שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן כט
וואלקאוויסק:
נשאלתי להכריע לדעתי הקלושה, הלכה למעשה בדין עשון הטאבאק ביו"ט כי מחלוקת האחרונים הוא עי' מ"א ובס' ח"א, ובקרבן נתנאל בפ"ב דביצה אוסר בפשיטות משום דלא הוה שוה לכל נפש:
א ותחלה נשים לב ביסוד הדין וגדרו אם הוא איסור לאו, דלדעת כמה פוסקים, בהני דממעטינן מקרא לכם [ולא לגבוה ולא לעכומ"ז] ודבר שאינו שוה לכל נפש, אהדרינהו קרא לאיסורייהו ולקי עלייהו, ולזה מטין ונראין גם דברי הרמב"ם (פ"א מה' יו"ט ה' ט"ו) שכ' המבשל לעכומ"ז ביו"ט אינו לוקה, הואיל ואי מקלעי לי' אורחין חזי להו, ולא פטרו ממלקות מטעם היתירא דמתוך, וגם דהוה רק עשה לכם ולא לעכומ"ז, ע"כ דס"ל דאהדרי קרא לאיסורי' ועי' בלח"מ שם:
ומה שהקשו התוס' לשיטה זו (בביצה י"ב) דאמרי' אברייתא דשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה דאמר לך ומני ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך, והקשו התוס' אי נימא דמיעוטא דלכם [ולא לגבוה] אהדרי' לאיסורי', א"כ לב"ה נמי לקי אעולת נדבה:
ועוד נתעוררו התוס' שם אמאי לא קאמר הא מני ר"ע היא דלית לי' נמי מתוך בפ"ק דפסחים, ולענ"ד כ"ז מיושב יפה, דהא בפסחים (מ"ו:) מבואר דלרבה אמרינן הואיל בכל מלאכת יו"ט, ומבואר שם בש"ס בכל הסוגיא דהואיל ואי בעי מיתשיל [בהקדש ותרומה וכדומה] נמי דין הואיל הוא לכל דבר, והתוס' שם (ד"ה רבה) הקשו בהאי דאמר בהמצניע הרודה חלות דבש ביו"ט לוקה לר"א, נפטור מטעם הואיל, ותירצו שם דמיירי שרודה סמוך לשקיעת החמה ע"ש, ולכאורה הי' מקום לדון דמיירי בדבש שהוא מוקצה, עי' (ביצה ל"ו.) וא"כ לא חזי לאורחי ישראל, ונראה שדעתם ז"ל כיון דיסוד מוקצה אינו אלא מדרבנן, לא שייך להלקות הרודה, כיון דמדאורייתא חזי לאורחים, ועי' שבת ג'. ובש"מ כה"ג, שוב ראיתי שיש לדחו' ראי' זו מדברי התוס' דהא דבריהם שם לר' אליעזר ואיהו בשיטת ב"ש קאי ביסוד דמוקצה עי' תוס' ביצה (ל"ד:) ד"ה ואומר מה שהביאו מהירושלמי, ואפשר דבדבש אף באותן שתי חלות לית להו לב"ש מוקצה ודוק, [וראיתי בתשובת ר' עקיבא איגר ז"ל (סי' ה') שפלפל בדברי התוס' האלו דלתסר לר"א הדבש מטעם גזירת פירות הנושרין, דהא לר"א דבש בכוורתו דין מחובר יש לו והנתלש ממנו יאסור כדין פירות הנושרין, ולענ"ד הא ב"ש לא ס"ל לדמות גבי ביצה לפירות הנושרין [עי' היטיב (ביצה ג'.) ובפרש"י שם לב"ש] ואולי לדידהו גם בדבש כן כל שעבר ורדה אותו אין בו דין מוקצה, וגם ביסודו אינו דומה לפירות שהם מחוברין בגידולם ואין דרכם להנשר מעצמם, משא"כ דבש יתכן שיזוב מעצמו מהכוורת, וכבר התבאר דר"א בשיטת ב"ש קאי] ומ"מ יסודינו דמידי דרבנן לא מייתי לידי מלקות במלאכת יו"ט, ואמרינן הואיל ולדינא דאורייתא הוא מותר, מבואר כן בשאגת ארי' בדיני יו"ט ודו"ק:
ולפ"ז נלענ"ד דלמ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, א"כ שוחט עולת נדבה ביו"ט לא ילקה מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ותהא חולין [דאף לאחר שחיטה מהני שאלה בהקדש כמבואר בשבועות כ"ד, ועי' בט"א ר"ה כ"ח] וחזיא מדאורייתא לאכילה [לא מבעי לתירוץ בתרא דר"י בתוספ' (פסחים מ"ו: ד"ה הואיל) דבנ"ד לא שייך ההוא טעמא ושפיר אנו דנין בזה דין הואיל, אלא אפי' לתירוץ קמא דר"י דהנהו דכתיב בהו לה' אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה, ביאור דבריו שהדבר חשוב רשות הגבוה עליו, ולא מהני בי' האי הואיל, אבל אין זה ענין לנ"ד שהדבר אינו תלוי של מי הוא, שהרי אף דבר של הדיוט אסור לעשותו לגבוה, בזה ליכא גלוי דקרא כלל דלא להני הואיל ודוק, ואע"ג דבשחיטת הקרבן נמי כתיב וזבחת לה' אין זה ענין לנ"ד ודוק] ולכך לב"ה אינו לוקה, וכן לר"ע אע"ג דלית לי' מתוך, מ"מ לא לקי מטעם הואיל, ולכך לא הביא הרמב"ם דין שוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה, משום דס"ל חשב"ע לאו דאורייתא כפשטא דלישני' פ"ב מה' שחיטה וכ"כ הפ"י בחי' בפסחים והשיג על הכ"מ] וא"כ אינו לוקה מטעם הואיל כשנ"ת, אבל הש"ס שפיר מוקים לה כב"ש דס"ל (בנזיר ט'.) אין שאלה בהקדש, וא"כ ליכא הואיל ושפיר קתני דלדידי' לוקה:
ב אלא דלפ"ז לכאורה הסוגיא לא מתפרשת שפיר דתלי טעמא דברייתא במתוך, הא לדברינו גם לב"ה לא שייך מתוך בעולת נדבה, דרחמנא מיעטה לכם ולא לגבוה, ועיקר פטור הוא משום הואיל, אבל הדברים נכוחים בע"ה, ע"פ דברי התוס' דפסחים, שכתבו דמשכחת לה לרבה חיובא ברודה מיו"ט לחול, כגון שרודה סמוך לשקיעת החמה דלא חזי לבו ביום, ולפ"ז שוחט עולת נדבה לב"ה אכתי משכחת בי' חיובא, כגון ששחטה סמוך לשקיעת החמה [ואף שהוא אחר תמיד של בין הערבים לא מפסלא בהכי כמ"ש התוס' והרמב"ם בפרט זה] שאין שהות ביום לאכול ממנה אחר שישאל עליו, שקודם שיצלינה לתקנה לצורך אכילה, יעריב היום, דהשתא גם לב"ה הי' חייב, וא"כ אכתי מתוקמא ברייתא דשוחט עולת נדבה כב"ה בכה"ג [ולא מוקמינן לה כב"ש אם לא ע"צ הדוחק] אלא דבאמת לב"ה לא משכחת חיובא בדרך זה, לפי מ"שכ הפ"י בחי' בסוגיא זו שיטת רש"י ורמב"ם ז"ל דמלאכת אוכל נפש גופי' כגון שחיטה הותרה אף ללא צורך כלל, ושאר מלאכות שאין מיוחדין כדרכן לאוכל נפש, כ"א ע"י איזה הכשר, דהא כתבו התוס' וש"פ דאף בכיבוי מש"ל צורך אוכל נפש כגון שאם ישרף הבית לא יהא לו מקום לאכול, וכה"ג משכחת לה גם בשאר מלאכות, אבל אין עיקרן ודרכן לאוכל נפש, הני לא הותרו כ"א לצורך קצת ע"ש שפירש בזה בפסוק אך אשר יאכל לכל נפש, פירושו מלאכה המיוחדת לאוכל נפש הוא לבדו יעשה לכם כי מלאכה זו לא אסרתה התורה ולא נאמר בה הלאו דעשיית מלאכה, ומאן דלית לי' מתוך מפרש הקרא כפשטי' אך לאוכל נפש ממש היתיר הכתוב, ולא קאי על כלל המלאכה עש"ה, וככל דבריו ממש כ' הנשמת אדם (כלל פ' אות א'.) ומצאתי יסוד נאמן לדבריהם ז"ל בירושלמי (פ"ק דביצה ה"ג) ר' חייא בשם ר' יוחנן המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט, ר"ל אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד, התיב ר' בא בר ממל על הדא דר"י מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט [ר"ל ובהדיא תנינא במכות דלוקה על חרישה ביו"ט] ומשני ר"י בשם ר"א לא הותרה חרישה כדרכה ע"כ, וביאורו נכון מאוד דבהכי פליגי ר"י ור"ל, דר"י ס"ל דהכי מתפרש קרא דמלאכת אוכל נפש הותר מכלל שאר מלאכו', וא"כ אף ללא צורך אינו לוקה דלאו עלה קאי לא תעשה דמלאכת יו"ט, ור"ל מפרש הקרא דרק לצורך אכילה ממש התיר הכתוב, אבל לא התיר המלאכה בכלל, ולכך ס"ל דהמבשל נבילה ביו"ט לוקה, ופריך לר"י מחרישה דמחייב עלה ביו"ט אע"ג דמשכחת בה ג"כ צורך תיקון להכשר אכילה בגווני טובא ודוק, א"כ נימא ג"כ דלא נאסרה כלל, ומשני לא הותרה חרישה כדרכה פי' דסתמא ודרכה של חרישה אינה מיוחדת לאוכל נפש, ולא הותרה מכללה, ושפיר אסורה מקרא ולקי עלה שלא לצורך, ולפי המתבאר בפי' הירושלמי פלוגתא דר"י ור"ל ביסוד מתוך ממש, וע"כ ר"ל דלית לי' מתוך, מוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה בעירוב והוצאה כו' כרבה ודוק, ומ"מ ודאי דהלכה כר"י לגבי ר"ל, ודוק היטיב:
ג ולפ"ז נאמר בביאור הדברים דודאי שוחט קרבן לגבוה דלא שייך בי' הואיל דשאלה [כגון שמתו הבעלי', או קרבן ציבור שאין קבוע לו זמן, וכדומה בגוונא טובא] לוקה אף לב"ה דכיון דמיעט קרא בהדיא לכם ולא לגבוה אהדרי' לאיסורי' ולוקה עליו, כמ"ש התוס' וכן הוא דעת הרמב"ם כמש"ל, אבל בשוחט עולת נדבת יחיד שיש לה בעלים, אכתי מפטר לב"ה אף בסמוך לחשיכה, שאנו דנין בזה הואיל ומתוך, ואמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה תצא לחולין, ואשחיטת חולין אף שלא לצורך לא לקי, דהא בחולין אנו דנין מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה שלא לצורך [ומבואר הוא שיטת הראשונים ז"ל דהנהו דמעטינהו קרא מלכם לגבוה וכדומה [דהיינו אינו שוה לכל נפש] חמירי משלא לצורך כלל, דלשיטת רש"י שלא לצורך כלל שרי מטעם מתוך, ולצורך עכומ"ז אסור מה"ת עי' בש"ס ביצה י"ב וכ"כ בס' נשמת אדם סי' צ"ד אות ב', וה"ה לצורך גבוה דחד טעמא בכולהו דהא דמיעט קרא בהדיא לא משתרי במתוך ודוק] ואהני לי הואיל למפטרי' מחיוב מלאכה, ופשיטא דגם בכה"ג שייכא סברת הואיל (עי' פסחים ס"ב) וא"כ לא משכחת חיובא כלל לב"ה בסתם עולת נדבה שיש לה בעלים כמשנ"ת, דמפטר ממלקות מטעם הואיל ומתוך ביחד כמש"כ [והא דקאמר הש"ס בסברת ב"ש משום דלית להו מתוך, ולדברינו הא בלא"ה לב"ש שייך ללקות ממיעוטא דלכם, כיון לדידהו ליכא הואיל כמ"שכ, היינו דעיקר יסוד זה ללקות על דברים שנתמעטו מלכם וכדומה, מסברא בעלמא אית לן, כיון דבכל מידי שייך מתוך אף שלא לצורך כלל, אבל לב"ש נקיט בזה טעם הפשוט כיון דלית להו מתוך ודאי לקי עלה ודוק):
ד ואכתי איכא לעיונא דמ"מ הוה לי' לאוקמה כר"ע דלית לי' מתוך, כקושיית התוס' בכה"ג ששחטה סמוך לשקיעת החמה, דלא מהני הואיל כמ"ש: ונלענ"ד שכל זה עולה יפה בעה"י, דודאי יסודינו ברור דמשכחת לה בעולת נדבה הנשחטת לקרבן בסוף היום, דלקרבן חזיא, דהא אין צריך שהות כ"א לזרוק הדם ביום [וכשיטת הש"א שכל היום כשר לזריקה, כמו שביאר שיטת הש"ס והרמב"ם בזה עש"ב] והאימורים ושאר הבשר מתקטרי בלילה, אבל אי מתשיל עלה צריך שהות גדול, לצלות הבשר, וכ"ז הוא לדידן דקי"ל כת"ק דמתניתין (ביצה כ"ה.) דבעי שהות בשחיטת בהמה ביו"ט כדי לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום, אבל לר"ע דס"ל התם דאף כדי לאכול כזית חי מבית טביחתה סגי, וזהו ממש כשהות קבלת הדם מהצואר וזריקתו, וא"כ שייך הואיל כל אימת דחזיא לקרבן, אי מתשיל עלה חזיא לי' לאכול מבית טביחתה כזית חי, ולהכי לא מיתוקמ' ברייתא דשוחט עולת נדבה כר"ע, דלדידי' לא לקי משום הואיל כמש"נ, וכמה שהשרשנו בשם השאגת אריה דבאיסור דרבנן מהני הואיל למפטרי' ממלקות וחשב"ע דרבנן כש"ל ביסוד הסוגיא:
ה וראיתי בספר עמק יהושע שכ' (בסי' י"ד) לדחות דברי הש"א מהירושלמי שזכרנו דפליגי ר' יוחנן ור"ל במבשל נבילה ביו"ט ר"י אומר אינו לוקה כו' ר"ל אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד, ודקדק המחבר הנז' הא ר"ל ס"ל ביומא (ע"ד:) דח"ש אין בו איסור רק מדרבנן וא"כ הא חזי לר"ל לאוכלו פחות פחות מכשיעור ומזה הכריע דגם איסורא דרבנן מייתי לידי מלקות במלאכת יו"ט, כיון דלא חזי מדרבנן לקי עליו, ואין זה מחוור כלל ולדבריו מה נעשה בסוגיא דחולין (פ"ה.) לענין כיסוי הדם דקי"ל השוחט טריפה פטור מכיסוי, ויליף לה ר"ש (שם) מדכתיב אשר יאכל, תקשי לר"ל הא חזי להאכל פחות פחות מכשיעור, ומבואר הוא בסוגיא דחולין (כ"ז:) דבמה שאסור רק מדרבנן חייב בכיסוי, דהא פריך אי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת, נחירתו זו היא שחיטתו ולבעי כיסוי, אף ע"ג דמדרבנן בעי שחיטה לא מיפטר בזה מכיסוי, ונקשה לר"ל מכל שוחט טריפה אמאי מפטר מכיסוי, ואין לומר דר"ש מארי דהאי תלמודא לטעמי' דס"ל (מכות י"ז.) כ"ש למלקות, מ"מ הא בכיסוי הדם ראה רבי דבריו של ר"ש וסתם לן כוותי' ורבי וסתמי המשניות ודאי ס"ל אכילה בכזית, ויקשה לר"ל לדברי רבי וסתמי דמתניתין, וע"כ הדבר פשוט כיון דכתיב אשר יאכל בעינן ראוי לשיעור אכילה היינו כזית, והא האי לישנא ממש כתוב גבי יו"ט אשר יאכל לכל נפש, ואיך נכניס בזה דבר הראוי להאכל פחות פחות מכשיעור, וזה פשוט וברור, ובכל דוכתא באמת מדכירינן בענין יו"ט אכילת כזית, בשוחט מסוכנת (ביצה כ"ה.) אם יש שהות ביום לאכול כזית משמע דכזית דווקא בעינן, ובפסחים (מ"ו:) מפרשינן לה דמשום הפסד ממונו גמר לאכול כזית, וכ"ז מבואר דדווקא הוא, וכן הוא בכמה מקומות נזכר כזית בענין מלאכת יו"ט ואין ספק בזה לענ"ד, וראיתי להמחבר הנז' בספרו השני נחלת יהושע שכתב עוד כדבריו אלו, ופלפל שם גם בדברי ר' יוחנן בענין אכילת חצי שיעור, וכ"ז אינו לענ"ד ודברי הש"א קיימין, והסוגיא מתפרשת יפה ע"פ דרכו ז"ל כמו שנתבאר, באופן שיישבנו שמועתינו מכל מה שעממו בפירושה וקצת המפרשים דחוה מהלכה (עי' פרמ"ג באו"ח לה' יו"ט) ולפי מה שביארנו הדבר פשוט דהני דמעטינהו קרא בהדיא כגון לגבוה ולעכומ"ז, או דבר שאין שוה לכל נפש, אהדרינהו לאיסורייהו ולקי עלייהו, וא"כ יש לחוש בעישון הטאבאק הוה דבר שאינו שוה לכ"נ ולוקין ע"ז, והרי בכל התלמוד מבואר רגילות המוגמר אצלן בסעודה וכיוצא, ומ"מ דנו בזה בפשיטות לאוסרו דאין שוה לכל נפש, ולענ"ד כ"ש הוא עישון הזה שהרבה בני אדם קצין בו ומואסין אותו, ואיננו צורך כ"א לרגילים בו, וכל ספרי הרפואה מזהירין שלא ירגיל אדם עצמו בו, ואיך נסמוך להקל בו לאו של תורה, ומה שכתב הפמ"ג להתירא בשם הפ"י דכיון דעשון הטאבאק רפואה הוא לרגילים בו, ברפואה לא בעינן שוה לכל נפש, לא הבנתי יסוד זה, אם מתורת רפואה אנו באין להתירו, פשיטא דצריך בזה כל תנאי היתר לרפוא' לדחות מלאכת יו"ט, שיהא בו סכנה, ע"פ בקיאים, או ע"פ החולה עצמו, ויעשנו רק כפי הצורך להצלתו והסרת סכנתו, וכ"ז לא ניתן להאמר בעישון הטאבאק של סתם ב"א, ומדברי התוס' בשבת שהביא הפ"י אין התחלת ראי' לזה דזיעה שוה לכל נפש, וכל אדם מרגיש בו הנאה ורפואה, אבל עישון הטאבאק כבר כתבנו וביארנו ענינו שהוא מרוחק למי שלא הרגיל עצמו בו ודוק:
ו עוד נלענ"ד לכאורה שיש בעישון הזה איסור מבורר לכל הפוסקים, והוא דכבר האריך המ"א בא"ח (סי' תק"ז ס"ק ג' וסי' תק"ט ס"ק ט"ו) דמוקצה וכ"ש נולד אסור בהנאה לכתחלה עכ"פ, אפי' אינה הנאת הגוף ממש, ונלענ"ד פשוט דבהנאת הגוף ממש כגון סיכה וכיוצא כ"ע מודו שהוא אסור, כגון לסוך בשמן שהוא מוקצה, וזה מבואר בכ"מ ופשוט שהוא אסור כאכילה ממש, ולפ"ז הא מבואר בביצה ט'.) דאפר שהוסק ביו"ט הוה נולד ולשיטת כל הפו' דבנולד זה אף ר"ש מודה דהוה דבר חדש גמור, וא"כ העשן המתהוה מהטאבאק פשיטא דלא עדיף מאפר, והוה נולד גמור, וא"כ אסור למושכו ולהעבירו דרך פיו, לענ"ד כענין סיכה הוא, וכבר התבאר דכל הנאה אסורה ממוקצה, ואין להקשות דא"כ במוגמר נמי הי' לנו לאוסרו משום מוקצה, ולמה לא הוזכרה לתא דמוקצה בזה כלל, זה אינו דהא מבואר במג"א (סי' תק"א ס"ק י"ב) דהא דהותר ליהנות מהיסק כלים, אף ע"ג שאח"כ נעשים שברים והוה נולד היינו משום דההנאה באה אח"כ מאילי', אבל להסיק בשברים אפילו במקומן בלי טלטול אסור עש"ה, ולפ"ז במוגמר הוי שרי אי לאו דאינו שוה לכל נפש דהרי הריח בא לו אח"כ מעשן הגימור מאיליו, ודבר זה מתבאר מדברי רש"י (כריתות ב'.) שכ' אבל המריח בקטרת של בית המקדש לא אזהרה ולא כרת דריח אין בו משום מעילה ולא דמי לסך שמן המשחה דהתם אית בי' מעשה משום הכי אית בי' לאו וכרת עכ"ל, מבואר מדבריו ז"ל דריח המגיע לאדם אין בו מעשה [ומ"מ עיקר דבריו צריכין אצלי תלמוד דהא מבואר לקמן (שם ו'.) דהמריח בקטרת מעל, ולא מהני לי' הא דלית בי' מעשה לפוטרו ממעילה, וגם לאו וכרת לא תלי מידי במעשה כלל ודוק אכמ"ל] והוא ממש כסברתינו שכתבנו, אבל לשאוף עישון הטאבאק לתוך פיו פשיטא דהוי מעשה גמור [ופשוט שזה אינו דומה להיתר מציצת ענבים בפיו שאין אנו חוששין לנולד, דהתם דרך אכילה הוא ואין זה ענין לענ"ד ודוק] ואסור ליהנות מנולד בכענין זה ודוק ועי' פמ"ג בפתיחה לה' יו"ט ח"ב סי' י"ב כנלענ"ד:
ז שוב התבוננתי שחשש נולד יש לדחות, דכיון שהטאבאק עומד לעישון, וזה עיקרו שנעשה לכך לא חשיב העשן כנולד, דדוקא אפר לענין כיסוי כשנצטנן חשוב נולד שסתם עצים להסקה הן, ועכשיו נתחדש באפר זה [שבא מחדש] תשמיש אחר, אבל הא חזינן דבשעה שהוא חם עושין בו כל צרכן, ואדרבה אמרינן אם ראוי לצלות בו ביצה מותר אף לכסות בו, א"כ חזינן דלדבר שהוא ענינו לא שייך לדון בו נולד, והכי נמי עישון הטאבאק העשן לא חשוב נולד שלכך נעשה מתחלתו לעשנו ובזה מיושב ג"כ הענין במוגמר כפשוטי, דלגמר הוא עומד, וקיטורו לא חשיב נולד להריח בו ודוק, ומ"מ מה שכתבנו למעלה בביאור הדבר נכון לענ"ד, ויש לחוש באיסור תורה:
ח עוד ראיתי בתשו' שאגת ארי' בסופו שהאריך להכריח דדין הואיל ומתוך לא אמרינן ביחד, וזה היפך ממה שביארנו, ואף כי אינני כדאי לדבר נגד דעת ק', מ"מ בפרט זה נהוג עלמא דלא כוותי' שהכריח שם דאם יצא חובת לולב שוב אסור להוציאו בר"ה לצורך הנענועין [ולפי דבריו הי' אסור גם להוליכו בתחלה לבהכ"נ (דרך ר"ה) לצאת שם ידי חובת המצוה, שהרי אין ההוצאה צורך המצוה, דהא יכול ליטלו בביתו ולצאת ידי חובתו] ולא נהגו כן, ולפי זה ע"כ [לשיטתו שם] אמרינן הואיל ומתוך ביחד, ובעיקר יסודו מסוגיא דחולין (פ"ד:) דשקיל וטרי הש"ס באיסור תקיעת שופר בגבולין בשבת דספיקה דוחה יו"ט לטומטם דתלי בפלוגת' דר' יהודה ור' יוסי אי נשים סומכות רשות, ופירשוה התוס' דמאיסור הוצא' דייק ע"ש, ודקדק הש"א אמאי לא נדון להתיר ההוצאה מכח הואיל ומתוך ביחד, והאריך (שם סי' ק"ו) ולענ"ד הי' אפשר לפרש איסור הוצאה שכתבו התוס' בדרך זה דהא רש"י בר"ה (ל"ג.) כתב דלר' יהודה דס"ל נשים אינן סומכות, ה"ה דאינן תוקעות [וכדומה] דעברי בבל תוסיף [ותמיהתו ז"ל בט"א שם על רש"י מסוגיא דחולין הנז' יישבנו בעה"י במ"א] וא"כ לר' יהודה דאיכא איסורא בתקיעת נשים אסור להוציא השופר בשבילן, דהוה שלא לצורך כלל, ולר' יוסי דס"ל דרשאות לקיים הסמיכה וה"ה התקיעות, א"כ הוה ההוצאה צורך יו"ט, שפיר מיושבת השמועה, ובדבר שאינו לצורך כלל באמת שיטת התוס' דאיסורא הוא ביו"ט אי דאורייתא אי דרבנן ולפי מה שנתבאר בדברינו לעיל יסוד מתוך יש לו פנים אחרים, והמקום ברחמיו יאיר ענינו בעמקי תורתו, להורות כהלכה בקהל עדתו סימן ל וואלקאוויסק
שאלה לבאר כמה פרטים בדין חולה שיש בו סכנה שהותרו לו איסורי תורה ע"צ הדוחק, ושצריך לדקדק בו הקל הקל:
א תשובה גרסינן ביומא (פ"ג.) ת"ר מי שאחזו בולמס מאכילין אותו הקל הקל טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה [שהטבל במיתה ונבילה בלאו] טבל ושביעית שביעית טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל, אמר רבה היכא דאפשר בחולין [שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתינטל תרומתו רש"י] דכ"ע לא פליגי דמתקנינן לי' ומספינן לי' כי פליגי בדלא אפשר בחולין כו':
והנה הגאון בעל מל"מ ז"ל בספרו פרד"ר העריך פלפול עצום בסוגיא זו דקשיא לי' לפירש"י, לכ"ע אפי' לא יספיקו לו החולין לבדם לאחר הפרשה אלא יצטרך לאכול גם התרומה, מ"מ מוטב להפריש התרומה דהשתא ימעט באכילת איסור, שהרי רק התרומה לבדה יאכל באיסור, משא"כ כשאוכל הטבל כמו שהוא עובר על כל כזית וכזית, ולענ"ד יש להוסיף תימא דהברייתא נקטה בפשיטות טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה וכן טבל ושביעי', והא ודאי דח"ש של טבל קיל מנבילה, וזה דבר פשוט, וא"כ תקשה הא בטבל לעולם לא יצייר אכילת כשיעור, דאף אי נימא דמיירי בטבל שלא הופרש ממנו אף תרומה גדולה, מ"מ הא מדאורייתא חטה אחת פוטרת את הכרי ויכול להפריש משהו בשביל תרו"מ [ומלבד דגם אם יאכלנו למשהו זה, אין בו לא איסור ח"ש, אף גם קשה לצייר שיהא פקוח נפשו תלוי במשהו, שאם יאכל כל הפירות לבד המשהו הזה יסתכן] ואח"כ יפריש מע"ר ויפריש ממנו תרומת מעשר שהרי בעה"ב רשאי להפריש תרו"מ כמבוא' (גיטין ל:), והנה קשה הוא לומ' דיש בסעודת המסוכן הזה מאה זיתים שיהי' בתרומת מעשר כזית, דכל כי האי גוונא הוי לברייתא לפרושי דמיירי שצריך לאכול סעודה גדולה של מאה זיתים, ואפי' בכה"ג מ"מ הא יכול לחלק הכזית תרו"מ ויאכל תחילה חצי זית ממנו, ואח"כ יאכל חולין, ויחזור ויאכל גם הנשאר, רק שלא תהא אכילת הכזית בכדי אכילת פרס, ואי משום הפרשת מע"ש [אם שנת מע"ש הוא] הא אפש' לחללו על המעות, ויאכל הכל בהיתר, ואפילו מיירי שאין לו על מה לחלל, מ"מ נשאר לפנינו רק אכילת מע"ש חוץ לחומה שהוא בלאו לא תוכל לאכול בשעריך כו' לגבי נבילה [וגם בזה עדיין יכול לאוכלו בענין שלא יאכל כזית בכא"פ, שהרי אינו אלא חלק עשירית ודוק,] והדבר פשוט לענ"ד דמע"ש מקרי איסור קל לגבי נביל', מה"ט גופי' דנקיט הש"ס בסוגיין בטעמא דמ"ד טבל קיל מתרומה משום דיש לו היתר [ע"י הפרשה] ה"נ מע"ש קיל מנבילה, דהא מע"ש יש לו היתר לאכלו בירושלים, וגם בגבולין ע"י פדיון [ואף אידך מ"ד דס"ל טבל חמור מתרומה לא פליג בסברא זו דמה דיש לו היתר מקרי איסור קל, אלא דס"ל דתרומה קלה משום דחזיא לכהן ודוק] ואין לומר דמע"ש בגבולין חמור מנבילה משום דאית בי' נמי עשה ואכלת לפני ה' אלקיך כו' וכמו שמנאה הרמב"ן בסה"מ ע"ש, הא גם בנבילה לדעת רוב הפוסקים איכא עשה דוזבחת ומה"ט נלענ"ד דאם יש כאן נבילה וטריפה להאכיל לחולה שיש בו סכנה מאכילין אותו טריפה דלית בה אלא לאו, ולא נבילה דאית בה כמי עשה דשאינה זבוחה, שוב ראיתי בס' דברי אמת דפשיטא לי' להיפוך דבטריפה איכא עשה דוזאת החי' כדאיתא בר"פ א"ט לכ"ע, ובעשה דשאינה זבוחה איכא מחלוקת ע"ש באורך, ומדברי הרמב"ם כראה דמפיק לזאת החי' לבשר אדם עי' רמב"ם פ"ב מה' מ"א ה' ג' וצריך לימוד] באופן שהדבר מתמי' איך דנו בש"ס דטבל חמור מנביל' כן לגבי שביעית ותרומה, הא בפשוטו יש תקנה לטבל שיהא קל מאיסורין הללו כמו שנתבאר:
ב והנה הפרד"ר שם המציא דבר מיישב כל קשה בשמוע' זו, דמיירי בטבל שאין הבעלים כאן לכך אי אפשר לתקנו, והביא סמוכין לזה מלשון הרמב"ם שכ' אם אי אפשר לתקן הטבל, משמע שאי אפשר בו התיקון מצד עצמו, ולא מצד שלא יספיק אכילת החולין להחולה, ותמך בזה גם שיטת הר"ן ז"ל ע"ש: ומאי דפשיטא לי' למרן המל"מ דאם אין הבעלים כאן אף שהותר להמסוכן לאכול פירותיו, מ"מ אינו יכול להפריש מהן תרו"מ, דלאו דידי' נינהו, מבעי לי בעניי טובא, ואעתיק תחילה מה שכתבתי בענין הנוגע לזה במ"א, וז"ל במ"ש הרא"ש בפ' בן סורר (סי ב') בהא דתניא מנין לרואה את חבירו שטובע בנהר כו' שחייב להצילו שנאמר לא תעמוד על דם רעיך, ואפי' מטרח ואגורי נמי, וכתב שם הרא"ש והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא, דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו כו' עכ"ל, וגרסינן נמי (בב"ק ס':) ויתאוה דוד ויאמ' מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער ויבקעו שלשת הגבורים כו' רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל היו דהוי מטמרי בהו פלשתים, וקא מבעי לי' מהו להציל עצמו בממון חבירו, שלחו לו אסור להציל עצמו בממון חבירו, והתם פקוח נפש הוה כמ"ש התוס' שם, הרי זה מבואר כדברי הרא"ש, הן אמת דקשיא לי בזהו מההוא דקדושין (ח':) התקדשי לי בככר תניהו לכלב אינה מקודשת ואם הי' כלב שלה מקודשת בעי רב מרי כלב רץ אחרי' מהו בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיני' גמרא ומקניא לי' נפשה, או דלמא מצי' אמרה לי' מדאוריית' חיובא מיחייבת לאצולן, והוא תמוה לכאורה דהא אין חייב להצילה בממונו וכמשנ"ת, והנלענ"ד דבירורן של דברים הוא כמ"ש התוס' בב"ק שם דעיקר שאלתו של דוד הי' אם חייב לשלם אח"כ כשהציל עצמו בממון חבירו מפני פ"נ, אבל ודאי דמותר ליקחו בשעת ההצלה שאין לך דבר שעומד בפני פ"נ, וכ"כ הרא"ש, והנה מלבד שהדבר מבואר מסברא כן, עוד יש להכריח זה מסוגיא זו עצמה, דאמרינן התם ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמרו גדישים דשעורים דישראל הוי וגדישים דעדשים דפלשתים וקא מבעי להו מהו ליטול גדישים של שעורים דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישים של עדשים דפלשתים, שלחו לי' כו' ופרכינן בשלמא למ"ד לאחלופי [פי' ולא משום סכנה] היינו דכתיב חד קרא ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים וכתיב חד קרא ותהי חלקת השדה מלאה שעורי', אלא למ"ד למקלי (משום סכנה] מאי איבעיא להו להני תרי קראי, אמר לך דהוו נמי גדישים דעדשים דישראל דהוו מטמרי בהו פלשתים, ולכאורה קשה למה לא ניחא לי' לההוא מ"ד למקלי לאוקמא נמי להך בעיא בכה"ג, דמבעי לי' אי שרי למקלי גדישים דשעורים דישראל [משום פ"נ] ע"מ לשלם גדישים דעדשים דפלשתים, אלא ע"כ דהא פשיטא דשרי להציל עצמו בממון חבירו ע"מ לשלם, ובזו לא הי' מסופק כלל, ועיקר השאלה הי' אי חייב לשלם אח"כ כשהציל עצמו מפני פ"נ: ובזה מיושב נמי סוגי' דקדושין, דכיון שרשאה ליקח הככר להנצל בו, שוב אין כאן במה תתקדש לו [שהרי הככר שלה הוא] דאין כאן נתינה כיון דבדינא קא שקלה, ואי משו' שהוא פוטרה מתשלומי הככר זהו ממש מקדש במלוה, [דהא דמי הככר חוב בעלמא הוא עליו] דקי"ל שאינה מקודשת ודוק היטיב ע"כ כתבתי שם:
ג וראיתי להמל"מ (פ' ה' מהל' אישות ה' א') שנשא ונתן באשה שהיא חולה מסוכנת [שהותרו לה איסור תורה לפ'נ] קדשה אחד בדבר האסור בהנאה, והיא היתה צריכה לדבר ההוא לפ"נ] אם היא מקודשת, אי אזלינן בתר דידי' דהוו אה"נ, או בתר דידה, דשריא לאתהנויי ע"ש שהארי' ודקדק בזה הרבה וקצר' דעתי הקלושה מהבין שלא נתעורר להביא את המתבאר מסוגיא זו דקדושין דבמקום הצלה אפי' הי' מקדשה בדבר המותר איבעיא לן, משום דאמרה מדאורייתא חיובא מחייבת לאצולן, ולצד זה לא הוו קדושין בחולה שיש בו סכנה אפי' נתן לה דבר היתר הצריך לה, ונלענ"ד ברור דאע"ג דבעי' זו לא איפשטה וגבי ככר לכלב שרץ אחרי' הוו ספק קדושין, היינו משום דכבר נתבאר דהכא דמים היא חייבת לו, וא"כ ספיקא דש"ס הוא הכי, דדילמא לא ניחא לה לאשה זו ליקח אותו ע"מ להתחייב בדמיו, אלא גמרא ומקניא נפשה, ונוטלת אותו בתורת קדושין, אבל באיה"נ בכה"ג דהמל"מ הא הדבר מבואר שהוא יכולה לקחת אותו שלא ברצונו [אפי' אם הי' מאכל היתר] וחיוב תשלומין אין כאן כלל, דהא לאו מידי שקלא מיני', וזה אצלי לענ"ד דין פשוט וברור דאלו תבע מינה בדינא כה"ג, שלקחה איה"נ שלו לפקוח נפש לא הוה מחייבינן לה כלל, וא"כ במה תתקדש, ואין כאן מקום ספק כלל, ואין לדחוק ולומ' דהמל"מ בספיקו מיירי שיש להאשה ג"כ ממין זה האסו' בהנאה דהשתא לא הותר לה ליקח משל אחרים, זה אינו דבכה"ג ודאי לא מקרי הנאה גבי דידה דהא לא משתרש לה מידי, בקחתה אה"נ שלו, שהרי היתה יכולה להתרפאות בשלה, והשתא כשנשאר לה אה"נ שלה, אין לה בהן כלום ודוק כי הדברים ברורים לענ"ד בע"הי:
ד העולה מתוך מה שכתבנו דבמקו' פ"נ הדבר הצריך לפ"נ קנוי הוא להמסוכן, ומעתה מאי דפשיטא לי' למרן המל"מ ביישוב סוגיא דיומא, דמיירי שצריך להאכיל החולה המסוכן טבל שאין בעליו כאן לתקנו, ולענ"ד הדבר צריך תלמוד, כיון שהוכחנו שהדבר ההוא קנוי לו, אמאי לא חשיב בעליו להפריש ממנו תו"מ, וראיתי בס' עמק יהושע (סי' ט"ז) נשא ונתן בזה, ומפשט פשיטא לי' שאין החולה יכול להפריש תרו"מ ממה שאוכל משל אחרים לפקוח נפשו, לפי שלא הותר לו אלא לאכילה, והביא ראיות לזה, ולענ"ד אין בכל ראיותיו הכרע להנדון כלל, והנני פורטם:
ראשונה הביא מההיא דב"מ (צ"ב.) דאמרינן פועל משלו הוא אוכל או משל שמים, למאי נ"מ דאמר תנו לאשתי ובני דאי משל שמים הוא אוכל אינו יכול ליתן לאשתו ובניו, ואין זה ענין כלל לכאן ולא לכל כה"ג, כגון אדם שהזמין את חבירו לאכול, פשיטא שאינו יכול לשנו' דעת בעה"ב ליתן מזה לאחר, שהבעה"ב לא נתן לו כ"א לאכול הוא עצמו, אבל באכילת עצמו ודאי חשיב בעליו ורשאי לתרום, כאדם העושה בשלו ודברי מהרי"ט (ח"א שאלה ק"נ) שהביא שם ג"כ בנידון כזה מיירי, שמי שהוזמן לאכו' אצל אחר קידש ממה שניתן לפניו לאשה, בזה יפה דן מהרי"ט שאין לו זכות לעשו' בזה דבר אחר, ומה שכ' מהרי"ט שפועל האוכל אצל בעה"ב אינו רשאי לתרום ממה שניתן לו לאכול, הדבר פשוט שאלו הי' הפועל כהן שעכשיו הוא מפריש התרומה ותרו"מ וכן המע"ר] ואוכלן בעצמו [והמע"ש יפדה ויאכל] ונמצא שאין הבעה"ב חסר כלום בהפרשתו, ודאי רשאי לעשות כן, אב עיקר דינו שם במה שצריך ליתן לכהן, ולחסר ממונו של בעה"ב שיעור התרומה ותרו"מ שלא לצורך אכילתו:
וכ"ז מתבאר מהירושלמי (דמאי פ"ז ה' א') אהא דתנן המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרו' כו' מפורש שמפריש זה המזומן תרו"מ על מה שאוכל, ומפרש שם שמפרר ומשליך התרו"מ שהפריש, ובעי עלה בירושלמי ר' ירמיה בעי קומי ר' זעירא ואינו אסור מפני אובדן אוכלים, א"ל מפררו כל שהוא, [כדקי"ל (ברכו' פ"ח) פרורים שאין בהם כזית מותר לאבדן] ר' ירמיה בעי קומי ר"ז ואינו אסור משום גזל, א"ל רוצה הוא [הבע"ב[ שיהא לו לאורח המזומן אצלו] נחת רוח, הנה הדבר מבואר שלא דקדק הירושלמי אלא על איבוד התרו"מ שלא אכלה, בזה חשיב גזל, אבל על עיקר ההפרשה שתורם ומעשר החבר מה שנותן לאכול, לא קשה כלל, דזה מיחשב שלו ממש. וכך הוא מתבאר במשנה (דמאי פ"ז מ"ג) דפועל שאינו מאמין לבעה"ב, שלא נחלקו אלא על הגרוגרות של תרו"מ משל מי הוא, משל פועל או של בעה"ב, אבל לכ"ע נידון האכילה כשלו שתרומתו תרומה. עוד הביא המחבר הנז' ראי' לסברתו מהירוש', (עירובין פ"ו ה' ז') בהא דתנן האחין השותפין שהיו אוכלין על שולחן אביהם וישנין בבתיהם צריכים עירוב לכ"א ואחד, מ"מ אינם שותפים במה שהם אוכלים, א"ר בא שאין אביהם זכה להם אלא במה שהם אוכלים, ומזה הוציא המחבר הנז' דבמזמין את חבירו נמי אינו זוכה אלא בשעה שהוא אוכל, ואין זה ענין כלל לדינו, דהתם ה"ק דאין דנין אותם כשותפי' מבין השמשות, לפי שלא זיכה להם אביהם תחילה כלום, וכיצד יזכו בזה מתורת זכי', אבל עכ"פ בשעה שהם אוכלים, בנטילתם לאכול זוכים הם, כל שלא ישנו מדעת בעה"ב שלא להוציא המאכל בדבר אחר חוץ מאכילתן ודוק, ואדרבה הירושלמי מפורש אמר דמה שהם אוכלים זכי' גמורה הוא להם כמו שנתבאר, וכן הוא מתבאר מדברי התוס' בפסחים (כ"ט. ד"ה בדין) שכל מה שאדם אוכל א"א שלא יהא שלו בשעת אכילה, [ואע"ג דגבי חמץ שאני התם דגם חיוב אחריות חשוב כשלו, וזה לא שייך כ"א בחמץ דדה"ג לממון כממון חשיב, אבל בשאר דברים בעינן שלו ממש, מ"מ לענין הזמנה לאכול וכדומה, אין לחלק כלל ודוק]: (ה) וראיתי להרב המחבר הזה בספרו השני נחלת יהושע סי' כ"ג) שפלפל ג"כ בענין זה ונמשך אחר סברתו, והביא עוד סתירה לדבריו מהירושלמי דמעשרות (פ"ג) דבעי דמים [פי' אם מצא פירות אבודין או פקדון החסר ביותר מכדי חסרונו, שדינו ששם דמיהן ונוטלן לעצמו] מהו שיטבלו [אם דינו כמקח שטובל למעשרו'] וטעם הספק הוא שמא יבאו הבעלים מיד בשעה שעדיין הפירות בעינן, ויקח פירותיו לעצמו מן הדין, ופשיט הירושלמי שצרי' להפריש שהרי אם ימצאו הבעלים המאכל בפיו לא ירצו לקבלו, ויאותו בהשומא, ונמצא אוכל טבל, ומזה הוקשה לו הא לא הותר לו אלא לאכילה, ואיך יכול לתרום, ואינה ענין לזה כלל, הא באמת התם השומא התירה לו לעשות בפירות אלו כל דבר, למכור ג"כ, והירושלמי הכריח דהוה כמקח, מאכילתו, שמכח זה הסברה נותנת שהשומא קונה לו, אבל כיון שקונה השומא, הפירות שלו הם לגמרי ומאיזה צד יהי' בזה חשש לומר שאינו כבעליו ממש ודוק:
עוד העיר שם מהירושלמי פ"א דתרומו' אתם פרט לתורם שאינו שלו מה את עביד לי' כתורם שאינו שלו או כתורם של חבירו, נשמועינה מן הדא הפקיר כריו ומרחו וחזר בו וזכה בו [פי' ובשעה שהי' הפקר תרמו, ונלענ"ד שט"ס יש בירושלמי, דאי הפקירו קודם מירוח הא אפי' זכה מיד ומירחו אח"כ פטור מן המעשרו', כמבואר בב"ק (כ"ח.) המפקיר כרמו ובשחר עמד ובצרו כו' ופטור מן המעשר, וכ"כ התוס' בב"מ (כ"א: ד"ה ופטורו') ונלענ"ד שכצ"ל הפקיר כריו [פי' שכבר מירחו דבזה לא מהני הפקר לפוטרו מן המעשר כמבואר בפאה (פ"א מ"ו) ונותן משום הפקר ופטו' מן המעשר עד שימרח, אבל אחר מירוח חייב במעשרות] ותרמו, וחזר וזכה בו אם תעבדיני' כתורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה, ואין תעבדיני' כו' [פי' אם נאמר דמיעוטא דתורם שאינו שלו הוא דוקא במה שהוא ברשות אחרים] א"כ הפקר שאינו של חבירו תרומתו תרומה, ומזה הוכיח המחבר הנז' דכמו בהפקר אע"ג דאין לו בעלים מ"מ כיון דלאו דידי' ממש הוא אין יכול לתרום, ה"נ זה שהותר לו רק לאכילה, ואין זה סרך דמיון כלל, דשאני התם דלית ליה זכי' בגוי' כלל, משא"כ זה שניתן לו לאכילה זכי' גמורה היא זו כמשנ"ת בעה"י:
ו ובספיקא של הירושלמי אם יכול לתרום פירות של הפקר יש לי בעניי מקום עיון דבהגוזל בתרא (קט"ו:) פריך אמתניתין [דתנן התם במציל חבית של דבש של חבירו שנסדקה שאין לו אלא שכרו] ואמאי לימא מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהי' טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום, ופירש"י אלמא כיון דלאיבוד אזל לית בהו זכי' והפקירא הוא, מבואר דמשום דהפקירא הוא לא מצי לתרום, וביותר מוכח מכאן דהא ודאי הני מדין יאוש הוא דנפקי מרשותי', ולא מתורת הפקר, דהא לא אפקרינהו בהדיא והתוס' בב"ק (ס"ו. ד"ה כיון) כתבו דיאוש גרע מהפקר והאחרוני' כתבו דיאוש לא נפיק מרשותא דמרא עד דאתא לרשו' זוכה ובמ"א נשאנו ונתננו בזה אכ"מ] מ"מ לא הוי ברשותו לתרום, ומינה דכ"ש בהפקר גמור ודאי לא מהני תרומתו:
והנה ביו"ד (סי' של"א סי' כ"ה) אם הי' טעון כדי יין או שמן וראה שמשתברין ואמר הרי הם תרומה על פירות שבביתי לא אמר כלום, ונ"ל דבזה"ז דלאיבוד אזלא מפני הטומאה תרומתו תרומה ע"כ, והגר"א ז"ל בביאורו השיג ע"ז וז"ל צ"ע דדוקא בדבר שאזיל לאיבוד שא"א להדליקה אבל בשמן לכתחילה לא ובדיעבד דוקא כשעקל בית הבד כרוך עליו כמש"ש וכל היכא כו' ועי' תוס' שם ד"ה וכל כו' וצ"ע שסתם וכו' עכ"ל, ויש לעי' בלשונו הטהור אם דעתו ז"ל דדוקא בשמן שיש בו הפסד כהן אם אין עקל בית הבד כרוך עליו אף בדיעבד לא אמר כלום, אבל ביין דאזיל לאיבוד וליכא הפסד כהן אף באין עקל בית הבד כרוך עליו תרומתו תרומה, והא לכאורה אכתי אין בדבריו כלום, כיון שאינה שלו, כמבואר בסוגיא דכל שאינו יכול להציל הוי הפקר, וא"כ אין תרומתו כלום דהוי כתורם של הפקר שביארנו לפי פשטות הסוגיא דלא מצי לתרום:
הן אמת שראיתי בתוספתא (פ"ח דדמאי) לפי נוסחת הגר"א ז"ל הישרה, הרי שהי' טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר הרי זה תרו"מ על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום אבל קורא שם לתרו"מ שבה עד שלא יגיע לארץ, שם בסיפא תני כיוצא בו מי שהי' לו עשר חביות של מעשר טבל טמא ראה אחד מהן שנשפכה או שנתגלתה אומר הרי זו עשויה תרו"מ על תשע אלו בשמן אסור מפני הפסד כהן, ואם אמר ה"ז תרו"מ לא אמר כלום, ע"כ, המתבאר מתוך התוספתא דהיכא דאיכא הפסד ברור לכהן אע"ג דלית בה משום הפקר, כגון דנתגלתה, קתני סיפא דאף בדיעבד אין תרומתו תרומה, ואולם ברישא הא קתני בפשיטות דבראה אחת משתברת אע"ג דאם אמר הרי זו תרו"מ על אחרות לא אמר כלום, וע"כ מיירי באינו יכול להציל כלל, והוי טעמא ע"כ משום הפסד כהן, דהא קתני שקורא שם לתרו"מ שבה, דבזה ליכא פסידא לכהן, דסוף סוף לאיבוד אזלא, ועדיין יקשה דאיך יקרא שם לתרו"מ שבה הא הוי הפקר, ומה מהני קריאת שם דידי', ע"כ דמשום הא לא בטיל תרו"מ שהפריש, וא"כ מוכח מהתוספת' בביאור דתרו"מ מהני בהפקר [מ"מ הדבר צריך תלמוד דבירושלמי דמאי פ"ג מ"ג אהא דתנן התם המוצא פירות בדרך ונטלן לאכלן חייב לעשר, ואם בתחילה נטלן בשביל שלא יאבדו ולא לזכות בהן פטור, ופריך עלה בירושלמי ממשנה דב"ק כ"ח. בהופך את הגלל דאם הגביהו אפי' לא נתכוון לזכות מתחייב בנזקיו, ומשני תמן כתיב בעל הבור ישלם פי' בעל התקלה, ברם הכא עשר תעשר תבואת זרעך ולא של אחרים, מבואר דמדמה הפקר לשל אחרים, דהא התם הפקר הוא ואי בעי זכי בי', ויש לדחוק קצת דהתם קאמר דליכא חיובא עליו לעשר, אבל אי בעי מעשר אפי' בלא זכי' וצע"ג, אלא שצ"ע מאוד ליישב סוגיית הש"ס דילן דב"ק דפריך מינה למתניתין, ופשוטה של שמועתינו נראה כפרש"י דמשום הפקר פריך, והיינו עיקר קושייתו דכיון דלא מהני תרו"מ מטעם הפקר, א"כ במתניתין יאמר מהפקירא קא זכינא, אבל אם נפרש הטעם משום הפסד כהן, א"כ מנ"ל דדבר העומד לאיבוד דין הפקר יש לו, ואם נאמ' דמסבר' אית לי' הכי, לא תלי קושייתו מידי בבריית' לענין תרו"מ ודוק, גם שם בהא דפריך וכל היכא דאיכא פסידא לכתחיל' לא יאמר כו' והא בתוספתא מבואר להדיא דמשום הפסד כהן אף בדיעבד לא אמר כלום וצע"ג 'כבז, [כאשר ראה אחי הרב הגדול כו' קו' יהושע נ"י תשובה זו נתעורר ליישב תמיהות אלו בדברים נכונים, דיסוד הדברים דבמקום דהוא אזיל לאיבוד על דרך שהוא הפקר גמור, ובענין שיש בו הפסד כהן, שהמותר ראוי הוא [כגון בשמן] ליהנות בו, אף בדיעבד אין תרומתו תרומה, דחשיב כתורם ממין אחר, ולאו משום לתא דהפקר הוא [דהא באמת מוכח מהתוספתא [מהא דממנו עליו הוה תרומה] דיכול לתרום מדבר הפקר, כמו שהוכחנו] והש"ס מייתי ראי' מדאין תרומתו תרומה, ש"מ דלא שוה מידי ומופסד הוא לגמרי מכהן, וא"כ הדין נותן שהמציל יכול לומר מהפקירא קא זכינא, והתוספתא דמסיימא אעשר כדי שמן [דבש"ס מוקמינן לה כשעיקל בית הבד כרוך עליו] ואם אמר לא אמר כלום, אולי לפי גרסת הגר"א שייך זה לעיל ברישא אקנקנים המשתברות, כדמוקי לה בש"ס דבהפקר גמור מיירי, והדברים מטין כן עש"ה ודפח"ח):
ז תבנא לדיננא דנתבאר דמה שהאדם זוכה לאכול מיקרי שלו ממש לענין הפרשת תרו"מ, וא"כ בפ"נ שהותר לו טבל שאינו שלו, פשיטא שהוא רשאי להפריש תר"ומ, וגם אין לדון שלא תהא הפרשתו כלום כשצריך לכל הפירות שישנן לפניו או בפירות שאינן שלו, שע"כ כך דינו לאכול המתוקן והתרומה לפקוח נפשו, שהרי לא הותר לו ליטול משל חבירו יותר מכדי צורכו, וא"כ אינו בעליו של המאכל אלא על שיעור הצריך לו ובהכרח צריך להפריש כדין ולאכול אח"כ הכל, וגם זה קל הוא כמשנ"ת לעיל, משיאכל בלא הפרשה, על הדרך שבארנו בעה"י] וא"כ תופסד התרומה ולא תגיע כלל, כיון שיאכלנה המסוכן וקי"ל (חולין קל"ב: ושם) דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, וא"כ גם המסוכן לא יצטרך לשלם לכהן כלום [ואולם מסתפקנא קצת דאפשר שדינו של חולה זה לשום התרומה בדמים ולשלם אח"כ לכהן דמזיק מתנות כהונה או אכלן שהוא פטור לענין דיעבד הוא, אבל אי אתא קמן הא אמרינן לענין מתנות מקום שאין כהן שם דמיהן ואוכלן ומשלם אח"כ עש"ה ודוק] וא"כ איכא הפסד כהן, וכבר נתבאר מהתוספתא דמקום דאיכא פסידא דכהן אף בדיעבד אין תרומתו תרומה, מ"מ זה לא שייך בנ"ד שהרי אף אם לא יפריש יפסיד הכהן תרומת טבל זה שהרי המסוכן יאכלנו, והוי ממש כמו תרומת חבית זו שהולכת לאיבוד, שתרומתו תרומה כמשנ"ת ועיין ש"ך (סי' של"א ס"ק) מה שכ' בטעם דינו של הש"ע שם ודוק בכל מה שכתבנו:
ח באופן שלענ"ד הדין פשוט דלא משכחת לי' להאי דינא דטבל ותרומה שיהא טבל נאכל לחולה רק בשני צבורין של טבל ותרומה, והאי לא אפשר בחולין, היינו שאין כאן יודע איך להפריש תרומה, או שהחולה אינו שפוי בדעתו לתרום, ואין עמו גדול בן דעת שיתרום [ובאמת לענ"ד אין בזה דוחק כלל, כשהחולה אינו שפוי בדעתו לתרום, ממילא אחר אינו יכול לתרום פירותיו [אפי' שלו ממש] דהוה תורם שלא ברשות שאין תרומתו תרומה, ואע"ג דפשיט לן דניחא לי' להחולה בסוף, הא כבר העלה המל"מ (פ"ד מהל' תרומות ה' ג') דנחותי' דלבסוף לא מהני אלא לשווי' תרומה מכאן ולהבא ולא למפרע, וא"כ מה יועיל זה למה שכבר אכל החולה, ובאמת הברייתא נקטה בדקדוק מאכילין אותו כו', ולא נקטה בפשוטו מה יאכל הוא כדינו הקל הקל, אלא דאי הוה בי' דעתא צילתא לאוקים מילתא כהלכתא, פשיטא שהי' ראוי גם לתרום בעצמו, אלא דנקטי' לכולהי דיני בסדר אכילתו הקל הקל, למי שאצלו [כשהוא אינו שפוי מה יאכילוהו, ואינהו לא מצו תרמו פירותיו, ולא שייך בזה אפוטרופסות כמבואר ואכ"מ] אבל בשאר אנפי לעולם מחוייב לתרום וכשנ"ת, ומ"מ אם אוכל טבל שאינו שלו צריך ליקח כדי צורכו להחיות נפשו, ומזה יפרוש תרו"מ שהרי לא הותר לו ליקח יותר מהצריך לו, וא"כ אם יפריש משאר פירותיו של האחר על מה שיאכל, לא יהי' בהפרשתו כלום, וא"כ יאכל טבל, לכך צריך להפריש מאכילתו, ויאכל אח"כ החולין, והתרומה פחות מכשיעור כמו שבארנו לעיל בס"ד]. וע"פ הדברים והיסודות שביארנו בעה"י יתבאר לנו דבריהם ז"ל ביומא (שם פ"ג:) אמר ר"נ אמר שמואל מי שאחזו בולמס מאכילין אותו אלי' בדבש, רב הונא ברי' דר"י אמר אף סולת נקי' בדבש, רב פפא אמר אפי' קמחא דשערי בדובשא, אמר ר' יוחנן פעם אחת אחזני בולמס ורצתי למזרחה של תאנה וקיימתי בעצמי החכמה תחי' בעלי' דתני רב יוסף הרוצה לטעום טעם תאנה יפנה למזרחה שנאמר וממגד תבואות שמש, והנה פשוטן של דברים דשמואל ור"ה ברי' דר"י ורב פפא בדרכי רפואות בולמס דיברו, אין ביניהם נ"מ לדינא מר אמר דהא מהני, ומר אמר דהא נמי מהני, [וקצת יש לומר דר"פ לטעמי' דס"ל (שבת ק"מ:) כרב חסדא דמאן דאפש' לי' למיכל נהמי דשערי ואכל דחיטי קא עבר משום בל תשחית, להכי אשמעינן דקמחא דשערי נמי מהני לרפואתו, וא"כ אין לו לאכול לרפואתו קמחא דחיטי בדאיכא דשערי ולפנינו יתבאר דרך נכון בעה"י] ועובדא דר' יוחנן יש לדקדק בה הרבה, חדא מאי אשמעינן בהא דקאמר ורצתי למזרחה של תאנה, מה נ"מ אם רץ אליו בעצמו או הובא לו תאנים ממזרחה של תאנה, הא בפשוטו עיקר מילתי' אשמעינן דבמזרחה של תאנה הם התאנים המובחרים, והי' לו לומר ואכלתי ממזרחה של תאנה, גם עיקר מילתי' שנשתבח בזה החכמה תחי', נראה מפשוטו שהחכמה היא ידיעתו שתאנים של מזרחה הם תאנים הטובים, ודבר זה אם היותו מקובל לנו מתוה"ק, וליכא מידי דלא רמיזא בה, מ"מ לא נפלאת היא שגם איכרים ע"ה ידעו זאת מנסיון התמידי, ואיך יתפאר ר"י בחכמה זו, שהיא גלוי' ונודעת, ולדעתי העני' כל דבריהם והשתבחם בחכמה, הוא חכמת משפטי התורה, גם בכאן השתבח ר' יוחנן כי עשותי ענינו בדקדוק ע"פ התורה הועילו:
ט והנה בירושלמי (פ"ח דיומא ה' ה') מי שאחזו בולמס כו' מנין שמאכילין אותו דבילה וצמוקין של תרומה מן הדא ויתנו לו פלח דבילה ושני צמוקים ר' חונא אמר כ"ד עשרונות שאכל דוד ברעבון אכלם ר' יוחנן מטתי' כן ואכל מה דאשכח קדמוי וקרון עלי' החכמה תחי' בעלי', הרואה יראה משטחיית לשון הירושלמי דמילתי' דר"י נמי לתא דאיסורא הוי בי', כדמייתי שאר מילי בהאי ענינא, וכבר פירשו כן המפרשים, והק"ע כתב שאכל דברים שלא הופרש מהן תרומה, וכתב דהיינו עובדא דש"ס דילן, ולפנינו יתבאר, ובספר נ"י פי' כפשוטו שאכל תאנים שאינם שלו כמו שעשה ר"י בש"ס דילן שקפח את הרועה:
והנה במ"א כתבנו לדקדק מסוגיא דשבועות (י"ח.) הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב [אלא ממתין עד שימות האבר] דמפרש אביי משמש מת בעריות חייב, והכא אע"ג שאנוס הוא על הפרישה עכ"פ, מ"מ חייב על תוספת ההנאה שהי' לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה, ולפ"ז יש לדון בחולה שאמדוהו לכזית נבילה להחיותו, אלא שדי לו בנבילה כחושה, ואם אכל נבילה שמינה שהנאתה מרובה לאביי חייב ע"ז, ואולי גם רבא מודה לאיסורא דאיכא בתוספת הנאה, אלא דלא ס"ל לחיובא עלה, כיון דסוף סוף הי' מוכרח לעשות מעשה שיש בה חיוב [ולהכי דייק שם ממתניתין דמחייב פירש מיד ש"מ משמש מת בעריות פטור] אבל איסורא ודאי איכא בתוספת הנאה ודוק, ומעתה דברי ר"ה ברי' דר"י ודברי רב פפא מבוארים בפשוטם לדינא דרב הונא אשמעינן דסלת נקי' בדבש שהנאתה מעוטה מהנאת אלי' בדבש, מהני לבולמס, ורב פפא אשמעינן עוד דאפי' קמחא דשערי בדובשא מהני לי', ונ"מ בכל הני דאם יש כאן דבר שאיסורו שוה בלאו, והוא אלי' של נבילה בדבש או סולת נקי' [כגון מחטי כלאי כרם שהן בלאו] בדבש, כיון דסולת שהנאתה מועטת סגי לי', לר"ה מאכילין אותו הסולת בדבש ולא האלי', ור"פ אשמעינן דקמחא דשערי בדובשא נמי מהני לי', וא"כ אם יש כאן סולת של איסור, וקמחא דשערי של איסור, ושוין בגדר איסורין, מאכילין אותו קמחא דשערי, [ומ"מ אם הדבר שהנאתו מרובה קל באיסורו מהדבר שהנאתו מועטת, ודאי מאכילין אותו הקל, ואין משגיחין על תוספת הנאתו שהרי אמרו טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה, ולא דקדקו בפרט זה על ההנאה כלל ודוק]:
י ומעתה צריכין אנו לעמוד בעובדא דר' יוחנן שאכל מן התאנים המובחרים בטעמן, ובפשוטו נראה בכל הסוגיא דכל מיני מתיקה מועילין לזה, ובלי ספק הית' רפואתו באה גם משאר תאנים, וא"כ למה אכל הטובים ע"כ שלא הי' באכילתו נדנוד איסור כלל, שאלו הי' בהן איסור, לא הי' לו לאכול המוטעמים יותר כש"ל, וכבר כתבנו בשם המפרשים שהתאנה ההיא שאכל ר' יוחנן מפירותי' היתה של אחרים, ולא היו הבעלים שם, ולפ"ז ר' יוחנן בהיותו מסוכן והוצרך לכמה תאנים בלי ספק, הנה כבר נתבאר בדברינו, שהאוכל של אחרים לפקוח נפש חשוב כקנוי לו, ושנינו (מעשרו' פ"ב מ"ה) האומר לחבירו הא לך איסור זה ותן לי בו חמש תאנים לא יאכל עד שיעשר דברי ר"מ ר' יהודה אומר אוכל אחת אחת פטור, ואם צירף [אפי' רק שנים] חייב, שזהו מקח שקובע למעשר, והלכה כר"י, ומבואר שם עוד בירושלמי שאם הקונה עצמו ליקט אף לר"מ אחת אחת פטור, אף שפסק עמו בתחילה על יותר, וכן הוא מבואר בש"ס (ב"מ פ"ט:) עש"ה בכל הסוגיא: וא"כ התחכם ר' יוחנן [אף בהיותו מסוכן] שאם יצוה לזולתו להביא לו מפירות התאנה יביא לו ע"כ די צרכו בפעם אחד, והוה צירוף דחשיב מקח, וכבר כתבנו דהמסוכן יש לו קנין במה שאוכל, ויהא נקבע למעשרות, והי' נמשך דינו כמו שכתבנו לעיל שהי' צריך ליקח כל הראוי לו לפקוח נפשו, ויתרום ויעשר ויאכל אח"כ הכל [או באכילה פחות מכשיעור או יבטל התרו"מ בחולין] עכ"פ מידי איסורא לא הוה נפיק, ונהי דכל זה הותר לו, מ"מ הי' צריך אז לדקדק שלא ליטול התאנים המוטעמים יותר, דכיון דאכיל לי' ע"י דחק האיסור, אסור לו לרבות הנאתו כמשנ"ת, לכך התחכם ר' יוחנן לעשות בהיתר גמור, ורץ בעצמו אל התאנה לאכול שם כל צרכו אחת אחת, ונמצא שלא יקבעו למעשר כלל, וממילא הותר לו לאכול אף המובחרים, וזה אומרו ורצתי בעצמי למזרחה של תאנה, ששם תאנים יותר מוטעמים, ובאה רפואתו בשיעור היותר מספיק, ע"פ עשיתו בחכמת התורה שלא לאכול טבל או תרומה, כמשנ"ת וקרא על עצמו החכמה תחי' [בשיעור מעולה בתכלית] בעלי' ודוק היטיב בכ"ז: