שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן עג
ראיתי מ"ש הרב הפוסק למעלה ראש הי"ו לפטור אבי הנערה מהקנס וטעמא טעים דהואל ומור"ם סיים וכתב ומיהו קנין בעי ובכאן דלא היה שום קנין כמ"ש הרב הפוסק נר"ו דיש בידו כתב עדות שלא היה שם שום קנין בודאי דפטור דכוותיה דמר"ן קי"ל:
והגם שהוא כתב וחתם בחת"י שהיה הדבר בקנין וש"ח ומצינו למור"ם בסי' ר"ז סט"ז שכתב וז"ל ואם צוה לכתוב בשטר שקנו מידו בבד"ח אע"ג דלא קנו מיניה מהני וכו' וכן בסי"ט לענין אם כתב בשטר שיקבל עלי בח"ח ובש"ד וכו' יעו"ש:
פשוט וברור הוא דדיקא במקום שהיה הקנין יש לו על מי יחול אלא דמכח הקנין לחוד יש בו חשש אסמכתא ואסמכתא לא קנייה דכל דאי לא גמר ומקני בזה הוא דאמרינן כשאמר כתבו קנין זה דהוי בבד"ח אזי אמרינן בודאי דגמר ומקנה באותו קנין ונסתלקה האסמכתא וחשבינן ליה כאלו היה באמיתות בבד"ח אבל אי אמור יאמר הריני קינה בקנין סודר ולא נטל הסודר בידו במה יתקיים הקנין ועדיפא מזה מצינו דבעינן שיתפוס בידו שלש אצבעות או שיעור שיכול לנתקו ולהביאו אצלי הלאו הכי לא מיקרייא אותה תפיסה כלל ולא קנה יעי"ש בסי' קצ"ה ס"ד ומכ"ש בדבור בעלמא בודאי דלא קנה ולא דמייה ממש אלא לההיא דסו"ס קי"ג דנמצא לא היה לו קרקע כלל דלא קנה הואל ואין לקנייה זאת על מי יחול:
ואין לחלק ולומר דשאני ההיא דשלא הי"ל קרקע דסו"ס קי"ג הואל ועיקר הקנין הוא בנתינת אא"ק ואם נמצא אין לו קרקע לא היה שום קנין אבל בכאן לפי סברת הרא"ש וסיעתיה דכתב מר"ן בשם י"א דנגעו בקנס זה לחייב השדכנים מטעם בושת א"כ נימא כשאמר הריני קבלתי הקנין בפועל הוה דיי ובאמירת זאת חיזק חיוב הבושת והדר דינו כההיא דסמ"ז שכתבנו בקבל הקנין ואמ"ל כתבו דהוי בד"ח וא"כ גם כאן הואל ועיקר החוב הוא משום בושת תיהוי האי חתימה שחתם ואמר כאלו הוה הקנין ויחזיק חייב הבושת: אלא דרב המרחק ביניהם דבשלמא הקנין אילי האסמכתא הוי קנין כמו"ש ולסלק האסמכתא בעינן בד"ח אבל כבר הביא הרב הפוסק דברי הלבוש דמשני הטעמים מצריך מור"ם כאן הקנין ותרוייהו דאלולי הקנין ליכא בושת כלל נמצא דעיקר הבושת שמצדו מתחייבים המשודכים היא הקנין ובנפול היסוד שהוא הקנין לא ישאר שום בושת כלל ולא יתחייב בשום דבר כלל אפילו בשיעור דמי בושת:
ודבר זה דלא יתחייב החוזר אפילו בדמי הבושת ראיתי להרב הפוסק למעלה ראש נר"ו שהכריח כן מסתימות דברי מור"ם דקאי על דברי מר"ן שכתב כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבושת שבייש את חבירו ועלה קאי מור"ם דבעי קנין משום הבושת יכו' ואני עני נלע"ד אדרבא מכאן לדקדק איפכא ונימא דלא הצריך מור"ם קנין אלא משום היתרון שהיה ראוי לשלם בדמי הבושת ודבר זה יש לדקדקו מדברי מר"ן שכתב כי כדאי הוא שיתחייב משום בושת שביש את חבירו אלא דכוונת מר"ן לומר דקנס אפילו יהיה סך גדול לא הוי אסמכתא כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בקנס גדיל וליחשב אותו קנס כולו דמי בושת פירוש דהגם דדמי הבושת הוא מנה דוקא וזה עשה קנס מאתים אפי"ה הואל ויש בושת באמצע כדי לומר שחייב לשלם כל מה ששערו ביניהם והוי כאלו התנו וגילו דמי הבושת יש בו כו"ך ואדעתא דהכי נכנס ובזה אתו מדוקדקים הטב דברי מר"ן ועליהם קאי דברי מור"ם ומיהו קנין צריך הכוונה למה ששערו דמי הבושת יותר ממה שראו בענין קנין אבל לשיעור הראוי איכא למימר לא צריך קנין:
ובזה ג"כ נסתלק ההכרח שעשה הרב הפוסק מדברי הש"ך דהש"ך ס"ל דהואל והבושת באמצע כל מאי דמשערי ביניהם בדמי הבושת לא מיחשיב אסמכתא ולא בעי קנין וכו':
אבל יש לדקדק בדברי הרב הפוסק נר"ו דפטור אפילו מדמי הבושת מכח דברי הרב הלבו"ש שכתב דטעמו דמור"ם דמצריך קנין הוא משום דאלולי הקנין אין כאן שום בושת כלל וא"כ באומרך אין בושת כלל א"כ מה משלם בודאי דלא משלם שים דבר לא שיעור דמי הבושת ולא יותר וגם הרב מהריב"ו זלה"ה הוכיח במישור דמדברי הלבוש מוכח דבמקום דליכא קנין ליכא ביוש כלל ופטור מכל וכל והגם דאיהו שם אחר שהביא דברי הלבו"ש עכ"ז פסיק ותני דחייב בדמי הבושת הרי שם טעמו בצדו דאיהו דיק מדברי הלבו"ש דהיכא שיש קנין הוא משום בייש וא"כ ממנו נשמע דאם היה הדבר בפירסום דיש ביוש חייב בדמי הבושת לגבי החתן אם חזר בו דוקא יעו"ש וא"כ לגבי נדו"ד דלא היה לא קנין ולא פרסום בשעת השידוכין בודאי דליכא שום ביוש ואין על החוזר שום חיוב ביוש כלל והגם שאפשר שאח"כ נתפרסמו השידוכין כבר הוכיח הרב הפוסק נר"י דבעינן בשעת השידוכין הוא דמהני הפירסום יעויין בדבריו משם הרב מט"ש ז"ל:
ומה שכתב הרב מהריב"ו זלה"ה בדבריו וז"ל יצא לנו מזה דאם נתפרסם הדבר דשייך בושת חייב בדמי הבושת וכו' לאו כוונתו לומר דאם נתפרסם היינו אפילו לא היה שעת השידוך בפירוש ונתפרסם אח"כ אלא הכוונה דאם נתפרסם הדבר דקאמר היינו בשעת השידוך כדי דלא ניהוו דבריו סתראי למ"ש הרב משם מט"ש שכתבנו אבל בנדו"ד דלא היה הפירסום בשעת השידוכין פשוט דליכא שום חיוב דדמי בושת גם נוסף ע"ז הטעם שכתב הרב הפוסק דבחזרה שבכאן אין בה שום ביוש כלל הואל וחזרה זאת היתה ע"י הטעמים המובאים בשאלה וגם בזה צדקו דברי הרב הפוסק והן הם הדברים שכתב הרב מהריב"ו זלה"ה משם הרב בנו של משד"ר שכתב וז"ל וגם מדין בושת לא יתחייב כלל כיון שלא נתכוון לבייש אלא שחזר בו מחמת שהבת עדיין קטנה וחלומות ביעתותי מבעיתי ליה וכיון שאין מכווין לביישו פטור כדכתב הרב בחומ"ש ס' תר"א וכו' וא"כ בנדו"ד אינו מתחייב כל זה עכ"ל דברי הרב בנו של משד"ר ובזה גם הרב מהריב"ו אזיל ומודה וא"כ נדו"ד עדיף מהנהו טעמי שפוטר מהם הרב בנו של משד"ר כמו שמוכח מתוך השאלה: ועדיפא מזה אמינא אנא אפילו אם היו תהיה חזרת הבת הזאת בלי שום טעם אלא במתכוונת לבייש עכ"ז אביה פטור דהגם דקי"ל דאם היו תהיה העכבה מצד הבה עכ"ז אביה חייב קנס כמו שמתנים בשטר וגם כאן הרי כתוב אפילו אם תהיה העכבה מצד הבת אביה חייב היינו דוקא במקום שהיה הדבר כתקנו בקושח"ך ואזי מחייבין ליה וכו' אבל בנדו"ד שלא היה החייב לא מצד הקנין ולא מצד הש"ח אלא מטעם ביוש דוקא דהוי כמבייש את חבירו דחייב בבושת הייני דוקא אם היתה החזרה מצד האב דהואל ונתכוון לבייש חייב אבל בכאן דלא חזר בו כלל אלא הבת ואמה מכחם באה החזרה אפילו אם נתכוונו הם לבייש איהו פטור דאין מתחייב אלא על מעשה עצמו דוקא ולא על מעשה אנשי ביתו:
ובדרך אגב ראיתי לתרץ מה שתמה הרב הפוסק נר"ו על הרב מהריב"ו דמחלק בין הביוש של החתן לביוש הכלה ומ"ר ניהו רב"א תמה עליו דמעולם לא ראה וכו' אמת נכון הדבר דאפשר דאפילו מעולם היינו במקום שיש קנין בודאי אין חלוק דבמקום דמהני מהני לתרוייהו להשתלם כל הקנס ובמקום דלא מהני לא מהני לתרוייהו וכמו שאין זה ניטל כל הקנס כך צד שכנגדו אינו נוטל כל הקנס אבל נדו"ד של הרב לא נכנס בדיני קנס כלל אלא מדין בושת והאשה הואל וכל כבודה בת מלך פנימה גזר אומר שיש בושת דיאמרו בעלת מום וכו' ובאיש דלא שייך טעם זה ליכא בושת זהו מה שנראה להשיב על דברי הרב אלא דלענ"ד נשארה לי תמיהא על דבריו דמחייב בבושת דהאיך מחייב בבושת הרי בזמנינו זה אין דנין דיני בושה דאין דנין דיני בושת בבבל וכמ"ש מר"ן בחומ"ש ס"ב יעו"ש ובשלמא לשאר פוסקים דמפרשי דדברי מור"ם הם קאי איותר מדמי בושת הוא דמצרכי קנין אבל על דמי הבושת לא מצרכי קנין וכן על הרב המשביר שמביא דבריו בסוף הפסק הרב דמחייב לבת בוגרת ששידכה אחיה דמי הבושת וכו' יעו"ש ליכא עליה שום קושייה כלל דנימא דהגם דקי"ל אין דנין דיני קנסות בבבל עכ"פ אם התנו וקבלו עליהם לית קנס זל"ז מהני ומשתלמי זה מזה אבל לדברי הרב הנז' שהיה מחייב באותו ענין שהיה דן עליו ולא היה שם אפילו שום תנאי בפה ולא שום דברים ומחייב דמי הבושת זה קשה בעיני הרי אין דנים דיני קנסות בבבל ואחר הדוחק אמרתי אני לתרץ דכוונת הרב ז"ל לא לגבות ממש קאמר אלא לענין דמנדינן ליה עד שיתן דמי הבושת או אם תפס אבי הכלה וכמו שפסק מר"ן בחומ"ש סי"א ס"ה יעו"ש:
איך שיהיה הדרן למאי דאתן עלה דהואל ולא היה קנין ולא היה שידוכין בפירסום נוסף ע"ז החזרה היתה ע"י ארוסה וגם נוסף שלא היתה ע"י האב אלא ע"י בתו פשוט דאין כאן שום ביוש ופטור מכל וכל אבי הכלה הנז': ודע דכל דברינו זה לא הוצרכנו לפטור אבי הכלה מהקנס משום דלא היה הקנין בעולם ולא הוצרכנו לזה אלא לפי טעם השני של הלבוש שנתן בדברי מור"ם דכשיש קנין גמרי ומקני אהדדי ואיכא בושת אבל לפי דברי הלבוש הראשונים דהקנין מהני להוציא הקול דעדי הקנין מפקי לקלא וגם לפי דברי הרב מט"ש שכתב הרב הפוסק דס"ל להרב מט"ש דעל ידי עדים מפקי לקלא א"ך אין אנו צריכים לכ"ז והוה אמינא דאפילו אם הוה כת"י זה בקנין אפי"ה פטור אבי הכלה וחילי הוא ממ"ש הסמ"ע בסט"ל סק"ב וז"ל ועי' בהגהד"מ שם כתבתי והוכרחתי דדוקא כשהעדים לפנינו וזוכרין זמן הקנין דאל"ך אע"פ שהלוה מודה לו שקנה ממנו מזמן זה וגם יש עדים אחרים שראו הקנין מ"מ הן לא מפקי לקלא אלא עדי הקנין עצמם שהוזמנו וכו' עכל"ה הרי לפניך דלא מפקי לקלא אלא דוקא עדים שהוזמנו לקנין דוקא אבל מי שלא הוזמן אפילו ראה וידע מהקנין לא מפיק לקלא וא"ך ממנו נלמד לנדו"ד דאפילו אם אבי הכלה יקבל קנין מיד אחר פטור דדוקא אם היה הקנין לפני עדים שהזמינם אבל זה שכתב כת"י ימסרו ביד החתן א"ך לא סמכו על עדות העדים כלל ולא יחדום לכך ועל חת"י סמכו דוקא וא"ך אותו פלוני שקבל הקנין לא היה לשם עד אלא המתפיס לו הסודר להקנותו דוקא ולא משום שנתייחד לעדות ולא סמכו על שני עדים אלא על כת"י דוקא וא"ך הוי אותם העדים שקבלו ממנו כעדים דמלוה שראו הקנין ולא נתייחדו לשם כך דכתב הסמ"ע דלא מפקי לקלא וא"ך גם כאן הואל ולא נתייחדו לא מפקי לקלא כלל וכעין זה ממש ראיתי להרב פחד יצחק זלה"ה אות בי"ת שכתב וז"ל כתב יד בעדים אם יש בי קנין אע"פ שהעדים חתמו מעצמם דין שטר גמור יש לו לגבות ממשעבדי עכל"ה והוא מדברי הרב בע"י חי"י שמסיק כן להלכה ולמעשה בסי' נ"א יעו"ש ופשט דבריו שכתב כת"י בעדים אם יש בי קנין מורים אפילו היה הקנין ע"י אותם עצמם החתומים ואפילו מצריך דוקא אם היו חתומים אלא אפילו חתמו מעצמם דון מינה אם לא חתמי עצמם אפילו היו מזומנים לעדות הקנין עכ"ז הואל ולא החתימום בכת"י שעשו ביניהם לא מפקי לקלא דהואל ורואים דלא על עדותם לבד הם סומכים אלא על כת"י שעשו ביניהם א"ך תו לא מפקי לקלא ואם כן אפילו אם הוה הדבר בקנין הוי יכולים לומר דה"ר מימון אבי הכלה פטור דיכול לומר דקי"ל כטעם הלבוש הראשון דהעיקר הוא מטעם קלא וכטעם הרב מט"ש דכשיש קנין חייב משום דעדים מפקי לקלא וא"ך בנדו"ד דהעדים לא מפקי לקלא אין כאן שום בושת ופטור כלל:
ומעתה חל עלינו חובת הביאור אם הר' מימון אבי הכלה יש לחייבו מכח השבועה שחתם בכת"י שהיה הדבר בקוש"ח מיד אחרים ומצינו להרב מהרשד"ם ס"ד סקי"ג כתב אע"פ שלא ביטה בשפתיו הורה להחמיר וכן ראיתי להרב נחלת עזריאל בחידושיו לשבועות דף כ"ו שכתב וז"ל וקצת משמע מתשו' רמ"א סנ"א ונ"ב דהוי שבועה בכתב ושם בסק"ח מבואר להדייא דהוי ספק ויש לחוש יעו"ש וא"ך גם כאן הואל וחתם בחת"י שהוא קבל בקוש"ח נמצא לפי סברת הפוסקים הנז' הוי כאלו נשבע בפה וא"ך יש לחייבו מכח השבועה וכמ"ש בס' כ"ז סי"ט ובס' ר"ט ס"ד יעו"ש הרי מצאנו להרב צו"ד בחיור"ד סט"ו שכתב וז"ל הנה בס' ברכ"י או"ח סתפ"ט הביא סברות הרבה שמסכימים בנשבע ע"י כתב ולא ביטה בשפתיו שאינו חייב לקיים שבועתו ובפרט מר"ן בתשו' ב"י וגם מהרשד"ם שהורה להחמיר רבו עליו חביריו והורו מעשה להקל ותשובת מהר"י הלוי דבדיני אדם אין לחייבו דבר כיון שלא הוציא השבועה מפיו והרב שבות יעקב ביו"ד סמ"ט זה הלכה העלה דכתיבה אינה כדבור עכ"ל וא"ך הרי לפניך דהחולקים על סברת מהרשד"ם רבו כמו רבו ואין לחוש לזה כלל:
ועדיפא מזה יש בנדו"ד אפילו לסברת מהרשד"ם ותשו' רמ"א שהביאנו לעיל דחתימה בכת"י הוי כמבטא בפיו וחייב עכ"ז בכאן כו"ע יודו דאין כאן שבועה ולא יתחייב דאתה קורא דע וראה אופן השבועה שיתחייב בה האדם הוא כמ"ש מר"ן ביו"ד סרל"ב ס"א יעו"ש דצריך שיאמר הריני נשבע או שישביעהו אדם אחר והוא יענה אמן ע"ך וא"ך מאן דס"ל דאם כתב בכת"י הוי כמבטא עכ"פ בעינן שיכתוב הריני נשבע בש"ח ואזי אפילו לא ביטה בשפתיו ס"ל להנהו פוסקים דמהני אבל בכגון נדו"ד שאינו כתוב בו הריני נשבע אלא כתוב בו הריני מודה שקבלתי ושנשבעתי מיד אחרים בזה לא יתחייב כלל הואל ועכשיו בשעת החתימה אינו מוציא שום שבועה חדשה מפיו אלא אומר הריני מתחייב מכח מה שנשבעתי מיד אחרים והואל והאמת לא נשבע אין עליו שום חיוב והן הם הדברים שמצאנו להרב חוו"ת יאי"ר זלה"ה הובאו דבריו בחידושיו של הרב ביור"ד סרל"ב על ההיא דכתב מור"ם שם ס"ב בדין אם כתב עליו שטר והודה בז שנשבע לפלוני אם האמת הוא שלא נשבע אין עליו שם איסור שבועה כלל וכתב הרב חוו"ת יאי"ר שם וז"ל ודוקא אם הודה שנשבע ולא נשבע אבל אם כתב הריני נשבע וכו' בזה חייב יעו"ש והחלוק מובן מאליו כאשר כתבתי והרב חוו"ת יאי"ר בסברא זאת צ"ל דס"ל כסברת הפוסקים דס"ל דכתיבה כדבור ועכ"ז ס"ל דבעי לכתוב הריני נשבע אבל אם הודה בכת"י שהודה שנשבע בזה אינו מעלה ואינו מוריד וא"ך נדו"ד הוא ממש כאותה של מור"ם דסרל"ב דהא ג"ך כל הכת"י הכי הוא כולו בלשון הודאה הריני מודה ע"ע בכהקוש"ח שקבלתי מיד אחרים וכו' ומסיים בכל דבר בכהקוש"ח הנז' דהיינו שקיבל מיד אחרים וא"ך הואל ולא נמצא כאן שקבל מיד אחרים אין כאן במה לחייבו כלל ומכח טעם זה נמי יש לפטור בנדו"ד אפילו אם המצא ימצא שאבי הכלה הזאת בשעה שבא לחתום בכת"י קרא אותו והוציא המלות בפיו מלה במלה עכ"ז הואל ולא נשבע עתה כלל אלא היה אומר בכהקוש"ח מיד וכו' א"ך הרי לא הוציא מפיו שום שבועה ולא הוציא מפיו כי אם שהוא מתחייב מכח שבועה שהשביעוהו אחרים וכיון דכפי האמת לא השביעוהו אחרים אין כאן חיוב כלל והן הם הדברים ג"ך שכתב מור"ם בסרל"ב ס"ב בתחילת דבריו שכתב מי שהודה בפני רבים ואמר שנשבע וכו' צריך אתה לדעת דההודאה כך היא דעו לכם ואתם עדי שאני נשבעתי לפלוני וכו' ועכ"ז אפילו בוטה בשפתיו דברים אלו עכ"ז הואל ולפי האמת לא נשבע הודאה זאת כמאן דליתא דמי וא"ך ממנו נלמד לנדו"ד אפילו קרא ושנה והוציא כל מלה בפיו אין כאן שום שבועה לחול עליה שום חיוב כלל. המורם מן התורה מכל הני מעלייתא ומדברי הרב הפוסק רב יוסף סיני יצא לנו הדין דה"ר מימון אבי הכלה פטיר ועטיר מכל וכל וליה עינינו יצילנו משגיאה. ויראנו מתורתו פליאה. בסדר אלה החוקים אשר צוה ה' את משה בהאי שתא אמרו"ת טהורות לפ"ק פה סאלי יע"ה הצעיר ומואס כל תאוה ע"ה רפאל אנקאווא סי"ט: