שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן ד
על אודות האשה הקושי"ת שנשמעו עליה כמה דברי רנון בכל עת וזמן מזמן רב והן היום נשמע בין בני אדם שבחור אחד היה מספר והולך שנכשל בהאי אשה גם הוא וגם פלוני נכשל בה עמו ואזי כשנשמעו הדברים בין בני אדם הלך אצלו אדם אחד ירא שמים לחקור אחר הדברים ואמר לו כיצד היו הדברים שהיית מספר שנכשלת בא"א אשת פלוני וענה הבחור מעיקרא ואמר לא ספרתי אזי אמר לו אותו האיש מתפחד אני עליך שאתה עדיין בחור שמא נכשלת ויגרום לעצמו להיות נקצץ בבחרותו אזי השיב הבחור וענה ומה תקון יעשה הואיל ומתפחד הוא מבושת פנים ומיסורים קשים על ידי החכם והקהל ועל זה השיבו האיש הלזה דמוטב דלכסוף בהאי עלמא וכו' ואיידי דביני ביני בא אדם אחד קרוב של האשה הנז' אצל הרב חעי"ץ לתבוע עלבון קרובתו שהעם מרננים אחריה לומר כי עשתה נבלה בישראל עם הבחורים הנז' ואזי צוה הרב הנז' והביאו לפניו שני הבחורים הנז' וכשהתחיל הרב לעשות להם חקירה ודרישה אזי עמד הבחור המספר הנז' ואמר אל יחר בעיני אדוני אמת כך היו הדברים שנכשל באשה הנז' והן היום חטאתי וישר העויתי ואני מוכן לקבל יסורים ולשוב בתשובה והבחור האחר לא רצה לדבר מאומה ויהי לעת ערב באו איזה בני אדם מהוגנים ודברו על לבו ואמרו לו למה אין אתה מתפחד מעונשי שמים כמו חבירך שהודה ולא בוש אזי גם איהו פתח פיו ואמר שהוא נכשל באשה זאת יותר מחבירו כי הוא דר עמה בחצר ורגיל עמה יותר ואחר הדברים האלה נתקבצו כל יחידי סגולה ומלכם בראשם בבה"כ הי"ג ואחריהם באו קהל ועדה גדול וקטן שם היא ובאו הבחורים הנז' ואחר האיום ענו ואמרו חטאנו וישר העוינו ומוטב שיקבלו עונשם ולא יתקוצצו בבחרותם והעידו על עצמם שכו"כ היה המעשה שביום שב"ק פלוני הלכה אמה של הבת הנז' לבית קרוביה ונשארה הבת הנז' בביתה והבחורים הנז' בבית אחר של אחד מהבחורים שדר עם האשה הנז' בחצר ובאמצע היום יצא אחד מהם והלך לבית האשה הנז' ועשה צרכיו עמה כדרך איש ואשתו רח"ל ועד שלא גמר צרכיו עמה נכנס חבירו ומצאם עסוקים בעבירה כדרך או"א בלי שום ספק ואזי המתין לו עד שגמר ואזי גם הוא עשה בה חפצו ורצונו כמו חבירו וחבירו היה עומד ומשמר אלה היו דבריהם כמו שספר זה ספר זה בלי תמורה ואז כשומעם הדברים האלה גזרו עליהם הבד"ץ לקבל עונשם ומיד הפילו אותם לארץ ולקו מלקות כהוגן ובעודם לוקים היו בוכים ומבכים מצער ההכאות ומהוידוי שהיו מתודים בעת המלקות והיו אומרים אוי להם שנכשלו בא"א ואחר המלקות הוכרזו בעיר שהם מובדלים מעדת ישראל וקבלו הנדוי והובדלו שבעת ימים ובכל יום ויום היו מתוודים על המעשה הרע שעשו והן היום יש לנו לדעת מה דינה של האשה הנז' אם אסורה לבעל ותפסיד כתובתה או לא יומ"ץ:
תשובה משנלע"ד הוא דאשה זאת אסורה לבעל ולבועל ואין לה כתובה ולא מבעייא לפי מה דקי"ל הדין דאין אדם משים עצמו רשע פשיטא דהכי הוא כמ"ש לקמן בס"ד אלא אפילו אי הוה אמרינן יכול אדם להשים עצמו רשע ומימלא אין בדבריו כלום דעדות רשע כמאן דליתה עכ"פ בנדו"ד אין לנו לבטל עדותם ולומר דרשעים הם ואין עדותם עדות דהא מצינו למרן בחומ"ש סל"ד סכ"ט פסק כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חוזר לכשרותו וכו' וכתב הש"ך סקל"ג כיון שלקה בב"ד וכו' נראה דכל הפסולים מחמת עבירה כשרים כשחזרו בתשובה הראויה להם אפילו בעדות שראו בשעת פסולם בעבירה ולא בעינן בזה תחילתו וסופו בכשרות עכ"ל ובשטת הש"ך הנז' אזיל ומודה הרב אחרון חביב הרב חת"ס בחלק חומ"ש סל"ז דשר פסיק ותני כסברת הש"ך וכתב דהגם דדין זה לא נזכר בש"ס הש"ך פשיטא ליה בלי ספק ואיהו ז"ל פסיק ותני כוותיה אלא דיהיב שם תנאה דדוקא בשאר עבירות לא בעינן תחילתו בכשרות אבל עבירה שיש בה חמס וחמוד ממון לא יעו"ש דיהיב טעמא יעו"ש:
הן אמת דזה זמן רב בלמודי לדין זה היה קשה לי על דברי הש"ך אלו מאי שנא מפסול קורבה דבעינן תחילתו בכשרות והייתי מחלק כמו שחלק הסמ"ע בס' ל"ג סקט"ו יעו"ש דגם כאן יוצדק אותו חלוק ובזה הייתי אומר דגם הסמ"ע יודה לפסק הש"ך זה ואחרי כותבי כל מה שכתבתי מצאתי להרב הבאה"ט בסל"ד סקל"ו שתמה על הש"ך כתמיהתי אני הדל באלפי והניח אותה בצ"ע ואני הדל דחיתי דבריו במה שחלקתי בעוניי וכמו שהדברים אצלי באורך וברוחב אלא דבסוף הדברים חזרתי בי ממה שראיתי להש"ך עצמו בס' ל"ה סק"ז דשם חזר וסתר דבריו שכתב בס' ל"ד סקל"ג ומחזי דהש"ך עצמו חזר לומר דגם בעבירה עצמה בעינן תחילתו בכשרות וכדעת הבאה"ט אלה היו הדברים הכתובים אצלי והן היום ראיתי להבאה"ט בס' ל"ה סקי"ב דשם חזק תמיהתו שתמה על הש"ך בס' ל"ד שכתבנו ובסוף דבריו כתב ומכאן גדולה תשובה דלא כדבריו שכתב בס' ל"ד סקל"ג עכ"ל וא"כ לכאורה נראה דהש"ך עצמו חזר בו וא"כ בנפול היסוד יפול הבנין דהיינו לצד שנאמר דהש"ך עצמו מאריה דשמעתתא חזר בו א"כ גם פסקיה דהרב חת"ס להוי נופל מאליו הואל ויסודו בנוי על דברי הש"ך:
אלא דזה אינו דשם בס' חתם סופר עצמו גם הוא הקשה לדעת הש"ך דסל"ד עם סל"ה דמחזי כסתראי וישיב שם הדברים בטוטו"ד ודברי הש"ך בס' ל"ד ול"ה אלו ואלו דברי אלקי"ם חיים יעו"ש יצא לנו מזה דלדעת הש"ך והרב ח"ס בעבירה לא צריך תחילתו בכשרות כפסול קורבה ולענ"ד נראה דגם דברי הסמ"ע כן הוא כמו שדקדקתי מטעמו ולדעת הבאה"ט הוא דפליג עלייהו: והן היום האיר וזרח לנגד עיני ספר פתחי תשובה וכל טוב ראתה עיני בסל"ד סקמ"ה דשם הביא דברי הש"ך אלו וכתב עליהם דהרב מראו"ת הצובאו"ה בחלק אהע"ז סי"ו כתב דטעמו דהש"ך הוא כמ"ש הסמ"ע בס' ל"ג סקט"ו ובזה סרה תלונת הבאה"ט וכתב דגם מדברי הש"ך סל"ה משמע כן וששתי שלא נפל מדברי ארצה זולת במה שכתב דגם מדבריו בס' ל"ה כן משמע נלע"ד דלא כן הוא דלפי האמת מתחילת דבריו כך משמע אבל מסוף דבריו אדרבא נראה דקים ליה כטעם התוספתא שהביא שם במסקנתו וכדחיית הבאה"ט שם יעו"ש. איך שיהיה ראיתי להרב פת"ש הנז' שכתב דהרב מראו"ת הצובאו"ת עשה סמוכות לדברי הש"ך הנז' וגם הוא הביא דברי הרב חת"ס שהבאתי לעיל וגם הוא אזיל בשטת הש"ך וגם הדגו"ל מרבב"ה הרים דגל סברת הש"ך הנז' ואפילו ברשע דחמס ס"ל דהש"ך ס"ל דחזר לכשרותו ועשה ישוב גם הוא לסתירת הש"ך דסל"ד ול"ה יעו"ש ובסוף דבריו של הרב פת"ש כתב דהרב נוד"ע ביאוד"ה דחה דברי הש"ך וכתב דכן פסק הגאון זקנו מוהר"ר העשיל זלה"ה וכן כתב נתיבו"ת המשפ"ט וכן נראה מדעת קצו"ת החוש"ן וכן נראה מסוף דברי מראו"ת הצובאו"ת דחזר ותמה על הש"ך וכן דעת הרבה פוסקים יעו"ש שהביא דבריהם ולבסוף כתב ז"ל ומ"מ בפסול מחמת עבירה שאינו חמס וחמוד ממון אפשר דמצי המוחזק לומר קי"ל כהש"ך והמחזקים בדבריו הרב ד"גול מ'רבבה והח"ס הנז"ל דלא בעינן בזה תחילתו בכשרות עכ"ל:
וא"כ מכאן נלמד דהבעל של האשה הזאת פטור מחיוב הכתובה דיכול לומר קי"ל כדעת הרב פת"ש שכתב דיכול לומר קי"ל דהואיל ונענשו אתכשרו א"כ פשוט לענין זה אם ירצה להוציאה ולהיות פטור מכתובתה דהרשות בידו אך נראה עוד דצריכים הבחורים הנז' שיחזרו ויעידו בפני האשה הנז' כמו שנבאר לקמן בס"ד זהו מה שנראה פשוט שאם ירצה לגרשה יכול להוציאה בלי כתובה:
אלא דעדיפא מזה הוא דאפילו אם לא ירצה לגרשה יש לבד"ץ לכופו להוציא דהואיל וקי"ל דאסור א"א שנאסרה על בעלה הוא מדאורייתא כמ"ש במס' סוטה ריש פרק כשם יעו"ש דמשם באר"ה דמדאורייתא אסורה לבעל ולבועל יעו"ש וא"כ ראוי ודאי לחוש לסברת הש"ך והדגו"מ והח"ס שהם רבנן סבוראי ובתראי וכמו שפסק מור"ם בחומ"ש סכ"ה ס"ב וז"ל לא יאמר אדם בדבר שיש בו מחלוקת אפסוק כמו שארצה וכו' ואם הוא בהוראת אסור והתר והוא דבר אסור מדאורייתא ילך לחומרא ואי דבר דרבנן ילך אחר המקיל ודוקא אם שנים החולקים הם שוים אבל אין סומכים על דברי קטן נגד גדול ממנו בחכמה ובמנין אפילו בשעת הדחק אלא א"כ יהיה הפסד מרובה וכן אם יהיה יחיד נגד רבים הולכים אחר הרבים בכל מקום אפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד עכל"ה וכן העלה הש"ך שם בחומ"ש וביור"ד סרמ"ב בכללים לאותם דינים כפסק מור"ם הנז' וא"כ הגם שמצינו כמה רבוואתה ס"ל דלא כהש"ך ורבים הם נגד החולקים עכ"פ לא הזכיר מור"ם והש"ך אלא רבים נגד יחיד אבל רבים נגד שלשה גם הם רבים מקרו ויש לנו לחוש לדבריהם ולכופו להוציאה:
ומה גם לפי פסק מור"ם שם עוד בס' כ"ה שכתב וז"ל כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והפוסקים אחרונים חולקים עליהם הולכים אחר האחרונים והלכה כאחרונים מאביי ואלך עכ"ל א"כ גם הרב ד'גול מ'רבבה והרב חת"ם סופ"ר הם אחרונים לפוסקים שהביא הרב פתח"י תשוב"ה ומן הראוי למינקט כוותיהו ולפחות לחוש לדבריהם וכעין זה פסק מור"ם באהע"ז סי"ז סט"ז וז"ל וכן בכל מקום דאיכא פלוגתא בדינין אלו אזלינן לחומרא יעו"ש ועיין שם בחל"ם מה שמיישב דברי הרא"ם עם תשובת הריב"ש דפסק מור"ם דלאו סתראי נינהו יעו"ש והגם דשאני התם דאיסור א"א לעלמא הוא במיתת ב"ד דחמור הוא אבל בכאן אין כאן כי אם אסור לאו עכ"פ נגד זה ג"כ מצינו שם קולא שאינה כאן דהא באיסור עגונה שם הקילו בכמה ענינים ועכ"ז במחלוקת הפוסקים פסק מור"ם דאזלינן לחומרא ומכח זה נהגו בדיני עגון לצאת דעת המחמירים אפילו נגד מרן דאתרא דידיה קא סמכינן מכ"ש נדו"ד דאין כאן חשש עגון ודאי דיש לנו לחוש לסברת החולקים שהם הש"ך וה'דגול מ'רבבה והחת"ס שהרי כבר ראו כל ספרי החולקים עליהם ועכ"ז החזיקו בסברתם דבאיסור עבירה לא בעינן תחילתו בכשרות א"כ גם אנן כאן יש לנו לחוש הואיל ולקו אתכשרו להעיד על מה שעשו לאסור איסר להאשה:
הן אמת דהיה מקום כאן להאריך לאמת סברא זו אם יש להוציאה בעל כורחו של בעל או לא אלא הואיל ודברינו אלה הם בדרך מה שלא היה אם היה דהא לא קי"ל הכי אלא הדין הוא אין אדם משים עצמו רשע על כן אין להאריך ללא צורך:
גם היה מקום לחקור ולדרוש אם הנהו להקת הפוסקים החולקים על הש"ך וגמרו אומר דבעינן באיסור עבירה תחילתו בכשרות הוא לכל דבר השוו מדותיהם או דילמא עד כאן לא אמרו אותם הפוסקים דבעינן תחילתו בכשרות הוא דוקא לעדות ממון אבל לענין איסור דאורייתא כזה אפשר יודו לסברת הש"ך דס"ל דלא בעינן תחילתו בכשרות ונחוש לעדותם דשמא כשרים הם להעיד על מה שראו דהואיל ולקו אתכשרו. אלא הואיל וספריהם אינם נמצאים אצלינו וגם מלתנו אמורה דכל דברינו אלה הם נגד הדין על כן אין כאן מקום להאריך אבל עכ"פ לכל הצדדין אפילו לפי דברינו הראשונים אם לא ירצה הבעל לקיימה ודאי דיכול להיציאה בלי כתובה מכח קי"ל כמש"ל כמ"ש הרב פת"ש:
אלא הואיל וקי"ל הלכתא דהדין הוא דאין אדם משים עצמו רשע הדר דינא באמת לאסור האשה ולכוף הבעל להוציאה על פי הבחורים הנז' בכל אופן משלשה אופנים שיעידו בין אם אמור יאמרו שכל אחד עשה עבירה עמה שלא בפני חבירו. בין אם יאמרו אחד ראה חבירו ואחד לא ראה. בין אם יאמרו שהיו ברואין זה את זה:
והדרך הראשון כשלא ראו זה את זה יש לנו לאוסרה ע"פ מימרת רבא בסנהדרין דכ"ה דשם נאמר בעובדא דבר ביניתוס דנאמן הלוה להעיד עליו שהלוהו ברבית לפוסלו וטעמא הוא משום דאמר רבא אין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה כמו שמבואר שם בסנהדרין נמי דף ט' באומר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין יעו"ש והכי קי"ל הלכתא וכמ"ש הרמב"ם פי"ב הל"ב ההיא דפלוני וכו' והטוש"ע בס' ל"ד סכ"ו פסקו ההיא דבר ביניתוס דסנהדרין יעו"ש וא"כ ממנו נלמד לנדו"ד דהואיל ובמה שהעידו על עצמם אינם נעשים רשעים א"כ כל אחד מהם כשאומר הוא זינה עם אשת פלוני פלגינן דבוריה ונאסרת על פיהם וכמו שבא הדבר מפורש במור"ם אהע"ז סקט"ו ס"ו משם הרשב"א וז"ל אמר אחד על אשה אחת שזינתה עמו נאמן עליה בעד אחד ע"כ וכתב שם הרב חל"ם והרב"ש והטעם הוא דפלגינן דבוריה והוי כאלו העיד על האשה דוקא ואם בא עד אחד ומעיד כן מצטרפים זע"ז והוו שני עדים יעו"ש וא"כ גם כאן כל אחד פלגינן דבוריה והוו שני עדים שזינתה. ואין לדחות ולומר דבעד אחד דוקא הוא דפלגינן דבוריה ובתרי לא פלגינן חלוק זה לא מלבד שאין הדעת סובלתו דהואיל ואמרינן אין אדם משים עצמו רשע. א"כ הוי כאלו לא העידו על עצמם כלל. וא"כ למה לא פלגינן עדות שנים ולאסור האשה הזאת:
ולא מלבד הסברא אלא הרי הדבר מפורש יוצא בדברי רבותינו בעלי התוספות דהא מצינו בכתובות די"ח ע"ב שם במשנה העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' הרי אלו נאמנים ע"כ ושם בגמרא אתמר אמר רמי בר חמא לא שנו שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנים מטעם אין אדם משים עצמו רשע ע"כ ושם בתוספ' ד"ה אין אדם וכו' כתבו ז"ל וא"ת והא קסבר רבא דפלגינן דבוריה בפ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבעני וכו' א"כ הכא נמי להמיננהו דאנוסים היו אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשות דאליבא דרבא קיימינן וכו' הרי לך מדברי התוס' דלא שני לן בין יחיד לשנים לעולם פלגינן דבוריהו וקושיא זאת ג"כ הקשו אותה גם כן ביבמות דכ"ה ובסנהדרין דפ"ט ובכל אחד מהמקומות הוצרכו לתרץ באופן המתיישב ואם איתא לומר דבחד הוא דפלגינן ובתרי לא מאי קשה להו מעיקרא הלא מלתיה דרבא לא נאמרה אלא בפלוני רבעני לרצוני דהוא חד ולא בתרי אלא ודאי דחלוק זה לא נזכר ולא נפקד: וכן ראיתי למרן בכסף משנה הל' מ"ד פי"ב הל"ב דגם הוא הוקשה קושית התוס' והוצרך לתרץ יעו"ש דממנו מוכח ג"כ דלא שני ליה בין יחיד לשנים דלעולם פלגינן דבורייהו יע"ש והיה בידינו עוד להביא עוד הרבה מזה דלא מחלקי כלל אלא דאין צריך להאריך בדבר המוסכם וא"כ מעתה הואיל ויש בידינו שני בחורים וכל אחד מעיד שפלונית זינתה עמו הו"ל כתרי סהדי ויש לנו לאוסרה:
והגם דלפי זה מאי דמסהיד האי לא מסהיד האי דכל אחד מעיד שזינתה עם אחד עכ"ז מצרפינן עדותם כמו שבא הדבר בפשיטות בדברי מור"ם באהע"ז סי"א ס"א ז"ל שני עדי כיעור מצטרפין אע"ג דראו זה אחר זה וכיעור דראה זה לא ראה זה ע"כ וכתב הרח"מ סק"ז נראה דה"ה שני עידי טומאה מצטרפים אע"ג דטומאה דחזא האי לא חזא האי לפי הטעם דכתב הרב"י דמילי דאסורא לממון מדמינן להו עכ"ל ועיין למוהרי"ע בבית יאודה חלק אהע"ז סי"ט שכתב וז"ל ולענין פסק הלכה נראה ברור כיון דמרן ז"ל פסק בשני הטורים דעידי כיעור מצטרפין ונמשך אחריו מור"ם ז"ל בהגה בשני מקומות דגם בחומ"ש ס"ל סי"א כתב וכן לענין עדות איסור מצטרפין וכו' וגם האחרונים מפרשי דבריהם לא נמצא מי שגמגם בהוראה הנז' ודאי דאחריהם כל אדם ימשוך וכל בתי דינים כבר קיימו וקבלו עליהם דברי מרן המשבי"ר שהלכה כמותו בכל מקום עכל"ה הרי לפניך הדבר פשוט הוא אע"ג דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי מצטרפין על ידי הפלגת דבורייהו:
אלא דעדין לנו לחקור בלשון שאמרו הבחורים האלה אם יוצדק הפלגת דבורייהו דלכאורה נראה דלא יוצדק כאן הפלגת דבורייהו ע"פ מ"ש הד"מ בחומ"ש סל"ד דשם הביא משם הרשב"א דכתב דיש לחלק בין אם אמר אשתך זינתה עמי דפלגינן דבוריה ובין אם אמר אני זניתי עם אשתך דלא פלגינן דבוריה עכ"ל וא"כ יש לנו לחוש לסברא זו וא"כ הואיל ובאופן זה לא פלגינן הרי נראה לכאורה דאין כאן עדות [דבין אם תפרש דבמקום דלא פלגינן הוי כל דבריו שקר ובין אם תאמר אדרבא כל דבריו אמת ועכ"ז לא מקבלינן עדותו על האשה דהואיל ומה שהעיד על עצמו הוא אמת א"כ נמצא דרשע הוא והתורה אמרה אל תשית רשע עד] אלא דמצאתי ראיתי להרב משחד"ר בנמוקי מהרש"א סקע"ח דשם כתב דהגם דהרשב"א כתב כן דבריו אינם מוסכמים והתוס' בפ"ק דסנהדרין ד"ה ואין אדם וכו' לא ס"ל הכי וכן נראה דעת המ"מ ז"ל פי"ב מהל' עדות יעו"ש ועדיפא מזה בא הדבר מפורש בס' פת"ש לאהע"ז סקט"ו סקל"ב שכתב ודחה דברי הרשב"א וכתב דהרשב"א יחידאה הוא ועוד דהרשב"א עצמו לא אמרה אלא לדיני נפשות אבל לאסור אשה על בעלה מודה וכו' ועוד דהרשב"א לא אמר חלוק זה אלה במדבר בלשון הקודש ואומר אשתך וכו' דהוי מלה מושקלת וכו' אבל במדבר בלשון אשכנז לא שייך כלל חלוק הרשב"א ויעו"ש שדחה דברי הרשב"א והביא פוסקים אחרים המסכימים והעלה דהאשה אסורה יעו"ש ועדיפא מזה כתב שם וז"ל ועוד דגוף דבר זה שכתב הרשב"א דמקרי בזה רשע לא סליק אליבא דהלכתא כמבואר בתשובת הרא"ש כלל נ"ד ובש"ע סי"ז סי"ו וא"כ שפיר פלגינן דבורייהו ואשה זו אסורה אליבא דהלכתא עכל"ה הרי לך מדברי הרב הנז' דמרן אשר אנחנו נשענים עליו לא ס"ל כדעת הרשב"א וא"כ בה סלקי ובה נחתי דיכולים אנן לפלוגי דבורייהו ואשה זאת אסורה אפילו לא ראו זה את זה בשעת העבירה זוהי הדרך הראשון:
ועוד יש דרך אחר אם יעידו אלי הבחורים שאחד מהם ראה חבירו עושה עבירה עם הבחור האחר ואחד לא ראה חבירו בזה ג"כ יש לנו דרך אחרת להכשיר עדותם דהיינו דלא מלבד דיש לנו להכשיר עדותם על ידי דפלגינן עדות כל אחד לבדו שמעיד על עצמו אלא יש דרך עוד ישר לקבל עדותם באופן אחר דהיינו יעיד בפני האשה זה שנראה ולא ראה ואזי דיינין ליה דפלגינן דבוריה כמ"ש מור"ם אהע"ז סקט"ו ואח"כ נצרף לו זה שראהו דהיינו שיעיד לו שראה חבירו מזנה עם אשה זו ולהוי השתא האשה אסורה ע"פ הזנאי והאחר המצורף וכמ"ש הרחל"ם והריב"ש שם בסקט"ו סקכ"ה דמצרפין עד כשר עם זה שהודה שזינה ותהיה האשה נאסרת וגם עד זה המצורף בנדו"ד הגם שההוא אמר שגם הוא עשה עבירה כבר מלתנו אמורה דמימרא דרבא דאין אדם משים עצמו רשע לית מאן דפליג עלה גם אין לחוש היאך יצטרף עם הזנאי שהודה הואיל ולפי דברי זה העד שראהו א"כ הרי זה הזנאי רשע לפי דבריו וא"כ לפי דבריו הרי הוא פסול לזה כבר הסכימו הרב חל"ם והרב"ש סקכ"ו דמצטרף עמו אפילו לפי דבריו הוא פסול יעו"ש: גם יש דרך אחרת והיא השלשית דיש אופן עדות באופן אחר זולת שני האופנים הראשונים עוד יש דרך אחרת והוא דהואיל והיו בשעת עבירה רואין זה את זה א"כ יכול זה להעיד על האשה שעשתה עבירה עם חבירו וזה ג"כ יעיד עליה שעשתה עבירה עם חבירו ואתי מבינייא דתרויהו העידו על האשה שבחזקת איסור היא עומדת והגם דגם בעדות זו מאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כבר בררנו בדרך הראשון דמצטרפין וא"ך רואה אנכי דאין התר לאשה זו כלל כי כל הדרכים שיעידו כלם בחזקת סכנה:
אלא דכל זה לא יוצדק לנו אלא ע"פ מאי דקי"ל הלכתא כרבא דאין אדם משים עצמו רשע ועל זה יש לדקדק דדילמא דעד כאן לא קי"ל כרבא דאין אדם משים עצמו רשע אלא דוקא באומר כן ולא ראינו צד המוכיח על דבריו אבל בנדו"ד שבאו והודו וקבלו עליהם דרכי התשובה ולקו במעמד אנשי העיר והוכרזו מאן לימא לן דלא אמרינן בכגון זה אדם משים עצמו רשע נימא מדקבלו עליהם העונש ודאי דבר אמת דברו וא"ך הדרן לדברינו הראשונים דאה"ן לגבי הכתובה הבעל יהיה פטור אם ירצה לגרשה כמ"ש בדברינו הראשונים משם הרב פת"ש דלגבי הממון יכול הבעל לומר קי"ל כדאמרן אבל לגבי איסורה דאיתתא חזרנו לדברינו הראשונים למחלוקת שכתבנו לעיל אם תהיה נאסרת דלא בעינן תחילתו בכשרות כסברת הפוסקים הנז' או כדעת החולקים והדרן למאי דאמרן ברישא ומאי אהנו לן ראיותינו זה שהביאנו לאוסרה מכח דעדותם עדות משום א"א משים עצמו רשע: אלא דזה אינו ודברינו אמת דהא מצינו להד"מ בחומ"ש סל"ד סק"י שכתב וז"ל כתב המרדכי פרק זה בורר דאין אדם משים עצמו רשע אפילו אמר אעשה תשובה ואוציא הרבית שנתתי או אשיב הרבית דאערומי קא מערים ע"ך וא"ך מכאן מוכח דמן התשובה הוכחה שנעשה רשע והגם דלא נקט המרדכי בדבריו אלא אמר אשיב הרבית וכו' אבל היכא דראינו שעשה התשובה מאן לימא לן דתשובתו לא תהוי עדות גמורה שעבר עבירה והוא רשע, זה אינו דהא זיל בתר טעמא אם אמר אעשה וכו' לא מהני הוא משום אערומי קא מערים א"ך הואל והטעם הוא משום הערמה מה לי אמר אעשה תשובה או כבר עשאה סו"ס עדיין אמור נאמר מה שעשה תשובה הערמה היא:
ולא מלבד דברי המרדכי אלו אחר החיפוש מצאתי ראיתי למר"ן עצמו כתב כן בפשיטות דאפילו עשה כבר תשובה עדיין נימא א"א משים עצמו רשע דהא מצינו לרבינו בטור בחומ"ש סמ"ו סל"ד דשם כתב עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון או שהיה שטר אמנה או שהיו פסולים בעבירה אין נאמנים לפי שאין אדם משים עצמו רשע ואפילו אם אומרים שעשו תשובה והם עכשיו כשרים דכיון שהעדות מתבטל על ידי שעושין עצמן רשעים אין להאמינם עכ"ל הרי לפניך דאפילו באמרו שעשו תשובה כבר ובודאי אפילו ידוע בבירור שעשו תשובה כבר מיירי ועכ"ז לא מהני מהטעם שכתב הטו"ר דכיון שהעדות מתבטל על ידי שעושים עצמן רשעים אין להאמינם ע"ך. הרי מטעם זה מוכח דאפילו בעשה תשובה אין להאמינו הואל ומבטל העדות משום שאומר היה רשע בשעת העדות ועל זה אינו נאמן מכח א"א משים עצמו רשע ודין זה פסקו מר"ן בס' מ"ו סל"ו יע"ש נמצאת אומר דלעולם לא ישתנה דיניה דרבא ולעולם א"א משים עצמו רשע וע"פ עדותם של הבחורים באיזה דרך משלשה דרכים שיעידו הרי זה אסורה:
שוב אחרי החפוש מצאתי דדבר זה דעדים שהתוודו הוא במחלוקת שנוי אי אמרינן ביה הואל והתודה. אדם משים עצמו רשע או לא וראיתי להרב ח"ס בחיור"ד ס"ד דס"ל דהואל והתודה אמרינן ביה אדם משים עצמו רשע יעו"ש שנשאל בשוחט שהתודה בשעת מיתה שהיה מאכיל נבילות וטריפות מה יהיה משפט הכלים של אותה העיר וכתב ז"ל נ"ל ראיה ברורה דעד"א נאמן על ידי וידוי להשים עצמו רשע לשעבר דבריש פרק כלל גדול מבואר וכו' א"ך ה"ה דנילף דאדם משים עצמו רשע אם אמרו דרך וידוי ומכ"ש היכא דאמר כן בשעת חליו וסובר שהולך למות דאין אדם מכזיב בשעת מיתה והכי קי"ל וכו' בש"ם ספ"א דאין אדם משטה בשעת מיתה ואפילו עמד מחליו וחזר בו וטען ברי להשטות נתכוונתי אפילו הכי לא מהימן וכו' וכ"ש כשיצרפו שני הסברות שאומר כן דרך וידוי ובשעת מיתה שנראה ברור שנאמן לאסור של אחרים אפילו כי שוויה לנפשיה רשע עכל"ה הרי לפניך דהרב הנז' ס"ל דבמקום וידוי אדם משים עצמו רשע ובסימן כ"ב בחיור"ד ג"ך כתב הרב הנז' וזל"ה בתוך התשובה נמצא עכ"פ הרוב נשחט כהוגין וכל דפריש מרובה פריש ואין לאסור השמן והכלים למפריע אפילו אם נחליט שנאמינהו הואל ואמר דרך תשובה הגם שיש לדבר מזה הרבה כי בס' נוד"ע ביאוד"א קמא חלק אהע"ז סע"א לא האמין לאשה מה שאמרה דרך וידוי בחוליה ובס' חו"י סע"ב כתב לאסור אשה על בעלה אמנם גם הוא לא אמר לאסור האשה אלא הואל והולכת למות וכו' אבל בעלמא לא ס"ל לחלק בין דרך וידוי או לא ובס' ק"ד מתשובותיו רצה לומר דבהא דפלוני רבעני לרצוני מיירי ששב בתשובה ואפילו הכי לולי דפלגינן דבוריה לא הוה מהימן עכל"ה מכאן אתה רואה דהרב נוד"ע ביאוד"ה והרב חוו"ת יאי"ר תרויהו ס"ל בפשיטות דאפילו דרך וידוי והודאה אין אדם משים עצמו רשע וא"ך ודאי כוותיהו נקטינן הואל והם רוב לגבי החת"ם סופ"ר ובודאי כוותיהו נקטינן וכשרים המה בעדותם על הדרך האמור לעיל ובפרט דנראה דגם הרב חת"ם סופ"ר עצמו לא החליט הדין שם בס"ד אלא הואל ושם היו תרתי. דרך וידוי ובשעת חולה בזה הוא דהחליט. אדם משים עצמו רשע יעו"ש ועדיפא מזה הוא דכאן בס' נ"ב נראה דחזר בו מכח הלשון שכתב וז"ל אפילו נחליט שנאמינהו הואל ואמר דרך תשובה הגם שיש לדבר מזה הרבה כי הרב נוד"ע ביאוד"ה לא האמין לאשה וכו' והרב חו"י גם הוא וכו' ובתשובת סק"ד וכו' עכ"ל מלשונו זה נראה דבכאן נטתה דעתו כאותם רבנים מדקאמר הגם שיש לדבר הרבה מזה וכו' משמע דלא רצה לסמוך שתהיה נאמנת דרך וידוי גם כשהביא דברי החו"י וכתב דכך כתב בס' ע"ב וכך כתב בתשובה ודאי דעתו נטתה אחריהם ואתייא לכ"ע דהבחורים האלה הוו עדים כשרים לפלוגי דבורייהו לאסור הרשעה הנז':
ואפילו אי אמרינן דהרב ח"ס מפלג פליג וס"ל דעל ידי וידוי אדם משים עצמו רשע אין לטעות ולומר דלדעת הרב חת"ם סופ"ר לא תאסר אשה זאת ע"פ עדים אלו הואל ועשו עצמם רשעים דכבר מלתינו אמורה בתחילת פסק זה דעדים אלו כבר התוודו והרב ח"ס הוא מכת הסוברים דעבדים שלקו אתכשרו להעיד מה שראו בזמן פסלותם יעויין לעיל ואתייא מבינייא דלכ"ע אשה זו אסורה ע"פ הבחורים:
אך מה שעומד לנגדי בעדות זו הוא שלא היה העדות שהעידו בבדי"ץ בפני האשה שבשעת עדותם לא רצתה לבוא לב"ד ומצאנו להרב"י באהע"ז סי"א מתשובות הרא"ש כלל י"ז שהאריך והעלה דכל שלא נתקבל העדות בפני האשה אינו עדות כלל וכו' ופסקה מור"ם בסי"א ס"ד וז"ל ואין לקבל העדות שלא בפניה ושלא בפני בעלה ע"ך וכ"ך הרב"ש שם סק"ו ז"ל עיין תרומת הדשן סכ"ח שם מבואר אם נתקבל עדות שלא בפני בעל הדברים ס"ל לרוב הפוסקים דלא מהני. וכך פסק רש"ל וכתב דאפילו מאן דס"ל שם בד"מ אם נתקבל הוי עדות מ"מ כאן לא מהני עכל"ה וכן ראיתי להרב משחד"ר בנמוקי מהרש"א שכתב וז"ל אלא דמ"מ נראה דבעינן דוקא שיבואו ויעידו בפני ב"ד בפני האשה וכו' ועיין בתשובת מהרמא"י שהפליג לעשות על שקבלו עדות לאפוקה שלא בפניה וכ"ך הרשב"א ס' אלף רל"ז עכל"ה ועיין להרה"ג יואל ז"ל בתוש"י ח"א ס"ך ששם הרעיש העולם על חזני תאפילאלת שקבלו העדות שלא בפני האשה ופסק דכל מה שלא נתקבל העדות בפני האשה העדות בטילה אפילו במקום שהעדים יראים להעיד יע"ש וא"ך מוטל עלינו לחזור להביא העדים הנז' שיעידו בפני האשה פעם אחרת בדרישה וחקירה להעמיד הדבר על בוריו ולאפרושי מאיסורא ולא להוי הקולר תלוי ב"מ:
ומה גם דעדיפא מזה הנה מצאנו כמה רבנים דס"ל דהגם דתשובת הרא"ש דפסק מור"ם מוכח ממנה שצריך להיות העדים בפני בע"ד היינו דוקא לכתחילה אבל אם כבר נתקבלה העדות שלא בפני האשה יש לנו לאוסרה והילך כל דברי הרב פת"ש באהע"ז סי"א סקי"ח וזל"ה ואין לקבל עדות שלא בפניה עיין בתשובת נוד"ע ביהוד"א סע"ב שכתב דאף בנדון דידיה שנתקבל העדות שלא בפני הבעל ושלא בפני האשה אין זה התר כלל דהנה זה ודאי דמה שנתבאר בחומ"ש סכ"ח דלפעמים מקבלים עדות שלא בפני בע"ד כגון שלחו לו ולא בא וכו' אין זה מטעם הפקר ב"ד ודוקא בדיני ממונות הוא כן אלא דינא הוא דהכי הוא דהיכא דאי אפשר לקבל בפניו מקבלים שלא בפניו אפילו בדיני ממונות וכן הוא מבואר מדברי הרב"י בבד"ה ומדברי הרשב"א שהובא בב"י וא"ך בנדו"ד שיצא הדת מהשר שלא לקבל מזה פשוט שמקבלים שלא בפניהם וכו' ובר מן דין כתב הגאון מוהר"ר הירץ מבריסק זצ"ל בתשובת רמ"א סי"ג דלאסור אשה זונה על בעלה מהני בדיעבד קב"ע שלא בפני בעל דין ואף הרא"ש בתשובה כתב שלא נזקק לאוסרה מ"מ לא היה מתירה והרב המאיר"י בחדושיו לקמא פרק הגוזל כתב שהסכימו חכמי ברצלונא שבענין איסור מקבלין שלא בפני בע"ד דזכות הוא לו דמפרישין לו מאיסור וכ"ך הרדב"ז בתשובותיו ונתן טעם לדבר דמה דהוי לאפרושי מאיסורה כו"ע בע"ד נינהו ואף שכתב בתשובת רב"ץ אשכנזי דדוקא היכא דליכא בעדותן אלא לאפרושי מאיסורא אבל היכא דפתיך בדידה דררא דממונא אין מקבלים אפילו על האיסור ובכאן הרי האשה מפסדת כתיבתה זה אינו שהרי לאשה שלחו לה הב"ד לבוא ולא באה ומותר לקבל שלא בפניה וכאן החשש הוא רק מה שנתקבל שלא בפני הבעל והבעל אינו מפסיד ממון ואין כאן דק לאפרושי מאיסורה ואפילו אם יחלוק החולק לומר שלא לאוסרה לחלוטין ע"פ קב"ע שלא בפניהם מ"מ איסורה תלוי עד שהיא ובעלה עליהם להביא העדים לבדי"ץ וזולת זה אין לה התר ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זלה"ה שהאריך גם כן בענין זה ומבואר שם דדבר זה אם לקבל עדות לאסור אשה על בעלה שלא בפני בע"ד במקום אונס במחלוקית שנוי בין הרא"ש והרשב"א. אולם אחר שכבר נעשה מעשה וגם שדעת רוב הפוסקים דאפילו דיעבד לא מהני קב"ע שלא בפני בע"ד וכמו שהאריך רש"ל בתשובה סל"ג ובתשוב' רמ"א סי"ב וכ"כ הרב פרמ"א ח"א סד"ך וכ"ך בתשובת עבוד"ת הגרשונ"י ס"ג עכ"ז קשה להקיל בדיעבד כי דעת הראב"ן וסייעתו דבדיעבד מהני קב"ע שלא בפניו ואולי גם לאוסרה על בעלה הוא כן וזהו דעת הרב ר' נפתלי הירץ ז"ל וכן ראוי לדון להרשב"א בחדושיו בב"ק ריש פרק הגוזל דס"ל דכל עקר החיוב דקב"ע בפניו בממון הוא מדרבנן א"ך יש לנו לומר דלענין איסורה אוקמה אדאורייתה ובצרוף דעת המאירי שהובא שם דבעניין איסור מקבלים וכו' ועיין בתשובת ישועות יעקב סק"ח דבדיעבד אם לא קבלו בפניה נראה להחמיר כדעת ראב"ץ אבל זאת ודאי דחוזרין ומעידין בפניה כמו בד"מ ולא אמרינן בזה הואל וכבר העיד עביד לאחזוקי דבוריה עכ"ד עכל"ה של הרב פת"ש וא"ך בנדו"ד לא מבעייא לדעה הגאון מוהר"ר הירץ והרב המאיר וחכמי ברצלוני והרדב"ז דפשיטא דאשה זו בחזקת איסור קיימא דהרי ס"ל דמהני עדות אשה אפילו שלא בפניה לאוסרה כמש"ל ואפילו פסק הרא"ש דלא מהני ופסקו מור"ם דקי"ל כוותיה הרי מפרשו מוהר"ר הירץ דדוקא לכתחילה הוא דמצריך הרא"ש וכוותיה פסק מור"ם אבל בדיעבד נהי דאין לאוסרה אין להתירה נמצא דבאיסורה קיימא וגם לדעת רב"ץ אשכנזי דמפרש דמאי דפסקו הרב המאירי ורבני ברצלונה והרדב"ז דבדבר איסור מקבלים עדות שלא בפניהם היינו דוקא בשאר איסורים דלאו ממונא בהדייהו עכ"ז הרי כתב הרב הנז' דהואל ושלחו לאשה ולא באה מקבלים שלא בפניה וגם בנדו"ד ג"ך שלחנו אליה ולא באה ומה גם לדעת מוהר"ר עקיבא איגר זלה"ה דכתב קשה להקל בדיעבד כי דעת הראב"ן וסייעתו גם הר"ר נפתלי כך ס"ל וכן ראוי לדון לדעת הרשב"א ובצרוף הרב המאירי זלה"ה א"ך ודאי הואל והעידו שלא בפניה לא מלבד דראוי לחוש לדבריהם אפילו במקום שאין בידינו לתקן כגון שאין האשה לפנינו או שהלכו העדים למד"ה דודאי יש לנו לחוש לדברי העדים מכ"ש השתא שיש בידינו לתקין צריך לעמוד ולאפרושי מאיסורה דא"א הרימו מכשול מדרך עמי:
גם בענין העדות של הבחורים לענין הבעל שאינו בפנינו והרי הוא במד"ה בדרך רחוקה גם עניין זה ממה שהבאנו מדברי הרבנים שהביא הרב פת"ש הנז' ממנו נלמד במכ"ש לענין העדות דבעל שאינו לפנינו הן מצד הואל והוא במד"ה אין לך אונס גדול מזה שאין העדות יכולה להתקבל בפניו וחזרנו לכל דברי הרב נוד"ע ביאוד"א שהבאנו לעיל דבמקום אונס מהני ונוסף על זה דאפילו מאן דמפריש בדעת המאירי ורבני ברצלונא ברצלונא והרדב"ז דאמרו דלאפרושי מאיסורה אפילו שלא בפני בע"ד הוי אסורה ומחלק בין פתיך ממונא בהדי איסורה או לאו הרי כתב הרב הנז' דדקא לעדות אשה בפניה הוא דאמרינן לא מקבלינן הואל ופתיך ממון אבל מה שנתקבל העדות שלא בפני הבעל הואל והבעל אינו מפסיד ממון הוי כשאר איסורים דמקבלים וא"ך הגם דפסק הרא"ש ומור"ם ז"ל בסי"א ס"ד דאין לקבל העדות שלא בפני הבעל וכו' עכ"ז השתא מיהת דכבר נתקבל יש לחוש לכל הנהו פוסקים שכתב הרב פת"ש כמש"ל:
ובפרט אם יאמר הבעל דניחא ליה בעדות העדים שלא בפניו ודאי דמהני דהא טעמא דתקינו שתהיה העדות בפני בע"ד הוא משים טובה דידיה הוא דיבא בעל השור ויעמוד על שורו ואם אמור יאמר דהוא מקבל עדותם שלא בפניו ודאי דמהני וכמו שבא הדבר בפת"ש חומ"ש סכ"ח סקכ"ח ז"ל עיין בתשובת עבודת הגרשוני ס"ג שהביא בשם תשובת הראנ"ח ס"ג שכתב דהיינו דוקא כשבעל דין דלא נמצא שם אינו בעדות ראשון אבל אם הוא אומר אפע"פ שלא נמצאתי אותה עדות מקובלת עלי נלע"ד דעדות הראשונה עדות שלא אמרו אין מקבלין אלא לתועלת המתחייב בעדות אבל הזוכה בעדות מקבלים שלא בפניו ע"ך הרי לך אפילו בעדות ממון מהני אם רוצה לקיים העדות מכ"ש באיסור כזה וא"ך לדעתי דעת הדיוט יראה הואל וכבר העידו העדים בב"ד ודאי דבאסור חמור כזה יש לנו לחוש לסברת הפוסקים הנז' שהביא הרב פת"ש אפילו במקום שאין בידינו לחזור לתקן כמ"ש הם לעיל מכ"ש נדו"ד דיש בידינו לתקין ע"י שיחזרו ויעידו בפניה מצוה וחיובא רמייא לאפרושי מאיסורה ולגבי הבעל ג"ך היא אסורה ועומדת הן מצד דהוי אונס הואל ואין הבעל כאן והיכא דהוי אונס העדות עדות וכמ"ש הרב פת"ש משם הרב נוד"ע ביאוד"א. הן מכח סברת להקת הפוסקים דחיישי לעדות שלא בפני בע"ד במקום איסור אפילו שלא במקום אונם הן מצד דמידע ידעינן דניחא ליה בפרט אם נודיעהו עתה ויאמר דעתו נוחה בזה:
קנצי למלין דהואל והעדים קיימים מוטל עלינו להכריחם לחזור ולהעיד בפניה לצאת כל הדיעות ואפילו ליכא בעל בפנינו לא אכפת כמ"ש ואם איידי דביני ביני יארע איזה אונס כגון אם הלוך ילכו העדים למד"ה וכדומה. לדעתי נראה דיש לחוש לסברת חבל נביאים הפוסקים שכתבנו משם הרב פת"ש דמקיימי העדות ומוצאים האשה מבעלה בע"ך הן מצד סברת הפוסקים ומה גם בצרוף שאשה חשודה היא מקדם קדמתה. זהו משנלע"ד בעיני אלקי"ם אם יכשר ובעיני רבנן אם יישר וצוי"מ וימ"ן הלכ"ד החותם בשנת התרמ"ב פה סאלי יע"ה רפאל אנקווא סי"ט: