אור ברסלב

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן פה

סימן פד

להיות שזה כמה שנים השכיר הר"ר יצחק הכהן ליצחק ן' דו"ח בית אחת שדר בה מעלה מטה חמש שנים ופרעו בדמי השכירות חזר וחדש לו שכירות אחרת על שתי שנים וזה כמו חודש ימים שהיא יום סוף השתי שנים תבעי הרי"כ להר"י ן' דו"ח להריק לו הבית כי נשלם הזמן וגם תבעו לשלם לו שכירות שני חדשים שנשאר נושה בו משתי שנים האחרונים ופשר עמו להוסיף לו חודש אחד למצוא מנוח אשר יטב לו ועליו לשלם במטבא שכירות שלשה חדשים דהיינו שכירות השני חדשים שנשארו משתי השנים ושכירות חודש הנוסף והן היום הגיעו עת סוף החודש השלשי וקיים דבריו יצחק ן' דו"ח והוריק לו הבית ונתן לו מפתח הבית והרי"ך תבעו לשלם שכירות השלשה חדשים ויצא יצחק ן' דו"ח לטעון טעון כי הוא ראה שוכר אחד שהיתה בית של אדם אחר שכורה גביה וביום בא לפרוע לו השכירות נכה לו מדמי השכירות מה שהיה טח הגג של הבית בסיד הנקרא לקטרא וגם הוא עתה רוצה לנכות להרי"ך שיעור מה שהוציא מכיסו בהאלקטרא שעשה לבית זה שבעה שנים כי הוא לא ידע שהמנהג הוא שהמשכיר מתקן אותה והרי"ך טוען כל זה שקר ודבר כזב כי ביום שכירות הראשונה התנה עליו שהוא יעשה האלקטרא מכיסו ולא יחשוב עליו מאומה:

תשובה לזה הנה אם באנו מצד הדין על מי מוטל לתקן טיחת הגג והוא הנקרא לקטרא מצאנו ראינו למר"ן בחומ"ש ס' שי"ד ס"ב שכתב וז"ל השוכר חייב לעשות מעקה ומזוזה ולתקן מקום המזוזה משלו וכן אם רצה לעשות סולם או מרזב או להטיח הגג הרי זה עושה משל עצמו עכ"ל וסיים שם מור"ם והוא הדין כל דבר שאינו מעשה ידי אומן ובכל אלו הענינים הולכים אחר המנהג עכ"ל וא"ך אם באנו לפי הדין הרי מר"ן כתב דטיחת הגג הוא על השוכר וגם האלקטרא דידן הוא טיחת הגג ואינו מעשה אומן כלל אלא אשת בעל הבית נוהגת לתקן אותה מדי שנה בשנה כלאחר יד: אלא אפילו לפי מנהג הנהוג בינינו במדינה זאת שהמשכיר מתקן משלו האלקטרא ויש לנו לילך אחר מאי דנהוג כמ"ש מור"ם עכ"ז אין בדברי יצחק ן' דו"ח כלום דהא מנהג זה ידוע ומפורסם לכל הוא וא"ך הואל ודבר ידוע הוא מסתמא יצחק בדו"ח מידע ידע ואינו נאמן לומר דלא ידע מנהג זה וכמו שיש לדקדק מדברי מר"ן בחומ"ש סס"א ס"ה שכתב כל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא וכו' כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה ואין צריך לפרש שיכתבו כל לישנא שפירי דאית בה ע"ך ובס' מ"ב סט"ו ג"ך כתב וז"ל לשון שרגילים לכתוב בשטרות אפע"פ שאיני מתקון חכמים אלא לשון הדיוטות שנהגו לכתוב במקום ההוא הולכים אחריו ואפילו לא נכתב דנין ליה כאלו נכתב עכ"ל והנה יש להקשות על פסקי דינים אלו דסו"ס אפילו נוהגים לכתוב אותם כל המדינה סוף סוף שמא האי לא ידע מזה ולא קבל עליה אלא ודאי הואל וכל המדינה מנהגם כך אמרינן מסתמא בודאי ידע ואפילו יבוא לטעון טעון דלא ידע מזה אינו נאמן ולכך נתנה רשות לכתוב משום דאמרינן בודאי מידע ידע ואדעתא דהכי נחית וזה מדוקדק ממה שהקשה הרב"י בס' ע"א סכ"ה דברי הטור אהדדי דבס' ע"א פסק דאם העדים לפנינו ואמרו דלא כתבו הנאמנות בצווי הלוה לשופרא דשטרא כמו שכותבים בשטרות אין סומכים על הנאמנות ובס' ס"א פסק כתשובת הרא"ש בלי שום חולק שכתב כל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות וכו' כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו, כמנהג המדינה ואין צריך לפרשו וקשיין אהדדי ועל זה תרץ שם שלשה תרוצים ותרוץ קמא הוא ז"ל ואפשר לומר דבעל התרומות מיירי כשאין מנהג פשוט במדינה לכתוב כן בכל השטרות ואפע"פ שבקצתן כותבים כן והרא"ש שהביא הטור בס' ס"א מיירי כשהוא מנהג פשוט בכל המדינה ע"ך ועל תרוץ זה סמך בשולחנו הטהור ופסק בס' ע"א סי"ד וז"ל שטר שיש בו נאמנות ומנהג המקום שהרבה כותבים נאמנית בלי המלכת הבעלים לשופרא דשטרא והלוה טוען כי לא ברשותו נכתב אם העדים כאן ואומרים שלא כתבוהו אלא משום שהיו רואים שבשאר שטרות כתוב כך אין סומכים על הנאמנות כיון שאינו מנהג פשוט לכתוב כך בכל השטרות עכל"ה הרי לפניך דמר"ן מחלק בין מנהג ידוע שבכל השטרות כותבים לאם אינם כותבים בכל השטרות ומוכרח לומר דהואל וידוע שבכל השטרות כותבים תרתי איתנהו דודאי מידע ידע במנהג ובודאי אדעתא דהכי נחית אבל היכא שאין הכל כותבים יכול להיות דלא ידע בזה זה הלוה ואם ידע אפשר הואל וכולי עלמא לא כתבי הכי אלא מקצת ומקצת לא אפשר דלא אדעתא דהכי נחית ודעתו הוא דלא יכתבו אלא כאותן שטרות דלא כתבי בהו הואל ולא נמלכו בו א"ך מוכרח מדברי מר"ן דבמנהג ידוע מחזיקינן ליה דידע:

ואפילו לדעת הש"ך בס' מ"ב שכתב בס' קל"ז וז"ל ואפילו לא נכתב דנין אותי כאלו נכתב פירוש דמסתמא היה דעתו שיכתוב כן. נלפ"ז משמע בפשיטות דהיינו דוקא שידוע שידע מזה אבל אם לא ידע מזה אפע"פ שנוהגים ההדיוטות כן אין דנין אותו כאלו נכתב עכל"ה וא"ך מדברי הש"ך אלו משמע דלא אמ' כותבים אלא בידוע שהלוה יודע מזה אבל אם אינו ידוע לא וא"ך משמע דיכול לומר דלא ידע ממנהג זה עכ"ז הרי מדבריו האחרונים מוכח דלא בעינן עד שידע בבירור גמור אלא כל שהוא ידוע לכל אמרינן מסתמא ידע שהרי סיים בדבריו שם וכתב וז"ל ובזה מיושבים דברי הרמב"ם וכו' ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דודאי אלו לא היו כותבים בשטרות בין קרקעי בין מטלטלים פשיטא שלא היה ספק בדבר שהרי מעשים בכל יום שגובין המטלטלים וא"ך אינו יכול לומר דלא ידע שהרי מסתמא ידע או ראה איזה פעם שגבו המטלטלים וא"ך הי"ל להעלות על הדעת שהוא משום תקנה דאם לא כן היאך גבו מהמטלטלים אלא ודאי ידע מתקנת הגאונים וכו' עכל"ה הרי לפניך דהש"ך עצמו לא מצריך עד דידעינן בבירור אלא כל שהוא ידוע אמרינן מסתמא ראה או ידע איזה פעם וקרינן ביה ידע ממנהגא יעו"ש:

וכן ראיתי להרב פתח"י תשוב"ה בס' ס"א סק"ג שכתב משם הרב חוו"ת יאי"ר וז"ל וכתב עוד דמה שמקצתם כותבים לפסול כל שובר אם לא שיהיה נכתב על גוף השטר עצמו ממש ואינם מודיעים זה ללוה כלל הוא שלא כדת של תורה ואם אירע שנכתב כן והלוה מוציא שובר כת"י המלוה וטוען שלא ידע התנאי טענתי טענה שאינו דבר הרגיל עכל"ה הרי לפניך דאין מאמינים אותו לומר דלא ידע אלא בדבר שאינו רגיל אבל בדבר הרגיל אינו נאמן וא"ך הרי לפניך דבדבר הרגיל אלבא דכו"ע איני נאמן לומר דלא ידע. והנה הוכרחתי לחטט אחר ראיות אלו לפי שעה הואל ושר של שכחה גבר בעת ובעונה הזאת לא יוסיף עוד יה"ר כי ידעתי נאמנה שראיתי למי מהאחרונים שכתבו סברא זאת דאין אדם נאמן לומר דלא ידע מן המנהג ולעת עתה לא ידעתי מבטין מי יצאו הדברים וה' יחזיר אבידה אמן:

שוב עיינתי בס' בע"י חי"י בס' ע"ץ הד"ר ס' ר"ב ושם נשאל בדין בכור שוותר במקצת הנכסים דק"ל וותר בכל כסברת רב פפי משמיה דרבא המובא בבתרא דף קכ"ו וכוותיה פסק הרמב"ם והטוש"ע ס' רע"ח ס"ח יעו"ש והרב הנז' נסתפק בבכור שוותר במקצת נכסים ואחר זמן כשבאו לחלוק השאר יצא לי לטעון כי בטעות וותר ולא ידע שהבכור נוטל פי שנים ועכשיו שידע מזה תובע מה שזיכתה לו התורה והרב הנז' פלפל באורך וברוחב בעקר הדין ולבסוף כתב ומיהו אפשר דלא אמרינן וותר אפילו בשאר נכסים אלא כשהוא מודה דכוונתו היה לוותר באותם נכסים ולא בשאר בזה אמרינן כיון דויתר ויתר בכל אבל אם מעקרא הוה מכחיש שאפילו באותם שחלק אין דעתי לוותר בכורתו ומחילה בטעות היתה כנדו"ד שאומר שמפני שחשב שאין הבכור נוטל פי שנים נטל חלק כפשוט אבל עכשיו רצה לחזור אף בזה לא צדק אמרתי דבדבר פשוט כזה לא עביד אינש דטעי ואינו נאמן לומר טעיתי וכו' ובכאן האריך הרב הנז' להביא להקת הפוסקים אם נאמן לומר לא ידעתי אם הדין כך אי לא יעו"ש אלא דלבסוף העלה וכתב וז"ל מכל מה שכתבתי יתבאר לך שאינו נאמן לומר שטעה בדין שלא היה יודע שהבכור נוטל פי שנים דקטן בן יומו אינו טועה ואפילו הנשים דכתב הרשד"ם דנשי לאו דינא גמירי בדין זה אינם טועים אפילו הנשים ומדברי מוהריב"ל איכא למשמע דאפילו אם היה טוען שלא ידע דהבכור שנטל חלק כפשוט יותר בכל הנכסים וותר יעו"ש ושוב מצאתי בח"א ס"ו קפ"א כתב כלשון הזה והיינו ההיא דבכור דהוי מדאו' וכו"ע ידעי שיש לבכור פ"ש א"ך כל שחולק בסתם ודאי מחל אמנם כתובת בנין דכרין לאו כו"ע דינא גמירי ובפרט האידנא דאיכא פליגתא דרבוותא אפע"ג דחלקו בסתם מצי למימר מחלתי בטענה דלא היה ידע להך דינא דכתובת ב"ד. כלל הדברים בנדון שלפנינו שחלקו האחים בדיטא"ס ובנכסים שבארגז ונוטל הבכור חלק כפשוט ויתר בכל הנכסים ואין לו חלק בהם אלא כפשוט עכ"ל הטהור א"ך ממני נלמד לנדו"ד במכ"ש דהא מה שהשוכר משלם האלקטרא לאו מדינא אלא ממנהגא נהוג ומנהג זה מידע ידעי ביה מקטן ועד גדול ופוק חזי מה עמא דבר וזה עדיף מדין דבכור דמנהג זה אין לך בר ישראל שלא ידע מזה דהא אין לך מי שאין לו בית דירה ומי שהיא שוכר מידע ידע מנהג השוכרים ומי שיש לו קרקע ומשכירו לאחרים הרי גם היא ידע מזה וא"ך הדר דינא בנדו"ד כאלו מידע ידע:

הדרן למאי דאתן הואל ובררנו דאינו נאמן לומר דלא ידע מן המנהג אלא אמרינן דודאי מידע ידע א"ך פשוט לגבי החמשה שנים ראשונים שכבר פרע דמי שכירותם ולא נכה לו מה שהוציא בהאלקטרא של כל שנה שעשה בודאי דזה עדות ברורה דתנאי היה ביניהם כששכר לא שלא יחשוב עליו מה שיוציא בהאלקטרא דאם איתא דבסתם השכיר לו היה לו לנכות דין האלקטרא שהיציא. ודין זה הוא הוא מה שכתב מור"ם בס' פ"ה ס"ג וז"ל ראובן שתובע משמעון לשלם לו והשיב שמעון הלא אתה פרעת לי זה השבוע ולמה לא עכבת חובך וראובן אומר האמנתיך נאמן במיגו דיכול לאמר לא פרעתי או עדיין לא הגיע זמני אז שתפריעני עכל"ה הרי לפניך דלא האמינו לראובן אלא משום מיגו אבל במקום דליכא מיגו בודאי חזקה הוא דאמרינן לא היה לו לפורעו ולחזור ולתבוע עוד וא"ך כאן לגבי השנים הראשונים שפרע עליהם מה מיגו יש לו עליהם שכבר פרע מה שהיה נושה בו עליהם ולא שייך לומר שום מיגו ואפילו יתפוס תתת ידו ממון המשכיר לא מהנייא תפיסתו הואל ואנן סהדי דמידע ידע במנהגא ופרע בודאי דמעקרא ידע ומחל ואדעתה דהכי נחית ותנאי היה ביניהם דהואל ופרע זהו עדות שתנאי היה ביניהם שהשוכר ישלם האלקטרא ואפי' יתפוס מוציאן מידו וכמו שכתב הרב כנה"ג דאפילו בשאר נכסים ויתר ולא יטול בהם אלא כפשוט הגם שהם בחזקתו עכ"ז אמר הואל ובודאי ידע וותר אין אנו מאמינים לומר דלא ידע ואפילו במה שלא חלקו לא יטול אלא כפשוט הגם שהם בחזקתו לא מהנייא ליה אותה חזקה וכן ראיתי להרב הקדוש מוהר"ר יוא"ל זלה"ה בס' תוש"י סל"ג שכתב בדין שלשה שותפין שהיה תנאי ביניהם שאחד יטול מחצה ושנים מחצה ובעת חלוקה חלקו על שלשה חלקים חלק לכל אחד ואחר זמן מה תפס אותו שותף שהיה ראוי ליטול מחצה ונטל שליש תפס דבר מה משל שותפות ויצא לטעון טעין כי הוא שותפיו חייבים לו מפאת פרידת השותפות שמן הראוי היה לו ליטול מחצה ולא נתנו לו כי אם שליש ועל זה היה מקוה מתי יבוא ממונם לידו ויפרע ממנו ושותפיו טוענים להד"מ אלא שחלקו בדין כי בימי שותפות נתרצו לחלוק חלק כחלק וכו' ועל זה השיב הרב וז"ל תשובה אחר כל שמוע טענותיהם פסקתי להם שחייב אברהם להחזיר מה שתפס דמאחר שחלקו על הנזכר וכו' ולא ערער ולא מיחה על החלוקה ודאי אמרינן ויתר ומחל בתביעתו שהיה אומר שהתנאי היה שיטול הוא מחצה בריוח ואפילו אם תמצא לומר שהאמת כדבריו אין לך מחילה גדולה מזה וכמ"ש מר"ן בס' רע"ח ס"ח וס"ט בדין של הבכור שחלק במקצת נכסים ונטל חלק כפשוט דוותר בכל הנכסים ולא יטול בהם אלא כפשוט כיון דעבד מעשה חלוקה ולא מיחה יעו"ש וקו"ח בנכסים עצמם שחלק בהם כפי דברי השותפים כנדו"ד דודאי אין לך מחילה גדולה מזו ולפי שאברהם הודה למימון שלא מיחה בשעתו של חלוקה ולא הזכיר לו ענין זה לכן לא הוזקקתי למימון להביא עידי חלוקה להעיד כדבריו כי על פי הודאתו שהודה שלא מיחה בשעת חלוקה לבד נתחייב וכו' עכל"ה א"ך משם יש ללמוד קו"ח דהשתא ימה אפילו בנדו"ד של הרב הנז' שלא היה הממון ביד אברהם הנז' ואיכא למימר דהאמת אתו דמעקרא שתק אדעתה עד שיזדמן לידו ממון שלהם ויתפוס אותו עכ"ז הואל ולא ערער ולא מחה בשעת חלוקה זהו עדות גמורה שדבריו שקר וכדכתב בד"ב וז"ל דמאחר שחלקו על האופן הנזכר ולא ערער ולא מיחה על החלוקה ודאי אמרינן ויתר ומחל בתביעתו שהיה אומר שהתנאי היה שיטול מחצה בריוח ע"ך הרי לפניך מדבריו אלו דמכח ששתק אמרינן בודאי שקר בדבריו שאמר לא וותר על המחצה אלא האמת הוא שודאי כדברי השותפים שאומרים כבר ויתר והדרי להיות אדעתה דחלק כחלק יאכלו וא"ך מכ"ש לנדו"ד דהיה תפוס בטענת השכירות ובשעת פירעון נתנם בשתיקה ולא דבר מאומה פשוט וברור ששקר דבר דלא היה תנאי ביניהם אלא ודאי שהאמת כן הוא כדברי הרי"ך שאמר שתנאי היה שהוא ישלם השכירות של האלקטרא ואם מצד טענתו שאומר שלא ידע ממנהג זה כבר בררני דסתמו כפירושו ובודאי מידע ידע ולא מפיו אנו חיין וא"ך קם דינא לגבי החמשה שנים הראשונים שכבר פרע שכירותם עד גמירא הדין הוא דמה שפרע פרע ודבריו מהבל ימעטו:

ומעתה הבוא נבוא לשתי שנים האחרונים שעדיין יש בידו שכירות שלשה חדשים בודאי דגם בהו דבריו מהבל ימעטו דהואל ובררנו דהואל ופרע בשכירות החמשה שנים זהו עדות גמורה דכדברי הרי"ך שאמר שהתנה עמו הם אמת א"ך גם בשתי שנים האחרונים אפילו נניח שבזמן שחדשו השכירות של שתי שנים לא חזר והתנה עליו עכ"ז אמרינן בהו בודאי אדעתה דשכירות הראשונים נכנסו וכמ"ש מור"ם ס' של"ג ס"ח וז"ל ש"ץ שהשכיר עצמו עם מנהיגי הקהל לשנה בתנאי ואח"ך השכיר עצמו עם מנהיגים שניים ולא התנו בודאי על תנאי הראשון השכיר עצמו עכ"ל והנה מה שכתב מור"ם עם מנהיגים שניים לרבותא נקטה מכ"ש עם הראשונים וא"ך בכאן שחזר עם המשכיר הראשון עצמו פשוט דאדעתה דשכירות הראשונה נחתי שהשוכר יעשה האלקטרא דכמ"ש הסמ"ע שם סקל"א דמכ"ש הוא וכן בא בזכרוני לאחד מן הראשונים שהורה גבר בדין זה מכח דברי מר"ן דאהע"ז דהמחזיר אשתו וכ' אדעתה דהכתובה הראשונה החזירה ומכח דברי מר"ן אלו דס' של"ג שכתבתי וא"ך קם דינא על פי תשלום ששלם החמש שנים הם ידיעה נאמנה דבתחילת השכירות הם אדעתה שיצחק ישלם האלקטרא וצדקו דברי הרי"ך ושכירות השנייה דאפילו נניח שהיתה בסתם בודאי אדעתה דשכירות הראשונה נחתי ולא יוכל לנכות לו באלקטרא כלל. זהו משנלע"ד בצירוף כמה אומדנות דמוכח מהם ששקר היה יצחק ן' דו"ח מדבר וכאשר נתברר לי מכח טענותיו וצוי"ם וימ"ן:

הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה