אור ברסלב

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן צא

סימן צ

להיות שאהרן מעיר פאס נתן ביד שלמה להביא כסות אחת מהתם מעיר פאס להכא לסאלי יע"ה לשלחה לעיר אזמור ויהי בבוא שלמה ה' להכא ראה חיים בידו את הכסות ונפשו חשקה בה ויאמר לו של מי הכסות הזה ענה שלמה ואמר של יהודי פאסי שנתנה בידי למוכרה ואמ"ל חיים הנז' בכמה הוא קנאה ואמ"ל בי"ד דורוס ואמ"ל אם תמכרנה לי אני אתן לך שני דורוס אחרים ריוח ונתרצה שלמה הנז' ומכרה לו ויהי היום בא יוסף הנז' מעיר אזמור ותבע לשלמה הנז' שיתן לו הכסות בעיניה כמו שצווהו המשליח ושלמה השיב אמת הדבר שלא צווני למוכרה אלא אנכי מריתי בדבר אכן ביני לבין אהרן המשליח כי הוא בעל דברים דידי ואתה מה לך פה ויוסף טוען אדרבה אני הוא בע"ד דידך הואל ואתה בעצמך מודה דאהרן קנאה לי ללובשה ושלחה לי עמך מה לך עוד עם אהרן גם באמ'ץ נודע הדבר שהכסות הנז' לא היתה קנויה מעיר אלא בסך י"ב דורוס וע"ז בא חיים ותבע לשלמה הנז' באמור לו שיחזיר לו השני דורוס שהוסיף עליו בשווייה כי הוא לא קנה כי אם בשני דורוס ריוח ושילם לו י"ד דורוס על הקרן ושנים של הריוח ועכשיו שנמצא הדבר שקר ולא נתן בה כי אם שנים עשר צריך הוא להחזיר לו שני דורוס על הכל יומ"ץ:

תשובה לזה הוא דפשוט אם הפקדון היה עדיין מונח בעין ומעכבו בידו שלמה הנז' ולא ירצה לתתו בידו פשוט דמחויב לתתו בידו ולא יכול לטעון עליו לאו בע"ד דידי את דהרי איהו מודה שהוא שלו ולו נתנו אהרן לתתו וא"כ אם עכבו בידו גזלן יתקרי ומחויב הוא להוציא בולעו מפיו ואין זה צריכה לפנים ולא אביא אלא סייעתא חדא דאתי נדו"ד במכ"ש והוא מה שפסק מר"ן בסו"ס קע"ו סמ"ט וז"ל סוס שהיה ממושכן לראובן ושמעון והפקידוהו לכותי אחד לשומרו ואמר שמעון לכותי שישאלהו ללוי והלוהו ללוי ונגזל ממנו אם רצה ראובן גובה משמעון ואם רצה מלוי עכ"ל. וא"כ משם יש ללמוד לקו"ח לנדו"ד דהשתא ומה התם דראובן שותף עם שמעון ויכול לוי לומר דאני לא שאלתי ממך אלא משותפך ולאו בע"ד דידי את עכ"ז הואל והסוס הוא ברור של השותפות עכ"ז יכול שמעון לתבוע ממנו חלקו. בנדו"ד ששלו גמור הוא ולו הביאו פשוט דאפי' ירצה לעכבו בידו כדי להחזירו לאהרן אינו יכול דכבר זכה בו ושלו הוא ועוד דעדיף נדו"ד מפסק מר"ן הנז' דהתם הסוס כבר נאבד ולא הי"ל לשמעון כי אם תביעת ממון דוקא וא"כ יכול לוי לומר לשמעון דמ"ל אם תתבע אותי או לראובן וא"כ נלך אצל ראובן עכ"ז אינו יכול לדחותו הואל וממונו בידו מכ"ש נדו"ד אם היו יהיה הכסות עדיין בעין לא יוצדק לומר כלך אצל אהרן דהא אין לאהרן כסות אחרת ליתן ופשוט:

אכן מה שיש להתיישב בדבר הוא השתא דכבר נמכרה הכסות וקבל בה שלמה הנז' סך ט"ז דורוס יותר ממה שמכרה אי אמרינן דיכול שלמה הנז' לומר ליוסף ה' אין בעל דברים דידי את דשמא אהרן המשליח לא יקבל ממני כי אם הסך י"ב דורוס שלקחה בהם וימחול לי השאר ואת תתבע את אהרן ותעשה עמו משהד"ן או לא ומי הביאנו לבית הספק ממה שראיתי להרב"י זלה"ה בסי' קכ"א מחוס"א שכתב וז"ל היה חייב ראובן לשמעון זקוק ושלחו לו ע"י שלוחו ונאבד אין שמעון יכול להשביע השליח עד שיבוא ראובן עכ"ל וראיתי להרב הש"ך בסי' הנז' סקל"ו שהביא דברי הרב"י הנז' וסיים על דבריו וז"ל ומשמע שהטעם הוא שהשליח יכול לומר דילמא המשליח לא ירצה להשביעני וישלם לך ויאמין לי שנאבד ולפ"ז אם מת הלוה או הלך למדה"י מחויב לישבע שבועת השומרים מיד נגד המלוה ע"כ וא"כ גם כאן נימא דשלמה הנז' יכול לומר דהקרן שהוא י"ב דורוס שקנה בהם הכסות מחויב אני לתתם בידך הואל ושלח בידי לתת לך הכסות ואני הוא דפשעתי בה ומכרתיה מחויב אני לתת בידך דמי שווייה כמו שהייתי חייב לתתה בידך דמה לי הן או דמיהן אכן במה שאני מחויב לשלם בדין יותר מדמי שווייה לא אדון עמך ע"ז דשמא אהרן הנז' ימחול לי במה שאתחייב יותר: אלא דכד דייקת זה אינו דרב המרחק ביניהם דכל דינו של הרב"י הנז' אינו אלא במי שאין עליו חיוב ממון אלא חיוב שבועה דוקא בזה הוא דיכול לומר דשמא ימחול לי בשבועה דשמא יאמין אותי וכמו שנתן הטעם הש"ך כמש"ל אבל אם יהיה עליו חיוב ממון כנדו"ד כמו שאכתוב לקמן בעה"ו פשוט דאינו יכול לעכב בדבר דהואל ומחויב הוא בדין לשלם יותר מי"ב דורוס פשוט הוא דמחויב לשלם בידו ואינו יכול לעכב עליו המעות דממה נפשך דאי הוא בענין שאם ימחול אהרן לשלמה לא יוכל יוסף לתבוע מאהרן המותר שהיה שוה אח"כ הכסות יותר מדמי המקח וא"כ במחילתו זאת מזיק ליוסף. זה לא יתכן דהיאך יכול אהרן למחול דבר שאינו שלו שהרי הכסות של יוסף היא והיאך יכול אהרן למחול ולהזיק חבירו פשוט דאין במחילתו מחילה כלל ואם כוונת שלמה לומר דאהרן ימחול לי ומה שהיה ראוי לפרוע לך הוא יפרע לך בעדי גם זה אין בדבריו כלום דזהו דינו דמר"ן דסו' סקע"ו שכתבנו שהרשות בידו של שמעון לפרוע מאיזה שירצה או מראובן או מלוי ואין לוי יכול לומר לשמעון שהוא יתבע לראובן דשמא ראובן ימחול לו אלא הואל ולוי מחויב הוא לשלם הרשות נתונה ביד שמעון לתבוע ממי שירצה וא"כ גם כאן הואל וחייב ממון ברור הוא על שלמה ה' אפילו אם היו יהיה אהרן הנז' עמנו במדינה היה בדין הרשות נתונה ביד יוסף לתבוע ממי שירצה מאהרן או משלמה והיינו הוא דינו דמר"ן דסו"ס קע"ו מכ"ש בנדו"ד שאהרן אין לפנינו מהיכא תיתי שיניח יוסף הנז' לשלמה הנז' וילך לרדוף רוח ולרעות קדים לתבוע מאהרן הנז' זה לא יתכן כלל סוף דבר משה"ן הוא דמחויב שלמה הנז' לירד לדין עם הר' יוסף הנז':

ומהשתא הבוא נבוא מה יהיה משפט הכסות הנז' ומה שיש להשיב הוא נחזי אנן אם הלוקח הזה נתאמת לו הענין או יש עדים בדבר שהכסות הזה היא של יוסף הנז' ושלמה שלח בה יד פשוט דחייב להחזיר הכסות לבעלים הנז' ולא נקנית בידו והיינו דפסק מר"ן בסי' שכ"ו ס"ב הגונב ומכר ולא נתייאשו הבעלים ואח"כ הוכר הגנב ובאו עדים שזה החפץ שמכר פלוני הוא גנבה בפנינו חוזר החפץ לבעליו והבעלים חוזרים ועושים דין עם הגנב עכל"ה. וא"כ גם כאן מחויב להחזיר החפץ לבעליו ומה שנתן יטול מיוסף ויוסף יתבע משלמה הנז':

ואפילו ראו ראינו עתה שהכסות הנז' היא מלבוש ארוך והלוקח הנז' קצרו במעט מתחתיו עכ"ז לא נקנה בידו דהגם דקי"ל שאם נשתנית הגניבה שנוי שאינו חוזר לברייתו קנה הלוקח וכמ"ש פסק מר"ן בס' שנ"ג ס"א ובס' ש"ס ס"ה מכאן והלאה נתבאר יותר ושם כתוב בס"ה נשתנית הגניבה אפע"פ שלא נתייאשו הבעלים אין צריך להחזיר אלא דמיה כמו שהיתה שוה בש' הגזילה והוא שלא יהיה שנוי החוזר לברייתו וכו' ע"כ ואם כן גם כאן הואל והוא שנוי שאינו חוזר לברייתו דהואל והיה ארוך וקצרו היתכן לחזור להיות ארוך זה לא יתכן א"כ הוי שנוי שאינו חוזר לברייתו אלא דכד דייקינן בנדו"ד הגם שאין השנוי חוזר לברייתו עכ"ז לא קנה דהגם דפסק מר"ן בס' ש"ס ס"ה דשנוי שאינו חוזר לברייתו קנה היינו דוקא אם על ידי אותו שנוי נשתנה שם הדבר וכגון ההיא דפסק בסי' שנ"ג ס"א כגון טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור וכו' דהוי שנוי השם ושנוי שאינו חוזר הוא דקנה אבל שנוי שאינו חוזר ועדיין שם הדבר עליו כדמעקרא שהיה נקרא קסוט וטכשיו נקרא קסוט לא קנה בשנוי זה אפילו אינו חוזר הואל ועדיין שמו עליו ודין זה ממש הוא פסק מר"ן בסי' ש"ס ס"ט גזל קורות גדולות ועשאן קטנות לא קנה קצצן לוחות עד שנשתנה שמם קנה דהוי שינוי השם ושינוי שאינו חוזר לברייתו אבל בנדו"ד שעדיין שמו עליו לא קנה:

ועדיפא מזה הוא מה שאמר רב פפא בפרק הגוזל עצים דיקלא ועביד גובי לא קני השתא מיהת גובי דדיקלא מיקרי ע"כ והוא מה שפסק מר"ן ג"כ בסי' ש"ס ס"ח וא"כ מכ"ש נדו"ד פשוט דלא קנה הלוקח בזה השנוי:

ואל תשיבני דלא אמרינן דבעינן שינוי השם עם שנוי שאינו חוזר לברייתו אלא דוקא אם היתה הגזילה עדיין ביד הגנב או הגזלן אבל בנדו"ד שכבר יצאתה והוייא ברשות לוקח אם כן הוי שינוי רשות עם שנוי שאינו חוזר ונימא דקנה אין זה אמת דהא כל עיקר למה שינוי שאינו חוזר בענין אם לא יהיה עמו שינוי השם לא קנה הוא משום דכל זמן שלא נשתנה שם הדבר כאלו לא נשתנה הדבר כלל הואל ועדיין שמו עליו ודבר זה הוא מפורש יוצא מדברי הלח"ם ז"ל דמצינו להרמב"ם בפ"ב מהלכות גזילה ואבידה הלי"ד שכתב שם הנהו דינים דרב פפא בפרק הגוזל עצים דאם גזל עלין ועשאן חופייא דקנה וכו' ופסק ג"כ דינא דגזל דקל וקצצו שלא קנה וכו' יעו"ש וכתב שם הרב המגיד וז"ל וטעם לולב שהפריד העלין שקנה ודקל מחובר וקצצו שלא קנה ואלו שניהם אינם חוזרים לברייתם מפני שדקל שמו עליו אף אחר שנפחת מה שאין כאן בלולב והכי מפורש שם ע"כ וכתב עליו הרב לח"ם כתב ה"ה דטעם הדקל משום דהוי שינוי שמו עליו משמע דתרתי בעינן שנוי מעשה ושנוי השם וזה תימא דשנוי מעשה לחוד קני ועוד בגנב טלה ונעשה איל ליכא שנוי השם כדאמרו בגמרא וניקנינהו בשנוי השם וכו' ותירצו דשור בן יומו קרוי שור וכו' לכך נראה דכוונת הרב המגיד לומר דלא חשיב שנוי כלל כיון דשמו עליו ולא דמי לטלה ונעשה איל שנשתנה הגוף אבל דקל אין בו שנוי הגוף כלל אלא שמעקרא היה מחובר והשתא נעקר וכיון דשמו עליו לא הוי שנוי עכ"ל הרי נמצינו למדין מדברי הלח"ם דכוונת הרב המגיד לומר דכל שלא נשתנה שמו אפילו נעשה בו שנוי שאינו חוזר לברייתו לא הוי שנוי:

הן אמת דלע"ד דברי הלח"ם זלה"ה דדחוקים הרבה הם דהא איהו יהיב טעם לשבח לפרש בדברי המגיד דכל שלא נשתנה שמו לא הוי שנוי וסיים בדבריו ולא דמי לטלה ונעשה איל שנשתנה הגוף אבל בדקל אין בו שינוי הגוף כלל אלא שמעקרא היה מחובר והשתא נעקר וכיון דשמו עליו לא הוי שנוי עכ"ל והרואה דבריו אלו יתמה היאך יאמר על הדקל שאין כאן שנוי הגוף אלא שהיה מחובר ועקרו הרי בגמרא בדברי רב פפא מפורש הכי גזל ועביד גובי קנה וכו' וגובי היינו חתיכות חתיכות וכמו שפסק הרמב"ם גזל דקל מחובר וקצצו ואפילו כרתו חוליות חוליות וכו' ועליו קאי הרב המגיד לומר דהטעם שאפילו נשתנה שנוי שאינו חוזר הואל ועדיין שמו עליו לא קנה יעו"ש וא"כ איך יוצדק לומר הרב הלח"ם דהדקל לא נעשה שינוי בגופו אלא היה מחובר ונעקר והרי אין לך שינוי המעשה בגוף הדבר יותר מזה שהיה אלן גדול וחזר חתיכות חתיכות:

אלא דמוכרחים אנו לומר דהואל ושמו עדיין עליו אפילו נעשה בגופו מה שנעשה הוי כאלו לא נעשה כלל וזהו כוונתו טלה ונעשה איל נשתנה הגוף שהיה קטן וחזר להיות גדול ונשתנה שמו לא כן כאן הגוף כדהוה קאי קאי כדמותו ומהותו אלא שהיה מחובר וחזר להיות מחותך הואל ועדיין שמו עליו השתא כדמעי'. חשבינן להאי חתוכי כאלו אינם וכאלו לא נשתנה: איך שיהיה נקטינן מכל האמור דמדברי הרב לח"ם מוכח דאפילו בשינוי הדקל לא מקרי שינוי הואל ועדיין שמו עליו וא"כ קו"ח לנדו"ד דלא מקרי שנוי כלל דהשתא ומה התם שהיה דקל גדול וחתכו חוליות ומעקרא הוה קרוי דקל והשתא הדר לקרותו גובי דדקלי כמו שמפורש בגמרא זה הטעם עכ"ז לא הוי שנוי בנדו"ד דלא נגע ולא פגע בו אלא קצר ממנו מעט ומעקרא היה שמו קסוט ועדיין נקרא קסוט לא כ"ש דלא הוי שנוי. פשוט וברור דלא מקרי שנוי כלל:

וא"כ הואל ולא היי שנוי פשוט דאפילו הלוקח הוא שעשה לו דבר זה שקצרו בודאי דלא קנה דלא מצינו קנין בגזילה אלא בשלשה אופנים דוקא או בשינוי שאינו חוזר ונשתנה שמו ואז אפילו הוא עדיין ברשות הגזלן והגנב קנה וכמ"ש בסי' שנ"ג בדין הגנב ובסי' ש"ס ס"ה בדין הגזלן ואופן השני הוא יאוש ושנוי השם גרוע ואז אפי' הוא עדיין ג"כ ברשות גנב וגזלן נמי קנה וכמ"ש בס' שס"א ס"ב ואופן השלישי היא אם נתייאש הנגזל ויצאה אותה גניבה או גזילה מרשות הגנב או הגזלן כגון אם מכרה ללוקח וכו' ג"כ קנה ביאוש ושינוי רשות לכל מר כדאית ליה יעו"ש בסי' שנ"ג מס"ב והלאה וזולת קנינים אלו ליכא שום קנין ומחויב הוא הלוקח להחזיר הכל לבעלים אחר שיטול מעותיו וכמש"ל:

אלא דכ"ז הוא דוקא אם בעל הכלי ירצה ליקח הכלי שלו אבל אם לא ירצה לקחתו הואל ועתה אינו שוה לו שהיה אריך כמלוא קומתו והדר להיות קצר קומה בודאי אם לא ירצה לקחתו מידו הרשות בידו:

אכן פש גבן לברורי עדיין אם זה הכסות היתה שוה בשעת קנייתה דרך משל עשרים ונמכרה בששה עשר אם מחויב הלוקח הזה לשלם הארבעה דורוס ביד יוסף הנז' שהוא הסך הפחות מדמי שווייה על מה שקנאה או נימא דאם יוסף הנז' לא ירצה לקבלה לא יהיה לו דין עם הלוקח הזה אלא ליזל ולישתעי דינא עם שלמה המוכר:

הנה מצינו לרבינו הטו"ר בסי' שנ"ה שכתב וז"ל כתב הרמב"ם נתייאשו הבעלים מהגניבה קנאה הלוקח בשינוי רשות ויאוש ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעלים אלא נותן להם דמיה ומנכה מהן דמיו מפני תקנת השוק עכ"ל והנה בלשון זה נחלקו בו הרב"י והד"מ דלס' רבינו ב"י כתב דטעות נפל בדפוס וע"פ גרסתו שם נפקא מינה לדינא דאם נתייאשו הבעלים קנה הלוקח ואפילו קנה שוה עשרים בעשרה אין הלוקח מחזיר כלל והרד"ם הניח הגרסה כמות שהיא וישבה יעו"ש ולדידיה נפקא מינה שאם הלוקח שי קנה בזול מחויב הוא לשלם הזול ביד הבעלים יעו"ש ומצינו למר"ן בקצר בסי' שנ"ג ס"ג שכתב וז"ל ואם לא היה גנב מפורסם אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים ע"ך ובסי' שכ"ו ס"ג כתב נמי אינו ניתן כלל לא חפץ ולא דמים יעו"ש וכתב הסמ"ע סקי"א דמר"ן אזיל לשטתו שבב"י שמשבש הגירסא ולכך פסיק ותני שאינו נותן כלל הרי לך מדברי הסמ"ע הגם דאיהו פליג שם על מר"ן שמשבש הגירסא ואזיל בשטת הד"מ עכ"ז אזיל ומודה דמר"ן בקצר אזיל ומודה לסברתו שבב"י דלא יתן כלל מכ"ש לדברי הש"ך דתמה על הד"מ והסמ"ע יעו"ש בס' שנ"ג סק"ה דכתב דבחנם השיגו על הרב"י והאמת אתו במה ששיבש הגירסא הרי דהסמ"ע והש"ך מפרשי דדברי מר"ן הם שאינו ונותן כלל הוא אפילו שיעור הפחת שהפחית בדמי קנייתו:

אלא דמצינו למור"ם שם בהג"ה בסי' שנ"ו ס"ג שאחר שכתב מר"ן אם לקח מגנב שאיני מפורסם אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים סיים מור"ם וכתב פירוש דהרי הבעלים צריכים ליתן דמי המקח משום תקנת השוק ולכן המותר מדמי המקח צריך ליתן לו לפי סברא זאת וכו' יעו"ש ודברי מור"ם אלו אם כפשטן שלא בא לחלוק על דברי מר"ן אלא לפרשם ולסיים עליהם וכ"כ הסמ"ע בפשיטות בסקי"א וזל"ה וע"פ אותו נוסחה כתב ג"ך המחבר כאן סתם דבקונה מגנב שאינו מפורסם אינו מחזיר כלל ולא הזכיר דעליו ליתן להגנב המותר ממה שנתן בעדו אלא שמור"ם מאהבת הקיצור כתב סברתו על דברי המחבר מאחר דס"ל דגם הב"י ומחבר מודים לזה לדינא אלא שהם מיירי בלוקח שלא קנה אותו בזול בפחות משויו עכל"ה א"כ נמצא לפי סברת מור"ם שהוא ס"ל דמר"ן בב"י ובכאן ס"ל דהמותר יחזיר הלוקח לבעלים וא"ך מן הראוי הדר להיות כדינא דמור"ם דמחזיר המותר דהגם דהסמ"ע והש"ך ס"ל דדברי מר"ן הם אינו מחזיר המותר עכ"ז הואל ומור"ם פי' דברי מר"ן בב"י ובכאן שהם כשיטתו בודאי דכוותיה נקטינן לפי הכלל המסור בידינו דהיכא דמר"ן לא גילה אזלינן בתר מור"ם וא"ך גם כאן הגם דפליגי עליו הש"ך והסמ"ע וסברי מרנן דמר"ן גילה דעתיה בב"י ובכאן הואל ומור"ם כתב דדברי מר"ן קיימי כוותיה גם בזה נימא דכוותיה דמור"ם נקטינן גם באופן זה והגם שהדבר צל"ע עכ"ז בנדו"ד הוא אלבא דכו"ע דהלוקח מחויב הוא להחזיר המותר דהא לא נכנס בסלע המחלוקת אם מר"ן מחייב הוא להחזיר המותר או לא כדאמרן אלא דוקא במקום שיש קנין ממש ללוקח כגון שם בסשנ"ג ושנ"ה ביאוש ושנוי רשות בזה הוא דאמרן קנה לגמרי ואינו מחזיר כלל לפי סברת הסמ"ע והש"ך בדברי מר"ן אבל בנדו"ד דלא קנה לגמרי כדאמרן ואם ירצה יוסף לקחת כסותו מידו מחויב הוא הלוקח להחזירה אלא דמשום שקצרו אינו רוצה לקבלו יותר לדעתי נראה דמחויב הוא להחזיר המותר אליבא דכו"ע וליהדר איהו לישתעי דינא עם המוכר:

ובדין המוכר עם הלוקח מה יהיה דינו אם יכול לחזור ולתבוע את המוכר לשלם לו מה שנטל ממנו יוסף הנז' או יאמר לו המוכר או קחנו כמו שנתת בו בידי וביד הבעלים או החזירהו או נימא דאינו יכול אלא יחזיר לו מה שנתן והמקח ישאר בידו או נימא דלא קנה ויכול המוכר לומר לו תן הכסות ונחזיר לך מה שנתת בו עד כאן נמצא אצלי והשאר נאבד ואין הפנאי מסכים לחדש פעם אחרת. וצויי"ם וימ"ן:

הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה