שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן קא
גם יורינו המורה מהו הדין בהני חנויות דידן שבהאלמללא"ח דדבר פשוט הוא דלגבי י"ב חודש אינם צריכים הואל ולא שייך בהו טעם ההקפה הן מצד דאין להם הקפה כו"ך הן מצד שהאלמללא"ח הוא קטן ובכל יום ויום עוברים כל בני האלמללא"ח על כל החנויות ויודעים שפלוני נסע מחנות זה לחנות זה וכמ"ש מר"ן בבדק הבית דבזמן הזה אפי' חנות של נחתום ושל צבעים אינם צריכים להמתין יותר מי"ב חודש דהא חזינן דבהכי סגי א"ך ממנו יש ללמוד בנדו"ד דאפי' יצא מן החנות אינו מפסיד הקיפו פשוט הוא דאין צריך יב"ח:
אלא דספיקא דידי הוא אם יכול להוציא בימות הגשמים או לא דלדידי נראה דיכול להוציא דהא הסמ"ע בסי' שי"ב סק"ז יהיב טעמא למ"ש מר"ן דאין יכיל להוציא בימות הגשמים כתב וז"ל והטעם דבימי הגשמים קשה על האדם לטלטל נפשו מבית לבית ודרך בני אדם לשכור דירה אחת בכל ימות הגשמים ומשו"ה אין דירה מצויה לשכור באמצע ימות הגשמים עכ"ל א"ך ממנה יש ללמוד לחנויות דידן דאין בהם מנהג קבוע לפניו הדירה ובכל עת פונה מחנות לחנות א"ך אין אנו צריכים ליתן לו זמן כל ימות הגשמים דלא יוצדק בהו טעם הסמ"ע ואי לא מסתפינא הייתי מפרש מ"ש הסמ"ע דקשה על האדם לטלטל נפשו מבית לבית הוא כמו שדרך בני אדם לו' דכשהאדם לן בבית זה ולמחר לן בבית אחרת הוא קשה לגוף וזה איני מזיק כי אם בימי הקור אבל בימות החמה אין כאן היזק וזה מדוקדק קצת מדכתב הסמ"ע לטלטל נפשו במקום דהי"ל לכתוב לטלטל כליו או לפחות לטלטל עצמו מאי מלת נפשו דנקט למחזי דלהיזק הגוף חייש וממילא בחנויות לא שייך בעולם לו' שיהיה דינם שוה לבתים. ומבקש אני מכת"ר שישיבני מהרה על כל הני ספיקי דידן דבר דבור על אופניו ולכת"ר החו"ש. נאם החותם בסדר לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו דהאי שתה רמת"ה לפ"ק וצוי"ם וימ"ן: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט וזה היתה תשובתו:
אחדש"ו מא"ר כראוי ידיע ליהוי להידיד שמיום שקבלתי כתב ידך הטהור לא היה לי פנאי כלל להשתעשע בדברות קודשו מפני שאני טרוד בלימוד הישיבה עם בני הי"ו ושאר היום אני רואה מה שצריך להוראת שעה ואגב עסקי נאמני עד יום הצום של עשרה בטבת קראתיו על נכון והתבוננתי בכל מ"ש ולאפס הפנאי אשיבך מלין בקצר אמי"ץ בס"ד:
מה שהבנת בדברי הש"ך ובדברי הע"ש שהביא יפה כוונת לפי שהרש"ך מהפך סדר ההג"ה יס"ל דהי"ח קאי על הדין דוכן מי שהפקיד בחלוקה בתרייתא ועל סברת הי"א קמא וס"ל דאפי' הפקיד בידו בסתם ולא אמ"ל שהוא של פלוני ושבשליחותו נתנו לו אפי"ה אם יש לו מיגו יכול לתופסן אע"ג שיגיע היזק לשליח:
גם מ"ש בדברי הע"ש הכי מוכח בדברי הרש"ך סק"ט דכיון דהע"ש השמיט סברת הי"ח וס"ל דהאי י"א בתרא פליגא אסברת י"א קמא בתרי דיני דהיינו על מ"ש בסברת י"א קמא דאם טוען שבשליחות אותו פלוני נתנו בידו יכול לתפוס על זה חולקין הי"א בתרא וס"ל דאע"ף שטוען כן ילפי טענתו פטור המפקיד אפי"ה אינו יכול לתפוס דבעי למעבד השבה מעלייא והדין השני הוא שאם תפסו מידו בכח יכול לתפוס אף שאין המפקיד מודה וחייב איהו דאפסיד זהו תוכן כוונת הרש"ך והע"ש לפי דבריו והם פשוטים וברורים: אך מה שהבין בדברי הרטו"ז אחר המחילה רבא כי לקוצ"ד נראה שאין כוונתו לו' שהחילוק הוא בין עשה השליח שליחותו או לא אלא כוונתו רצויה. לתרץ הג"ה זו דוכן מי שהפקיד דתיקו גם אליבא דהי"א קמא ומשום דקשייא ליה דהרי הי"א קמא ס"ל אפי' נתנם לו בשם המשלח אפי"ה אינו יכול לתופסן ולגרום היזק לשליח והרי זו הפך מדברי הג"ה זו דוכן מי שהפקיד שס"ל שאם טוען שבשליחות אותו פלוני נתנם לו יכול לתפוס וזהו מה שהוקשה להסמ"ע עד שהוצרך להעמידה כשיטת הי"ח וע"ז מתרץ הרטו"ז דבדין הא' שאינו יכול לתפוס לסברת הי"א הטעם משום שהתופס רוצה לשנות מדברי השליח שהשליח נתנם לו על חוב אחר והוא רוצה לתופסן בשביל חוב של סטראי ולכך אינו יכול לתופסי ולגרום היזק לשליח וכל כנדון ההג"ה הזו כל שטוען שהשליח נתנם לו בשם המשלח הרי הנפקד שהוא התופס אינו משנה כלום מדברי השליח ולכן יכול לתפוס וזה פשוט ומבורר בדבריו: הנה מדברי הטו"ז מבואר דס"ל דהג"ה זו אתייא שפיר כס' הי"ח ולא הוצרך ליישבה אלא לסברת הי"א קמא מ"ש דפשיטא ליה כטעם הסמ"ע דהי"ח לא קאמרי דיכול לתפוס אלא משים שנתנם לו בשם המשלח והוי שפיר כדברי הג"ה זו וא"ך בין לסברת הטו"ז ובין לסברת הסמ"ע הג"ה זו דוכן מי שהפקיד הלכה ומורין כן דלא מיבעייא לסברת הטו"ז דאתייא ככ"ע אלא אפי' לסברת הסמ"ע דס"ל דלא אתייא אלא לסברת הי"ח מ"מ הכי נקטינן דלשיטת הסמ"ע סברת הי"ח ס"ל כשיטת מר"ן בש"ע אזיל כשיטת הרטו"ז דהאי וכן מי שהפקיד אתייא אפי' לסברת הי"א בתרא הגם דקשה לי על דבריו דאיהו קא יהיב טעמא לסברת הי"ח לחלק בין נדון דדן ביה מר"ן לנדון סוף דינא של ההג"ה דוכן מי שהפקיד שנתנו לו בסתם שאינו יכול לתפוס דשאני נדון דמר"ן דאמרינן ביה משום שנתנו לו בסתם ולא פירש לו שהוא על החוב שבשטר והא ליתא דפשיטא דמר"ן איירי אפי' שפירש לי השליח שהוא נותנם לו מפאת החוב שבשטר אפי"ה יכול לתופסם כמ"ש הסמ"ע סק"א מ"מ נקטינן מיהא מדבריו שגם הוא סובר דהג"ה דוכן מי שהפקיד קאי שפיר לשיטת הי"ח ואנן בדידן יש לנו דרך מרווח שהוא דרך הסמ"ע והטו"ז דסוף דינא דוכן מי שהפקיד שנתנו לו בסתם שאינו יכול לתפוס הוא משום שלא הזכיר לו שהוא נותנו לו בשליחות פלוני משא"ך נדון דמר"ן שנתנם לו בשם המשלח משו"ה ס"ל דיכול לתפוס וא"ך כל דברי הג"ה זו דוכן מי שהפקיד הלכתא נינהו שנית שגם הרש"ך שחולק אסברת הי"ח ומעמיד הג"ה זו אליבא דהי"א קמא הא ס"ל דהלכה כהי"א קמא וא"ך אליבא דכו"ע הג"ה זו הלכה ומורין כן שאם טוען שבשליחות אותו פלוני נתנם בידי אף שהמפקיד מכחישו נאמן התופס במיגו ואם מודה התופס שבסתם נתנם לו אינו יכול לתפוס ולגרום נזק לשליח משא"ך כשטוען שבשליחות אותו פלוני נתנם לו שאם יודה לדברי התופס ולו' למי ששלחו שברשותו הפקידו א"ך לא היה מתחייב ועכשיו שלא הודה לדברי התופס איהו דאפסיד אנפשיה בהכחשתו לדברי התופס משא"ך בנדון מר"ן דאיירינן ביה לא גרס שום היזק לעצמו ולכך ס"ל להני י"א דלא יוכל לתפוס זהו מה שמיישב הרש"ך הג"ה זו כפי סברת הי"א קמא. נמצינו למדין דאליבא דכל הנך פוסקים הסמ"ע והרטו"ז וה' או"ת וגם להרש"ך הג"ה זו דוכן מי שהפקיד כולה הלכתא ומורין כן: ובענין התופס מחבירו שלא באונס כ"ך בענין שהתופס מתחייב בשביל שלא שמע כראוי אפי"ה יכיל לתפום וזכה בתפיסתו כפי פשט דברי הריטב"א וכמי שהבינם הסמ"ע וכל הפוסקים דדיקא כשבא לידו בתורת פיקדון בעינן שיתנם לי בשליחות הבעלים אזי יכול לתפוס אבל בסתם איני יכול וכל התופס מיד הנתפס שלא מדעתו שלא מרצונו יכיל לתפוס אע"פ שגורם היזק לשליח לא איכפת לן בזה שכל זה מבואר בתשו' הריטב"א שהביא מר"ן בב"י שכתב וז"ל ולא דמי לעובדא דאבימי דהתם ברשות בעל דבר באו לידו וכו' ומיהו אם לא הפקידו בידי אלא שתפסו מיד שמעון שלא מדעתי תפיסתו תפיסה ואידך חייב לשלם וכן פירשה או"ת ה' בפשיטות ודחה דברי הרש"ך שרצה לומר שדין זה דלא כסברת הי"א קמא דליתא אלא שיכול להיות שכל הפוסקים מודים בזה לדינו של הריטב"א ולכן העלה או"ת ה' שגם סברה זו של הריטב"א הלכה היא והכי נקטינן וכפ' שהביאה מר"ן בב"י כסתם משנה פשי' דהכי נקטינן:
אחר שכתבתי כל זה ראיתי על מ"ש הרש"ך בסק"ז וז"ל וגם לענין דינא נראה עיקר כס' הא' ודלא כהיש חולקים וכן נראה מדברי הב"ח וכן נראה מדברי הע"ש שהשמיט הי"א והי"ח ולא כתב וכן מי שהפקיד וכו' ועוד כתבתי לקמן בסק"ח שכן נראה סברת הע"ש וכו'. הנה מ"ש שכן נראה מדברי הע"ש מדהשמיט סברת הי"א והי"ח משמע דס"ל כסברת הי"א קמא וכו'. פליאה נשגבה לידידי על דבריו ז"ל דאדרבא איפכא מסתברא דמדכתב וכן מי שהפקיד על סבר' מר"ן דפסק דיכול המלוה לתפוס ומסיק וקתני עלה וכן מי שהפקיד וכו' שאם טוען שבשליחות אותו פלוני נתנם לו יכול לתפוס וכו' ואם נתנם לו בסתם אינו יכול לתפוס וכו' מבואר הדבר לעין כל רואה השמש שכן כונתו במאי דקאמר וכן כלומר כי היכי דפסק מר"ן דיכול לתפוס משים שנתנם לו בשם המשליח ה"ן בנדו"ז שנתנם לו בשם הבעלים יכול לתופסן וכל בסתם אינו יכול לתופסן וכו' והיינו ממש כשיטת היש חולקין וכדמפרש לה הסמ"ע:
גם מ"ש שכן נראה גם מדבריו שכתבתי לקמן סק"ח דס"ל כסברת הי"א קמא וכו' הנה הוא ז"ל סובר דלשיטת הי"א קמא אפילו תפסו מיד הנתפס שלא ברצונו איני יכול לתפוס ולגרום היזק לנתפס כמ"ש הוא ז"ל בסק"ח ומשו"ה כשהוקשה לו על הע"ש דלמה דחק לפרש פשיעת הנתפס היא שלא הפקידו בעדים והי"ל לפרש כפשוטה שלא שמרו כראוי עד שתפס התופס מידו ומשו"ה תרץ יתיב בכוונת הע"ש דס"ל להע"ש דקושטא דמילתא דגם הריטב"א אזיל ומודה שאם תפסו מידו שלא לרצונו שיתחייב הנתפס בשביל שלא שמרו כראוי אינו זוכה התופס כדי לגרום היזק לנתפס ואינו זוכה התופס אלא כשטוען שתפסו מידו בע"ך באונס והמפקיד אומר שלא תפסו מידו אלא שהפקידו אצלו שלא בעדים וע"ך יכול לתפוס שאו' לו התופס אם היית מודה לדברי שבאונס תפסתיהו מידך בע"ך יכיל לתפוס והנפקד מתחייב לפי דבריו שאומר שהפקידו שלא בעדים שפשע בכך והרואה יראה כמה פירושו זה זר מאד בדברי הג"ה שלפ"ז בדין זה האחרון שאומר לו התופס שאני תפסתי ממך באונס ואם תודה לדברי תפטר שיכול לתפוס גם הי"א קמא דוכן מי שהפקיד מודים בו דאינהו נמי הכי קאמרי שאם טוען התופס שבשליחות אותו פלוני נתנם לו יכול לתפוס מט' שאי' לו אם תודה לדברי תפטר ונמצא א"ך שאינם חולקים אלא בדין שהפקיד ביד התופס בתורת פיקדון בשם הבעלים דלסברא קמייתא יכול לתפוס ולס' הריטב"א כיון שבתו' פקדון נתנם לו אע"ף שהוא הגורם היזק לעצמו במה שאינו מודה לתופס אפי"ה כיון שבתורת פקדון נתנם לו בעי למיעבד השבה מעלייא מה שאין נראה כן מדברי ההג"ה כלל דמלשון מור"ם קרי בחיל דדוקא אם הפקידו בידו בתו' פקדון מודו לס' קמייתא אבל בתופס יכול לתפוס דמ"ל זה מבואר דאדרבא עיקר מחלוקתם בתופס ולא במפקיד בתו' פקדון ועוד אכתי קשה למה הוצרך הע"ש לפרש דהנתפס טוען שלא תפסו ממנו אלא שהפקידו אצלו שלא בעדים והתופס טוען שתפסו ממנו באונס גמור ונמצאו טענותיהם מרוחקות מן הקצה אל הקצה והו"ל לקרב הטענות שהתפוס אימר שתפסו ממנו באונס והנתפס אימר שלא באונס תפסו מידו אלא שלא מרצונו ועכ"ף זיכה התופס מהטעם שאו' לנתפס אם היית מודה לדברי שבאונס תפסתיהו מידך תפטר ולכך זיכה התופס והנתפס חייב מאחר שמודה שתפסו מידו שלא באונס:
עוד אני חוזר וצווח על דברי הרש"ך על פירושו זה בדברי הע"ש דס"ל בכוונת הע"ש דהי"א הללו שהיא סברת הריטב"א ס"ל דאפי' יטעון התופס ששליחות אותו פלוני נתנם לו ואפי' יודה לו הנתפס שבשליח' איתי פלוני הפקידם בידו דאז הוא פטור אפי"ה חייב התופס להחזירם דבעי למיעבד השבה מעלייא והוא תימה שהרי בתשו' הריטב"א שהביא מר"ן ב"י והבאתי לשונו לעיל בקצרה מבואר הוא דכל שבאו לידו של התופס ברשות הבעלים הא יכול לתופסו וז"ל נר' דלא דמייא לההיא דאבימי דהכא כיון שבתו' שאלה באו לידו משמעון נתחייב השבה גמורה ולא דמי לעובדא דאבימי דהתם ברשות בעל דבר הגיעו לידו ומיהו אם לא הפקידו אלא תפסו וכו' תפיסתו תפיסה עכל"ה הרי מבואר נגלה דהריטב"א אזיל ומודה לס' ההג"ה דוכן מי שהפקיד שאם טוען שבשליחות איתי פלוני נתנו בידו יכול לתופסן כיון שלדבריו לא יפסיד השליח. סוף דבר שדברי הרש"ך בכוונת הע"ש אינם מכווונים כלל אחר המחילה מכ"ת ומכלל דברי אלו תראה שגם הידיד לא דקדק יפה בדברי הש"ך בכוונת הע"ש וגם נעלם ממנו תשו' הריטב"א ה' במקורה:
העולה מדברינו אלה שגם להע"ש הג"ה זו דוכן מי שהפקיד הלכתא היא בשני פרטיה וכשיטת הסמ"ע דמוקי לה לפי סברת מר"ן דס"ל שיכול לתפוס כיון שנתנם לו בשם המשלח ואם נתנם לו בסתם אינו יכול לתופסם וגם סברת הריטב"א הלכה ומורין כן דאם תפסו ממנו אפי' שלא באונס יכול לתפוס דליכא בהא טעמא דלבעי השבה מעלייא ומה שהוצרך הע"ש לפרש דטעמא דחיוב שמעון הוא משום שלא הפקידו בעדים לאו משום דס"ל דאם יודה שתפסו ממנו אינו יכול לתופסו דודאי הכי נמי דיכול לתפוס דליכא טעמא דהשבה אלא רבותא קמ"ל הע"ש דאפי' יאמר הנתפס שהפקידו בידו וסד"א דאינו יכול לתפוס אפי"ה יכול לתפוס כיון שהוא טוען שלא מדעתו תפס והנפקד חייב שפשע שהפקיד אצלו שלא בעדים ונשארו כל דברי הג"ה מראש וע"ס בצביונן כפשטם על בוריים ועל מכונן ותו לא מדי:
ומעתה נבוא לספק השני בראובן שהפקיד חפץ ביד שמעון והלך שמעון ומסרו ללוי באומרו שהוא יודע שראובן חייב ללוי מלוה ע"ף והנה לברר ספק זה בס"ד צריכים אנו לברר היכא שעדיין החפץ המופקד ביד שמעון וטוען שהוא תופסו בשביל לוי ב"ח של ראובן המפקיד באומרו שהוא יודע שראובן חייב ללוי מע"ף וגם לוי ב"ח עומד ותובע ליפרע מזה החפץ המופקד ביד שמעון ואומר ששמעון הנפקד הוא עד בדבר ושמעון יש לו מיגו דלהד"ם או החזרתי נגד ראובן מהו הדין מי אמרינן שיהיה שמעון נאמן כמו אם היה טוען שראובן חייב לו שהוא נאמן במיגו הנז' או דילמא דוקא לעצמו אם היה טוען שחייב לו ראובן הוא דמהני ליה מיגו אבל לא בעבור לוי או דילמא ל"ש ולכאורה היה נראה לו' דגם בזה נאמן לומר שהוא חייב ללוי ונאמן לישבע וליטול חובו של לוי מהמשכון במיגו שהיה אומ' שראובן חייב לו לשמעון והיה נאמן במיגו הנז' השתא נמי נאמן וראיה לזה ממה שפסק מור"ם בסי' ע"ב סי"ח בהג"ה וז"ל והא דאדם יכול לטעון לקוח או הלויתי עליו היינו דוקא שהחפץ תחת ידו אבל ראובן שהפקיד חפץ אצל שמעון ולוי הביא עדים שהוא שלו ושמעון טוען שראובן חייב לו עליו אין ראובן נאמן לומר שלקחו מלוי אבל אם שמעון אומר שהוא יודע שראובן לקחו מלוי נאמן במיגו שהיה אומר שהוא לקחו מלוי ואז היה נאמן הואיל וליכא כיצד בא לידו או שלא ראו בידו עכל"ה וכיוצא בזה פסק מר"ן סיקמ"ו סי"ד וז"ל או שא"ל בפני לקחה ממך נאמן שאילו רצה היה טוען ואומר ממך לקחתיה ע"ש וא"ך הכי נמי בנדו"ד דון מינה ואוקי באתרין דמיגו שהיה אומר אתה חייב לי ואני תופסו בחובי שהיה נאמן במיגו דלהד"ם ה"ן השתא נאמן לומר שאני יודע שראובן נושה בך ואני תופסו בשבילו. זה היה נראה לכאורה:
איברא דכד דייקינן שפיר נראה דליתא להא מילתא אלא כיון שבתו' פקדון בא לידו ואינו תופסו בשביל עצמו לאו כ"ך לתפוס בשביל אחר וחייב להחזיר הפקדון לבעליו ולמעבד השבה מעלייא, ואם יש ללוי זכות ותביעה נגד ראובן ידונו ביניהם וראיה לזה מתשו' הריטב"א הנז"ל בשמעון שהפקיד אצל לוי הדבר הנפקד בידו מראובן ולוי רוצה לתופסן בשביל שראובן חייב לו והשיב הריטב"א וז"ל נראה דכיון דבתו' שאלה קבלו משמעון נתחייב השבה גמורה ולא דמי לעובדא דאבימי דהתם ברשות בעל דבר הגיעו לידו וכו' עכל"ה הנה מתשו' זו יש ללמוד לנדו"ז דכי היכי דהתם שמאחר שאין שמעון המפקיד חייב לו שום דבר בעי למיעבד השבה מעלייא ולהחזירו למי שהפקידו אצלו ה"נ בנדו"ז כיון שזה הנפקד אינו נושה בראובן אינו יכול לתופסו בשביל ב"ח אחר ובעי למיעבד השבה מעלייא להחזיר הפקדון למי שהפקידו אצלו ואם יש לאחרים זכות בו הדין ביניהם:
והכי נמי יש ללמוד מתשובת הרמב"ן הביאה מר"ן ב"י סק"ה וז"ל מיהו לאו לעכובי פקדון בידיה בהך טענה אלא אם תפס ובא בע"ח לב"ד זכה לו אבל אם אין בע"ח כאן לאו כל כמיניה לומר לפלוני אתה חייב ואני תופס לו ואע"ג דאיכא מיגו שהדין נותן בכל פקדון להחזירו למי שהפקידו לו ואם יש לאחרים זכות בו הדין ביניהם עכ"ל. הנה ממ"ש לאו כ"ך לומר לפלוני אתה חייב ואני תופס לו ואע"ג דאיכא מיגו מבואר הדבר שהוא טוען שהוא יודע שהמפקיד חייב ללוי ואית ליה נמי מיגו ואפי"ה לאו כ"ך לתפוס. ואין לדחות ולו' דשאני התם בתשו' הרמב"ן משום שאין המלוה בכאן לאו כ"ך של זה לתפוס אע"ג דאית ליה מיגו משום דדילמא אם היה המלוה בכאן היה מודה להלוה שאינו חייב לו משא"ך כשישנו בכאן אפשר לומר דיועיל זה המיגו של התופס להמלוה שטוען שחייב לו ע"ך דהא ליתה דמה שהצריך שיהיה המלוה בכאן הוא כדי שיהיה בידו שטרו מקויים כמ"ש מר"ן בסעי' ו' ודוקא דנקיט בע"ח שטר מקוים בידיה או דיכול השתא לקיומיה אבל אם המלוה בכאן ותובע מלוה ע"ף בלא ראיה כמאן דליתיה דמי והתופס אע"ג דאית ליה מיגו לאו כ"כ לתפוס אלא שהדין הוא שיחזיר הפקדון למי שהפקידו אצלו ואם יש לאחרים זכות בו הדין ביניהם:
ולפ"ז צריך לו' דהך הג"ה דסי' ע"ב שהביאנו דנאמן לו' שהוא יודע שלקחו ראובן במיגו שיאמר שהוא לקחו כנז' היינו משום שבטענתו זאת מעמיד הפקדון ביד ורשות מי שהפקידו אצלו שהיא ראובן ובטענתו זאת מעמידו בחזקתו ומשום הכי נאמן ולאו כ"כ לעכב הפקדון שהפקידו בידו בשביל אחר אלא יחזור הפקדון לבעליו כי היכי דליעביד השבה מעלייא ואם יש לאחרים זכות הדין ביניהם:
ומעתה ע"ך למשכוני נפשין וליישב מה שהביא הרש"ך בסי' ע"ה בשם מהרש"ל, שאם אבי החתן היה מוחזק בלא עדים וזה בא להוציא ממנו שישבע שכך פסק לבנו ויפטר שהרי זה הפך מה שלמדנו מתשו' הריטב"א והרמב"ן דאע"ג דאית ליה מיגו לאו כל כמיניה לתפוס וצריך לדחוק ולו' דההיא דמהרש"ל מיירי שלא בא לידו בתו' פקדון אלא שהיה חייב לו האב מצד אחר כגון שהיה לו בידו הלואה ולכך כיון דאית ליה מיגו וכתב לו בנו הרשאה יכול לתופסן אלא שכבר הרב אורי"ם ותומי"ם דחה דין זה וחלק בפשיטות דכיון דכשלא כתב לו הרשאה אינו יכול לתפוס משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כיון שאבי הבת כופר א"ך אפי' כתב לו הרשאה מאי מהני הא קי"ל דהתופס לב"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה שאפי' כתב לו הרשאה לא קנה כדאיתא סי' ק"ה ס"א ע"ש ולכן העלה דמהרש"ל אזיל לשיטתיה דס"ל דהמורשה הו"ל כעד ופסיל לעדות ולכך הו"ל כיד בעלים אבל לדידן דקי"ל דכשר לעדות א"ך הו"ל כאדם דעלמא שאינו יכול לתפוס ופשיטא דהכי נקטינן:
וגם הדין השני שהוליד הרש"ך מזה דמי שהלוה על המשכון ושכח כמה הלוה וקרובו יודע כמה הלוה כותב הרשאה לקרובו וקרובו נשבע ונוטל הוא תמוה שזה הפך ממש ממה שפסק מר"ן בסי' ע"ב סט"ל וז"ל ראובן היו לו בידו משכונות שמעון ומת שמעון וירשיו תובעים המשכונות וראובן טוען אותם המשכונות אני תופס בשביל שאמ"ל לוי שותפו ששמעון חייב לו מדמי השותפות ורוצה לישבע לוי על משכונות אלו אין בדברי לוי כלום מאחר שאינם בידו ולפי דברי הרש"ך כיון שראובן איני יודע ולוי שותפו הו"ל למימר שישבע לוי ויטול חובו מאותם המשכונות דכיון שהוא שותף א"ץ הרשאה אלא ודאי דכיון דליתנהו למשכונות ביד לוי אין לו מיגו כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק קי"ג והכי נמי בנדו"ז ממש דכוותה והדבר ברור דליתיה לדין זה וגם הרש"ך דחאו בדרך אפשר וספיקות שלנו לגבי דידן הם ודאות שדין זה דחוי הוא לא נראה ולא יראה:
ואינו ענין כלל לההיא דפסק מר"ן בסי' נ"ו גבי אשה הנושאת ונותנת שאם יודעים הנכסים של מי הם חייבים להחזיר לכל א' מהם שלו ואם לא החזירו ובאו לב"ד מהימני במיגו שאם היתה רוצה מיד אחר מות בעלה היתה מחזרת לכל א' שלו דלא מיבעייא לשיטת הרש"ך והכנה"ג דמפרשי לה משום דיש לה דין שליש אלא אפי' לשיטת הסמ"ע והרב ב"ש והרב או"ת דמפרשי לה מטע' מיגו לבד אפי"ה שאני התם שהיא אומרת שגוף אותם הנכסים הם של פלוני ולכך חייבת להחזיר הנכסים לבעליהם לקיים מצות השבה ואם לא החזירו ובאו לב"ד כיון שיש לה מיגו טוב שהיתה מחזרת אותם הנכסים ולא היו יודעים בהם היורשים כלל גם עתה נאמנת בלא שבועה וכההיא דפסק מר"ן סי' רנ"ה ס"ח וז"ל בא א' ואמר ראיתי אביך שהטמין מעות ואמר של פלו' הם או של הקדש הם אם טמונים במקום שהמגיד היה יכול ליטלן נאמן וכתב הסמ"ע בס"ק ה' וז"ל דנאמן במיגו דאלו רצה היה נוטלו ונותנו לאותו פלוני עכ"ל משא"ך הכא שהתופס עצמו מודה שגוף החפץ הוא של המפקיד ואין לבע"ח עליו אלא שעבוד בעלמא א"ך אדרבא מהתם נמי נילף שהוא צריך לקיים מצית השבה לבעלים ואם יש לב"ח זכות הרי הדין ביניהם: ומעתה שביררנו בס"ד שאם היה עדיין ביד התופס ורוצה לתופסו בשביל הב"ח ויש לו נמי מיגו דלאו כל כמיניה לתופסו מעתה אסורה נא ואראה אם עבר ומסרו לב"ח שהוא אומר מהו הדין ונראה דל"מ אם מסרו לו לפני עדים וגם איכא עדי ראיה דל"ל לבע"ח מיגו דפשיטא דלא זכה הבע"ח בתפיסתו החפץ מיד הנפקד דע"ך לא קאמר הרשד"ם והביאו הכנה"ג דאם קדם התופס ומסר ליד הב"ח דזכה אלא בחוב ברור שהיה דינו ליטול חלקו עם שאר ב"ח ולכך אם מסר לו התופס זכה כאלו תפס הוא בעצמו שזכה בתפיסתו כדקי"ל בס' ק"ד ס"ה וס"ו שכל היכא שיד ב"ח כולם שוים ויחלוקו אם קדם אחד וגבה זכה אבל מלוה ע"ף במקום בעלי השטר שאין דינו ליטול כלל כמ"ש הכנה"ג בס' ק"ד הגה"ט אית ן' וז"ל ודוקא שבעלי השטרות מודים למע"פ דאי לאו הכי יש לחוש לקנונייא ואע"ג דלא טעני הכי פתח פיך לאלם הוא עכל"ה וא"ך כיון שדין דינו ליטול עם הב"ח פשיטא שאפי' קדם ותפס לא זכה כמ"ש הכנה"ג סי' ק"ה הג"ה ט' אות ו' ואות י' ע"ש וא"ך הכי נמי כיון שהלוה כופר אפי' תפס לא מהני אם הוא בעדים דל"ל מיגו אלא אפי' אם הוא בענין דאית ליה מיגו דהחזרתי וכיוצא אפי"ה אינו יכיל לתפוס דכיון ששניהם מודים שהנפקד שהיה בידו לא מסרם לזה הב"ח בשליחות המפקיד שהוא הלוה אלא מאליו ומעצמו כיון לקיים מצות הרימו מכשול מדרך עמי ומעצמו רצה לפרוע חוב שעל ראובן מנכסיו של ראובן ללוי ב"ח וכיוין ששניהם מודים הנפקד והב"ח שנמסרו לו שלא בשליחות המפקיד נמסרו בידו א"ך הדין עצמו שפסק מור"ם בהג"ה הנז"ל שאם הנפקד אומר שהמפקיד לא אמ"ל שבשליחות אותו פלוני נתנם בידו לא יוכל לעכבן הואל ולא יכול לברר שאו' פ' חייב לכל השיטות לשיטת הסמ"ע כיון שלא נתנם לו בשם המשלח ולשיטת הש"ך כיון שעיקר תפיסתו רוצה לגרום היזק לשליח לכך אינו יכול לעכבן ולתופסן וא"ך הוא הנדון שלנו בעצמו ממש שכיון שלא מסרם לו בשליחות הבעלים אלא מאליו ומעצמו נתנם לו ליפרע בחוב שיש לו על ראובן לא יוכל לתופסן הואל והלוה כיפר והב"ח לא יוכל לברר שהבעלים חייבים לו. זהו הדין בדין זה השני בס"ד ותול"מ:
ואבואה לפרש השלישי בראובן שיצא עליו שט"ח ובא המלוה לגבות מהקרקע שהניח לו אביו והאל' רוצה לזכות בחצי הנכסים כפי התקנה כתב כת"ר שצריכה האל' לישבע וא"ל נשבעה יגבה הב"ח כל הקרקע זהו פשוט ואין צריך לפנים שאם לא נשבעה לא זכתה ויגבה הב"ח כל הקרקע ואין חלוק בין אם היא עדיין בחיים או אם מתה שכיון שלא נשבעה לא זכתה בנכסים ואפי' ירצה למחול מדעתו מ"מ הרי היא יורש שלה ויכול הב"ח ליפרע מכל הקרקע: ועל רבעים אשיבה ידי על אודות החנויות שבהאלמללא"ח ידיע לך אחי שהנדון זה עצמו בא לפני בזמן שהיה בכאן הרב כמוהר"ר יששכר אצראף נר"ו יאי"ר ודנתי אני בכאן להצריך שלשה חדשים בין בימות החמה בין בימות הגשמים וכתבתי זה ביד הנידון והוליכו לפניו והסכים על ידי וזו הלכה העלינו ומאז ועד עכשיו כן אנו דנים ומ"מ עכשיו בזמן הזה רגיל אני כשבא נדון כזה לפני לו' להם להביא פנקס החובות ורואה אנכי אותו ופוסק להם לפי ראות עיני כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואין חילוק בין ימות החמה לימות הגשמים:
חזרתי לבאר מה שיש לפקפק במה שהעליתי לעיל דזה הב"ח שמסרם לו הנפקד שלא בשליחות הבעלים המפקידים אינו יכול לעכבן בעד חובו כיון שלא יוכל לברר שהמפקיד הנז' חייב לו וכמ"ש מור"ם בסוף פסקא דוכן מי שהפקיד שאם לא נתנם לו בשליחות ראובן אינו יכול לעכבן כיון שאינו יכול לברר שראובן חייב לו. שיש לפקפק בזה ממ"ש מור"ם ס' הריטב"א דדוקא כשהפקידו בידו בתורת פקדון הוא דבעי השבה מעלייא אבל אם תפסו אע"פ שע"י תפיסתו של זה מפסיד הנפקד לא איכפת לן בזה וא"כ הכי נמי בנדו"ד הרי לא נתנו לידו בתו' פקדון דליבעי השבה מעלייא אלא שנתנו לו בתו' פירעון על חובו וא"ך אם הוא טעה בדין שמסרו לו שלא כדין ועי"ך יתחייב לשלם מ"מ הב"ח שתפסו ויש לו מיגו יכול לתופסו שפיר וא"ך לפי מש"ל לפסיק כסברת הריטב"א שכן נר' מדברי מר"ן ב"י וכן העלה הרב או"ת לפסוק כוותיה א"ך ה"ן בנדו"ד הב"ח אם יש לו עכשיו מיגו יזכה בתפיסתו והנפקד שמסרו לו שלא כדין חייב לשלם לבעלים שפשע בשמירתו ולדידי נר' דנדו"ז אפי' אם יש חולקים על הריטב"א הכא יודו דיכול הב"ח לתפוס כיון שמסרו לו אדעתא שהוא של ראובן וכיון שיש לו מיגו יכול לעכבו בעד חובו והנפקד חייב לשלם שפשע בו. זהו הנלע"ד ברור כשמש בגבורתו בכל הדינים הללו בס"ד בסדר וה' הולך לפניהם לנחותם הדרך בעמוד אש להאיר להם דהאי שתא תרמ"ז לפ"ק החו"פ ארבא"ט יע"א וצוי"ם וימ"ן ע"ה יוסף בירדוגו סי"ט: