שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן לז
לעי"ת מקנא"ס יע"א על אודות שטר שהוציאו היורשים על הלוה והלוה הביא עדים שנים שאביהם המלוה הודה ששטר זה פרוע הוא מיד הלוה:
ראינו העדאת העדים גם את הראשון גם את השני ואת אשר נגזר עליהם מאת הרב הפוסק אברהם בראש נר"ו ומה מאוד הוקשה עלינו בפרש מי הם בעלי הריב כי הגם שכמוה"ר שלם נר"ו לא ידענוהו אהבת עולם אהבנוהו כי שלם רב לאוהבי שמו עכ"פ האמת אהוב יותר ממנו ומוכרחים אנחנו לחוות דעתינו הקלה המעט היא:
והנה אמת נכון הדבר דהגם דקי"ל דמאי דאמרו טענין ליתמי היינו להחזיק מה שבידם ולא להוציא עכ"פ נדו"ד שיש שטר גמור לא מקרי אלא להחזיק דאם לא כן בטלה דינא דטענא סטראי שיכול המלוה לטעון בתורת מיגו דלהד"מ דפסק הש"ע בס' נ"ח ודינא דפסק בס' פ"ג ס"ג דהא קי"ל מיגו להוציא לא אמרינן וכמ"ש מור"ם בס' פ"ב סי"ב ע"ש אלא דהדבר ברור דכל שיש שטר לא מקרי להוציא כמו שמוכח מדינים הנז' ועיין בכללי המיגו להש"ך בס' פ"ב ס"א ע"ש וכמו שבא הדבר מפורש ג"ך בדברי הר"י הלוי ז"ל שהביא הרב"י בסו"ס נ"ח משם בעל התרומו"ת ומשם הרא"ש ז"ל דלאו להוציא הוא הואל והני סהדי לאו אגופיה דשטר קא מסהדי אלא השטר במקומו עומד ואדמי בעלמא דיהיב באפייהו קא מסהדי ע"ש:
אלא דהאמת יורה דרכו דבנדו"ד לא מצאנו מענה מה להשיב נגד הני סהדי הואל ועדי הודאה נינהו וכמ"ש החכם הפוסק דאפי' במקום שהאמינו כבי תרי עדי הודאה מהנו וכמ"ש הש"ע בס' ע"א ס"ג יעו"ש:
והן אמת דמחזה חזינן להסמ"ע בס' ע"א סקכ"א שהקשה דברי הטו"ר שכתב אלא א"ך האמינו כשני עדים דאזי משמע דלא מהני כת"י עם ההיא דכתב הטו"ר והמחבר בש"ע בסע"א ס"ד דהמדקדקים עושים שובר מכת"י של מלוה ותו ליכא למיחש למידי וכו' והוכרח לתרץ דההיא דהמדקדקים וכו' איירי דוקא אם כתוב בהדייא דעל שבידו על הלוה מסך פלוני ועדיו פלוני ופלוני וכו' ומצינו הטעם דמהני כתיבת ידו יותר מהעדאת עדים משום דכת"י אין לך הודאה יותר ממנו כמו שמבורר מכל דברי הפוסקים וא"ך לפי דברי הסמ"ע אלו גם בעדי הודאה אם בא להודות בפניהם על איזה שטר שהוא תחת ידו והוא פרוע צריך שיעידו שהודה בפניהם על שטר שסכומו כו"ך ועדיו פלוני ופלוני וא"ך בנדו"ד דלא בא כתוב בהעדאת העדים שהודה כמהר"ש ז"ל אלא על סכומות שבשטרות ולא הזכיר העדים הרי הודאה זאת כמאן דליתא והיה יכול לטעון סטראי. דהיינו על שטרות אחרים הודיתי: אלא דהאמת יורה דרכו דלאו בדיוק כתב הסמ"ע דבעינן שני תנאים להזכיר הסכום והמעות ולא כתב כן אלא לרווחה דמילתא דבכת"י של המדקדקים מיירי בכותבים על סכום פלוני ועידיו ומיהו אפילו בחדא מהני דהיינו הזכרת הסכום וזה מדוקדק מלשון הסמ"ע סקכ"א שסיים מדבריו וכתב בזה"ל משא"ך הכא דלא נכתב בכת"י שעל חיב פלוני קבלו ע"ך משמע דלא הורע כאן כח הכת"י אלא משום שלא נכתב על חוב פלוני דהיינו סכום המעות אפילו לא יהיה נזכר מאן נינהו עידיו אלא די בהזכרת החוב ואין להתעקש לכלול במלת החוב פלוני דהיינו חוב שסכומו כו"ך ועדיו פלוני ופלוני דאין זה פשט הלשון גם מדברי הסמ"ע ס"ק י"א לא הזכיר תנאי שיזכיר עדיו אלא כתב ז"ל ודוקא בשובר שהוא על שטר שסכומי כו"ך יעו"ש משמע דבזה די והגם שסיים עלה כמ"ש בסמוך סעי"ט ס"ק כ"א לאו כוונתו לומר כמ"ש סקכ"א דצריך להזכיר גם העדים אלא כוונתו לומר דצריך לומר סכומו כו"ך וכמו שתירצתי בסמוך סקכ"א וא"ך לפי שטה זאת בדברי הסמ"ע הרי גם כאן הודאת מוהר"ש ז"ל היתה על שני השטרות שסכומם כו"ך ומהנייא הודאה זאת אפילו לדברי הסמ"ע ומה גם אפילו אמור נאמר דהסמ"ע בעי שיזכירו עדי הודאה סכום ועדים הרי מצינו גדולים ועצומים פליגי על הסמ"ע וס"ל דבכת"י לא בעינן להזכיר אפילו הסכום וכמ"ש הש"ך בס' נ"ח סק"ט ובס' ע"א סקכ"ד יעו"ש וכ"ך הב"ח וכ"ך הרב גד"ת וכך הלכה העלה הרב פמ"א ח"ב סי"ב גם הוא הביאו הש"ך והילך לשון הטו"ז ג"ך בס' ע"א ס"ט דלא מהני סטראי נגד עדים הן נגד כת"י והטור בשם הרא"ש סיים אלא א"כ האמינו עליו כשני עדים ולא נתכוון בזה דאלו האמינו כב' עדים דאין מועיל כת"י דודאי מועיל כמשמעות ס"ז ס"ד אלא דהרא"ש נתכוון בזה להוכיח שלא נאמר דאין כח בהודאה לסתור הנאמנות ע"ך כתב דאינו מועיל נגד עדים אלא א"ך פירש כבי תרי ובהודאה אפילו מסתמא נקרא הודאה ואין כח בשום נאמנות לסתור ההודאה וכ"ך מו"ח ז"ל ודלא כהסמ"ע שכתב לחלק בין כת"י זה לכת"י דס"ד בחלוק דחוק עכ"ל וא"כ הואיל ומצאנו כל הני חבל נביאים נתנבאו בסגנון אחד דבת"י דהודאת המלוה מהנייא בכל ענין כוותייהו נקטינן ואין להוציא מיד הלוה במכו"ש בנדו"ד שההודאה היתה מפורשת על שטרות שסכומם כך וכך פשוט הדבר ולית דין ולית דיין: ועדיפא מזה כתב הרב מוהריב"ו זלה"ה דאפילו הסמ"ע עצמו לא הוצרך בכת"י לומר שיהיה כתוב על שטר שסכומו כו"ך דוקא דלאו הכי יכול לטעון סטראי דוקא אם יטעון כך המלוה דוקא אבל אם כבר גוע המלוה אנן לא טענינן ליתמי כך. וראיה לזה דהא מצינו להכנה"ג הגה"ט אוט"ו שכתב שאף לדברי רבינו ישעיה ז"ל שהביא רבינו הטו"ר דכשכתב נאמנות בשטר אפילו עדי הודאה הם פסולים ונאמן לומר לא הודיתי היינו דוקא כשטוען כך אבל אם מת לכו"ע לא טענין להו ליורשים יעו"ש מלתא בטעמא ומזה למד הרב מוהר"י ן' וואליד זלה"ה וכתב וז"ל ולפי"ז אף אנן נמי נימא דע"ך לא אמר הסמ"ע דכשלא כתב בכת"י שעל שטר פלוני קבלם נאמן לומר סטראי אלא דוקא בשטוען המלוה כך בפירוש אבל לטעון כך ליורשים לא טענין להו מהטעם שכתב הכנה"ג עכ"ל א"ך נמצינו למידין דעדי ההודאה לית נגר ובר נגר שיגרע כחם:
הן אמת דעדיין יש כאן מקום לפקפק לפי שטרי דידן אנן בני מערבא דמנהגינו לכתוב והאמינו עכ"ע שטר זה ופרעונו וכו' דבזה מצינו למהרשד"ם ח"מ סנ"ג דפסק דגם עדי הודאה לא מהנו נגד המלוה ע"ע וכן ראינו בפסק אחד הובא בספר הבהיר כרם חמר סקפ"ט ושם כתוב בתוך הפסק וז"ל ומה גם דאפילו אי הוה כתיב עכ"ע שט"ז קו"ר ותו לא אפילו הכי שמעינן תרתי דלשון זה הוא כללא דכולהו טענות בכל אופן שיהיו בעולם בין על פירעון קו"ר ומחילה או הודאה עכל"ה. ובא על החיתום הרב כמוהר"ש אבן צור משם מר זקנו הרשב"ץ יעו"ש וגם אנן בדידן נלע"ד לדקדק כן מדברי מר"ן עצמו דהא מצינו למר"ן בס' ט"א ס"ג שכתב וכן אם העידו שמחל לו החוב נאמנים ע"ך וכתב הש"ך סק"א דבזה אפילו רבינו ישעייה והרמב"ן מודו בזה עיין שם וכוונתו לומר דאפילו הני רבוותא דפליגי בהודאה כמו שמפורש בטו"ר במחילה מודו נמצא דס"ל דעדי מחילה עדיפי מעידי הודאה ומצינו למר"ן בס' פ"ב סי"א שכתב והמדקדקים כותבים והאמנתיו לומר שלא נפרעתי ובכל עניני חוב זה וכו' ופירשו הסמ"ע שם סקל"ז דכוונתו לומר דעל זה כותבים המדקדקים וכו' כדי שיהיו נאמנים על טענת מחילה יעו"ש וא"ך זכינו באומרך מלת עכ"ע שט"ז כוללת טענת מחילה וא"ך כאן שהאמינו כבי תרי עכ"ע שט"ז ופירעונו הרי האמינו לגבי עדים אפילו על טענת מחילה ולא מהני עדות העדים מכ"ש דמהני לגבי טענת הודאה כדאמרן דטענת מחילה היא עדיפא מהודאת פירעון וא"ך היה מקים כאן לומר אלו היה המוריש קיים היה יכול לומר להד"מ או על שטר אחר הודיתי במיגו דלהד"מ וגם אנן נטעון ליורשים כן:
אלא דגם לזה מצאנו ארוכה ומרפא מדברי הרב מוהר"י ן' וואליד זלה"ה בילקוטיו או"ן שכתב דדבר זה במחלוקת הוא שנוי ונחלקו בו הרבנים שלפניהם יעו"ש וא"ך הרי ג"ך הדבר במחלוקת הוא שנוי ויכול הלוה לומר קי"ל ועדיפא מזה כתב הרב הנז' בפסקיו ס"ג וז"ל והרב מהר"ש אסבא"ג ז"ל כתב שאף שכתב בשטר שהאמינו עכ"ע שט"ז וכו' עדי הודאה נאמנים כמ"ש הסמ"ע שם ושכן היו דנין הראשונים הלכה למעשה מטעמא דלא משמע ליהו לאינשי דגם ההודאה בכלל עכל"ה וגם אנן בדידן כך אנחנו נוהגים וכך ראינו מימות עולם שכל מי שאבד שטרו כותב שטר הודאה לחבירו שהוא פרוע והולך בטח נמצא שכך עמא דבר וכך מנהגה נהוג וא"ך קם דינא אפילו יהיה המוריש חי על האדמה מהנייא לגבי העדאת העדים שהודה והדרן לכללין כל מאי דלא מצי אבוהון למטען אנן לא טענין ליהו:
ועדיפא מזה אף אנן נמי נימא דאפילו לסברת הפוסקים דס"ל דאם היה כתוב עכ"ע שט"ז לא מהנו עדי הודאה הוא דוקא אם יהיה המלוה חי ויטעון כך אבל ליתמי לא טענינן כן ודבר זה נלמד מדברי כנה"ג האמורים לעיל וכמו שלמד הרב מוהריב"ו זלה"ה לטענת סטראי לנדו"ד כך אנחנו נלמוד לנדו"ד לענין עדי הודאה לאם כתוב עכ"ע שט"ז ודוק ופשוט הוא:
ומעתה נתנה ראש למה שנסתפק הרב הפוסק אם יבררו היורשים שהיה לכמוהר"ש ז"ל מלוה אחרת משטר מסך מאתיים ושל חמש אם היה יכול לטעון לא על שטרות אלו היוצאים עתה הודיתי אלא על מה שהחזרתי והביא הרב הפוסק מ"ש הסמ"ע בס"ל ס"ח ומשל"ם בפי"ד מהל"מ והטריח עצמו להכריח מדברי מר"ן דדעתו כסמ"ע במקום דלא היה צריך הואל והסמ"ע והכנה"ג כך ס"ל ומה גם דהמש"ל עצמו לא החליט הדין והניח בצ"ע ודאי כוותיהו דהסמ"ע והכנה"ג נקטינן זהו מ"ש להשיב בדבריו:
אלא דתמיהא מילתא שדימה נדו"ד והכניסו במחלוקת הסמ"ע והמש"ל דאנן אמינא דעד כאן לא נחלקו הסמ"ע והמש"ל אלא דוקא בעידי פירעון דלאו אגוף השטר קא מסהדי אלא אדמי בעלמא הוא דקא מסהדי ושטר בתוקפו עומד וכמו שכתבנו לעיל דמשום הכי יכילנא לטעון סטראי וכמ"ש הרב"י משם מהר"י הלוי אבל בנדו"ד שזה העדים קא מסהדי על גוף השטר שיש תחת יד כמוהר"ש זלה"ה שטר של מאתיים פרוע ושל חמש מאות ודאי אפילו יברר שהיה לו הלואה אחרת ואין אנו יודעים אם עליו הודה או על מי שכבר החזיר. בזה ודאי אפילו הרב מש"ל יודה בזה דאין יכול להוציא דהמע"ה ודוגמא לזה מצינו מדברי הפוס' שהרילר"ח ור"ת הביאו דבריהם התוספות בפרק שבועות הדיינים דמ"א ובכתובות דף פ"ה דמפרשי מימרא דאמר רב נחמן דאיקרע שטרא היינו דצריך בעל השטר שבועה שלא נפרע וגובה בו ע"ש וכתב הרב פחד יצחק או' סטראי משם הפוסקים וז"ל הודה שנפרע משטר שסכומו כו"ך ואח"ך הוציא שטר מאותו סך אפילו לר"ח ור"ת לא מהני ואינו גובה בו עכ"ל הרי לפניך לדעת ר"ח ור"ת במקום דלא מהנייא טענת סטראי טענת הודאה מהנייא ומילתא בטעמא כדאמרן הואל והוראתו על גוף השטר אף אנן נמי נימא לדעת המש"ל במברר דוקא לא נחלק אלא בעדי פירעון ואין יודעים מאיזה שטר אם ממה שהוחזר או מזה שאינם מעידים אלא אדמי ולא אגוף השטר אבל בכגון דא שמעידים על שטר פרוע ממאתיים יודה המש"ל:
שוב מצאנו לדין זה ממש שפסקו הרב הגדול מוה"ר רפאל בירדוגו זלה"ה בס' משי"ש סק"ל שפסק בראובן שהוציא שטר נגד שמעון מסך עשרה ושמעון הוציא כת"י ראובן שנפרע ממנו שלשה ונמ"ך על גבי השובר פירעון שלשה ופליגי. המלוה אומר הן הם השלשה שבת"י הן הם שע"ג השטר ושמעון טוען הני אחריני נינהו יעו"ש שפסק דיד בעל השטר על התחתונה מ"ש והרי לפניך דשם המלוה כשמוצא השטר מעשרה והלה מוצא הכת"י של שלשה הרי ממש המלוה מברר שהיה לו השטר נגד השלשה שהרי זה השטר של עשרה חשוב כחלוק לשתיים דהיינו היה לו שטר של שלשה והרי הוא פרוע ושטר של שבעה ועדיין בלי פירעון ומסופקים אנחנו בכת"י של השלשה אם הם משטר של השלשה המובררים לפנינו שהיה נושא בו ונפרעו או מן השבעה ופסק דיד בעל השטר על התחתונה ותמיהא איך לא זכר שר להביא ראיה מדברי תנא דידהו ונדו"ד הוא עדיף יותר כדאמרן הואל ועל הגוף קא מסהדי איך שיהיה מכל מאי דכתיבנא הדין ד"א כמ"ש הרב הפוסק נר"ו אך למודעי אני צריך לבאר דברי המש"ל שכתב בפי"ד מהמלו"ל הל"ט שמתחילה כתב נראה דאם לא זכרו וכו' מיהו מספיקא לי אם יברר המלוה וכו' ומסתברא דבכי האי אוקי שטרא בחזקת שלא נפרע וגובה בו ודוק עכ"ל ואחר זה הביא דינים אחרים ואחר שהביא דינים אחרים שאינם מענין זה חזר והביא דברי הסמ"ע דס"ל דאם יברר שהיתה לו מלוה אחרת וכו' וכתב איהו על דברי הסמ"ע דלדעתו נראה דתלוי במחלוקת שהביא הטו"ר בספ"ג ולסוף הצ"ע לדינא ע"ש ולכאורה קשיין דבריו אהדדי דמתחילה הפסיק הדין במברר דלא איתרע שטרא ואח"ך כשהביא דין של הסמ"ע כתב דצ"ע. עוד יש לדקדק למה לא הביא דברי הסמ"ע אחר דבריו הראשונים ובפרט דדבריו הראשונים אך למותר שהיה די במה שהביא דברי הסמ"ע ובמה שכתב איהו עליו:
אלא דהדבר פשוט הוא דתרי מילי נינהו ודברי המש"ל הראשונים הם קאי על תחלת דבריו הראשונים שכתב דהרמב"ם בהל"ט איירי אפילו לא זכרו זמן הפירעון דבענין יש לספוקי אם השובר קדם ושטר זה נכתב אחריו או על שטר זה נכתב. בזה הוא שהחליט הדין דבאם ברר שהיתה לו מלוה אחרת השטר בתוקפו עומד ודברי הסמ"ע קאי על דינא דמר"ן דס"ל ס"ח דשם איירי דהיתה העדאתם על הפרעון אחר זמן השטר כמבואר. כזה נפלה מחלוקת בין הסמ"ע והמש"ל אם ברר שהיתה לו מלוה אחרת ותו לא מידי אתייא מבינייא דאם לא הזכרו עדי ההודאה אימת היתה אם קידם שטר זה שיצא או אח"ך בזה מצאנו להמש"ל דס"ל אם יברר המלוה שהיתה לו מלוה אחרת השטר בתוקפו עומד וגם הסמ"ע יודה בזה על כן חל עלינו חובת הביאור בדברי העדים אימת היתה הודאת כמוהר"ש ז"ל אם קודם שטר זה או אח"ך במקום שיתברר שהיתה לו מלוה אחרת זהו מה שעלה במצודתינו לע"ע:
ומעתה יש לנו להשיב במה שפסק הרב הפוסק בסכינא חריפא שישבע הלוה ויפטר בלי טעם וראיה דלע"ד נראה דהואיל ואין ליורשים עליו כי אם טענת ספק די במה שנזקיקיהו לחר"ס כדין כל טענות ספק והן אמת שעלה על דעתינו לומר דלא גרע ספק זה אם על שטר זה היתה הודאתו או על אחר מדין שכתב הש"ע בס' ע"ה סכ"ב וז"ל אמר מצאתי כתוב בפנקסו של אבא שאתה חייב לו מנה וברור לי שהוא כת"י של אבא יש מי שאומר שמשביעין אותו הס"ת ע"ש וא"ך ג"ך הואל ומצאנו השטר מונח באוצרותיו של המוריש הוי כמצאתי בכת"י של אבא וזה עלה על הדעת דמזה חייבו הרב הפוסק הס"ת:
אך ומה נעשה לחד מקמאי הלא הוא הרב הגדול אך מוהריב"ו זלה"ה בסו' סימן מ"ד שפירש לדברי הש"ע אלו דמיירי דוקא באומר להד"מ ומעולם לא לוה לי אביך מה טוען מכח כתיבת אביו דזה הוי כטוען ברי הואל ומכחיש הוא בעיקר ההלואה אבל אם אומר הלוה פרעתי לא הוי טענת ברי ואינו חייב כי אם תר"ס כדין כל טענת ספק ע"ש ואנן מוסיפנא על דברי הרב נופ"ך שפי"ר וסיוע לדבריו מדקדוק דברי מר"ן עצמו שכתב דצריך היורש לומר וברור לי שהוא כת"י של אבא דמשמע בלוה מכחיש עיקר ההלואה קא מיירי דאי בשאינו מכחיש למה ליה ליורש לומר וברור לי וכו' הכי בלאו הכי מודה הלוה שאמת הדבר שהיה לאביו עליו הלואה אלא שפירעו. אלא ודאי כמ"ש הרב מהריב"ו זלה"ה דבמכחישו בעיקר ההלואה קא מיירי וא"ך גם כאן הואל ועל פי העדאת העידים השטר נגרע כחו לא נשאר כי אם טענת ספק במה שנשאר מונח ואין להם על דוד הנז' כי אם חר"ס ותו לא מדי זהו מה שנל"ע בעת הזאת וצוי"ם וימין הלכ"ד החותם פה סאלי יע"א משנתינו זאת אלול התרנ"ג לפ"ק הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט: