שו"ת צמח צדק הקדמון· רבי מנחם מנדעל בן אברהם קרועמל
שאלה פ"ז
מאל רוכב ערבות רבוא רבבות ברכות וטובות להאלוף התורני המופלא עושה פלא כמהר"ר שלמה יצ"ו אשר שאלת בישראל שהיה מניח יינו אצל הערל איזה ימים שלא היה רשאי ליקח היין לביתו כל זמן שלא נטלו המעשר לשררה.
והמגופה היתה סתומה וחתומה כראוי רק שבחבית היתה ברזא תחובה ובמקום הברזא לא היתה חתומה ואין יכולין להרגיש אם לקחו מידי מהיין דרך הברזא מפני שהחבית לא היתה מלאה כשהניחה ישראל בבית הערל מה דינו של יין זה אלו הן תורף דבריך בשאלה: ולא בארת בשאלתך אם היין היה מונח בביתו של גוי מקום שהוא דר שם או שהיה מונח בבית הגת שבין הכרמים מקום שאין הגוי דר שם גם לא בארת אם הברזא היתה תחובה עד סמוך לדופני החבית או לא.
והנה באמת אין אני נבהל להשיב לשואלי כי אם אחר ישוב דעתי מטרדות הזמן ומעסקי דצבורא ושהפנאי מסכים לעיין בפוסקים קדמאי ובתראי וביותר מקום דאיכא הפסד מרובה והתורה חסה על ממונם של ישראל רק כי הציר דוחק אותי להשיב על המוקדם בכן אמרתי שלא להשיב את פניך ריקם ואשיב לך כפי מה שהעליתי במעט עיוני במושכל הקודם על פי פוסקים המפורסמים אשר היו מצויים בידי לפי שעה כי לא הפנאי מסכים עמדי לחפש מתוך הפוסקים בתשו' שאלת כאשר היה מן הראוי ובטלתי את רצוני מפני רצונך: וזהו אשר נראה לי בענין זה אם הברזא היתה תחובה עד סמוך לדופני החבית ולא היתה בולטת לחוץ יש להתיר בדיעבד היין אף על פי שהיה מונח בביתו של גוי מקום שהוא דר שם כיון שהיה למעלה במקום המגופה סתום וחתום והברזא היתה תחובה עד סמוך לדופני החבית יש להתיר במקום דאיכא פסידא דהא דהחמירו הפוסקים שלא להפקיד יין ביד גוי בחביות של עץ מפני שיכולין להוציא יין מבין הנסרים אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד שרי רק שהברזא צריכה להיות תחובה מפני שטורח גדול הוא להוציא יין מבין הנסרים אף על גב דמפשטא דלישנא דש"ע בהג"ה ריש סימן ק"ל מטור י"ד משמע דלא סגי כשהברזא תחובה לחוד אלא צריך נמי שישים עור על הברזא קבוע במשמרו' יכתוב אותיות חציין על העור וחציין על הברזא וכו' היינו דוקא לכתחלה לא יפקידו או ישלחו ביד עכו"ם אלא בכה"ג שישים עור על הברזא וכו' אבל בדיעבד שרי כשהברזא תחובה לחוד כשמגופה סתומה וחתומה כראוי ואם לא היתה הברזא תחובה אלא היתה בולטת לחוץ כדרך סתם ברזות שאז יש לחוש שמא משך העכו"ם היין דרך הברזא כיון דבקל יכול לעשות כן בלא טורח אלא שלא היה מונח בביתו של עכו"ם מקום שהוא דר שם אלא היה מונח בבית הגת בין הכרמים מקום שאין העכו"ם דר שם יש נמי להתיר בדיעבד אם לא היה שם אלא יינו של ישראל דכיון דאין העכו"ם דר שם אינו עתיד לבא שם שהרי אלו רצה ישראל ליקח יינו משם אין העכו"ם יכול לעכב על ידו לכך שרי בדיעבד וכן פסק הרשב"א בספר תורת הבית הארוך ביין נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין וכו':
אבל אם אין הברזא היתה תחובה עד סמוך לדופני החבית אלא היתה בולטת לחוץ וגם היה מונח בבית עכו"ם מקום שהוא דר שם ואין ישראל דר שם אין להתיר היין אפילו בדיעבד משום דחיישינן כיון שהברזא היתה בולטת לחוץ כדרך כל הברזות בקל יכול למשוך היין דרך הברזא כדי לשתות מן היין ונאסר כל היין שבחבית: ואע"ג דמלשון הג"ה ש"ע מטור י"ד ריש סימן קכ"ח משמע לכאורה דבזמן הזה שאין העכו"ם עובדי ע"ז הם אין יחוד העכו"ם אצל היין אוסר בדיעבד שכתב וז"ל עכו"ם שבחוצה לארץ אף על פי שאין עע"ז מכל מקום אין מייחדין יין אצלם עכ"ל משמע מדכתב אין מייחדין היינו לכתחלה דוקא אבל לא בדיעבד היינו דוקא דרך יחוד בעלמא לשעה מועטת אבל בנדון דידך דהוה כמה ימים מיקרי מפקיד ביד עכו"ם, ואסור אפילו בדיעבד דיחוד ופקדון תרי מילי נינהו יחוד היינו לזמן מועט שעה שתים או שלש התם הוא דיש להתיר בדיעבד בזמן הזה דעכו"ם לאו עובדי ע"ז הם לדעת הרב בהג"ה זו אבל פקדון היינו לזמן יותר ודאי דאסור אפילו בדיעבד וזה מבואר מדברי הטור י"ד סימן קכ"ח: ואפשר לי נמי לומר דאפילו יחוד עכו"ם בעלמא לזמן מועט יש לאסור אפילו בדיעבד אם הוא בגונא דידך שהברזא היתה ארוכה בולטת לחוץ מפני שיש לחוש שלהנאתו משך הברז' ושתה מן היין ובקל יכול לעשות כן ואין מרגישין והכל מודים לזה אפילו הרב בהג"ה ש"ע ריש סימן קכ"ח שכתב לשון אין מייחדין וכו' דעד כאן לא כתב הוא לשון זה אין מייחדין דמשמע מיניה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שרי היינו במקום שאין לחוש אלא לנגיעה ולא לשתייה להנאתו כגון שהנקב למעלה במגופה הוא צר ואין שום ברזא בחבית התם הוא דאמרינן כיון דהאידנא עכו"ם לאו עע"ז הם לא חיישינן לנגיעה כיון דלית ליה הנאה בכך כדפירש רש"י בפ' בתרא דע"ז גבי הא דקאמר דמייחדין יין אצל גר תושב דהאי כיון דלא פלח לא נגע ולא מנסך ולמגע עכו"ם דאתא מעלמא לאחיישינן כיון דאין לו הנאה בכך אינו מניחו ליגע וכו' עכ"ל רש"י התם דף ס"ד.
הוא הדין נמי גוים דהאידנא דדמיא לגר תושב דלאו עובדי ע"ז הם יש להתיר יחוד אצלם בדיעבד אי לית ליה הנאה בנגיעה אבל היכא דאיכא למיחש דילמא נגע להנאתו כדי לשתות כגון בנדון דידך שיש לחבית ברזא בולטת לחוץ שבקל יכול לימשך הברזא ולשתות מהיין ודאי דיש לאסור אפילו בדיעבד אפילו יחוד בעלמא היינו לזמן מועט וכל היין שבחבית הוא אסור: וכן כתב בהדיא בהג"ה ש"ע סימן קכ"ח סעיף ד' דאפילו בזמן הזה שאין העכו"ם מנסכין יש לאסור בנמצא גוי אצל יינו של ישראל אם יש לחוש שנגעו לשתות ממנו וכו', אף על גב דאיכ' למיפרך דילמ' שאני התם כיון דנמצא הגוי אצל היין של ישראל איכא ריעות' לפנינו דלמה נכנס להתם אלא ודאי דנכנס שם לשתות.
אבל בנדון דידך דליכ' ריעותא דילמ' לא נתכון הגוי מעולם לשתות מהיין אף על גב דמונח אצלו הא לאו מילת' הוא דאית לי להוכיח מלשון רש"י דכל היכא דאיכ' למימר שהגוי נוגע ביין להנאתו כגון לשתות יש לחוש לנגיעה אפילו היכא דלא חזינן שום ריעות' דאהא דמייחדין יין גבי גר תושב כתב רש"י וז"ל דהאי כיון דלא פלח לא נגע ולא מנסך.
ולמגע גוי דאתא מעלמ' לא חיישינן כיון דאין לו הנאה בהך אינו מניחו ליגע וכו' עכ"ל. הרי כתב דלא חיישינן למגע גוי דעלמ' מפני שאין לו הנאה בכך משמע הא אית ליה הנאה חיישינן.
אף על פי דלא חזינן שום ריעות'. לכך בנדון דידך אם הברזא היתה ארוכה חיישינן דילמ' נגע גוי להנאתו ושתה ממנו ונאסר כל היין: ומה שכתבת שנדמה לך להתיר מהא דכתב בהג"ה ש"ע מטוי"ד סימן קכ"ד סעיף י"ד בחבית שניטל ממנו הברזא והכניס בה גוי אצבעו וכו' אי לא ידע שברזא עובר כל השולים הוי ליה מגע גוי שלא בכוונה ומותר אפילו בשתייה וכו' ועלה על דעתך דמכל שכן שיש להתיר בנדון דידך כיון דלא חזינן שהוציא הברזא.
ואם תמצא לומר שהוצי' הברזא שמא לא עבר שולים. ואי משום שחזר והכניס הברז' הא לקמן בסוף סימן קכ"ט כתוב בהג"ה שאפילו היכא דאיכ' רגלים לדבר שהשפח' גוי' סתמה החבית בברזא יש להתיר בזמן הזה אפילו בשתייה.
אלה הם כלל דבריך. כל זה אין לו דמיון לנדון דידך דהתם בחבית שניטלה ממנו הברז' וגוי הכניס בה אצבעו וכו' התם ידעינן בודאי שלא נגע הגוי בשביל הנאתו אלא כדי להציל היין.
ואין לחוש אלא שמא היה מכוון בנגיעה לניסוך התם הוא דמקילין לומר אפשר שלא היה יודע שעבר כל השולים ומותר דמגע גוי שלא בכוונה על ידי דבר אחר מותר אפילו בשתייה ובספק ידע או לא ידע תלינן להקל דלא ידע והאידנ' דגוים לאו עובדי ע"ז נינהו אפילו נגע ביין בכוונה בברזא מיקרי מגע גוי שלא בכוונה על ידי דבר אחר ומותר אפילו בשתייה כמו שכתב התם בש"ע בסימן קכ"ד סעיף כ"ד.
וכן מה שכתב בהג"ה ש"ע סוף סימן קכ"ד בשפחה אף על גב דרגלים לדבר שהיא סותמתה הברז' היין מותר בזמן הזה היינו משום כיון שידעינן שלא נתכונה אלא להציל היין ולא בשביל הנאתה לכך שרי ולא חיישינן דילמא שתתה להנאתה כיון שנתייחדה עם היין משום דמירתתה שמא יבואו ויראו אותה.
וגם היתה טרודה להציל היין: ומסתמא לא היתה נוגעת בידה ביין כיון דלית לה הנאה בכך ולא היתה נוגעת אלא בברז' ומיקרי מגע גוי שלא בכוונה על ידי דבר אחר כיון דהאידנ' לאו עובדי ע"ז נינהו. אבל בנדון דידך זה שנתייחד היין אצל הגוי ובקל היה יכול לימשך הברז' ולשתות ממנו ולא היה מירתת כלל כיון שהוא בביתו ואין ישראל דר שם ודאי דחיישינן דלהנאתו נגע ביין כדי לשתות ממנו והכל אסור: וכן נמי מה שכתב המחבר שפתי כהן בסימן קכ"ח אהג"ה ש"ע סעיף ב' אם הגוי תופס הברזא בידו היין אסור וכו' וכתב הוא וז"ל ומשמע דחיישינן שהגוי הוציא הברז'.
ולא חיישינן שהכניס אצבעו לפנים ונגע בו או שנגע ביין שיצא דרך הברז' וכו' עכ"ל. כל זה מיירי דהגוי מירתת לכך לא חיישינן למידי דלא חזינן בעין.
ולכך בזמן הזה אם הוא בכי האי גונא שרי אפילו בשתייה משום דתלינן דלא נגע ביין אלא בברז' ומיקרי מגע גוי שלא בכוונה על ידי דבר אחר. אבל בנדון דידך דהיין הוא בבית הגוי ואין הגוי מירתת כיון שאין דר שם ישראל ובקל יכול לשתות ממנו שפיר חיישינן דילמא נגע להנאתו והיין אסור.
ומכל שכן שהיה היין כמה ימים בבית גוי מיקרי מפקיד יין אצל גוי דאסור אפילו בזמן הזה. הנראה לעניות דעתי כתבתי לפום ריהטא: