אור ברסלב

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן צג

סימן צב

עמדו לפני לדי"ת שתת' יאודא תובע לשמעון על אודות שיאודא הנז' נתן טסקא למשה ובשעה שרצה לתת לו מעות העסקא להתעסק בהם היה ברצון יאודא הנז' לצאת לדרך פעמיו ומחשש שמא משה מקבל העסקא כשילך להתעסק ויבוא למדינה לא יהיה היא בעיר כדי לקבל דמי עסקתו מידו אזי הלך יאודא הנז' וצוה לשמעון ואמר דע שאני הולך חוץ לעיר ושמא כשיבוא המתעסק מן השדה לא אהיה אני מצוי בעיר בבקשה ממך שתקבל דמי העסקא מידו ותניחם בידך עד יום בואי לשלום ולא תוסיף לתתם בידו עוד כי אין רצוני להתעסק עמו עוד זולת זה הפעם וכן היה כשבא משה המתעסק מן השדה לא נמצא יאודא בעיר ואזי שמעון קיים צוואת יאודא וקבל מידו כל סכי העסקא אלא לאח"ך יום או יומים הלך משה אצל שמעון ואמר לו תחזיר לי דמי העסקא של יאודא כי רצוני לילך עוד להסתחרר כאן בקרוב ולבוא ואזי שמעון שמע אליו והחזיר לו הדמים והן היום איידי דביני ביני העני משה הנז' וע"ז תבע יאודא לשמעון לשלם לו מכיסו הסך של העסקא הנז' באמור לו למה תתן את ממוני בידו הואיל וכבר צויתך ע"ך:

תשובה לענד"ן דחייב שמעון הנז' מהא דפסק מר"ן בסיקכ"ה ס"א וז"ל ראובן שהיה חייב ק' לשמעון או שהיה לו פיקדון ואמר ללוי הילך ק' זה לשמעון אם בא לחזור וליטלו ממנו אינו יכול וכו' ואם החזיר לוי המנה והעני ראובן ולא הי"ל ממה לגבות בענין שהפסיד שמעון שלו לוי חייב עכל"ה וא"ך מכאן יש לחייב לשמעון הנז' ולא מיבעייא לסברת הש"ך סק"ז דה"ל דהעני דכתב הטו' לאו דוקא אלא אפילו לא העני הרשות ביד שמעון לתבוע מראובן או מלוי אלא אפילו לסברת הסמ"ע ולהכרעת הב"ח שהביא הרש"ך בסק"ז דס"ל דאין שמעון יכול לתבוע ללוי אלא א"ך העני ראובן הרי גם כאן משה הלוי איש עני הוא וא"ך אליבא דכ"ע דיכול לתובעו על שפשע והחזיר את המעות למשה:

והגם דיש לפקפק ולומר דמעות אלו שנתן משה ביד שמעון לאו מעות הלואה נינהו דבתורת עסקא הוו גביה וא"ך הדר דיני להיות כדין הפיקדון דהגם דסתם עיסקא פלגא מלוה ופלגא פיקדון עכ"פ לגבי דבר זה דהיינו אם דיינים ליהו כדין הלואה או כדין פיקדון לענין לחלק ביה החילוקים שבין אם אמ"ל הולך ק' זה לפ' וה' החולקים שבין אם הק' הוא מלוה אי פיקדון בודאי דלדין פיקדון חשבינן ליה דודאי כל עסקא הוא הנאה לנותן ג"ך דמעקרא בשביל הנאת עצמו הוא נותן לו העסקא ודינה כדין הפיקדון וכמו דיהיב טעמא הסמ"ע בס' הנז' סקי"ב וא"ך הואל ולדין פיקדון דיינין ליה הרי מצינו למר"ן עצמו בס"ב שמחלק וז"ל הא דבפיקדון אינו יכול לחזור וליטול מיד לוי דוקא כשהוחזק הנפקד כפרן דאז זכות למפקיד שתצא מת"י אבל לא הוחזק כפרן יכול הוא לחזור וליטלו וא"ך גם כאן הואל וזה משה האיש לא הורע כחו מיום נתן העסקא עד היום אלא ככחו מעקרא כך כחו עתה דבחזקתו עומד וא"ך יכולים אנו לומר דלא פשע שמעון בהחזרתו את הדמים למשה הנז':

אלא דזה אינו דכבר מפורש בטענות יודא דכשרצה לחת העסקא צוה שמעון שביום בוא משה האוהלה יקח את דמיו מידו כי אין ברצונו להתעסק עמו יותר וא"ך הוא הדבר שסיים מר"ן בס"ב הנז' בדין הפיקדון עצמו וז"ל ואי שווייה מריה דפיקדון שליח להביא לו כיון דגלי דעתיה דניחא ליה דלותביה ליה אם בא לחזור אינו חוזר וכו' עכל"ה וא"ך גם כאן הואל וגלי דעתיה דלא ניחא ליה להתעסק עמו יותר וכבר באו לידו של שמעון בודאי פושע הוא בחזרתו וחייב הוא לשלם. אלא דאין כח ביד יהודה להוציא פש"ן מיד שמעון אלא עד שיתבע יהודה למשה הנז' ולסדר לו נכסיו וישבע בנק"ח דאין בידו כלום וכמו שמדקדק מר"ן שכתב ואם החזיר לו הק' והעני ראובן ולא הי"ל ממה לפרוע בענין שהפסיד שמעון שלו לוי חייב ע"ך משמע מלשון זה דאין לוי מתחייב אלא עד שיברר המלוה שאין ביד הלוה או הנפקד כלום ע"י שיסדר נכסיו וישביעהו כדין הבא ליפרע מן המשועבדים כמ"ש בסיקי"ד יעו"ש:

גם צריך יהודה הנז' לישבע בנק"ח שלא נפרע אם היא עסקא זאת בשטר ואם היא מלוה ע"פ צריך משה הנז' כשישבע שאין בידו ממה לפרוע צריך ג"ך לכלול בשבועתו שעדיין יהודא הנז' נושה בו הסך הנז' וכמ"ש מר"ן בסי' קכ"ט ס"ט בדיני ערב וז"ל חזר אחר הלוה ולא מצא כלום צריך לישבע בתקנת הגאונים שאין לו כלום קודם שיפרע מהערב וצריך לכלול בשבועתו שעדיין הוא חייב לו חוב זה שלא יעשו קנונייה על נכסי הערב ע"כ ועיין בסמ"ע סקכ"ח וא"ך ממנו יוצא לנדו"ד נמי דאם העסקא הזאת היא בע"פ צריך לכלול בשבועתו שלא נפרע יאודא ממנו ויפרע לו שמעון הנז' וראיתי להרב הבאה"ט בסי' קכ"ט שכ' משם הרב מהר"ש יונה זלה"ה וז"ל אם הדבר ברור שאין ללוה נכסים עכשיו שאין לו במה לשלם והערב מודה אלא שחושש שמא פרעו אין משביעין אותו על כך כיון שאין משביעין שבועה זו אלא על ידי גלגול דמשום חשש קנונייא בעלמא הוא נשבע עכ"ל א"ך גם כאן נחזי אנן אם שמעון זה מודה ואומר שאין למשה ממה לגבות החוב הנז' כלל אזי חל החוב על שמעון לשלם בלי שום שבועה כלל אבל אם אינו מודה בזה אזי צריך יודא לתבוע למשה שיסדר נכסיו כבתקנת הגאונים או ישבע וכשיביא ראיות אלו אזי מחויב שמעון לפרוע ליודא וליהדר שמעון הוא המלוה של משה:

והגם שראיתי להרב בנ"י חי"י בחח"מ סיר"ץ שנשאל על ראובן שהיה שולח סחורות לשמעון למוכרם לו ואמ"ל שהם של יתומים וכו' ולבסוף שלח שמעון איזה סחורה לראובן הנז' ורצה שמעון לעכב סחורות היתומים בעד סך שנושה בראובן ואפטרופוס היתומים מונעם ממנו שאינו בדין שיעכב סחורות היתומים בעד חוב ראובן והעלה דחייב שמעון לתת ליתומים סחורותיהם בלי שום דו"ד כלל ומשם מוכח דאין צריך ראובן לא לסדר נכסי ולא לשום דבר אלא תחילה היתומים נוטלים מעותיהם יעו"ש וכן ראיתי ג"ך להרב מו"ד בס' כר"ח שמצא בכת"י מו"ז הרב הקדוש המלאך רפאל ביבאס זלה"ה כתוב אצלו משם מהרי"ח זלה"ה בראובן שהיה שולח סחורות לשמעון למוכרם בקומסיון ואמ"ל דע כי סחורות הללו הם של לוי וכן עשה ואח"ך שלח ראובן אגרת לשמעון ואמר לו קח מהסחורות או מדמיהם כו"ך ותן אותם ליודא שבמקומך כי הוא נושה בי הסך הנז' והן היום בא לוי ותבע את שמעון לתת דין וחשבון על הסחורות אשר שלח אליו ע"י ראובן והראה לו שמעון בחשבונו הסך אשר פרע ליודא במאמר ראובן ולוי השיב מכיון שהודיעך ראובן שהסחורה שלי היא בשותפות שנינו והוא אינו אלא שליח בעלמא ששלחתי לך על ידו לא היה לך לשמוע לו לתת לבע"ח. נראה לי שהדין עם לוי וראיה מההיא דסי' ע"ב סל"ג בראובן שתובע ללוי ספרים וכו' עכ"ל א"ך מדברי הרב בנ"י חי"י ומדברי מוהרי"ט זלה"ה הנאמרים פשוט דאין שום צורך ללוי לילך לתבוע לראובן מעיקרא אלא צריך שמעון לגדל פרע ביד לוי וא"ך היאך יוצדק לנו לומר דדינו של יודא לילך אחר משה תחילה וכשלא ימצא בידו יחזור לשמעון הרי מדברי הרבנים שהבאנו נראה שאינו צריך לתבוע למשה כלל אלא לשמעון:

אלא דרב המרחק ביניהם דהא דיננו זה הוא דינא דמר"ן דסי' קכ"ה שכתבנו והיאך יתקיימו הני פסקי דינים דסי' קכ"ה הנ"ז עם ההיא דסי' ע"ב סל"ג שממנה הביא מהרי"ט הנז' ראיתו אלא דמוכרח לחלק כמבואר בדברי מהרי"ט הנז' דהואל וראובן האמצעי הנז' לא היו סחורות ברשותו כלל ולא היה כי אם שליח בעלמא א"ך הו"ל לשמעון הנז' כאלו נטל ממון של לוי ונתנו לבע"ח דראובן ובזה הוא שחייב הרב מוהרי"ט והוא ממש כההיא דסי' ע"ב דידע שהספרים אינם של אותו שנתנם לו וא"ך פושע הוא שעשה מה שאמר לו ללמוד בהם דהואל ויודע הוא שהם דאדם אחר לא הו"ל ללמוד בהם וכן ההיא דבנ"י חי"י זלה"ה אבל בנותן חוב שיש בידו לאדם אחר שיתנם למלוה דידיה כנדו"ד פשוט הוא דהואל ומעקרא הוו ברשותיה ואיהו הוא שבא להוציאם מרשותו ולתתם ביד שמעון בלי שום הכרח כי אם מרצונו הטוב של משה פשוט דלא יתחייב השליח אלא אחר שיסדר הלוה נכסיו:

וחילוק זה ברור הוא ומפורש יוצא מדברי הש"ך בסי' קכ"ה סק"ז אשר שם דחה דברי הסמ"ע והכרעת הב"ח שכתבנו וכתב איהו וז"ל ואיני רואה טעם להכרעתו דאדרבא איפכה מיסתברא כיון שזה זכה לו ואלו היה הלוה רוצה לחזור לא היה יכול נמצא שהוא ממש מעות של שמעון א"ך זה שהחזירו הרי כאלו נתן מעות של שמעון לראובן ושמעון יכול לחזור על איזה שירצה עכל"ה הרי לפניך דלא בא לחלוק הש"ך על הכרעת הב"ח והסמ"ע אלא דוקא משום דחשיב כאלו נטל ממון זה ונתן לזה א"ך ממני יוצא דהסמ"ע והב"ח בודאי דלא פליגי על סברא זאת אלא דס"ל דלא מיחשב כאלו נטל ממון של זה ונתנו לזה אלא דהואיל ומעיקרא הלואה זאת היתה ברשות הלוה עליה ליהדר וכשלא ימצא אתו ממה לפרוע אזי חל על השליח לפרוע ופשוט זה הנלע"ד וצויי"מ וימ"ן:

הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה