אור ברסלב

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן כח

סימן כז

ישאלוני משפטי צדק. בענין ראובן שנתן לשמעון שבע מאות דורוס וכתב לו שמעון יטרא מסך הנז' לקבל הסך הנז' מימארסיליא מבית לוי ואח"ך כשלקח שמעון האליטרה חזר ומכרה ליאודא וקבל ממנו המעות כדרך הידוע לתגרים שאדם קונה יטרא וחוזר ומוכרה לאחר ואחר לאחר וכו' והן היום כשהולך יהודה האליטרא ליפרע בה מבית לוי ענו הלוים ואמרו שלא יפרעו האליטרא כי אין בידם מנכסי ראובן כלל והוצרך יהודה להחזיר האליטרא בידו בלי פירעון ואיידי דיביני ביני קודם שתגיע האליטרא לבית לוי העני ראובן ובא עד השברי"ם רח"ל והן היום כשהחזיר יהודה בידו האליטרא בלי פירעון עמד ושאל אם דינו הוא עם ראובן דוקא או יוכל הוא לכפות שמעון המוכר לו האליטרא להחזיר לו מעותיו ע"ך:

תשובה תחילה וראש נובין ינדון אם האליטרא יש לה לקנייה בכתו"מ או לא. הנה מצאנו ראינו למר"ן בסס"י ס"ו שכתב וז"ל שטר שעשוי בערכאות של כותים אם הוא עשוי בענין שהוא כשר בדינינו וכן שטר של כת"ב ידו נקנים בכתיבה ומסירה עכ"ל וא"ך מפסק זה יש לנו לדון דהליטרא נקנית בכתו"מ כדין כת"י דלא גרעה מכת"י שנותין אדם לחבירו שהוא נושה בו דפסק כאן דנקנה בכתו"מ:

אלא דכאשר יתבונן הקורא בפסק מר"ן זה יבוא לדרוש מילות יתירות דכתב מר"ן וז"ל וכן שטר של כת"י וכו' דמה הלשון אומרת וכן שטר של כת"י הוה די לומר וכן כתב ידו נקנה בכתיבה ומסירה ומלשון זה נראה דנתכוון מר"ן לומר דלא סגי בכת"י לחוד אלא בעינן כת"י שהוא כשטר לענין שאין הלוה יכול לטעון פרעתי כגון שיש נאמנות אבל כת"י שאינו כשטר לענין גבייה איכא למימר דאינו נקנה בכתו"מ ודקדוק זה יש לו סעיד וסמיך דהא דין זה דפסק מר"ן ציין עליו הרב באה"ג שהוא מדברי הטו"ר ושם בדברי הטו"ר מפורש הדבר יותר וז"ל בס"ה ושטר העשוי בערכאות של גוים ושטר של כותי נקנים ג"ך בכתו"מ ולא אמרינן דלחשיב כמלוה ע"פ שאינה נקנית אלא במע"ג דשטר העשוי בערכאות אם עשוי כתקנו גובין בו אפילו ממשעבדי וכתב ידו נהי דלא חשיב כשטר לגבות בו מן המשועבדין גובין בו מבני חרי עכ"ל הרי לפניך דלדעת הטו"ר מריה דהאי דינא לא מצא כח בכת"י שתהיה לו קנייה בכתו"מ אלא בשביל שיש לו כח לגבות מבני חרי והגם דאיכא למימר דרבינו הטו"ר הוא מכת הסוברים דאין הלוה יכול לטעון פרעתי כנגד הכת"י כמו"ש בס' ס"ח יעו"ש עכ"פ דון מינה ואוקי באתרין לדידן דקי"ל כשטת מר"ן דיכול לטעון על הכת"י פרעתי א"ך לא עדיף ממלוה ע"פ אם לא שיהיה באופן שיכול לכפות את הלוה ליפרע ממנו מבני חרי והיינו שיהיה תוך זמנו אי אם יש בו נאמנות הלאו הכי כתב יד שאין המלוה יכול ליפרע בו מבני חרי הדר דינו כדין מלוה ע"פ שאין לה קניה כי אם בכתו"מ ובזה יבוא על נכון למה הטו"ר מכנה הכת"י בלשון שטר הואל וס"ל דדינו כדין שטר לגבי בע"ח ומטעם זה נקט מר"ן ג"כ לשון זה כדי לומר לך דבעינן כתב יד שיכול לגבות בו כדין שטר לפחות מבני חרי ואל יקשה בעינך דהוה ליה למר"ן להשמיענו חדוש זה ולפלוג ולתני בדידיה דכתב יד בין שיש בו נאמנות או לא לזה יש להשיב דלא הוצרך להשמיעינו חדוש זה דממלת שטר של כת"י דכתב כאן תדקדק זה וכל שאין לו דין שטר לגבות מבני חרי פשוט דדינו הוא כדין מלוה ע"פ שאין לה קנייה כי אם במע"ג כל זה נראה לענ"ד לדקדק מדברי הטו"ר ומר"ן:

וכעין דקדוק זה מצאתי ראיתי להרב כמוהרי"ע זלה"ה בספרו הבהיר בני יהודה ספ"ט שנשאל בכת"י שהוא כתוב בו וז"ל מא"ע עצמי החו"מ וואיין אנא מלזום נעטי לפלוני סך כו"ך אדי כא יסאל לפלוני וכו' עבד השם פלוני עכ"ל הכת"י והשיב הרב כתב הרמב"ם בהלכות מכירה בפי"א והביאו הש"ע בס"מ דמחייב עצמו וכו' כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה וכו' או שאמר לו בפע"ד הריני חייב לך מנה בשטר עכ"ל והכריח שם הרב מדקאמר הרמב"ם תיבת בשטר נראה דוקא כשיהיה הכת"י בלשון השטר הע"ע ע"ע פלוני ואמר לנו שאני חייב לפלוני מנה אבל אם היה כתב יד בעלמא בלשון המתחייב לא מהני לחייב האדם בדבר שאינו חייב עכ"ל:

הרי לפניך דהרב מוהרי"ע זלה"ה מדקדק מילת בשטר וממנה יצא הדין הנז' וא"ך גם אנן בדידן יכולים לדקדק ולומר דמלת ושטר הכת"י וכו' דכתב מר"ן נימא להכי כתב מילת ושטר כדי לומר דבעינן כת"י שיהיה כשטר שיפרע בו לפחות מב"ח דהיינו שיהיה בו הנאמנות וא"ך האליטרא הזאת שאין כתוב בה נאמנות נימא דלא הוי עליה שם שטר ולא יהנה בה קנין כלל:

אלא דאחר החיפוש מצאתי להרב אחרון בספרו גור ארי"ה דף רכ"ג שכתב על דברי הרב הנז' דאחר המחילה מכבודו דראיותיו אינם מוכרחים ודחה אותם אחת אל אחת יעו"ש והביא אח"ך הרב גו"א הנז' ראיות חזקות לדבריו מדברי הרשב"א סכ"ו ומדברי הרשב"א המובאים בחומ"ש ס' ס"ו בב"י מחודשים מג' ומדברי מהריק"ש בספרו אהלי יעקב ס' ר"ט יעו"ש דהכריח בראיות ברורות דדקדוקו של הרב מוהרי"ע דדקדק מדברי הרמב"ם מילת בשטר לאו דקדוק יעו"ש וכן ג"כ ראיתי להרב מהרי הלוי זלה"ה בס' ס"ו סק"ט שכתב וז"ל כתב יד ישראל נקנה בכתיבה ומסירה טור מישרי"ם יעו"ש הרי לפניך דלא נקט בלישניה אלא כת"י של ישראל ולא קפד כלל לכתוב מלת שטר כלל שמע מינה דמלת שטר שכתב הטו"ר אין ממנה שום דקדוק כלל וראיתי להרב מש"ה או"ך סימן כ"ו שכתב וז"ל קי"ל דכת"י נקנה בכתו"מ כמו השטר ואע"ג שאין בחוב שכת"י שעבוד קרקע מכל מקום מבני חרי כמ"ש בטוש"ע סס"ו ובכת"י של גוים אי מהני אי לא מהני ביה כתו"מ מלשון בעה"ת שהעתיקו מר"ן בש"ע שם דנקט שטר הנעשה בערכאות של הכותים וכת"י וכו' משמע דבגוי שטר דוקא ובישראל אפילו כת"י או דלמא כי הדדי נינהו וכת"י אעכו"ם קאי או אישראל דוקא קאי הרב מהרא"ש עלה ונסתפק והרב מהרימ"ט ורבינו בצלאל ז"ל פשיטא להו דאף בכת"י של עכו"ם מהנייא מסירה עכל"ה הרי לך דלא נחלקו אלא בכת"י של עכו"ם אבל בשל ישראל כו"ע מודו ומדפליגי בשל עכו"ם ומודו בשל ישראל ממנו נלמד דכת"י של ישראל לאו בשיש בו דוקא נאמנות קא מיירי אלא אפילו בכת"י סתם שיכול לטעון עליו פרעתי דהא בשטרות העכו"ם מעולם לא נראה ולא נשמע לעולם שהם כותבים נאמנות בשטרותיהם ואין מחוק נמוסיהם כלל לכתוב דבר זה ועכ"ז נכנס במחלוקת. דלהרב מהר"א ן' ששון אינו נקרא נקנה בכתו"מ ולדעת רבינו בצלאל ומהרי"ט זלה"ה ס"ל הנקנה בכתו"מ וא"ך בדכותיה כת"י של ישראל שכו"ע מודו בו דנקנה בכתו"מ הוא אפילו אין בו נאמנות מודה ואין לדחות ולומר דאדרבה זוהי סברת החולקים דהיינו מטעם הנאמנות דלדעת הרב מהרא"ש דס"ל דכת"י של גוים שאינו נקנה בכתו"מ הוא משום דמסתמא אין בו נאמנות אבל של ישראל הואל וכתב הנאמנות אם היה בו נאמנות נקנה בכתיבה ומסירה ומטעם שכתבנו הואל ויכול לגבות מב"ח ואינו יכול לטעון פרעתי לא כן מהר"ר בצלאל וגם רבינו מהרי"ט ס"ל דאפילו במקום שאין בו נאמנות עכ"ז נקנה בכת"י וא"ך נימא זוהי טעם מחלוקתם. ואתיא מבינייא דאם אין בו נאמנות הוא במחלוקת ג"ך שנוי אפילו כת"י של ישראל ויכול המוחזק לומר קי"ל:

אלא דזה לא יתכן דא"ך הוא למה ליהו להני פוסקים לחלוק בין כת"י של ישראל ובין של עכו"ם לא הו"ל אלא לפלוגי בכת"י של ישראל שיש בו נאמנות לשאין בו נאמנות או בכת"י של עכו"ם שיש בו נאמנות לשאין בו אלא דפשוט וברור דחלוק זה אין ממנו לא ריח ולא טעם בספרי הפוסקים כלל והאמת יורה דרכו דכת"י דכתב הטוש"ע בס' ס"ו דנקנה בכתו"מ הוא כת"י סתם אפילו שאין בי נאמנות דיכול הלוה לומר פרעתי ויפטיר עכ"ז נקנה בכתו"מ:

ומה שכבר דקדקנו למה נקט הטו"ר והש"ע לשון שטר כת"י וכו' כבר הוכחנו מדברי הרב מהרט"ץ זלה"ה דאין זה דקדוק יעו"ש גם מה שכתב המר"ן בלשניה וכתב הואל וגובין בו מבני חרי בודאי לא נתכוון אלא להיכא דטען הלוה על כת"י לא היו דברים מעולם דקי"ל דגובה ממנו בע"ך כמ"ש שם בס' ס"ט בטוש"ע יעו"ש ולזה הוא מחשיב כשטר לענין לגבות מבני חרי אפילו אם יטעון פרעתי אין יכול לגבות ממנו עכ"ז מחשיב כשטר לענין להד"מ ולזה נתכוון לכתוב שטר כת"י וחשיב כשטר לענין אם יטעון להד"מ והעידים מעידים שזה כת"י וקם דינא אפילו אין בו נאמנות אלים כח הכת"י להיות לו קנין בכתו"מ:

וכל זה שכתבנו הוא לרווחה דמילתא דלגבי נדו"ד האליטרא אפילו אם הוה מצריכנן בכת"י דלא יהיה לו קנין בכתו"מ אלא אם יהיה בנאמנות עכ"ז האליטרא אלים כחה אפילו אין כתוב בה הנאמנות בפירוש עכ"ז כמאן דכתיבה דמי דהא ידוע ומפורסם ביני אומיי"א ועממיי"א דכל זמן שהאליטרא ביד הקונה אותה אין שום בריה יכולה להפיל אותה ארצה לא מי שמכרה ולקחה ולא מי שנשתלחה אליו לפורעה אין שום אחד מהם נאמן כלל לומר שפרע למי שלקחה ונשארה בידו אלא כל מי שהיא בידו כאלו אוחז חרב בידו ואין אומר ואין דברים וא"ך הואל ודבר זה מנהגה נהוג אין שום אחד יכול לומר פרעתי ודבר זה הרי הוא מפורש בדברי מהר"י אדרב"י זלה"ה בספרו דב"ר ס"ש ס"ב שכתב שאם מנהג הסוחרים שכתב ידם אינו נאמן לומר פרעתי הוי כשטר יעו"ש:

וכן ראיתי להרב מאמ"ר קדישי"ן בס' ס"ט סקכ"ו שכתב משם כנה"ג וז"ל כתב חלופים דסוחרים שהדבר פשוט ביניהם שכל עוד שהכתב חלוף ביד הבע"ח אין נאמן לומר פרעתי הולכין אחר המנהג זה ואין נאמן לומר פרעתיך יעו"ש ועיין להרב תוש"י זלה"ה סק"ד שנשאל על אחד שנשתלחה אליו האליטרא לפורעה ויצאה מתחת ידו בלי חתימת המקבל המעות ומקבל המעות כבר מת ופסק שם הרב ואותו המוציאה מתחת ידו אין בדבריו כלום הואל ואינה חתומה בחתימת יד המקבל שקבל המעות ופסיק ותני לה הואל ומנהגה נהוג בין הסוחרים שאין הפורע נותן דמי האליטרא אלא אחר חתימת המקבל וזה שיצאתה בלי חתימת המקבל פשוט דלא נפרעה. אלא על ידי מעשה באה ליד מי שנשתלחה אליו יעו"ש א"ך מכ"ש לנדו"ד שעודה ביד הקונה אותה: שוב ראיתי בס' מש"ה מערכת ך' אות כ"ג שכתב הדבר בפשיטות וז"ל אליתר"א די קאמבי"ו אפע"ג דקי"ל כמ"ד דבחוב שכת"י הלוה אי טען פרעתי נאמן אבל בליטרא דינה כשטר גמור לפי מנהג הסוחרים מהרשד"ם ח"מ ס' צ"ו ומהר"י אדרב"י ס' ד"ת כנה"ג סנ"א והרב משא"מ יעו"ש:

איך שיהיה מכל דברי הני רבוואתא המובאים יתברר לך דהאליטרא אלים. כחה יותר מכת"י ואפילו במקום דלא הוה כתו"מ בכת"י אלא במקום שאינו יכול לומר פרעתי הרי בהאליטרא כן ובפרט כבר בררנו דאפילו בכה"י שאין בו נאמנות אלים כחו גם להקנות בכתו"מ:

ומעתה חל עלינו חובת הביאור הני ליטראת שדרכם הוא אם היתה מעקרא קנויה בשם ראובן ורוצה למוכרה לשמעון זה דרכם במכירתה לוקח ראובן האליטרא מגבה וכותב בה ליטרא זו יפרע בה שמעון וחותם ראובן שמו ותו לא מידי. אם כתיבה זו נקנית בה האליטרא לשמעון או לא:

הנה דבר ידוע דאותיות אינם נקנים אלא בכתו"מ כמו שבא הדבר מפורש בטוש"ע ס' ס"ו ולא מצינו קנין לשטרות אלא שני קנינים המפורשים בס' הנז' ואחד מהם הוא מ"ש מר"ן בס"א דימסרו לו את השטר ויכתוב לו בו קני לך האי שטרא איהו גופיה וכל שעבודא דאית לי ביה יעו"ש ותיקון השני הוא שכתב מר"ן ג"ך סע"י דאפילו אין השטר בידו שיקניהו לו במסירה יכול להקנות לו אא"ק ואגבן יזכה לו שט"ז בכל מקום שהוא אכן בתנאי שיאמר לו קנה לך האי שטרא איהו גופיה וכל שעבודא וכו' זהו תיקון השני תו לא מידי ואיך לכאורה נראה דכתיבה זאת שכותבים במכירת האליטרא לא מהנייא כלל הואל ואין בה כתיבת קנה לך האי שטרא וכו': אכן לקושטא דמלתא מכירה זאת אלימא וחזקה היא ואין מי יכול לבטל המכירה זאת דכשהלכה רופפת בידך הליך אחר המנהג ומצינו מנהג זה ג"ך ידוע לכל באי עולם דקנין האליטרא הוא בכתיבה זאת ואדרבא אם יהיה כתוב איזה דברים אחרים במכירת האליטרא יותר מזה הדברים שכתבנו שכותב בה המוכר אדרבא על זה נאמר כל המוסף גוריע ומפסיד הענין וא"ך הוא הואל ומנהג ידוע דמכירתה כך הוא חזר דינא לדינא דגמרא בפרק איזהו נשך דף ע"ד אמר רב פפא משמיה דרבא האי סטומת"א קנייה למאי הלכתא למ"ש פר"ע ובאתרא דנהיגי למקני קני וכו' ופסקוה כל הפוסקים והוסיף על זה רבינו הרא"ש והביאו הטו"ר ופסק מר"ן בס' ר"א ס"ב וז"ל כל דבר שנהגו התגרים לקנות כגון על ידי שנותן לו פרוטה למוכר או על ידי שתוקיע לו כפו או במקום שנוהגים הסוחרים למסור המפתיח וכן כל כיוצא בזה ע"ך הרי נתברר דאפילו בדבר שאינו קנין אם המנהג לקנות בו הוי קנין ודבר זה מפורש בכמה מקומות וממנו נלמד לנדו"ד הואל ומנהג כל באי עולם שקניית האליטרא כך הוא בודאי דכתיבה זאת אלים כחה למשויה קנין גמור:

ושוב ג"כ ראיתי הדבר מפורש ג"כ להרב מ"ק ס' ס"ט סק"ה שכתב וז"ל כתב הממרמו"ת שנהגו בפולוניא שחותם מצד אחד וצד השעבוד מצד השני יש לו דין כת"י גמור בנאמנות בכל יפוים שבעולם והו"ל כל המוצאו יש לו רשות לתובעו ונקנה במסירה בלי כתיבה שכך נהגו ע"פ תקנת כל המדינית והארצות יעו"ש מכאן תלמוד לנדו"ד:

ועדיפא מזה נראה דמצד הדין עצמו בהאליטרא די והותיר במה שכתוב לו המוכר זה האליטרא יפרע בה פלוני ותו לא מידי וטעם כעיקר הוא דהנה ידוע דכשכותב הסוחר האליטרא למי שנתן לו המעות הכי כותבים בה ליד פלוני נחבך תדפע על לוורדין די פלוני כו"ך וכו' וחותם שמו הסוחר שקבל המעות וא"ך בכתיבה זאת שכותב הסוחר הראשון לוורדין די פלוני הדר דינו ממש לדינא של הרב תרומ"ת הדש"ן שהביא הרב"י בס"ז מ"ח סל"א וז"ל כתב בתרומ"ת הדש"ן דשטר שכותב בו שהוא משעבד עצמו למלוה ולכל מי שיתבעינו בשטר ההוא יכול למוכרו לחבירו בחליפין או במסירה בלי כתיבה והביא ראיה לדבריו ואינם ברורים אצלו עכ"ל ופסקם מור"ם לדברי ת"ה הנז' בס' ס"ו ס"א יעו"ש וא"ך גם כאן הואל וכותב בו על לוורדין די פלוני הוי כאלו מחייב עצמו לכל מי שמוציא ליטרא זאת עליו והוי כאלו אומר לחבירו יש למי שמוציא האליטרא הזאת עלי סך כו"ך ותפרענו עלי נמצא דהאליטרא מי שמוכר אותה תחילה כאלו הוא מודה ומחייב עצמו למי שתהיה בידו ומוציאה ובזה במסירה לחוד סגי בלי כתיבת קני לך איהו וכל שעבודיה והגם דהרב"י כתב על דברי הת"ה שאין ראיותיו ברורים אצלו אין לנו לומר דדברים אלו נתכוון לחלוק עליו אלא הוי כמגמגם על ראיותיו אין לנו להניח ודאו של הרב תר"ה מחמת גמגומו של הרב"י ובפרט מור"ם פסקו ודאי דהכי נקטינן ומחויבים אנו לשתות בצמא את דבריו ע"ך נמצא כתוב אצלי ממה שכתבתי בזה והשאר נאבד לי וצוי"ם וימ"ן: הצעיר רפאל אנקאווא נר"ו:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה