שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן ז
שאלה מעיר טאנזא ודאר לבידא יע"ה במותב תלתא כחדא וכו' אתא קודמנא הר' שלמה ן' הרוס נר"ו ואחר האיום והגזום העיד ואמר באיין לילת אזמעא שעבר פסתא דליל חתא לסתא ונץ מ"מ עייטלו ראובן לילו ולמכלוף ן' חמו ועבאהום קראב לדאר שמעון וזבר בנת שמעון וואקפא פבאב אדאר דייאלהום וזאד ראובן לענדהא ועטאהא כאתם דדהב פידהא וכאן יקרא ומא ערפסי לעד הנז' אס כאן יקרא ומה פהמסי לקלאם די כאן יקול ראובן הנז' כלל והעיד העיד הנז' באיין ראובן הנז' קאל לבנת שמעון וואס מן כאטרך וואזבתו הייא וקאלתלו אייה ע"ך סוף עדותו של העד הנ"ז:
שוב העיד מכלוף ן' חמו הי"ו וקאל באיין מא עקלסי וואס לילת לכמיס שעבר אוו לילת אזמעא שעבר פסתא דליל מ"מ עייטלו ראובן הנז' ליה ולשלמה ן' הרוס ועבאהום קראב לבאב דאר שמעון וזבר בנת שמעון וואקפא פבאב דארהום וזאד לענדהא ראובן הנז' ועטאהא כאתם דדהב פוסט ידהא וקאלהא הרי את מקודשת וסי ק'למא אוכרא מא שמעם מנו כלל לאיין כאן מדהוס פהאדיסי די עמל ראובן וסקסינאה אח"מ פעמים שלש וואס קאלהא מקודשת לי וכו' וואזבנא מכלוף הנז' באיין מא סמעסי לק'למא די לי וכו' מא סמע גיר הרי את מקודשת דוקא ע"ך עדות מכלוף הנז' ובאו על החתום כהוגין יומי"ץ:
תשובה לזה תחלה וראש יש לחקור בקב"ע זו שלא בא כתוב בה שעשו דרישה וחקירה לעדים מה דינה דהגם שלא נתברר לנו אם עשו או לא עשו עכ"ז אחר שלא בא כתוב בהקב"ע שעשו יש לנו לדון שלא עשו דכן מצינו להרב החבי"ב באהע"ז הגהב"י סע"ב ס"ג שכתב ז"ל אפע"פ שנתקבל העדות בפני הדיינים מומחים כל שכתבו שקבלו העדות ולא כתבו שעשו דרישה וחקירה ואיומים כראוי מסתמא לא עשו דו"ח הרא"ם ז"ל בתשובה כ"ד הרא"ש בתשובה י"ט הרי לך דהיכא שאין כתוב לפנינו שעשו דו"ח דינינן ליה לא עשו:
אך כד דייקת בנדו"ד הרי בא כתוב שעשו איום וגזום כראוי וא"ך יש לנו לומר דהדו"ח בכלל האיום והגזים היתה ולא מעיט הכנה"ג אלא כמו שנתבאר בדבריו דהיינו שלא כתבו שעשו דו"ח ואיומים וכו' וא"ך בנדו"ד שבפירוש בא כתוב שאיימו וגזמו כראוי שוב אין לנו להסתפק ודאי עשו כהוגין: ומה גם הרי מצינו להרב"י באהע"ז סי"א שכתב ז"ל כתב הרשב"א אין בודקין עדי נשים בדו"ח בין לגרושין בין לקדושין דקי"ל כת"ק דר"מ וכו' ותשובה זו של הרשב"א פסקה מורם בהע"ז סמ"ב ס"ד ז"ל עדי קדושין אינם צריכין דרישה וחקירה אם לא בדבר שנראה בו רמאות ע"ך ועיין גם בש"ע אהע"ז סי"ז סכ"א שפסק כן יעו"ש וכתב הרב"ש שם בס' ע"ב סקי"ד דכן כתב הריב"ש ועיין בבד"ה וכן בתשובת ן' ששון סי"ז והנמק"י פרק אד"מ אע"ג דלאסור על בעלה בעינן דו"ח שם הטעם משום עגון או משום דין מרומה שהרי מכחשת וכן בעדי קדושין היכא דמכחשת בעינן דו"ח עכל"ה הרי לך חבל פוסקים דכלהו סבר"י מרנ"ן דלעדי קדושין א"ץ דו"ח זולת הנמק"י ס"ל דאם היא מכחשת בקדושין צריך דו"ח והגם שדברי הנמק"י אלו דכתב דהיכא שהיא מכחשת בקדושין צריך דו"ח במחלוקית הם שנוים כמו שיראה המעיין בכנה"ג סמ"ב הגב"י ס"מ ששם פסק אחר שהביא סברת הפוסקים דסברי דאם האשה מכחשת צריך דו"ח הוסיף וכתב ז"ל וכתב מהרח"ש שהריב"ש ז"ל חילק על זה וכ"ך מהר"א די בוטון ז"ל גם הוסיף וכתב דלדעת הרא"ם ז"ל ר"י והרשב"א והריב"ש ז"ל לא פליגי וכוונתו לומר דלדעת הרא"ם ז"ל דגם הרשב"א ור"י ס"ל דדעת הריב"ש דבמכחשת צריך דו"ח אבל מדברי הרב"י בחומ"ש סכ"ט נראה דפליגי וכ"ך בתשובה וסיים וכיון דאיכא פלוגתא מי יקיל ראשו בעדות ערוה החמורה נגד כל הני רבוותה ז"ל המצרכים דו"ח כמו בדיני נפשות וכ"כ הרב מורי בתשובה חאהע"ז סמ"ב דעדי גטין וקדושין צריכין דו"ח ולי נראה דאם מה שבאנו להצריך בעדי גטין דו"ח הוא חומרא להחזיקה בספק מקודשת חיישינן לדברי האומר שצרכין דו"ח ואם הוא קולא שבשביל שלא חקרו ודרשו העדים אין לחוש לקדושין חיישינן לדברי האומר שאין דו"ח בדיני גטין וקדושין והויא ספק מקודשת ובין הכי ובין הכי אם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם עכל"ה נקטינן מזה אפילו במקום שהאשה מכחשת איכא מחלוקית הפוסקים בעדים שלא נחקרו אם עדותם עדות או לא ולדעת הרב כנה"ג הרי הכריע דלעולם אזלינן לחומרא ואין מי שיכריע במקום ערוה החמורה וא"ך ממנו יוצא לנדו"ד אפילו נימא דעדים זו לא נחקרו עכ"פ יש לנו לחוש לסברת הפוסקים דלא מצריכם דו"ח אפילו אם תכחיש אלו העדים מכ"ש בנדו"ד שאינה מכחישתן כמו שהוגד לנו בזה ליכא מאן דפליג שיש לחוש לעדות זו והרי היא קיימת:
אך נשאר לנו לדקדק בהאי קב"ע שהעיד שלמה הרוס שזה הענין היה בליל ששי ומכלוף נסתפק אם בליל ששי או חמשי אי הוי הכחשה בחקירות דהא מצינו אפילו למאן דלא בעי דו"ח בעדי נשים הני מילי לכתחילה א"ץ לחקור אבל אי חזינן הכחשה בחקירות עדותן מגן שויא וכמו שראינו להש"ע שפסק באהע"ז ז"ך ספ"א ז"ל אין בודקין עדי נשים בדו"ח ואפילו אם הוכחשו בבדיקה כשרים עכל"ה ובודאי מדברי הש"ע אלו מוכח דדוקא בהוכחשו בבדיקות הוא דכשרים הא אם הוכחשו בחקירות ודאי דלא גרע מדיני ממונות דפסק הש"ע בחומ"ש ס"ל ס"ב ז"ל אע"פ שאין עדי ממונות צריכין דו"ח אם הכחישו זה את זה בדרישות וחקירות עדותן בטילה יע"ש וכן נמי כתב הרב חל"ם כאן בס' ז"ך סקט"ל ז"ל ואפילו הוכחשו בבדיקות כלומר פשיטא דאין צריך לחוקרן אלא אם חקרן והוכחשו בבדיקות מאחר שאין הכחשה מן החקירות שהזמה תלוי בהם עדותן כשירה עכ"ל הרי לך דהכחשה בחקירות פשוט דעדותן בטילה וכן כתב בכה"ג הגב"י ס"ו משם מהריב"ל יעו"ש וא"ך בנדו"ד שזה אומר בליל ששי וזה אומר איני יודע אם בחמשי או בששי לכאורה נראה דהוי הכחשה בחקירות דהא הכחשה בימים היא מהחקירות וכמו שבא כתוב בסמ"ע משם הגמרא דחקירית ודרישות הן שבעה ואחת מהנה באיזה יום מיום השבוע יעו"ש בסמ"ע חומ"ש ס"ל סק"ה וזה פשוט וכ"כ כנה"ג הגב"י סע"ב ס"ט ז"ל אמר האחד שהיה בשני בש' ואחד אמר בחמשי בש' הכחשה בחקירות הוא ועדותן בטילה רשד"ם אהע"ז סל"א יע"ש ואל תטעה לומר דלא אחשבינהו מהרשד"ם להכחשה אלא מיום שני ליום חמשי אבל מיום חמשי ליום ששי נימא דלא הוי הכחשה דעבדי אינשי דטעו זה אינו דהא הא דקי"ל דרישה בחקירות באיזה יום מיומי השבוע הוא לא שאני לן אפילו מיום ליום קרויה הכחשה ואפילו בשעות יע"ש בגמר במקור הדין אלא דמהרשד"ם מעשה שהיה לפניו כך היה שאחד העיד בשני ואחד העיד בחמשי ויעו"ש בשם מהרשד"ם בטעם הדין דמחלק בעדות זה אומר מנה הלוה לו ביום פלוני וזה אומר מנה הלוה לו בזמן אחר שמצטרפין לדיני. זה אומר נתקדשה ביום שני וזה אומר נתקדשה ביום חמשי דעדותן בטלה לגמרי ויהיב טעמא דשם מדין צרוף אתינן עלה דאתייא מבינייא מנה יש לו בידו אבל הכא בעדות קדושין הגם שנניח שזה קדשה לפניו ביום שני וזה קדשה לפניו ביום חמשי עדותן בטילה דלכל דברי כל אחד ואחד אין כאן קדושין בשני עדים וא"ך מטעם זה ליכא לפלוגי בין אחד אומר ביום שני ואחד אומר ביום חמשי לאם היה אחד אומר ביום חמשי ואחד אומר ביום ששי הכחשה מקרייא וא"ך לכאורה נראה דהוי כמוכחשין:
זה אינו. האמת הוא שאין כאן שום הכחשה דהא באמת מכלוף זה אינו ברור לו שבליל חמשי ממש הוה המעשה אלא ספוקי מספיקה ליה משום ששכח ובאמת יכול להיות שכדברי שלמה ן' הרוס כן הוא שבליל ששי היה המעשה ואין כאן הכחשה כלל:
גם מה שהעיד מכלוף ששמע הרי את מקודשת ושלמה לא הבין מה היה אומר גם זה נראה פשוט דלא נכנס בסוג הכחשה דאיכא למימר דהאמת הוא כמו שאמר מכלוף ושלמה הוא דלא הבין מה היה אומר או משום שאין לו ידיעה בלשון הקודש או אפשר מכלוף היה עומד קרוב לפני ראובן ומכח זה שמע לא כן שלמה הרוס היה עומד רחוק קצת ובשביל זה לא שמע וא""ך אין כאן מקום להכניס דבר זה בסוג הכחשה דהגם שמצינו מחלוקית הפוסקים בזה דלדעת מהרשד"ם ס"ן ובס' צ"ט ומהריק"ש ס' צ"ט ג"ך והרבה פוסקים אחרים מצינו להם שכתבו דבמקום דאיכא שני עדים בקדושין ואחד אומר שמע ואחד אומר לא שמע לא הוו מכחשי זה את זה דאמור זה שמע וזה לא שמע וא"ך לדעת הני פוסקים פשוט דבנדו"ד ליכא הכחשה:
אלא אפי' לפי מה שראינו באמת להרב"י בחומ"ש סכ"ט שכתב משם הגהו"ת המרדכ"י דסנהדרין דאם העדים בתרוויהו כי הדדי נינהו כי אמר אחד לא ראיתי הו"ל כאומר לחבירו לא ראית והו"ל הכחשה ע"ך ודין זה פסקו בש"ע חומ"ש כ"ט ס"ג יע"ש וראיתי להכנה"ג שם הגב"י סקל"ו ז"ל דהדין שיש בראיה יש בשמיעה אם האחד אומר שמעתי ואחד אומר לא שמעתי וכן מתברר מדברי מהר"ח באסן ז"ל הובאו דבריו במהרשד"ם חאה"ע פ"ח ומהרש"ך ח"א סכ"ח ובהר' בצלאל ז"ל עכ"ל וא"ך הרי לפניך דאפילו זה אומר שמע וזה אומר לא שמע דיינין להו כמוכחשין לדעת הני פוסקים עכ"ז בנדו"ד כ"ע יודו דלא הוו כמוכחשין דדוקא בזה אומר שמע וזה אומר לא שמע מה כוונתו לומר לא שמע היינו זה לא דבר מאומה וא"ך הוי הכחשה לזה שאומר דבר דאלו דבר הו"ל גם לזה לשמוע וא"ך הוו מוכחשין אבל בנדו"ד הרי הוא מודה שלמה למכלוף שראובן המקדש היה לומד כמ"ש בקב"ע [כאן כא יקרא] וכו' אלא איהו ניהו שלמה הנז' הוא דלא הבין [אם כאן יקרא] ומה הכחשה יש בדבר יכיל להיות שהאמת הוא כמו שאמר מכלוף וגם הוא מודה לו אלא שמכלוף מידע ידע להבחין מה היה אומר ושלמה לא ידע וא"ך לא נכנס זה בגדר הכחשה ופשוט וכן ראיתי להרב ער"ך השולח"ן אהע"ז סע"ז שכתב בדין ע"א אומר שמע בקדושין ועד"א אומר לא שמע יעו"ש שאחר שהביא סברת הפוסקים לכאן ולכאן העלה לדינא במסקנתו ז"ל וא"ך אם הוזמנו שני עדים לקדושין במעמד אחד ועד"א אומר שמע שאמר המקדש הרי את מקודשת ואחד אומר לא שמע כלום הו"ל הכחשה עכ"ל מדקדוק לשונו זה שכתב בזה"ל ועד"א אומר לא שמע כלום משמע דוקא באומר לא שמע כלל וכלל הוא דהוי הכחשה אבל בכגון נדו"ד ששמע ולא הבין פשוט דלא היי הכחשה ופשוט:
עוד ראיה ברורה לזה דמצינו להרב כנה"ג סמ"ב הגב"י אות כ"ד שהביא על דברי תרומ"ת הדש"ן שהביא הרב"י דהיכא דהוו תרי סהדי אצל המעשה והאחד מעיד שנעשה קדושין בפניו ובפני חבירו אפע"ג דחבירו מכחיש מ"מ לפי דבריו של זה הרי הם קדושין גמורים אם האמת כדבריו וכו' על הדברים האלו כתב כנה"ג סקכ"ד ז"ל כתב הרב תומ"ת ישרי"ם ז"ל אפילו לדעת תרומ"ת הדש"ן אם אמר העד כמדומה לי שאחד היה עמי אינה עדות כיון שאינו אומר אותו בתורת עדות וכו' ועל זה סיים מדידיה הכנה"ג דבריו ז"ל אמר הכותב נדון הרב היה שהעד אחד אומר נתקדשה בפני וכמדומה לי שלוי היה עמי ונשאלו ללוי ואמר שאינו זוכר על זה השיב הרב ז"ל בפשוט שאין לחוש לקדושיו אלו מפני שהוא סבור דמה שאמר לוי שאינו זכור הוי כמכחיש ולעד"ן שיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דאפילו נימא כנדון הרב ז"ל אינה מקודשת כשהעד אחד מעיד בפניו ובפני אחר נתקדשה ושאלו לאחר ואמר שאיני זוכר אפשר שיש לחוש ונדון הרב ז"ל שאני דאיכא תרתי לריעותא שאומר השני אינו זוכר גם הא' אינו אומר אותו אלא כמסתפק אבל אם האחד אומר בפני ובפני האחד נתקדשה בודאי והשני אומר שאינו זוכר אפשר שיש לחוש ועיין בבאורי הסמ"ג דלא סתר בעל תרומ"ת הדש"ן סברא זו אלא כשמכחישו אבל כשאין חבירו מכחישו לא גם מדברי הרב המחבר נראה דלא דבר תרומ"ת הדש"ן אלא במכחישו אבל מדברי מהרא"י אדרבי בס' רצ"א מוכח דאפילו כשאינו מכחישו עכ"ל הרי לך מדברי הכנה"ג ומהפוסקים שהביא מוכח דלא מקרי הכחשה בין העדים אלא דוקא במכחישו ממש אבל באומר כמדומה לי לא הוי הכחשה וא"ך ממנו נקח לנדו"ד דהוא עדיפא מאומר כמדומה דהא בכאן מעיד הוא שהיה באותו מעמד גם ראה שנתן הטבעת לידה אך לשון הקידושין לא הבין אותם ויכול להיות כמו שאמר מכלוף אלא איהו לא הבין בזה נראה דאפילו מהר"י אדרבי שחולק באומר כמדומה לי וחשיב ליה הכחשה בכאן יודה וכמו דקי"ל בדברי הר"ן שאמר כל מאי דמצינן להשוות דברי העדים אפילו בדוחק מקיימין וכמו שפסק בחומ"ש סכ"ט ס"א יעו"ש ומכ"ש לכאן דלא דיינין ליהו כמוכחשין. שוב אחרי החפוש זכיתי ומצאתי סברא זאת מפורשת בס' אהל"י יעק"ב להרב מהריק"ש בס' ל"ח שנשאל בעדות שני עדים שהעידו בתורת עדות הלא המה כהר"ש והר"א ואחר האיום העיד הר"ש איך הרב ר' ששון הלוי הוציא כסף מחיקו ונתן הכסף ביד אסתר ואמר לו ולעד השני שהיה עמו הוו עדים שמקבלתן אשה זו לקדושין ואינו יודע אם אמר שמקבלתן או אם אמר שנותנם לאשה זו וגם אינו יודע אם היו הדברים האלו קודם נתינת הכסף או לאחר הנתינה והעד השני שהוא הר"א העיד שהלך הוא ור"ש הנז' עם ר' ששון והוציא ר"ש כסף ואמר להם הוו עדים שאני נותן אלו לקדושין לזאת האשה ואמר העד שאינו רוצה להטפיל בענין זה ונתנם לה והשיב הרב על זה ובסוף דבריו כתב זל"ה עוד יש גריעותא בדברי עד השני והוא מה שאמר שהזכיר המקדש מלת שאני והעד הראשון מכחישו בכך ונהי שלא הכחישו בלשון אומרו שמקבלתן או שנותנן וכן אם דבר קודם נתינת הקדושין או אח"ך שהרי אמר שהוא מסופק בכך ואין בשני דברים אלו הכחשה נראית לעד השני מ"מ במלת שאני מכחיש אותו הראשון בהדייא כמפורש בעדותו עכל"ה הרי לך בהדייא הגם שהרב הנז' חשיב למה שאומר העד הראשון לא שמעתי חשיבה הכחשה למי שאמר שמע עכ"ז במה שהוא מסופק אם אמר נותנם לה או מקבלתן לא הוי הכחשה הרי לך מבורר דנדו"ד שאמר שהיה לומד ואינו יודע מה היה לומד ודאי דלא הוי הכחשה:
שוב אחרי זאת עוד תהלי"ת זכיתי וראיתי ממש כעין נדו"ד בס' שמ"ש צדק"ה חאעה"ז ס"א שנשאל בשני עדים שאחד העיד באיש אחד שנתן טבעת ביד אשה אחת ואמר לה הרי את מקודשת לי ואחד אמר שראה האיש נתן הטבעת באצבע של אשה ואינו זוכר מה שאמר לה רק שמע מלת לך ועל זה השיב הרב בענין ההכחשה וכתב ז"ל ואת"ל דדין מרומה הוא כסברת מהרח"ש לפי שהיה המעשה בחשאי שלא בפני עשרה אפע"ך במה שאומר העד השני איני זוכר אינו מכחישו חבירו המעיד שאמר הרי את מקודשת לי וא"ך לא בטלה העדות גם אין לומר בין לי ולך הויא הכחשה אחרי שגלוי וידוע בעיני כל משכיל שכל מה שאנו יכולים לתקן לשון העדים שלא יהיו מוכחשין מתקנין ובנדו"ד שאחד אמר ששמע הרי את מקודשת ואחד שמע לך מאן לימא לן שלא אמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו שאני נותן לך ונמצאו דברי שניהם קיימים ומה ששמע זה לא שמע זה יעו"ש הרי לך מבורר יוצא לנדו"ד דאין כאן שום חשש הכחשה והמדקדק יראה דנדו"ד אתי במכ"ש מנדונו של הרב שמש צדקה ופשוט:
ומעתה הבוא נבוא לעקר הדין אם ע"פ עדים אלו מחזקין להבת הנז' מקודשת או לא הנה פשוט דעדות שלמה הרוס הנז' הואל ולא ידע מה היה אומר או לשון מתנה או לשון מקח וממכר או לשון שליחות ודאי עדותו כמאן דליתא דמי דאין כאן עדות קדושין כלל להכניסו בסוג עדות והגם שהעד השני ההוא שמע שאמר לה לשון הרי את מקודשת לא נימא הואל ואחד שמע נימא דשמיעתו של מכלוף תהני לראייתו של שלמה ונימא הואל ושניהם ראו הגם שלא שמע אלא אחד תהני אותה שמיעה של אחד להחשיבה מקודשת הואל ויש כאן שני עדי ראייה ונחשבה מקודשת בשני עדים זה אינו. האמת הוא דראייתו דשלמה הגם שהיה מצורף עמו מכלוף ומכלוף ראה ושמע עכ"ז ראיית שלמה בלי שמיעה מגן שויא דכעין זה ראיתי להרב ער"ך השולח"ן בס' מ"ב ס"ו בכעין זה באחד שקדש אשה בעדים ועד"א העיד שראה שנתן לה מטביע ואמר לה הרי את מקודשת לי והאחר אומר שראה הנתינה שנתן לה ולא שמע כלום מהקדושין והאשה מכחשת ואומרת שלא שמעה הקדושין אלא אמר לה קח וכתב הרב הנז' דאין לחוש לאותם קדושין והביא ראיה מדברי מהרימ"ט ואחר שהביא דברי מהרימ"ט מסיק וכתב זל"ה א"ך הכי נמי שעד"א אומר שמע הקדושין ועד"א אומר לא שמע הקדושין אלא ראה הנתינה והיא מכחשת אע"ג דאין הכחשתה כלום דשני עדים ראו הנתינה מ"מ כיון דליכא הודאה אין עד"א נאמן עליה מיהו אם העד האחד העיד שנתן לה המטביע אלא שלא שמע בטבעת זו ולא הרי את מקודשת לי הרי הוחזקה כפרנית נגד שני עדים וא"ך אע"פ שהעד שלא שמע הקדושין אין עדותו כלום כיון דעד"א ראה ושמע הקדושין חוששין לקדושין והוסיף עוד להביא ראיה מדברי מהר"ם פדאוו"ה זלה"ה דמסיק על זה וכתב ז"ל הכא נמי כיון שיש עדים שהיו כלם במעמד אחד ואחד מהם ראה שנתן לה המטביע אלא שלא שמע לשון הקדושין רק בטבעת זו והיא מכחשת כל העדים שלהד"מ כלל א"ך אין הכחשתו כלום וחוששין לעדות ע"א שראה ושמע הקדושין עכ"ל הרי לך מפורש דאפילו העד ששמע בטבעת זו הואל ולא שמע הרי את מקודשת חשבינן לעדותו לענין קדושין כמאן דליתא כלל אפילו היה במעמד חבירו ששמע כל הקדושין מראש וע"ס חשבינן לזה שלא שמט כי אם בטבעת כמאן דליתיה לענין קדושין ולא אהני אלא לענין הכחשה להחשיבה נתקדשה בעד"א ששמע וא"ך מכ"ש בכאן שלא ידע אפילו אות אחת ממה שהיה אומר ראובן המקדש להבתולה ודאי דעדותו כמאן דליתא ולא נשאר בידינו כי אם עד"א שהוא מכלוף דוקא:
וכן ראיתי להרב משחד"ר סמ"ב שנשאל באחד שראה ושמע הקידושין ואחד שמע ולא ראה ממש הנתינה וכתב הרב שם ז"ל ברם לענין העד השני ששמע שאמר מקודשת לי בטבעת זו אבל לא ראה הנתינה כלל וכששמע דברים אלו מפיו אז החזיר פניו לאחוריו וראה אותו קם ממה שהיה נוטה עליה בזה אתאן לפלוגתא דהרשב"א והמרדכ"י בפרק האומר בשם הרא"ש והרשב"א כתב באחד שאמר לה התקדשי לי באתרוג ולא ראו העדים הנתינה אע"פ שאח"ך ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אינה מקודשת דעדי ראיה וידיעה בעינן וא"ך הכא אינה מקודשת ואין לחלק בזה בין עד"א שלא ראה לשני עדים שלא ראו עכל"ה הרי לך מדבריו ג"ך דבמקום עד"א ראה ועד"א לא ראה אותו העד שלא ראה עדותו כמאן דליתא וכאלו אינו לענין קדושין:
וכן אחר כן ראיתי ג"ך להכנה"ג סמ"ב הגב"י סק"ח שכתב ז"ל אפילו למ"ד הכחשת האשה בעד"א מהנייא ה"מ כשלא היה אלא עד"א אבל אם היו שנים ולא היתה האשה רואה כי אם לאחד אפע"פ שאינו מועיל לענין קדושין ומועיל לענין הכחשתה אינו כלום לגבי שנים שקדשה ולמאן דחיים לקדושי עד"א יש להחמיר מהר"ם פאדווא ומהר"י ח"ן הובאו דבריו בתשובת ה"ה וכו' עכ"ל הרי לך גם מזה תקח דעדות שלמה הרום לענין קדושין כמאן דליתא אפילו היה מצורף שם מכלוף ומכלוף שמע הואל ושלמה לא שמע כדאבעי ליה עדותו לענין קדושין כאלו אינו כלל וא"ך לא נשאר בידינו כי אם עדות מכלוף דוקא:
ומהשתא נחזי אנן דהואל ואין כאן כי אם עד"א בקדושין אלו אי חיישינן לקדושין אלו או לא הנה דין זה דקדושי עד"א הוא מחלוקית הגדולים שמצינו לרבינו הטור בס' מ"ב כתב ז"ל המקדש שלא בעדים ואפילו בפני עד"א אינם קדושין ואפילו שניהם מודים בדבר ובספר המצות כתב שחוששין להקדושין להצריכה גט עכ"ל וכתב הרב"י דכן פסק הרי"פ והרא"ש והרמב"ם אבל הסמ"ג הוא דפליג וכתב הרשב"ץ דאפילו הסמ"ג דחייש לעדות ע"א לא חשש אלא דוקא כששניהם מודים אבל אם יש הכחשה ביניהם לא וכתב עוד שאין דברי הסמ"ג נכונים בזה וכ"ך הרשב"א לאחד מן התלמידים שהיה רוצה לסמוך על הסמ"ג בזה מי סאנו הגאונים והרי"פ והרמב"ם וכל הגאונים וכל האחרונים שאתה מחמיר על עצמך מכל אלו עכ"ל והוסיף עוד הרב"י וכתב דמהרי"ק כתב ששוו כל הפוסקים בזה זולת הסמ"ג וכו' יעו"ש וכן מצינו למר"ן בקצר סמ"ב ס"ב שפסק כדעת הני חבל נביאים דקדושי ע"א אינם קדושין אך ראינו למור"ם שחשש לדברי הסמ"ג וכתב ז"ל ויש מחמרים אם מקדש לפני ע"א אם שניהם מודים ע"ך ואנן בדידן הגם דלכאורה נראה דאין לנו אלא דברי כל הני חבל נביאים גדולי עולם קמאי ובתראי כלהו סבר"י מרנ"ן דקדושי עד"א לית בהו ממשא זולת הסמ"ג דיחידאה הוא וראוי לנו לפסוק כוותיהו ומה גם דמר"ן דקי"ל כוותיה הכי פסיקא ליה לכאורא מדבריו לא נזוז ועדיפא מזה ראיתי לרב אחרון חביב מהרש"א במשחד"ר שכתב זל"ה אלא שרוב הפוסקים ז"ל ראשונים ואחרונים פסקו דאין חוששין לעד"א וכתב הרב משפטי שמואל שכן דנים כל בתי דינין אשר ראינו ואשר שמענו שומעם כמ"ש כנה"ג סמ"ב בהגהו"ת ע"ש שהאריך וכן היה דן מ"ו א"א ז"ל וכן היה אומר כמה פעמים ה"ה כמוהר"י הכהן נר"ו שבעיר הזאת אין חוששין לע"א בקדושין כלל עכל"ה של מוהרש"א זלה"ה ואך נראה לכאורה דמפסק זה לא נזוז:
אלא דכנגד זה ראיתי להרב ער"ך השולח"ן שהביא נגד זה קצת פוסקים דחיישי להסמ"ג יע"ש שאחר שהביא סברת הרבנים דחיישי להחמיר כסברת הסמ"ג סיים על זה וכתב ז"ל ומי יקיל ראש נגד הני רבוותא באיסור ערוה וכבר כתב הלכות שמחת יו"ט סמ"ה דכלל מסור מפי סופרים וספרים דלענין איסור ערוה יש לחוש לכל הסברות וגם אנו שקבלנו עלינו הוראת מר"ן הב"י לענין אסור ממון באיסור ערוה מחמירים בכל הסברות לכתחילה כשאין עגון בדבר והילך הרב כנה"ג בתשובה בס' עדו"ת ביעק"ב סי"ז ובתשובת בע"י חי"י ח"מ סי"ג וסט"ו דאין להקיל בעד"א אם לא יש רעותא אחריתי עכ"ל א"ך נקטינן מזה דהגם דרוב הפוסקים קמאי ובתראי אזלי דלא כסמ"ג ומר"ן אף עמהם מ"מ בדין זה של ערוה החמורה יש לנו לחוש לסברת המחמירים שהיא דעת הסמ"ג וסיעת מרחמוהי רבנן בתראי דחשו לסברתו כמש"ל יש לחוש לעדות עד זה לפי מה שקדמה לנו ידיעה שאין המקדש והמתקדשת מכחשין לעד זה:
אלא דמצאנו ארוכה ומרפא גם לבטל עדות מכלוף זה הואל ומצאנו לו רעותא בעדותו שמעיד שהמקדש אמר הרי את מקודשת ותו לא מידי ומצינו גם בדין שכתב הטור בס' ז"ך סי"א כתב דאם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום וכתב הרב"י שם דכן היא דעת הר"ן דמתמה על מאן דסבר דהגם דקי"ל ידים שאינם מוכיחות לא הווין ידים בגטין וקדושין אזלינן לחומרא והויא ספק מקודשת והר"ן ז"ל דחה דבריו וכתב דלא הוו קדושין וכן דעת הרא"ש והרב המגיד משם הרמב"ן והרשב"א ורבינו ירוח"ם כתב שכן נראה דעת הרי"פ והרמב"ם דכל שלא אמר לי אין חוששין אלה היו דברי הרב"י וכן פסק בש"ע סז"ך ס"ד אלא דמצאנו למור"ם שאחר שכתב על דברי מר"ן וכן עקר הוסיף וכתב אבל יש מחמירים ואומרים דהוי קדושין ע"ך והוא מתשובת הרמב"ן והרשב"א וסיעתם יע"ש ואנן בדידן הגם שבאמת ראוי לנו להחמיר במקום ערוה החמורה לסברת המחמירים וכמש"ל משם הרב ער"ך השולח"ן משם הרב שמחת יו"ט עכ"פ היינו דוקא לא נחלקו אלא במקום דאיכא שני עדים המעידים שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי בזה הוא דיש לחוש לסברת המחמירים אבל בכגון נדו"ד דאין לפנינו בעדות קדושין אלו כי אם עד"א והוא מכלוף הנז' הואל ועדות עד"א אינו אלא משום חומרא בעלמא הוא דחיישינן ליה נגד סברת הרבה פוסקים ומר"ן א"ך דיינו במקום שיעד שהיו הקדושין בידים המוכיחות דהיינו שאמר הרי את מקודשת לי אבל בכגון נדו"ד שאין ידים מוכיחות אפילו המחמירים יודו דאין קדושין אלו קדושין וסברא זו אפילו מצד עצמינו יש לדון לה הכי הואל ודינא יתיב וכללא כייל לן מן הגמרא והפוסקים דיש לנו להתיר אסור תורה מכח ספק ספיקא ולא נצרכה אלא אפילו במקום שאינו מתהפך לדעת הרבה פוסקים עיין כל זה בס' כנה"ג אהע"ז סס"ח בהגה"ט אות כ"א ששם אסף איש טהור כל הדעות ועשה מערכה מול מערכה ובכן כ"ע יודו שהרי נמצא כאן ס"ס המתהפך ונוסף עוד ספק שלשי דהיינו מתחילה יש לנו לומר דשמא הלכה כהפוסקים דס"ל דעד"א בקדושין אין חוששין לו ואת"ל דקי"ל חוששין דילמא הלכה כמאן דסברי דאם לא אמר לי אין חוששין לקדושיו וס"ס זה הרי הוא מתהפך ויצאנו כל הדיעות והדר אמרינן ואת"ל דהלכה כתרוויהו דעד"א קדושיו קדושין וגם היכא דלא אמר לי דהוו קדושין איכא למימר הני מילי היכא דלא נצטרפו הרעותות אבל במקום שנצטרפו הרעותות דהיינו לא היו הקדושין אלא דעד"א וגם לא אמר לי דילמא מודים כל הפוסקים דאין הקדושין קדושין:
הן אמת דס"ס זה אינו בקדושין עצמן דבכאן הרי העד אחד מעיד שקדש אך לא אמר לי וא"ך אין החששה בגוף הדבר בקדושין עצמן אלא כמאן נקטינן וא"ך הוי הס"ס במחלוקת הפוסקים והואל והס"ס הוא מכח מחלוקית הפוסקים יש לנו להסתפק בדבר דהגם דראיתי להרב בס' משכנות הרועים אות ס' שכתב דמהרשד"ם חאהע"ז סל"א פסק דעבדינן ס"ס ממחלוקית הפוסקים יע"ש וכן ראיתי להרב הלק"ט בס' קט"ו שכתב ז"ל אם מחלוקית הפוסקים חשיב ספק. תשובה הפוסקי' אחזו שער ועושין ספק והכי מסתברא עכ"ל יע"ש אלא דכנגד זה ראיתי בס' פחד יצחק שהביא משם מהריב"ל שבכמה תשובות מסופק אי עבדינן ס"ס מסברת הפוסקים ויש מקומות שכתב דעבדינן ס"ס מפלוגתא דרבוותא וכתב הרב הנז' דהר"י הלוי כתב דמהריב"ל ספוקי מספיקה ליה והן ולאו ורפיא בידיה יע"ש עכ"ז הרי הרב שם הוסיף וכתב דמהריב"ל הגם דבס"ס מספיקה ליה שם שם בס' ל"ג פסיקא ליה דהיכא דהוו תלת ספיקי עבדינן ס"ס אפילו להוציא מן המוחזק יעו"ע וכן הביא דבריו הרב כנה"ג חומ"ש שכ"ה ספ"ד ז"ל תלתא ספיקי אפילו בפלוגתא דרבוותא מפקינן מן המוחזק מהריב"ל ומהראנ"ח שם הן אמת דראיתי לו שם להכנה"ג שאחר שהביא סברת מהריב"ל ומהראנ"ח הוסיף עוד וכתב ז"ל אבל מדברי משפ"ט צד"ק נראה דלמ"ד דבס"ס אין מוציאין מיד המוחזק הוא הדין בתלתא ספיקי וכן כתב מהרח"ש והר"י הלוי וכן כתב מורי הרב ז"ל וכיון דאינהו סברי דאפילו בתלתא ספיקי דמציאות לא מפקינן מיד המוחזק כ"ש בתלתא ספיקי דרבנן וצריך לומר דמה שכתב מהריב"ל בתלת ספיקי בפלוגתא דרבנן מוציאין מיד המוחזק נמשך לו ממה שהסכים בקצת מקומות מספריו דתרי פלוגתא דרבוותא ס"ס הוו דאלו למה שכתב בקצת מקומות דשום פלוגתא דרבוואתא חד הוא מה לי חד מה לי תלתא ספיקי וכל פלוגתא דרבוותא לספיקה חדא חשיבה:
אלא דרואה אנכי הגם שהרב הנז' כתב כך אין להניח ודאו של הרב מהריב"ל ומהראנ"ח מפני ספיקו של הרב הנז' ומה גם הרי הרב החבי"ב הנז' אחר שכתב כן באות פ"ד חזר עוד שם באות פ"ה וכתב ז"ל תלת ספיקי בספק קדושין יש לסמוך עליהם בש' הדחק מהרב"ל ח"ב ס"ז ע"ך והגם שספר מהרב"ל אינו בידי לראות אם מלתיה זאת היא איירי בתלת ספקי במחלוקת דרבנן או תלת ספקי במציאות הקדושין עצמן פשוט וברור דבספיקא במחלוקת הפו' איירי חדא מדמצינו להכנה"ג כתבה סמוך לספ"ד ששם מדבר מענין מחלוקת בספיקא דפלוגתא דרבוותא בודאי גם סתמו כפירושו סיפא דומיא דרישא. ומה גם הדבר מוכרע ממקומו ודאי ספיקא בפלוגתא דרבנן איירי דאי הספק במציאות למה צריך תלתא ספקי וגם למה לא התיר אלא בשעת הדחק בלאו הכי כל איסורין אפילו איסור ערוה הרי הוא ניתר בס"ס אפילו למחמירים לא מחמרי אלא להיות מתהפך ותו לא מידי אלא ודאי לא דבר כאן מהריב"ל אלא בתלת ספקי במחלוקית דרבנן וא"ך הואל והרב החבי"ב הגם ששם לעיל בס' פ"ד כתב דלמאן דס"ל דספיקא במחלוקית לא הויא ס"ס ומאה כתרי ותרי כמאה א"ך לא הו"ל כאן לחזור ולהביא סברת מהריב"ל דבתלת ספקי בקדושין סומכין עליהם או לפחות הו"ל להעיד כאן ולומר וכבר כתבתי דלמאן דס"ל לא עבדינן ס"ס מפלוגתה דרבוותא לא נסמוך על זה וא"ך בודאי מדכתב כאן בסתם בודאי דדעתו לומר דיש לסמוך על דעה מהריב"ל בזה וכן ג"ך דין זה דמהריב"ל חזר וכתבו באהע"ז סס"ח סנ"ז ולא העיר עליו כלל א"ך בודאי לא קבעו אלא לסמוך עליו:
שוב ראיתי בס' הנחמד ישמ"ח לב לחד מרבני ירושלים שסמך על זה לעשות ס"ס מפלוגתא דרבוותא ועל זה סמך התירו יע"ש שוב ראיתי בס' משה"ר במ"מ אות נ"ט ששם נשאל בעדות קדושין ואחר השקלא וטרייא כתב בסוף הפסק וז"ל אלא שמצאנו ראינו שיש עוד שני רעותות בראותם הקידושין מצד הלשון ואפליגו בהו רבוותא והסכמנו מן אז והלאה כל דאיכא תלתא ספיקי בפלוגתא דרבוותא וכיוצא נפקא בלא גט כמסקנת הרב והרב קול בן לוי ושלחנו לדיין השואל דאי"צ גט עכ"ל וא"ך מכל זה נשמע דאפילו מצד עצמינו יש לנו להתיר נדו"ד הגם שהיא מחלוקית דרבוותא הואל ואיכא תלתא ספקי:
ואל תשיבני על זה דמי הביאנו להתיר מכח ס"ס הרי מצינו להרב פח"י אות סמ"ך שכתב משם הגאון זלה"ה דכי אמרינן ספיקא דרבנן לקולא או ס"ס לקולא הני מילי בדיעבד אבל לכתחילה בין חד ספיקא בין ס"ס לחומרא יעו"ש וכן ג"ך הבאנו לעיל משם כנה"ג שהביא משם מהריב"ל דתלת ספקי בקדושין יש לסמוך עליהם להקיל בשעת הדחק עכ"ל וא"ך מי הביאנו לבוא אל בית הספק ולעמוד לכתחילה להתיר מכח הספיקות שלשה המה מטיבי סעד: אלא דזה אינו צריך לפנים דבנדו"ד שעת הדחק מקרי דלא מלבד הטעם שכתב הרב"י בס' מ"ב משם מהר"ם דהמקדש בע"א לאו כלום הוא דאי מצרכת לה גט לחומרא נמצאת אתה פוסלה לכהונה עכל"ה גם ראיתי בס' ישמח לב פסק של רב אחר שכתב בסוף הפסק ז"ל וכי תימא מי יקיל ראש בערוה החמורה וא"ך הטוב טוב לתת גט מספק אכן בראותי להרב כנה"ג שהביא משם הרב משאת בנימין שכתב כל מקום שאינה צריכה גט אין לתת גט מספק שלא לפוסלה מן הכהונה ומשום פריצי הדור שלא יתנו עיניהם בבנות הארץ לעגנם ע"ש וכן כתב הרב שיח שדה משם תשובת הרשב"א דאין להחמיר משום שלא יהיו בנות הארץ מדרך כף רגל לפני פריצי הדור וכמ"ש הרשב"א בתשובה על תלמיד אחד שרצה להחמיר בכיוצא בזה וכעס עליו וכתב שהיא רעה חילה שיתעלל פריץ אחד על אחת מבנות החשובים כדי שיוציא ממון וכדומה ואם מפני חומרא חומרא דאתי לידי קולה היא לענין אם יקדשנה אחר או אם יקדש אחותה עכ"ל ולפי האמת הבחור הזה הנז' בנדו"ד הוא מפריצי הזמן עכ"ל הרב הנז' הרי לך דבמקום שיש כהאי סבות הנז' הוי כשעת הדחק ולא נצריכה גט נוסף על זה והוא טעם כעיקר דהמקדש הזה הוא מערי אפריקא שתחת מלכות צרפת והדבר פשוט אם נצריכה גט יתן כתף שוררת ואל בית אבותיו ישוב ויניחה אלמנות חיות וטעם זה אין לך דוחק יותר ממנו והובא טעם זה בס' דע"ת קדושי"ם אות ק' סז"ך ז"ל קדושין אין להחמיר לרווחא דמילתא להצריכה גט פן יתן כתף סוררת לעגנה וירחק נדוד תשובת הרש"ק משם הר"ם סו"ס פ"ג עכ"ל וא"ך ודאי דאין לך דוחק גדול מזה נקטינן מכל האמור אפילו אי לא הוה סברא זו מפורסמת היינו דנים לה מסברה דנפשין: אלא דאין אנו צריכים לכל מה שכתבנו שהרי הכל מפורש בתורתן של ראשונים הראשון לכל דבר שבקדושה הכנה"ג הגב"י סקל"ג בס' ז"ך דכתב ז"ל לא היו הקדושין כי. אם בעד"א אפילו למ"ד דיש לחוש לחומרא כל דלא אמר לי אפע"פ שאמר הריני אין לחוש לקדושיו הרש"ך ס"ב סקכ"ח ע"ך ובס' מ"ב ג"ך בהגהות ב"י כתב בס' קי"ד ז"ל אפילו למי שחושש בעד"א היינו דוקא כשהעיד המקדש אמר לי אבל אם לא אמר לי אין חוששין רשד"ם חאהע"ז סי"א והרש"ך קכ"ח כתב דאפילו העיד שאמר הריני נותנו לך בתורת קדושין דהוי דבור שלם לדעת הריב"ש אין כאן בית מיחוש עכ"ל הרי לך דאפילו מאן דחייש לעד"א דוקא במקום דאמר לי אבל במקום דלא אמר לי פשוט ליהו לפוסקים דאין כאן קדושין והגם דכאן המקדש והמקדשת מודים לדברי העד אין כאן קדושין דבלאו הכי עדות עד"א אינה כי אם במקום שמודים לדברי העד אבל אם אחד מהם מכחיש לדברי העד עדותו מגן שויא וכמו שבאמת כך פירש הרשב"ץ לדברי הסמ"ג בעל סברא זו דחייש לעד"א היינו דוקא שמודים לדברי העד יעו"ש בהרב"י שהביא דברי הרשב"ץ על דברי הסמ"ג וכן נמי פירש בדבריו מור"ם דפסק לדברי הסמ"ג וכתב בזה"ל סמ"ב ס"ב ויש מחמירין אם מקדש לפני עד"א אם שניהם מודים עכ"ל ואיך נדו"ד הגם ששניהם מודים עכ"פ בעינן עדות העד תהיה שלימה דהיינו להעיד שאמר הרי את מקודשת לי והואל ונמצאת רעותא שלא אמר לי אפילו הסמ"ג יודה כמ"ש הכנה"ג משם הרבנים הנז':
שוב ראיתי להרב ער"ך השולח"ן בס' ז"ך סק"ה ששם הביא מה שנשאל באחד שנתן פרוטה לפני עד"א ואחיך אמר לה האדו"ך קדושימ"ך ע"ך ועל זה כתב הרב באמצע דבריו ז"ל עוד אחרת לבטל הקדושין המקדש בעד"א רוב דעות הפוסקים דאפילו שניהם מודים אין חוששין לקדושיו וכן הכריע הרשב"ץ וכן פסק מר"ן וכו' ובכנה"ג בס' מ"ב כתב בשם מהרשד"ם דאפילו מי שחושש לקדושי עד"א היינו דוקא כשהעיד המקדש אמר לי אבל אם לא אמר לי אין חוששין וכו' הרי שאין כאן בית מיחוש אלה היו דברי הרב ערך השולחן הצריך לנו הרי לך דגם רב אחרון חביב הכי פסיק ותני ועל מי יש לנו להשען יותר מזה:
שוב ראיתי עוד להרב חת"ם סופ"ר בס' צ"ט שכתב ז"ל מצורף לכל הנ"ל שהעד לא שמע אמירת לי וה"ל ידים שאינם מוכיחות וכו' אפילו להמחמירים אם יש עוד צד להקיל מקלינן וכו' וא"ך הוא הדין נמי בנדו"ד אפילו בלי כל דברינו הנ"ל איכא תרי רובא להתירה דרובא לא חששו לעד"א ורובא ס"ל ידים שאינם מוכיחות לא הוו ידים על כן אתתא דא שריא עכ"ל וכן בא הדבר בספר משכנו"ת הרועי"ם מער' קדושין אות למ"ד שכתב כן יעו"ש בפסקת ועוד וכו' יעו"ש וא"ך שוב אין לפקפק דלא מצינו שום פוסק שיחלוק על סברא זו דקדושין בע"א במקום דלא אמר לי כנדו"ד שיהיו קדושין אלא לכ"ע לא הוו קדושין ותו לא מידי:
אלא דפש גבן לברורי עוד דהגם שכתבנו דאין כאן עדות בקדושין אלו אלא עדות מכלוף והוי עד"א כמש"ל עכ"פ עומד לנגדנו לדקדק מה חלוק יש בדין זה לדינא דפסק הש"ע אהע"ז סמ"ז ס"ג דאם זרק לה קדושין ואחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה לא תנשא ואם נשאת לא תצא ע"ך יכתב הרב"ש סק"ד דלא תנשא כיון דידוע לנו דזרק לה קדושין איתרע חזקת פנויה שלה כ"ך התוספ' משמע אם אין ידוע לנו בזרק לה קדושין אע"ג שאלו העדים אמרו שזרק לה מכחשין זא"ז אם היה קרוב לו או לה אוקמינן בחזקת פנויה ודלא כמשמעות הפריש"ה ולהר"ן אף בכהאי גוונא דאין ידוע לנו אם זרק לה קדושין לא תנשא משום דחיישינן שמא טעה זה שאמר שהיה קרוב והוא מפרש דהרמב"ם פ"ט איירי בהאי גוונא ע"ך וא"ך בנדו"ד לפי דעת הר"ן הרי שני עדים אומרים שנתן לה טבעת בידה ולפי עדות מכלוף לקדושין יהב לה ואמר לה הרי את מקודשת אך לשלמה הרוס הגם שראה הנתינה וגם הקריאה ספוקי מספקא ליה מה היה לומד וא"ך לכאורה נראה דנדו"ד עדיף מהתם דהתם העד השני אומר קרוב לו בודאי ולא נתקדשה אבל בכאן אינו מכחיש ודאי אלא אומר אינו יודע מה היה אומר וא"ך הוי כאלו אחד אומר קרוב לה ואחד מסופק אם קרוב לה וכאלו אומר איני יודע אם קרוב לה או לו וא"ך הדר דינא כאלו אנחנו מסופקים שמא נתקדשה בשנים והגם דלפי עדות מכלוף הרי לא אמר מלת לי עכ"פ חשבינן כאן כאלו נתקדשה בפני שנים ולא אמר מלת לי דחוששין לקדושין כמ"ש משם מור"ם סז"ך ס"ד וא"ך בכאן יש חשש דילמא קדושין הוו בפני שנים אלו ואזי אפילו נימא דלא אמר לי חוששין:
וכדברינו אלה נראה דכך הם הדברים שכתב הרב חלק"ת מחוק"ק סמ"ב סק"ה שאחר שהביא שם סברת תרומ"ת הדש"ן מסיק וכתב ז"ל ומשמע היכא דאיתרע חזקת פנויה דהיינו מודים שנתאספו יחד לקדש ואחד אומר בפני שנינו ואחד אומר לא נתקדשה הרי זה לא תצא לכתחילה דומה דאחד קרוב לה וכו' יע"ש:
וכן כעין דמוי זה ג"ך ראיתי בס' ישמ"ח ל"ב בסי"א בתוך הפסק שלו הביא לדברי מוהרש"ך בח"ב סל"ג שהביא לפוסק אחד שכתב ז"ל אפילו נניח שהיעד העד שלא אמר המקדש מלת לי אפילו הכי אשה זו היא ספק מקודשת כיון שאחד העיד שאמר מלת לי ועד"א אומר שלא אמר לי דמי הך מילתא לזרק לה קדושין אחד אומר קרוב לה ואחד אומר קרוב לו דאמרינן ספק מקודשת אלה היו דברי הרב הפוסק שהביא מהרש"ך תוך דבריו ואיהו ניהו מנ"ר מהרש"ך דחה דברי הפוסק הנז'. וכתב עליו דאין לדמות האי נדון לההיא דזרק לה דהתם טעמא דמילתא הוי כמו שכתבו המפרשים משום דעבדי דטעו בהכי ואפשר דהעד שהעיד שהיה קרוב לו טעה בהשערתו דאפשר שהיה קרוב לה אבל אם העד האחד אומר ברי לי שלא אמר לי אין כאן מקום לומר שטעה ואפשר ששמע מלת לי ע"ך הרי לך מדברי הרב הפוסק שהביא מהרש"ך הרי ס"ל דבמקום שאחד לא שמע מלת לי ואחד אומר שמע מלת לי הוי ספק כזה האומר קרוב לה וזה אומר קרוב לי וא"ך מכ"ש נדו"ד שבאמת שמע אך לא הבחין בודאי דראוי להסתפק יותר ולומר דדמיין לספק קרוב לו ספק קרוב לה ואפילו לדעת מהרש"ך שמדחה הדמוי של הרב הפוסק הרי לא דחה אותו אלא משום דהואל ואמר ודאי לא שמע לא שייך לומר בו שטעה אבל בקרוב אפשר שטעה בהשערתו אבל בכאן דאומר ששמע הלימוד ולא הבין אפשר אפילו מהרש"ך יודה דהוי ספק בההיא דספק קרוב לו או קרוב לה ולהצריכה גט:
אלא דרואה אנכי דנדו"ד לא דמי כלל לההיא ספיקא דאחד אומר קרוב וכו' אפילו כאוכלא לדנא דשאני התם שבאמת העדים הוזמנו לעדות קדושין ואפילו את"ל לא הוזמנו לעדות קדושין עכ"פ שמעו הקדושין שאמר לה הרי את מקודשת ומידע ידעי העדים תרויהו דלשם קדושין זרקו לה אך נדמה לא' שהיה קרוב לו בזה הוא דמן הספק הצריכוה גט אבל בנדו"ד שלמה זה מעיקרא לא הוזמן כלל לעדות קדושין כמו שמבורר מקב"ע שבשעה שמסר לה הטבעת תמהו מה זה ונוסף על זה ששלמה לא הבין מה היה אומר לה א"ך מהיכן ידע שלמה שיש כאן עסקי קדושין כלל או למתנה אכוון או לשם ענין אחר כדי לומר עליו שהוא עד בקדושין אלא שיש להסתפק בעדותו הואל ועדי קדושין בעינן ראיה וידיעה וזה לא ידע אין כאן עדות קדושין בדבריו לחול הספק בעדותו אלא הואל ולא ידע מדברי המקדש מאי קאמר עדותו כמאן דליתא ולא דימו הרב הפוסק שהביא מהרש"ך ספיקו לספק קרוב לה אלא בנדון דידהו הנז"ל דהוי אחד אומר אמר לי ואחד אומר שלא אמר לי דתרויהו מענין הקדושין אבל נדו"ד לא קרב זה אל זה כלל ובאמת נדו"ד הרי הוא מפורש יוצא בדברי הרב מהרשד"ם הביא דבריו הרב כנה"ג סמ"ב סקי"ז ז"ל אם היו שני עדים אלא שאחד אומר שאמר לי ואחד אומר שלא אמר לי אין חוששין לקדושיו משפט"י שמוא"ל ספ"ג הרש"ך ח"ג סל"ג וכתב דאפילו למד"א לקדושי ע"א אין לחוש אבל רשד"ם חאהע"ז כתב להחמיר אפילו למאן דלא חייש לקדושי ע"א ויראה דאם אין גם אחד שיעד שאמר לי והשני אמר שלא אמר כלום יודה מהרשד"ם להקיל עכ"ל הרי לך אפילו מהרשד"ם מודה באחד ששמע הרי את מקודשת דוקא ואחד לא שמע כלום דלא הוי קדושין ואינו מכניסו בספק לומר דשמא מה שלא שמע דילמא אשתלי ולא שמע ולהוי כספק קרוב לו או ספק קרוב לה אלא ודאי דלא דמיין כלל דדוקא אם היה העד מעיד שהיו הקדושין אלא שנסתפק אם היו כהוגין דהיינו קרוב לה הוא דהוי ספיקא אבל היכא דלא שמע מי הכניסנו לומר שהוא עד של קדושין כלל והגם דמהרשד"ם דבריו הם באומר לא שמע כלל ובנדו"ד שלמה מעיד שהיה לומד ולא הבין בודאי דחלוק זה איני מעלה ואינו מוריד דהואל ולא הבין הדר דינו ג"ך שאין לו עדות מהקדושין כלל וכמו שאמרן דילמא למתנה אכוון וא"ך לא הוי עד כלל ולא נשאר לנו אלא עדות מכלוף והואל והוא עד"א ולא אמר לי לית דחש לה:
והגם שמצינו להרב"ש בס' מ"ב סק"ז שאחר שהארי שם כתב לבסוף ז"ל ואם ע"א אומר בפני ובפני פלוני נתקדשה ואותו פלוני אינו כאן צריכים לחוש לעדותו והייני מ"ש בס' מ"ז ע"א אומר נתקדשה וכו' איירי לע"א אומר נתקדשה לפני ולפני ע"א וטעמא דעד"א מכחיש אותו אבל אם אינו מכחישו צריכים לחוש לדבריו עכ"ל וא"ך לכאורה נראה בנדו"ד הואל וה"ר שלמה אינו מכחיש למכלוף א"ך לכאורה מחזי דחשבינן לענין זה כאלו מכלוף מעיד שבפניו ובפני שלמה נתקדשה ושלמה הואל ואומר שאינו יודע א"ך להוי נחשב כאלו אינו לפנינו שיעד וכאלו הוא במקום אחר שפסק בו הרב"ש דחיישינן לקדושין גם זה אינו חדא דיש לנו להשיב דעד כאן לא אמר הרב"ש דבאומר לפניו ולפני ע"א נתקדשה והאחד אינו לפניו דחיישינן לקדושין היינו דוקא אם אמר העד האחד שלפניו נתקדשה קדושין גמורים שאמר הרי את מקודשת לי אבל בכגון נדו"ד שמכלוף אומר שלא אמר לי אפשר אפילו הרב"ש יודה אפילו לא יהיה העד השני לפנינו אין חוששין וא"ך אפילו נחשוב נדו"ד ששלמה לפנינו ואינו יודע מה שהיה המקדש אומר דהוי כאלו אינו לפנינו עכ"ז איכא למימר בזה יודה הרב"ש והגם שבאמת צריכים לחקור ולדרוש ראיות לזה כדי שלא להטריח עצמינו יש לנו דרך ארוכה ומרפא והיא טעם כעיקר והוא בנדו"ד פשוט וברור דאפילו הרב"ש יודה דאין קדושיו קדושין דהא נמי מילתא דפסק הרב"ש דבאומר ע"א בפני ובפני אחד נתקבלה דחוששין לקדושין לאו גזרה שוה או חוקה היא אלא הטעם הוא דחיישינן דילמא יום מחר או מחרתו יבוא גם הוא ויצטרף עדותו לזה העד וא"ך אגלאי מילתא שנתקדשה בשני לכך חששו דילמא כדברי זה שאומר בפניו ובפני אחד נתקדשה דילמא אמת אמר והויא מקודשת אבל בנדו"ד שהעד לפנינו ואומר שלא שמע א"ך הרי נתברר דלא יש כאן שום עד זולת מכלוף זה וא"ך הואל ומכלוף זה אין עד אחר זולתו וגם הוא בעדותו יש בה ריעותא שלא אמר לי א"ך עדותו מגן שויא:
וחלוק זה הגם שקיימתהו מסברא שוב מצאתי הדבר מפורש בס' שמש צדקה חאהע"ז ס"א ששם נשאל ממש כענין נדו"ד בשני עדים שהיו בפני ראובן ואחד מעיד שראה ראובן שנתן טבעת ביד אשה אחת ואמר לה הרי את מקודשת לי עוד אמר לה איזה דברים אחרים על זה והעד השני העיד שראה לראובן שלקח הטבעת ונתן לאשה אבל אינו זוכר מה שאמר לה רק שמע שאמר לה מלת לך עכל"ה והרב הנז' אחר שחקר לישב דלא הוי עדותן מוכחשות ממה שהעיד זה ששמע הרי את מקודשת לי וזה שמע מלת לך יע"ש שכתב הרב דיש לנו לישב דברי העדים דלא להוו כמוכחשין ואמר דדילמא אמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו שאני נותן לך ואיכא למימר דמאי דשמע הראשון לא שמע השני ומאי דשמע השני לא שמע הראשון וא"ך מדין הכחשה לא דיינין ליה כמוכחשין וכמו שהבאנו לעיל דבריו ואחר שקיים דברי העדים דלא הוו מוכחשין יעו"ש שמעקרא צדד אצדודי להצריך האשה גט נגד הרב הפוסק שפסק באותה שאלה שאינה צריכה גט כמו שמובן שם מדבריו שרב אחד התיר ואיהו מנ"ר יגע וטרח לצדד אולי צריכה גט ומכלל צדדי החומרה היה דעתו לדמות ג"ך דין זה לדין ע"א אומר נתקדשה ועד"א אומר לא נתקדשה דלא תנשא לכתחילה וכמ"ש בעניותין בנדו"ד גם הוא שם נרגש מזה יע"ש שאחר שהצריך לצדד לסוף חזר וכתב ז"ל אחרי כותבי על זאת שבתי ונתון אל לבי דאפילו למאן דאמר חוששין לעד"א היכא דהוו תרי סהדי אצל המעשה. בנדו"ד יודו דאין לחוש דהא טעמא מאי אמרי התם חוששים שמא יבוא העד השני ויצטרף בעדותו עם הראשון ואם נשאת וילדה נמצאו בניה ממזרים לכן כל זמן שהעד השני חי אין מתירין אותה לינשא בלא גט אבל בנדו"ד שהעד השני לפנינו ואינו מעיד עדות גמורה הו"ל כמי שאינו וגם העד השני שנשאר לבדו הוא כאלו לא היה דאף שלדעת הסמ"ג והמרדכ"י משם הרא"ם היכא דליכא הכחשא חוששין לעדות עד"א הנה הרב פני משה כתב שרובה דרובה מגדולי האחרונים העלו דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושיו עכ"ל הרי לך מבורר יוצא בנדו"ד שהוא כנדון הרב ממש שזה שמע וזה לא שמע והעד שאמר לא ידע הוא לפנינו חשבינן כמי שאינו כלל ולא נשאר אלא עד"א וא"ך אנן בדידן הגם דחיישינן לעד"א עכ"פ כבר מלתנו אמורה דהואל ולא אמר מלת לי אפילו אנן דחיישינן לדעת הסמ"ג לעדות ע"א בזה פשוט דלא חיישינן:
ועל פי הדרך הזאת שבררנו דהואל והעד עומד לפנינו ואומר שלא ידע מהקדושין חשבינן ליה כמי שאינו ולא נשאר לנו כי אם עדות מכלוף בזה ג"ך נסתלק מה שיעמוד לנגדינו לכאורה לחוש לקדושין מכח מה שכתב הרב"ש בס' מ"ב סק"ה הנז"ל שכתב וז"ל וכל זה שאין אחד מודה לדברי העד אבל האחד מודה לדברי העד שהיו שנים אצל הקדושין שויא נפשיה חתיכה דאיסורה דלא יהיה בלא עד"א אם אחד אומר שהיו הקידושין בפני שנים לגבי נפשיה נאמן ע"ך וא"ך לכאורה דבכאן נמי הואל ואשה זאת מודה שנתקדשה בפני שלמה ומכלוף נימא דחיישינן לדבריה שאומרת נתקדשה בפני שנים:
אלה דלפי דברינו האמורים גם לזה אין לחוש דטעמא דהאומרת נתקדשה בפני שנים חוששין הוא משום דדילמא האמת כדבריה דיש קדושין גמורים אבל בנדו"ד שהעד עומד לפנינו ואומר שאין בפיו עדות שנתקדשה א"ך גם דבריה מהבל ימעטו דהא כל עקר דבריה שאמרה נתקדשה בפני שנים היה עקר סמיכותה על השני עדים אלו מכלוף ושלמה והואל והשתא לפי האמת הואל ושלמה זה עומד לפנינו ואומר שלא שמע א"ך אגלאי מילתא דלא היו כאן שני עדים וא"ך גם אשה זו עקר סמיכותה היתה בשביל שנדמה לה ששני עדים אלו הוו בקדושין וידעו שניהם יחד אבל השתא שהעד אומר שלא ידע הרי אגלאי דלא היה כאן אלא אחד ועד"א כמאן דליתיה הואל ואמר דלא אמר לי: שוב זכיתי וראיתי ממש כעין נדו"ד והוא מה שהבאנו לעיל לסברת מהריק"ש סל"ח על אותו ענין שעד"א העיד שהמקדש נתן כסף ביד האשה וחמר לה לפניו ולפני עד השני הוו עדים שאני נותן אלו לקדושין לזאת האשה ונתנם לה והעד השני העיד שאמר המקדש הוו עדים שמקבלתן אשה זאת לקדושין ואיני יודע אם אמר שמקבלתן או אם אמר שנותנם לאשה זו וגם אינו יודע אם היו הדברים האלה קודם נתינת הכסף או לאחר הנתינה ועל זה הרב הנז' אחר שהגריע כח הקידושין משום שעד"א הוא דוקא שאמר בעדותו שאני נותנם לה בקידושין והאחד לא שמע מלת שאני. על זה כתב הרב הנז' ז"ל ואם לחשך אדם לומר שזה דומה לזרק לה קדושיה ועד אומר קרוב לו ועד אומר קרוב לה ואפסיקא הלכתא דלא תנשא לכתחילה הואל ויש ספק בענין וא"ך בנדו"ד שעד אומר שהזכיר שאני ועד אומר שלא הזכיר שאני אמרינן שלא תנשא לכתחילה דשמא לא הטה אוזן לדקדק דבריו זה העד כמו שאמרה באותו נדון דשמא האומר קרוב לו טעה אף אתה אמור לו דהא ודאי בורכא דהתם העד האומר קרוב לה בקדושי תורה קא מסהיד משום הכי החמרנו בספיקו בסבת העד האומר קרוב לה אבל הכא גם העד האוסרה ומעיד שאמר שאני נותן וכו' אין אסורו שוה לכל הדיעות כדכתיבנא וחדוש הוא שחדש לנו הריב"ש ז"ל ולא הודו לו חכמי דורו וגם חדושו אין מספיק לחוש לה אלא כשנצרף ג"ך מה שחדש המרדכי להשוות מדבר עם אחרים למדבר עמה כשאמר לשון קדושין גמורים גם נאמר ה"ה לאומר לשון המסופק לאחרים בפניה והיאך נחמיר בכך בעד"א מוכחש לומר שלא תנשא לכתחילה עכל"ה וכוונתו פשוטה דכוונתו לומר דהאומר הריני מקדש אשה זו לשון זה אינו מועיל אלא לדעת הריב"ש גם יש סבר' הפוסקים דבעינן שיהיה מדבר עמה מעסקי הקדושין והמרדכ"י הוא שחדש אפילו מדבר עם אחרים ובנדון של הרב היה שאמר הריני דלא מהני אלא לסברת הריב"ש וגם כן היה נדון דידיה בהיה מדבר עם אחרים לפניה ועל זה כתב הרב שנצרף בנדו"ד לפסוק כדעת הריב"ש וגם כדעת המרדכ"י עכ"פ לא נחמיר בעד"א לומר בו דילמא כמאמרו ולהצריכה גט דדוקא בקדושי תורה שהיו קדושין מעולים והספק הוא אם קרוב לה או לו הוא דיש להחמיר אבל בקדושין הבאים מכח חומרות לא נחמיר להצריך גט ע"פ ע"א וא"ך ממנו נבוא ממש לנדו"ד דאין כאן כי אם עדות עד"א ועד אחד לכל הפוסקים רובם ככולם סברי דעדותו מגן שויא זולת לדעת מהר"א ממי"ץ זלה"ה שכתב הסמ"ג הוא דחש לה וכבר כתבנו דכל רבני הראשונים והאחרונים לא חשו לה ומר"ן דקי"ל כוותיה אף עמהם אלא הואל ויצא מפי מור"ם וקצת אחרונים דיש להחמיר תפסינן כך גם קי"ל דהמקדש ואמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ומר"ן אף עמהם ג"ך ס"ל דלא הוו קדושין אלא הואל ומור"ם כתב דיש לחוש למחמירים וא"ך אין כאן לא בעדות ע"א ולא במקום שלא אמר "לי" שום קדישין דאורייתא אלא תרוייהו אפילו כל אחת בפני עצמה אלה מחומרות דרבנן דהיינו אפילו במקום שני עדים אם לא אמר לי אינה אלא חומרא דרבנן וא"ך היאך נקום אנן במקום עד"א דאינו אלא חומרא דרבנן נצרף לו חומרא אחרת דרבנן דהיינו במקום שלא אמר לי ולהרכיב שניהם יחד ולהסתפק ולומר דילמא כמו שאמר הוא האמת והאחד לא הטה אוזן לשמוע זה אינו אלא האמת הוא דאין להסתפק כלל ולא נשאר כי אם עדותו לבד ועד"א במקום דאיכא ריעותא אחריתי עדותו בטילה:
ועיין שם למהריק"ש בפסק הנז' סל"ח אחר שפסק בסכינא חריפא דאין לנו להכניס עצמינו במקום ספק אלא במקום דאיכא קדושין דאורייתא אבל במקום דליכא אלא קדושין מכח חומרא דרבנן אין לנו להכניס עצמינו בספק ועל זה סיים וכתב ז"ל וכן כתב מהריק"ש ר"ם ז"ל וכבר כתבתי שאין נלע"ד לחבר חבל אל חבל ומשיחה למשיחה כדי לחוש לדברי הרא"ם וממנו נלמד לנדו"ד כדאמרן:
ומעתה הבוא נבוא למה שגבה טורא ועמד לנגדינו והיא סברת מהר"ם שהביא המרדכי סוף פרק האיש מקדש ופסקה מור"ם בס' ז"ך בלשון זה ז"ל יאפילו נתן לה בשתיקה ולא דבר כלום והוא והיא אומרים שכוונו לשם קדושין הוו קדושין עכל"ה וא"ך בנדו"ד שהמקדש והמקודשת שאומרים שלשם קדושין נתכוונו לא יהיה אלא ששלמה זה העד לא שמע שום דבר כמו שאמר עכ"ז להוו קדושין שאפילו נניח שלא דבר כלל אלא בשתיקה הרי אזלינן בתר כוונתם מכ"ש בכאן שאחד שמע הקדושין ואחד שמע ולא הבין:
הן אמת דראינו להלח"ם הגדיל תמיהותיו על דברי מור"ם אלו על מה שפירש בדברי מהר"ם ומסקנתו של הרחל"ם היתה דלא פסק מהר"ם אלא דוקא באותו מעשה שדברו תחלה מעסקי הקדושין ואמר בשעת הנתינה לשם אהבה וחיבה ושניהם כוונו לשם קדושין בזה הוא דפסק מהר"ם אפילו לא דבר כלל עמה בשעת קדושין הרשות בידם לפרש הלשון של אהבה וחיבה שאמר בשעת קדושין אל כונתם אבל אם נתן בשתיקה ולא דבר כלום אינו עולה על הדעת דדברים שבלב לא הוו דברים עכל"ה אך באמת מה נענה לדעת מור"ם דפסיק ותני דדעת מהר"ם היא אפילו נתן בשתיקה הוו קדושין גם הרב"ש נראה מדבריו דגם הוא מפרש בדברי מהר"ם כמו שפירשו מור"ם דאפילו נתן בשתיקה הוו קדושין דהא כתב ז"ל נתן בשתיקה כ"פ מהר"ם סוף פרק האיש מקדש אבל לא משמע מדברי שאר פוסקים שהם הרשב"א והריטב"א הביאו הב"י בס' מ"ה ובמהרשד"ם ובמגיד וכו' עכל"ה הרי לך מלשון זה דאינו חולק על מור"ם במה שפירש בדעת מהר"ם אלא אזיל ומודה שכך פסק מהר"ם אלא שאומר שאין דעת שאר פוסקים כן אלא חלוקים עליו גם לבסוף העלה הרב"ש הנז' וכתב ז"ל מיהו אם כבר רצוי ביניהם ונתן לה אח"ך בשתיקה יש לדמותה לסבלונות כמ"ש בס' מ"ה לשטת רש"י דחוששין לסבלונות שנותן בלשם קדושין אפע"ג דאינו מדבר עמה כלים וכ"ך כ"מ עכל"ה הרי מכאן מבורר דהרב"ש לא נתכוון לחלוק על דברי רמ"א בפירושו לדברי מהר"ם והגם שבאמת שהרב"ש גם הוא לא ניחא ליה בהאי פסקה דמהר"ם דהא מצינו לי במסקנת דבריו כתב מיהו אם היה הרצוי ביניהם ונתן אח"ך בשתיקה יש לדמותה לסבלונות וכו' מזה מבורר דוקא בקדם לה הרצוי והרצוי בודאי שיהיה ידוע לעדים דהא מדמה הדין הזה דרצוי לדינא דשדוכין דס' מ"ה דשם מצינו לשטת רש"י דאם עשו שדוכין ושלח לה סבלונות בפני עדים חיישינן לקדושין וגם כאן הכי הוא וא"ך פשוט דבעינן שיהיה הרצוי ידוע לעדים כמו שהשדוכין הוו ידועים וא"ך נראה דבנדו"ד דלא היתה ידיעה לעדים ברצוי איכא למימר בודאי דלא הוו קדושין ודלא כפסק מור"ם אך מה נענה לדעת מור"ם ז"ל כדאמרן:
והן אמת דלא נעלם ממנו דלדעת מר"ן הקדוש נראה דלא מפרש כדעת מהר"ם כמו שפירש בו מור"ם דאפילו נתן בשתיקה הוו קדושין דהא מצינו להרב"י בס' ז"ך שהביא לסברת מהר"ם הנז' בלי שים חילק ובס' מ"ה מצינו לו עוד ששם אדרבא הביא לסברת הריטב"א שפסק וז"ל וכן דבר פשוט הוא שהנותן כסף או שוה כסף ליד האשה אפילו בפני עדים אפע"פ שהיו דעת שניהם לקדושין אינן קדושין עד שיפרש שנתן לה לשם קדושין או עד שידבר עמה בעסקי קדושיה בפני העדים ההם במעמד ההוא ויתן לה בעוד שעוסקין בענין קדושין וכו' עכל"ה והן הם דברי הריטב"א שרמז הרב"ש בס' ז"ך סקי"ב שהריטב"א חולק על מהר"ם וא"ך לנו יש לב לדעת היאך מר"ן בב"י מזכה שטרא לבי תרי שבס' ז"ך הביא לסברת מהר"ם בלי חילק ובס' מ"ה הביא לדברי הריטב"א הפך מדברי מהר"ם ומה זו שתיקה לפחות הו"ל לומר דפלגאי נינהו על כן ודאי נראה דהרב"י מפרש בההיא דמהר"ם כמו שפירשה הרב חל"ם דמיירי שדברו מקודם בעסקי קדושין ובשעת נתינה אמר משום אהבה וחיבה ובזה לא פליגא דהריטב"א על מהר"ם וא"ך מזה מוכח דמר"ן בב"י הוא פליג על מור"ם בפירוש דברי מהר"ם עכ"פ מוכרחים אנחנו לצאת בנדו"ד ולחוש לדברי מור"ם שפסק והגם שיש דעות מיימינים ומשמאילים כמאן אזלינן אם כדעת מר"ן בב"י או כדעת מור"ם במפה עכ"פ אין אנו צריכים להכניס עצמינו בתגר זה דכבר מלתינו אמורה לעיל דאפילו במה שפסק מר"ן בש"ע עכ"ז יש לנו לחוש לדעת מור"ם לחומרא וכמש"ל משם הרב שמחת יו"ט זלה"ה:
והגם שהרב הטו"ז הביא גם הוא דברי מהר"ם ותמה עליו ובסוף כתב דעכ"פ הואל ומהר"ם פסק כך מי יקיל כנגדו אך לדעת מור"ם שהעתיק רישא דמילתא דמהר"ם לא יצא ידי חובת הבאור וכו' דמדבריו אלה מוכח דגם הוא חולק על מור"ם בפירושו לדברי מהר"ם נוסף על זה דהרב פת"ש בס' ז"ך סקי"א יצא לדון בדבר חדש בפירוש דברי מהר"ם ובפירושו נחה שקטה תמיהת הלח"ם וגם תמיהת הטו"ז על מהר"ם ומפירושו יוצא ג"ך דלא כפסק מור"ם עכ"פ עדיין עומד לנגדינו פסק מור"ם:
והגם שיש לנו לפרש בדברי הטו"ז שכתב בדבריו ורמ"א שהביא רישא דמילתא דדברי מהר"ם לא יצא ידי חובת הביאור וכו' דיש לנו לפרש דכוונתו לומר דודאי גם מורים בודאי דכחו דמהר"ם ופסקו הוא משום דאמר באהבה ובחיבה אך באמת תמה עליו דהיה לו לבאר ולהביא גם סיומא דדברי מהר"ם ולא להביא רישא דוקא כדי שלא לבוא לטעות בדבריו וא"ך ע"פ פירוש זה בדברי הטו"ז הרי יוצא מדבריו דגם לדעת מור"ם צריך לומר אהבה וחיבה הלאו הכי לא היו קדושין עכ"פ עדיין צריכין אנו לחוש לדברי מור"ם לפי מה שפירש בו הרחל"ם והרב"ש דכוונת מור"ם היא אפילו נתן בשתיקה ולא דברו כלל היו קדושין:
אלא דגם לדבר הזה נראה דיש ארוכה ומרפא מכח דיש לנו כמה ספיקי בדבר ותחילה אמינא דיש לעשות מזה ס"ס ולהתיר ונימא הכי דדילמא מעולם לא אמר מהר"ם שבמרדכי דהמקדש בשתיקה הוו קדושין אלא דוקא באומר משום אהבה וחיבה ולא כדפירש בו מור"ם ואת"ל דפירוש דברי מהר"ם הוא כמו במור"ם דילמא הלכה כהריטב"א ושאר פוסקים החולקים על מהר"ם והגם דס"ס זה אינו מתהפך וכבר נודע דהרבה מלהקת הפוסקים סבר"י מרנ"ן דבמקום שאינו מתהפך לא הוי ס"ס עכ"ז בנדו"ד כאן נמצא ספק שלשי והוא מה שראיתי בס' הנחמד אשר לשלמה בס"ב ששם הביא דברי הרה"ג הרחמ"ן נר"ו שכתב בפסקו לסתור קדושין שהיה בהם פקפוק וז"ל הרב המחבר שיר המעלות אשר לשלמה נר"ו ועוד כאן נמצא וכאן היה רעותות אחריני אפילו אם היו העדים כשרים וחדא מנייהו כתבה הרב הפוסק הי"ו ז"ל עוד מילתא בפומא לקעקע בצת הקדושין האלו מצד כי הבחור והמתקדשת הם תושבי זברטאל והם כמנהג רבני המערב ותקנותיהם וכבר נודע תקנת הראשונים דהמקדש בלא עשרה וחכם וכו' דנעקרו הקדושין לגמרי וכיון שכן לא מבעיא לדעת הסוברים דיכולים להפקיע ואין כאן קדושין כלל אלא אפילו לדעת החולקים אפשר בנדו"ד דהוו העדים קרובים יודו כ"ע עכל"ה ואוסיף עודות וכו' עכ"ל הרב אשר לשלמה וא"ך ממנו נבוא לנדו"ד ספק שלשי ונימא הכי ספק בפירוש מהר"ם אם הוא פירושו כמו שפרשוהו כל המפרשים דדוקא באומר משום אהבה וחיבה הוא דפסק מהר"ם הוו קדושין ואת"ל דפירושו הוא כמו שפירשו מור"ם דאפילו בשתיקה לגמרי דבר מהר"ם דילמא הלכה כהריטב"א ושאר פוסקים דסברי דבשתיקה לא הוו קדושין ואת"ל דילמא הלכה כמהר"ם וכדפירשו מור"ם דילמא הלכתא דבמקום שאין עשרה נעקרו הקדושין:
הן אמת דאנן בדידן לא זכינן לדעת הדבר על בוריו כמ"ש הרב הרחמ"ן בדברות קדשו בזה"ל וכבר נודע תקנת הראשונים וכו' ולא מבעיא לעדת הסוברים דיכולים להפקיע ואין כאן קדושין כלל אלא אפילו לדעת החולקים וכו' באמת לא זכינו לראית מחלוקת זה בדברי הראשונים כי לא נמצא אתנו פה כי אם ספר התקנות המודפס ובו נמצא כתוב בראשונה תקנה של שנת מזר"ה ישראל שכל המקדש בלי מניין עשרה שהקדושין מופקעין יע"ש אך נגד זה בס' ל"ד ראינו שחזרו ותקנו בשנת שנ"ז ז"ל בחודש אלול וכו' תקינו בענין קדושין והיא היתה ג"ך מקדמת דינא בעיר הלזו וראו לחדש אותה מחדש שכל מי שירצה לקדש אשה מכאן והלאה לא יקדש אותה זולת בפני חכם מחכמי המעמד או ראש ישיבה ועשרה מישראל וכל מי שיקדש וכו' ישאר בבית האסורין עד שיתן גט וכו' וא"ך מחזי דאין כאן מחלוקת בדבר זה אלא דלתקנה הראשונה הפקיעו הקדושין ואח"ך אתו רבנן בתראי וחדשו התקנה והוסיפו והגריעו ובענין הקדושין העמידו הדבר על דין תורה להצריכה גט וא"ך נראה דלפי תקנה האחרונה עקרו לתקנה הראשונה וא"ך הדר דינא ליזל בתר בתרא וראשונה כמאן דליתא וא"ך היאך הרב הפוסק הרחמ"ן נר"ו הכניס זה במחלוקת לעשות מזה ס"ס גם הרב אש"ל נר"ו שם שם הביא דבריו ומסכים עליהם ולפי מה שנמצא כתוב בידינו לא ידענו היאך הרבנים הנז' הכניסו דבר זה במחלוקת עכ"פ לענין הדין ודאי אהמנותייהו דרבנן סמכינן בודאי לפניהם נגלו כל תעלומות ואפשר יש בידיהם כתבי הראשונים ועיניהם הפתוחות שלטו בספר התקנות והמה ראו והביטו שדבר זה הוא במחלוקת שנוי גם לפי התקנה האחרונה אם הקדושין מופקעין או לאו ואהמנותייהו סמכינן והדר דינא לשלש ספיקות הנז"ל דילמא מהר"ם לא פסק אלא באומר משום אהבה וחיבה ואת"ל דמהר"ם דבר אפילו בשתיקה לגמרי כמ"ש רמ"א דילמא הלכה כהריטב"א ושאר פוסקים ואת"ל הלכה כמהר"ם דילמא הלכה כהסוברים דבמקום דליכא עשרה הקדושין מופקעין ובמקום דאיכא תלתא ספיקי אפילו לא יהיו מתהפכים אזלינן בתרייהו וכמו שמצינו דהכנה"ג אהע"ז ס' ס"ח הגה"ט אות נ"א שכתב ז"ל אשכחן דאפילו במקום ס"ס לחומרא. מרדכי דפרק החולץ בשם רבינו ברו"ך. וכבר כתבתי למעלה שמהריב"ל מפרש להא דרבינו ברוך ז"ל בס"ס שאינו מתהפך עכ"ל ובאות נ"ב הוסיף עוד וכתב ז"ל אפילו לדברי המרדכי היכא דאיכא שלשה ספיקות אזלינן לקולא מקו"ר ברו"ך סכ"ח עכ"ל נקטינן מדבריו אלה אפילו במקום שאין הס"ס מתהפך אם יש עוד ספק שלשי מקלינן וא"ך בכאן שנמצאו שלשה ספיקות אין כאן קדושין: ובפרט דבשלש ספיקות דנדו"ד יכולים לעשות אותם להיות מהופכים דהיינו דילמא מעולם לא נחלק מהר"ם עם שאר פוסקים במקדש בשתיקה אלא גם מהר"ם לא פסק כן אלא באומר לשם אהבה ואת"ל דפירוש מהר"ם כמו שפירשו רמ"א וחלוק הוא עם שאר פוסקים דילמא הלכה כשאר פוסקים ואת"ל דהלכה כמהר"ם דילמא כמאן דסברי דכל שאין עשרה לא היו קדושין והדר מפכינן ליה הכי ומתחילין דילמא הלכה כמאן דסבר הקדושין מופקעין ואת"ל שאינם מופקעין דילמא המקדש בשתיקה לא נחלק בו שום פוסק לומר דיש חשש קדושין דגם מהר"ם פירושו הוא דלא כמור"ם ואת"ל דמר"ם האמת היא דס"ל דהמקדש בשתיקה חוששין דילמא הלכתא כהריטב"א ושאר פוסקים:
ואל תשיבני לומר דמעקרא היאך יוצדק כאן לומר ס"ס באופן זה דשמא מהר"ם אינו חולק עם הריטב"א ושאר פוסקים ואת"ל דחולק דילמא הלכה כהריטב"א היאך יוצדק לומר ס"ס זה הרי מצינו להש"ך בכללי הס"ס בס' ק"י סי"א כתב אם שני הספיקות הם משם אחד אינו ס"ס כגון הנושא קטנה ונבעלה תחתיו אפע"פ שיש כאן ס"ס ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון שמא נבעלה כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא אפילו הכי אסורה דמכל מקום אי אתה מתירה אלא מטעם אונס והרי הכל שם אונס אחד הוא וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וכלל זה הוא מדברי התוספ' בכתובות ומוסכם בלי מחלוקת וא"ך גם כאן הרי כשאנו באים לומר דילמא מהר"ם לא נחלק עם הריטב"א ושאר פוסקים א"ך מאיזה טעם אתה בא להתיר בנדו"ד הואל והקדושין בשתיקה לא הוו קדושין וכשאתה בא לסיים הס"ס לומר ואת"ל דחלוק הוא מהר"ם עם הריטב"א דילמא הלכה כהריטב"א מאיזה טעם ג"ך באת להתיר כאן משום דילמא הלכה כהריטב"א משום דס"ל קדושין בשתיקה לא הוו קדושין א"ך הרי אתה עושה ס"ס להתיר משם אחד ואינו ס"ס כדאמר הש"ך: על זה יש בידינו להשיב ולומר דיכולים אנו לעשות ס"ס באופן זה ספק אם קדושין בשתיקה הוו קדושין או לא ואת"ל דהוו קדושין דילמא כל המקדש בלי עשרה לא הוו קדושין וס"ס זה הרי הוא מתהפך לעין כל וכבר מלתינו אמורה דכל אסורין שבתורה מתירין בס"ס המתהפך אליבא דכ"ע:
והגם דס"ס זה הוא במחלוקת הפוסקים ולא בגוף הקדושין עכ"פ הרי בררנו לעיל משם רבני ירושלים ומשם הרה"ג משכנו"ת הרועי"ם שגזרו אומר שכל שיש שלש ספיקות בפלוגתא דרבנן מתירין ובכאן הרי כבר כתבנו שיש כאן שלשה ספיקות דהגם דלגבי הס"ס לא עבדינן ס"ס ממאי שאנו מסופקים בדעת מהר"ם אם פירושו הוא כדברי מור"ם או עם מה שאנו אומרים דילמא הלכה כהריטב"א הואל והתירם עולה משם אחד עכ"ז לענין שלשה ספיקות בודאי לית דין ולית דיין דשלשה ספיקות יש כאן כדאמרן וא"ך הדרן למאי דאמרן דבמקום שיש שלשה ספיקות בפלוגתא דרבנן מתרינן וגם כאן יש ספק בפירוש דברי מהר"ם מה פירושו דדילמא גם מהר"ם פירושו דלא כמור"ם וגם יש ספק לצד שנאמר פליגי הלכה כמאן וגם ספק בהפקעת הקדושין והואל ויש כאן שלש ספקות החוט המשולש לא במהרה ינתק:
גם דעדיפא מזה מצאנו ראינו להרב כנה"ג בס' ס"ד הגה"ט אות נ"ד שכתב ז"ל אפילו במקומות דמחמירין בספק ספיקא היכא דאפילו לצד החמור לא הוי אלא ספק מקודשת אזלינן לקולא לכ"ע הר"ן נחמייאש ז"ל הובאו דבריו בתשובת מהר"י קארו סי"א מדיני קדושין עכ"ל ובנדו"ד שאנו באנו לחוש לסברת מור"ם שפסק לסברת מהר"ם דבנתן בשתיקה הוו קדושין וכו' הרי אין כאן כי אם ספק קדושין דהגם דמצינו למור"ם שכתב ז"ל הוי קדושין וכו' הרי הטו"ז כתב דחסרון יש בדבריו והגיה דצריך לומר דהוי ספק קדושין יעו"ש וא"ך הואל ואין כאן כי אם ספק קדושין אפילו אלו לא הוה קמן כי אם ס"ס בפלוגתא דרבוותא הוה מתרינן מכח ס"ס לחוד ולסמוך על ס"ס זה כדאמרן מכ"ש השתא שכאן נמצאו שלשה ספקות כמש"ל במקום ספק קדושין פשוט דמתירין:
מצורף לזה מה שראינו להרב פת"ש סז"ך סקי"ד שכתב משם מהר"ם אלשק"ר ז"ל ועיין בתשובת מהר"ם אלשק"ר שכתב וז"ל מיהו במילתא דלא אמר לי ודאי דשלא במקום עגון למעשה הייתי חושש לדברי הרשב"א אבל במקום עגון לא הייתי חושש וסומך על רוב הראשונים והאחרונים עכ"ל וא"ך ממנו נקח קו"ח לנדו"ד דהא מהר"ם אלשק"ר כתב כן אפילו נגד סברת הרשב"א דפסק דהוי קדושין גמורים במקום דלא אמר לי ולאו הרשב"א לחוד אמרה אלא דגם הרמב"ן והרא"ש הכי ס"ל עכ"ז פסק מהר"ם אלשק"ר דבמקום עגון יש לסמוך על רוב הפוסקים מכ"ש בנדו"ד דסברא זו דנתן קדושין ולא דבר וכו' לא נמצא מקורה כי אם מדברי מהר"ם דוקא ובדברי מהר"ם עצמו כל האחרונים פירשוהו דדוקא לא דבר מהר"ם כי אם באומר לשם אהבה וחיבה זולת מור"ם הוא דמפרש ביה דבנתן בשתיקה לגמרי דבר מהר"ם נוסף על זה אפילו נפרש דדעת מהר"ם כדברי שאר מפרשים דלא דבר מהר"ם אלא באומר משום אהבה עכ"ז רבו כמו רבו החולקים עליו ואפילו לדעת מהר"ם עצמו לא אמר דבנתן בשתיקה הוו קדושים גמורים אלא ספק קדושין בודאי פשוט דבמקום עגון אזלינן כדעת רוב דעות כמו שפסק מהר"ם אלשק"ר ז"ל ואין חולק עליו ועיין להרב ער"ך השולח"ן נמי סמ"ב שכתב דכלל מסיר בידינו מפי סופרים וספרים דלענין ערוה יש לחוש לכל הסברות וגם אנו שקבלנו הוראת מר"ן הב"י באסור ערוה מחמירין בכל הסברות לכתחילה כשאין עגון בדבר עכ"ל הרי לך דבמקום עגון לא החמירו לצאת כל הדיעות אלא אזלינן בתר רוב הדיעות מכ"ש בנדו"ד שאין כאן כי אם סברא יחידאה ובה שני פרושים ולחד פירושה יחידאי הוא דאסור פשוט דאין לנו לחוש בנדו"ד שמבורר הדבר שיש כאן צד עגון כמש"ל:
גם עיין מזה בדברי מהר"י אירגא"ס זלה"ה סמ"ד והובאו דבריו בס' אש"ל ס"ב דמדבריו מוכח כך בפשיטות ופשוט:
נשאר לנו עוד מה שעומד לנגדינו והוא מה שפסק הש"ע סמ"ו בפנויה שיצא עליה קול שנתקדשה שחוששין והרי היא ספק מקודשת וגם כאן הגם שלא ידענו אם יצא הקול או לא סתמו כפירושו הואל וקדושין אלו עבר עליהם זמן רב זה קרוב לשמונה חדשים מסתמא ברבות הימים נתחזק הקול וא"ך מן הראוי יש לנו לחוש לקדושין אלו:
אך כד דייקינן בנדו"ד אין לחוש חדא דהא מר"ן שם ס"א כתב דכל קול שלא הוחזק בב"ד דהיינו שבאו שני עדים והעידו בב"ד לא הוי קול וגם מור"ם הוסיף גם הוא בס"ב וכתב וז"ל ואין חוששין לקול אלא כשהוחזק בב"ד שב"ד חקרו בדבר ושמעו שיש ממשות בקול אבל כל זמן שלא הוחזק בב"ד לא וכו' ואך בעיר דאר לבידא אשר באותו זמן של הקדושין לא היה להם שום ב"ד קבוע אפילו דיין יחידי שמזה זמן רבני העיר הוחבאו אל הכלים והניחו העיר כצאן אשר אין להם רועה א"ך הרי אין כאן ב"ד שיחזיקו הקול ואין לומר דהואל ונתקבלה העדות במותב תלתא הן הן ב"ד והוי כאלו נתחזק הקול בב"ד ודאי דאין לומר כן דהא צריכין ב"ד דגמרי וסברי לדעת דינא דקדושין שיחקרו בדבר אם יש חשש בקדושין ועל ידיהן הוא שמתחזק הקול אבל שלשה דלא גמרי ולא סברי מאי אהני לן הרי אפילו שמיעת כל בני העיר ששמעו לא הוי קול אם לא באו העדים לב"ד שיחזיקו הקיל ומה גם הרי דין זה הוא גמרא ערוכה בגטין דפ"ט ע"ב שם אתמר אמר רב אשי כל קלא דלא אתחזק בב"ד לא חיישינן ליה ופירש"י ז"ל דלא אתחזק בב"ד שלא חקרו ב"ד אחריו שלא תהיה שמיעת קול הברה לא חיישינן אלא א"ך ידע ב"ד של העיר שכך יצא הקול פלוני מהיכן שמע וגזרו שיחושו לקול זה עכ"ל הרי לך דבעינן ב"ד הממונים למשפט צדק להבחין בין דין לדין ופשוט ועיין להכנה"ג סמ"ו בהגה"ט סק"ג ז"ל נ"ב ובמושב הדין ובפני שלשה וביום ובפני בע"ד וגמר עדות משא"ת בנימ"ן ע"ך וא"ך בנדו"ד שלא נמצא שום דבר מזה דמאותו זמן עד היום אפילו דיין יחידי לא נמצא להם מכ"ש שלשה ומעולם לא חקרו על עדות זו פשוט דאין לחוש לקול דהואל וליכא ב"ד הקול כמאן דליתיה:
ועיין להרב ישמח לב סי"א שכתב ז"ל עיין להגאון החק"ל שכתב דלא חשיב קול היכא דכ"ע ידעי שהחמיצו הדין לברר עניין הקדושין אם יש בהם ממש עש"ב והכי חזינא להרב משא"ת מש"ה באהע"ז ס"א דכיון דב"ד אמרו נעיין בדינא ימים מספר לא אתחזק קלא וכי שרינן לה אמרו עיינו ואשכחו עכ"ל הרי לך דאפילו הגיע הדבר לב"ד וחשו לעיין בו לא הוי קלא כ"ש בנדו"ד שמעולם לא הגיע הדבר לב"ד ואדרבא לא באו אלא לסדר העדות לערוך דבריהם בספר לשלחו לחכמי ישראל לדעת מה יאמרו המורי"ם אי הוו קדושין או לאו פשוט דאין כאן קלא:
והגם דראה ראינו להכנה"ג הגב"י סק"ך שכתב ז"ל דהמקדש בפני שני עדים והאחד מהם קרוב מתירין אותה לינשא לכתחילה בלא גט ולא חיישינן לקלא דמקודשת דמבטלינן לקלא דקי"ל כרב באיסורי רבינו ירוחם יברור דהוא הדין אם נמצא אחד מהם פסול וכן כתב מהרשד"ם ועוד ברור דלמ"ד דלא מבטלינן דחוששין לקול זה וכ"ך מהריב"ל וכתב עוד דלמ"ד דלא מבטלינן קלא חוששין לקול זה לא שייך לומר בזה דקול כל קלא דלא אתחזק בב"ד לאו קלא אלא אפילו לא אתחזק בב"ד הוי קול גמור עכ"ל וא"ך לפי סברת מהריב"ל הרי ס"ל דכל שיש שני עדים בעיר שהעידו אפילו נמצא אחד מהם קרוב עכ"ז חיישינן לקלא אפילו נתחזק הקול על ידי ב"ד וא"ך גם בנדו"ד יש לנו לחוש לסברת מהריב"ל הואל וגם כאן נמצאו שני עדים שהעידו על הקדושין ויצא הקול ע"פ עדותה הדר דינא לחוש לסברת הרב מהריב"ל. אלא דגם לזה מצאתי ארוכה ומרפא בס' ישמ"ח ל"ב ששם חשש הרב גם הוא בנדו"ד לסברת מהריב"ל וכתב על זה וז"ל אפילו אי נחוש לסברת מהריב"ל דכל שיש עדים שקדשה והם בעיר ויצא הקול על ידי זה ולא נודע שאחד מהם קרוב או פסול אפע"ג שלא נתקבלו העדות בב"ד קול גדול כזה מחזקינן ליה גם בלא ב"ד ולמ"ד דלא מבטלינן לקלא חוששין לאותו קול ע"ך מ"מ הרי יש אתנו ס"ס להקל ספק אי קי"ל כמוהריב"ל או כהריב"ש ואת"ל כמוהריב"ל דחשיבא קלא הגם דלא אתחזק בב"ד דילמא קי"ל כהני רבוותא דמבטלין לקלא והכי חזינן להרב ס"ם חי"י ז"ל ס"ח עביד להאי ס"ס להתיר וכ"ש הוא בחשש קול דהוו דרבנן ועיין להגאון חק"ל דבפסקא דדינא אייתי האי ס"ס והתיר בנדו"ד בסופו ע"ש עכ"ל וא"ך נבוא לנדו"ד נמי להתיר מכח ס"ס כאמור:
ואדרבא איכא למימר דבנדו"ד אפילו בלי ס"ם יש להתיר דשאני נדו"ד מנדון מהריב"ל דהא מהריב"ל פסקו היה בעדים שהעידו והיה אחד מהם קרוב והעם לא ידעו אם היה קרוב או לא וא"ך בשעה שהעידו הרי היה נכר שיש עדים כשרים על הקדושין אלא שאח"ך נודע שהוא קרוב על זה הואל וביום הראשון חשבו שהם כשרים והקדושין קדושין גמורים וע"פ יצא הקול בזה הוא שחשש מהריב"ל אבל בנדו"ד שמעקרא כשבאו לפני העדים להעיד אחד אמר שלא שמע כלל ואחד אמר שלא שמע מלת לי מאותה שעה נפל הספק והוי קול ששוברו עמו דמאותה שעה נפל הספק אי הוו קדושין או לא והוצרכו לבוא בשאלה בזה אפילו מהריב"ל יודה דלא הוי קלא דהא אפילו אי חשבינן קול של העדים דאפילו שלא בב"ד כמו בב"ד דמי הרי אפילו הקול של ב"ד דוקא דחקרו וגזרו על הקול הוא והוי קיל אבל אם אמרו נעיין בדינא לא הוי קיל וכמש"ל משם הגאון חק"ל והרב משאת משה וכן הוא פסק הש"ע עצמו סמ"ו ס"ג דאם היו הקדושין ספק כגון אומרים זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה וכו' לא אתחזק קלא וא"ך ממנו נקח לסברת מהריב"ל דודאי אפילו יצא קול של עדים שלא בב"ד חיישינן דוקא בקול שהיה מעקרו קול בלי פקפוק ובלי ספק כגון התם דבאו עדים ולא היו יודעים שיש בהם קרוב אבל בנדו"ד שמאותה שעה שבאו העדים היה קיל רעוע לא הוי קול: ועיין מדינים אלו בס' חו"ט המשול"ש למהר"ש דורא"ן ז"ל ס"ט ובחו"ט המשול"ש למוהרש"ץ סי"ב וט"ו ומשם באיר"ה דאין לחוש לקול זה גם עיין להרב דע"ת קדושי"ם אות ק' ס"ח שכתב משם הרשב"א דאם יצא הקול שנתקדשה ואח"ך נודע שנתקדשה בע"א מבטלינן לקלא וגם כאן הכי הוא שכבר כתבנו לעיל דאין כאן כי אם עדות ע"א והגם שיש לחלק הדבר והאמת יורה דרכו דאין לחלק ואין כאן מקים להאריך יותר ופשוט:
מסקנא דמילתא לקיצ"ד דהבתולה הנז' מותרת היא לכל אדם די יצבי אבוה יתננה ולית עלה זיקת חשש קדושין כלל אך הואל ואל אלהים ידע סתרי לבבי כי מיראי הוראה אנן על כן אמרתי דכל מה שכתבתי הוא להלכה ולא למעשה עד אשר יעלו עמי בהסכמה רבנן יתבי על מדין ואזי ברגלם אעבורה להצטרף עמהם להתירה בסדר ושב"ה א"ל בית אבי"ה כנעורי"ה כאן שנה תרס"ד פה סאלי יע"א וצוי"ם וימ"ן הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט עלה עמי בהסכמה בהתר הבתולה הנז' הראשון לב"ד שבקדושה עטרו"ת הרה"ג דיינה דלע"ד קדוש יאמר לו צרור המור דודי לי כמוהר"ר מסעוד אנקאווא נר"ו וגם הוסיף נוסף שפיר מדיליה בתוספת מרובה וביען כי כל מה שכתב הלא הוא חתום באוצרותיו עם שאר כתביו היקרים על כן לא עלו ולא באו כאן על משב"ח הדפוס עד אל אלהים יעזרו להעלותם על משבח הדפוס עם שאר פסקיו היקרים:
ואחר שעלה מיד שנינו בהסכמה הרי הוא בכי יותן ביד הגביר אבי הבתולה לילך ולדרוש מב"ד שיעלו עמנו בהסכמה ובאזנינו שמענו שקיים בו מצות שלוח לידה"ק על"ה נר לבני מערבא הרב הגדול קדוש ה' מכובד כמוהר"ר מרדכי ן' ג"ו נר"ו ראש על ארץ רבה מתא טאנזה יע"ה ושמעתי ושמחתי שגם מנ"ר הסכים להתירה אך עד לא הספיק הדבר לבוא לידי גמר טוב מן השמים זכו לנו ונתרצו עוד הבתולה והמקדש והלכו ונשאו כד"ת משה וישראל ואזי אמרתי ששו ב"מ ששו הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: