שו"ת צמח צדק הקדמון· רבי מנחם מנדעל בן אברהם קרועמל
שאלה מו
שלום ליקר ונעלה.
דומיה לו תהלה. כהר"ר משה יצ"ו.
על אשר ראית שאחד היה רובע לפרה שלך ונסתפקת האם היא מותרת לך למכור לשחוט: הנה אודיעך דמותרת היא לשחוט ולא מיבעיא בכי האי גונא דליכא שני עדים אלא אתה בעל הפרה לחוד ראית שהיתה נרבעת פשיטא שהיא מותרת לשחוט משום דאפילו בזמן שהיה כ"ג וסנהדרין לא היתה הפרה חייבת קטלא בכי האי גונא דאין הבהמה חייבת מיתה אלא על פי שנים עדים ולא על פי עד אחד ולא ע"פ בעלים אלא אפילו היו רואים שני עדים שהיה נרבעת לא' מותרת הבהמה לשחוט והאידנא ליכא כ"ג וליכא סנהדרין ואין דנין מית' וכ"ז שלא נגמר דינה של בהמה מותרת היא דמשנה וברייתא הוא בפרק שור שנגח ד' וה' דף מ"ד שור שהוא יוצא ליסקל והקדישו בעליו אינו מוקדש שחטו בשרו אסור ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו מוקדש ואם שחטו בשרו מותר ובגמרא תנו רבנן שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו בשרו מותר הרי מבואר בהדיא כל זמן שלא נגמר דינה של הפרה מותרת היא והא דקתני במתניתין שחטו בשרו מותר ולא קתני מותרת לשחוט ומדקתני שחטו בשרו מותר משמע דוקא דיעבד היינו משום דבזמן שהיה כ"ג וב"ד והיו דנין מיתה לא היה רשאי לשוחטה לכתחלה אלא היה צריך להביאה לב"ד לדונה לכך נקט לשון דיעבד שחטו בשרו מותר אבל האידנא דליכא כ"ג וליכא ב"ד ואין דנין דין מיתה מותרת לכתחלה לשחוט וזה ברור ופשוט הוא:שאלה מ"ז אומן המבשל בורית.
והבורית נעשית מחלב ומי אפר כירה וסיד ומערבין בתוכה מלח בבישולה. וצריך האומן לטועמה אי סגי לה במלח ששם לתוכה אי שרי לטועמה או לא.
והטועמה אינו צריך לבלוע אלא לטעום ולרקוק אי שרי או לא: תשובה יראה דשרי ליה לטעום הבורית בבשולה אם אינו בולע אלא רוקק מיד אע"ג דכבר פסק הריב"ש בסימן רפ"ח דטעימת אסורי אכילה הוא אסור. דהכי משמע בברכות פרק היה קורא דף י"ד דמסיק התם השרוי בתענית טועם ואין בכך כלום משום דאכילה קביל עליה טעימה לא קביל עליה וכו'.
משמע דוקא בתענית שרי טעימה משום דבקבלתו תליא מלתא ואכילה קביל עליה טעימה לא קביל עליה דלא מחית נפשי' למיסר כולי האי. אבל אסורי אכילה דלא תליא בקבלתו אפילו טעימה אסורה.
והובא בש"ע מטור י"ד סימן ק"ח. מכל מקום יראה דבבשול בורית שרי לטועמה כיון שהוא פגום דבורית פגומה לגמרי אפילו קודם שנתבשלה לגמרי כמו שבארתי בתשובה: ואע"ג דכל דבר שהוא פגום מדרבנן מיהא אסור לכתחלה היינו דוקא לאכילה הוא דאסור מדרבנן לכתחלה אבל טעימה נראה דשרי לכתחלה אפילו מדרבנן וכך הוא מוכח בריב"ש גופיה מהא דכתב התם סימן רפ"ח דטעימה לא אסירי מדאוריית' כמו חצי שיעור דאסור מדאורייתא וטעמו משום דהא דאסור חצי שיעור מן התורה הוא בשביל דחזי לאצטרופי ואין לומר כן בטעמו ומוכיח כן מהא דתניא מטעמת אינה צריכה ברכה ואי הוי טעימ' דאורייתא ליבעי ברכה וכו' יעויין שם: וכיון דהכי הוא דמידי דהוה לשבח אינו אסור בטעימה אלא מדרבנן ממילא כשהוא פגום שרי אפילו מדרבנן דכל דתיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון לכך במידי שטעמו לשבח שאכיל' אסורה מן התורה ולא הטעימה אתו רבנן ואסרי אפילו טעימה.
ובמידי שטעמו לפגם דשרי מדאורייתא באכילה אתו רבנן ואסרי אכילה. אבל לאסור אפילו טעימה בדבר הפגום כולי האי לא החמירו רבנן דסגי להו לרבנן לאסור אכילה בדבר הפגום שהוא שרי מדאורייתא אבל לא לאסור אפילו טעימה: וכן יש להוכיח נמי מהא שכתב הריב"ש בסוף אותו תשובה וז"ל ואפשר הא דטעימה אסורה באיסורי אכילה.
היינו כדי שלא יבא לבלוע מעט ואתי לידי איסורא דאורייתא כדאמרי' לנזירא סחור סחור וכו' עכ"ל. וכיון דהכי הוא דטעם איסור טעימה בדבר האסור לא הוי אלא משום שלא יבא לידי איסור דאורייתא באכילה אם כן בדבר שטעמו פגום דאי אפשר לבא לידי איסור דאורייתא דהפגום שרי מדאורייתא ודאי דשרי לטעומיה אם אינו בולע אלא רוקק מיד.
הנראה לעניות דעתי כתבתי: