שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן ו
סווואלק:
כבוד ידידי הרב המאה"ג החו"ב המפו' כו' כש"ת מוהר"ר יהודא ליב גינצבורג נ"י האב"ד דק"ק פיליפאווי:
א הנה מעכ"ת פלפל בדין אם מותר לקדש על יין צימוקי' שמבשלין הצמוקים וע"י זה מוציאין המשקה לאשורו, והביא דברי ס' החיים [איננו אתנו] שפסק לאסור מתרי ותלת טעמי, ראשונה יצא לדון דיין מבושל שהוזכר בכל מקום, היינו שמבשלין היין אחר שנעשה יין, אבל זה שמבשלין הצמוקים לא שמענו שנקרא בשם יין, ומעכ"ת הביא לדחות דבריו ממ"ש רש"י במנחות (פ"ו:) מעושן כשהענבים מרים מעשנין אותם או מבשלין, וזה אינו מוכרע כ"כ, דאפשר דרש"י לא כיון במ"ש או מבשלין לפרש מבושל דמתניתין, רק אורחא דמילתא אשמועינן במעושן דמתניתין, שלפעמים מבשלין הענבים] וכ"ת למה לי' לרש"י להשמיענו זה בכאן, הנה בלא"ה אין רש"י מוכרח עכ"פ לפרש מבושל דמתניתין על בישול הענבים שהרי בכ"מ קרוי יין מבושל כפשוטו שנתבשל אחר היותו יין:
ואם באמת כיון רש"י לפרש כן מבושל דמתניתין, יש לומר ששכל את ידיו לעורר כוונה נכונה, דבגמרא שם (פ"ז.)
איבעיא בפסולי יין אם הקדישן לנסכים אם לוקה משום מקדיש בעל מום למזבח, או דילמא אין בע"מ אלא בבהמה. וכה"ג בעי לעיל גבי סולת של מנחות וגבי שמן] ולכאורה יקשה אמאי לא בעי הש"ס בפשיטות במטיל מום ביין הקדוש לנסכים, מכל הני דמתניתין דפוסלין לנסכים, אם לוקה ע"ז כדין המטיל מום בקדשים [בכורות ל"ג:) (ובאמת יש לעיין טובא בהך בעיא אם בכל הפסולים שייך לדונן כמומים, הא במום פסלתו תורה משום דניכר בחסרונו עיי' בכורות (ל"ט) דבחסרון מבפנים מפסיל רק מטעם תמים יהי', ולא משום אזהרת המומין [וק"ק לענ"ד הא דדרשי בספרי גבי פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום, מה ת"ל תמימה אי ממום הלא נאמר אשר אין בה מום, אלא תמימה באדמימות, ודילמא אתא תמימה לפסול בה גם חסרון מבפנים, ואולי כוונת הספרי בהיפוך דכיון דכתיב תמים אי לתמימות ממום קאמר תו לא בריך אשר אין בה מום וצ"ע אכמ"ל] ובמנחות (ט'.) אמרינן דחסרון גבי מנחה כבעל מום דמי ע"ש, ושם (ו'.) אמרינן דבע"מ לא דמי לטריפה שמומה ניכר ומאיס, וזה ודאי דהמקדיש פלגס למזבח לא ילקה משום מקדיש בעל מום, אע"ג דפסול להקרבה (פרה פ"א) וא"כ בהני דאיבעי לן גבי פסולי מכחות ונסכים ב"ע אם יש לדמות כולם לבעלי מומים, ואם זה חשוב בכולם מומן כיכר, ובמנחות (שם ו') חשבינן גם ליוצא דופן מומו ניכר, ופרש"י משום דקלא אית לי' וא"כ כ"ש הני פסולין דנרגשין בריחא ובטעמא, ודוק היטיב בכ"ז] וכיון דהשס' מחשיב להני כמומין הא הוי מצי למבעי' נמי אי לקי עלייהו משום כל מום לא יהי' בו כדלקי עליו בבהמה: (ב) וביותר יקשה דעדיפא הוה לי' למבעי לענין הטלת מום מלענין לאו דמקדיש, ע"פ מה שיש לעמוד בסוגיא זו דנסיב מילתא דר' יוסי בר' יהודה יין שיש בו קמחים פסול, ועלה קבעי ר' יוחנן בעייתו, הקדישו מהו שילקה עליו משום בע"מ, והדבר יפלא לכאורה למה לא בעי אהנך פסולים דסתים ת"ק מעושן ומבושל וכו' הקדישן מהו שילקה עליהם, וגם יותר תימה דלעיל (פ"ח:) בעי רבא כה"ג בפסולי סולת למנחות וכן שם (פ"ו.) בעי רבה הכי בפסולי שמנים והיא גופה תקשי מ"ט איחר ר' יוחנן לקבוע בעייתו כאן, ולא בהנך פסולין ועיין תוס' שם פ"ה: ד"ה בעי, ונ"ל משום דר' יוסי זכר הילפותא דתמימים לכן קבע עלה ר' יוחנן בעייתו. אף שהיא אליבא דכ"ע כמ"ש הכ"מ פ"י ה"א שע"כ האמוראים שבאו אחריו באו כמו כן גם אשאר מילי אסולת שמן ועצים. אחיו יהושע העליר]:
והנלע"ד דבירורן של דברים כך הוא, דודאי לדידן בכל בע"מ בבהמה לקי על הקדישו בין מום קבוע ובין מום עובר [אפי' הנך דקדמו מומן להקדישן דשרוע וקלוט כתיב בפרשה (תמורה ז'.) ע"ש] הכי נמי בעי רבא ורבה בפסולי סולת ושמן [ועצים לרבי דבעי הרצאת גופי תמורה שם ע"ב ודוק היטיב] אבל ר' יוחנן ס"ל בירושלמי נזיר (פ"ה ה') דלא לקי מקדיש בע"מ קבוע משום דלא קדיש כלל, ואפי' בתמורה ס"ל דלא קדשה ללקות, ומשכחת לדידי המלקות במקדיש בע"מ עובר ע"ש [והא דקאמר התם דלאו דבע"מ עובר אינון מחוור, פי' דאתא מרבויא. עי' מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן במנין המצות בלאו דבע"מ עובר ודוק, ובכ"מ בירושלמי מייתי בהא פלוגתא אי לקי על לאו כזה ואכמ"ל] ולפ"ז לא מצי ר' יוחנן למבעי בכל הנך פסולי סולת ושמן וכן בשאר פסולי יין דמתניתין אי לקי מקדיש משום לאו דמקדיש בע"מ, דהא הני כולהו מומין קבועין הן [וההיא דעלה בה אבק [בחטי מנחה] פסולה עד שיניפנה, לא שייך לומר דאי אקדשי להוי כמקדיש בע"מ, דלא שייך בע"מ כה"ג דבר שאיני דבוק בו כלל, והאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי ודוק] ולא לקי לדידי' ולהכי קבע בעייתו על הא דריב"י ביין שיש בו קמחים, דאפשר להעבירו והוה כמום עובר [ומ"מ השתא איתי' ביין עצמו דלח הוא, ומום בו קרינן ודוק] אי שייך ללקות ע"ז כמו בבהמה. [ורבא ורבה אית להו (תמורה שם] דגם אבע"מ לקי לכך בעו בסולת ושמן] ומעתה יקשה יותר למה לי' לר' יוחנן למבעי בלאו דמקדיש דלא שייכה בעייתו אלא אליבא דריב"י, הוה לי' למבעי בלאו דהטלת מום, דנהי דבסולת לא שייך הטלת מום דהתלעה אינה בידי אדם. וכן בפסול שמן כולם נעשו בזיתים עיין ודוק, אבל איין הוה לו למבעי לכ"ע, אם בשלו אי לקי משום מטיל מום אלא דנלענ"ד דבעישון, היינו שהקדיש ענבים להוציא מהן יין לנסכים ועשן את הענבי', שמעתה נפסל יינן לנסכין, מ"מ לא שייך בזה להלקותו משום מטיל מום, כיון דעדיין לא הי' היין בעולם ודוק היטיב, וא"כ בעישון לא מצי למבעי הכי, ואולי לכך דקדק רש"י לפרש מבושל נמי כה"ג שבישל הענבים, דהשתא לא שייך בבישול זה [אפי' הקדיש הענבים תחילה לנסכים) משום עשיית מום, אבל אם היינו מפרשים מבושל היינו שבישל היין. הוה מצי למבעי אם בישל יין הקדוש לנסכים אם לוקה משום מטיל מום, לכך דקדק רש"י לפרש דמבושל דמתניתין שייך נמי בענבים שבשלן, ולהכי בעי רק אם הקדישו אם לוקה משום מקדיש בע"מ ודוק. אך אין להוציא מזה דקדוק לנ"ד דס"ס בכל דוכתא יין מבושל קרי ליין שבשלו, ולא לבישול הענבים, וא"כ בהכשירו של יין מבושל לקידוש ולד' כוסות הנשנה סתם מניין לנו להכשיר כשבישל הענבים, ואין מכאן הכרע:
ג
ולכאורה רציתי לדון ולדקדק דהפרש יש בין יין מבושל בישל הענבים להכשיר למצוה. לפי מה שכ הגר"א ז"ל ביו"ד (סי' רי"ז ס"ק כ"ב) דלדעת הרמב"ם הנודר מן היין מותר ביין מבושל ע"ש, ויש להקשות לכאורה מהא דתנן (נדרים ס"ג:) ר' יהודא אומר קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח לא נתכוין זה אלא עד ליל פסח עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין, פירש"י דודאי רוצה הוא לשתות ד' כוסות של יין בליל פסח שכל אדם שותין עכ"ל, ולדעת הרמב"ם יקשה הא אפשר לו לשתות ולצאת ידי חובת ד' כוסות ביין מבושל, ואטו נאמר שאם ידור הנאה ממין יין אחד עד הפסח נאסור לו רק עד לילי פסח מכח אומדנא זו, הלא לא ניתן להאמר כן כיון שיש לו לצאת י"ח בשאר יינות, הכי נמי לדעת הרמב"ם יקשה יצא י"ח במבושל, ובמאי אמדינן לי' שלא כיוון אלא עד לילי פסח:
אך הנלענ"ד דאדרבה מדקדוק לשון המשנה יהי' סיוע גדול לשיטה זו, דהנודר מיין סתם מותר במבושל, דלכאורה יש לעיין למה האריך לר' יהודה בלשונו קונם יין שאני טועם הל"ל קונם יין עלי עד שיהא הפסח, והאי שאני טועם למה לי, אבל בירורן של דברים לענ"ד דודאי למאי דמסקינן (נדרים נ"ב:) דבאומר קונם פירות מין פלוני שאני טועם אסיר בהן וביוצא מהן, א"כ באומר קונם יין שאני טועם אפי' בישל יין פשיטא שהוא אסור בו, דלא גרע היין אחר שבשלו מהיוצא ממנו שהוא אסור, כיון שאמר שאני טועם תדע דהא מבואר (נדרים נ"ב.) דבאומר יין שאני טועם, אפי' נפל לתבשיל אסור, אע"פ שנתבשל ודוק, ולפ"ז הענין מיושב לשיטה זו, דאלו אמר קונם יין עלי עד שיהא הפסח, הי' נדרו קיים עד שיעביר הפסח, כיון שאפשר לי לצאת במבושל, הלא יכול לבשל היין ולצאת בו, אבל המשנה נקטה הדין כשאמר שאני טועם, שמעתה א"א לו לצאת ידי ד כוסו' אף אם יבשל היין, להכי אמרינן שלא נתכוון אלא עד לילי הפסח, שלא לעבור מצות ד' כוסות, ואין לומר כיין שאסרינן לי' יין מבושל רק מטעם איסור יוצא מהן, א"כ הוא מותר ביין שנתבשל קודם נדרו, כמבואר בנדרים (נ"ב: ) ואפשר לי לצאת בזה ידי ד' כוסות, ומ"ט אמרינן אומדנא שלא נדר אלא עד לילי הפסח, הא ליתא, דאפשר יין כזה לא שכיח לי, ולאו על דא סמך בשעת הנדר, אבל אם הי' נודר בלא שאיני טועם, לא הוה שרינן לי' נדרי בלילי פסח, שהרי בידו לבשל יין זה שרוצה לצאת ידי ד' כוסות, לכך שנה התנא במשנתו באומר שאיני טועם ודוק:
ד ולפ"ז לכאורה יש להוכיח מזה נדון שלנו, דאם איתא דיין הנעשה מצמוקים יבשים מבושלים חשוב יין לצאת בו י"ח ד' כוסות, א"כ אכתי אמאי שרינן לי' כל יין, הא ראוי לו לצאת ידי ד' כוסות ביין כזה, שיבשל הענבים, דבהא לא שייך לאסור המשקה משום יוצא מהן, כיון דלא חל עליו שם יין האסור לי מכח נדרו [דהיינו שאינו מבושל] מעולם, ופשיטא שלשיטה זו דנודר מיין סתם אינו נאסר במבושל, שאפי' אמר שאני טועם מותר הוא במשקה היוצא מענבים שנתבשלו, ואמאי לא ליפוק בהאי י"ח פסח, אלא ע"כ דבאמת האי לאו חמרא הוא גם לצאת י"ח, ולהכי אמדינן שלא נתכוון אלא עד לילי הפסח שלא לבטל המצוה כמבואר:
ה ומ"מ אין להעמיד יסוד על שיטה זו, שהרי הפוסקים רובם ככולם הסכימו שהנודר מיין סתם אסור גם במבושל, וא"כ דקדוקינו שאיני טועם דנקט התנא ע"כ לאו דוקא, ולקושטא דמילתא יש לומר דגם הא לא שכיחא לי', למצוא ענבים לבשלם לצאת י"ח המצוה, ולהכי אמרינן שלא נתכוין אלא עד לילי הפסח, אבל מ"מ גם זה יין מקרי אף שנעשה ע"י בישול הענבים. ומ"מ יש לי בעניי ענין מסופק בזה מאוד, דמסתימת כל הפוסקים נראה דלדידן הנודר מן היין אסור ביין מבושל, אף בכה"ג שבישל הענבי', והדבר מוכרח שהרי לא הוציאה משנתינו נדרים נ"ג. מכלל הנאסר לכל נודר מן היין אלא יין תפוחים כו' אבל יין כזה משמע דאסור, ויש לעיין הא ביין מבושל מפרש הירושלמי (נדרים פ"ו ה"ד דאסור משום דשם אביו קרוי עליו, פי' שהרי קודם שנתבשל הי' יין, ואח"כ לא בטל שמו גם מתולדתו, פי' היין אחר שנתבשל שנולד ממנו, ולכך איכו מועיל מה שנקרא שם לווי, יין מבושל דבכה"ג בשאר מילי שרי, כגון הנודר מירקות מותר בירקות שדה (נדרים שם דהתם שם ירקות של אלו לא מאביהם [שנאסר עליו] בא, אלא מין אחר הם, אבל כאן שם האב [שנאסר עליו] נשאר בו עדיין, ולפ"ז ביין מבושל מתחלת ברייתו, כגון כה"ג שבשלו הענבים, לא שייך לומר שם אביו עליו, דמעולם לא הי' לו אב יין גמור בלא שם לווי, ואמאי הוא אסור בו, כיון דשם לווי אית לי' [יין מבושל, מתחלת ברייתו וצריך אני להתלמד בזה] עכ"פ כיון שדחינו יסוד שכתבנו לתמוך חילוק בין יין מבושל לבשלו הענבים. א"כ מנין לנו לחלק, דע"כ יין הוא קרוי, שאין לנו יוצא מן הענבי' שלא יהא שם משקה יין עליו, ונכלל הוא בכלל היתר יין מבושל גם לקדש עליו:
ו ומ"ש מע"כ בשם ס' הנ"ל עוד טעם לאסור יין זה לקדש עליו שהרי המ"א (סי' ר"ב ס"ק כ"ז) הביא בשם הרלב"ח דבעינן שריית הצמוקים במים ג' ימים להחשיב המשקה ליין. ואם איתא דבבישול מהני להחשיבו יין הי' די לנו בשריית מעל"ע, דהא כבוש מע"ל הוה כמבושל, דבר זה אמינא לדחות מכמה טעמים בעה"י, חדא דנהי דקי"ל כבוש מעל"ע כמבושל, פי ונאסר ע"י כבוש כמו שנאסר ע"י בישול, מ"מ מאן לימא לן דלא עדיף בישול למיהב טעמא יתירא מכבישת מעל"ע, אלא דבאמת אף בטעם קלוש כמו שפועל כבישת מעל"ע די לאסור, ולהכי קי"ל כבוש במעל"ע הוה כמבושל לאסור, אבל בישול אפשר דשקול ככבישת ג' ימים:
וביותר דיש לדון בפשוטו, הא בכ"מ קי"ל דבישול כמאכל בן דרוסאי, היינו שליש בישול, מקרי בישול לכל משפטי התורה, ונגד זה שקול כבישת מעל"ע, אבל בישול שלם חשוב ככבישת ג' ימים לפי ערך זה, שמעל"ע חשוב כשליש, וא"כ הצמוקין הללו שנותנים טעם במי שרייתן להחשיבן יין בג' ימים, הכי נמי יחשבו יין כשיתבשלו בישול שלם, ואין כאן סתירה כלל: (ז) ולא עוד אלא שבגוף היסוד אני מסתפק אי בעינן ג' ימים לעכב, דלענ"ד נראה לדון דגם כאן בכבישה מעל"ע סגי אי טעמינן בי' טעמא דחמרא, דהא (בפסחי' מ"ד:) אמרינן בפלוגתא דר"ע דריש משרת להיתר מצטרף לאיסור שאם שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב, ורבנן דרשי לי' לטעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב, והנה לרבנן יש לנו מכאן יסוד נאמן לדין כבוש שהוא כמבושל, ונפלאתי על הנוב"י (מ"ק ח' יו"ד סי' כ"ו) שהאריך לפלפל מנין לנו יסוד כבוש ונדחק מאוד ע"ש, והרי מפורש כאן שאם שרה ונתן טעם חשוב כעיקר ואין לחלק ולומר דשאני יין דעיקרו נעשה כך ע"י שריית ענבים [או צמוקים] במים, דזה אינו, דאין השרייה עושה היין כ"א הסחיטה ודוק, אבל מי שריית ענבים אין בהם כ"א דין כבוש וטעם כעיקר] והלא לדעת רוב הפוסקים מנזיר למדנו לטכ"ע בכל התורה כולה, והיינו דס"ל כרבנן דר"ע דאתא משרת לשרה ענבים במים, וא"כ מוכרע לנו דין כבוש בכל מקום: (ח)
ובאמת מיושב בזה יפה הא דר' יוחנן (חולין קי"א:) לא ס"ל כבוש כמבושל, דאיהו לטעמי' דדריש (פסחים מ"ג:) משרת להיתר מצטרף לאיסור, וא"כ אין לנו יסוד לדין כבוש, [ובזה מיושב ג"כ מה שהעיר הנוב"י שם שהרמב"ם לא הביא דין כבוש כמבושל לענין איסורים, הייני נמי לטעמי' דמוקים קרא דמשרת לשרה פתו ביין ויש בי ממשו של יין כזית בכא"פ (עיין בפ"ה מה' נזירות ה' ה' ובלח"מ שם), וא"כ לא מוכח דין כבוש], ואין להקשות דא"כ בפסחים שם דאמרינן דר"ע מוקים למשרת להיתר מצטרף לאיסור, דלא אצטריך לי' לטכ"ע משום דיליף מגע"נ, והא אכתי איצטריך להורות לנו דין כבוש, הא ליתא דאפשר ניחא לי' טפי לאוקמה להיתר מצטרף לאיסור מלאוקמה לחדש לנו דין כבוש, ועוד נקל ליישב זה בכמה אנפי ודוק [ובגוף המחלוק' יש לעיין מה נחלקו ביסוד זה אם כבוש כמבושל או לא, הלא חיך אוכל יטעם, אם יש בו טעם דבר שנכבש בו אסור, ואם אינו נ"ט שרי, ככל איסורין דטעים להו קפילא, אלא דהוא הדבר שכתבנו שהכבוש טעמו קלוש מבישול, וע"ז נחלקו אם בענין נתינת טעם כזה נאסר ודוק] באופן דלרבנן דדרשי משרת לשרה ענבים במים היינו מעל"ע, ומ"מ אמרו שאם יש בו טעם יין חייב, הרי מוכח דאיכא טעם יין אף בכבישת מעל"ע, הן אמת דבירושלמי נזיר (פ"ו ה"א) משמע דמשרת ענבים לאו תורת יין עליו, דהכי גרסינן התם, ר' עקיבא אימר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב אמר ר' חנניה והוא דשריי' בכזית יין ר' אימי בשם ר' יוחנן כוס מזוג משום משרה לוקין עליו [דהיינו תערובת יין במים] הדא דאת אמר בשלא התרו בו משום משרה אבל אם התרו בו משום משרה לא בדא [ועיין בפ"מ שדחק מאוד בפי' ומחק והוסיף ע"ש] ולענ"ד הדברים כפשוטם, דהא בש"ס דילן (נזיר ל"ז.) מסקינן דלר"ע לא בעי כזית מיין לחודי', ומיחייב אפי' אכזית מפת ומיין, דאהכי קאי משרת לחייבו ע"ש, והירושלמי דנקיט אליבא דר"ע והוא דשריי' בכזית, לא פליג אברייתא דמייתי בש"ס דילן, אלא דבכה"ג אם שרה פתו ביין, בהכי תליא, דאם התרו בו משום משרת לוקה אכזית מצורף מפת ומיין, אבל אם התרו בו משום לאו דיין, לא לקי אלא אי איכא כזית מיין לחודי', והכי קי"ל דבכל עבירה צריך להתרות משום הלאו המיוחד בה, כמבואר במ"ק (ב': ועיין תוס' שם ד"ה משום) והכי מתפרש הירושלמי, דלמאי דקאמר ר' יוחנן דכוס מזוג משום משרה לוקין עליו, שהוא לאו מיוחד בו, ומפרש הירושלמי מימרא דר' חנניא הדא דאת אמר דבעינן כזית יין מובלע בפת] בשלא התרו בו משו' משרה [אלא משו' לאי דיין להכי בעי כזית מיין], אבל אם התרו בו משום משרה לא בדא, דלא בעינן כזית מיין לחודי', אלא לקי אלאו דמשרה בכזית מפת ומיין ודוק ואמר עוד בירו' כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה אין לי אלא משרת ענבים כו' ת"ל משרת וכל משרת לרבות כל המשריות למשרה, משרת יין ביין מצטרפין [לכזית[ משרת ענבים בענבים מצטרפין [לכזית[ משרת ענבים ביין מהו שיצטרפו [לכזית[ כו' ע"ש, משמע דס"ל להירושלמי דמשר' ענבים לאו שם יין עלה אלא שם ענבים, אבל באמת הירושלמי כולו מתפרש לדרשת משרת להיתר מצטרף לאיסור, דלשיטה זו מתפרש משרת להיתר המצטרף לאיסור כשאיסור בעין כמו שרה פתו ביין, או יין מזוג דנקיט הירושלמי, ולפי זה קרי משרת ענבים כשצירף ענבים ודבר אחר לכזית, ולא מיירי כלל משרה ענבים במים ויש בהם טעם יין, אבל בש"ס דילן דדריש לי' לשרה ענבים במים, טעם יין קרינן בהו ודוק, ונהי דהתם טעמא בעלמא הוא ע"ד נתינת טעם בפחות מס', היינו לפי שהמים מרובין, ולא הקפידה שם תורה אלא על נתינת טעם, אבל מ"מ מדקרי לי' טעם יין מוכח דבכבישת מעל"ע איכא טעם יין:
ט ומה שהבין ס' הנ"ל מדברי הרלב"ח המובא במ"א הנ"ל דבעינן שריי' ג' ימים לא ידעתי מנ"ל הא, דלענ"ד דברי הרלב"ח יש להם ביאור אחר שהרי ז"ל שם, אם עושין יין מצמוקים שכותשין אותן ונותנין עליהם מים ותוסס שמקרי יין אע"פ שהצמוקים תוך המים אחר שנשתהו ג' ימים במים כו', אע"ג דגבי יין בעי המשכה לענין יי"נ מ"מ ביין צמוקים שדרך הוא להניח הצמוקין בחביות ושם נעשה יין גמור לא בעי המשכה עכ"ל, הנה מ"ש ג' ימים הוא ענין אחר, דקי"ל (סנהדרין ע'.) יין מגתו לא מקרי יין כלל לכמה דברים, ונתבאר שם דיין מגתו הוה כל זמן שהוא תוסס, וכמה תסיסתו שלשה ימים ע"ש, והן הן דברי הרלב"ח שכתב ונותנין עליהם מים ותוסס, ולתסיסתו הצריך משך שלשה ימים, דבפחות מכאן לא מקרי יין דהוה מגיתו, וס"ל דנהי בשאר יין גמור שהמשיך מהענבים, לענין יי"נ וה"ה לקידוש היום קי"ל דיין מגתו בכלל יין הוא, מ"מ כאן שלא המשיך אלא שאנו דנין דלא לבעי המשכה כיון שדרך הוא להחשיבו יין גמור בענין הזה, א"כ די לנו ליתן לו דין יין משעה שנעשה ונחשב אצלנו יין גמור, דהיינו אחר ג' ימים שכבר הי' תוסס, והלא לא לחנם הזכיר ותוסס [וס"ל דסגי בג' ימים עם משך התהוותו ליין דהיינו מתחלת השרי', כי לכמה פו' פועלת הכביש' מרגע ראשונ' מעט מעט ודוק] ומ"ש שנשתהו [הצמוקי'] ג' ימים במים, ולא כתב בפשוטו דנשתהא המשקה ג' ימים, היינו דאיהו עיקר רבותא אתא לאשמעינן, דבצמוקין לא בעינן המשכה, ואע"פ שלא הפריד הצמוקי' מן המשקה מקרי יין, לזה הצריך שעכ"פ יעברו שהייתם ג' ימים, שיהי' תוסס, ואח"כ יחשב יין, ולענ"ד הדבר ברור ואין לפני ס' הרלב"ח לעיין בו:
י באופן שלענ"ד גוף שהיית ג' ימים בשרי' זו אין לנו, רק בטעמא תלי' מלתא, וכל שקלטו המים טעם יין באיזה פנים שיהי' חשוב יין לקידוש ובפה"ג [אי עביד המשכה הוי יין לקידוש ובפה"ג מיד, ואי לא עביד המשכה צריך שלש' ימים] ומ"ש מעכ"ת בשם ס' הנ"ל לברך ע"ז שהכל משום דלא נטעי אדעתא דהכי, הנה כל הפוסקים הסכימו דיין צמוקים חשוב יין וכבר הביא הש"ך ביו"ד (סי' קכ"ג ס"ק כ"ג) דברי הרא"ש והטור דס"ל לברך על מי שריית צמוקים אחר סחיטתן בפה"ג, ומאן ספון לחלוק עליהם חליל' וחלילה, וסברא פשוטה יש לחלק דהכא עיקר עלוי הענבים הוא היין, ורחמנא אחשבי' לתרו"מ ולכל מילי ודו"ק ועיין פרמ"ג שם, ופוק חזי מאי עמא דבר, שבכל תפוצות ישראל מברכין על יין צמוקי' בפה"ג ומקדשין עליו, אך ראוי להשגיח שיעשוהו כמ"ש בתב"ש ושאר אחרונים, לא כחוש לגמרי דהוי רק בגדר נ"ט, כגון זה ודאי לא נכון לברך עליו בפה"ג:
יא ומה שפלפל מעכ"ת בקושית הנוב"י (מ"ק סי' ס"ט חא"ע) והקשה אותה גם הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשובתו (סי' פ"ט צ') במה שכתבו התוס' (יבמות ל"ז.) דהא דאמרינן חדשי הבחנה ג' חדשים, ולא בעינן גם ג' ימים דהא ספק הוא שמא לא נקלט הזרע עד ג' ימים, וא"כ עדיין יש ספק אם תלד לו' חדשים וג' ימים, שמא בן ט' לראשון הוא [שנקלט ליום שלישי] או שמא בן ז' לשני וילדה למקוטעין, ותירצו דמ"מ לא היה משתהא הכרת העובר אחר הנשואין בכדי שליש ימי' מן האחרון, ותמהו הגאונים ז"ל דזה יספיק לתקנת יחוס הולד, אבל איך היבמה מתיבמת אחר ג' חדשים, הא איכא למיחש שמא תמצא מעוברת, משום דלא נקלט הזרע עד ג' ימים, נמצא פגע באשת אח שלא במקום מצוה, והגאון מליסא תירץ דרוב הנקלטין נקלטין מיד, להכי לא חיישינן לה ביבמה, ותמה הגאון רע"א שהתוס' בנדה (ל"ח). כתבו דספק הוה אימתי נקלט הזרע, ומשמע דהוה ספק שקול, ומעכ"ת ביאר יפה דברי התוס' ע"פ יסודי של הגאון מליסא, אבל מ"מ אין לנו יסוד ע"ז דרוב הנקלטין הם ביומן, ומנין לנו לחדש רוב כי האי דלא איתמר בש"ס, גם התוס' דנדה סותר לזה כמבואר, וכן מתבאר מהתוס' נזיר (י"ג.) ד"ה והפילה שכתבו ס' קלוטה לס' גמור, אבל לענ"ד הדברים מיושבים בטוב טעם בעה"י, דבאמת חששו חז"ל להבחנה, וכן ביבמה דלמא מעוברת היא, משום דרוב נשים מתעברות ויולדות (יבמות קי"ט) ומ"מ הא איכא מיעוט שאין מתעברות כדקאמר הש"ס דרק רוב נשים מתעברות, [ופשיטא דגם זולת מיעוט מפילות איכא מיעוט דלא מתעברות כלל, וכדקא חזינן, וכמו שנכתוב לקמן דברי הנ"י בשם הרשב"א ז"ל] ומעתה נאמר דבאמת הנקלטים מיד והנקלטים לאחר מכן עד ג' ימים פלגא ופלגא נינהו, אלא דלפ"ז כיון שעברו ג' חדשים ממיתת הבעל, א"כ אזיל לי' פלגא דנקלטים מיד, נראה דבאמת מיעוט דאין מתעברות בלא"ה הוה לי' רובא נגד פלגא זו דנקלטין ביתר ימי הקליטה, דמיעוט שאין מתעברות לא הוה רק מיעוט לגבי כל הנקלטין, אבל כשעבר חשש זמן קליטה ראשונה, ונשאר רק ספק קליטה השני' הויא מיעוטא ודוק, וכיון דנשאר ממילא ספק עיבורה ביתר ימי הקליטה מיעוטא הא קי"ל למיעוטא לא חיישינן, וכ"כ בנ"י רפ"ב דיבמות במשנה דהיתה לה חמות, דמיעוט דאין מתעברות חשוב מיעוטא, אלא דלא מצטרף לחזקה לסתור הרוב, כיון דהוא מיעוט הסותר לרוב ע"ש, משא"כ השתא בדין שלפנינו דע"ז גופי' אנו דנין, אי אית לן רובה לעיבור, ודאי דמצטרף מיעוט דאין מתעברות להאי פלגא דנקלטים מיד, וזו שלא קלטה הוי לי' רובא לא לעיבור ודוק, ומ"מ יפה כתבו התוס' שאם תלד לט' חדשים וג' ימים יהא ספק אם בן ט' לראשון מקליטה לג', או בן ז' לשני, אע"ג דרובא דלא מיעברה מראשון [כיון דלא נשאר אלא ספק קליטה מאוחרת] מסייע דמשני הוא, נגד זה איכא רובא אחרינ' דרוב נשים לט' יולדין, וא"כ הוה רובא כנגד רובא, וישאר ספק, [כמבואר כ"ז בסוגיית הש"ס שם] ומה"ט שריא ליבם בתר ג' חדשים, כבכל התורה כולה דאזלינן בתר רובא [ואולי אף לר"מ ניחא אע"ג דחייש למיעיטא, מ"מ הא הכא איכא נמי מיעוט מפילות דאי נפל הוא שריא ליבם, אע"ג דלא מהני הביאה לקנותה בשעה שהיא מעוברת אפי' הפילה לבסוף, מ"מ לאו ביאת איסור היא כמ"ש התוס' ביבמות (ל"ה:) וסמוך מיעוט מפילות לרובא שכתבנו, הוה העיבור לאיסור מיעוטא דמיעוטא, דגם ר"מ לא חייש לי', ואולי בכה"ג גם בצרתה דהוה הביאה לעלמא באיסור יבמה לשוק ולא מהני ספק קליטה להיתירה דהא יש לחוש לנפל מ"מ לא גזר [דהא רוב הראשונים הסכימו דמדרבנן חייש ר"מ למיעוטא] דכיון דאיהי משתריא, לא אסרינן נמי הצרה להנשא אחר יבומה, אע"ג דלצרה לא מהני מיעוט נפלים ודוק היטיב], וכ"ז כשלא נתעבר' הוי חשש קליטה שני' מיעוטא דלא חיישינן לי', אבל בנדה דמיירי התוספ' שנתעברה וילדה, ודאי הוה ספק קליטה מיד או לאחר זמן ספק שקול, וראוי לחוש לו, ולענ"ד כ"ז ברור: