שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן מא
וואלקאוויסק שפעת ישע ושלום לכבוד יד"ע וי"נ ה"ה הרב החריף ובקי המופלג הגביר הנלבב י"א כ"ש מוהר"ר יחזקאל ראטנער נ"י בק"ק אמסטיסלאוו:
א בנידון מה ששמע משמי לתרץ דברי הטור ביו"ד סי' א' דעבדים שכשרים לשחיטה היינו רק משוחררים, ותמהו האחרונים דפשטא דמלתא משמע בכ"ד דעבדים אף שאינם משוחררים כשרים, ואמרתי לענ"ד שטעמו דהא שמואל ס"ל (בע"ג נ"ז.) דעבד כל י"ב חודש עושה יי"נ, הרי דחשוד גם על עבודת כו"מ, לפי שאינו מקבל המצות מרצונו כדעת הר"ן, או אף מה שמקבל מרצונו חשיב בע"כ, שעושה כן להפקת רצון האדון כדעת התוס', והטור בה' יי"נ הביא דעת הראשונים לפסוק כשמואל, וא"כ איך נדון בעבד כזה רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן, שענינו חזקת כשרות, שאין אדם ממציא עצמו לשחוט כל זמן שאינו מומחה, גם בשאר הלכות שחיטה איך נאמינהו, כיון שהוא חשוד על עכומ"ז, ולא עוד אלא שלדעת התוס' כיון שהוא עושה יין נסך במגעו, הוי כמומר, ושחיטתו פסולה מצד עצמו אפי' שחט בפנינו יפה שהרי כתבו (ערובין ס"א: ד"ה אמר) לענין כותים, דאין סברא דאם גזר על יינם משום יין נסך שתהא שחיטתם מותרת כיון שנחשבו כמומרים לע"ג כו' עכ"ל, והכי נמי נראה פשוט לענין עבדי' דכל זמן שעושין יי"נ שחיטתם כשחיטת מומר, לכך נקיט הטור מילתא פסיקתא דעבדים משוחררים כשרים, וכת"ר הקשה ע"ז דא"כ אפי' משוחררים נמי, כיון שמתגייר בע"כ, ואינה קושיא, חדא דהא ביבמות (מ"ח.) אפלגי תנאי אי טבילת שחרור הוי בע"כ ע"ש ברש"י ותוס', ועוד דעיקרא דמילתא לא דמי, דהא קי"ל זכות הוא לעבד שיוצא לחירות, וא"כ ודאי ניחא לי', והדבר מוכרח שהרי גם לענין יי"נ משוחרר אינו עושה יי"נ ודוק:
ב ואשר שמע להקשות בשמי ביו"ד (סי' ס"א ס' כ"ה) במקום שנוהגין לשחוט אצל העכומ"ז אם נמצא טריפה נשאר לעכומ"ז ואם נמצא כשרה לוקחו הישראל פעור מן המתנות, והטעם משום דאין ברירה, ולא אמרינן הוברר הדבר שבשעת שחיטה היתה של ישראל, וע"ז תמהתי מה שייך זה לדין בריר' הא זה הוה בירור למפרע דבר שהי' נעלם מאתנו, והוה כההיא דעירובין (ל"ו:) וכבר בא חכם דמהני עירוב אף למ"ד אין ברירה, וה"נ מתברר לנו שהיתה כשירה מתחלתה, וע"ז השיב כת"ר שי' דאכתי משכחת לה שתטרף בשעת שחיטה כגון שחט הקנה ונקבה הריא', וא"כ הי' אפשר שתטרף וכי לא נטרפה אתינן לברירה, את"ד, אבל בירורן של דברים דע"כ מיירי שעשה הישראל איזה קנין בבהמה זו מחיים, דאל"ה הוה כשוחט לעכומ"ז ואח"כ קנה הבשר ממנו דפשיטא דפטור, ואילו לא הי' שם קנין אחר זולת השחיטה, שהתנה שע"מ כן שוחטה שאם תמצא כשירה יקחנה, גם כן פשוט לענ"ד שלא הי' מתחייב במתנות, דשחיטה אין בה דרך קנין, רק אם לא הי' רוצה לקבלה אח"כ הי' מתחייב מדין מזיק, ומטלטלין אינן ניקנין בחזקה (קדושין כ"ב:) וא"כ שחיטה אינה קונה להישראל, וההכרח שעשה הישראל איזה קנין בבהמה זו אלא שהתנה אם תמצא טריפה תשאר לעכומ"ז כמתחילה, ויתבטל הקנין, וא"כ לא הי' נצרך כת"ר לדון מציאת טריפה בבהמה זו בין סימן לסימן, שהרי אין זה במציאות שישחוט תיכף ברגע עשיית הקנין, וא"כ כל שאירע לו טריפות אחר הקנין מתבטל המכר, וע"ז יוכל מעכ"ת לומר שאפילו לא אירע טריפות באנו לדין ברירה, כיון שהי' אפשר במציאות שתטרף לאחר הקנין:
ג אך לענ"ד אין זה בגדר ברירה כלל, דכל היכא דאתינן לברירה, היינו היכא שנעשה ונתחדש איזה דבר אנו דנין אם למפרע הי' עומד לכך ויש ברירה או לא, אבל דבר הנשאר כמו שהי' אלא שהי' אפשר שיארע דבר לבטלו, ולא אירע כלום, זה אינו שייך לברירה, וכאשר יעיין הרוא' בכל דיני ברירה שבש"ס ימצא הכל על דרך שכתבנו שנתחדש איזה פעולה או רצון, וע"ז יפול אם לדון בו ברירה למפרע, ודוק היטיב:
וראי' ברורה לזה ממתניתין דטבו"י (פ"ד מ"ז) התורם את הבור ואמר הרי זו תרומה ע"מ שתעלה שלום שלום מן השבר ומן השפיכה אבל לא מן הטומאה ר"ש אומר אף מן הטומאה, מבואר הדבר שאם לא אירע לה שבר או שפיכה לת"ק, הרי זו תרומה [משעת אמירתו, דהא הע"מ כמעכשיו דמי, ועוד שעיקר ענינו הוא לתרום מן המוקף בשעה שהיין עדיין בבור, עי' בר"ש שם, ומ"ש הר"ש שם בהמשך הלשון שאח"כ תחול עליו שם תרומה, היינו בהחלט בלא תנאי, ותחלתה חלה על תנאי ע"ש ודוק הטיב] ולא אמרינן אין ברירה כיון שאם היתה נשברת או נשפכת הי' מתבטל שם תרומה, גם עתה נימא אין ברירה כשלא אירע לה דבר, אלא ע"כ שזה לא ניתן להאמר כל שנשאר הדבר כמו שהי' וכמשנ"ת, ואין לדחות דאולי באמת האי תנא אית לי' ברירה אף בדאורייתא, דאכתי הא ר"ש מוסיף אף מן הטומא', ועכ"פ מודה הוא בעיקרה של משנתינו שחל תרומ' בכה"ג, והא בעירובין (ל"ז:) שקיל וטרי הש"ס אליבא דר"ש אי אית לי' בריר', ואפלגו אמוראי בהכי, ואמאי לא פשיטא לי' מהך מתניתין דס"ל יש ברירה, אלא ע"כ דבכה"ג לא שייך ברירה ויש לפלפל בזה בההיא דעירובין (ל"ז:) אם ירדו גשמים תהא זו תרומה על זו, ואם לא ירדו תהא זו תרומה על זו דהי' מקום לומר דבגוונא דלא ירדו לא שייך ברירה, והתוס' שם נראה שדנו דשייך ברירה בשני התנאים ע"ש, ואולם יש לחלק כמבואר למבין ודוק] והדבר מבואר לענ"ד בנ"ד נמי ממש דכוותה הוא, שאם לא אירע טריפות המבטל המקח [כמשנ"ת] אין זה נוגע לדין ברירה, והוא ממש כדין המשנה שזכרנו, ועל הטריפות שמקודם דומה ממש לכבר בא חכם, וקושייתי צריכה יישוב לדעתי העני':
ד ואשר הקשה כת"ר שי' בש"ס (סנהדרין ס"ג:) דפריך בפשיטות דאזהרה למסית נפקא מדכתיב וכל העם ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות כו', ולא יוסיפו היינו אזהרה, ומסיק דקושטא הכי הוא, והא במכות (ה':) פליגי ר"מ ורבנן בעדים זוממין דכתיב נמי והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו כו' דר"מ ס"ל ולא יוסיפו הוה אזהרה, ורבנן פליגי עלי' וס"ל ההוא להכרזה, וא"כ לרבנן גבי מסית נמי נימא דלהכרזה אתא האי ולא יוסיפו, וכדקי"ל ד' צריכין הכרזה (סנהדרין פ"ט.) מסית ועדי' זוממין כו', ואמאי לא מוקים הש"ס ברייתא דסנהדרין כרבנן דהלכתא כוותיהו והיא באמת קושיא עצומה, וביותר נפלאתי לענ"ד, שכל מוני המצות מנו ולא יוסיפו דמסית ללאו בפ"ע, ולא מנו ולא יוסיפו דעדים זוממין, והדבר תמוה מ"ט פשיטא להו דלא יוסיפו דע"ז הוה להכרזה, ודמסית לאזהרה, מה הפרש בין זה לזה:
ה ואולם נתתי לבי ליישב הדברים בע"ה, דהנה כבר השריש לנו הרמב"ם בסמ"ק שלו בעניני הלאוין שיש לפרשם פעמים לאזהרה, ופעמים לשלילה [כמו שנחלק עם בה"ג בלא תצא כצאת העבדים שבה"ג חשבו לאזהר' והרמב"ם כתב שזה שלילה, שלא תצא בראשי אברים כעבד כנעני, שהי' עולה על הדעת שלא תגרע בזה מעבד כנעני, לכך שלל הכתוב הדין הזה ממנה עש"ב] ופעמים לנמשך מהקודם (כמו שנחלק עם בה"ג בפסוק ולא תטמא את הארץ שבה"ג חשבו בלאווין, והרמב"ם כתב שזה נמשך שבהתבער הרוצחים לא תטמא הארץ בשפיכות דמים, ולפי שלא נדרוש כן בלי חדוש, ביאר ע"פ השמועה מגיד שש"ד מטמא את הארץ וכו' ע"ש] וכן נחלק עמו בלאו ולא יהי' כקרח ועדתו כו' שבה"ג חשבו ללאו שלא להחזיק במחלוקת, ובאמת הי' אפשר לפרשו לנמשך אל הקודם שצוה לעשות ממחתות השרופים ציפוי למזבח, וביאר הכתוב שהוא יהי' זכרון לבני ישראל אשר לא יקרב איש זר להקטיר קטורת ולא יגיעהו העונש כקרח, וכן נראה דעת הרמב"ן שם בפירוש ולא יהי' כקרח, שזה נמשך מענין שלמעלה, ואולם הרמב"ם ובה"ג שניהם לא יפרשו כן להיות זה דבר ידוע מצד עצמו כי כשייראו ולא יקרבו זרים להקטירם קטורת לא יגיעם העונש, ומה צריך הכתוב להזכיר זה, לכך יפרשהו בה"ג לאזהר' שלא להחזיק במחלוקת, והרמב"ם מפרשו ע"פ דרשת חז"ל שיעד הכתוב כי העורר על הכהונה לדורות לא יהי' עונשו כקרח, אבל יענש בצרעת, עי' כל זה היטיב בשרשי הרמב"ם למנין המצות שורש ה', המתבאר מדבריו ז"ל שנשקיף בלאוין כאלה שיש להם פנים איך יתפרשו, אם יהי' בהם חידוש כשיתפרשו דרך שלילה, או נמשך וטעם אל הקודם יתפרשו כן, ולא נשימם אזהרות, ואם לא נמצא חדוש בדרכים האלה, אז יהי' לנו אזהרות, והנה בלאו זה ולא יוסיפו דגבי מסית אי אפשר לנו לפרשו לנמשך אל ההכרזה שהעם ישמעו וייראו ימשך מזה שלא יוסיפו להסית, כי זה דבר מיותר, מאחר שייראו, הדבר מובן שלא יוסיפו לעשות כן, לכך דרשוהו חז"ל בפשיטות לאזהרה, וזה דבר מוסכם אין בו מחלוקת כלל, כפשטא דסוגיא דסנהדרין שזכרנו: (ו) אך בקרא דלא יוסיפו הכתוב בעדים זוממין בזה נחלקו ר"מ ורבנן, דרבנן שמוהו לנמשך אל ההכרזה שכאשר ישמעו הנשארים עונש הזוממין ייראו ולא יוסיפו להעיד עדות מזוממת עוד, ור"מ יפרש אותו לאזהר' ולשיטתיהו אזלי ר"מ ורבנן כמו שיתבאר בס"ד:
והנה בסנהדרין (כ"ז.) אמרינן דעדים זוממין חדוש הוא דמאי חזית דסמכית אהני סמוך אהני, והטור בח"מ (סר ל"ח) כתב שאין זה חדוש, שזה כמו שמעידים על שנים שחללו שבת, שהרי הם מעידים שהעדים עמם היו, ושקר העידו שפלוני עשה דבר פלוני בפניהם ביום ההוא, ואולם דעת הרמב"ם (פ"ב מה' עדות) שע"ז חדוש הוא, והמתבאר מדברי התוס' בסנהדרין (שם) דאי לאו דגלי לן קרא להאמין לאחרונים הי' דין זה כשני כתי עדים המכחישים זה את זה, ולמ"ד שניהם פסולים היו שני הכתות נפסלים עש"ה, ביאור הדברים שאע"ג שעדות האחרונים היא בגופן של ראשונים, שעמהם הי' כו' מ"מ אין זה דומה לפסלינהו בגזלנות' [דפסיקא לי' להש"ס שם דמהימני בתראי] דהא התם אין להם דבר בהכחשת העדות, אבל כאן מעידי' שהיו עמם ביום פלוני, ואותו שהעידו עליו לא הי' עמם ולא ראו הדבר שהעידו, וא"כ אף שעדותם הוא בגופן של העדים, מ"מ נמשך מהם הכחשה בגוף הדבר, תדע דהא למ"ד דאין יכולים לפסול העדים בגזלנותא שלא בפניהם עי' בש"ך ס"ס ל"ח ובאו"ת שם השיג על הש"ך בפשיטות ומדמה הזמה לגזלנותא, והוא תמוה לענ"ד, הא בהדיא מבואר בש"ס דבגזלנותא ליכא חדוש, ובהזמה חשיב חדוש, וגם האחרונים היו נפסלין בהזמה למ"ד שתי כיתות עדים המכחישות זו את זו פסולין, אי לאו דגלי רחמנא ודוק]. פשיטא שאם העידו עדים על אחרים שלא בפניהם שהם גזלנים, ודאי דאע"ג דלא מהימני למיפסלינהו, מ"מ אין בזה סרך פסול לבתראי, אלא שלא נתקבלה עדותן, וכמי שאינה, ובהזמה כתבו התוס' שהיו אחרונים ג"כ נפסלין, ונלענ"ד פשוט, דהא דאמרינן בכתובות (כ'.) והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוה הכחשה מיהא הוה, היינו שענינם כשאר שתי עדיות המכחישות זו את זו, כיון שלא נשלם בהם תנאי ההזמה שיאומנו בגזירת הכתוב וחידוש שחידשה תורה, שוב הם נידונין ככל שתי כתות המכחישות זו את זו, דאע"ג דאנן קי"ל זו באה בפ"ע ומעידה, וזו באה בפ"ע ומעידה, מ"מ אחד מכת זו ואחד מכת זו אינן נאמנים לעדות אחת, ויתר הפרטים העולים בזה, כמבואר בח"מ (סי' ל"א) וכ"ז ע"פ היסוד שכתבנו דאע"ג דעדותן הוא על העדים שהיו עמהם, מ"מ כיון שנמשך מזה הכחשה לדבר העדות, שוב שייכה ההכחשה גם להם, ושפיר אמרינן דהזמה חדוש הוא וכפסקו של הרמב"ם ז"ל:
ז ומ"מ נלענ"ד שיסוד זה יש לו מחלוקת בש"ס, אי אזלינן בעדות אחר הנמשך מעדותן או לא, דבסנהדרין (כ"ג:) אמרינן בבא הבע"ד ואחר לפסול משפחת עדים המעידים עליו בפסול משפחה, ר"מ סבר הני אמשפחה קא מסהדי, ואיהו ממילא קמפסיל, ורבנן סברי סוף סוף נוגע בעדותו הוא, והמעיין בשמועה זו יראה שהן הן הדברים שכתבנו נחלקו בהם ר"א ורבנן דר"מ ס"ל דאזלינן אחר גוף העדות, ולא נחוש על הנמשך ממנו אף שבנמשך ההוא אין נאמנות להבע"ד, וה"נ ממש נדון אליבי' בהזמה שהרי הם מעידים שהראשונים שקר העידו, וזה כמעידים עליהם שחללו שבת, וכמו שהסביר הטור, ואף שהנמשך מהם הוא הכחשה בדבר העדות כמשנ"ת, ובזה יתחשבו כב' כתי עדים המכחישות זו את זו, ואין נאמנות להם בהנמשך מעדותם יותר מהראשונים, ר"מ לא יחוש לזה כמבואר, ולכך לדידי' ליכא בהזמה שום חידוש [וכ"ז במעידין לפניהם, שעיקר עדותן באה לפוסלן, על רשעם נאמנים הם לגמרי, אבל אם מזימין אותם שלא בפניהם, כיון שאין נאמנים על רשעת העדים, שלא בפניהם כמ"ש הפו', שוב לא נשאר עדותם רק להכחשה בדבר העדות, וכיון שעיקר עדותם רק ע"ז, הוה גם לר"מ כשתי כתי עדים המכחישות זו את זו ודוק היטיב] אבל לרבנן דאזלי אחר הנמשך מהעדות כמבואר, לדידהו הוה הזמה חידוש וכמשנ"ת בס"ד:
ח ומתוך מה שכתבנו יתבאר לנו בעה"י מחלוקת ר"מ ורבנן בלא יוסיפו דעדים זוממין, דודאי במסית אתא ולא יוסיפו לאזהרה, ולא ניחא להו לפרש שזה נמשך דרך ביאור על ההכרזה, שא"כ הוא מיותר כמש"ל, אבל הוא שייך במסית שנתברר לנו ענינו, שנתחייב על שהסית, ולפיכך העם בשמעם הכרזת עונשו ייראו, שלא לעשות עוד כזאת, ולא הוצרכה התורה לבאר על מה תפול יראתם, שהדבר מובן מעצמו, שייראו מלהסית עוד, לכך מכח ייתור נדרש ולא יוסיפו לאזהר', אבל בעדים זוממין שחייבה התור' אותם דרך חידוש, ולא נתברר לנו רשעם כלל, דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, ואלו הי' כתוב והנשארים ישמעו וייראו ולא יותר, הי' משמעות הכתוב שייראו מהסיבה הבאה על ידי עדות, אף שבאמת יתכן כי לא חטאו כלל, יפלו במהמורת רשעים, ומזה ייראו, לזאת סיים הכתוב דרך ביאור כי מה שייראו אינו מגוף עדות בהיותה באמת, רק ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה, ר"ל עדות מזוממת בקרבך, וכיון שבא הכתוב דרך ביאור, לא ידרשוהו חכמים לאזהרה וכשנ"ת, וכ"ז לרבנן דס"ל עדים זוממין חדוש הוא, אבל לר"מ דס"ל ע"ז לאו חדוש הוא וכמש"ל, א"כ דמי משפט עדי' זוממין לשאר משפטי התור', שנתבררה רשעת העוברי', וא"כ די באר לנו הכתוב ישמעו וייראו לענין ההכרזה, ואייתר לי' ולא יוסיפו לאזהרה כנ"ל בעה"י, והנה גם בזקן ממרא כתוב ישמעו וייראו ולא יזידון עוד, ולכאורה גם שם הוא מיותר, ואולי באמת נכתב לאזהרה יתירה, ואין צורך שם ללאו ע"ז שלא למרות נגד ב"ד הגדול, כי כבר כתוב שם לאו לא תסור מן הדבר כו', וכבר מודעת כי הלאוין הכפולים לחזוק הענין לא יבאו במנין ואכמ"ל:
ט עוד נתעורר כתר"ה שי' על הרמב"ם ריש הלכות שגגות, וכן התוס' בב"ק (ק"ה) כתבו דלענין קרבן בעינן אזהרה, דבר שיש בו ל"ת, והא במכות (י"ג:) מסקינן דקרבן לא בעי אזהרה, יפה העיר בזה אבל הדברים יש להם פנים כמו שאבאר בס"ד. ונקדים סוגיא דכריתות (ז'.) וחכ"א אף המגדף מאי אף המגדף רבנן שמעו לר"ע דתני בעל אוב ולא תני ידעוני אמרו לי' מ"ש דלא מייתא קרבן משום דלית בי' מעשה מגדף נמי לית בי' מעשה, ותמה רש"י שם דלר' יוחנן להכי לא מייתי אאוב וידעוני משום דבלאו אחד נאמרו מאי אף דקתני במתניתין, והנלפענ"ד ביישוב הדברים אליבא דר' יוחנן דהא באמת במכות שם ממעט פסח ומילה מחטאת מתרי טעמי', חדא משום דאין בהם אזהרה, וחדא משום דהוה קום ועשה, ולא דמי לעכומ"ז דשב וא"ת הוא ושם במכו' (י"ד.) התוס' (בד"ה לאפוקי) הביאו שני ברייתות דת"כ המסודרים לשתי הלשונות עש"ה ודוק, ובעירובין צ"ו פריך הש"ס לר"ע דס"ל ושמרת את החוקה אפסח קאי, א"כ אמאי תנא במתניתין [דכריתות] הפסח והמילה מצות עשה, הא לאו נמי איכא דכ"מ שנאמר השמר וכו' הוי ל"ת, ומשני הש"ס השמר דעשה עשה, והתוס' שם נתעוררו דאכתי לר' יוחנן דס"ל במנחות (ל"ו:) דהשמר דעשה נמי לאו הוא תקשה הא איכא לאו גבי פסח לר"ע, ותירצו שם לחלק בין תפילין לפסח ע"ש, ואולם בר"ה (ו'.) לא נחה דעתם בחילוק זה והניחו בתימא אליבא דר"י ע"ש, והנה מה שכתבו התוס' בעירובין דעל מניעת הנחת היום לא אמר ר' יוחנן דהשמר דעשה נמי לאו הוא, נלענ"ד דהרמב"ם אינו סובר כן, שהרי מנה בסמ"ק שלו בלאוין (סי' ס"ז) לאו שלא להתעצל בשמירת המקדש, ואם לא קיימו הכהנים והלוים מצות השמירה בבהמ"ק שהיא מ"ע בלי ספק, כמו שכתב שם וז"ל וכבר התבאר במצוה כ"ב ממ"ע ששמירת המקדש ולכת סביבו מ"ע וכן נבאר הנה שביטול זה הוא מצות ל"ת ולשון מכילתא ושמרו את משמרת אהל מועד דהוא קרא קמא לעשה לחוד אבל כדשני קרא במצוה זו הוה מצי למכתב ועשיתם [או והקימותם] את משמרת הקדש עכ"ל, ביאור הדברים דמקרא קמא לא נפקא לן ל"ת אע"ג דבכל התורה לשון שמור האמור באיזה מצוה מורה על ל"ת, היינו משום דמצי קרא למכתב עשה המצוה או הקים אותה, ואפקה בלשון שימור, זה יורה שהוא בל"ת, אבל כאן שהמצוה היא שמירה כמשמעה ליכא למילף מינה ללאו כלל, ולכך מדרשי לי' להמכילתא ושמרו את משמרת אהל מועד דההוא קרא קמא לעשה לחוד, אבל כדשני קרא במצוה זו הוה מצי למכתב ועשיתם [או והקימותם] את משמרת הקדש ומדכתיב ושמרת' דרשינן לי' ללאו, אע"ג דקאי על קיום המצו' מ"מ דרשינן שפיר דבביטולה בלאו קאי, ולפ"ז פשוט דבתפילין לר' יוחנן נמי מדריש לן ושמרת ללאו על ביטול מצות תפילין [מ"מ לא ראיתי להרמב"ם ז"ל שימנה לאו זה גבי תפילין בין בביטול הנחת תפילין היום בין בהנחת הלילה, רק כתב בפ"ד מה' תפילין שעובר בלאו, ולא כתב שלוקין ע"ז, גם במנין הלוקין שמנה בהלכו' סנהד' לא הביאו, וטעמו ז"ל נראה משום דמכח ייתורא מדריש לן להנחת תפילין ואינו פשטי' דקרא לכך אין לוקין ע"ז, וכמ"ש המ"ל לדעתו (פט"ז מה' טומאת אוכלין ה' י') ע"ש היטיב, ומ"מ הי' לו לכתוב שגם בביטול הנחת היום עובר בלאו זה על זה הדרך, וכמו שפסק לענין ביטול שמירת המקדש, והדברים צריכים אצלי עיון לדעתי העני'] ובאמת במכות שם הקשו התוס' מאי פריך הש"ס בעירובין מהא דקתני הפסח והמילה מ"ע היינו דלית בי' לאו, אימא קושטא הוא דאיכא לאו לר"ע, ומתניתין הכי קאמרה הפסח והמילה מ"ע פי' קום ועשה נינהו, ונדחקו שם:
י והנלע"ד ביישוב הדברים בעה"י, דר"י ור"ל דאפלגו בידעוני אם הטעם שלא חשבה אותו המשנה הוא משום ששניהם בלאו אחד, או משום דלית בהו מעשה, לשיטתייהו אזלי, כבר הבאנו דר"י ס"ל השמר דעשה נמי לאו הוא, ואולם לר"ל אמרינן (ביומא פ"א.) דהשמר דעשה עשה, וכתבו התוס' שם דהיינו דלא כר' יוחנן, ואומר אני דמשנתינו מתפרשת באמת בשני פנים לפי שיטת כל אחד, דלר"ל דס"ל השמר דעשה עשה, א"כ אין לנו אזהרה בפסח ומילה, ומתפרש לן לשון המשנה הפסח והמילה מ"ע כפשטי' [וכסוגיא דערובין] דלית בהו קרבן משום דמ"ע הן, ואין בהם ל"ת, וקשיא לן מאי אף דקתני במתניתין אף המגדף הא במשנה לא הוזכר ענין מעשה כלל, וע"כ מפרשינן דהאי אף אידעוני קאי וכדקאמר הש"ס, דרבנן שמעו לר"ע דלא תני ידעוני, וע"כ אימעט לי' ידעוני מחטאת מטעם דלית בי' מעשה, ולא משום דבלאו אחד נאמרו, ע"כ משום דחלוקה דמיתה שמה חלוקה וכ"ז לשיטת ר"ל:
אבל לר' יוחנן דס"ל השמר דפסח נמי לאו הוא [כדברי התוס' בר"ה שזכרנו] ולענד"נ דה"ה למילה דהא נאמר בה ג"כ לשון תשמור ודוק, ע"כ מפרשינן מתניתין הפסח והמילה מ"ע היינו משום דקום ועשה נינהו, וליכא מעשה בעבירתן, ומטעם דלית בהו מעשה ממעטינן להו מחטאת, וכמ"ש התוס' במכות (שם ד"ה לאפוקי] וא"כ בפשוטו מתפרש לשון אף המגדף דנקיט במתניתין הכי דכי היכי דממעטינן פסח ומילה מחטאת מטעמא דליכא מעשה בעבירתן כן נמי מגדף לית בי' מעשה:
ומעתה הסוגיא דכריתות (ז'.) אליבא דר"ל אזלא, ולר"י לשיטתי' ג"כ לא קשה כמשנ"ת, [ומ"מ בעיקר תמיהת התוס' בר"ה ובעירובין הי' נלענ"ד יישוב פשוט, דהא בכריתות (ג'.) מסיק ר' יוחנן דמתניתין ר' ישמעאל היא ובמגדף ס"ל כר"ע, וכיון דר' ישמעאל היא לא קשה מידי, דהא אפשר דס"ל ושמרת אתפילין קאי, וביותר דבמכילתא [דסתמה ר' ישמעאל] דרשה ושמרת בחוקת תפילין, ואולי כוונתם דאכתי תיקשי ממילה דכתיב בה תשמור וכתבנו לעיל דלר"י נמי לאו משמע ודוק]:
יא באופן שעלה בידינו דתרי לישני דמכות אי ממעטינן פסח ומילה מטעם דלא הוי בל"ת, או משום דקום ועשה נינהו, תליין בשיטת ר"י ור"ל, (ועיין במל"מ פ"ד מה' שגגות ה"א) שדעתו שהרמב"ם פוסק בזה כר"ל, ואף שיישבנו יסוד קושייתו אליבא דר' יוחנן מ"מ הא סתמא דגמרא אליבא דר"ל אזלא כמבואר, ולר"ל אפשר דבאמת בעינן ל"ת, ולקושטא דמילתא ברמב"ם אין כאן קושיא כלל, שהרי לפי האמת כל אותן החייבין חטאת יש בהם ל"ת וא"כ כללו הוא אמת לדידן דכל החטאות יש בהן ל"ת, גם בעיקר היסוד שהכריחו התוס' ביבמות (ט'.) כיון דהוקשה כל התורה לעכומ"ז אמאי לא בעינן מיתה, וע"כ משום דלא נאמר בההיא פרשה מיתה, ומינה דייקי רבותינו בעלי התוס' דלאו נמי לא בעינן דהא לא הוזכר בהך פרשה רק כרת ולא לאו, ואולי יש לדחות, דלעולם דומיא דע"ז בעינן, ומינה נמי דבעינן ל"ת, והא דסגי בכרת [ולא בעינן חיוב מיתה] לענין חטאת משום דגלי קרא גבי עריות ואל אשה בנדת טומאתה כו', לחלק על כל אשה ואשה (כריתות ב':) והיינו ע"כ לענין חלוק חטאות, דליכא למימר לענין מלקות הא באשה אחת נמי חייב על כל ביאה וביאה אם התרו בו בכל אחת וכדתנן (בנזיר ל"ח:) שאם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת, ועיין רמב"ן בסה"מ (שורש ט') וא"כ גליא לן קרא דאיכא חטאת בכריתות, אבל לעולם לאו בעינן דומיא דע"ז, וא"כ שפיר עולים כל שיטות התוס' דנקטו לאו גבי חטאת בכמה דוכתי ודוק, ולרוב הטרדה אקצר. ידידו דו"ש וש"ת העלוב יחיאל העליר כמוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל: