שו"ת צמח צדק הקדמון· רבי מנחם מנדעל בן אברהם קרועמל
שאלה קכ"ד
באחד שהעמיד מורשה לגבות חובו בשטר מן לוה שלו וכתב לו הרשאה על אופן המועיל כפי נוסח הסופרים וז"ל זכרון עדות וכו' איך שבא לפנינו רבי פלוני ואמר לנא הוו עלי עדים וכו' והנני מודה בפניכם וכו' איך שנתתי לרבי פלוני ארבע אמות קרקע וכו' ומניתי אותו להיות מורשה ואנטלר בחריקאי שיהיה לו כח ורשות לתבוע ולגבות החוב שחייב לי רבי פלוני ומעתה תהא ידו כידי ופיו כפי ועשייתו כעשייתי וכל מה שיעשה בענין החוב הנ"ל יהא עשוי כאלו עשיתי בעצמי וכך אמר רבי פלוני לרבי פלוני זיל דון וזכי ואפיק לנפשך וכל מה דמתעני לך מן דינא עלי יהא הדר הן לזכות הן לחובה ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי גם יהא לו כח ורשות לעשות פשרה עם רבי פלוני ולהרחיב זמן וליתן פטורים והכל קבלתי עלי בחוב גמור שמחוייב אני לאשר ולקיים ושטר הרשאה זו לא יפסל וכו' וקנינא מן רבי פלוני וכו' במנא דכשר למקניא ביה וכו' עכ"ל הרשאה: והמורשה הזה מחל ללוה על כל החוב וקרע השטר ובא המלוה ותבע למורשה שלו על שקלקל את חובו וקרע שטרו שישלם לו חובו מדינא דגרמי כי לא הרשה לו אלא לגבות או לדון או לפשר אבל לא למחול והמורשה השיב שעל פייפוי כח וזכות הכתוב בהרשאה היה לו רשות אפילו למחול אף על פי שלא היה כתוב בו בפירוש שיהא יכול למחול מכל מקום נמצאו כמה לשונות בהרשאה המורים על שיכול למחול והמלוה טוען שבכל הלשונות של יפוי כח וזכות שבהרשאה לא היתה כוונתו שיהא מוחל שהרי לא עשהו מורשה אלא כדי להוציא: תשובה לכאורה משמע שהדין עם המורשה לפי נוסח שיש בהרשאה שלפנינו שיש לו רשות אפילו למחול מהא דכתב הרמב"ם בפרק שלישי דהלכות גירושין והסמ"ג בעשיין פרק ב' דף קס"ז עמוד א' והטור ח"מ סימן קכ"ג וז"ל הבא בהרשא' שמחל לנתבע או שמכר לו או מחל לו על השבועה או שעשה פשרה לא עשה ולא כלום שזה יאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לפיכך אם התנה עמו בין לתקון בין לעוות אפילו מחל לו על הכל מחול עכ"ל והרב ב"י פסק כך שם בש"ע:
הרי מבואר מדבריהם שאם הרשוהו בין לתקון בין לעוות יכול המורשה אפילו למחול לו על הכל ואם כן הוא הדין נמי אי כתוב בהרשאה הן לזכות הן לחובה כמו בנדון דידן מהני שיכול אפילו למחול דמאי שנא הן לזכות הן כתובה מלשון בין לתקון בין לעוות וכשם דלשון בין לתקון בין לעוות מהני הכי נמי לשון הן לזכות הן לחובה מהני: ומכל שכן שהוסיף וכתב בהרשאה ולא אוכל לומר לתקוני א שדרתיך ולא לעוותי דלישנא יתירא הוא דלא היה צריך לכותבו כיון שכבר כתב ליה שהרשוהו הן לזכות הן לחובה אלא ודאי דלטפויי קאתי שיהא יכול אפילו למחול לגמרי הכי משמע לכאורה: אמנם לקושטא דמלתא אינו כן אלא צריך לשלם לו כפי מה שהיה שוה החוב משום דלא הרשוהו אלא לטובתו להציל חובו כולו או מקצתו אבל לא להזיקו ולמחול חובו ומה שרוצה המורשה להיות מסתייע מלשון יפוי כח וזכות שבהרשאה שמורה על זה שיהא מורשה יכול אפילו למחול לאו מלתא הוא דדומה נדון דידן למה שכתב הרשב"א בתשובה סימן אלף צ"ז הביאו הרב ב"י בקצרה בטור ח"מ סימן קכ"ג ובש"ע שם סעיף ו' ובסימן קע"ו סעיף נ': וז"ל הנני משיב בקצרה וכו' יפה דנו וכו' מיהו אם אמת כדברי שמעון שראובן מחל לגויה כל החוב אף על פי שאמר לו שמעון כשם שתעשה בשלך תעשה בשלי חייב ראובן לפרוע דהא תנן בפרק החובל דף צ"ב וצ"ג ומייתי לה סוף פרק כיצד הרגל דף כ"ז קרע כסותי שבר כדי חייב היכי דלא אמר על מנת לפטור כל שכן היכי דהשליטו על החוב לטובתו להציל מידם ולא למחול להם דזהו כמו אתיא לידו בתורת שמירה דאפילו אמר בתר הכי קרע כסותי חייב כל שכן שלא אמר מעולם למחול שהוא חייב ויש לו לפרוע לפי אומדנא כמה היה שוה חלקו של שמעון למכור במעות מוכנים אבל לא יפרע לו כל דמי החוב וכו' עכ"ל הרשב"א בתשובה:
הרי כתב הרשב"א אף על פי שאמר לו כשם שתעשה בשלך עשה בשלי והוא עשה כן גם בשלו אפילו הכי חייב לשלם משום דבלשון זה לא היתה כוונתו על מחילה אלא לגבות ולהוציא הכי נמי בנדון דידן לא היתה כוונתו על מחילה אלא לגבות ולהוציא: אף על גב דלא דמי נדון דידן להא דהרשב"א דהתם לא אמר אלא כשם שתעשה בשלך תעשה בשלי ולא אסיק אדעתיה כלל שיהא הוא מוחל ויפסיד לעצמו ולא היה מתכוון אלא לגבות ולהוציא כשם שתעשה בשלך תעשה בשלי אבל לא על מחילה קאמר דמהי תיתא יפסיד הוא לעצמו וימחול על שלי אבל בנדון דידן שאמר בפירוש הן לזכות הן לחובה הרי אסיק אדעתיה אפילו על מה שהוא לו לחובה ואם כן גם מחילה בכלל ה מכל מקום למדנו מדברי הרשב"א דכל מה שיכולין למימר דלא היה מתכוון למחול אמרינן כיון שאנו יודעים שלא העמידו אלא כדי להוציא ואם כן הוא הדין נמי בנדון דידן אף על פי שאמר בפירוש הן לזכות הן לחובה ואסיק אדעתיה על מה שהוא לו לחובה מכל מקום על מחילה לא אסיק אדעתיה כיון שמתחלה לא העמידו למורשה אלא כדי לגבות ולהוציא היאך יסיק אדעתיה שימחול על הכל ומה שאמר הן לזכות הן לחובה לא היתה כוונתו שיהא הוא עושה מעצמו חובתו אלא כלומר מה דמתעני ליה מן דינא שיפסקו עליו הדיינים הן לזכות הן לחובה מקבל הוא על עצמו כדמשמע כך מלשון ההרשאה וכל מה דמתעני לך מן דינא עלי יהא הדר הן לזכות הן לחובה אבל לא שיהא הוא המורשה לחוב לו מדעתיה דנפשיה שהרי מתחלה לא עשהו מורשה אלא כדי להוציא: והא דהוצרך למכתב ליה כלל הן לזכות הן לחובה היינו משום דאי לא היה כותב לו כך מצי למימר אחר כך לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וא"כ ידחנו הלוה ולא ירצה ליתן לו כלום משום דיאמר לו כיון דאינך אלא שליח ומצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אין לי ליתן לך כלום אי נמי המורשה עצמו לא יתרצה להיות מורשה אי מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך וכו' לכך צריך למיכתב ליה שהרשוהו הן לזכות הן לחובה דלא מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך:
אבל מכל מקום לא היתה כוונתו שיהא הוא המורשה מדעתיה דנפשיה מצי למיעבד ליה מה דהוא חובה לדידיה אלא כוונתו היתה מה שיפסקו הדיינים עליו הן לזכות הן לחובה אבל לא מה שיעשה הוא מעצמו לחובתו ומכל שכן מחילה: וכן הוא בהדיא במרדכ"י פרק מרובה וז"ל פסק ר"י דמלשון הרשאות שכותבין ויהון להון רשות לקבוע זמן וכו' פירוש להביא עידיו וכו' וכל מה דמתעני ליה מן דינא פירוש הרי הוא שלוחי כל מה שהדיינים יפסקו לו בין לזכות בין לחובה אני מקבל עלי לפי שהוא במקומי וזה הלשון מועיל שלא יוכל המורשה לעכב לעצמו וכו' עכ"ל: תו התם במרדכ"י וזה לשונו ורבינו מאיר כתב שאין המורשה יכול לפטור ולמחול אלא לדון שכך כתוב בהרשאתו וישתעי דין וכל מה דמתעני ליה מן דינא קבלתי עלי בין לזכות בין לחובה אבל לבצוע לא נתן לו כח אלא א"כ יש עדים שכך כתוב בהרשאה שהרשוהו גם לפשר סוף דבר בסתם הרשאה שליח שוויה ומצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכו' עד כאן לשונו: הרי מבואר בהדיא מפסק ר"י שאפילו כשכתוב בהדיא בין לזכות בין לחובתו אין כוונתו אלא על מה שהדיינם יפסקו לחובתו אבל לא שיעשה המורשה מעצמו חובתו לכך אין במשמעות לשון זה שיהא המורשה יכול למחול: ויראה נמי אפילו היכי דהרשוהו בין לדין בין לפשר נמי דינא הכי דלא היתה כוונתו שיהא הוא יכול לפשר מעצמו אלא כוונתו היתה על פשרה מפי הדיינים אם לא שאמר בפירוש שיפשר מעצמו אבל כל זמן שלא ביאר בפירוש דבריו כך אפשר דיכול לבטל הפשרה ההיא משום דמצי למימר דלא היתה כוונתו אלא על פשרה מפי הדיינים מפני שאז תהיה הפשרה קרובה לדין על פי זכיותיו אבל שיתאפשר המורשה עצמו מדעתיה דנפשיה לא הרשוהו אם לא שפירש בהדיא אבל מכל מקום אפילו היכי דפירש בהדיא שיהא הוא יכול לפרש מעצמו אינו יכול למחול לגמרי דשאני פשרה ממחילה לגמרי דחזינן דלא העמידו למורשה אלא להוציא בין בדין בין בפשר אבל למחול לגמרי ודאי דלא הרשוהו לכך לא יוכל המורשה להיות מסתייע מלשון הרשאה שכתוב בה וכל מה דמתענילך מן דינא וכו' לזכות הן לחובה וכו' שיהא יכול למחול על הכל:
וכן נמי ממה שכתוב בלשון ההרשאה ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אין המורשה יכול להסתייע שהרשוהו אפילו לעוות משו' דלא כ' האי לישנא על הכונה זו שיהא המורש' יכול לעוות לו כגון למחול על חובו שלא כתב לו כן אלא מפני הצורך דכיון דכתב ליה וכל מה דמתעני לך וכו' שמורה שאינו אלא שליח אם כן מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לכך צריך למיכתב ליה ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך וכו' וכיון דצריך למיכתב האי לישנא לא דיינינן ליה אלא להך מלתא דצריך ליה ולא טפי אף על גב דאיכא טפי במשמעותה דומיא דלשון זיל דון וזכי ואפיק לנפשך דקיימא לן דאפילו הכי אינו אלא שליח משום דצריך למיכתביה כדי שלא יאמר הלוה ליה לאו בעל דברים דידי את לכך לא מהני אלא לזה ולא לכל מה דמשמע ליה מתוך לשון זה כגון להחזיק לעצמו הכי נמי האי לשון ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך וכו' כיון דצריך ליה למיכתביה לא דיינינן ליה אלא למאי דצריך ולא לכל משמעותיה: והכי כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ב סימן ג' וזה לשונו ועל הרשאתו שכתוב בה ומחילתו כמחילתי שאלת אי הוי מחילתו מחילה כיון שבהדיא נתן לו רשות למחול אף על פי שכתב בהרשאה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך ואפילו הכי קיימא לן דשליח שווייה ואינו יכול לעכב לעצמו הממון התם היינו טעמא לפי שצריך לכתוב לשון זה דאם לא כן הוא אמר ליה לאו בעל דברים דידי את ולא בשביל שיהא הממון שלו אבל מחילה למה לכתוב לו בלא זה היה יכול לגבות הממון הילכך נראה דהוי מחילתו מחילה עכ"ל: הרי מבואר מדברי הרא"ש כל לשון יפוי כח וזכות דצריך למכתב לא דיינינן ליה אלא להאי מלתא דצריך ליה אבל לא לכל משמעות דיליה לכך לא מהני האי לשון ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי שיהא יכול לעוות ממש דהיינו למחול כיון דצריך למכתב האי לשון כדי שלא ידחנו הלוה לא דיינינן ליה אלא למאי דצריך:
וליכא למימר דלשון זה ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך וכו' שכתוב בהרשאה זו שלפנינו מועיל אפילו שיכול למחול לגמרי מפני שהוא לישנא יתירתא דכיון שכבר כתב ליה שהרשוהו הן לזכות הן לחובה מה צורך היה לו להוסיף ולכתוב עוד ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך וכו' שהרי כבר אמור כיון שכתב ליה הן לזכות הן לחובה אלא ודאי דלטפויי קאתי שיהא יכול למחול אפילו לגמרי: הא לאו מלתא הוא דאדרבא דלשון זה שאמר ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך וכ' מוכיח על שלא הרשוהו לעשות לו חובתו ממש דלאו מלתא באפי' נפשיה הוא לומר שגם זאת אני כותב לך שלא אוכל לומר לתקוני שדרתיך וכו' אלא סיומא דמלתא קמא הוא ופירושו דקמפרש למלתיה כלומר הרי אני אומר לך וכל מה דמתעני וכו' עלי הדר הן לזכות הן לחוב' וממילא ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כלומר בשביל כן כתבתי לך הן לזכות הן לחובה ולעולם אין כוונתו אלא על לזכות ולחובה שהדיינים יפסקו עליו ולא כדי שיהא הוא המורשה יכול לעשות לחובת המלוה שעשוהו מורשה וכיון דמצינן לפרש להאי מלתא דצריך ליה תו לא מפרשינן ליה למלתא אחריתי כדכתיבנא לעיל בשם הרא"ש דדוקא לשון מחילתו כמחילתי מועיל אפילו למחול משום דלא היה צריך לכותבו כלל ודאי דעל מחילה ממש היה מכוון אבל מלתא דצריך ליה למכתביה לא מפרשינן ליה לכל משמעותיה אלא לההוא מלתא דצריך ליה דיינינן ליה וטפי לא דומיא דזיל דון וזכי וכו': לכך נראה פשוט דהאי לישרא שכתוב בהרשאה וכל מה דמתעני לך מן דינא עלי יהא הדר הן לזכות הן לחובה ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אינו מועיל למורשה שיהא יכול למחול על כל החוב: והוא הדין אי הוי כתוב בהרשא' לשון זה גופא דנקטי הרמב"ם והסמ"ג והטור היינו בין לתקון בין לעוות במקום שכתוב בהרשאה זו שלפנינו לשון הן לזכות הן לחובה נמי דינא הכי דלא מהני ליה שיהא יכול למחול כיון דמצינן לפרש שלא היה מכוון אלא למה שיפסקו הדיינים אפילו לעוות כדמשמע מל' וכל מה דמתעני לך מן דינא וכו' ומה שהוסיף לומר ולא אוכל לומר לתקוני וכו' אינו אלא סיומא דמלתא קמא שמפרש דבריו כלומר וכל מה דמתעני לך מן דינא עלי הדר בין לתקון בין לעוות.
וממילא ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל לא שיהא המורשה יכול למחול מעצמו אף על פי שכתוב בהרשאה וכל מה דמתעני וכו' בין לתקון בין לעוות: והא דכתבו הרמב"ם והסמ"ג והטור בפשיטות דמועיל הלשון בין לתקון בין לעוות אפילו לשיכול למחול כל החוב והרב ב"י הביאו בש"ע לפסק הלכה אית לן לאוקמי דלא כתבו כן אלא דוקא היכי שכתוב לשון זה בין לתקון בין לעוות בבבא קמייתא קודם בבא דזיל דון וזכי וכו' והיינו באותו בבא שכתוב ומעתה תהא ידו כידי וכו' ועשייתו כעשייתי שם הוסיף וכתב לו כך ועשייתו כעשייתי בין לתקון בין לעוות התם הוא דמהני לשון זה שיכול אפילו למחול על כל החוב כיון דלא היה צריך לכותבה, אי לא היה מכוון על שיכול לעשות חובתו ממש אלא ודאי דאפילו על מחילה קאמר דומיא להא שכתב הרא"ש על שכתב לו ומחילתו כמחילתי שהוסיף הטור וסמיך ליה ללשנא של הרמב"ם וכתב וז"ל וכל שכן אם פי' בה מחילתך כמחילתי דמשמע מפשט לשונו דמיירי נמי שבאותו בבא דכתב ליה ידו כידי וכו' כתב נמי מחילתך כמחילתי ולא היה צריך לכותבו אי לא היה למכוון מחילה ממש לכך דיינינן ללשון זה כמשמעתו אפילו על מחילה ממש וכן נמי אי הוי כתוב באותו בבא ועשייתו כעשייתי בין לתקון בין לעוות דיינינן ליה כמשמעותו שיכול אפילו לעוות לו ממש כיון דלא היה צריך לכותבו אבל אי לא כתב לו לשון זה בין לתקון בין לעוות או לשון כיוצא בזה הן לזכות הן לחובה בבבא קמייתא אלא אחר כך בבבא דכתב ליה וכל מה דמתעני לך מן דינא וכו' שם כתב ליה האי לישנא בין לתקון בין לעוות או כיוצא בזה כגון לשון הן לזכות הן לחובה לא מהני לשיכול למחול כיון דצריך התם למכתב האי לשון בין לתקון בין לעוות או לשון כיוצא בזה כגון הן לזכות הן לחובה כדי שלא יוכל לומר אחר כך לתקוני שדרתיך וכו' תו לא מפרשינן האי לישנא אלא למה דצריך ליה ותו לא כדפירשתי ומה שאומר ולא אוכל לומר לתקוני וכו' לאו מלתא באפיה נפשיה הוא אלא סיומא דמלתא קמא כדפירשתי: וכי תימא א"כ הוא דלא מהני האי לישנ' בין לתקון בין לעוות לכשיכול אפי' למחול כל החוב אלא דוקא היכי דכתיב לי' כך בבבא קמיית' דכתב ליה ידו כידי וכו' לא בסוף אחר וכל מה דמתעני ליה מן דינא וכו' אם כן למה לא חלקו כך בהדיא הרמב"ם והסמ"ג והטור והב"י דהוי להו לפרש דבריהם הא לא קשיא משום דהרמב"ם לא בא בדין זה אלא לומר דהכל לפי תנאו דלא תימא כיון דאית בהרשאה כמה לשונות של יפוי כח וזכות כמו זיל דון וזכי וכו' ואפילו הכי אינו אלא שליח ולא דיינינן ליה כמשמעותיה הוא הדין נמי שאר לשונות שיהיו כתובים בהרשאה לא יועילו ולא יהא דינו אלא כשליח בעלמא קמשמע לן דליתא אלא הכל לפי תנאו ולפיכך אי כתוב בפירוש שיהא מורשה בין לתקון בין לעוות.
מועיל לו אפילו לכשיכול למחול כל החוב והכל לפי תנאו אבל לא נחיתלפרש דאיך שיהי' תנאי כתוב בענין שיועיל אלא בא לומר אם הוא כתוב בענין המועיל אז מועיל משום תנאו ולא אמרינן דלשופי דשטרא בעלמא כתבוהו בהרשאה ואחריו נמשכו הסמ"ג והטור וב"י וכתבו ממש כלשונו: וכן הוא במשמעות דקדק לשונו שכתב וז"ל לפיכך אם התנה עמו בין לתקון בין לעוות וכו' עכ"ל הרי לא נקט בלשונו לפיכך אם כתוב ליה בין לתקון בין לעוות וכו' שיהא משמע שלשון זה עצמו כתוב בהרשאה אלא נקט בלשונו לפיכך אם התנה עמו בין לתקון בין לעוות וכו' משמע דלשון זה בין לתקון וכו' לישנא דידיה הוא דהרמב"ם שבא לומר לפיכך אם התנה עמו שיהא מורשה שלו בין לתקון בין לעוות כלומר שעשה עמו תנאי שנעשה מורשה שלו בין לטובה בין לרעה וזה דנקט בלשונו בין לתקון בין לעוות כאלו נקט בין לטובה בין לרעה או בין לזכות בין לחובה ולא בא השתא לבאר בענין מה ובלשון מה שיועיל או לא יועיל אלא בא לומר שאם התנה בענין המועיל שיהא מורשה שלו בין לזכות בין לחובה מועיל התנאי ולא כדסלקא אדעתיה דמקצת לומר דלא יועיל ורוצים לדמות ללישנא דזיל דון וזכי וכו' דאפילו הכי לא הוי אלא שליח כמו דסלקא אדעתיה דההוא שואל בתשובת הרא"ש כלל ס"ב סימן ג' וכבר ביאר הרא"ש דלא דמי לזיל דון וזכי וכו' בתשובת שאלה ההיא ולכך הוסיף הטור על דברי הרמב"ם וסיים וכתב וז"ל.
וכל שכן אם פירש בה מחילתו כמחילתי עכ"ל דהן הן הדברים של אביו בתשובה הנזכרת. דכיון דלא היה צריך למכתב כך וכתב ליה ודאי לתנאי גמור היה מתכוון והכל לפי תנאו: כלל הדברים דנראה לי נכון דהא דכתבו הרמב"ם והסמ"ג והטור דאם התנה עמו בין לתקון בין לעוות מועיל אפילו למחול היינו דוקא דכתב ליה כך בבבא קמייתא ועשייתו כעשייתי וכו' דהתם לא צריך למכתביה ולמה כתב אלא לתנאי גמור נתכווין אבל אי כתב האי תנאי לבסוף כמו בהרשאה שלפנינו שאנו דנין עליה לא מהני האי תנאי למחילה כיון דשם צריך למכתביה כדפירשתי: ובהכי ניחא תשובת הרשב"א ותשובת הרא"ש ודברי המרדכי במרובה בשם פסק ר"י ור"מ שאינם סותרים להרמב"ם והסמ"ג והטור בדין זה: