שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן פט
וואלקאוויסק לבאר דין המקדש בבכור בזה"ז:
א בש"ע אה"ע סי' כ"ח ס' כ"ג) בכור בזמן הזה אם קדשו בו בעלים הוה ספק מקודשת, והוא מדברי הרא"ש בב"ק (פ"א סי' ט"ו) שכתב דאע"ג דריהטא ומסקנת הסוגיא בב"ק (י"ב: י"ג.) דבכור בזמן הזה אפילו תם הוה ממון בעלים לקדש בו את האשה, ולרבנן אפי' בכור בעל מום חי בזה"ז לא הוה ממון בעלים לקדש בו את האשה, כדאמרינן התם בפרק הפרה (נ"ג:) שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו אביי אמר משלם ח"נ [שור ההדיוט] ורבינא אמר משלם נזק שלם, ופי' רב יהודאי גאון דמיירי בבכור שור דלא פריק לי' ומסתמא בימיהם נחלקו אלמא לא הוי ממון בעלים מחיים לפי שאסור בגיזה ועבודה וחלב כו' ומיהו נ"ל מדפליגי אביי ורבינא אליבא דרבנן סברי כרבנן, ורבנן בתראי נינהו, משמע דהלכה כרבנן, וכהן שקידש האשה בבכור חי לא הויא מקודשת וצ"ע עכ"ל, וכ"ז מבואר גם בתוס' (ב"ק שם ד"ה ואם איתא) ונתבאר עוד בדברי התוס' והרא"ש (פ"ד דב"ק סי' י"ג) דלענין בור פטרינן אם נפל לתוכו שור פסולי המוקדשין אם נפדו [בהנך דבני פדיי' נינהו] מגזה"כ והמת יהי' לו, אבל בשאר נזיקין מיחייב עליו, אבל בכור בעל מום שאין לו פדיי' אף אם נגח שור או נגחו שור פטור, והרואה יראה כמה נדחקו התוס' בשמעתין דב"ק (י"ב:) דשטחיות הסוגיא אין זכר לזה כלל דלפלגו רבנן עלי' דריה"ג בבכור בזה"ז, וכ"ש בבע"מ, אלא שנתחדש להם כן ע"פ סוגיא דאביי ורבינא דפטרי שור פסה"מ שהזיק, ולכך אוקמוה [ע"פ שיטת בה"ג] דכרבנן דריה"ג אתיא, ואפקוה למתניתין (דמ"ש פ"א מ"ב) דתנן הבכור מוכרים אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו האשה, מהלכתא, ועיין פ"י שכתב שזה באמת תימא גדולה מ"ט נדו אביי ורבינא מסתמא דמתניתין ואוקמוה דלא כהלכתא, ומנא להו באמת דרבנן פליגי בהא, והניח כ"ז בצ"ע:
וביותר תמוה מאוד דיסוד הדברים לחלק בין בכור שהומם לשאר פסה"מ אחר פדיונן לא ידענא טעמא, דמ"ש הרא"ש לפי שהוא אסור מחיים בגיזה ועבודה וחלב, לכך לא נחשב ממון בעלים, תמוה לענ"ד לא זכיתי להבין, הא פסה"מ שנפדו ג"כ אסורים בגיזה ועבודה וחלב (תמורה ל"א.) ואמאי חשיב להו שור רעהו לחייב על נזקן יותר מבכור בע"מ, ומה חומר יש במה שאינו צריך פדיון לומר דבשביל זה לא מקרי שור רעהו, ולא ממון בעלים, כיון שהתורה זיכתה לו בלא פדיון, [ולפנינו יתבאר עוד תשובה גדולה על יסוד זה בעה"י]:
ב אבל בעניי הדברים מיוסדים על ענין אחר, גרסינן בסנהדרין (קי"ב:) ת"ר היו בה [בעיר הנדחת] קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בה"ב יפדו כו' ר"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר, ופרכינן במאי עסקינן [הא דר"ש] אילימא בתמימים שלל שמים הוא, (דהא בזמן הבית בא"י מיירי] אלא בבעלי מומין שללה נינהו, אמר רבינא לעולם בבעלי מומין ומי שנאכל בתורת בהמתך יצאו אלו שאינן נאכלין בתורת בהמתך אלא בתורת בכור ומעשר, ומסיים בה הש"ס בתמורה (ח'.) ולפי דברי התוס' בבכורות (ל"א. ד"ה חוץ) גרסו כאן כן] דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרים באטליז ונשקלי' בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר, וכיון דאכילתן משונה בהאי דינא, דאין נמכרין באטליז ובליטרא, אתמעטו מבהמתה, ומתבאר מסוגיא דתמורה שם, דמשללה [דדרשינן ולא שלל שמים] ליכא למעוטינהו, דשללה מיקרו דהוה ממון בעלים, אלא דלא מקרי בהמתה:
ומעתה לאוקימתא זו דרבינא דבר פשוט וברור הוא לענ"ד דלגבי נזקין נמי דרשינן שור רעהו, כמו דדרשינן התם בהמתה וממעטינן מה שאינו נאכל בתורת בהמתה, הכי נמי דרשינן מי שנאכל בתורת שור רעהו, משא"כ בכור בע"מ כיון דאין נמכר באטליז ובליטרא לא הוי בכלל שור רעהו כמו דלא הוה התם בכלל בהמתה, ומעתה דבר פשוט הוא דכ"ז שייך רק בבכור בע"מ דאינו נמכר באטליז ובליטרא כדתנן בכורות (ל"א.) לפי שאין לו פדיון, והדבר מבואר למבין שע"ז כוונת בה"ג, שכ' שור בכור דלא פריק לי' ולשון שור בכור שתפס [והי' די לומר בכור דלא פריק לי'] כוונתו על מאמר התורה (במדבר י"ח) אך בכור שור כו' לא תפדה, ועיין רש"י ב"ק (י"ג. ד"ה בבכור) שהלאו הוא מורה שלא לפדות בכור בע"מ להיות נשחט באטליז ונמכר בליטרא, לזה כתב בה"ג שור בכור, דלא פריק לי' על זו הכוונה, [ודמיו אינן להקדש] אבל שאר פסולי המוקדשין שהנייתן להקדש [דמי פדיונן] מבואר במשנה שם דנמכרים באטליז ובליטרא, ליכא למעוטינהו לא התם גבי עיר הנדחת מבהמתה ולא הכא לענין נזקין משור רעהו, כיון דנאכלין בתורת בהמתה, וזו היתה כוונת בעה"ג שפי' בהא דס"ל לאביי ורבינא דפסולי המוקדשין שהזיקו פטורין היינו בכור שור בע"מ, דלא פריק לי', וכיון דלא פריק לי' אינו נמכר באטליז ובליטרא, וממעיט משור רעהו כמו דאמעיט התם מבהמתה, ורבינא גופי' פריש התם הכי, והדברים ברורים לענ"ד, ובאמת איסור גיזה ועבודה לא מדריש לי' למעוטינהו מבהמתך, וה"ה משור רעהו, דלא שייכי גיזה ועבודה לענין אכילה:
ג וממוצא הדברים נלמוד דכ"ז שייך רק לענין די נזקין ממעטינן בכור שור בע"מ, אבל הא מבואר יפה דשללה מקרו, דממון בעלים הוא, וא"כ הסוגיא מתפרשת יפה דבכור בזה"ז ממון גמור הוא, ועכ"פ בבע"מ הדבר מבואר בסוגיין, וסוגיא דאביי ורבינא אינה סותרת לזה כלל, וא"כ לענין קדושי אשה ודאי קי"ל כמשנתינו דמקדשין בו את האשה כיון דממון גמור הוא ויש לתמוה יותר לענ"ד על שיטת הרא"ש והתוס' דהא שמואל בסנהדרין שם מוקים לי' בבכור תם, וס"ל דשאר מוקדשין דבעי פדיון מתמעטי משללה, דלאו שללה מקרו, אבל בכור כיון דלא בעי פדי' אף בתמותו מיחשב ממון בעלים, ואיך כתב הרא"ש היפך מזה לדידן, דבכור בע"מ משום דלא בעי פדיון חמיר אחר שיומם מפסולי המוקדשין שנפדו:
והנה אע"ג דהתם לר"ש לחוד הוא דדרשינן הכי מיעוטא דבהמתה, הא דעת הראב"ד (בפ"ד מה' עכומ"ז) דת"ק לא פליג עליו כלל, וס"ל בפשיטות דהלכתא הכי כדפריש רבינא למילתי', עיין בכ"מ ובלח"מ שם, וא"כ הדברי' עולים כהוגן ושיטת בה"ג בשיטת הראב"ד היא [ומ"מ מה שטרחו הכ"מ ולח"מ להמציא שם יסוד לשיטת הרמב"ם דת"ק פליג, לענ"ד הדבר מוכרח משיטת ר"ל שם דמפרש הא דקתני קדשי מזבח ימותו היינו בקדשים קלים וכריה"ג דס"ל ממון בעלים הוא, ואי איתא דס"ל דרשא דר"ש בהמתה מי שנאכל בתורת בהמתה, קשה הא קדשים ודאי לא מתאכלי בתורת בהמתה, שהרי אינם נאכלים אלא בקדושה ובטהרה, ואמאי לא ממעטינן להו ממיתה מבהמתה, אע"ג דהוי שללה, ולא מסתבר לומר דמשכחת בהו אכילה כשאר בהמת חולין כשיוממו ויפדו [ואע"ג דהשתא מיהא לא הוממו ולאו כשרים להקרבה נינהו, כיון דס"ל לר"ל זבח רשעים תועבה בהו גופייהו א"כ סופן לרעות עד שיוממו ויפדו] מ"מ הוה לן למיזל בתר השתא דלא מתאכלי בתורת בהמתה, להכי ס"ל להרמב"ם דת"ק פליג בהא ואע"ג דאנן קי"ל כר' יוחנן דימותו משום זר"ת, אבל מ"מ הא דמוכח מר"ל דת"ק לא ס"ל כר"ש בהא לא אשכחן דפליג ר"ל עלי', ועוד דלפי מה שביארנו, שייך גם גבי שור רעהו הך דרשא למעט בכור בע"מ וכ"ש קדשים, וכיון דהרמב"ם פוסק בה' נ"מ כאוקימתא דמתניתין דפ"ק דב"ק נכסים שאין בהם מעילה הא מקדש קדשו בקדשים קלים וכריה"ג, ואף בכור בכללן, מיחייב אנזקו מדלא הוציאו מכלל השאר, א"כ מוכח דלא מדריש לן כר"ש, בהמתה וה"ה שור רעהו כמשנ"ת, והוא מפרש פסולי המוקדשין דפטרי אביי ורבינא בפסה"מ קודם פדיון, ודוק היטיב בכ"ז] והדברים עולים כהוגן בעה"י בלי שום סתירה בסוגיות כלל: ודע דלכאורה הייתי סבור לומר דאע"ג דר"ש לא משכח חילוק אלא בבכור ומעשר בע"מ דלא מתאכלי בתורת בהמתה, אבל בשאר פסוה"מ שנפדו כיון דנמכרים באטליז ובליטרא הרי הם כשאר בהמה, היינו לטעמי' דס"ל (מ"ש ומעתה זה פירושו של הירושלמי חד תלמיד בעא קומי ר' זעירא נתן לה [פי' אדלעיל קאי שקדשה מעכשיו ולאחר ל' יום] בשחרית וגירשה [כמש"ל[ בין הערבים חד דייר סבר מימר כל שהוא קונה פי' שהוא הי' סבור לומר שהקנין הוא קצת קנין כל שהוא משך הל' יום, וחדא מילתא היא [כדרך הראשון שכתבנו] וממילא מהני הגירושין א"ר זעירא [לא כן הדבר, אבל הענין הוא כדרך שני שכתבנו] לאחר שלשים יום קונה קנין גמור, (וכיון דתרי מילי נינהו אהני הגירושין רק על המקצת שקידשה מעכשיו, אבל הקנין גמור של אחר ל' לא הופקע עדיין] אבל [לענין זה הועילו הגירושין] אם הוסיף בה השני קנין גמור [ר"ל שקידשה שני קדושין גמורין דחיילו עלה, כדאמר הירושלמי לעיל לאפוקי אם הי' גם השני מקדשה כה"ג מעכשיו ולאחר כ' יום ומת בתוך הכ' יום, דנהי דקי"ל כחכמים דפליגי אריב"ב (יבמות י"א:) וס"ל דמחזיר גרושתו אפי' מן הארוסין [ר"ל שנתארסה לאחר] אסורה, אבל זהו בנתקדשה קדושין גמורין, דהא נפקא להו מוהיתה לאיש אחר, ובעינן הוי' גמורה ולענין הבעל הוא דאסרינן אף מקצת גרושתו ודוק] קורא אני עלי' [פי' אם מת השני או גירשה] לא יוכל בעלה הראשון שקידשה מעכשיו ולאחר ל', כיון שגירשה ואהנו הגירושין ע מקצת הקדושין כמשנ"ת קרינן בה] אשר שלחה לשוב לקחתה, ועיין ירושלמי [)סוטה פ"ד ה"א] דרשינן וקינא את אשתו אפי' מקצת אשתו, וכן תחת אישך ע"ש, ומסיים הירושלמי דמ"מ אם היו שניהם כהנים אוסרים זע"ז דהא ע"כ צריך אחד מהם לגרש וא"כ היא אסורה על השני משום גרושה דחשיבי הגירושין לאסור עליו, וכן אם היו אחין אוסרין זע"ז משום גרושת אחיו ודוק היטיב בכ"ז כי הוא נכון מאוד לפענ"ד בס"ד:
וסמוכין לפירושינו בדברי הירושלמי ולשונו מצאתי בירושלמי (סנהדרין פ"י ה' א') כיצד הוא מכפר יוה"כ [או שעיר המשתלח עם יוה"כ ע"ש ובשבועות פ"א ה' ו'] ר' זעירא אמר כל שהוא כ"ש ר' חנינא אמר בסוף מה מפקא ביניהם מת מיד על דעתי' דר' זעירא כבר כיפר על דעתי' דר' חנינא לא כיפר כו' ע"כ היינו ממש הלשון כמו שפירשנו כאן כל שהוא קונה פי' שהוא דבר נמשך מעט מעט עד שנגמר (ה"נ התם איכא מקצת כפרה] ואי לאחר ל' יום נעשה הדבר כולו בפ"א, הוא על דרך שאמרו שם בסוף היום נעשית הכפרה כולה ודוק]:
וראיתי לבאר כאן יתר דברי הירושלמי שם היו שלשה אחים וקדשוה שנים מהן בהאי גוונא שקדשה אחד מעכשיו ולאחר שלשים יום, ואח"כ קידשה אחיו בתוך שלשים] הדא היא דתני ר' חייא אשת מת אחד מתייבמת ולא אשת שני מתים היו שני אחים וקדשוה שניהם ומת אחד מהן השני מהו שיהא מותר בה מה נפשך מה שקנה בה קנה והשאר נפלה לו מאת אחיו, ר' יודן בר פזי אמר אסור בה א"ר יוסי טעמא דר' יהודא בר פזי כל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נידון משום ערוה עיין בפ"מ שפירושו נדחק מאוד, ולענ"ד ביאורו פשוט, דביבמות (י"ג:) וכן ביומא (י"ג:) דרשינן החוצה לרבות ארוסה שתתייבם, דהוה אמינא בית אחיו אטר רחמנא והא לאו ביתו הוא, ואמרינן שם החוצה מכלל דאיכא פנימית כו' מתבאר דאשתו נשואה מיקריא פנימית, שהיא בביתו, ורבתה תורה גם ארוסה אע"פ שהיא חוצה שתתייבם כפנימית, אבל דיינו לרבות ארוסה גמורה שאין שיור בקנינה חשבינן לה כפנימית אבל יבמה שאין כולה לפנים, כגון זו שיש עלי' קדושי אחר ג"כ, א"כ אינה פנימית להבעל לגמרי, ובכה"ג לא רבתה תורה שתתייבם, וממילא צד הקנוי שבה להמת נידון משום ערוה ככל אשת אח שאינה זקוקה ליבום, דנשארת ממילא באיסור אשת אח, וערוה פוטרת צרתה בתחי', א"ר חנינא מטעמא אחרינא, יאות אמר ר' יהודא בר פזי כלום נפלה לו לא מחמת אחיו לאחיו היא אסורה לו היא מותרת בתמי', וכה"ג אמרינן בסוטה (ז':) דסוטה ודאי לאו בת ייבום היא מק"ו זה אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש עש"ה ודו"ק [ובחנם נדחק בזה בפ"ט שם מהא דיש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן או איפכא שאין זה ענין להכא ודוק]:
באופן שתמכנו יסודו של הרשב"א ז"ל דלר"י [כפי שיטת התוס' והר"ן, ולדידי' הוא בשיטת רב כמש"ל] לא מהני גירושין בתוך ל' מדברי הירושלמי, ומ"מ יצא לנו הענין לעומקו בעה"י, דעיקר הטעם הוא משום דלא מצי חיילי גרושין על הקדושין שלא חלו עדיין, אבל משום מקצת אישות לא שייך לסתור כח הגירושין, וממילא בנ"ד שכבר היתה אשתו גמורה אלא שחלו עליו מקצת הגירושין הראשונים כמשנ"ת לעיל בשיטת ר' יוחנן, הדבר פשוט דמהני הגירושין השניים לאישות שיש בה עדיין וכמשנ"ת ודוק:
וכ"ז הוצרכנו בשיטת התוס' והר"ן בדר' יוחנן, אבל להרשב"א והריטב"א דמפרשי בגוונא אחרינא לדר"י, מבואר בדבריהם דבעינן שיהא הגט קיים כל ל' יום, והפירוש ע"כ שברשותה יהא הגט כדינא דגירושין שהגט קנוי לה, ובנ"ד שחזרה והקנתה הגט לבעל, נתבטלו הגירושין, וחלו בה גירושין השניים כנלענ"ד פשוט. (ח) עד כה דברינו אליבא דר"י בשיטה זו, ועתה נשא וניתן בעה"י אליבא דרב דמספקא לי' תנאה הוה או חזרה, והנה אי חזרה הוה אין כאן בית מיחוש בנ"ד, דהא כיון דחזר מדיבור מעכשיו ומדיבור מכאן לשווי' גיטא לאחז"מ עד עשרה שנים פשיטא דמהני אם נטל ממנה וחזר ונתנו לה להתגרש בו מעכשיו, אבל לצד זה אי תנאה הוה, היינו שהתנה שהגט יחול מכאן, [אם לא יחזור או לא ימות, כפי שיטת הפוסקים שכתבנו לעיל] עד עשרה שנים, ובזה יש להסתפק ע"פ תשובת הרא"ש הובא בטוש"ע א"ע (סי' קמ"ג ס' ט"ז) במגרש על תנאי שלא תנשא לפלוני, לא מהני שיגרשנה שנית בלי תנאי אלא צריך לקדשה מחדש ולגרשה, וזה יש להסתפק בכל התנאים שבעולם, לומר כיון שגירשה בגט גמור אלא שהטיל בו תנאי אינו מועיל גירושין חדשים, ומהרי"ט (ח"א סי' נ"א) כתב עוד דאפילו לדעת הסוברים דביטול התנאי מהני, מ"מ גירושין מחדש אינו כביטול התנאי ע"ש שהאריך:
הן אמת שהב"ש שם (ס"ק ל') הכריח לחלק דדוקא בתנאי זה (שלא תנשאי לפלוני] דלא אגידא בי' כלל, דהא רשאה להנשא לכל אדם [חוץ מפלוני] מיד, מש"ה ס"ל להרא"ש דאין בידו לבטלו [או לומר לה להוי גיטא בלי תנאי] משא"כ בשא' תנאי, דאגידא מחמתי' להנשא גם הרא"ש מודה דיכול לבטלו [או לומר לה להוי גיטא בלי תנאי] וכן הסכים הבית מאיר, ולפ"ז בנ"ד נמי כיון שמעוכבת מחמתו מלהנשא עד עשר שנים ודאי דמצי לגרש שנית בלי תנאי, אולם קצת מהאחרונים מפקפקים בחילוק זה, וכן מהרי"ט שם לא ניחא לי' לחלק כך יעוש"ה:
ט וראיתי בספר תורת גיטין בסי' קמ"ג, שכתב בטעמו של הרא"ש דלא מהני גירושין במגורשת ע"ת כזה [שלא תנשאי לפלוני] משום דהוה דשלבל"ע, דהא עד שתנשא לא חלו הגירושין השניים, אלא שכשתנשא לפלוני נמצא נתבטל הגט הראשון למפרע, ואז יש מקום לגירושין לחול, והוי דשלבל"ע, את"ד ע"ש, ואני בעניי תמיה בזה הרבה, שהדבר ברור לפענ"ד דלא מקרי דשלבל"ע אלא ענין המתחדש אח"כ, אבל מה שהוא מתברר למפרע שהי' אז בעולם, ודאי לא מקרי דבשלבל"ע, ואם היות זה פשוט לענ"ד בסברא אביא עוד ראיות ברורות בעה"י:
מההיא דירושלמי הביאו הרא"ש בכתובות, והובא להלכה בטוש"ע א"ע (רסי' ל"ט) במקדש אשה ע"מ שאין עלי' נדרים ונמצאו עלי' נדרים אינה מקודשת, פסקינן שם דמ"מ צריכה גט שמא תלך אצל חכם ויתירנה, ונמצאו הקדושין חלים למפרע, ולדברי התורת גיטין, מה יועיל הגט הזה עכשיו, הא הוי דבשלבל"ע עדיין כל זמן שלא התירה חכם, אלא שבזו יש לדחוק קצת עדיין דשאני היתר חכם דמשוי הענין לטעות למפרע, ואגלאי מילתא דבטעות התרנוה, משא"כ בשאר תנאים דעלמא, שאין זה מגלה טעות על הקודם רק עשיית התנאי מתקיים אח"כ, [ובזה מיושב דלא תקשה בפשוטו על תשובת הרא"ש עצמה שפסק דבתנאי שלא תנשאי לא מהני גט, ועיין במל"מ פ"ו מה' גירושין שכתב דבכל מקדש על תנאי לא מצי מגרש עד שיתקיים התנאי, ולכאורה יקשה מהא דקידשה ע"מ שאין עלי' נדרים, דמהני גט אף קודם היתר חכם, ואולם לפמ"ש אתי שפיר, דהיתר חכם שאני, ודוק היטיב]:
אבל עדיין אני תמה בסברת התו"ג, מה יענה לסוגיא דקדושין (נ"ט:) במקדש מעכשיו ולאחר שלשים דס"ל לשמואל תנאה הוי אם לא ימות תוך ל' כסברת הרשב"א שכתבנו לעיל] וחלו קדושי שני תוך למ"ד, ואי מיית קמא תוך ל', קדושי שני קדושין, ולסברת התו"ג תיקשי הא הוי דבשלבל"ע, שהרי המקדש את האשה לאחר שימות בעלה אינה מקודשת אע"כ דתנאה שאני, דאי מיית תוך ל' אגלאי מילתא למפרע דפנוי' הואי וחלו הקדושין, וה"ה נמי בתנאי בגירושין אי עברה אתנאי ומתבטלי הגירושין הראשונים, נמצא דהיתה א"א למפרע, ושפיר חלו גרושין שניים, ואין שייך כאן דבשלבל"ע, וזה ברור לענ"ד, וכן הוא מבואר ברמב"ם (ספ"ח מה' גירושין) הובא בש"ע (סי' קמ"ו ס"ד) דבמגרש על תנאי בע"מ ובא אחר וקידשה אם נתקיים התנאי אח"כ מקודשת, ולא מחשבינן לה דבשלבל"ע ודוק:
י עוד ראיתי בזה בס' גליא מסכ' האריך (בחא"ע סי' א') ביישוב תשובת הרא"ש, ועיקר יסודו שם דלפי דעת הרמב"ם שאוסר תנאי בכתיבת הגט משום חשש ברירה, א"כ היינו נמי טעמא דהרא"ש בגט הניתן אחר גירושי תנאי כיון שהגט נכתב על הספק אם יתקיים התנאי אין גט זה כלום, א"כ הוי חשש ברירה בכתיבה, והוא תמוה, שהרי הרא"ש שם לא התיר אף לגרש באותו גט עצמו פעם שני', ובזה הלא הכתיבה היתה כהוגן (דהא נכתב תחלה על דעת גירושין גמורים] ובנתינה ע"י תנאי הא ע"כ ליכא חשש ברירה, ככל תנאי גיטין, וע"כ זה אינו, ואין זה ענין כלל לברירה ודוק גם מה שהביא שם מהא דאין מתירין הנדר עד שיחול, וכן הוא בנודר על תנאי אין מתירין עד שיתקיים התנאי, (עיין יו"ד סי' רכ"ח סעיף י"ז) ולפענ"ד דכ"ז כשהתחלת הנדר הוא אחר התנאי, אבל האומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, יכול להתיר נדרו היום וכשישן למחר נמצא חל הנדר למפרע, ושפיר חלה התרה] דאלת"ה א"כ כיון דקי"ל כרב יהודה (נדרים י"ד:) אל ישן היום שמא ישן למחר, א"כ אין תקנה כלל לנדר זה, וכיוצא בו, וזו לא מצינו בכל הש"ס כדר שאין לו התרה בפשוטו, שוב ראיתי שהר"ן בתשו' (סי' נ"א) כתב באמת דבאומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אינו יכול להתיר נדרו היום ע"ש, מ"מ מבואר בדבריו דבשאר תנאי דמעכשיו אי מקיי' תנא' בתר הכי, מקרי חל הנדר למפרע ע"ש ודוק היטיב,] ויש סמוכין לזה מדברי הרמב"ם (פ"ו מה' שבועות ה' י"ז) שכתב בנשבע שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום, שאינו חייב אלא אחת, ואם נשאל על הראשונה חייב על השני' כו', ואם נשאל על השלישית נשארו עליו ראשונה ושני', ובלח"מ שם תמה בשם מהרלב"ח דלא מהני היתר שלישית קודם שהותרו הראשונה ושני', לפי שלא חלה עדיין ואין מתירין שבועה עד שתחול, ולענ"ד כוונת הרמב"ם לענין זה, [דהא כל זמן שלא הותרו ראשונה ושני', בלא"ה חיובא ליכא אשלישית] דאם התיר אח"כ ראשונה ושני' אגלאי מילתא למפרע דחלה שלישית בשעתה, ושפיר מועיל היתר החכם שהתירה קודם א' וב', ויש בזה אריכות דברים אכ"מ, והיסוד נראה ברור לענ"ד כמ"ש]. (יא) באופן שעדיין לא מצינו יישוב נכון בשיטת מאורינו הרא"ש, והנה מהרי"ט שם (ח"א סי' מ"ט והנמשכים), תמה על תשובת הרא"ש זו, מהירושלמי הובא בתוס' (יבמות. ד"ה לעולם) שהקשה לר"א דס"ל המגרש את אשתו ואמר לה האמלכ"א חוץ מפלוני מגורשת, ליתני שש עשרה נשים [פוטרות צרותיהן מן החליצה] כגון שנשאת לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים, ולא חזיא לי' להתייבם, דהא א"א היא גבי', ומשני תמן [ט"ו עריות] התורה אסרה עליו, ומשנשאה המת אין לה היתר להתייבם ואין ביד שום אדם להתירה, אבל זה האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם בגט קודם שמת אחיו עכ"ד, הרי מבואר דמהני גט בכה"ג להתירה לאדם אחד:
אלא דלכאורה אין מכאן שום ראי', דהתם יש לומר דבחוץ מיירי [ולר"א הוא דמהני בחוץ] דהוי שיורא ממש, ועדיין אגידא בבעל לגבי' דהאי גברא, שפיר יכול לגרש, אבל הרא"ש מיירי לדידן ודרך תנאי ע"מ לא הוי שיור, כמו שביאר הרא"ש שם בדבריו שהרי גט גמור נתן לה וכל זמן שלא נשאת לאותו איש שהתנה עליו, גם נגדו גרוש' היא לכל מילי:
אך לכאורה ליכא לאוקמה בחוץ, דהא בש"ס דילן (גיטין פ"ג.) נסיב להך פירכא על דברי ר"א, הרי שהלכה זו וניסת לאחיו של זה כו' ופריך הש"ס ובמאי אי בחוץ משרא שרא ר"א, דתניא מודה ר"א במגרש את אשתו ואמר לה כו' חוץ מפלוני והלכה וניסת לאחד מן השוק ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו אלא בע"מ עכ"ה, הלא מבואר דלא משכחת להאי דינא שתהא אסורה להתייבם מחמת איסור א"א אלא בע"מ, וכיון דע"כ בע"מ הוא, ממילא הירושלמי הוה תיובתא דהרא"ש כנ"ל:
הן אמת שאין הכרע אי ס"ל להירושלמי האי דינא דבנתארמל' או נתגרשה בינתים מאחר ניתרת לזה שנאסרה עליו, וכנראה מהירושלמי (ר"פ המגרש) דאיכא פלוגתא בהך מילתא:
יב אולם לענ"ד עולה הירושלמי כהוגן ואין סתירה ממנו לדברי הרא"ש אף דנימא דס"ל להירו' בהך קושיא כהך ברייתא דמיתת השני מתרת אותה למי שנאסרה עליו [בחוץ לר"א] מ"מ שפיר מותיב לענין יבום אף בחוץ כשי"ת בזה שיטת הירושלמי בס"ד:
בהך תיובתא דמותיב לר"א לתני ט"ז עריות, ומשני כדלעיל מינה דפריך דהוה עוקר מצות יבום אם נשאת לאחיו, ומשני תמן התורה אסרה עליו כו', גרסינן שם תו (גיטין פ"ט ה' א') ר' ירמיה בעי הרי שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, והלכה וניסת לאחיו ומת בלא בנים [זו היא גרסת הירושלמי הנכוחה לענ"ד, ובפ"מ רוצה למחקה כי לא נתפרש לו יפה, ולפנינו ית' בעה"י] האיך זה מתיר מה שאסר הראשון מילתי' אמרה שמיתתו גירושין, ומתירין בזה מה שאסר הראשון, א"ר ירמיה לא אמר אלא שמיתתו גירושין הא נשואין לא, ועי' במפרשים שנדחקו מאד בדברים בלתי מובנים יפה:
אבל הנלענ"ד דביבמות (י"ג.) פרכינן אמתניתין דקתני וכולן אם מתו או נתגרשו, דאפילו כנס אחות יבמתו ואח"כ גירש כיון דבשעת נפילה לא ערוה היא כו' והתנן כו' אבל כנס ואח"כ גירש לא, ומשני ר' ירמיה תברא מי ששנה זו לא שנה זו, האי תנא סבר מיתה מפלת [וכיון דאינה צרת ערוה בשעת מיתה מתיבמת] והאי תנא סבר נשואין הראשוני' מפילין, [וכל שהיתה צרת ערוה בשעת נשואין אסורה לעולם, אע"ג דבשעת נפילה לא הואי ערוה בהדה]:
ובזה יתבאר לנו יפה דר' ירמיה בירושלמי לטעמי' אזיל דמוקי פלוגתא בהך מילתא, אי מיתה מפלת או נשואין ראשונים מפילים, ורבא מוקים לה שם בטעמא אחרינא] וה"פ דר' ירמי' בעי מאי הוה קשיא לן מיבום האיך ר"ל האיך אמר שתפקע בזה מצות יבום הא זה [ר"ל אחיו שנשאה] מתיר מה שאסר ראשון, ר"ל הא קושטא הכי הוא דניתרת ע"י שנתארמלה מאחיו, ודייק הירושלמי מילתי' אמרה שמיתתו גירושין ומתירין מה שאסר ראשון, כברייתא דתניא דמודה ר"א בהא, ומסיק אמר ר' ירמי' מאן דמותיב שפיר מותיב, דהא לא אמר אלא שמיתתו גירושין, ובמיתתו ניתרת לזה שנאסרה עליו, הא נשואין לא, ר"ל בשעה שנשאת לאחיו, עדיין לא פקע האיסור מזה שנאסרה עליו, והאי דמותיב ס"ל נשואין ראשונים מפילים, וכיון דבשעת נשואין עדיין הייתה אסורה עליו משום אישות של ראשון, לא חזיא ליבום אף לאחר מיתת השני [והש"ס דילן לא בעי לאוקמי בהכי ומוקים לה בע"מ, דס"ל כרבא דליכא מ"ד נשואין ראשונים מפילים, אבל ר' ירמי' בזה לשיטתי' כמשנ"ת] ודוק כי הדברים ברורים ונכוחים בעה"י:
וכיון שעלה בידינו דהירושלמי בחוץ מיירי ומותיב לר"א מיבום, ועלה משני שכן בידו להתירה, דבחוץ דהוי שיור גבי' ודאי מודה הרא"ש דמהני גירושין, אבל בע"מ אין לנו הוכחה לסתור דברי הרא"ש וכמשנ"ת ודוק: (יג) ועדיין יש לעיין בתשובה גדולה שהשיב מאורינו הגר"א ז"ל בא"ע (שם ס"ק מ') על דעת תשובת הרא"ש מתוספתא דגיטין (פ"ה) הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר הרי זה גיטך מעכשיו לא אמר כלום, כיצד יעשה יטלנה מידה ויחזור ויתננה לה, ופירשה הגר"א ז"ל (שם ס"ק כ"א) דהא דבעי נתינה חדשה היינו דאתי' כרשב"א (גיטין ע"ח.) ואנן קי"ל כרבי שם אבל עכ"פ מבואר שיכול לגרשה אחר גירושין הראשונים שהי' בתנאי אלו דבריו ז"ל:
ואף שיש מקום לחלק ולומר דשאני להרא"ש תנאי שהוא בקום ועשה כגון ע"מ שתתני לי ר' זוז] כל כמה דלא קיימה התנאי לא חלו הגירושין, ולהכי מהני גירושין שניים, משא"כ תנאי זה דהרא"ש ע"מ שלא תנשאי לפלוני, דכל כמה דלא נשאת לו חל הגט, ועל מה יחולו הגירושין שניים, וחילוק נכון ומסתבר הוא לכאורה, מ"מ לא אבא לסתור בזה דעת רבינו הגר"א, דלא מסתבר לי' לחלק כך:
אמנם לענ"ד להליץ בעד הרא"ש ולפרש תוספתא זו בפנים אחרים, שהרי הגר"א ז"ל בעצמו כתב וכן הוא בש"ע (שם ס"ה) דהך תוספתא דלא כרבי אתיא, והא בגיטין (ע"ד.) פליגי תנאי דרבי סבר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ופליגי רבנן עלי', וא"כ יש לפרש בפשוטו, דתוספתא סברה דע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי, וא"כ לא חלו הגירושין כלל, ושפיר מועיל גירושין מחדש, ולזה נוטה קצת לשון התוספתא, דנקיט וחזר ואמר הרי זה גיטך מעכשיו, משמע דבתחלה לא נתגרשה מעכשיו, והיינו כמ"ש דס"ל ע"מ לאו כמעכשיו דמי ודוק, [והא דאמר ר' יוחנן שם דכ"ע האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, לאו דר"י סובר דליכא דפליג אהא, אלא אפלוגתא דמהיום ולאח"מ דהתם קאי ודוק]:
יד הנה טרחנו בעה"י להעמיד דברי הרא"ש בתשובה וליישב הקושיות שהקשו עליו, ודבריו ז"ל אינם צריכי' חזוק, אך מ"מ נלענ"ד דבתנאי דאגידה מחמתו להנשא אף אם מעוכבת איזה משך זמן מודה הרא"ש דהגירושין חלים, וכמו שחילק הב"ש והב"מ:
וראיה לזה מהירושלמי ולפי שפירושו מגומגם בכל המפרשים אעתיקנו ואפרשנו בעה"י, והוא בקדושין (פ"ג ה' ב') ולעיל מינה שם נמשך כל הענין במקדש בסימפון, ר"ל שמתנה עמה בשעת קדושין על מנת ליתן לך מיקמת פלן [מתנה ודבר מסוים פלוני] ומכניסיניך ליום פלן, ואין אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי כלום, זהו ענין התנאי, ואיתמר עלה שם, קידש בתוך סימפון הרי אלו קדושין גמורים, גירש תלמידי' דר' יונה אמרינן נגעו בה גירושין, ר' יונה אמר לא נגעו בה גירושין כד דמך ר' יונה עבדון תלמידוי דכוותי' אמרין לאחר שלשים יוצאה בלא גט ואת אמר נגעו בה גירושין, אלא לא נגעו בה גירושין, מת מתוך סימפון ר' אבהו אמר מותרת לינשא ר' בא אמר אסורה לינשא, ר' מנא שאל לבית אבוי דרבי יוסי היך רבכון נהיג עביד, אמר לי' כדו זמן מרובה הוא אמר תלך ותנשא מיד כדי זמן מה מועט הוא אמר בכך שתמתין, ופי' הפ"מ שם דפליגי ר' אבהו ור' בא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן אם יורשיו יכולים לקיים התנאי והוא תמוה מאוד, דהא התנאי הי' שישאנה, ומה ביד היורשים לקיים בזה, וכל דבריו שם לא נהירין ע"ש:
והנלענ"ד דכך פירושו קידש בתוך סמפון, ר"ל אם בתוך הזמן חזר וקידשה קדושין שניים בלי תנאי הרי אלו קדושין, דאע"ג דמטי זימנא ולא כניס לה ונתבטלו קדושיו הראשונים, נתקיימו השניים, גירש בתוך הזמן שקבע, דהשתא איכא לספוקי טובא שהרי התנאי הי' שיכניסנה לחופה ליום פלוני, וזה שייך בארוסה, אבל כיון שגרשה לא שייך בה חופה כלל [דלא קי"ל כרב הונא דאמר חופה קונה (קדושין נ"ה.) ואפילו לרב הונא, מ"מ לא על חופה שהיא תחלת קנין הי' תנאי ודוק היטיב] ואין מקום עתה לקיום התנאי, בזה נחלקו תלמידוי דר' יונה אמרין נגעו בה גירושין, והרי היא גרושה לכל מילי [להאסר בקרוביו ופסולה לכהונה] ור' יונה סבר לא נגעו בה גירושין, [ולפענ"ד דפלוגתייהו שייך בפלוגתא דרבנן ורשב"ג (גיטין ע"ה:) באומר על מנת שתשמשי את אבא ב' שנים או על מנת שתניקי את בני ב' שנים ומת האב או הבן, דת"ק סבר אע"ג דאין מקום עתה לקיום התנאי, מ"מ מתבטלין הגירושין, ורשב"ג סבר דהרי זו מגורשת, ודוק היטיב] ועבדו תלמידיו כוותי', כיון דבסוף הזמן היתה יוצאה בלא גט כיון דלא כנסה, השתא נמי כיון דסוף סוף לא כנסה לא אהני גירושין מידי ודוק: שוב נחלקו ר' אבהו ור"ב במת בתוך הסמפון, ופלוגתייהו בהא דאיבעי לן בש"ס בכה"ג (גיטין ע"ו:) באומר מעכשיו אם לא באתי בתוך י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש, כי שריתוה לאלתר שריתוה דהא לא אתי, או דילמא לאחר י"ב חודש דהא איקיים לי' תנאה, ובהכי פליגי ר' אבהו ור' בא בירושלמי במת בתוך זמן הסמפון אם צריך להמתין עד כלות משך הזמן שקבע, והיינו דמסיים שהי' ר' יוסי נוהג, דאם הי' ההמתנה זמן מועט, הי' חושש לזה ולא הי' מתירה מיד (כמ"ש התוס' שם ד"ה דהא) דגזירה בעלמא היא, ואם הי' זמן מרובה לא הי' חושש ומתירה לאלתר, ודוק:
ועתה נחזי אנן לתלמידי דר' יונה דהוה ס"ל נגעו בה גירושין, איך חלו הגירושין כלל. הא לרא"ש במקום תנאי אין מקום לגירושין [וכמ"ש לעיל שכן דעת המל"מ גם בקדושי ספק] אע"כ דהכא שאני דהא אגידא בי' עד סוף זמן הסמפון מלהנשא, חיילי גירושין שפיר ודוק:
באופן שתמכנו יסוד דברי הב"ש דכל היכא דאגידה מחמתו מלהנשא מתגרשת שפיר, וה"נ בנ"ד דכוותה, כיון שע"י גירושין הראשונים היתה מעוכבת עכ"פ להנשא הזמן עשרה שנים שקבע, שפיר הועילו הגירושין השניים כנלענ"ד ברור בעה"י:
סיומא דהאי פיסקא שאשה זו מותרת להנשא לכל גבר בתנאי שיסכים לזה מעכת"ה, ועוד מורה מובהק אשר יבחר כתר"ה, דרינא בהדייהו, וצור ישראל יאיר עינינו במאור תורת אמת כל הימים, העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל: