אור ברסלב

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן נב

סימן נא

נשאלתי בראובן שמת ונמצא בין שטרותיו שטר אחד שנתחייב לבנו הקטן בסך מאה דורוס מפאת ירושת אמו שהיתה כתובתה כמנהג הקאסטילייאנוס והן היום עמד הבן ורוצה ליקח השטר ליפרע בו מנכסי אביו ושאר יורשים טוענים ששט"ז הואיל ונמצא בין שטרי המת עדיין לא זכה בו הבן ואינו אמת אלא מורכב על אבני התוהו גם אשתו השנייה ובע"ח כך טוענים ע"ז השטר. מהו הדין:

תשובה משנלע"ד הוא ששט"ז בטל ומבוטל מהא דכתב הטו"ר בסי' נ"ו ופסקו מר"ן בס' הנז' ס"ה וז"ל מי שחי"ע בשטר בקנין לחבירו והפקידו החייב ביד אחר בסתם ומת המפקיד ה"ז לא יתננו למלוה וגם לא יחזירו ליורשי הלוה ע"ך וכתב הסמ"ע בסקכ"ב הט' משם רבינו הטו"ר דלא יתננו למלוה שמא פרעו והחזירו לו המלוה ללוה והלוה הפקידו או שמא לא לוה לו בזה השטר מעולם והתנה עם העדים שקנו מידו שיתנו השטר לידו ולא ליד המלוה ולא זכה בו המלוה לענין שיעידו בו העדים עד שיצא מתחת יד המתחייב גם לא יחזירנו ליד יורשי הלוה וכו' ע"ך הרי מכאן מוכח דאין ממש בשט"ז לזכות בו הבן שהרי אי"ל ג"ך השני טעמים שכתב הסמ"ע ז"ל דגם בכאן איכא למימר שמא פרע לבן והוחזר השטר לידו ואדרבא עדיפא מזה דיש הוכחה בשט"ז שהוא פרוע שהרי היה זה הבן סמוך על שולחן אביו מיום כתיבת השטר עד יום מותו ובודאי איכא למימר דפרוע ועומד הוא מפאת מזונותיו והגם שפסק מר"ן באה"ע סי' ע"א ס"א דאפי' אחר שש שנים חייב אדם לזון בניו ובנותיו מתקנת חכמים עד שיגדלו ע"ך וא"ך נימא שהבן הזה פטור מדמי מזונותיו שהרי היה מחויב אביו לזונו מתקנת חכמים:

אפי"ה אין לפטור הבן הזה מדמי מזונותיו שהרי כתב הרב ב"ש בסי' ע"א סק"ב דהיינו אם אין לבנים ממון אבל אם יש לבנים ממון כגון שנפלה להם ירושה מבית אבי אמם האב פטיר וכ"ך הב"ח ז"ל והביא דבריהם הבאה"ט סק"ב וא"ך איכא למימר שאביו לא נתכוין שיזון אותו מתקנת חכמים ולא היתה כוונתו כי אם לגבות לו דמי המזונות בחוב זה וא"ך הרי הוא פרוע ועומד שהלואי ואולי יספיקו המאה דורוס לחצי השנים שהיה סמוך על שולחנו:

ואפילו לא גילה אביו דעתו שהוא זן אותו מפאת החוב שחייב לו אפי"ה יכול לומר מפאת החיב זן אותו וכמ"ש הרב"י בסי' קכ"ח ס"ב על מה שהביא שאלת הרי"ף שנשאל במי שפרנס יתום בתוך ביתו וכשהגדיל היתום תבע מה שהוציא עליו כי אמר שבתורת הלואה הוציא והיתום טוען לא כן אלא בתורת מתנה והשיב הרי"ף שאין לו על היתום כלום פי שלא אמר אוציא עליך בתו' הלואה וכיון שלא א"ל כן לא נתן לו אלא בג"ח וע"ז הרב"י ז"ל וכתב ז"ל ומשמע שאין דברי הרי"ף אמורים אלא בשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתבעו אבל אם היה בידו משל היתום פשיטא שינכה ממנו מה שהוציא עליו דלא אמרינן בכה"ג דלג"ח פרנסו ונראה שאם היתום היה קטן אפילו לא היה לו משלו כל חייב לשלם לו דלא שייך למימר הו"ל אוציא עליך משלי בתורת הלואה כיון דקטן היה ומיהו ה"מ מי שהיו לו נכסים באותה שעה אבל אם לא היו לו אין לו עליו כלום ע"ך הרי מכאן מוכח דהבן הזה יכול האב לנכות לו דמי חובו מפאת מזונותיו מתרי טעמי שכתב הב"י חדא שהיו נכסיו ביד אביו וא"ך אינו צריך האב לגלות דעתו שזן אותו בשביל החוב ועוד שהרי בתחילת סמיכת הבן על האב בשעה שנכתב שט"ז היה עדיין הבן קטן כבר שית כבר שבע וא"ך למי יאמר אוציא עליך בתורת חוב וא"ך אפי' לא היו נכסים אלו ביד האב אלא ביד אדם אחר היה האב יכול לומר דלאו מתקנת חכמים זן אותו שהרי הואל ויש לבן נכסים אין על האב שום תקנה כמ"ש משם הב"ש והב"ח והבאה"ט מכ"ש נדו"ז שהוא סמוך על שולחן אביו והנכסים ביד אביו בודאי דכוונתו היתה לזון אותו מפאת חובו וכן ג"ך מצינו להרב"י בחומ"ש סי' ר"ץ שהביא משם הרשב"א בדין יתום שסמך אצל בעה"ב ופסקו בש"ע סי' ר"ץ סכ"ה ודוגמא לזה פסק מור"ם באהע"ז ס"ע ס"ח על מי שפרנס אשת חבירו דכתב מר"ן איבד מעותיו וסיים מור"ם בהג"ה שאם זה שפרנס היה חייב לבעל ופרנס אשתי ה"ז מנכין לו מחובו א"ך קו"ח הדברים לנדו"ד שהרי מי שפרנס אשת חבירו שאפי' אם יהיה הבעל עשיר דדינא הוא דאיבד מעותיו אפי"ה פסק מור"ם שאם היה המפרנס חייב לבעל ה"ז לא איבד מעותיי מכ"ש נדו"ד שאם היה היתום יש לו נכסים ביד אדם אחר אפי' הכי אמרי' ביה דמי שפרנס אותו בסתם יכול לומר דבתורת הלואה פרנסו א"ך מכ"ש אם יהיו נכסי היתום ביד מי שפרנסו ודאי דיכול לומר דמפאת החוב פרנסו:

ואין לומר דשאני דין יתום שכתבנו ודין אשת חבירו ג"ך מנדו"ד שפרנס האב את הבן דאיכא למימר בנדו"ד הואל והיה חייב האב הזה לזון את הבן הזה בתו' חיוב עד בן שש ואפי' אם יהיו לו נכסים וכמ"ש מר"ן באה"ע סי"ע ס"א וא"ך איכא למימר הואל והאב הזה היה זן את בנו מיום לידתו עד בן שש וא"ך איכא למימר הואל ותחי' מזונותיו היו בתורת חיוב וצדק' א"ך איכא למימר גם לאחר שש פרנסו בתורת צדקה ואפי' אית ליה נכסים. איכא למימר דהו"ל לגלויי דעתיה דבשלמא ההיא דיתום ואשת חבירו איכא למימר הואל ולא הוה עליו שום חיוב איכא למימר דלא הוה צריך לגלויי דעתיה דהואל ומעיקרא היו בידו מעות הבעל או היתום איכא למימר ודאי דלאו בתורת ג"ח פרנסו לא כן בנדו"ד שהיה מעיקרא מפרנסו בתורת חיוב איכא למימר גם לבסוף כך היתה כוונתו והו"ל לגלויי דעתיה:

אין זה אמת חדא שהרי האב מוחזק ויכול לומר דכך היתה כוונתו שפרנס אותו אדעתא שינכה לו מחובו הואיל ואינו מחוייב אפי' מתקנת חכמים הואיל ויש לו נכסים א"ך ודאי שהוא נאמן הואיל והוא מוחזק בשטר דאי בעי קלייה וכל מאי דמצי אבוהון למיטען אנן טענינן ויכולים אנו לומר דלא פרנסו אביו לבסוף אלא מפאת חובו:

ועדיפא מזה מצאנו להד"מ שהביא משם תה"ד בסי' רמ"ו ס"ד וז"ל ראובן שאכל עם חמיו ב' שנים יותר על קצבתו שהיה לו לאכול עמו ואח"ך תבעו חמיו לשלם לו חייב לשלם לו ע"כ ופסקו מור"ם בהג"ה סו"ס רמ"ו הרי מכאן הוכחה גמורה שהרי אפי' במקום שהיה חמיו מחויב לו כ"א בתורת חסד עכ"ז אמרי' שמחויב החתן לשלם לו אותם שנים שאכל עמו יותר מהקצבה ולא אמרי' הו"ל לגלויי דעתיה דלאו בתורת חסד מפרנס אותו אפי' היה תחי' מדין חסד קל וחומר לנדו"ד שמעולם לא פרנס אותו מתורת חסד אלא דתחילת פרנסתו לא היתה אלא מצד החיוב כמ"ש מרן באה"ע סע"א סעי' א' א"ך ודאי אפי' לא גילה האב דעתו אמרי' ביה דלא היתה כוונתו לפרנס אותו אלא בתו' הלואה ומכ"ש נדו"ד שהנכסים ביד האב ודאי שלא היתה דעתו אלא עליהם וגם מטעם זה עדיף נדו"ד מההיא דחתן וחמיו:

והגם שסיים מור"ם בהג"ה בסו"ס רמ"ו וכתב ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה רק אח"ך נפלה קטטה ביניהם לכן תבעו פטור ע"כ וא"כ איכא למי' דלגבי הבן עם האב יש הוכחה שנתן לו לשם מתנה אין זה אמת שהרי דברי מור"ם אמורים בבא להוציא מחתנו ע"ז אמרו דאם יש צד הוכחה אין להוציא ממנו אבל בנדו"ד שאדרבא הבן רוצה להוציא מן האב ודאי אפי' יהיה צד הוכחה אין להוציא מהאב: ומה גם שהרי מ"ש מור"ם אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה היינו דוקא כמ"ש בדבריו בד"מ וז"ל מיהו אם חמיו של ראובן הוא איש עשיר ואומדנא הוא דאילו לא היה לו מריבה עם חתנו שלא היה תובע ממנו מזונות אלא שהמריבה גרמה לו התביעה פטור ע"ך:

הרי מדברי הד"מ שממנו חוצבה הגה' זאת דסו"ס רמ"ו מוכח דההוכחה היא אם יהיה המפרנס עשיר א"כ בנדו"ד שהיה האב קרוב לעניות אין כאן שום הוכחה ובודאי דלא נתכוון לפרנסו אלא מפאת חובו ובודאי אפי' מטעם זה לחוד איכא למימר ששט"ז פרוע וע"ז הוא מונח בין שטרי האב ובטעם הראשון שכתבנו שהביא הסמ"ע משם רבינו הטו"ר זלה"ה:

וגם טעם הב' שהביא הסמ"ע משם הטו"ר יוצדק כאן דאיכא למימר מעולם לא היה האב חייב לבן בממון זה הגם דאין נדו"ד דומה לשאר לווים דעלמא דאיכא למימר בהו כתב ללוות ולא לוה אבל נדו"ז דהוא מודה לו בחיוב זה מפאת ירושת אמו א"כ איכא למימר בדין נתחייב לו אין זה אמת שגם בנדו"ד איכא למימר לא נתכוין האב להתחייב לבנו אלא הואיל ורצה האב לישא אשה שניה איכא למי' עשה הברחה על נכסיו וכמה טעמים יש בדבר הרי גם טעם השני של הסמ"ע יוצדק כאן אפי' אין אנו צריכין לתרי טעמי אלא בחד טעמא סגי לבטל השטר כמו שיראה המעיין בדברי הטו"ר ובהסמ"ע שהרי במ"ש מרן וגם לא יחזירנו ליורשי הלוה סגי ליה בחד טעמא א"כ גם במ"ש מרן לא יתננו למלוה ודאי בחד טעמא סגי ולא כתב הט"ור והסמ"ע תרי טעמי אלא לרווחא דמילתא וכ"מ בס' תוקפו ש"י ח"ב סי' ל"ה דמחד טעמא סגי לבטל השטר שלא יתנוהו ליד המלוה:

ואין לומר דשאני נדו"ד שנמצא השטר ביד האב לההיא דסי' נ"ו שכתב שנמצא השטר ביד שליש דאיכא למימר בנדו"ז שנמצא השטר ביד האב כאילו נמצא ביד הבן וכמ"ש מור"ם בחומ"ש סי' ס"ה ס"א דשטרות הנמצאים ביד האב כאילו נמצאו ביד הבן ופי' הש"ך סק"ה דהטעם הוא משום שהם כאפיטרופוס זל"ז כל א' מוחזק בנכסי חבירו ע"כ וא"כ איכא למימר מכ"ש נדו"ז שהבן היה קטן בימי כתי' השטר והיה סמוך על שולחנו עד יום מותו איך יעלה על הדעת לומר דשט"ז בתוקפו עומד והגם שכתב הסמ"ע שם דבעי' שיטעון האב שהלוה חייב לו דאל"ך אפי' בנמצא תחת ידי עצמו אינו גובה בו ע"ך וא"ך נימא בנדו"ז שאין יודע אם שט"ז פרוע או לאו או אביו חייב לו או לא איכא למימר שאינו גובה. ז"א דהא דבעי' שיטעון עדיין הלוה חייב לו היינו היכא שהלוה מכחישו אבל אם אין הלוה מכחישו ודאי דגובה בו אפי' אם המלוה מסופק וכמ"ש מר"ן בסי' פ"ב ס"ב דאם בשניהם מסופקים הרי השטר בחזקתו עומד וגובה בו ע"ך והגם שיש להשיב ע"ז ולומר דשאני הכא בנדו"ד שהיורשים יטענו דאם אביהם היה חי היה טוען על שט"ז שהוא פרוע נגד מלוה שהוא מסופק והדרן לדינא דסי' נ"ט דכתב מר"ן דאינו גובה בו אם המלוה מסופק והלוה טוען ברי וכדמחלק הש"ך בסי' נ"ט סק"א משם מהרשד"ם וכן חלק ג"כ הסמ"ע סי' פ"ב סקי"ד וא"ך איכ"ל דאינו גובה זה הבן בשט"ז. ז"א דדוקא במקום דהו"ל למלוה ולא ידע. הוא דאמרי' הכי אבל במקום דלא הו"ל למלוה לידע כנדו"ז שהיה היתום עדיין רך בשנים בזמן החיוב ולא היה השטר תחת ידו עד היום הזה ודאי לא אמרי' בזה כמו בשאר מלוים דעלמא ואפילו מספק יכול לגבות בו ודמי דבר זה ליורשים שהוציאו שטר על היורשים דקי"ל שגובים בו שאע"ף שיורשי המלוה אינם יודעים ומסתמא טוענים ספק אפי"ה גובים בשטר שהניח להם אביהם ואפי' נגד הלוה אם הוא חי וטוען על שט"ז פרוע גובים בו היורשים ולא אמרינן דהו"ל כאלו המלוה טוען ספק והלוה טוען ברי אלא הואל והיורשים אינם יודעים במילי דאבוהון לא מיקרי ספק לגבייהו: וא"ך הדרן למאי דאתן עלה דהואל ושט"ז הוא של הבן ומונח ביד האב א"ך האב הוי אפוטרופוס של הבן וא"ך נימא ששט"ז בתוקפו עומד כמ"ש מור"ם בהג"ה שכתב:

אלא דז"א דלא כתב מור"ם אלא בראובן שיש לו שטר על אדם אחר ומונח השטר ביד יעקב אביו של ראובן הוא דאמרי' הכי אבל אם השטר עצמו של ראובן הוא על האב עצמו ומונח ביד האב ודאי שאין ממשות בשט"ז מכח תרי טעמי שכתב הסמ"ע:

והרי הדבר ג"ך מפורש יוציא במר"ן סכ"ה וז"ל וכן מי שכתב שט"ח על עצמו בשם אחר או בשם א' מבניו ונתן השט' ע"י שליש ואמ"ל שיהיה זה אצלך ולא פי' לו כלום או שאמ"ל הנח וכו' ומת אינו כלום ע"ך הרי אפי' כתב השטר בשם א' מבניו אפי"ה אמרי' ביה כאלו כתבו בשם אדם אחר דלא זכה בו עד שיגיע ליד המלוה הלא"ה לא דחיישינן כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק ע"ב דחיישי' שמא כתב ללוות ולא לוה ע"ך ואין לומר דשם בשטר בלא קנין קמיירי שהרי מדברי הש"ך שם סקכ"ב דבשטר קנין קמיירי והגם שהש"ך פליג אדברי הסמ"ע והע"ש והב"ח ז"ל דכתבו הטעם הוא שמא כתב ללות וכו' עכ"ז הרי לדינא מודה וטעמא אחרינא אית ליה כדכתב הוא דחיישינן לפריעה כדכתבנו וכמ"ש ג"ך הש"ך בסי' נ"ו סקז"ך באריכות וכבר כתבנו דגם טעם הפריעה יוצדק לנו בנדו"ד וממילא שטר זה בטל ומבוטל לדעת כל הפוסקים: אלא דעדיפא מזה איכא בנדו"ד שאפי' כתב מר"ן בסי' נ"ו דשטר הנמצא ביד שליש לא יחזיר לא למלוה ולא ליורשי הלוה איכ"ל דוקא בנמצא ביד שליש אבל בנדו"ז שנמצא תחת יד הלוה עצמו ודאי אפי' אם יהיה עכשיו ביד ב"ד ודאי מהדרינן ליה ליורשי הלוה שהרי דלטעם הסמ"ע הוא שמא העדים טעו ומסרוהו ללוה אבל בנדו"ז ליכא שים טעות הואל והיתום היה עדיין קטן ודאי בשעת הקנין היה בתנאי שיתנו אותו בידו שהוא הלוה ואם היה תנאי זה לא קנה הבן וכדכתב הסמ"ע בט' השני ובפרט לפי טעם הא' של הסמ"ע דאיכ"ל פרוע ועומד הוא כדכתבנו:

איך שיהיה מה שטלה בידינו הוא דאין הבן הזה יכול לזכות בו כלל בשט"ז ליפרע בו ועי' בס' תוקפו ש"י זלה"ה ח"ב סי' ל"ה שכך דעתו בנדו"ז היכא דיצא השטר מתחת יד הלוה דבטל היא והגם שבסוף דבריו שם שזיכה המתנה לבת מכח טעמים אחרים דלא שכיחי הכא. בכלל דבריו כתב ז"ל ומה גם שבנדו"ד שהיתה קטנה וזיכה לה ע"י דודה אין ראיה ממה שהוא מחזיק במתנה וגם ממה שלא הגיע השטר לידה דכיון שהיא קטנה מוכרח אביה שיהיה מחזיק במה שנתן לה ולא היא שאינה יודעת להתעסק ולגבות הפירות ויד אביה כידה וכו' ע"ך אפי"ה אין מדברים האלו סתירה לנדו"ד לקיים השטר בשביל שהיה הבן קטן בזמן הכתיבה שהרי המעיין בדבריו שם יראה דאין עיקר טעמו של הרב ז"ל שזיכה המתנה מכח זה ולא נקט האי טעמא אלא לסניף בעלמא ואין כחו מזה כמו שיראה המעיין בדבריו ובפר' דשאני התם מהכא דהתם בשטר מתנה אין שם כ"א טעם אחד שהוא טעם ב' של הסמ"ע דהיינו שמא כתב ואמר לעדים שיכתבו ויתנו בידו וע"ז כתב הרב ז"ל דאיכ"ל הואל ואביה מיטפל בה יכול להיות שדעתו לזכות לה ולא יש לנו טעם אחר לגרוע המתנה אבל נדו"ז אפי' נניח שהלוה המת נתכוון לזכות חוב זה לבנו והרי הוא טמון בצפוניו בשביל בנו עכ"ז איכא טעמא אחרינא לגרוע שט"ז והיינו טעם הא' שהביא הסמ"ע דשמא פרעו ובחד טעמא לחוד מהני לגרוע כח השטר שהרי הש"ך איני מבטל השטר אלא מכח טעם א' וכ"ך הרב תוקפו ש"י בתשובה הנז' דבחד טעמא סגי זהו הנלע"ד לבטל שט"ז בין לגבי היורשים בין לגבי בע"ח בין לגבי האלמנה:

ולא כסברת מי שרצה לבטל שט"ז לגבי בע"ח והאלמנה מטעמא אחרינא וטעמא טעים בשביל שהוא כתיב בסוף השטר שחיב זה נתהוה מפאת ירושת אמי של הבן וע"ז רצה לבטל ולגרוע כח הבן שלא יפרע הבן בשט"ז עד שיפרעו בע"ח והאשה בכתובתה לפי שירושת הבן באמו שתקנו חכמי התקנה אתיא מכח כתובת בנין דכרין ואנן קימ"ל בכתו' בניד"כ אינה נגבית מהמשועבדים כמ"ש באה"ע סי' קי"א וע"ז רצה לגרוע כח הבן במקום שנכסי האב משועבדים:

ואני לפע"ד הייתי מחלק ואומר דהואל ולפי התקנה דידן דיש לבנים גבייה בחיי האב א"ך עשו אותה חכמי התקנה כחוב גמור וממילא יד היורש ויד בע"ח שוים וכל מי שקדם זמנו הוא קודם לענין אם לוה הבעל או מכר בנכסים אחר מיתת אשתו ועוד היה בדעתי לומר שלא נגעו בתקנה זו מפאת כתובת בנין דכרין שהרי אם יש בנית בתולות גם הם נוטלות חלק באמם כזכרים ובמקום שאין בן הבנות נוטלות מחצה בנכסים ואביהם מחצה ע"כ נלפע"ד:

והן היום מצאתי און לי ששטר הנז' חשוב חוב גמור והוא קידם בפריעתו לבע"ח המאוחרים לו והילך פסק הראשונים שמצאתי בס' כרם חמר סי' קפ"ח וז"ל יעקב היה נשוי עם רחל למנהג קאסטילייא ומתה בחייו בניסן והיה לו חצר ואחר מותה לוה משמעון בסיון ואח"ך באלול כתב שטר חלוקה לבניו מסך מה ובעד אותו הסך משכן בידם כל החצר האם יש לשמעון זכות לגבות שטרו מהחצר:

תשובה הדין עם שמעון לפי ששטרו קדם לשטר הבנים ויגבה חובו מחצי החצר הנוגע לאב ואע"פ ששטר כתובת אמם קידם לשטר שמעון לא יועיל זה לבנים אלא לגבי חצי החצר שהוא בעין וזכו בה מיד בעת פטירת אמם אמנם לגבי חלקם בשאר נכסים לא חשיב כמלוה בשטר שהרי עדיין לא נתברר כמה הוא חלקם והוי כשטר שלא נזכר בי סך הדמים דלאו כלום ואינו אלא כמלוה ע"פ כל עוד שלא כתב שטר חלוקה כבר קודם שטרו של שמעון שו"ת הרבנים מוהריב"ץ ומוהריב"ע ומוהר"ש אבן צור עכ"ל הרי מכאן מוכח שאם זקף עליו מלוה סך החלוקה גובה אפי' במקום משועבדים וכ"מ הדבר מפורש לתנא דידן מוהר"ר יוא"ל בתוקפו ש"י ח"ב סק"ז בפסק אחד שמכלל ראיותיו כתב פסקא א' ותחילתה היא וכמו כן ראיתי מפסקי הראשונים וכו' יעו"ש שכן הסכימה דעתו דעת עליון שאם הבן זקף על האב מלוה מפאת ירושת אמו בשטר קלא אית ליה ושטרו קודם לבע"ח שלוו לאביו אחר מיתת אמו וכן ראיתי להרב אחרון חביב כמוהריב"ו בס' ויאמר יצחק ח"ב סי' קמ"ד שהביא פס"ד אחד מארבעה רבנים וכן הסכימה דעתו דעת עליון שאם נתברר חוב הבן על האב ונזקף על האב חלק הבן בירושת אמו בשטר הבן גובה ממשועבדים שמכר אביו אח"ך ואין להאריך עוד בזה שהרי יש בידינו כמה פסקי ראשונים שמשכימי"ם והולכים ואין שום חולק בדבר ולזכרון דברים כתבתי כל זה וזהו מה שנלע"ד וצוי"ם וימ"ן כ"ד החותם בסדר ותצא דינ"ה דהאי שתא תרמ"ג לפ"ק פה סאלי יע"א הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה