אור ברסלב

שו"ת צמח צדק הקדמון· רבי מנחם מנדעל בן אברהם קרועמל

שאלה ב'

שאלה א

נשאלתי מקהל שמנהגם מעול' לעשות כל הסכמת הקהל בקבלות הרב והחזן והשמש על פי הסכמת כל פורעי המס.

וכן ברירת ראשי וטובי הקהל וגבאים ודיינים ושמשים. על פי האנשים בוררים העולים מתוך הגורל מכל פורעי המס.

ועתה רוצים מקצת נכבדי העיר לעשות מנהג חדש שכל עניניצרכי צבור לא יהיה מהיום והלאה על ידי כל פורעי המס קטן וגדול שם הוא כאשר היה עד עתה אלא על ידי אותן שיש להן מעלה שנותנים מס הרבה. או שיש להם מעלה בתורה.

ורוצים לקבוע שיעור כמה יהא ערכו בנתינות מס עד שיהא אחד מן המנוים אל הסכמת הקהל ולבא אל הגורל לברירת ההתמניות או שיהא לכל הפחות מוסמך לחבר אף שיהיה מן הפחות שבמס. ולאפוקי אותן שאינן בני תורה וגם נותנים מס מעט לא יהיו מן המנויים ונותנים טעם לדבריהם מחמת שרוב צרכי הקהל הם עסקי הוצאות ממון ואיך יתכן שדעת העני תהא שקולה כדעת העשיר גם איך יתכן שדעת של ע"ה תהא שקולה כדעת החבר אם אין לו מעלה בעושר ועוד נותנים אמתלא לדבריהם מחמת שכל קהלות הגדולות והחשובות נוהגים כן ולמה יהיו המה פחותים מהם.

והעניים המון עם צועקים למה יהא נגרע זכותם אחרי שהם מפורעי המס ונותנים חלקם אף על פי שהעשירים נותנים יותר מכל מקום קשה עליהם המעט שנותנים יותר מן הרב שנותנים העשירים ועוד שמנהג אבותיהם בידיהם מימי עולם ושנים קדמוניות ומנהג עוקר אפילו הלכה והיאך יהיו רשאים לשנות המנהג.

יורנו מורנו הדין עם מי: תשובה יראה דלאו שפיר דמי למיעבד כך לדחות העניים הנותנים מעט. וראיה לזה הא דאיתא במתני' סוף מנחות נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח.

ובעולת עוף אשה ריח ניחוח וכולי לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט וכו'. הרי מבואר בהדיא דמועט של עני שקול כנגד מרובה של עשיר: ולא זו אלא אף זו ששקולה יותר מדכתיב במנחה ונפש כי תקרי' קרבן מנחה וגומ' אמרו רז"ל לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה.

עני.

אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו הובא ברש"י בפירוש החומש פרשת ויקרא והיינו משום שעני צריך לטרוח בנפשו להשיג מה שיביא למנחה לכך כתיב נפש. וכדכתיב נמי בשכר שכיר כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו מה שאין כן עשיר מביא מן המוכן בידו בלי טורח: ולכך תני במתניתין אחד המרבה ואחד הממעיט וכולי.

ולא הוה ליה למיתני אלא לומר לך הממעיט הוא כמרבה ובלבד וכולי. אלא משום דיש פנים לכאן ולכאן יש פנים לומר דנדבת העשיר יותר רצויה מפני שהיא מרובה.

ויש פנים לומר דנדבת העני יותר רצויה אף על פי שהוא מועט מפני שקשה עליו יותר משל עשיר. לכך אמר אחד המרבה ואחד הממעיט וכולי.

ששניהם שקולים כלומר אין נדבת העשיר רצויה יותר מחמת הריבוי כדס"ר ואין נדבת העני יותר רצויה מחמת טרחו כדס"ד אלא אחד זה ואחד זה שקולים הם ובלבד וכולי: לכך טענת העניים טענה מעליתא היא שקשה עליהם המעט שנותנים כמרובה שנותנים העשירים וכדאיתא נמי פרק ה' דברכות דף ל"א במאמר דרבי חנינא הכל בידי שמים וכולי משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן.

קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול: ואף על פי שהרא"ש בתשובותיו כלל ז סימן ג' כתב וז"ל כל דבר שגובין לפי הממון הולכין אחר רוב הממון. ולא יתכן שרוב הנפשות שנותנים מיעוט המס יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם.

עכ"ל.

הובא בהג"ה ש"ע מטור ח"מ בסימן קס"ג הא כבר פירש יפה הרב בסמ"ע התם שלא כתב הרא"ש כך אלא דאין העניים הרוב יכולים לגזור על העשירים שלא מדעתם אבל לא שהעשירים יהיו נחשבים כרוב לגזור על רוב הקהל וכולי. הרי כתב בהדיא שאין העשירים יכולים לגזור על רוב הקהל העניי' כמו שאין רוב העניים יכולים לגזור על העשירים המועטים.

יעויין שם והיינו משום ששקולין הן הנך תרי רובא רוב הנפשות ורוב הממון. ולכך הוקבע המנהג ברוב הקהילות ממדינה זו שלא מיקרי רוב בקבלות הרב וחזן ושמש אם לא שיהא בהסכמה אחת מרוב בנין ומרוב מנין והיינו רוב מנין הם רוב נפשות.

ורוב בנין הם רוב ממון. מפני שהנך תרי רוב שקולים הם.

ליזל בתר רוב הנפשות הא עשירים הם כנגדם שהם רוב הממון. ליזל בתר העשירים שהם רוב הממון.

הא העניים הם כנגדם שהם רוב הנפשות. לכך צריך תרווייהו רוב הממון.

ורוב הנפשות. ומנהג זה מנהג כשר הוא בנוי על יסוד ועיקר תשובת הרא"ש ז"ל כמו שכתבתי בתשובת בסימן א'.

אבל מה שרוצים הנכבדים לדחות העניים שהם רוב לגמרי מן ההסכמה. הא ודאי לאו שפיר דמי דהמעט שנותנים העניים שקול לכל אחד ואחד כרוב שנותן העשיר וכמו שבארנו למעלה: ומה שרוצים לדחות אותם מפני שהם אינן בני תורה הא נמי לאו שפיר דמי וראיה מהא דאיתא בחגיגה פרק ג' דף כ"ב מאן תנא דחייש לאיבה ר' יוסי הוא דתניא וכו'.

אמר רב פפא כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ. כמאן כר' יוסי וטעמא דרבי יוסי כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו.

הרי מבואר שאפילו עדות מקבלין מעם הארץ מפני חשש איבה כשיראו שמרחיקין אותם יבנו במה לעצמם. ומכל שכן בנ"ד אם ירחיקו את עם הארץ כל כך שלא לצרף אותם כלל אל הסכמת הקהל.

ודאי שיהיה להם איבה ויבנו במה לעצמם ויהיו פורשים מן הצבור ומתוך כך ירבו מחלוקות בישראל ח"ו. לכן ודאי לאו שפיר דמי למיעבד כך: **(הגה לבן המחבר מגמרא פ"ק דיבמות יש להוכיח איפכא דאיתא התם פלוגתא ב"ש וב"ה אי עשו ב"ש כדבריהם נגד ב"ה דסבר רבי יוחנן דעשו.

וכן שמואל וקאמר התם מ"ד לא עשו דב"ה רובא ומ"ד עשו כי אזלי' בתר רובא היכי דכי הדדי נינהו הוי ב"ש מחדדי טפי ע"כ הרי בפירוש ולא אמרה תורה אחרי רבים אלא כאשר המה שוים החולקים אז הוא מעלת הרוב מכרעת אבל כשיש הבדל בין שני הכתות אפשר שאיש א' יעלה לאלף לפ"ז יש להעשירים מעלה יתירה והכי מייתי נמי ראיה זו מהרר"ש מדינה בסימן ל"ז אבל ל"ק מידי דפסק א"א מ"ו ז"ל בתשובה א' ע"פ תשובת הרא"ש דצריך רוב מנין ובנין ולא מהני רוב העניים נגד מעוט העשירים וכן לא מהני בנין העשירים נגד רוב העניי' כי מעלה זו ומעלה זו המה שוים ובגמרא שם נמי משמע הכי ומ"ד עשו וכו' דמעלת מחדדי טפי שוה למעל' רוב שאינם מחדדי כל כך ולכך עשו ב"ש כדבריהם.

ונדון זה מיירי שלא היו רוצים להצטרף העניים או ע"ה כלל להרוב:)** ומה שרוצים להביא ראיה מן שאר קהילות גדולות שנוהגין כן הא לאו מילתא הוא אין מביאין ראיה ממקום למקום נהרא ונהרא פשטיה. ואולי באותן קהילות הוקבע המנהג כך על פי הסכמת כל פורעי המס שנתרצו בכך מפני דרכי השלום אבל קהל שרוצים לחדש להם מנהג לפי דעתם לאו שפיר דמי.

דאם כן אין לדבר סוף היום יאמרו כך והיום כך ויתרבה ח"ו מחלוק' בישראל . **(הגה לבן המחבר ומה שאמר אבל קהל וכו' פי' דוקא קהל אבל ע"פ רוב מכל פורעי' מס פשיטא דיכולין לשנות וכך מבואר בתשובת הרא"ש)** והדרך היותר ישר הוא בעניינים כאלו לעשות הכל על פי חכם מורה צדק אשר יתווך השלום בין הקהל ויעשה תיקון הגון ברצון כולם וכל העם על מקומו יבא בשלום:**(בדוכתי טובא ובתשובת ר"ש כהן צ"ה וק"ט יבש"ע י"ד סי' רכ"ח ואפי' בהסכמת החרם וע"ש:)** שאלה ג' אשה שיש לה שטר כתובה מבואר מתוכה שתקח לכל מלבושיה השייכים לגופה יתר על סך כתובתה: ועתה שמת בעלה נמצא בעזבונו עשרה אמות מין משי מה שאנו קורין דמש"ק שקנה מתחלה כדי לעשות לאשתו מלבוש וזה ידוע הוא בעדים.

וקודם שנעשה המלבוש מת הבעל אם יש לאשה זכות בזה ליטול כמו שאר מלבושים או לא. ולי נראה דאין לה זכות בזה משום דהזמנה לאו מילתא הוא.

אע"פ דבש"ע מטור ח"מ סימן צ"ז פסק דבעל חוב אין לו בכסות אשה אע"פ שעדיין לא לבשה אותן היינו היכא דכבר עשאן לשמה אבל בכה"ג שעדיין לא נעשה המלבוש לא דדילמא היה נמלך למכרו. ועוד נראה דזכות שיש לה בשטר כתובה ליקח מלבושיה היינו דוקא אותן המלבושים שהיו לה אז כשכתב לה הכתובה אבל לא אלו שנעשה לה אחרי כן דאינו יכול להקנות לה דבר שלא בא לעולם עכ"ל השואל: תשובה יראה דזכתה האשה באלו עשרה אמות דמש"ק שקנה לה בעלה למלבוש כיון שכתב לה בעלה בשטר כתובתה שתקח כל מלבושיה השייכים לגופה וזה קנה אדעתא דהכי שיהא לה למלבוש לגופה זכתה בו מיד אע"ג דעדיין לא נעשה המלבוש דלא תלה בשיהא נעשה לשמה אלא כשקנה לשמה זכתה מיד כיון שידוע' הוא שקנה לשמה כדמוכח מסוגיא דפרק הגוזל קמא דף ק"ב דמייתי התם מתניתן דערכין אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלין חדשים שלקחן לשמן וכו' פירוש אין לגזבר ההקדש בכסות אשתו וכולי.

מבואר התם לא מיבעיא לפי מאי דסלקא דעתך מעיקר' למימר דהמוכר הסנדלים או הצבע שצבען לשמן שליחותה דידה קא עביד פשיטא דקנתה האשה מעיקרא מיד המוכר שעשה שליחותה ולא היה לבעל שום זכות בזה שהאשה קנתה מיד המוכר אלא אפילו למאי דמסיק התם אלא אמר רבי אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא כלומר דלא אמרינן דהמוכר והצובע שליחותה דידה קא עביד שתהא האשה קונה מעיקרא מיד המוכר ולא היה לבעל שום זכות בגווה אלא הבעל קנה מיד המוכר והוא הקנה אחר כך לאשתו ולכך אין להקדש כלום בכסות אשתו ובניו וכולי.

הרי מכל מקום קנתה האשה מעיקרא דהיינו הבעל קנה מיד המוכר והוא הקנה לאשתו ולכך אין להקדש כלום בכסות אשתו וכן במנעלים חדשים שקנה לשמה וכן נמי לבעל חוב אין לו כלום בכסות ובמנעלים שקנה לשמה ולפי זה לא תלי מידי אם נעשה לשמה אלא כשקנה אותו לשמה כמו מנעלי' חדשים שלא נעשה דבר בהם לשמה אלא שקנה לשמה דיו הוא הדין נמי שאר מילי.

ודאי אלו היה הבעל קונה מתחלה לעצמו או לסחורה ואחר כך אמר לעשות לאשתו מלבוש אז לא קנתה האשה אלא אם נעשה בו שינוי כגון שצבע לשמה וכיוצא בזה. אבל אם מתחילה קנה לשם אשתו קנתה האשה מיד דהיינו הבעל קנה מיד המוכר והוא הקנה לאשתו.

ואין צריך יותר. **(הגהה לבן המחבר ובהגה א"ש פ' הגוזל סימן י"ח כתב להדי' וז"ל וכאן נ"ל שאין אדם יכול למכור בגדי אשתו שקנה לה ואפי' לא באו לידה עדיין וכו': נשאלתי בדין זה בב"ח אי קנה לאשתו לצור' בגד חול ומחוסר, תיקון ותפירה עדיין שמא לא הקנה לאשה דבמקדיש ומעריך לא אמרינן אלא היכא דקנה לה מלבוש גמור כגון סנדלין או בגד שנגמר ע"י דצביעה אבל אי קנה עור או דמש"ק שמחוסר תפירה דמשמ' מל' המשנה ופוסקים דגובה ב"ח.

ולענ"ד מוכח ממתניתין אפי' קנה לשמה בלי תיקון ותפירה זכתה האשה. דהתנא תנא במתניתין שלשה בבות א' שנקנה ונעשה לשמה ב' שנקנה שלא לשמה ונעשה לשמה ג' שנעשה שלא לשמה ונקנה לשמה ע"ש:)** וכלל ענין זה מבואר הוא בבעל התרומות שער א' הביאו הרב ב"י בטור ח"מ סימן צ"ז סוף סעיף מ"ה בד"ה.

וכתב הרמב"ן הא דאין לב"ח מכסות אשתו וכולי שכתב וז"נ כך כתב בס' התרומו' בשער א' שהשיב לו הרמב"ן והבי' ראיה מהגוזל קמא וכילי ולמאי דמוקי רבי אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא והבעל זכה בהם מיד המוכר והוא הקנה אותם לאשתו ובניו וכיון דהילכתא כרבי יוחנן וכו' וסוגיא דשמעתת' דרבי אבא לתרוציה לדברי יוחנן איתמר שמעינן מינה דבעל זוכה מיד המוכר והם זוכים מידו: עכ"ל: וכיון דהקדש ובעל חוב אין נוטלין מה שקנה לשם אשתו משום שמיד שקנה לשמה קנתה האשה דהיינו הבעל קנה מיד המוכר והוא הקנה לאשתו.

הוא הדין נמי אם מת הבעל נוטלת את זה כמו שאר מלבושים שכבר נעשו לשמה דלא תליא מידי שתהא עשייה לשמה אלא כשקנה לשמה דיו. וכיון שכתב לה בכתובתה שתטול כל מלבושיה נוטלת אלו עשרה אמות דמש"ק אף על פי דלא נעשה עדיין המלבוש כיון שקנה לשמה: ומה שכתבת האיך יכול בעלה להקנות לה דבר שלא בא לעולם הא לאו מילתא הוא דהאמת הוא דכל אשה היה ראוי שתקח כל מלבושיה שעשה לה הבעל דכיון שעשה לה הבעל קנתה וראוי היה שתקח אותם אלא שאמרו רז"ל אומדן דעת הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני ולכך אינה נוטלת.

אבל הך איתתא שכתב לה בכתובה כך שתקח כל המלבושים יתר על סך כתובתה הרי גלה דעתו דאקני לה אפילו מישקל ולמיפק לכך נוטלת אותם. ולא שתהא נוטלת המלבושים מכח שקנתה אותן בשטר כתובתה שהקנ' לה בעלה המלבושים אלא היא קנתה המלבושים אפילו בלא כתב לה בכתובה על ידי שקנה אותן לשמה או עשאן לשמה ואין לך קנייה עדיפא מזו אלא שאם לא היה כותב לה בכתובה שתטלם אחר מותו לא היתה נוטלת אותן משום דאומדן דעת הוא אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה ואהני לה מה שכתב לה כך בכתובתה לבטל האומדנא.

אבל עיקר קנייה שקנתה האשה המלבושים הוא במה שקנה לה הבעל המלבושים וזכתה בהם ולכך אין חילוק בין אותן מלבושים שהיו לה כבר כשכתב לה כך בכתובתה ובין שעשאן לה אחר כך. נוטלת כולן.

וזה ברור הנראה לע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

שו"ת צמח צדק הקדמון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה