אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן מג

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן מג

שו"ת עמודי אור - סימן מב

וואלקאוויסק והואיל ואנו עסוקין בשמועה זו דמומר ושב מידיעתו, נכתוב בעה"י מה שיש לחדש ביישוב הדברים על מכונן:

א גרסינן בהוריות (י"א.) ת"ר מעם הארץ פרט למומר, רשב"י אומר משום ר' שמעון אשר לא תעשנה ואשם כו' השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, מאי בינייהו א"ר המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו מ"ס כיון דמומר לאכול חלב לדם נמי מומר הוה, ומ"ס לדם מיהא שב מידיעתו הוא, והא רבא אמר דכ"ע מומר לאכול חלב לא הוה מומר לדם אלא הכא באוכל נבילה לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו קמיפלגי מר סבר כיון דלתיאבון אכיל במזיד מומר הוא, ומ"ס [ר"ש] כיון דאילו אשכח דהיתירא לא אכיל דאיסורא לאו מומר הוא, עכ"ה. והנה הרמב"ם (פ"ג מה' שגגות ה' ו') פסק דמומר לאכול חלב לא הוה מומר לדם, אבל מומר לאכול חלב לתיאבון ונתחלף לו בשומן אינו מביא קרבן, ולכאורה הוא כת"ק לאוקימתא דרבא, ותמה שם הלח"מ דהא בסוגיא דשבת (ס"ט.) פליגי ר' יוחנן ור"ל אליבא דרבנן, שגגה [דחטאת[ במאי, ר"י אמר כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו, ור"ל אמר עד שישגוג בלאו וכרת, ואמרינן מ"ט דר"ל דכתיב אשר לא תעשנה ואשם [ויפה נמחק שם בש"ס מלת בשגגה, וכן צ"ל בסוגיא זו דהוריות, דההוא קרא בנשיא כתיב ודוק] ור"י ההוא מבעי לי' לכדתניא יכו' לשב מידיעתו כמבואר, וכיון שהרמב"ם פסק (ופ"ד שם ה' ב') כר' יוחנן דלא בעינן שישגוג בלאו, א"כ אייתר לי' ע"כ קרא לענין שב מידיעתו, והי' לו לפסוק כר"ש דמומר לחלב לתיאבון ונתחלף לו בשומן מביא קרבן, ומה שתירץ שם הלח"מ שהרמב"ם דחה אוקימתא דרבא ופסק כד"ש לאוקימתא דרב הונא דפליגי רק במומר לחלב והביא על הדם, ולא מפליג כלל במומר לתיאבון כו' הוא תמוה לענ"ד לדחות אוקימתא דרבא דהוא בתרא, וטעמו ז"ל אינו כדאי לדחות הלכה דבתראי, וכמה סוגיות אשכחן כה"ג דנקטינן בקצרה בדוכתא, ובדוכתא אחרינא מסיק בה טובא, ולא עוד אלא שעיקר יסודו יש לדון עליו, דמנ"ל דרב המנונא פליג עלי' דרבא בשיטת ר"ש, דעד כאן לא שמענו שנחלקו ר"ה ורבא אלא בשיטת ת"ק דר"ש, דר"ה ס"ל אליבי' דמומר לחלב הוה מומר לדם, ורבא ס"ל דלא הוה מומר, אבל אליבא דר"ש אפשר דרב המנונא מודה במומר לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן דלא הוה מומר, והא דלא מוקים ר"המ פלוגתייהו בהכי אין מזה הכרח כלל, דאפשר רבותא אשמעינן דלת"ק אף מומר לחלב הוה מומר לדם ודוק: (ב) ומה שנלענ"ד בהקדם תמיהת התוס' בשבת (שם ד"ה אמר קרא) דמנ"ל לר"ל דרבנן דרשי הכי ובעו שגגת לאו, ליכא למימר דמשמע לי' למדרש קרא הכי, הא איהו כמונבז ס"ל דלא בעי שגגת לאו כלל, וע"כ ס"ל דליכא הכרח מקרא, וא"כ מנ"ל דרבנן דרשי הכי, והניחו בתימא:

ויתישב היטיב בס"ד בהקדם סוגיא דהוריות (ח':) דאמרינן התם דציבור לא מייתי בהוראה בקרבן עולה ויורד, ויחיד נמי לא מייתי על ספיקו [של קרבן עו"י] אשם תלוי, ודרשינן לה מג"ש, נאמר ואשם בחטאת ובאשם תלוי ונאמר ואשמו בציבור, מה יחיד בחטאת קבועה, אף ציבור בחטאת קבועה, ומה ציבור בחטאת קבועה אף אש"ת אין בא אלא על ספק חטאת קבועה, ופריך נילף ואשם ונשיאת עון [דאש"ת] מן ואשם ונשיאת עון [דכתיב בעו"י] ומסקי' אלא אמר רנב"י דנין ואשם ומצות ה' אשר לא תעשנה מן ואשם ומצות ה' אשר לא תעשנה, היינו אשם תלוי מציבור וציבור מיחיד, דבכל הני כתיב מצות ה' אשר לא תעשנה, והרש"א בחי' תמה על סוגיא זו אמאי לא יליף אשם תלוי מיחיד גופי' בהך ג"ש, ולמדה מציבור שכל עצמו הוא למד מיחיד בג"ש, והוסיף לתמוה דאיך אפשר ללמוד כלל אש"ת מציבור, הא בקדשים אין למדין למד מן הלמד, ודבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בג"ש, ופלא הוא לענ"ד דהא סוגיין בזבחים (נ':) בפשיטות דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בג"ש, אך מ"מ עיקר תמיהתו צריך תלמוד אמאי לא יליף אש"ת מיחיד [ובאמת התוס' בזבחים מ"ח. כתבו דבכה"ג לא שייך למד מן הלמד, אך בשמעתין לא סבירא להו להתוס' כן, ולפנינו יתבאר בעה"י דאדרבא לפי הנחה דכה"ג מקרי למד מן הלמד עולה יפה סוגיית הש"ס והירושלמי]:

והנלענ"ד ביישוב כ"ז בס"ד, בהקדם סוגיא דכריתות (כ"ב:) דר"ע מחייב בספק מעילה אשם תלוי ורבנן פטרי ודריש לי' מקרא ר"ע סבר למדין עליון [אשם מעילות] מתחתון [אשם תלוי] בהיקישא, דכתיב ואם נפש וא"ו מוסיף על ענין ראשון, ורבנן דפטרי גמרי מצות מצות מחטאת, מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אף אשם תלוי אינו בא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, לאפוקי מעילה דליכא בזדונה כרת, וע"ש בסוגיא באורך, דמסקינן דר"ע סבר דהקישא אתא ומפיק לי' להך ג"ש דלא הוה לכל מילי רק לאפוקי עולה ויורד, אבל זדונו כרת לא בעינן, ורבנן ס"ל דהאי הקישא לא אתא ללמוד עליון מתחתון אלא תחתון הוא דגמר מעליון לאשם בכסף שקלים, ור"ע ס"ל דלהכי לא אצטריך הקישא, דנפקא לי' מזאת תורת האשם למאן דדריש הכי] תורה אחת לכל האשמות, זהו תורף הסוגיא, והנה דבר ברור הוא דהך מצות מצות דנקיט הש"ס לג"ש אש"ת מחטאת, לא סתר סוגיא דהוריות, אבל תי' ראשונה נקט הש"ס במילתי', והכוונה דילפינן מצות ה' אשר לא תעשנה ואשם ממצות ה' אשר לא תעשנה ואשם כדמפרש בהוריות:

ומעתה תתיישב סוגיא דהוריות לנכון בעה"י, דבהוריות (ח'.) ילפינן דציבור לא מייתי קרבן בהעלם דבר אלא בדבר שזדונו כרת, מג"ש דעלי' עלי' [היינו לשיטת רבי ע"ש] ויחיד יליף מנשיא בהיקישא, דבעינן דבר שזדונו כרת, והנה בסוגיא דזבחים (נ':) מבואר דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש, ולפי זה ליכא למילף אשם תלוי בג"ש דמצות ה' כו' מחטאת קבועה דיחיד, דהא בעינן נמי למילף בהך ג"ש דבעינן באשם תלוי זדונו כרת [כמבואר בסוגיא זו דכריתות אליבא דרבנן] וזה לא אתא מחטאת יחיד, דאיהו גופי' זדונו כרת בהיקישא גמר, ודבר הלמד בהיקישא אינו חוזר ומלמד בג"ש, [ועיין תוס' יומא נ"ז. ד"ה חוץ] להכי יליף אשם תלוי מציבור דבי' ידעינן זדונו כרת מג"ש דעלי' עלי', ודבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בג"ש ודוק:

ג ועדיין הדבר צריך ביאור דתינח לרבי דנפקא לי זדונו כרת בציבור מג"ש דעלי', אבל לרבנן דילפי כל חטאות דיחיד מעכומ"ז דכתיב תורה אחת כו' הוקשה כל התורה כולה לעכומ"ז, ואמרינן שם צבור מנלן ילמוד עליון מתחתון, ופרש"י ציבור מחטאת יחיד דכתיב בתרי', ולכאור' יקשה הא דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש (זבחי' מ"ט:) וא"כ איך אפשר ללמוד ציבור מיחיד בהיקישא דעליון לתחתון [או בג"ש דמצות ה' אשר לא תעשנה, ודוק] כיון דיחיד גופי' מהיקישא דע"ג גמר:

אבל ביאור השמועה נלענ"ד ע"פ הירושלמי (הוריות פ"ב ה' ד') מצות ה' הייתי אומר אף אוכלי שקצים כו' נאמר כאן מעיני [בפר העלם של ציבור בויקרא] ונאמר להלן מעיני [בפרשת שגגת ע"ג במדבר ט"ו] מה מעיני שנאמר להלן דבר שחייבין על זדונו כרת אף מעיני שנאמר כאן דבר שיש בזדונו כרת, אי מה להלן דבר שיש בזדונו מיתה כו', ביאור הדברים לכאורה צריכין לימוד, שהרי בסוגיין בהוריות שם אמרינן דע"ג ילפינן משאר מצות דבעינן זדונו כרת, והירושלמי יליף שאר מצות מג"ש מע"ג, אבל הדברים ברורים, דסוגייא דש"ס בהוריות לרבי אזלא כמבואר שם, והנה באמת בענין קרבנות ע"ג כתיב כרת, את ה' הוא מגדף ונכרתה, אלא דרבי לטעמי' דס"ל (פסחים צ"ג:) דמגדף היינו מברך ה', ועליו כתיב ונכרתה, וא"כ לא קאי הכרת כלל אע"ג שמפורש בפרשה זו, ולהכי בעי לאגמורי' דבעינן גם בקרבן ע"ג זדונו כרת דלא נימא דחייב חטאת גם בלאוי דע"ג, כגון מגפף ומנשק ע"ש בפירש"י, וגמר לה בג"ש מעיני מעיני משאר מצות דלדידי' בשאר מצות פסיקא לי' דבעינן זדונו כרת דיליף מג"ש דעלי', ודבר הלמד בג"ש, חוזר ומלמד בג"ש, אבל הירושלמי אזיל לשיטת רבנן דלית להו ג"ש דעלי', וביחיד יליף זדונו כרת מהיקישא דהוקשה כל התורה לע"ג, וא"כ אע"ג דיליף ציבור מצות ה' אשר לא תעשנה כו' ממצות ה' אשר לא תעשנה דיחיד, דלא מייתי ציבור קרבן בעולה ויורד [אפי' במקום כרת כגון בטומאת מקדש וקדשיו ודוק] מ"מ לענין זדונו כרת ליכא למילף בהך ג"ש, משום דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש, לכך הייתי אומר דציבור מייתי קרבן בשאר מצות אף באיסורי לאו, להכי יליף לה בג"ש מעיני מעיני דכתיב גבי קרבן ע"ג, והתם פסיקא לי' דבזדונו כרת מיירי, דס"ל כרבנן דמגדף היינו עובד ע"ג, וא"כ כתיב התם כרת בע"ג, וילפינן מיני' לציבור בשאר מצות ודוק:

ונלענ"ד שע"ד זה מתפרש הא דאמרינן בתלמודא דידן בשיטת רבנן ציבור מנלן ילמד עליון מתחתון, היינו בהך ג"ש דמעיני מעיני, וקרי לציבור בשאר מצות דויקרא עליון, ומעיני דגבי ע"ג דבמדבר תחתון, וזה נכון להשוות שיטת הש"ס והירושלמי, והדברים מוכרחים ודוק היטיב:

ד והעולה מתוך הסוגיא דהאי מצות ה' אשר לא תעשנה לג"ש אתו, וצריכין להג"ש כל תיבות אלו, דאל"ה הוה ילפינן אשם ונשיאת עון מקרבן עו"י, לחייב אש"ת בקרבן עו"י, ולכאורה יש לעיין מזה בסוגיא דשבת דמפיק לי' ר"ל להאי קרא [אשר לא תעשנה] דבעינן שגגת לאו, ור"י דריש לי' לכדר' שמעון לשב מידיעתו, וע"כ תרווייהו מייתר להו האי קרא, ומיתורא קדרשו, דליכא לפרושי דלר"ל מדאפקי' רחמנא בלשון לא תעשנה דהיינו ל"ת] קא דריש, דא"כ לר' יוחנן נמי דמפיק לי' לשב מידיעתו, מ"מ נימא דלא תעשנה לאו משמע, ע"כ דר"ל רק מכח יתור קדריש לה, וממילא לר"י דלא מייתר לי' קרא לית לי' שגגת לאו, ומעתה יקשה, הא קרא איצטריך לג"ש כמשנ"ת [ודוחק לומר דס"ל מופנה מצד אחד נמי למדין, דמנ"ל הא, ועוד דמ"מ ליכא לדייק תורת ייתור מג"ש המופנה משני צדדין ודוק] אך בזה תתפרש הסוגיא יפה בעה"י, ותחילה נאמר דלר"ע דס"ל דהיקשא ואם נפש דאש"ת אתא לחייב בספק מעילות אש"ת, שוב ליכא לאקשוי, הא דפריך הש"ס נילף ואשם מעו"י לחייב אש"ת בקרבן עו"י, דאם איתא דבאשם גזילות איכא אש"ת, א"כ ל"ל היקישא דואם נפש לחייב בספק מעילות אש"ת, הא פשיטא דנילף אשם מעילות מאשם גזילות לחייב גם בו אש"ת, דמי גרע מיני', ועוד דק"ו הוא דמעילה חמורה משאר מצות, שכן עשה מהנה כנהנה ומאכיל כאוכל וכו' כדאיתא בדוכתא טובא ודבר הלמד בג"ש [היינו עו"י מאש"ת] חוזר ומלמד בק"ו כדאיתא בזבחים (נ':) וע"כ מדאיצטריך קרא לחייב במעילה אש"ת, ש"מ דשאר אשמות שהם עו"י לית בהו אש"ת, וא"כ לא קשיא כלל נילף ואשם ונשיאת עון מעו"י, דא"כ היקישא דמעילה למה לי, וע"כ לר"ע מוכרח לדון הג"ש מחטאת קבועה, אפילו בלא רבוי התיבות, דנילף ואשם מן ואשמו דציבור, כיון דליכא למפרך מידי, ואין להקשות לפ"ז לר"ע למה לי' כלל הג"ש אש"ת מחטאת קבועה דיחיד למעוטי עו"י דלית בי' אש"ת, הא זה מוכח לפי דברינו מדאיצטריך היקישא לחייב במעילה אש"ת, ש"מ דבעו"י ליכא אש"ת, כמו שהוכחנו דאי בכל עו"י איכא אש"ת, א"כ לא איצטריך היקישא למעילה, זה אינו דודאי בעו"י איכא תרי מיני קרבן, טומאת מקדש וקדשיו שזדונן כרת חמור ממעילה, ואיכא תו עו"י דגזילות ושבועות בטוי ועדות דקילי ממעילה כמו שהוכחנו במישור לעיל, ובזה הענינים עולים כהוגן בעה"י, דודאי הג"ש דאש"ת לחטאת יחיד צריכה, למעט כל עו"י מאש"ת, משום דהוה ילפינן בעו"י דכרת לחייבו אש"ת מק"ו ממעילה דילפא מהקישא דאש"ת, ודבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק"ו כדאיתא (זבחים שם), אבל השתא דאיכא ג"ש, אי נדון הג"ש דואשם דאש"ת מואשם דכולהו עו"י, א"כ בכל עו"י, יתחייב באש"ת, שפיר יקשה למה לי היקישא במעילה לחייבו באש"ת, הא מק"ו מק"ו דעו"י דגזילו' ואינך אתא כמו שנתבאר באורך בעה"י ודוק היטיב:

באופן שעלה בידינו דלר"ע הג"ש מוכרחת ללמדה מחטאת קבועה דיחיד, ולא מעו"י, וא"צ לדימוי כל התיבות דנקיט הש"ס, להכריח הג"ש לדידן ודוק:

ה ומעתה סוגיא דשבת מיושבת יפה, דהא מאן תנא דפליג עלי' דמונבז התם ר"ע, ואליבי' שקיל וטרי הש"ס התם שגגה במאי, ולדידי' לשיטתי' שפיר מייתר מצות ה' אשר לא תעשנה כמשנ"ת, דבלא"ה ג"ש מתי' ואשם מוכחת ללמדה מציבור ולא מעו"י, ואליבי' נחלקו ר"ל ור"י דר"ל ס"ל דמפיק לי' לקרא לשגגת לאו, ור"י ס"ל דאתא לכדר"ש לשב מידיעתו, אבל לר"ל גופי' דס"ל כמונבז לא תקשי היכי מדריש קרא (כמו שתמהו התוס'] דאיהו כרבנן ס"ל דליכא אש"ת במעיל', וממילא איצטריך אשר לא תעשנ' כולי' קרא לג"ש כמשנ"ת כי היכי דלא נילף ואשם מעו"י:

ו ור"ש דדריש לקרא לשב מידיעתו, נמי לשיטתי' אזיל, דהא איהו הוא דדריש במנחות (ג':) זאת תורת תורה אחת לכל האשמות, וא"כ מהכא מדריש לי' אשם בכסף שקלים בכולהו אשמות, ואייתר לי' ע"כ היקישא ואם נפש דאש"ת לכדר"ע, לחייב בספק מעילות אש"ת, וכיון דבשיטת ר"ע קאי ממילא אייתר לי' מצות ה' אשר לא תעשנה, ודריש לי' לשב מידיעתו, כיון דלא איצטרכו לי' התיבות לג"ש ודוק ובזה עולה כהוגן מאוד שיטת הרמב"ם ז"ל דפסק כת"ק דר"ש וכאוקימתא דרבא, דהא לדידן דקי"ל כרבנן דר"ע דליכא במעילה אש"ת, ממילא אצטריך לו קרא דלא תעשנה לג"ש, כסוגיין בהוריות, ומומר נפקא לן מעם הארץ וכת"ק דר"ש ודוק:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה