שו"ת צמח צדק הקדמון· רבי מנחם מנדעל בן אברהם קרועמל
שאלה ט
עובדא הוה בטבח שהיה מפשיט עור מפרה שחוטה ופגע במרה שהיתה בולטת מבין הצלעות לחוץ בין עור לבשר ולא הפשיט יותר ושאל אותי היאך יעשה והלכתי אל בית המטבחי' וצויתי שיהא הטבח מפשיט העור בנחת סביב המרה שלא יפגע עם הסכין במרה.
וכן עשה והפשיט העור כולה והמרה נשארה תחובה בין הצלעות ובולטת לחוץ. אחרי כן נטלו לחוץ הכרס ובני מעים והפרדתי אני בעצמי המרה בנחת.
מבין הצלעות על ידי שהיו חותכים בין הצלעות והיו מרחיבות הצלעות זו מזו ונמצאת המרה שלימה ונפחו אותה ועלתה בנפיח' ולא נמצא בה נקב כלל ונסתפקתי בדבר קצת כי הנה ראה זה דבר חדש הוא. בכן אחר מעט עיוני שעיינתי בדין זה הכשרתי את הפרה דלמאי ניחוש לה אי משום דכיון שהיתה דבוק' בין הצלעות ובולטת לחוץ בין עור לבשר הרי נסרכא לבין הצלעות ואנן סביר' לן כמאן דאמר אין סירכא בלא נקב הא לאו כלום הוא חדא דכבר הסכימו האחרונים דאין סירכא אלא בריאה אבל לא בשאר איברים שנקיבתן במשהו הובא בב"י בטור י"ד סימן מ"ו וכן פסק התם בש"ע: ועוד אפילו אי הוה סבירא לן כאותן מחמירין דסבירא להו דסירכא מטריף בכל איברים שנקיבתן במשהו כהוב' בתרומ' הדשן סימן קס"ג.
וכמו שפסק ים של שלמה פרק אלו טרפות סי' מ"ח. אפילו הכי אין להטריף בנדון דידן משום דהא בריאה אי נסרכה לדופן אם נמצא מכה בדופן סבירא לן דכשרה היאואינה צריכה בדיקה משום דתלינן במכה בדופן.
כהובא בב"י בטור י"ד סימן ל"ט וכן פסק התם בש"ע. ואם כן הוא הדין במרה נמי דינא הכי דמאי שנא וכאן איכא מכה בדופן שהרי הדופן נקובה היא בין הצלעות והמרה תחובה בין הצלעות ובולטת לחוץ ודאי דתלינן בדופן.
ומסתברא למימר שהבהמה היתה שוכבת על צדה במקום שהיה הנקב בין הצלעות ונרחקה המרה לבין הצלעות ומהלחלוחית שבה נסרכה ונדבקה שם. ונמצא לפי זה אין להטריף הפרה הזאת מצד ריעותא שבמרה דלגבי מרה לא הוי ריעותא כלל אי משום דדיינינן לה כנסרכה הא אין סירכא אלא בריאה ואפי' אם תמצא לומר דגם במרה פוסל סירכא מכל מקום כיון דניקב הדופן בין הצלעות תלינן בדופן.
ואי משום דכיון דניקבה הדופן בין הצלעות חיישינן שמא ניקב' על ידי קוץ והגיע עד חלל הגוף וניקב אחד מאיברים שנקיבתן במשהו ואין בדיקה לנקב במשהו. הא נמי לאו מילתא הוא חדא דכבר הסכימו הפוסקים שיש להקל בספק אם ניקב בקוץ או בחולי הביאו ב"י בי"ד סימן מ"ט וז"ל וכתב באהל מועד לא היה מכיר את הנקב אם היא מחמת קוץ אם הוא מחמת חולי יש מתירין מחמת ספק ספיקא ספק מחמת מכה וא"ת מחמת קוץ שמא לא ניקבה מאיברים הפנימים ויש מחמירים גם בזה אלא אם כן ניכר שאין הנקב מחמת קוץ.
עכ"ל.
וסברא ראשונה נראה עיקר עכ"ל וכן פסק התם ב"י בש"ע סימן מ"ט. וכן הרב בהג"ה ש"ע סימן נ"א שיש להקל בספק אם ניקב מחמת קוץ או מחמת חולי.
ועוד אפילו לאותן פוסקים שמחמירים בספק ניקב מחמת קוץ או מחמת חולי מודים בנדון דידן דיש להקל דכיון שהעור מבחוץ היא שלימה ולא ניקבה כלל רק הדופן ניקב מבפנים בין הצלעות ודאי דלא נעשה הנקב על ידי קוץ דאלו היה ניקב על ידי קוץ היה הנקב ניכר מבחוץ שגם העור הית' ראויה להיות נקובה והרי כאלו ניכר שלא נעשה על ידי קוץ והם כתבו בהדיא שאם ניכר הוא שלא נעשה על ידי קוץ יש להקל שהרי כתב באהל מועד וז"ל ויש מחמירים גם בזה אלא אם כן ניכר שאין הנקב מחמת קוץ עכ"ל.
ובנדון דידן ניכר הוא שלא נעש' על ידי קוץ דאלו נעשה על ידי קוץ ראוי היה שגם העור תהיה נקוב' ולפי שאינה נקובה ניכר שלא נעשה על ידי קוץ לכך נראה שהפרה הזאת היא כשרה. הנראה לע"ד כתבתי: ואחר שכתבתי פסק זה ממרה שנמצאת תחובה בין הצלעות כמו חמש שנים אחרי כן זכיתי לחבור שאלות ותשובות ספר משפטי שמואל ומצאתי בסימן ק"ל שנשאל על כיוצא בזה ממש.
והורה הוא לאיסור והייתי קצת מרעיד אמנם אחר שקריתי וראיתי את הטעמים שכתב הרב ההוא שבשבילם הורה לאיסור ראיתי כי יפה דנתי ויפה זכיתי ויפה הורתי. כי הנה בנה יסודו על אותן הפוסקי' שאין אנו נוהגין כמותן על פי הכרעת האחרונים הרב ב"י והרב בהג"ה ש"ע.
על כן אני עומד על עמדי ואין אני כחולק עליו ח"ו רק כמצרף ומזקק את דברי הפוסקים אשר אנחנו שותים מימיהם ונגררים אחריהם ובשביל כן אעתיק הנה כל דברי הרב ההוא באותו שאלה ותשובה ועיני כל יחזו מישרים כי הדברים הם ברורים כי ה' נתן לנו חוקים טובים ומשפטים ישרים והרי הוא לך העתקה מספר משפטי שמואל סימן ק"ל מענין זה וז"ל: ולענין השאלה השנייה שהיא במרה שמצאת חוץ לדופן בין עור לבשר והיתה המרה בחוץ דבוקה וסרוכה לשם אי אפשר לנתקה ולהכניס בפנים ובשעת הבדיקה שהיו רוצים לבדוק הבהמה היו שם שני בעלי תורה וראו זו המרה באופן זה נשתוממו כשעה חדא והיה רוצה האחד להפרד המרה לאט ולנופחה וכשרצה הטבח להפרידה עשה לה נקב במרה ונשפכה וכו' עכ"ל השאלה ובדין זה נפלה מחלוקת בין הבעלי תורה אחד אוסר ונותן טעם לדבריו.
ואחד מתיר ונותן טעם לדבריו כמו שבאו בשאלה סברותיהם תשובה דבר זה יש בו לעיין אם יש לחוש בשאר הטרפיות מלבד הריאה בדין סירכא או לא דשמא דוקא בריאה אמרינן לה ולא בשאר איברי' וכן נמצא באורחות חיים דלא אמרינן דין סירכא אלא בריאה ואין להוסיף בטרפיות ובזה קשה לי דאין כאן תוספות טרפיות דאם חיישי' לה מטעם נקב אם סירכא זו נקב חשיב והיינו נקבה המרה וכן פירש רש"י בריש פרק אלו טרפות דכולהו סירכות ודיני טרפות שהוזכרו בריאה בכלל נקבה הריאה איתנהו ואין כאן בית מיחוש כלל וכבר בדין זה אי שייך סירכא בשאר איברים מצינו שכתב מהרר"י בספר ת"ה בסימן קס"ג כתב בפירוש בנסרכו הדקין לדופן דחיישינן להחמיר למאן דאמר דאין סירכא בלא נקב ועיין שם ואם כן הוא הדין במרה נמי תלינן דסירכא זו מנקב באה ולכן נסרכה מרה זו ונדבקה שם ומי לנו באחרונים גדול כמותו ובקי בכל דברי הראשונים ואפילו הכי חשש לאסור וא"ת דאחרי דבכאן מצינו דביקתה בדופן ונקובה לחוץ ואם כן תלינן בדופן כי היכי דתלינן בריאה דחמירא בדופן כשיש שם מכה הוא הדין בטריפות אחר אומר אני דאפי' דנאמר זה מה שאין כן הסבר' דדילמא בריאה ודופן אמרינן הכי דריאה מתנפחת ומתמעטת בדופן ומשכה הדופן אליה ונדבקה בה אלא אפילו דנימא דתלינן גם בשאר איברים במכה בנדון דידן שנמצא המרה חוץ לדופן הדברים ניכרים שנקב יש כאן ולא מכה דלפי השאלה לא הוזכר בדופן חולי המורה מכה אלא אדרבא מאחר שיצא חוץ אם כן נקב היה בדופן ואם כן אתינא לחששא שכתב הרשב"א ז"ל בסימן רע"ז שאלת כבש אחד נמצא בו נקב אחד בחזה כנגד הלב מפולש אבל לא נגע בלב כלל ולא בא' מן האברי' שנקיבתן במשהו יש מי שחושש משום דרוסה ואינו שלא חששו אלא כשיש ידים מוכיחות ובספק כלבא ספק שונרא אמרו להקל אימא כלבא וכן מוכיח האווזא דרב אשי תשובה מסתבר' שהוא אסור ולא משום חשש דרוסה כמו שאמרת אלא כל שעובר לחלל חוששין לנקיבת אחד מן האיברים שנקיבתן במשהו וכדקיימא לן בקוץ עד שתנקב לחלל חוששן שמא דרך כניסתו בחוזק נגע בלב או באחד מן האיברים שנקיבתן במשהו ואין לנקב במשהו בדיקה ולא אמרו בלב או בדקין והמסס ובית הכוסות דאינו טריפה אלא אם כן נקבה מצד לצד אלא בנקבין שעל ידי חולי אבל בנקבי' שעל ידי כלי כמחטין או קוץ אפילו נמצא מחט בחלל הבהמה טריפה וזה דבר ברור בעיני וכן כתבתי בספר תורת הבית עכ"ל והרי לך בפירוש דבנקב שנמצא חיישינן כאלו היה ממש קוץ או כלי אחר וחיישינן לכל איברים שנקיבתן במשהו ואם.
כן בנדון דידן שהיה נקב גדול שעבר בו המרה עד חוץ ודאי נקב כזה לא מחמת חולי הוא כי בשאלך לא נכתב אם נמצא איזה היכר ממכה של חולי או איזה ריעותא בדופן המורה חולי כי כל ריעותא בעלמא כמכה חשיבה וכן מוכח בפרק אלו טרפות אלא אדרבא נקב יש כאן ולא מכה ואם כן ראוי לחוש להחמיר ואין אנו צריכין למה שכתב האוסר דאחרי דניקב הדופן אם כן אין מגין למרה יותר דהרי ניקב הדופן דבנדון דידן אין נקב במרה דנימא דדופן אינו סותמה משום דנקב כנגדו וראיה שהביא מפרק אלו טרפות דאינקב דופן לחזה לא דמיא דהתם ניקבה הריאה ממש וניקב הדופן ואם כן אין מגין אבל הכא לא ניקבה המרה אלא דחיישינן דניקבה מכח סברת דאין סירכא בלא נקב לדעת רש"י ז"ל וחביריו ז"ל דהוו טובא והגאונים בכלל אלא החששא היא דודאי נקב היה כאן ולא מכה דנימא דסירכא זו מחמת מכה באה במרה ולא מצד עצמה ולפי דברינו אלו אין סיוע כלל מדברי המרדכי ז"ל שכתב וז"ל מעשה שנדבקה המרה בצלעות מצד הכבד כדינה והכשירוהו עכ"ל ותדייק מכאן דהרי דאין סירכא פוסלת במרה דאמינא לא מיבעיא לפי דברי מהרר"י ז"ל בספר תרומת הדשן דלעיל שדייק מדברי המרדכי שכתב איפכא דיש דין סירכא בכל האיברים ובודאי איהו הוה בקי מינן במרדכי ז"ל אלא אפילו דנימא דדברי המרדכיז"ל עיקר אומר אני דיש לחלק בין דבוקה לסרוכה טובא דבדבוקה יש להתיר ולא בסרוכה ועוד דהתם דקדק ואמר מצד הכבד דמשמע כשהוא מצד הכבד אולי חשיב רבותא יותר ולזה דקדק ואמר כדינה דמשמע בדרך דאין ראוי לחוש לנקב ולא מטעם פרוק אבל בנדון דידן דנקב יש בדופן וזאת סרוכה היא מחוץ לדופן יש כמה חששות להחמיר:
ואף על גב דמצאתי בליקוטים משם רבינו גרשון מאור הגולה ז"ל דנקב שנמצא בדופן כנגד הכרס דלא חיישינן לה שמא ניקב הכרס והתירה אומר אני דשאני נדון דידן דאחרי שנסרכה איתרע דודאי סירכא זו מצד הנקב באה דאין סירכא בלא נקב ונקב ראינו כאן ומכה לא ראינו בה דנימא דתלינן במכה וזה פשוט ועוד אני אומר כי היכי דאיכא מאן דאמר דאף על גב דאיכא מכה בדופן מכשרינן לגבי ריאה ותלינן בדופן בשאר המקומו' דלא תלינן בדופן דמתוך שהם רכים לא תלינן בהו הכי נמי י"ל דדוקא ריאה מתוך דמתנפחת ומתמעטת קולטת הדופן אליה ואיכא למימר דתלינן בה אבל בנדון דידן שסירכא הזאת לא תלינן לה בדופן ואפילו למאן דאמר בשאר המקומות תלינן בה אפילו שלא בדופן היינו דוקא בהריאה מהטעם שהזכרנו וכן יש ראיה דראוי לחוש אפילו בחששה קצת רחוקה וכל שכן בנ"ד מהא דאמרינן גבי מרה דאשתכח קשייתא כזיתא דאיכא כמה גדולים בפירוש וחששא הויא משום דשמא נכנסה דרך הושט ונקבה ואף על גב דהויא חששא רחוקה ויותר יש לתלות דדרך סמפונא נקיט ואתאי אלא דחיישינן לחומרא והוא הדין לגבי נדון דידן דעינינו הרואות דבוק כזה ונקב גדול דיצאת המרה לחוץ פשיטא דחיישינן לה ואף על גב דהכא הגרעון לפנינו וריעותא לפנינו היא מכל מקום חששה שלה רחוקה היא ואפילו הכי מחמרינן וכמה חומרות אמרינן בפרק אלו טרפות מטעם דהוי ספיקא דאורייתא סוף דבר זו דעתי הקצרה במרה זו שנמצאת חוץ לדופן דבוקה וסרוכה דנקיטנן לחומרא עכ"ל: והנה העתקתי דברי הרב משפטי שמואל מה שכ' מדין מרה שנמצאת בין עור לבשר ועיני כל לנוכח יביטו הוא בנה יסודו על הדין שכתב בת"ה סימן קס"ג דסירכא פוסלת בכל האיברים שנקיבתן במשהו ורצונו לומר כיון שנסרכה המרה לבין הצלעות הרי הסירכא פוסלת בה אלא שהרגיש שמא יש לתלות בדופן לכך כתב דאין לתלות בדופן דרצונו לומר דדוקא ריאה יש לתלות בדופן ולא מרה אלו הם תורף דברי הרב אבל אין אנו צריכין לחוש כלל לדבריו כי כבר בארתי שהאחרונים הרב ב"י והרב בהג"ה ש"ע סימן מ"ו הכריעו כמאן דאמר דאין סירכא פוסלת אלא בריאה ולא בשאר איברים שנקיבתן במשהו: תו כתב הרב כיון דיש כאן נקב בדופן ואין ניכר אם בא מחמת קוץ או מחמת חולי תלינן לחומרא דמחמת קוץ בא ויש לחוש שניקב אחד מאיברים שנקיבתן במשהו ואין בדיקה לנקב במשהו.
להא נמי אין אנו צריכין לחוש כלל כי כבר ביארתי שהאחרונים הרב ב"י בסימן מ"ט והרב בהג"ה ש"ע סימן נ"א הכריעו כמאן דאמר דבספק ניקב מחמת קוץ או מחמת חולי תלינן להקל: הרי מכל דברי הרב אין שום דבר שצריכין אנו להשיב עליו כי היסוד אשר בנה הרב הנ"ל וסבב כל דבריו על היסוד ההוא אזיל ליה כיון שהאחרונים אשר אנו שותים מימיהם ונגררי' אחריהם הכריעו דלא כדידהו שבנה הוא היסוד עליהם ולא נשאר מידי רק תשובת הרשב"א בכבש אחד שנמצא בו נקב בחזה וכו' כדלעיל דמייתי הרב ראיה מיניה דניקב יש לתלות בקוץ וזה ברור כשמש דאין ראיה מתשובת הרשב"א לנדון דידן: דהתם בתשובת הרשב"א בכבש שנמצא נקב בחזה וכו' שחשש לנקיבת אחד מן האיברים שנקיבתן במשהו על ידי קוץ מיירי שגם העור היה מנוקב כדמשמע מלשונו שהיה נקב מפולש עד הלב.
וגם ניכר היה שהנקב לא היה על ידי חולי כדמשמע מלשון השואל שכתב וז"ל ויש מי שחושש משום דרוסה ואינו וכו' וכן הוכח מאווזא דרב אשי עכ"ל. והיינו הא דאיתא פרק אלו טריפות דף נ"ג.
ההוא בר אווזא דהוה ביה רב אשי על לביני קניא נפק אתא כי ממסמס קועי דמא. אמר רב אשי לא אמרי' ספק כלבא ספק שונרא אימא כלבא הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא מחייה ע"כ.
הרי התם מיירי דאווזא היה נראה בה דלא נעשה הריעותא על ידי חולי דהוה ממסמס קועו דמא הכי נמי דכוותא מיירי בכבש שהיה נראה שלא נעשה על ידי חולי שהרי השואל דמה אותו כבש לבר אווזא והיינו משום שגם העור היה מנוקב והיה ניכר שלא נעשה ע"י חולי לכך שפיר דמי למיתלי בקוץ ולהחמיר שמא ניקב א' מאיברים הפנימיים שנקיבתן במשהו ואין בדיקה לנקב במשהו.
אבל בנ"ד דהעור מבחוץ שלם הוא ולא ניקב כלל הרי אדרבה דומה כאלו הוא ניכר שלא ניקב על ידי קוץ דאלו היה ניקב על ידי קוץ ראוי היה שגם העור תהא מנוקב כמו שכתבתי ובארתי למעלה בתשובתי לכך אין להחמיר כלל כיון שכבר הכריעו האחרונים דבספק ניקב על ידי קוץ או על ידי חולי אזלינן לקולא: והגם דזה פשוט הוא דנקב שנמצא בכבש נגד הלב בחזה דמיירי בו הרשב"א היינו שהיה ניכר שלא היה ע"י חולי דומיא דבר אווזא דרב אשי פ' אלו טריפות דף נ"ג מ"מ אית נמי להוכיח שכן הוא.
שהרי כתב הרשב"א בתשובה זו וז"ל ולא אמרו בלב או בדקין והמסס ובית הכוסות דאינו טריפ' אא"כ נקבה מצד לצד אלא בנקבים שעל ידי חולי אבל בנקבים שעל ידי כלי כמחט או קוץ אפילו נמצא מחט בחלל הבהמה טריפה וזה דבר ברור בעיני. וכן כתבתי בספר תורת הבית עכ"ל: והנה בספר תורת הבית בית ב' שער ג' דף ל' ע"ד כתב דין זה וז"ל עוד תדע שכשאמרו ניקב הלב וכו' וכן בכל אבר פנימי שאמרו שניקב מצד לצד לא אמרו אלא בשניקב מחמת חולי אבל בלאו הכי אפילו לא ניקבו אלא מבחוץ בקוץ או בסכין וכיוצא בזה טרפה וכו' ולפיכך אם נמצא הכבד נקוב מבחוץ שלא מחמת חולי הרי זה טרפה.
כמו שאמרנו. עכ"ל התם: הרי ביאר התם בתורת הבית וכתב בהדיא דאם נמצא נקוב מבחוץ טרפה היינו בשניכר שהוא שלא מחמת חולי שהרי כתב וז"ל לפיכך אפילו אם נמצא הכבד ניקב מבחוץ שלא מחמת חולי הרי זו טרפה עכ"ל.
דקדק וכתב שלא מחמת חולי. וכאן בתשובה סימן רע"ז בההוא כבש שנמצא נקב בחזה נגד הלב מרמז ומורה מקום על תורת הבית שלו ודאי דמיירי נמי בכה"ג שניכר הנקב הוא שלא על ידי חולי כמו בתורת הבית.
ולכך החמיר וחשש שמא ניקב אחד מאיברים הפנימיים שנקיבתן במשהו ואין בדיקה לנקב במשהו. אחרי כן מצאתי שמ"ו בספר בית חדש שלו תופס בפשיטות דהרשב"א בתשובה זו בכבש שנמצא בו נקב בחזה נגד הלב וכו' מיירי שניכר בו שנעשה על ידי מחט שכתב בי"ד סימן נ"א סעיף ג' וז"ל אבל לפי עניות דעתי אין זה נכון דכבר כתב הרשב"א בתשובותיו בסימן רע"ז דבכי האי גונא הוו טריפה כיון שניכר שהנקב בא מחמת מחט וכו' עכ"ל.
הרי כתב בפשיטות שניכר שהנקב בא מחמת מחט לכך הטריף. אבל בנדון דידן במרה שנמצאת תחובה בין הצלעות שנקבה הדופן בין הצלעות מבפנים והעור לא ניקבה כלל מבחוץ הוה בהיפך שיש היכר שלא ניקב ע"י קוץ דאלו היה ניקב ע"י קוץ הי' ניכר מבחוץ בעור.
ולפי שאין הנקב ניכר מבחוץ כלל אלא מבפנים בין העור לבשר ודאי דלא נעשה ע"י קוץ לכך אין להחמיר כלל. ואפי' את"ל דלא הוי היכר שלא נעשה על ידי קוץ אלא סתם נקב כיון דאינו ניכר בהדיא שנעשהעל ידי קוץ יש לתלות ולהקל כי כן הכריעו האחרונים הרב ב"י בסימן מ"ט.
והרב בהג"ה ש"ע מטור יורה דעה ומימיהם אנו שותים ואחריהם אנו נגררים: וכנראה מתוך ספרו של הרב הגדול בעל משפטי שמואל כתב ספרו טרם יצא לאור החבור הגדול של הרב ב"י שמצאתי פסק אחד שכתב בשנת רצ"ב. אמנם אחר שיצא לאור החבור הגדול של הרב ב"י והש"ע שלו ואחריו הרב בהג"ה ש"ע ונתפשטו חבוריהם בקרב כל ישראל אין לנו אלא דבריהם וכדין הכשרתי את הפרה ההיא שהיתה המרה נמצאת בין עור לבשר תחובה בין הצלעות.
ויפה דנתי. ויפה הורתי.
והדברים ברורים: שאלה יוד ראובן הלוה לשמעון בשטר מחתימת ידו כאשר נוהגין האידנ' מה שקורין ממרמ"י. והיינו שהלוה חותם חתימת ידו באמצע המגלה וכותב מעבר לדף ג"כ באמצע דמגילתא מכוון נגד החתימה בזה הלשון.
משמעות שטר חוב זה על החתום מעבר לדף מסך מאה זהובים זמן פירעון לר"ח ניסן שצט"ל. ויש לשטר חתימת ידו זה כל תוקף שטרות שבעולם רק שאין לו דין שטר גמור לטרוף ממשעבדי אבל מבני חורין גבי ואפילו מיורשים ואינו יכול לטעון פרעתי אם יכולים לקיים חתימת יד הלוה החתום בשטר זה ויכול אדם ליתן לחבירו שטר זה אפילו בלא כתיבה ומסירה ואפילו בלא כח והרשאה וכל המוציא גובה בו והכל ממנהג התגרים שקבעו מנהג זה עיקר משום תקנת השוק על פי מנהיגי ארצות וגאוני עולם.
ואחר כך נאבד השטר מן ראובן המלוה ורצה להתפרע משמעון הלוה ושמעון טוען שהוא ירא שמא ימצאם אחר ויגבה בו ממנו: והנה באמת כבר אירע זה פעמים הרבה ונהגו הדיינים להכריז על שטר שסך כך וכך הוא וזמן פירעון כך וכך וחתום עליה פלוני מי שיש לו שטר כזה יבא לב"ד ויהא מראה זכיותיו תוך שלשים יום או יתבטלו זכיותיו ונותנים ביד הלוה כתוב וחתום שכך הכריז והוא חייב לשלם למלוה שלו.
כך הוא מנהג הדיינים: אלא שלוה זה מוסיף לטעון דלמא ימצא אחר לשטר זה שהוא חתום בו ויטעון שלא ידע ולא שמע מן ההכרזה שלא היה במדינה או שהיה אנוס ויכחש בו ויאמר שהוא הלוה לו תחל' בשטר זה ומעולם לא יצא שטר זה מתחת ידו או שיכחיש בראובן המלוה ויאמר שהוא נתן לו שטר זה בפרעון חובו וכיוצא בזה ויגבה ממנו.
ולכך רוצה עתה שלא לשלם לראובן המלוה שלו עד שיעשה לו בטחון לסלק היזקו שאם יצטרך לשלם שנית למי שיוציא השטר הנאבד ישלם לו כל מה שיוציא ממנו המותר וראובן טוען שרוצה ליתן לו שובר כדין כל מי שנאבד שטרו ואין עליו שום חיוב יותר. עד כאן לשון השואל: תשובה תחלה צריכין אנו לבאר אי בשטר חתימת יד כזה שאנו קורין ממרמ"י מהני שובר או לא ובאיזה ענין מהני או לא מהני כיון דאין שם המלוה נזכר בשטר וכשנעמוד על עיקרי דין זה יתבאר נמי דין זה אי צריך המלוה לקבל אחריות הפסד הלוה מחמת אבידת השטר או לא: הר"ן בפרק גט פשוט כתב דמהני שובר בשטר כזה שלא נזכר בו שם המלוה שכתב וז"ל שטר שכתוב בו שנתחייב לכל מוציא אותו בבית דין כשר וגובה בו המוציאו וכו'.
ומיהו שטר זה כל שהוציאו אחד ופרעו לו ועשה ממנו שובר נמחל שעבודו לכל אדם שיוציאנו מכאן ואילך שלא נתחייב זה אלא במנה לבד עכ"ל והובא בהג"ה ש"ע ח"מ סימן נ'. הרי מבואר דבשטר כזה שלא נזכר בו שם המלוה מהני שובר.
והיינו דוקא ממי שידוע הוא ששטר זה היה כבר בידו אותו שובר מהני לכל מי שיוציאנו אחר כך דכיון ששטר זה היה כבר בידו והוא היה יכול לגבות בו מיקרי הוא בעל השטר והוא מוחל שעבודו ומהני אותו שובר. אבל בשאין ידוע ששטר זה היה כבר בידו אלא שהוא בא לבית דין עם הלוה ואמר שטר כזה היה לי על לוה זה ואבדתיו וכותב לו שובר ודאי דאותו שובר לא מהני.
דאי לא תימא הכי אלא השובר מסתם אדם אפילו בשאין ידוע שהיה השטר בידו נמי מהני א"כ יכול הלוה להערים להפקיע זכות המלוה שלו שיקח לאחד מן השוק שיאמר שהיה לו שטר עליו ויכון לסך ולזמן פירעון של השטר ההוא ויאמר שאבד שטרו ויתן לו שובר. אלא ודאי דלא מהני שובר אלא בשידוע שהיה לו שטר כזה בידו דאז היה הוא יכול לגבות בו ומיקרי בעל השטר ומחל על אותו שעבוד אותו שובר מהני אבל בשאין ידוע שהיה כבר בידו אותו שוב' לא מהני: וכן הוא מבואר במשמעות לשון הר"ן גופה שכתב וז"ל ומיהו שטר זה כל שהוציאו אחד ופורעו לו ועשה ממנו שובר נמחל שעבודו לכל אדם עכ"ל: הרי משמעות לשונו הוא דדוקא שהיה השטר בידו שהרי כתב כל שהוציאו אחד ופרעו לו וכו' היינו שכבר היה השטר בידו והוציאו.
ולא כדמשמע לכאורה מלשון הש"ע בח"מ סימן נ' לומר אפילו בשאין ידוע שהיה שטר בידו שהעתיק דברי הר"ן וכתב וז"ל ואם נכתב שובר משום אדם על שטר זה אחר כך שום אדם לא יכול לגבות בו. עכ"ל.
ויש טועין לומר דמלשון זה משמע ששובר משום אדם מהני אפילו בשאין ידוע ששטר זה היה בידו. והא ודאי ליתא כדפירשתי: וכיון דהכי הוא הרי דין זה מתחלק אם הוא בענין שיודעין ששטר זה היה בידו כבר הרי השובר ממנו מהני וצריך שמעון הלוה לשלם לו רק יתן לו ראובן המלוה שובר ואין צריך יותר דהרי שובר זה מהני לכל אדם שיוציאנו אחר כך והרי דינו ככל שטר שנאבד שכותב המלוה שובר וצריך לשלם לו.
אבל אם אין ידוע ששטר זה היה בידו כבר דאז אין השובר ממנו מהני כדפירשתי אין הלוה צריך לשלם לו אלא עד שיקבל המלוה עליו אחריות הפסד הלוה מחמת אבידת השטר דהיינו באם שיוציאנו אחר ויגבה ממנו יחזור לו הוא את מעותיו אף על גב דמכריזין עתה על כל מי שיש לו שטר כזה שיהא מראה לבית דין והוא לא בא.
מכל מקום איכא למיחש דילמא יוציאנו לאלתר ויברר שהיה אנוס ולא היה יכול לבא להראות זכיותיו או שלא היה במדינה ויכחש בלוה זה ויאמר שהוא הלוה לו מתחלה ויגבה ממנו לכך צריך המלוה לקבל עליה אחריות הפסדו של הלוה מחמת זה שאבד שטרו: וליכא למימר כיון דהלוה יודע בעצמו שהוא חייב למלוה שלו והיאך יאכל וחדי בשביל שזה אבד שטרו ואם כן ראוי הוא שהלוה ישלם למלוה ויקח שובר ממנו ואף על גב דהאי שובר לא מהני ליה אלא לגבי מלוה זה אבל לגבי אחרינא לא מהני ואיכא למיחש לשמא ימצאנו אחר מכל מקום אין בכך כלום דטפי חשו לפסידא דמלוה משל לוה מטעם עבד לוה לאיש מלוה דהכי מסקינן בפרק גט פשוט דף קע"א בסוגיא דכותבין שובר דפריך אלא מאי כותבין שובר אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי אמר ליה רבא אין עבד לוה לאיש מלוה.
ואם כן בנדון דידן נמי נימא הכי ולמה נתחייבנו למלוה להיות באחריות הפסד הלוה שאבד שטרו. ואי משום שהמלוה הוה גרם בניזקין על שאבד שטרו מכל מקום בשביל כן אינו מתחייב בדין אפילו אם יצטרך הלוה לשלם למי שיוציאנו כיון שאינו אלא גרם בניזקין הוא פטור: ועוד דאפילו גרם בניזקין לא הוי דהרי לא עביד מידי בידים אלא שנאבד ממנו וגם לא בריא הזיקו דמי יימר שימצאנו אדם אחר ויצטרך הלוה לשלם.
וגדולה מזו אמרו בשליש שהחזירלמלוה שטר שלא היה לו להחזירו והוציאו מן הלוה השליש פטור דהוי גרמא דניזקין הובא בהג"ה ש"ע ח"מ סימן נ"ה ובסימן שפ"ו בב"י. ומכל שכן כאן דפטור ואף על גב דהתם משמתין לשליש עד דמקבל כל אונסין דמתייליד ליה ללוה קודם שהוציא ממנו המלוה היינו דוקא התם משום דהוא עביד בידים ובריא היזיקא שהרי הוא מסר השטר חוב ליד המלוה.
אבל בנדון דידן דלא עביד המלוה מידי בידים ואפילו גרמא נמי לא הוי דמי יימר שימצאנו אחר ויוציא מידי מן הלוה. ואם כן למה נחייב למלוה לקבל אחריות הפסדא דלוה נימא שיהא חייב לשלם למלוה אף על גב דאבד שטרו משום דעבד לוה לאיש מלוה כדמסיק בפרק גט פשוט הא לאו מלתא הוא דלא דמי להתם דהתם בפרק גט פשוט מיירי באבד שטרו שהיה נזכר בו שם המלוה והוא כותב לו שובר דלא מצי לאמטויי היזיקא ללוה אלא בדרך רחוקה התם הוא דמהני טעמא עבד לוה לאיש מלוה וצריך הלוה לשלם להמלוה דכיון דיש לו שובר מהמלוה לא מצי לאמטויי ליה היזיקא אלא כשיפסיד שוברו והרי בקל יכול לשומרו.
ואפילו אם תמצא לומר שיאבדנו מי יימר דהמלוה יהיה יודע שאבדו ויבא ויתבענו. ועוד שהרי יכול לפרוע לו עתה בפני רבים שיהיה המלוה ירא אחר כך לתבוע שנית כיון שרבים יודעים שנפרע.
ואם כן הך חששא דלוה לשמא יאבד שוברו והמלוה יגבה ממנו שנית חששא רחוקה היא התם הוא דמהני האי טעמא דעבד לוה וגו' דלא איכפת לן בזה וצריך לשלם למלוה. אבל בנדון דידן דמיירי בשטר שלא נזכר בו שם המלוה ואין ידוע ששטר זה היה בידו ולא מהני שובר ממנו כדפירשתי ואיכא למיחש לשמא ימצאנו אחר ויגבה מן הלוה.
והך חששא לאו חששא רחוקה היא לא מהני האי טעמא דעבד לוה וגו' לחייב את הלוה שישלם למלוה אם לא שיקבל המלוה אחריות הפסד הלוה. ודיו לטעמא דעבד לוה וגו' שמהני שמכל מקום צריך לשלם לו כשיקבל המלוה עליה אחריות הפסדו מחמת אבידת השטר אבל שיהא חייב לשלם לו בלי שיקבל המלוה אחריות ודאי דלאו מלתא הוא: והגם כי טעמא דמסתבר הוא למימר כך דלא מהני טעמא דעבד לוה וגו' אלא היכא דלא מצי לאמטויי היזיקא ללוה אלא בדרך רחוקה כדפי' מכל מקום לרווחא דמלתא אית לן להוכיח כך מסוגיא דהתם גופיה.
דקאמר התם כי אתא רבין אמר רבי אלעי כותבין שובר. ומסתברא דכותבין שובר דאי סלקא דעתך אין כותבין שובר אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי מתקיף לה אביי ואלא מאי כותבין שובר אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי אמר ליה רבא אין עבד לוה לאיש מלוה.
פירש רשב"ם מוטב שיהא טורח ודאגת שמירת שטר מוטל על הלוה יותר מן המלוה. ע"כ.
ואיכא למידק לפי מאי דמשני רבא מטעם עבד לוה וגו' למה הוצרך רבין תחלה למימר הסברא דהאיך יאכל הלה וחדי תיפוק ליה מהאי טעמא דעבד לוה וגו' לחוד. אלא ודאי היכא דאיכא חשש פסידא דלוה כמו למלוה לא מהני הטעם דעבד לוה וגו' לחייב ללוה טפי מלמלוה דאדרבא זכות דלוה עדיף כיון דמוחזק הוא.
לכך אי לאו משום דהאיך יאכל הלה וחדי לא הוה מחייבינן ליה ללוה אף על גב דעבד לוה וגו' לכך הוצרך לומר האי טעמא דהיאך יאכל הלה וחדי דפסידא דמלוה בריא הוא אם לא ישלם לו הלוה והרי הוא יודע שחייב למלוה ואין לו ללוה פסידא שהרי אין משלם אלא פעם אחד. אלא אביי פריך אתקפת' הא איכא גבי לוה נמי חשש הפסד אם יאבד שוברו.
אף על גב דאין הזיקו בריא כל כך כמו של מלוה דגבי מלוה איכא ודאי היזק אם לא ישלם לו וגבי לוה אם ישלם לא בריא היזיקו דשמא לא יאבד שוברו ואם תמצא לומר שיאבד מי יימר שיתבענו המלוה שנית ואינו אלא חששא רחוקה כמו שפירשתי. מכל מקום אתפקתא בעלמא הוא דדרך למיפרך אתקפתא אף על פי שאינו אלא אתקפתא כל דהו.
על דא קמתרץ רבא ואמר דבכי האי גוונא דהפסד המלוה הוא ודאי. והפסד הלוה הוא ספק ואינו אלא חששא רחוקה צריך הלוה לשלם מטעם עבד לוה וגו'.
אבל היכא דהפסד הלוה נמי קרוב הוא וחששא קרובה הוא לא מהני הטעם דעבד לוה וגו' לחייב הלוה טפי מלמלוה. לכך בנדון דידן אם אין ידוע שהשטר היה ביד זה שאמר שאבד שטרו שאז שובר ממנו לא מהני כדפירשתי וא"כ חששא קרובה היא שמא ימצאנו אחר ויגבה מן הלוה אז אין הלוה צריך לשלם למלוה עד שיקבל עליו אחריות הפסד הלוה אם יצטרך לשלם שנית.
הנראה לע"ד כתבתי: