שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן פג
קורות הזמן אשר לפעמים מזדמן לאיזה ישראל דו"ד עם העכו"ם והערכי השופט אומר לו להישראל להוציא שטר החוב או שטר קנייה הכתוב אצלו בסופרי ישראל ועליו יהיה המשפט ואנן קא חזינן דבדין תורתינו הקדושה אין שום חיוב כלל על הישראל ע"פ אותו השטר הכתוב אצלו אבל אם יוציא אותו שטר בדיניהם יהיה זכות לעכו"ם וחובה לישראל היפך תורתינו הקדושה ועל זה מנהג אבותינו בידינו לצוות לסופרי ישראל לכתוב לו שטר אחר באיזה אופן שיזכה הישראל אפילו בדיניהם כדי להציל עשוק מיד עושקו הואל ועל פי דתינו הקדושה הישראל זך וישר פעלו ומצווים לסופרים שיקחו בידם השטר הראשון ונותנים לו שטר המזוייף עד שיעבור זעם ויזכה הישראל בדינו אזי יקרעו המזוייף ויחזירו לו שטרו האמיתי: ראיתי שיש סמך ודת ודין לזה ממ"ש הרב"י בחומ"ש סי' כ"ו שכתב וז"ל וז"ל רבינו שרירא גאון במה שכתב בזה מי שחייבוהו בחוב או בפיקדון ואינם יכולים להוציא ממנו ויש ביניהם מקום בי דוא"ר של עכו"ם שאינו לוקח שוחד ומקבל עדות מישראל על חברו יש רשות לזקנים ותלמידים שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן עכל"ה הנה מלשון זה מוכח דאפילו מי שאינו יודע שיש לו זכות עכ"ז מותר לו לילך להעיד שזה חייב לזה מדקאמר ילכו הזקנים והתלמידים דאם הדבר מוטל על הדיינים דוקא שיודעים הדין שהוא חייב דאז לא הוי עדות שקר א"ך הו"ל למימר מצוה על הדיינים לילך ולומר שזה חייב לוה למה כלל הזקנים עם התלמידים אלא לומר לך שמצוה על כל בר ישראל לקנאות קנאת האל אפילו מי שאינו יודע שהוא חייב עכ"פ כשיגידו לו הב"ד שזה נתחייב לזה ע"פ הדין אזי מצוה על שאר הזקנים והתלמידים לילך ולהעיד שזה חייב לזה להציל עשוק מיד עושקו:
הן אמת דסו"ס יש להקשות למה נקטו הזקנים והתלמידים הואל ולכשיתברר הדבר מפי הדיינים שהוא חייב הותר אפילו למי שאינו יודע הדין להעיד א"ך הו"ל למימר הותר לכל אדם להעיד ולמה כנה דבר זה לזקנים ותלמידים דוקא ראיתי להרב פתח"י תשוב"ה חומ"ש סכ"ו סק"ב שעמד בזה שכתב וז"ל וראיתי להרב מקו"ר ברו"ך ולהרב מהר"א חסון שכתבו דמה שהוצרך הגאון לומר שילכו החכמים והזקנים ולא שאר עמא דארעא מפני תקין העולם שאם נתיר להם להעיד ילמדו גם הם ויבואו לפניהם על כל דיניהם אפילו בלי רשות בדי"ץ ועוד האריך בזה בסי' מ"ב דדוקא לחכמים ותלמידים הותר ודימה זה למה שכתב הרמב"ם בחלול שבת לחולה שיהיה על ידי גדולי ישראל וחכמים וכו'. ולי נראה דמ"ש רב שרירא זקנים ותלמידים הוא רבותא דאפילו להם הותר דבר זה לעשותו וכו' עכ"ל:
איך שיהיה מדברי הרב"י הנז' מבורר דמותר לילך להעיד במקום שהוא חייב ע"פ דיני התורה א"כ גם כאן הואל ועל פי תורתינו הדין הוא שאין שום זכות לעכו"ם על פי שטר זה א"כ מותר לכתוב לו שטר שיהיה לו זכות גם בדיניהם ואין להתעקש ולומר דלא התיר רב שרירא גאון לחכמים ותלמידים אלא להעיד דבר של אמת דוקא כגון אם נתחייב על פי הדין ולא רצה לקבל והלך אצל הערכאות אזי הותר למאן דהו לילך להעיד שזה חייב אפילו מי שלא ראה את החודש יבוא ויעיד הואל והדבר עכ"פ אמת הוא על פי דת מרע"ה שזה חייב לזה אבל בכגון זה שכותבים עדות שקר מה שלא היה לעולם מאן לימא לן דמותר אלא דזה אינו דודאי זה וזה אחת הן דמה לי אם יעיד מה שלא ראה הואל והעדות אמת מה לי יעיד מה שלא ראה הואל ועל פי הדין לא יש אשמת דבר בדינינו על הישראל אלא שהעכו"ם בא עליו בעקפין מכח דיניהם בודאי דטעם אחד להם כמו התם שהתירו להעיד הוא להציל עשוק מיד עושקו גם כאן מטעם זה מותר:
ובפרט דכך נמצא בפירוש בס' זכו"ל ח"א חח"מ אות עיין שכתב וז"ל מי שחייבוהו בחוב או פקדון ואין יכולים להציל יש לזקנים ותלמידים רשות שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן ואם לא יתפייס השופט במה שיאמרו העדים דרך כלל יכולים לשקר בדבריהם בדרך המביאם לתכלית המכוון כיון שהתכלית הוא אמת ויציב שהוא חייב באותו החוב ואם ישביעם על מה שיאמרו אינם יכולים לישבע לשקר אפע"פ שהוא אמת שחייב מן הדין כנה"ג שם הגב"י א"ט בשם ר"ש גאון ומוהריב"ל ח"ג והרב גדול"י תרומ"ה חולק על זה וכתב דיכולים לחשוב איזה דבר ולישבע עליו ותמה הרב ח"ש בהגב"י אות י"א דמה יוכלו לחשוב כשמפרש להם השופט שישבעו אם בפניהם הודה זה שחייב לו עכל"ה ויעוין שם טעם האוסרים לישבע ומאי נפקא מהטעמים יעו"ש איך שיהיה עכ"פ נקטינן דכל שיש לישראל זכות ואין יכול להוציא מיד חבירו הותר לעדים להעיד לפני השופט תכלית המכוון בדרך המועיל שיזכה בדינו אפילו יעידו שקר הואל ולפי האמת יש לו זכות:
וכעין זה ג"כ ראיתי להרב מאמ"ר קדישי"ן בסכ"ו סק"ו שכתב וז"ל כתב מהר"א די ביטין דמי שטוען שאין לו ובקש לישבע על זה אם הוליכו הבע"ח לערכאות בלי רשות ב"ד אזי הב"ד ישביעוהו כדינו ויתנו לו עדים שיעידו שפרע עכ"ל ודין זה הביאו ג"כ הרב גוא"ל חומ"ש סכ"ו סקי"א משם פוסקים אחרים יעו"ש:
וכעין זה ג"כ ועדיפא מזה ראיתי להרב גוא"ל ז"ל בסו"ס ט"ו דשם כתב וז"ל מי שנגנב ממנו כסף וזהב וראו איש מקולקל בדבריו שהיה בידו זהב והוא רוצה להתיכו בחנות אומנים שונים ואומדנות אחרות והורה רשד"ם למסור אותו לערכאות בשביל חיב קרוב לשווי הכסף עד שיודה עכ"ל מכל מאי דכתיבנא יתברר לך דמותר להעיד עדות שקר להציל עשוק מיד עושקו: ואין להשיב על זה ולומר דשאני כל הני ענינים דכתיבנא הם איירי בישראל שיש לו דין עם חבירו דמוטל עליהם לדון בדינינו וא"כ הואל ובדינינו יש לו זכות עליו מוטל לקיים ועלינו מוטל להציל עשוק מיד עושקו אבל בכגון זה דדינו הוא עם העכו"ם והעכו"ם כופה אותו לדין בדיניהם ועל פי דיניהם לא יש לישראל זכות בשטר שבידו מנ"ל דמותר להעיד לו שקר נימא דעכו"ם וישראל בתר דיניהם אזלינן אלא דגם לזה מצאנו ארוכה ומרפא דאיתא במס' קמא דף קי"ג ע"א וז"ל הגמרא תניא ישראל וכותי שבאו לדין אם אתה יכול לזכהו בדין ישראל זכהו ואמיר לו כך דינינו בדיני אומות העולם זכהו ואמור לו כך דיניכם ואם לאו באים עליו בעקפין דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אין באים עליו בעקפין מפני קדוש ה' ור' עקיבא טעמא דאיכא קדוש ה' הא ליכא קדוש השם באין וגזל עכו"ם מי שרי והתניא וכו' אלא אמר רבא לא קשיא כאן בגזילו וכאן בהפקעת הלואתו עכ"ל ודינים העולים מגמרא זאת לענין אם בא לפנינו דינינין ליה במאי דניחא ליה ופסקה הרמב"ם פרק עשירי מהלכות מלכים הלי"ב והגם דלא ראיתי בש"ע פסק זה בודאי דנשמט מהדפוס לסבת סכנה כידוע שכמה דבריהם נשמטו מהש"ס והפוסקים בחשש סכנה ועל כל פנים ראיתי לכמה רבנים אחרונים משתמשים בהלכה זאת עיין להרב תוש"י ח"ב סי' צ"ז ולהרב גושפנקא דמלכא דף מ"א וכן מורה פסק הש"ע סי' קנ"ד סי"ח דשם פסק דלא אמרינן הבא מכח עכו"ם הרי הוא כמוהו אלא לגרעותא יעו"ש הרי לפניך דהעכו"ם עצמי דינו הוא לגרעותא דפסק הרמב"ם והגם דמצינו בכמה מקומות כפסק הש"ע דדנין כדין העכו"ם בין לזכות בין לחובה וכמו שבא הדבר מפורש בס' מ"ה סי"ז בדין ישראל שקנה שטר מעכו"ם והיו עדיו מרוחקין ובסי' ס"ו סכ"ה בדין עכו"ם שמכר שטר שיש לו על ישראל וחזר ומחלו שאינו מחול ובס' ס"ז סי"ז בדין ישראל שקנה מעכו"ם שטר שיש לו על ישראל אחר דאין השביעית משמיטתו וכן פסק מור"ם בפשיטות דדנין ליה כדין הכותים יעו"ש בסו"ס שס"ט בהגה יעו"ש קושיא זאת כבר נתעוררו בה מפרשי הש"ע והסמ"ע בס' מ"ה תרץ בשני אופנים דשאני בשטרות דנין כדיניהם הואל ומשפט המלך כן הוא והוי דינא דמלכותא דינא ובתרוץ שני תרץ דשאני בשטרות הואל ולא מטי הזיקה ללוה לכך דנין ליה כדיניהם לא כן בההיא דס' קנ"ד דמטי הזיקה לא דנין כדיניהם יעו"ש והטו"ז בס' קנ"ד סי"ח תרץ באופן אחר דהיינו במקום שישראל מחייב עצמו נגד כותי לא מפקע חוב דידיה בכל מילי שהיה לו אף אם בא ליד ישראל משא"כ ההיא דס' קנ"ח סי"ח דלא נשתעבד הישראל כלל לכותי לשום דבר והכל ניחא ע"כ ועיין ש"ך בס' מ"ה סק"י:
א"כ בין לדברי הסמ"ע ראשונים ואחרונים בין לדברי הטו"ז נשמע דמאי דפסק מר"ן בסי' קנ"ח סי"ח דהבא מכח עכו"ם הרי הוא כמוהו לגריעותא ממנו נלמד דגם לנדון דידן יש לדון לעכו"ם לגריעותא דדבר זה יש הזיק לישראל בו וממילא יש לנו לפסוק דין העכו"ם לגריעותא וכדעת הסמ"ע בתרוץ שני ומכ"ש לפי תרוצו של הטו"ז דס"ל דכל שלא נשתעבד הישראל נגד העכו"ם כההיא דסי' קנ"ד יש לנו לפסוק דין העכו"ם לגריעותא אלא אפילו לדעת הסמ"ע בתרוץ ראשין דמחלק בין הנהו פסקי פסקי דיני של שטרות הואל והם דינא דמלכותא לההיא דסי' קנ"ד הרי גם בנדו"ד מוכח דדנין ליה לגריעותא דהא לא חליק הסמ"ע ואמר דדנין ליה מדין דינא דמלכותא אלא בדינא דשטרות הואל והמלך קפיד שיגבו בשטרות וכדומה אבל בההיא דסי' קנ"ד דאינו מדין המלך אלא מדין השופט שלהם פסק בו דדנין ליה לגריעותא וגם נדו"ד שאינו ממשפט המלך אלא על פי משפט הדת שלהם בודאי דעכו"ם והבא מכחו להוי דינם לגריעותא והגם דגם שופטיהם הם על פי המלך עכ"פ לאו משפט המלך וגזירותיו הם דנים אלא המלך מתקין להם שופטים שישפטו אותם והשופטים מתהלכים על פי נמוסיהם וחכמיהם וא"ז נקרא דינא דמלכותא ועיין למור"ם בסו"ס שס"ט דשם פסק דמי שנשא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם לא יוכל לומר כל הנושא אשה על דעת המקום הוא נושאה אלא יתנהגו ע"פ תורתינו הקדושה ושם סיים וליכא בזה משום דינא דמל' דלא אמרינן דד"ד אלא בדבר שיש לו הנאה למלך וכו' יעו"ש א"ך נלמד לנדו"ד דאין שום הנאה דבר זה לא נכנס בדין דד"ד:
נקטינן מכל האמור דבמקום דליכא דינא ד"ד יש לנו לדון כפסק הרמב"ם דישראל ועכו"ם הבא לפנינו דינין ליה במאי דניחא ליה לישראל וא"ך גם כאן הואל ובדינינו הישראל הזה זכאי הוא בדינו על פי השטר שבידו ובדיניהם לא יזכה בו יש לנו לעשות כל טצדקי עד שיצא הישראל זכאי בדינו. הן אמת דעדיין יש יד הדוחה לדחות דלא אמר בגמרא דישראל ועכו"ם שבא לפנינו דינין ליה במאי דניחא ליה לישראל אלא דוקא אם באו לפני דייני ישראל לדון. עלינו לחפש בזכותם. אבל אם העכו"ם לעולם אינו רוצה לבוא לפני דייני ישראל ורצונו הוא לילך לפני ערכאותיהם מנא לן דמותר להעיד לו שקר כדי שיזכה בדיניהם כמו שיש לו זכות בדינינו נימא הואל והעכו"ם רוצה לילך לערכאות הדין עמו ועל ישראל לקיים אשר יאמר לו הערכ"י:
אלא דזה לא יתכן דהואל ומשפטיהם להבל דמה בודאי אם המצא ימצא הישראל איזה צד באופן שינצל ממשפטיהם בודאי עליו תבוא בר"ט שהצל יציל ממונו ומאי דאמר בגמרא שבאו לפניך לדין לאו דוקא עד שיבואו הוא שמוטל עלינו לעשות כן בודאי בכל אופן דמצינן להציל ממון ישראל להשבת אבידה מחשיב ולא נקט בגמרא שם שבאו לדין אלא משום אורחא דמילתא הואל ובעה"ר ידם נטויה לכפות הישראל לדון בערכאותיהם על כן נקט באו. הכוונה אם יזדמן דבר זה ויביאו לפניך עשה כך אבל אה"ן אם יש איזה אופן שיוכל הישראל להנצל אפילו לא יבואו לפנינו בודאי דמותר הישראל לעשות כמה טצדקי להצילו ובפרט למצוה יחשב לו:
ועדיפא מזה סיים שם בגמרא דקמא דאמר ואם לאו באים עליו בעקיפין דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אמר אין באים עליו בעקיפין ואוקי שם בגמרא דאפילו ר' עקיבא לא אמר אין באים עליו אלא במקום שיש חלול ה' אבל במקום דליכא חלול ה' מותר להפקיע אפילו הלואתו ופסק זה פסקו מור"ם בש"ע חומ"ש ס' שמ"ח בהגה יעו"ש וא"ך באומרך דאפילו הלואתו הותר לו ללוה לבוא עליו בעקיפים במקום דליכא חלול ה' מכ"ש היכא דהעכו"ם אדרבא בא בעקיפים לקחת ממון הישראל בודאי דעלינו רמייא חיובא לעשות כל טצדקי להצילו מרעתו באיזה אופן שיהיה ולית דין ולית דיין ועל זה בודאי סמכו קמאי וקמאי דקמאי. זהו משנלע"ד וצויי"ם וימ"ן:
הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: