:
ועל מה שטען המוכר שאפילו בלי תנאי אין לו עליו דו"ד כי מידיו של הלוקח היתה זאת שהרי בשעת המקח פירש ואמ"ל הרי האלברמיל לפניך ואתה תבחר ותקרב אשר תרצה ומזלו הגרוע של הלוקח גרם לו שיעלה בחלקו ברמיל גרוע:
גם זה הבל ובטענה זו הוסיף המוכר לגרוע כחו דבטענה זו שאמר ללוקח תקח ברמיל אשר תרצה נמצא דיש בהאלברמיל מלאים ורקנים ונמצא זה הלוקח כאלו קנה דרך אסמכתא אולי יעלה בחלקו מי שהוא שלים או מי שהוא גרוע וקנין כזו איכא למ"ד דאפילו לגבי קנייה לא קנה מכ"ש להחזיר לי דמי אונאתו הואל ודמי המקח בידו של הלוקח בודאי דיכול לגבות לו דמי אונאתו אלבא דכ"ע דדבר זה דומה למ"ש מר"ן בס' ר"ט ס"ב וזל"ה דאומר לחבירו כל מה שיש בתיבה זו אני מוכר לך בכו"ך ורצה הלוקח ומשך לא קנה דלא סמכא דעתיה דלוקח שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב ואין זה אלא כמשחק בקובייא וכן כל כיוצא בזה ע"כ וכתב הסמ"ע סק"ב דמר"ן אזיל לסברת הרמב"ם דסבר משחק בקובייא אינו אלא אסמכתא ויש בו משום גזל הרי שהסמ"ע ס"ל דמר"ן פסיק ותני דכל שהוא משחק בקובייא לא קנה ואם הוא דרך מו"מ אפילו רבינו הטור ומור"ם מודו דלא קנה וכמו שסיים שם הסמ"ע בסק"ב וא"כ בנדו"ד ג"כ הואל ואינו יודע זה הלוקח אם יעלה בחלקו ברמיל שלם או חסר ודאי דאינו אלא כמשחק בקובייא ומקח אסמכתא הוא דוגמת כל מה שיש בתיבה זו אני מוכר לך הגם דהתם לא היה יודע הלוקח מה שיש בתיבה אם תבן אם זהב לעד"ן דגם בנדו"ד הואל ואינו יודע כמה יש בברמיל זה וכמה יש בברמיל זה אפילו הוא יודע מהו המין שיש בהאלברמיל דהיינו מים שרופים אפילו הכי הואל והמוכר יודע כמה יש בהאלברמיל והלוקח לא ידע ודאי דדרך אסמכתא הוא ואפילו מאן דס"ל דמשחק בקובייא קנה אפילו הכי בכאן שהוא דרך מו"מ והמוכר ידע והלוקח לא ודאי דלא קנה דטעם אחר יש לנדו"ד כמו כל מה שיש בתיבה זו אני מוכר לך דהתם טעמו הוא משים שהמוכר ידע והלוקח לא ידע כך בנדו"ד שהמוכר ידע והלוקח לא ידע ודאי דלא קנה וכמ"ש חלוק זה רבינו הסמ"ע סר"ט סק"ב:
ואל תשיבני מפירות אכסרה וממקנה לחבירו דבר שאינו ידוע שאע"פ שאין משקלו ידוע דהדין הוא שנקנה המקח ומחזיר אונאה וא"כ גם כאן בנדו"ד הואל ומינו ידוע אע"פ שמדתו אינה ידועה איכא למימר דקנה. אם מפני זה אין סתירה לדברינו ואיכא למימר דכ"ע סברי בנדו"ז דלא קנה דשאני התם בפירות אכסרה ומקנה לחבירו דבר שמינו ידוע דס' ר"ט משום שהמקח גלוי ומפורסם לפני הלוקח וכמו שסיים מר"ן בס' ר"ט ואמר כיצד ערימה של חטים אני מוכר לך שערימה מונחת לפניו וכן ההיא דפירות אכסרה משום שהפירות ג"כ מונחים וגלוים לפניו אבל כאן שהמקח בתוך האלברמיל נעלם ומכוסה מעיניו ודאי דדינו הוא כדין משחק בקובייא ממש ואיכא למימר דלא קנה הואל והוא דרך מקח והאי ידע והאי לא ידע. וחלוק זה שכתבתי דבדבר שמינו ידוע יש חלוק בין אם הוא גלוי לבין אם הוא נעלם ומכוסה למדתי אותו מדברי רבני פאס יע"א הראשונים שהובאו דבריהם בס' כר"ח ס' קפ"ז שכתבו שהמוכר סקלי ושרפו ולא הוציא ממנו לשליש ולרביע דאין בו אונאה וסמכו דבריהם על דברי הרדב"ז דסבר בכעין זה דאינו אלא כמשחק בקובייא וקנה כסברת הרבה פוסקים וסיימו דבריהם וזל"ה והרב מהרש"ך ח"ג סי' ס"ב כתב דהמוכר לכנא"ס ולכוז"א דיש בהם אונאה והביא ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' מכירה וז"ל הלוקח בדמים אכסרה והביאו מר"ן ג"כ בס' ר"ט ואחר המחילה אי לא מסתפינא ממעכ"ת אמינא דלא דמי נדו"ז כלל להנהו שכתב הרמב"ם דשאני התם כיון שהם דברים הנראים אל העין ויכול האדם לעמוד עליהם באומד הדעת לפי שהוא מעורב כסף ונחושת וכיוצא ואין אחד מהם יודע גמר ומקנה אהדדי היתרון והפחת שבו ודמייה ממש למשחק בקוביא דכיון דאין אחד מהם יודע גמר ומקנה אהדדי וכמ"ש הסמ"ע בס' ר"ט סק"ב וסיימו דבריהם וכתב וכ"ך מוהרר"י נהוץ זלה"ה שהוא שאל את האומנים ואמרו לו שאי אפשר לעמוד על שיעורה של האלכנא"ס והאלכוז"א וא"כ לא דמי להמוכר פירות וכו' וא"כ אדעתא דהכי מכר המוכר וקנה הקינה וידעי ומחלי זל"ז וסיימו בדבריהם ומעתה אין אנו צריכים למ"ש הטו"ז סרכ"ז סי"ט דלפי מ"ש אתי שפיר ע"כ דבריהם הצריך של הרבנים בקצור והרוצה לעמוד על דבריהם ילך אל הכרם ולא כתבתי זה אלא מפני שהספר הנז' אינו מצוי ביד כל אדם:
הרי מדברי הרבנים האלו מוכח דכל דבר הסמוי מן העין אפילו מינו ידוע לא הוי אלא כמשחק בקובייא והגם שמדברי מהרש"ך האמורים נראה דכל דבר שמינו ידוע אפילו הכי לא הוי דרך אסמכתא דהא כתב קנה ומחזיר אונאה ודין האלכוז"א והאלכנא"ס שהם מינם ידוע ומכוסה אפילו הכי אין ממנו סתירה לנדו"ד דאיכא למימר בנדו"ד גם מהרש"ך יודה דשאני התם האלכוזא וכו' הגם שהוא טמון הכסף בתוך העפר עכ"ז הרי העפר מגולה נגד עיניו ויכול האדם לשער כמה כסף יצא מן העפר וכמו שנראה מדבריהם של הרבנים הנז' לעיל שכתבו ששאלו לאומנים ואמרו שאין אדם יכול לעמוד על שעורם הרי מדבריהם מוכח שהדבר מסופק אם אדם יכול לעמוד על שעורם ולא נתברר להם הספק אלא ע"י האומנים וא"כ איכא למימר דמהרש"ך ס"ל דכל שעפר האלכוז"א והאלכנא"ס הם לנגד עיניו יכול האדם לשער כמה כסף יצא מן העפר ועי"כ קנה ומחזיר אונאה לא כן בנדו"ד שהמים שרופים נעלמים ומכוסים מעיני הלוקח גם מהרש"ך יודה דלא קנה דהוי דינו כמו כל מה שיש בתיבה אני מוכר לך וכמש"ל:
ומה גם אפילו נימא מהרש"ך פליג וס"ל דאין חלוק בין דבר שהוא נעלם לדבר שהוא נסתר אנו אין לנו אלא דברי הרבנים העליונים רבני פאם שבעקבותיהם אנחנו הולכים וכחלוקייהו נקטינן איך שיהיה מסקנת הדבר הוא כל דבר נעלם אפילו אינו ידוע משחק בקוביא יתקרי והרי כתבנו משם הסמ"ע דמשחק בקוביא אית ליה להרמב"ם דלא קנה ואפילו מאן דס"ל דמשחק בקוביא קנה בכאן שהוא דרך מו"מ וכו' מודי דלא קנה וכמ"ש הסמ"ע בס' ר"ט סק"ב יעו"ש:
ואפילו לדעת הש"ך בס' ר"ט סק"ב דס"ל פירוש דברי מר"ן הפך מדברי הסמ"ע שבסק"ב ומדברי הש"ך משמע דמשחק בקוביא קנה אלבא דהרמב"ם הרי גם הרב הנז' מחלק דמשחק בקוביא הוא דרך שחוק לדרך משחק שהוא דרך מו"מ וממילא נדו"ד שהוא דרך מו"מ בין לדברי הסמ"ע בין לדברי הש"ך אית ליהו שאפילו מור"ם דס"ל דמשחק בקוביא קנה בכאן מודה דלא קנה: והגם שרבני פאם כתבו דכל דבר שהוא נעלם ומכוסה כגון האלכוז"א והאלכנא"ס דדינו הוא כמשחק בקובייא וקנה וא"כ הם הפך דברינו שכתבנו דכל דבר שהוא נעלם ומכוסה מעיני הלוקח שמר"ן אזיל ומודה דלא קנה כמ"ש כל מה שיש בתיבה זו אני מוכר לך דלא קנה אין זו קושייא כלל דהנה צריך אתה לדעת כיצד פסק הרבנים דקנה ואינו מחזיר אונאה בדין האלכוז"א והאלכנא"ס והרי בין לדברי הסמ"ע בין לדברי הש"ך כולהו ס"ל דאפילו מאן דס"ל דמשחק בקובייא קנה אם הוא דרך מו"מ לא קנה וא"כ דברי הרבנים הן הפך דברי הסמ"ע והש"ך אלא דצריכים אנחנו לומר שהרבנים הנז' תפסו החבל משני ראשים דהיינו סברי דמר"ן ס"ל דמשחק בקובייא קנה וכפירוש הש"ך בדברי מר"ן אבל אית להו חלוקו של הסמ"ע דיש חלוק בין משחק בקובייא למו"מ כמ"ש הסמ"ע דאפילו מור"ם דס"ל דמשחק בקובייא דקנה במו"מ דהמוכר ידע כמו כל מה שיש בתיבה זו אני מוכר לך הואל והלוקח לא ידע לא קנה וכמ"ש בדבריהם בסוף הדחייה שדחו דברי מהרש"ך סיימו דבריהם דנדון האלכוז"א דמי ממש למשחק בקובייא דכיון דאין שום אחד מהם יודע גמרי ומקני אהדדי כמ"ש הסמ"ע סר"ט סק"ב יע"ש עכ"ל הרי מדבריהם מפורש דסברתם היא הגם שיש ליהו דמר"ן ס"ל המשחק בקובייא קנה לענין חלוק זה ס"ל כחלוקו של הסמ"ע וא"כ מה טוב ומה נעים פסק הרבנים שפסקו בדין לכוז"א דקנה ואינו מחזיר אונאה הואל וטעמא הוא מפני שהאלכוז"א בין המוכר בין הלוקח בשניהם לא ידעו וגמרי ומקנו אהדדי כדין משחק בקובייא ממש וא"כ בנדו"ד בזה הברמיל דאיכא למימר שהמוכר ידע יודע סחורותיו ובפרט שכן גילה דעתו ואמר לו הרי האלבארמילים לפניך תבחר ותקרב זה גלוי מילתא דמידע ידע שיש לו בארמיליס חסרים א"כ ודאי דהרבנים הנז' יסברו הואל והדבר נעלם ומכוסה והמוכר ידע והלוקח לא ידע ודאי מודו דלא קנה:
איך שיהיה נמצינו למדין דע"פ טענה זו של המוכר אפילו לגבי הקנייה לא נקנה האלברמיל כ"ש שמחויב להחזיר לי אונאתו ואין לומר הואל והיה יכול לבטל המקח מעיקרא ולא בטלו א"כ איכא למימר סבר וקבל ומחל על אונאתו וכמ"ש מר"ן בדין מקח טעות בס' רל"ב ס"ג וז"ל אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר ועדיפא מזה כתב הסמ"ע סק"י וז"ל והוא הדין דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר ע"כ א"כ איכא למימר קו"ח הוא לנדו"ד שהתנה עליו המוכר ואמ"ל הן חסר הן יתיר אני מוכר לך א"כ הו"ל למדוד אותו לאלתר ומדלא מדד אותו איכא למימר שמחל זה אינו שהרי אין דרך הקונים להוציא המים שרופים מהאלברמיל בבת אחת כי אם מעט מעט לעת הצורך מתרי טעמי חדא מפני שאין דרכי של הסוחר להיות לו כלים מרובים לערות בהם הכל. שנית שלא יפוג טעמם ויהיה נחלש כחם ע"י ערוי א"כ אין לך אונס יותר מזה וא"כ מה בידו לעשות וא"כ הואל וכבר נמכרו המים שרופים על המוכר לנכות לו דמי אונאתו כמ"ש מר"ן סרל"ב סי"ח ומה גם בנדו"ד אינו צריך הלוקח להחזיר המקח אפילו אי הוה עדיין בעיניה אלא הדין הוא שיהיה המקח קנוי וחייב המוכר להחזיר האונאה וכמי שאבאר לקמן בס"ד אלא ע"פ הדברים האמורים לעיל נקוט מיהא שעלה בידינו שדבר כזה איכא למימר בו שהמקח בטל הואל ומסתמא המוכר ידע והלוקח לא ידע וכמ"ש דלכ"ע לא נקנה המקח:
אלא דבנדו"ד אפילו נימא שהמוכר עצמו לא ידע כמה יש בברמיל זה וממילא הוי דינו כדין משחק בקובייא והוי כמו מכירת האלכנא"ס והאלכוז"א שכתבו רבותינו דקנה ואינו מחזיר האונאה אפילו הכי בנדו"ד לית דין ולית דיין דצריך לנכות לו דמי אונאתו הואל ועדיין דמי המקח ביד הלוקח שהרי אפילו רבינו הטו"ר ומור"ם בס' ר"ז סי"ב דס"ל שהמשחק בקוביא קנה ואינו מחזיר הדמים הרי כתבו שם בס' ר"ז וז"ל דאם היו משחקים באמנה אין מוציאין ממנו מה שהפסיד וי"א אפילו נתן לו משכון על המעות אין מוציאין ממנו א"כ דון מינה ואוקי בנדו"ד ג"כ שעדיין הלוקח דמיו בו ודאי דיכול לנכות דמי אונאתו וגם הרבנים הנז' שכתבו בדין האלכוז"א דקנה ואיני מחזיר אונאה טעמא דידהו הוא בדתפס המוכר דמי המקח אבל אם עדיין דמי המקח ביד הלוקח יש לנו לומר דמודו דיכיל לנכות דמי האונאה וכמו שמובן מדבריהם בסוף התשובה איך שיהיה מכל הצדדין הוי ראובן הלוקח זכה בדינו ויכול לנכות דמי אונאתו: ומה גם שדברי המוכר הזה בטענה זו אין בהם ממש במה שטען שאמר לו הרי האלבראמיל מונחים לפניך ואתה תבחר ותקרב מזל דידיה גרם זה שטות ומי יגלה לנו שהאלבראמיל שנשארו לפניו נמצא בהם יותר משיעור זה הרי אין עדים לפנינו שאותם שהיו עדיין מונחים לפניו שנמצא בהם יותר מזה ואפילו טענת ברי של המוכר אין כאן שהרי גם הוא לא ידע וממילא אפשר שזה הלוקח לקח הגדול שבהם והוא זה שהוציא זה השעור וממילא אזדא לה טענת המוכר דאין כאן אפילו כמשחק בקובייא דשאני משחק בקובייא יכול להיות שירויח ואדעתא דהכי גמר ומקנה אבל בנדו"ד מי יגלה לנו שיש ריוח בדבר דאיכא למימר זהו הגדול שבהם ונודע למפרע שאין כאן שום צד ריוח ואדעתא דהכי לא נחית הלוקח כלל:
ועל מה שטען ג"כ המוכר שמיום המכר עד היום הזה הרי יש כמו נ"ח וכבר חלף הלך לו זמן האונאה גם בזה אין בדברי המוכר כלום שהרי כתב מר"ן בס' רכ"ז ס"ז וז"ל ואם יברר שהיה לו אונס ועל כן לא חקר בתוך זמן זה לידע אם נתאנה יכול לחזור בו עדיין ע"כ הרי מדברי מר"ן אלו יוצא בנדו"ז שאפע"פ שנתעכב זה שלשה חדשים ולא תבע אעפ"כ לא אמרינן דאין לו אונאה שהרי כבר כתבנו שידוע לכל הסוחרים שמי שקנה איזה ברמיל מניח אותו בביתו ומוציא ממנו על יד על יד ואין הקינה יכול לידע אם חסר או שלים אלא עד לבסוף מתרי טעמי שכתבנו לעיל:
ועדיפא יש כאן בנדו"ד שעדיין דמי המקח בידו ולא יש למלוה עליו שטר כי אם מלוה ע"פ אפילו אם לא היה הלוקח בזה שום אונם אפילו הכי לא אמרינן שידע ומחל שהרי כתב הש"ך סרכ"ז סק"ד דאם עדיין לא נתן המעות יכול לומר לו מחלתי מיגו דיכול לומר נתתי והביא דבריו הבאה"ט סרכ"ז סק"ט והגם שהש"ך כתב בסוף דבריו וצ"ע אעפ"כ הרי הרב זכו"ל ז"ל כתב שהכנה"ג שם הגה"ט כתב זה בפשיטות משם הגהו"ת אשר"י שהביא כן משם רבינו ברוך והביאו מהר"ם רקאנטי סי' שפ"ד יעו"ש הרי שהסברא הזאת של הרש"ך מוסכמת היא וא"כ הלוקח הזה הואל ועדיין דמי מקחו בידו יכול לנכות דמי אונאתו:
והגם שמצינו להרב משח"א דרבות"א בס' רכ"ז כתב וז"ל כתב דאם לא נתן המעות מיגו דיכול לומר נתתי יכול לומר לא נתרציתי עכ"ל ונראה פשוט דהיינו בשיעור אונאה דהמקח קיים ומחזיר אונאה והאי מצי למימר לא נתרציתי וכשתתבעני לפרוע לך אני תובע אונאה ואתפום אותה בידי לבלתי שלם לך אבל כשהיה בטול מקח לא מצי למימר לא נתרציתי דאם כן היה לו להחזיר המקח בכללותו שהרי המקח בטל עכ"ל הרב משח"ד וא"כ בנדו"ד שהאונאה היא יותר מהשתות א"כ איכא למימר אין לו עליו דין אונאה דהי"ל להחזיר המקח ועכשיו שלא החזירו אם כן נימא שמחל:
אעפ"כ אין משם סתירה ולא מבעיא לדברינו הראשונים שכתבנו שהלוקח אנוס הוא מכח תרי טעמי שכתבנו ולא ידע הלוקח באונאה זו אלא עד השתא פשיטא דאין אנו צריכים לכ"ז אלא אפילו אם נניח דאין כאן שום אונס וסמכינן אסברת הש"ך וכמ"ש אפי"ה בנדו"ד אפילו אם תהיה האונאה ביתר משתות אפי"ה יכול לומר הלוקח הזה לא נתרציתי היפך ממ"ש הרב משחד"ר דע"כ לא קאמר הרב משחד"ר אותו חלוק אלא במוכר חפץ ששוה שש בשמנה דיכיל המוכר לומר הואל ואנחנו שנינו יכולים לבטל המקח לא היה לך לשלוח בה יד אבל בנדו"ד שאינה אונאה בדמים אלא במנין ודאי אפילו יהיה חסר מן הברמיל אפילו מחצה בודאי דקנה וינכה לו דמי אונאתו דמאי איכפת ליה למוכר וללוקח [אין זה אלא דין שכתב מר"ן סרל"ב המוכר לחבירו במדה ובמשקל וטעה בכל שהוא חוזר לשלם]:
דדין זה דמי למ"ש מר"ן סרל"ב ס"ה וז"ל ראובן שמכר לשמעון בתים שיש לו בעיר אחרת וקודם גמר המכר נכנסו כותים וקלקלו קצת מקומות בבתים ועושנו הכותלים ורוצה שמעון לחזור בו וראובן טוען שכיון שהוא מום עובר ינכה לו מהדמים כדי שיחזור הבית לקדמותו ויקיים המקח הדין עם ראובן ע"כ הרי מכאן מוכח שאם אין פסידא בדבר לא ללוקח ולא למוכר אין המקח מתבטיל:
ועדיפא מזה כתב מור"ם בס' רל"ג מכר לו כסף בחזקת כסף צרוף ונמצא כסף סיגים המקח קיים ומחזיר לו אונאה שהכל מין כסף ע"כ והגם דהתם כתב מור"ם ומחזיר לו דמי אונאתו לא בשעור אונאת שתות דוקא איירי דזיל בתר טעמא הוא שהרי אין כאן שום פסידא לא ללוקח ולא למוכר אלא כמו מכר ליטרא אחת כסף צרוף ולא מצאה כי אם חצי ליטרא דקנה ומחזיר אונאה אם כן מאי איכפת אם תהיה האונאה בשתות או ביותר בודאי דמחזיר האונאה והמקח קיים א"כ הרי אפילו במקום שיש טרחא ללוקח שצריך להתיך הכסף סיגים עכ"ז המקח קיים ואינו יכול לחזור כ"ש בנדו"ד שאין הלוקח יכול לחזור גם המוכר אינו יכול לחזור והמקח קיים וינכה לו דמי החסרון הואל ודמי המקח עדיין ביד הלוקח אפילו עברו כמשלוש חדשים ואין להאריך בדברים פשוטים כזה יותר:
ועל מה שטען המוכר ג"כ שאינו מאמינו בשביל שהניח הברמיל אצל אמו ואחיו גם בטענה זו הבל יפצה פיהו שהרי פסק הרמב"ם בה' שאלה פ"ד הל"ח ופסקו מר"ן בס' רצ"א סכ"א שכל המפקיד אצל בע"ה ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ולאו אשתו ובניו דוקא אלא אפילו שאר קרוביו השרוים עמו בבית וכמ"ש הרמב"ם ומר"ן סי' רצ"א סכ"א והטעם הוא כמ"ש הסמ"ע סקל"ט משם רש"י ועדיפא מזה כתב הרב אד"א זלה"ה בס' מיים חיים משם מהר"ם אלשי"ך דאם הפקיד אחד אצל השותף אדעתא דשותף דידיה של הנפקד קא מפקיד אם כן אפילו אי לא הוה אמו ואחיו עמו בבית אלא אנשים נכרים אפילו הכי הואל והם שרוים עמו בבית אחד והיא מושכרת ביד כלם דין שותפים אית ליהו ובודאי אדעתא דהכי נחית המוכר הואל ודבר ידוע הוא שמי שקונה איזה ברמיל מניח אותו בביתו ומוציא ממנו מעט מעט א"כ דינו כדין פקדון הוא וגם אמו ואחיו ודאי דנאמנים:
אלא דבנדו"ד אפילו שבועה אינם צריכים אמו ואחיו כלל ואין עליהם אלא חר"ס כדין כל טענת ספק שכתב מר"ן ס' ע"ה סי"ז דאין משביעין עליה אבל יוכל להחרים וזה המוכר ג"כ טענתו היא טענת ספק שהרי ג"כ הוא אינו יודע אם היה בו יותר וטענתו טענת ספק היא ואפילו הלוקח עצמו היה נראה לכאורה שאין עליו אלא חר"ס מפני שהמוכר טוען עליו ספק ואפילו כפי האמת הלוקח הזה הרי הוא מודה שיש בידו דמי מאה ליטראות ועל השאר שאומר אין לך בידי הרי טענתו טענת ספק שהרי לגבי דידיה של לוקח אינו יודע בודאי שלא היו בו כי אם מאה דוקא שהרי זה הברמיל היה מונח אצל אמו ואחיו ויכול להיות שגנבו ממנו וא"כ איכא למימר שמחויב הלוקח הזה לשלם הכל דהו"ל המוכר אומר לו מנה לי בידך והלוקח אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דכתב מר"ן סע"ה סי"ג דהו"ל משויל"ם:
אין זה אמת חדא שהרי ספק של הלוקח הוא שמא אמו ואחיו גנבו וכבר מלתינו אמורה דכל המפקיד אדעתא דשאר בני הבית מפקיד וממילא דבר שהוא מסופק בו הלוקח הרי אמו ואחיו נשבעים עליו או מקבלים חר"ס ושבועתם כשבועתו היא ודוגמא לזה הוא מ"ש מר"ן סי' רצ"א סכ"ג שתשבע אמו של נפקד שהחביאה אותם ונגנבו ויפטרו שניהם ע"כ והגם דהתם אין הנפקד יודע אם נגנבו מיד אמו או לא וממילא הוי כאומר המפקיד מנה לי בידך והנפקד משיב לו אמת שיש לך בידי ואיני יודע אם החזרתי וממילא מן הראוי מחייב לשלם אלא ודאי הואל ואמו נשבעת כאלו הוא נשבע דאדעתא דהכי בשעה שהניח בידו כאלו התנה עמו שיניח ביד אמו וכאלו מעקרא הפקיד גבה וע"כ הלוקח הזה אינו מחויב לשלם כל המנה הואל ואמו ואחיו נשבעים על זה:
ועוד גם בלא טעם זה דכל המפקיד אדעתא דאשתו ובניו הוא מפקיד אפילו הכי אין לחייב זה הלוקח בדמי הברמיל כולו אפילו הוא ספק גביה שהרי אינו יודע אם אמו ואחיו גנבו או לא אפילו הכי לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם שהרי המוכר אין טענתו טענת ודאי והיכא שהתובע טוען כמדומה לי שמנה לי בידך והנתבע אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ודאי לא אמרינן ביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם שהרי אין כאן אלא טענת ספק וכמ"ש מר"ן סע"ה סי"ח והגם שכתב מר"ן בס' רצ"א וז"ל מת אביו והניח לו שק צרור והפקידו אצל חבירו ופשע בו המפקיד אומר איני יודע מה היה בו שמא מרגליות היו בו וכן השומר אומר איני יודע כמה אני חייב לשלם לך שמא זכוכית היה מלא ישבע השומר כתחז"ל שאינו ברשותי שאינו יודע בבודאי שהיה בו יותר על שוה כו"ך וישלם מה שהודה לו ע"כ וא"כ הרי מר"ן כתב שאפילו המפקיד טוען ספק הנפקד חייב לישבע הרי הסמ"ע והש"ך כתבו דדוקא בתורת גלגול הוא נשבע אבל בלא גלגול אינו צריך לישבע ואפילו לצאת ידי שמים לא היה צריך אטענת שמא: איך שיהיה מה העלינו בידינו הוא שהלוקח הזה איני מחויב לשלם כי אם דמי המאה ועל השאר נראה לכאורה שאין עליו אלא חר"ס מכח דטענת המוכר היא טענת ספק ואין נשבעים על טענת ספק:
אלא שראיתי להרב זכו"ל שכתב וסמך דבריו מדקדוק דברי הטו"ר זלה"ה ומדברי מהרימ"ט ז"ל דכל מי ששהא ולא תבע אונאתו בתוך הזמן ועדיין דמי המקח בידו דצריך לישבע דמעולם לא עלה על דעתו להתרצות אם ואולי יהיה אונאה דזה לא אסיק אדעתיה אלא דנראה לו בדעתו שלא היתה לו אונאה ולכן לא הראהו תכף אלא דאח"כ נודע לו ע"כ וא"כ הואל ומחייב הלוקח הזה לשבע שבועה זו א"כ ודאי מגלנין עליו שלא מצא בברמיל כי אם מאה דוקא:
על כן קם דינא שאמו ואחיו של הלוקח יקבלו חר"ס שלא גנבו מזה הברמיל כלום והלוקח ישבע שבועת הסת שלא מחל באונאתו כמ"ש הרב זכו"ל ובכלל שלא מצא בו כי אם מאה דוקא ותו לא מדי. בסדר אלה החקים אשר צוה ה' כאן שנה להאי"ר ע"ל האר"ץ לפ"ק פה סאלי יע"ה וצוי"ם וימ"ן הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: