שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן צו
להיות שכה"ר יעקב ן' דו"ח נלב"ע זה כמה שנים בעיר סאלי יע"א והניח אלמנתו עאלייא ת"ם ובת אחת דוקא שיש לו ממנה ואחר שנלב"ע כהרי"ע הנז' הלכה אלמנתו הנז' עם הבת הנז' לעה"ק ירושלים תוב"ב ואחר זמן מה מתה הבת הנז' ונשאר כל חלק עזבונה שראויה לירש באביה ביד אמה יען כי לא חלקו האם עם בתה הנז' מה שהניח כהרי"ע הנז' והן היום שלחה האשה מהתם להכא מכנק"א דזוה"ר ונאציי""א להחכם כה"ר אליהו בן מוייאל נר"ו למכור אותם ולשלוח לה המעות וע"ז עמד הבחור יצחק בן אחיו של כהרי"ע הנז' שהוא היורש הקרוב ולו משפט הירושה של הבת הנז' וטען שזה החפצים הניח אותם דודו כהרי"ע הנז' וראוי ליטול בהם מחצה מפאת בת דודו גם המחצה השני טוען שלא תטול ממנו שום דבר עד שתשבע כדי"ת הלא"ה לו משפט הירושה והוא יטול הכל וע"ז בא לעקל החפצים הנז' ביד כה"ר אלב"ם הנז' עד שיראה מה יהיה תשובת האלמנה הנז' וע"ז לשאול הגיעו אם הדין הוא שיהיו החפצים מעוקלים או לא ע"ך:
תשובה הנה מר"ן בחומש סס"ב כתב וז"ל אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו שטרות מקניית הקרקע כתובים על שמה והיא אומרת שלי הם עליה להביא ראיה בעדים שהוא כדבריה שהיה לה ממון מיוחד וה"ה אם נמצאו לה מטלטלים ברשותה עליה להביא ראיה בעדים עכ"ל וסיים מור"ם שם בהג"ה ואפי' אלמנה ואפי' היו השטרות בידה ע"ך א"ך הרי מוכח מכאן שחפצים אלו שהוציאה האלמנה הנז' למכור ודאי מעמדינן להו בחזקת היורש' עד שתביא ראיה לדבריה:
והגם שכתב מר"ן בדבריו האשה שנושאת ונותנת ב"ה דמשמע הואל ונושונו"ה ב"ה הוא דמעמידי' הכל בחזקת הבעל הלאו הכי לא:
הרי כתב מור"ם שם בהג"ה שסתם אשה נושאת ונותנת ע"ך וכתב הסמ"ע סק"ו דנושונו"ת לאו דוקא בפרקמטיא אלא כל שבעלה מאמינה ומפקיד את אשר לו בידה וכ"ך הטו"ר בהדיא באהע"ז סו"ס פ"ו ע"ך:
א"ך מכ"ש אלמנה זו שנשאר בידה כל נכסי בעלה אחר מותו גם קודם מותו כל אשר יש לו נתן בידה ודאי שאין לה חזקה בשום דבר עד שתביא ראיה בעדים לדבריה ולא מיבעיא לסברת ההג"ה והש"ך סק"א שכתבו שאפי' מוחזקת האשה בשטרות ומטלטלים תחת ידה דאית לה מיגו דלהד"ם או החזרתי ואפי"ה אינה נאמנת אלא אפי' לסברת החולקים שהביא הש"ך דס"ל דהיכא דמוחזקת האשה לא מעמידי' מטלטלים בחזקת הבעל והיורשים אפי"ה בכאן מודו שהרי חפצים אלו ביד שלוחה ואין כאן שום מיגו:
ועדיפא מזה סיים וכתב מר"ן שם בסס"ב וז"ל וכן אחד מן האחים שהוא נושא ונותן בתוך הבית ואומר שלי הם וכו'. עליו להביא ראיה בעדים ואם מת על האחים להביא ראיה ע"ך וכתב הסמ"ע וז"ל כתב הד"מ בשם הרשב"ה דדוקא לגבי שטרות הוא דאמרי' על האחים להר"א אבל אם מת והניח מטלטלים לא אמרינן בהו על האחים להביא ראיה ע"ך עי' שם מילתא בטעמא א"ך הרי מפורש יוצא דאפי' אם מתה האשה אמרי' בה שהמטלטלים הם של מורישם ובחזקת היורשים קיימי:
ואל תשיבני ממ"ש הרמב"ם פכ"ב מהלכות אישות וז"ל הרי שנמצאו מעות או מטלטלים ביד האשה היא אומרת במתנה ניתנו לי והו"א ממעשה ידיך הם שהם שלי נאמנת ע"ך ופסקו הטו"ר ומר"ן באהע"ז ספ"ב סי"ב וכתב הבאה"ט סקי"ז משם מהר"י ן' חביב ז"ל כ"ש אלמנה נגד היורשים דודאי נאמנת דאין להם עליה כי אם טענת ספק לבד וכ"ך ג"ך הש"ך בחומ"ש סס"ב סק"ה משם הרב הנז':
שהרי סיים שם מור"ם בהג"ה ודוקא בשאינה נושונ"ו בת"ה וכתב הרב ב"ש סקכ"ח דקאי דברי מור"ם גם ארישא דהיינו אדין זה דאומרת במתנה ניתנו לי וכו' אבל אם נושונ"ו אינה נאמנת ובזה לא סתרי דברי מר"ן אלו דאהע"ז אדברי מר"ן דחומ"ש סס"ב וכן תירץ הש"ך בחומ"ש סס"ב סק"ה דההיא דאהע"ז בשאינה נושונ"ו ועשה הכרח גמור לדבריו מדקדוק לשון הרמב"ם ומר"ן ע"ש מילתא בטעמא:
גם אל תשיבני ממ"ש בב"י באהע"ז סצ"ו ס"ד משם תשובת הרשב"א זלה"ה וז"ל אלמנה שתפסה מטלטלים ואמרה שבעלה נתנם לה במתנה דנאמנת היכא דאית לה מיגו דלא היו דברים מעולם או החזרתי ע"ך וכתב הש"ך דלא שייך לומר דשם איירי באינה נושונ"ו ב"ה ע"ש בש"ך סס"ב סק"ה הכריח לזה: ואין מזה סתירה כלל חדא הרי כתב הש"ך סס"ב סק"ה דלסברת המ"מ זלה"ה שהביא הש"ך ס"ל דהמ"מ ס"ל דלדעת הרמב"ם לית ליה האי דינא דהרשב"א זלה"ה ובודאי ס"ל להרמב"ם דאלמנ' שתפסה מטלטלים אינה נאמנת נגד היורשים וכן כעין זה כתב הרב ב"ש באהע"ז ספ"ה סקכ"ט דהרשב"א הוא חולק על הרמב"ם ואפעפ"ך הביא הב"י תשו' הרשב"א ולא נתכוון לפסוק אותה להלכה שהרי מנגדת למש"פ בשולחנו הטהור משם הרמב"ם וא"ך אף אנן נימא הכי ומה שיש ליישב תשובת הרשב"א דסתרי אהדדי עיין באהע"ז בב"ש סקט"ז ע"ש:
אלא אפי' לדברי הש"ך בחומ"ש סס"ב סק"א שעשה חלוק בין אומרת אחרים נתנו לי ובין אומרת בעלי נתנם לי אפי"ה בנדו"ז שהחפצים הם ביד שליש מיגרע גרע טענתה שהרי אין לה שום מיגו לא מיגו דהחזרתי ולא מיגו דלהד"מ ואפי' הרשב"א ודאי מודה:
גם אל תשיבני ממ"ש מר"ן באהע"ז סצ"ו ס"ד וז"ל אלמנה שאומרת מנה ניתן לי במתנה שלא יכנס בכתובתי אם היא מוחזקת במנה ויכולה לטעון אין בידי משל בעלי כלום נאמנת במיגו ע"ך וגם די"ז לית לן לפרושי דבשאינה נושונ"ו קמיירי משום דהו"ל למר"ן לפרש דבריו כדכתב הש"ך בחומ"ש סצ"ו סק"א על ההיא דהרשב"א דאלמנה שתפסה מטלטלי' וכו' דכתב עליה הש"ך דבין נושונ"ו בין אינה נושונ"ו א"ך גם בדי"ז בודאי כך יסבור הש"ך דבין בין קמיירי:
אלא דגם דין זה אין ממנו שום סתירה לדברי מר"ן דחומ"ש דההיא דאהע"ז מיירי באומרת בעלי נתנם לי דמהימנא במיגו דאין כאן מיגו נגד החזקה לא כן ההיא דחומ"ש סס"ב דאומרת מממון שלה או אחרים נתנו לה דלא אמרי' בה מיגו משום דהוי נגד החזקה דכל מה שיש ביד האשה הוא של בעלה וכ"ף הש"ך בסס"ב סק"א דדי"ז דאהע"ז סצ"ו טעמה דנאמנת האשה הוא משום שאומ' בעלי נתנם לי דאין מיגו נגד החזקה ואדרבא מלשון זה דחה סברת המ"מ דפכ"ב מהלכות אישות שכתב על ההיא דפסק הרמב"ם וז"ל אמרה אתה נתתי לי במתנה נשבעת הסית שנתנם לה הבעל ואינו אוכל פירותיהם ע"ך ופי' הרה"מ דדעת רבינו הוא דאע"ף שאינה נאמנת לומר אחר נתנם לי כשטוענת ברי אתה נתתם לי נאמנת לפי שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהוא יודע האמת כמוה ע"ך וכתב הש"ך דמלשון זה דהרה"מ מוכח דאם טוענת כן נגד היתומים כגון אלמנה שתפסה מטלטלים דכתב הרשב"א דנאמנת במיגו נגד היתומים לסברת הרמב"ם דכתב המ"מ דטעמא הוא משום דאין האשה מעיזה פניה א"ך גבי היתומים דאין כאן העזה ודאי אינה נאמנת א"ך קשיין דברי מר"ן אהדדי דבאהע"ז ספ"ה סי"ב פסק. כההיא דהרמב"ם דפ' כ"ב מהלכות אישות ובסי' צ"ו ס"ד פסק דין האלמנה שאמרה מנה נתנו לי שלא יכנס בכתובתי אם היא מוחזקת בו נאמנת במיגו ומזה הכריע הש"ך דודאי טעמו דהרמב"ם דכתב דבאומרת אתה נתתם לי הוא משום דאין מיגו שלה מהני נגד החזקה לא כן באומרת אחר נתנם לי או שאר טענות דלא אמרי' נאמנת במיגו דהוי מיגו במקום חזקה: איך שיהיה אפי' למאי דאמרי' דאם טוענת בעלי נתנם לי נאמנת אפי' לגבי היורשים ה"מ אם היו בידה החפצים אבל בנדו"ד שהחפצים הם ביד שליש דאין כאן מיגו ודאי דאינה נאמנת ומעמדינן להו בחזקת היורשים וראוי להחליט מחצה בנכסים אלו ליורש גם המחצה הב' ראוי לתת בידו מעתה ומעכשיו שהיורש הוא המוחזק שהרי יצחק הנז' היורש הוא יורש דאורייתא אבל האשה אין לה אלא חוב כתו' שאפי' נוטלת מחצה אין לה דין יורש שהרי פסקו רבותינו הראשונים מהרי"ב וסיעת מרחמוהי שהאלמנה היא כבע"ח שזיכו לה מתקני התקנה מחצית הנכסים תמורת סכי כתובתה וא"ך דין בע"ח יש לאלמנה זו וכל זמן שלא נשבעה אין לה חלק ביעקב כפסק מר"ן באהע"ז סצ"ו ואין זה צריך לפנים:
אלא הואל ויש ספק בדבר שמא אלמנה זו כבר נשבעה וכבר חלקה עם בתה ונפלו חפצים אלו בחלק האל' או שמא יכולה לברר בעדים שחפצים אלו ניתנו לה מבעלה בחיים חייתו ע"מ שלא יכנסו בכלל חלוקה שהרי כתוב בספ"ר היש"ר ספר התקנות תקנה ש"ש הש"ה ערוכה ושמורה שכ"מ שנתן לאשה בחיים חייתו של הבעל יהיה נכלל בכלל חלוקה זולת מתנות שיתן הבעל לאשה שלא יכנסו לכלל חלוקה גם איכא לספוקי שמא אלמ' זו נפלו לה נכסים בירושה לאחר מות בעלה או נתנו לה במתנה או מצאה אותם מציאה אחרי מות בעלה וזולת חלוקות אלו אין לאשה בחפצים אלו שום זכות אפי' אם תברר שאחרי אלמנותה הרויחה ועשתה חפצים אלו ממעשה ידיה יבואו לכלל חלוקה שהרי כ"ז שלא חלקו היא ניזונית מתפיסת הבית כא' מהיורשים כמבואר בפסקי הראשונים נ"ן עי' בספר התקנות וטעמא הוי מפני שעשאוה רבותינו כא' מהיורשים וביורשים קיימ"ל כ"ז שלא חלקו מה שאכלו אכלו לאמצע כל עוד שלא מיחו כמ"ש מר"ן בחומ"ש בסי' רפ"ו ס"א בסברא קמייתא שהביא מר"ן בסתם יעו"ש הן באלמ' שעשאוה רבנן יורשת בחצי הנכסים תמורת סכי כתובתה כל עוד שלא חלקו ניזונית מתפיסת הבית ככל היורשים ואם האלמ' זו עדיין לא חלקה והיתה אוכלת מה שהניח לה בעלה גם מעשה ידיה יבוא לכלל החלוקה כ"ך הרב מהריב"ו זלה"ה סק"ב משם הרב זכות אבות סק"ע:
איך שיהיה הואל ויש כמה ספיקות שמכחם יכול להיות שתזכה אלמנה זו בחפצים אלו ע"ך אין בידינו יכולת לזכות היורש בחפצים אלו דשמא יש לאשה ראיות שתזכה בהם בחפצים אלו ואטרוחי בכדי לא מטריחינן ובפרט שכ"ז נ"ל להלכה ולא למעשה עד שיסכימו עמי חכמי ההוראה ישצ"ו אבל לענין עיקול נלע"ד שיהיו החפצים אלו מעוקלים ביד כהרא"ם הנז' עד שישלח לאלמנה להודיעה ואף היא תשיב אמריה לו:
והגם שכתב מור"ם בהג"ה בחומ"ש סע"ג ס"י וזל"ה אבל אם נראה לב"ד שהנתבע ציית לדינא ולאו גברא אלמא הוא לא יעכבו מעותיו אע"ף שהם בעיר התובע אלא ילך התובע אחר הנתבע ע"ך וא"ך איכא למימר גם אלמנה זו מסתמא צייתה לדינא ומן הראוי ילך התובע למקומה וידון עמה ואין לעקל שום דבר אפי"ה אין משם ראיה לנדו"ד דשאני התם שהמעות הם בחזקת הנתבע עד שיתברר לנו שתביעת התובע אמת דמלשון מור"ם כן מוכח דכתב שילך הנתבע או ילך התובע וידונו שניהם משמע אין התביעה מבוררת בשטר וכן מצאתי להרב תוקפו ש"י זלה"ה סי' נ"ט שכתב דהג"ה זו לאו בתביעה מבוררת קמיירי מדקדוק דברי מור"ם דעל כרחך יש לצדד לכאן ולכאן אי ציית ואי לא ציית:
אבל נדו"ד שהתביעה מבוררת ואדרבא הנכסים בחזקת היורש קיימי כמבואר באהע"ז ובכמה מקומות שאפי' המטלט' בחזקת היורש קיימי והאשה הזאת היא התובעת להוציא מחזקת היורש וכבר כתבנו דמן הראוי ראוי ליתן בידו החפצים אלא משום דאיכא לספוקי ספיקות הנז' על כן אמרנו שב ואל תעשה עדיף אבל בודאי ראוי לעקל ודין זה הוא עדיף ממלוה בשטר דכתב מר"ן סע"ג סעיף יו"ד דאפי' בתוך הזמן יכול לעקל וכו' וכתב הסמ"ע דוקא מלוה בשטר שהמלוה מבוררת ואם יטעון הלוה פרעתי ישבע המלוה ויטול אבל במלוה ע"ף שישבע הלוה ויפטר לא מעקלינן ע"ך:
הרי דשטר זה שמעקלין עליו המעות אפי' אין בו נאמנות דדין הוא שאם יוציא עליו עדים שפרעו יפטר וא"ל יוציא עדים צריך המלוה לישבע ואח"ך יזכה בפירעון השטר:
מכ"ש נדו"ד דהמעות בחזקת היורש. וא"ל תוציא האשה עדים באיזה אופן שיהנו לה יזכה היורש בחפצים אלו בלי שום שבועה והגם שלגבי חצי הנכסים אלו יכולה האשה לישבע שזה הוא מה שהניח לה בעלה ותטול מחצה הרי כבר מלתינו אמורה שכל הנכסים הם בחזקת היורש עד שתשבע האשה ותטול חצי הנכסים ואפי' אם היו עדיין חפצים אלו בידה ותופסת אותם מכח כתובתה היינו מוציאים אותם מידה:
ואע"פ שכתב מר"ן באהע"ז סי' צ"ו סעיף י"א וזל"ה אלמנה שקדמה ותפסה מעות ואינה רוצה לישבע לא מפקינן מינה ע"ך הרי כתב הב"ש ס"ק כ"ו והרב חלקת מחוקק סקכ"ח דוקא אם תפסה מעות אבל מטלטלים כיון דגופייהו לא מקנין לה מוציאים אותם מידה מכ"ש נדו"ד שהחפצים הם ביד שליש א"ך ודאי מטלטלים אלו בחזקת היורשים קיימי ויש להם דין עיקול מכח הדין: ועדיפא מזה מצינו בכאן שיש אומדנא גדולה שמטלטלין אלו הם בודאי של כהרי"ע הנז' מורישם שהרי כלים אלו הם מלבוש חו"ל ואינם מלבוש א"י ובודאי הוליכה אותם האל' הנז' בידה מהכא להתם ובודאי בעלה הניחם לה שאין דרך האשה אחרי מות בעלה לקנות חפצים כאלו ובודאי חפצים אלו בעלה הניחם לה וא"ך ראוי להחזיק ליורש לפחות החצי בהם מעתה ומעכשיו כפסק מר"ן בחומ"ש סט"ו ס"ח דכתב דיש לדון ע"פ אומדנא להוציא מזה וליתן לזה שהרי דין זה שהביא מר"ן הוא מפסק רבינו הטו"ר סט"ו ס"ד משם הרמב"ם ושם נאמר יש לדיין לדון בדיני ממונות ע"ף אומדנא כיצד וכו' וכגון מי שטען יש לי פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה וניתן בו סי' מובהק ולא היה הטוען רגיל ליכנס לבית זה של מת אם יודע הדיין שזה החייב אינו אמוד להיות בזה וסמכא דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאו מיד היורשים ונותנו לזה שנתן בו סי' וכן כל כיוצא בזה ע"ך א"ך גם ע"פ אומדנא זו ראוי להחזיק היורש לפחות בחצי הנכסים: אלא שאין כח בידינו מכח ספיקי הנז"ל וגם אין אנו ראוים לדון ע"ף האומדנא כדפסק הטו"ר שם והביאו מר"ן ג"ך בחומ"ש בסט"ו דהאידנא שרבו בתי דינין שאינם הגונים ובעלי בינה אין להוציא אלא בראיה ברורה: אבל עכ"ף לענין עקול ראוי לעקל אפי' ע"פ אומדנא זאת לבד כמו שסיים מר"ן בסי' הנז', וז"ל ואעפ"ך שאם העד אדם שהוא נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו וידרוש ויחקור עד שיודו לדברי העד ע"ך והגם שנקט מר"ן בדבריו שאם העד דמשמע עד אחד הוא שראוי להמתין הדבר הלא"ה לא אין משם ראיה לדי"ז שהרי במ"ש אם העיד ונטתה דעת הדיין משמע שאין לדיין שום אומדנא דמוכח אלא מכח העדות של העד דעהו נוטה קצת ואם תהיה האומדנא ודאי עדיפא מהעדאת עדים שהרי ב"ד מומחין מצינו שכ' מר"ן דיש להם לדון ע"פ אומד' אלולי משום שרבו בת"ד שאינם הגונים אבל לגבי עדות עד אחד אינה מעלה ואינה מורדת ומקרא מלא הוא וזה מפורש יוצא בדברי הסמ"ע סט"ו סקט"ו ממ"ש מהרי"ך שורש ק"ח שהאומדנא היא עדיפא מעדות שהם מכחישות האמת ע"ש:
גם יש לעקול זה סמך מדברי הרב באה"ג סע"ג סיו"ד שכתב מר"ן מי שיש לו שט"ח על חבירו ובא לעקל וכתב הרב באה"ג זלה"ה וז"ל וה"ה חוב בע"פ כשהלוה מודה או ידוע ונתברר לב"ד ע"ך א"ך גם כאן שהדבר ידוע הן מצד הדין הן מצד האומדנא זאת ודאי ראוי לעקל נכסים אלו עד שנראה תשובת האשה ומה גם לדברי הש"ך סע"ג סקל"ד שכתב שדינים אלו של עקול הם לפי ראות עיני הדיין דודאי ראוי והגון לעקל חפצים אלו כדי להציל עשוק מיד עושקו שאם נניח הדבר בלי עקול א"ך אבדה נחלתו של היורש דלא שייך שילך היורש הנז' לתבוע האשה הזאת על דבר קל כזה לעיה"ק ירושלים תוב"ב דחזקה אין אדם מוציא מנה על מנה מכ"ש מנה על פחות מפרס: ועיין להרב החסיד מהר"י אלמאליח זלה"ה בס' תוקפו ש"י ח"ב סי' נ"ט על ההיא דכתב הסמ"ע סע"ג סקלמ"ד על ההיא דכתב מר"ן אם הוציא שטר וכו' וכתב הסמ"ע דוקא בשטר מעקלין ולא בע"ף כתב הרב הנז' דוקא התם דמשום חשש הברחה ומבזבז מעקלין בתוך הזמן הוא דאין לחוש אלא בחוב ברור אבל אם לא יהיה התביעה בתוך הזמן אפי' בתביעה ע"ף דיש לה קצת ידים יש לנו לעשות תיקון לתובע כדי שיוכל די"ת להצילו מיד עושקו ונסתייע לדבריו מההיא דסי' פ"ו ס"ה דעדיפא מינה הביא משם כנה"ג שהביא משם מהר"ם גאלאנטי שחולק על דברי הסמ"ע וס"ל דאין חלוק בין מלוה בשטר למלוה ע"ף איך שיהיה מה שעלה בידינו דלפי שעה אין לנו להעמיד הדבר על חזקתו אלא החפצים יהיו מעוקלים ביד כהרא"ם עד שיתברר תשובת האשה ולאפס הפנאי אין להאריך יותר וצוי"מ וימ"ן. כ"ד הצעיר החותם בסדר ואל"ה המשפטים דהאי שתא להאי"ר ע"ל האר"ץ סאלי יע"ה:
הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: