שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן עז
שאלה ראובן אמר לשמעון מנה לי בידך ואמר שמעון לא היו דברים מעולם והי"ז בפני הדיין ובא עד"א והכחיש לשמעון בפני הדיין ואמר לו בפני נתנם לך ראובן ובפני נתתה אותם בהמלבוש שלך וחזר שמעון ואמר כן נתנם לי ואח"ך החזרתי אותם לו וראובן אומר שלא החזיר אותם לו עד כאן הגיעו דברי השואל מעיר דאר לבידא אות באות:
תשובה לזה לכאורה נראה דיש לדקדק בדברי השאלה הנז' דבאו סתומים וחתומים דיש לפרש דברי שמעון בשני אופנים במה שחזר ואמר כן נתת אותם לי ואח"כ חזרתי אותם לך דיכולים אנו לומר דמה שאמר החזרתי אותם לך כוונתו לומר דמה שאמרתי לא היו דברים מעולם הכוונה היא שתכף לנטילה החזרתי אותם לך וא"ך מעולם לא הייתה שום הלואה הואל ותכף לנטילה חזרה לאו הלואה מקריה כלל או דילמא פירוש דבריו שאמר החזרתי אותם לך לאו כוונתו לומר דתכף לנטילה חזרה דהוי כאלו אין כאן הלואה אלא הכוונה חזר בו ממה שהיה אומר מעקרא לא היו דברים מעולם וחזר לטעון אמת הוא שהיתה ההלואה אלא פרעתיך אח"ך אחר עבור יום או יומים: והנפקותא שיש בין אלו האופנים דלצד שנאמר דטענת שמעון החזרתי אותם לך היינו חזר להודות דהלואה היו אלא חזר לומר פרעתי בזה יש מחלוקת הרמב"ם והרשב"א הביאה הרב"י בסי' ע"ה דלדעת הרמב"ם הוי דינו בזה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ולדעת הרשב"א ז"ל לא כן הוא אלא האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר להד"מ והביא המלוה עד"א שלוה וחזר ואמר לויתי ופרעתיך אינו חייב אלא הסית יעו"ש בס' ע"ה בהרב"י ובסמ"ע סע"ט סק"כ אלא שבנדו"ד להרשב"א צריך הוא לישבע בנק"ח שבועה דאורייתא הואל והעד מעיד שלא החזיר לו המעות ועדיין הוא נושה בו וכגון שאומר משעה שאומר לוה לו עד שעה שאומר החזיר לו לא זזה ידו מתוך ידו דבזה בודאי דצריך הוא לישבע שבועה דאורייתא ולא הסית אליבא דהרשב"א ולדעת הרמב"ם כבר אמרנו דס"ל דהאומר לא היו דב"מ ועד"א הכחישו וחזר לומר פרעתיך דהוי משויל"ם וא"כ גם כאן הואל ומעקרא אמר לא היו דב"מ ובא העד והכחישו ואח"ך חזר לטעון פרעתיך הוי משויל"ם יעקר ההלכה כאן כמאן נקטינן אם כסברת הרמב"ם או כהרשב"א כבר הורה זקן הורה מר"ן הקדוש בש"ע סי"ג ששם בחר לו דרך כסברת הרמב"ם ז"ל וז"ל וכן אם טען תחלה לא היו דברים מעולם ואח"ך הוציא עליו עד"א וחזר ואמר לויתי ופרעתי הוי משויל"ם עכ"ל:
ואין לומר דבנדו"ד דגם הרמב"ם עצמו יודה דלא קרינן כאן משויל"ם הואל והעד חוזר ומכחיש ללוה בדבריו האחרונים שחוזר ואומר אמת לויתי וחזרתי ופרעתיך והעד מכחישו שמעולם לא החזיר לו א"ך הרי הלוה מכחיש את העד וא"ך נימא דאפילו הלוה אינו מכחישו בעקר ההלואה הואל וחזר והודה לו עכ"פ הרי מתקיימת ההכחשה במה שטען אח"ך הלוה החזרתי ופרעתיך והעד אומר עדיין לא פרעו וא"ך נימא דגם הרמב"ם יודה בנדו"ד דישבע ויפטר הואל ונשבע עתה שבועה דאורייתא:
אלא דלע"ד נראה דזה אינו דהואל ומעקרא כשהיה אומר לא היו דב"מ ובא העד והכחישו וחזר לומר פרעתיך מאותה טענה נתחייב ממון דהוי משויל"ם ומאי לן תו אם העד ישתוק ולא יוסף עוד להעיד שעדיין לא פרעו או לומר שעדיין לא פרעו כבר מאותה שעה שבא העד והכחישו וחזר איהו לטעון פרעתיך נתחייב לשלם וכדיהיב טעמא הראב"ד בהשגות בפרק י"ד מהלכות מלוה הלכה י"א דמשעה שאמר לא לויתי כאלו הודה שלא פרע מעולם וכו' יעו"ש והסמ"ע סע"ה סקל"ב שם וכן משמע מדברי הסמ"ע שם בס' ע"ה סקל"א שכתב וז"ל וכן כפרן שבא עליו עד"א וטען שפרע או החזרתי לך הפיקדון הוה ליה משויל"ם ושם מיירי אפילו בלא אמר העד שעדיין חייב לו הואל וכפר מתחילה ע"ש עכל"ה הרי לפניך מלשון הסמ"ע שכתב מלת אפילו בלא אמר וכו' שמע מינה דאדרבה מכ"ש אם העד מכחישו במה שאמר להד"מ מוסיף עוד להכחישו גם במה שחזר לומר פרעתיך דמחייבינן ליה ממונא מכח טענתו הראשונה שאמר להד"מ והוכחש בה ודמייא האי מילתא למ"ש הש"ך בס' ע"ב ס"ק ס"א וז"ל וא"כ מוכח מזה דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע שיש לו עד אחד מסייעו אפילו הכי אינו פוטרו וחייב לשלם וכו' יעו"ש וטעמא דמלתא משום דמעקרא שנתחייב לישבע ולא יכול הרי נתחייב ממון ולכך עד"א אינו פוטרו וא"כ גם כאן הואל ומעקרא נתחייב ממון ע"פ מה שכפר וכשבא העד חזר והודה שוב לא נפטרו מכח מה שחזר והוסיף העד והכחיש את הלוה זהו משנלע"ד פשוט:
כל זה יוצדק לנו דמאי דאמר החזרתי לך הייני פרעתיך אח"כ הוי דיני משויל"ם אלא דיש לנו לפרש דבריו באופן אחר כמו שאמרנו בתחילה דמה שאמר לו החזרתי לך היינו תכף לנטילה חזרה ומעולם לא נקראת הלואה א"כ הרי עמד בדבורו הראשון שאומר להד"מ וישבע כנגדו ויפטר שהרי דבריו הראשונים הם דבריו האחרונים שעכשיו הוא מפרש דבריו ואומר מה שאמרתי להד"מ הוא מכח שהחזרתי אותם לך תכף לנטילה כל זה נראה. לכאורה בפירוש השני. אכן לפי האמת זה אינו דהואל והגיעו לידו הרי כבר באו בהלואה ומה שהחזירה לו פירעון מקרי ולא יוצדק על זה לא היו דברים מעולם ולא מפרשינן בדבריו פירוש דחוק כהאי ודוגמא לזה מצינו להסמ"ע בס' פ"ב סקי"ט שכתב לתרץ על פסק מר"ן שם ס"ד דמחזי דכיתור דמי על זה כתב איהו לתרץ וז"ל ומ"מ חזרו וכתבו דין זה הוא ללמדנו שלא תאמר דוקא כשטענו מתחילה ע"פ וטענו להד"ם הדין כן אבל כשטענו מתחילה בשטר ואמר להד"מ הוה אמינא דיכול לומר מה שאמרתי להד"מ היינו שלא עשיתים עדים לכתוב עלי שטר אבל לא כפרתי בעקר ההלואה קמ"ל ועפ"ר עכ"ל הרי לפניך מדברי הסמ"ע אלו מוכח דכשיאמר להד"מ אזלינן בתר פשט דבריו ונאמר דמה שאמר להד"מ הוא כפשוטו וכן נראה מפסק מר"ן בס' ע"ט ס"ו דשם כתב וז"ל וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהיא חייב לו ואמר להד"מ וזה אינו כתב ידו אם הוחזק הכת"י בב"ד או שראו עדים כת"י הוחזק כפרן ומשלם ע"כ ומצינו למור"ם בס' פ"ב ס"א שכתב וז"ל אמר תחלה מזוייף השטר ואחר שהביא עדים לקיימו אמר הלוה פרוע י"א דהוחזק כפרן ואינו נאמן דמאחר שאמר מזוייף כאלו אמר לא לויתי וי"ח ואומרים דנאמן הוא דהא לא כפר בהלואה רק שאמר שהשטר מזוייף ורצה לומר שיקיימנו ואח"כ ידון עמו ע"כ. וראיתי להרב דמשק אליעזר בס' ע"ט שכתב דמחלוקת מור"ם היא דוקא באומר מזוייף אבל באומר לא היו דברים מעולם ליכא מחלוקת ומזה מוכרח לפרש דמ"ש מר"ן בס' ע"ט ס"ז להד"מ לאו היינו מזוייף יעו"ש. זהו תמצית דבריו ברוחב א"כ הרי לפניך דבטענת להד"מ אליבא דכו"ע אין לעשות בה שום פירוש דחוק וכן מדוקדק ג"כ מדברי מר"ן סע"ט ס"י יעו"ש:
איך שיהיה בין לפי פירוש הראשון בין לפי פירוש השני בדברי שמעון נראה דדינו הוא משויל"ם כפסק מר"ן בסע"ה סי"ג שכתבנו דמי משויל"ם משום כפירתו הראשונה שהודה בו אח"כ לדברי העד וחייב לשלם בלי שום שבועה לראובן אלא צריך לפרוע לו תחלה ואם אח"כ ירצה לתבוע לראובן שישבע לו שלא נטל ממני כלום שלא כדין יכול להשביעו הסית וכמ"ש הש"ך סק"מ משם גדול"י תרומ"ה ז"ל דכל היכא דהוי משויל"ם יכול להשביעו אחר הפירעון יעו"ש בס' ע"ה סק"ט. וכן ראיתי להרב מ"ק סע"ה סקל"א דכתב שכ"כ כנה"ג יעו"ש ולא מלבד זה דיכול להשביעו אחר הפירעון אלא נוסף על זה דגם קודם הפירעון יכול להחרים עליו ולאחר הפירעון ישביענו דהגם דלא מצינו להש"ך שכתב אלא ישביענו לאחר הפירעון ולא הזכיר בדבריו שום חר"ס הרי מצינו להש"ך עצמו במקום אחר שכ"כ ומשם נלמד שהרי מצינו בס' ע"ט ס"ח שכתב מר"ן וז"ל כל מי שהוחזק כפרן שכנגדו נוטל בלי שבועה ואם ירצה יחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין עכ"ל וכתב שם הש"ך בס' קי"ט וז"ל נוטל בלי שבועה היינו קודם הפירעון ויכול להחרים אף קודם הפירעון אבל לאחר הפירעון יכול להשביעו הסית שלא נפרע ממנו שני פעמים עכל"ה הרי לפניך דהש"ך מפרש דברי מר"ן דאמר יחרים היינו קודם הפירעון אבל אח"כ יכול להשביעו הרי אפילו היכא דהחרים עליו קידם הפירעון יכיל להשביעו אחר כך והגם שיש להתעקש בפירוש הש"ך ונימא דלא כך כוונתו אלא הכוונה היא דבא לפרש אמרו אמר מר"ן ז"ל יחרים היינו אם זה הלוה קודם הפירעון אינו רוצה ליתן בידו עד שישביעו אזי יכול להחרים קודם הפירעון ותו לא אבל אם לא ירצה להחרים עליו קודם אלא ירצה להשביעו הסית אחר כך הרשות בידו אבל להחרימו קודם ולהשביעו אח"ך אימא לא יכוה בשת"י אשו"ת זה אינו דלא מלבד שאין זה סברה לומר כן דמאי הוי אם ירצה מעקרא לקלל למי שרצה ליטול שלא כדין ואח"ך ישביענו בודאי דיכיל לעשות כן:
אלא דמלבד הסברה הרי מצינו ממש כעין זה כתב הסמ"ע בס' שי"ז טל מה שכתב מר"ן שם וז"ל או יתן ויחרים על מי שלקח ממנו שלא כדין או יטעון עליו בדמים שנתן תחילה וכו' וכתב שם הסמ"ע סק"ג דהאי או לאו דוקא דהא מצי למעבד תרוויהו דהיינו קידם שיתן לו יחרים ואח"ך יתבענו מה שנתן לו וישביענו וכו' יעי"ש א"ך מדברי הסמ"ע מוכח דיכול להחרים ולהשביע וא"ך גם כונת הש"ך בודאי כן הוא דיכול להחרים ולהשביע: אלא דכל זה נראה לכאורה אבל כד דייקינן נראה דאין לדון הנדו"ד בדינא דמשויל"ם דהא מצינו למור"ם שם בס' ע"ה סי"ג שכתב וז"ל שיכול לומר החזרתי ופרעתי לא אמרינן הו"ל משויל"ם וכן הסכימו האחרונים עכ"ל וכן מצינו למר"ן עצמו בס' ע"ב סכ"ג דהכי פסק ותני משום תשובת הרמב"ן דמשויל"ם במקום מיגו לא אמרינן יעו"ש ובסמ"ע סקמ"א והגם דהש"ך שם סק"ט מפקפק אנן בתר פסק מר"ן ומור"ם אזלינן וכן ראיתי להרב צרור החיים דף צ"ח דפסק להלכה לכלל זה דבמקום מיגו לא אמרינן משויל"ם יעי"ש שכ"ך משם הרב של"ט זלה"ה אלא דהלוה נשבע הסית ונפטר יעו"ש ובכאן הרי מצינו שיש לו מיגו דאי בעי הוה עומד בטענתיה הראשונה שהיה אומר להד"מ ונשבע כנגד העד ונפטר דהא מצינו רבותינו בעלי התוספות בפרק חז"ה דל"ד הקשו שם משם ר"י על ענין הנסכא יכו' דאמאי לא יהיה בה נאמן במיגו דלהד"מ ולמה אמרו דהוי משויל"ם ותרץ משום שהיה צריך להכחיש את העד ולישבע נגדו והגם דהתוספות הקשו שם על פירוש ר"י הרי כתב הש"ך בס' ע"ה ס"ק מ"א דדברי ר"י שרירים וקיימים והתוספות עצמם חזרו במקום אחר כדברי ר"י בלי שום פקפוק יעו"ש בהש"ך מה שתרץ על קושייתם יעו"ש עכ"פ נקטינן דטעמא דנסכא למה לא אמרינן יהיה נאמן לומר דידי חטפי במיגו דלא חטפתי משום שאינו רוצה להכחיש העד ולהשביע א"ך יצא לנו לנדו"ד דטענתו הראשונה וגם בשנייה מכחיש את העד א"ך פשוט דיכולין להאמין דהיה עומד בטענתו הראשונה דהיה אומר להד"מ ובפרט שוב עיינתי וראיתי שוב עיינתי בדברי הש"ך הפך ממה שכתבתי דמי שטען תחלה פרעתי דהוי משויל"ם אם אח"ך יבוא העד ויאמר פרעתי עכ"ז הוי משויל"ם דמשעה הראשו' נתחייב וכו' כמש"ל דהאמת הוא דהואל ולבסוף מכחישו אף בפירעון ישבע להכחישו ופטור דכן נראה פשוט מדברי הש"ך סנ"א סק"א דשם מיישב קושיית הסמ"ע על דברי הרמב"ם דכתב להאי דינא דאם עד"א בשטר ועד"א בע"פ ואומר אני קניתי מידו על דבר זה ולא בא המלוה ולא שאל ממני לכתוב שניהם מצטרפים לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתיך ע"ך ועל זה הקשה הסמ"ע שהרי הרמב"ם ס"ל דאפילו בלי צרוף עד"א בע"פ אינו יכול לומר פרעתי וכמ"ש מר"ן שם בס' נ"א ס"ב וא"ך למה הוצרך לצרוף עד"א יעו"ש יעל זה כתב הש"ך וז"ל ומה שהקשה הסמ"ע דא"ך עד שני דעל פה למה לי וכו' לפע"ד לא קשה מידי דהא נפקא מינה אפילו אם יבוא אותו שבכתב ויכחישו שלא פרע או שכתב בפרוש שידוע לו שלא פרע דאז היה נשבע להכחיש את העד והשתא שאותו עד שבע"פ אומר אני קניתי שניהם מצטרפים לעשות מלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי עכל"ה:
הרי לפניך מדברי הש"ך שאומר בפירוש דמי שיצא עליו שטר בעד"א הגם דדינו הוא דאם אומר פרעתי הו"ל משויל"ם עכ"ז אם יבוא אח"כ אותו עד שבשטר ויכחישנו נפטר על ידי שבועה שמכחיש בה העד וטעמא דמלתא הואל והעד מעיד בו צריך הוא להכח' והואל ונתקיימה ההכחשה לבסוף הרי זה נשבע ונפטר וא"ך גם כאן ממש הואל ולבסוף ההכחשה מתקיימת הגם דמעקרא הודה לדברי העד הוי כמו שם דמתחילה מודה לדברי העד שחתום בשטר ואח"ך כשבא והכחישו נשבע ונפטר גם כאן ותו לא מדי כדין מי שנשבע להכחיש את העד דפסק מר"ן בס' ע"ה ס"ח ובכמה דוכתי. זהו מה שנלע"ד כעת ולכשאפנה אשנה בעה"ו בסדר ל"א תש"א א"ת ה' לשו"א דהאי שתא תרח"ם ציון לפ"ק וצוי"ם וימ"ן הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: