שו"ת צמח צדק הקדמון· רבי מנחם מנדעל בן אברהם קרועמל
שאלה נו
ואת אשר כתב מכ"ת שלא נראה לו נכון מה שקורין לשלישי בפרשת בחקותי עד קוממיות ומתחילין אח"כ לקרות בפרשת קללות דאיתא פרק בני העיר כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניה וכו': הנה כבר הרגשתי בזה וגם הרבה לומדים הרגישו בזה ולא רציתי לבטל המנהג כי מצאתי להם ישוב מה שנראה לי נכון ותחלה אני אומר מאין יצא המנהג הזה.
כי הנה המנהג הזה נשתרבב לפי דעתו הקלושה מחמת שקורין לשלישי בכל שבתות השנה לרב התופס ישיבה. ואם לא היו קורין לשלישי עד קוממיות היו צריכים לקרות ללוי פרשת קללות עם ג' פסוקי' שלפניה' ואין זה מצוי תמיד שלוי ירצה לקרות בפרשת קללות כי רבים נמנעים שהרי מפני כן צריכים להתנות עם השמש שיהא' קורא בפרשת קללות או צריכין לשלם לעני שיהא קורא בפרשת קללות ואם לא יעשו כן אלא לא יהיו קורין ללוי אלא עד ג' פסוקי' שלפני פרשת קללות ולשלישי יהיו קורין מי שירצה לקרות בפרשת קללות עם שלשה פסוקים שלפניהם.
כגון השמש או עני אחר ואחריו לרביעי לרב התופס ישיבה לא יהיה זה מכבודו ומכבוד הצבור שיהא אחר קורא לשלישי והרב תופס ישיבה לרביעי. לכך קבעו להם מנהג לקרות לשלישי לרב התופס ישיבה עד קוממיות ולמי שירצה קורין בפרשת קללות מן ואם לא תשמעו וגו': והא דקשיא דזהו נגד התלמוד סוף פרק בני העיר דקאמר התם כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניה וכו' נראה לי דלאו מילתא הוא דמה שהוא מתחיל ואם לא תשמעו וגו'.
לא מיקרי מתחיל בקללות כיון שבפסוק זה עצמו לא נזכר קלל' ולא מיקרי התחלה בקללה אלא מפסוק אף אני אעשה זאת לכם וגו' ואילך והא דקאמר התם בגמרא אלא היכי עביד תנא כשהיא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניה וכו' לא קאי אקללות שבתורת כהנים כדמשמע לכאורה אלא קאי אכל פרשה שבתורה שהן מדברים בפורענות: ואריש לקיש קאי דאמר טעם שאין מפסיקין בקללות לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות עליה פריך אלא היכי עביד כשהוא קורא בפרשת פורענות שבכל התור' כגון פרשת מרגלים ופרשת קברות התאוה ומתאוננים וכיוצא באלו וקאמר כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניהם דאי לא תימא הכי אלא דוקא אקללות שבתורת כהנים קאי לאו הוי אתי שפיר הא דקאמר מתחיל בפסוק שלפניהם משמע פסוק אחד דהא יש פרשה ואין מתחילין ואין משיירין בפחות מג' פסוקים כדמקשים התוספות התם אף על גב דהתוספות פירוש לאו דוקא פסוק וכו' וכן כתב הב"י בשם הר"ר מנוח בטור א"ח תכ"ח.
מכל מקום קשיא למה נקט פסוק ולא פסוקים אלא ודאי דקאי אכל פרשת פורענו' שבתורה ופריך אליבא דריש לקיש שאין אומרים ברכה על הפורענו' היכי עביד וקאמר שמתחיל בפסוק שלפניהם והתם אפשר דפסוק אחד סגי דהתם לאו פרשה איכא כגון פרשת קברות התאוה ופרשת מרגלים. לכך נקט פסוק משמע פסוק אחד.
ומכל מקום שפיר כתבו התוספות והר"ר מנוח דמה שאמר מתחיל בפסוק שלפניהם לאו דוקא שהרי פרשה יש וכו' והיינו משום קללות שבתורת כהנים שיש שם פרשה וכן בשאר פורענות היכא דאיכא פרשה. אבל מכל מקום קאי נמי אשאר פורענות שאין שם פרשה וסגי כשיתחיל פסוק אחד שלפניהם לכך נקט מתחיל בפסוק שלפניה ולאו דוקא פסוק אחד אלא כל ענין לפי מה שהוא אבל אי לא הוה קאי אלא אקללות שבתורת כהנים כדמשמע לכאורה לא הוי אתי שפיר הא דנקט לשון זה מתחיל בפסוק שלפניהם כיון דיש שם פרשה ולא סגי בפסו' אחד ויותר קשיא על הטור והמחבר ש"ע שכתבו גם המה לשוןזה אף על גב דתנא דברייתא נקט מתחיל בפסוק ולאו דוקא פסוק ולא היה צריך לפרש היינו משום דאורחא דתנא הוא אבל הם היו צריכין לפרש והוי להו למימר שצריך להתחיל ג' פסוקים שלפניהם אלא אכל פרשיות שבתורה שמדברים בפורענות קאי וכדפרישית והא דקאמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים וכו' קאי אמתניתין דקתני אין מפסיקין בקללות קאמר לא שנו אלא בקללו' שבתורת כהנים ולאפוקי קללות שבמשנה תורה מפסיקין וכדמפרש טעמא דמשה מפי עצמו אמרן.
אבל שאר פורענות שבתורה דמיא בהא לקללות שבתורת כהנים שאין מפסיקין בהם דמפי הגבורה נאמרו. ובכולהו צריך להתחיל בפסוק שלפניהם וכו' חוץ מקללות שבתורת כהנים.
ולכך כתבו הפוסקים שלעולם לא יתחילו ולא יסיימו אלא בדבר טוב. כמו שכתב מהרמ"א בא"ח סימן קל"ח בהג"ה: