אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן ג

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן ג

שו"ת עמודי אור - סימן

וואלקאוויסק:

שלמא רכא, למסיק שמעתא בפלפולא טבא, ה"ה ידידי הרב החריף ושנון. כש"ת מוהר"ר יצחק משה הלוי ג"י בק"ק אמסטיסלאוי:

א אשר תמה על המ"א (רסי' קכ"ח) שכתב דלר' יהודה דדריש בני ישראל סומכין ולא נשים, הוה לאו הבא מכלל עשה בנשים ומטעם זה ניחא לי' לר' יהודה דנשיאת כפים לזר הוה עשה] והקשה מעלכ"ת דלפ"ז בת"ת נמי דממעטינן בניכם ולא בנותיכם דהוה איסורא דאורייתא לנשים, ולדעת המ"א, הא הרמב"ם פסק הלכתא כר' יהוד' וא"כ הוה לדידי' איסורא דאורייתא לאשה ללמוד תורה, וזו לא שמענו, אדרבה בכל מקום מוכח בהיפוך וזה דבר מביא, הנה באמת קושייתו זו חמורה היא, ומ"מ נתתי לב ליישב הדברים האלה בעה"י, והנה רש"י בר"ה (ל"ג.) מפרש טעמא דר' יהודה דאסר נשים בסמיכה וקאמר התם דלדידי' נשים לא תקעי בר"ה, היינו משום בל תוסיף, והקשה הט"א שם אי טעמא דמ"ד נשים מעכבין לתקוע ולסמוך הוא משום בל תוסיף, הא בחולין (פ"ד:) יליף ר' יוסי דכוי אין מכסין את דמו ביו"ט מק"ו מה מילה שודאה דוחה שבת אין ספיקה דוחה יו"ט כיסוי שאין ודאו דוחה שבת אינו דין שאין ספיקי דוחה יו"ט, א"ל תקיעת שופ' בגבולין תוכיח שאין ודאו דוחה שבת, וספיקו דוחה י"ט, ומפרש התם להא ספיקא דשופר ספק איש ספק אשה פי' טומטום, ואמ' שם ור' יוסי לטעמי' דאמר אשה ודאית נמי תקעה, ומייתי מהא דאמר נשים סומכות רשות, והשתא אי למ"ד אינם סומכות ותוקעות הייני משום ב"ת, מה ענין דחיית יו"ט לכאן, אלו דבריו ז"ל:

ולענ"ד דברי רש"י נכונים, תחיל' נאמר דודאי גם לשיטת רש"י דלר' יהודה איכא ב"ת בתקיעת נשים, מ"מ איסור תקיעת י"ט מצד מלאכה נמי אית בה מדרבנן, ולר' יוסי דס"ל דליכא בתקיעתה ב"ת ממילא שריא לתקוע משום מצוה, והרי התוס' ושארי פו' כתבו דהא דרשאין נשים לקיי' מ"ע שהז"ג וגם לברך עליהן, אד"ר יוסי סמכינן, דאיכא מצוה בעשייתן ע"ש בדבריהם באורך, ומבואר יפה בסוגיא דר"ה שם:

ומ"מ הדבר מבוא' דלשיטת רש"י גם לר' יהודה טומטום חייב לתקוע מספק, דספיקא דאורייתא לחומרא, ואין לדון בזה כלל לפוטרו מטעם ספק ב"ת, דאדרבה חיובא רמי' עלי' לעשות מספק וזה פשוט, אך הש"ס בחולין שם עביד דחיית הק"ו מצד איסור מלאכה (שבות דתקיעה] ושפי' קאמר, דבעית למילף שלא ידחה ספק כסוי שבות די"ט, ממילה, והרי תקיעת שופר לשיטת ר' יהודה תוכיח דבאשה יש גם ליתא דמלאכה, ומ"מ טומטום תוקע ביו"ט, ולא אמרינן כיון שאסרו חכמים תקיעה בי"ט כשאינו למצוה] א"כ לא יתקע טומטום מצד ספיקא דשבות דתקיעה, כמו דודאה לא דחי שבת, ומדתקע ש"מ דשבות במקום ספק כה"ג ניתן לדחות, והכא נמי, ידחה כסוי דכוי שבות דכסוי ודוק, ודחי הש"ס דר' יוסי לטעמי' דגבי טומטום לדידי' ליכא ספק דחיי' השבות כלל, דס"ל אשה ודאית נמי תקעה משום מצוה ולהכי תקע טומטום כחיובי', אבל בכסוי כוי, אם אינו חייב בכסוי הוה איסור השבות במקומו, ובכה"ג לא ניתן לדחות כדיליף ק"ו דידי' ממילה ודוק: (ב) באופן שיישבנו דבר רש"י ונוסיף לקח מדבריו ז"ל דס"ל כשיטת המ"א דלר' יהודה כיון דמעטי' קרא בהנהו דשייך בל תוסיף אמרינן דאהדר נמי מיעוטא דנשים לאיסור בל תוסיף, פי' שזהו ענין הלאו הבא מכלל עשה לר' יהוד' דהויא בכלל בל תוסיף. כיון דבהך מידי אשכחן איסורא בעשייתה שלא בחיוב [היינו ב"ת] מוקמינן נמי הכי האי מיעוטא דנשים [או זרים בנ"כ] וזה יסוד נכון לדעת רש"י בע"ה. ומתבאר מזה דשייך למדרש הכי לאוקמי מיעוטא דקרא לאיסורא] היכי דשייך בל תוסיף, אבל במצוה דלא שייך ב"ת א"כ אין לנו בה איסור על עשייתה שלא בחיוב, מוקמינן נמי מיעוטא דנשים לפטורא, ולא לאיסורא:

ובזה מיושב יפה תמיהת התוס' בעירובין (צ"ו, ד"ה מי כל) שהקשו לר' יהוד' מעובדא דהילני המלכ' בריש סוכ' שהית' יושבת עם בני' בסוכה, והא לר' יהודה איסורא איכא ע"ש שנדחקו בזה [ובט"א שם בר"ה תמה על תירוצם] ילפי מ"ש הדברי' נכוני', דלפענ"ד למאי דמסקינן בר"ה (כ"ח.) דשלא בזמנה ליכא בל תוסיף, א"כ לא אשכחן ענין בל תוסיף במצי סוכה כלל, שהרי כל שבעה מצותה להיות בה לגמרי, וכל המרבה לעשות עניניו בסוכה הרי זה משובח, ולאחר ימות החג ליכא ב"ת [משא"כ בתפילין כמ"ש התו' בעירובין (צ"ה. ד"ה אי קסבר) דאיכא ב"ת כשלובש שני זוגי תפילין, וכן בשופ' לדעת רש"י איכא ב"ת,] וא"כ בסוכה אף ר' יהודה מודה דמוקמינן מיעוטא דנשי' מהאזרח (סוכה ד"ח.) לפטורא ולא לאיסורא, ושפיר ישבה הילני בסוכה, ולפ"ז בברכת כהנים דאמרינן בר"ה (שם) דאיכא בל תוסיף, יפה עולים דברי המג"א לר' יהוד', דמוקמינן מיעוטא דזרים לאיסורא אליבא דר' יהודה, ומתוך דברינו נתיישבה יפה קושיית מעכ"ת, דבת"ת שאין בה ענין בל תוסיף כלל, ומשנה שלימה שנינו אלו דברים שאין להם שיעור כו' ות"ת כנגד כולם, [ובראי' אע"ג דחשיב לי' במשנ' שם בדברי' שאין לה' שיעו' למעל', וא"כ ליכא בל תוסיף, ומ"מ מבואר בסוגיא דעירובין שם דאיכא איסורא בנשים, היינו בפשוטו, דהתם איכא איסור הקרבת קרבן ראי' ביו"ט, ממילא מתוקם מיעוטא דנשים לאיסורא וז"ב ודוק] וכיון דבת"ת ליכא ב"ת, מוקמינן מיעוטה דבניכם ולא בנותיכם לפטורא ולא לאיסורא כמשנ"ת בס"ד:

ג ומ"מ יש לי בעניי קצת דקדוק בדברי המ"א דלפי דבריו סוגיא דכתובות בחזקת נשיאת כפים היינו לר' יהודה דלר' יוסי לא מהני כלל חזקת נשיאת כפים לכהונה. כיון דזר נמי רשאי לישא את כפיו, [ובאמת סוגיא דכתובות אינה מיישבת כלל, ומבואר בפשוט דנ"כ הוה חזקה עש"ה] וקשה הא דולין (קל"ג.) דאמר אביי דשקיל מתנות במעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשי' בכהנא, ופריך הש"ס וליפרוס ידי' פי' היה לי להחזיק עצמו בכהונ' ע"י נ"כ ומשני אנסי לי' רבנן כו', ומאי קושיא דלמא כר' ייסי ור"ש ס"ל, דליכא איסורא לזר לישא את כפיו, וא"כ לא מהני לי' נ"כ לאחזוקי נפשי' בכהנא כקבלת מתנות, [ואולי נדחוק קצת, כיון דמ"מ לא הורגלו זרים לנ"כ, הוה שפיר חזקה לכהונה אף לר' יוסי ור"ש, ואין זה מסתבר כלל, גם אין לתרץ דמ"מ איכא עכ"פ איסור ברכה לבטלה בזר הנושא את כפיו כמ"ש התוס' לר' יוסי, חדא דדעת רוב הפו' דאיסור ברכה לבטלה אינה אלא מדרבנן, וא"כ מאי פריך הש"ס בפשיטו' לפרוס ידיו, הא בסוגיא דכתובות מבואר דמקילתא לחמירתא לא מחזיקינן לכהונה, וא"כ טפי הוה ניחא לי' למשקל מתנות, דהוה חזקה במידי דאית בה עשה, משיחזיק עצמו בנ"כ דהוי רק איסור דרבנן, וביותר יש לדון הא התוס' בר"ה ובעירובין שם כתבו דמטעם דקי"ל כר' יוסי ננשים שלנו מקיימות מ"ע שהז"ג, וכתבו דמטעם זה יכולות ג"כ לברך, וא"כ לדברי המ"א דתלי נ"כ לזר ג"כ בדר' יוסי יש לעיין אמאי לא יותר לזר גם לברך ודוק]:

עוד יש לעיין בישובו של המ"א דסוגיא דכתובות לר' יהודה מדכר עשה בנ"כ לזר, משום דלדידי' מדריש קרא ללאו הבא מכלל עשה, והא ר' יהודה ס"ל (פסחים מ"ב.) בברייתא דהיכא דכתיב לאמר ברישא דפרשתא כל הפרשה כולה בל"ת [פי' אם יש בה לאו הבא מכלל עשה הוה ל"ת גמור כמ"ש התוס' שם] והא גם בפרשת כהנים כתב לאמר בראש הפרשה, וא"כ הוה לר' יהודה ל"ת ואמאי קרי לי' אליבי' עשה, וביותר דבאמת לא מסתבר כ"כ לחלק בין ל"ת שיש בה מיתה לשאר ל"ת, כיון דבדיני אדם זה וזה זדונן מלקות, וא"כ הא דדחי הש"ס בכתובות בבעיא אי מעלין מנשיאת כפים ליוחסין, תבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין, הנ"מ תרומה דאיכא איסור מיתה אבל נ"כ דאיסור עשה לא מעלינן, ואי נימא דהוה ל"ת גמור בנ"כ אין הסברא נותנת לחלק בזה כלל, כמו דמעלינן מתרומה ליוחסין, אע"ג דמסתעף מיני' כמה דברים שענינים כרת, דחמיר ממיתה בידי שמים ודוק, ואע"ג דנ"כ אפי' לשיטת ר' יהודה [דנימא דהוה לאו גמור כמ"ש] מ"מ הוה לאו שאין בו מעש', דדיבורא לא מקרי מעשה, אכתי הא ר' יהודה ס"ל (מכות ד':)

לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וצ"ע ודוק:

ד ובעיקר דברי המ"א ויסודו דמחלוקת ר' יהודה ור' יוסי בדרשא דקרא תליא כל כי האי גוונא דר' יהודא ממעט לאיסורא [ללאו הבא מכלל עשה] ור' יוסי ממעט מחיובא דהוי רשות (וזה שלא כשיטת התוס' ושאר מפרשים דס"ל דגם לר' יהודה לא הוי אלא איסורא דרבנן בסמיכה משום אקופי ידייהו דהוה כמו עבודה בקדשים, ובתקיעה משום שבות דמלאכת יו"ט בתקיעה ועיין בט"א סוף ר"ה] ויש לעיין בזה לענ"ד מסוגיא דזבחים (ל"ד.) דפליגי ר"י ור"ל במעלה אברי חי' למזבח ר"י אמר עובר בעשה, בהמה אין חי' לא [ולאו הבא מכלל עשה עשה] ור"ל אמר אינו עובר בולא כלום ההוא למצוה [בהמ' מצוה להקריב וחי' רשות רש"י] ומייתי עלה ברייתא דת"כ אלו נאמר קרבן לה' בהמה הייתי אומר חי' בכלל בהמה כו' תלמוד לומר בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא חי' יכול לא יביא ואם הביא כשר הא למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו הביא לי חטים והביא לו חטים ושעורים שאינו כמעביר על דבריו אלא כמוסיף על דבריו וכשר ת"ל בקר וצאן [תרי בקר וצאן כתיבי התם כו' רש"י] בקר וצאן אמרתי לך ולא חי' הא למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו אלת ביא לי אלא חטים והביא לו חטים ושעורים כו', הנה התבאר בסוגיא זו דמחד קרא דחיובא לא ממעטינן השאר אלא ממצוה, והיכא דשני קרא אמרינן דממעט לי' לשאר דבר לאיסורא, כד נסיב הש"ס דמבקר וצאן תנינא מוקמינן ליה לאסור הקרבת אברי חי', אבל מבקר וצאן קמא הוה אמרינן בהמה מצוה וחיה רשות, ולפ"ז איך אפשר לומר דמחד בני ישראל דסמיכה ושאר דכוותה ידרוש ר' יהודה [נשים דממעט להו קרא] לאיסורא, מנא לי' הא, וסתם ספרא ברייתא דת"כ ר' יהודה היא ומצריך מיעוטא תנינא לאיסורא, ואולי היה מקום לחזק בזה יסוד דברינו דהיכא דלא שייך בל תוסיף ר' יהודה נמי מודה דלא מוקמינן מיעוטא לאיסורא, ולכאורה בקרבנות אלו דקאי קרא בהו [הבאין בנדר ונדבה] לא שייך בל תוסיף ודוק, ולהכי בעי קרא תנינא לאיסורא, אבל מ"מ אין זה מעלה ארוכה כ"כ לדברי המ"א, דאכתי תקשי מסוגיא זו לענין נ"כ, דהא מסקינן הכא דהיכא דתני בי' קרא מוקמינן מיעוטא תנינא לאיסורא [בהנך דמיעט רחמנא] ולפ"ז בנ"כ דאמרינן (סוטה ל"ח) דאיכא ג' עשה בכהן שאינו עולה לדוכן ע"ש יהני עשה באמת יתירי נינהו, רק להחמיר על הענין כמבואר בש"ע סעיף ב' [ועיי' בביאורי הגר"א שם ויש בו ט"ס שצ"ל לג: והוא טעות דמוכח שהרי כתב בפ"ו דיבמות] ולפי סוגיא זו דזבחים אית לן לאוקמי לאיסורא לזרים כי היכי דממעטינן מבקר וצאן תנינא אברי חי' לאיסורא, והדבר צריך תלמוד לדעתי העני':

ה שוב הקשה מעל' על התוס' בקדושין (ל"ד. ד"ה מעקה) שכתבו בקושייתם תהא אשה רשאה לשרוף נותר ביו"ט, ותמה כת"ר הא נותר אינו נשרף אלא ביום, וא"כ הוה מ"ע שהז"ג, ונשים פטורות, לענ"ד הדברים מיושבים יפה, לבד מ"ש הט"א בחי' בפ"ב דחגיגה דמ"ע כה"ג נשים חייבות בה אע"ג דהוה זמ"ג עש"ה, אלא אפילו לדברי התוס' דלא ס"ל יסודו של הט"א כמבואר מדבריהם בכ"מ, מ"מ הא ודאי דע"י אשה מתקיימת מ"ע זו של שריפת נותר [ובמ"א הארכתי לבאר ע"י עכומ"ז וכה"ג אי מהני בחמץ ונותר ודומיהן שריפה לדון בה תורת קיום המצוה] וזה דבר פשוט, ולפ"ז נהי נמי דלא מיחייבה בעשה דשריפת נותר, מ"מ יכולה לשרוף לקיים המצוה, ושליחות של האיש המותיר קעבדה, תדע שהרי כל אדם מל בשבת ויו"ט אע"ג דהמצוה על אביו רמיא, מ"מ מהני השליחות להתיר גם לו מלאכת שבת ויו"ט [ואין לחלק ולומר דשאני מילה דאי לא מהלי' אבוה מיחייבי בי דינא לממהלי' נמצא דעשה זו מוטלת על הכל, לענ"ד אין לחלק כך, וכן מתבאר בפשיטות מדברי המ"א סי' תל"ב ס"ק ו', דכל המצות שוין בפרט זה למילה, שהמצוה מתקיימת ע"י העושה, ועיי' יד אפרים שם שרצה לחלק כן דשאני מילה מחמץ דבחמץ ליכא חיובא באחר, ויש לתמוה לענ"ד הא אמרי' (ב"ק צ"ט:) גבי חמץ הכל מצווין לבערו ע"ש], כיון שנדחו ע"פ דין מפני מצות מילה, והכא נמי דכוותה כיון שמתקיימת העשה על ידה שפיר דחיא הל"ת [ולא שייך לדון בזה מילתא דאיהו לא מבי עביד שלוחא נמי לא משוי כדאיתא בנזיר (י"ב.) ע"ש, וכאן נמי כיון שהאיש אינו רשאי לשרוף בי"ט דלגבי' הוי יו"ט עשה ול"ת, א"כ שליח נמי לא משוי זה אינו ענין לכאן כלל מכמה טעמים ואין:

להאריך:

ו עוד ראיתי פנים אחרים בעה"י ליישב קושיית כת"ר ולהציל התוס' מתמיהת הט"א שהקשה על התוס' דס"ל מילה הוי מ"ע שהז"ג לפי שאינה אלא ביום, דא"כ נותר נמי הוה ז"ג כיון דאינו נשרף אלא ביום, וכ"ת הכי נמי, א"כ ר' יהודה דס"ל (מכות ד':) דמותיר לא לקי [גם לדידי' דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו] משום דהוה ניתק לעשה, ואי נימא דנשים ליתנהו במ"ע דשריפת ניתר, א"כ הלאו כולל יותר מהעשה, דהא הלאו נוהג בנשים והעשה אינה בהם, וכה"ג לא הוה לאי הנל"ע כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות תמורה דלכך לא הוי מימר להנל"ע משום דהלאו כולל הכל, והעשה אינה בשותפי' וציבור, ומזה בנה יסוד חדש דעשה דאין קיומה אלא פעם אחת אע"ג דמיוחד עשייתה ביום לא מקרי הז"ג עש"ה. ולענ"ד אין מכאן הכרע, דהא בקדושין (ל"ד. ושם) אמרינן דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג משום דהוה מצה והקהל שני כתובים הבכ"א ואין מלמדין, פי' אין ללמוד מכאן לשאר מ"ע, [ועי' רש"י זבחים נ"ז. ד"ה אין מלמדין, דהוה כמו מיעוטא שלא ללמוד ויש בזה אריכות דברים אכ"מ, ואין זה שייך לדברינו ודוק] ובפ"ק דב"ק נפקא לן דנשים מוזהרות בל"ת כאנשים דכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם וכו' ע"ש, ונחזי אנן הא לאו הניתק לעשה קולא הוא, לנתק הלאו גם אחר שעבר, וכי יעלה על הדעת לומר [זולת הלימוד חיוב עשה בנשים] שנתרבו הנשים להשוותן לאנשים לכל ל"ת שבתורה, ומה שהוא באנשים נל"ע, בדידהו יהא לאו גמור, ויהיו חמורים מאנשים, דאע"ג דלפי יסוד זה דבכה"ג שאין העשה כוללת את הכל, לא הוה ניתוק לענין מלקות, מ"מ בפשוטו כל ל"ת שיש לה תיקון קיל משאין לה תיקון, וא"כ ס"ס יהי' חומר בנשים מבאנשים, זה ודאי לא ניתן להאמר, דלא גלי רחמנא אלא להשוותן לאנשים בל"ת, ולא להחמיר בהן, ופשיטא שלימוד זה מכריחנו דהעשה לנתק הלאו נמי שייכא בהו, ומעתה אין סתירה מהא דקי"ל מ"ע שהז"ג נשים פטורות, וכאן ישנם בשריפת נותר, דאינו אלא ביום, ומיקרי הז"ג לדעת התוס', הא עיקר פטורן ממ"ע שהז"ג, הוא משום דשני כתובין הבכ"א אין מלמדין, וכאן אין אנו צריכים ללמוד בהם חיוב מצד מ"ע, אדרבה לא הגענו לחייב בהן הל"ת בחומר מבאנשים, וממילא ישנם במ"ע זו המנתקת הל"ת, ואין לנו לחייבם יותר, ואיך הכריח הט"א מכאן לענין מילה ודכוותה דהם עשה לחוד, וצריכי' אנו ללמוד בהם חיוב להטיל עליהם העשה, שפיר כתבו התוס', דכל שקבעה התורה זמן לעשיית' מקרי זמ"ג, ואין לנו לימוד לחייבם כנלע"נד נכון בעה"י:

ומעתה גם קושיית כ"ת מיושבת יפה, דבאמת עשה דשריפת נותר ישנה גם בנשים כמו שנתבאר:

ז ומה שתמה על הגאון בעל משכנות יעקב ז"ל בספרי (חא"ע סי"ב) שהביא ראי' מהא דרבא אכשרי' לרב מרי בר רחל (יבמות מ"ה:) משמע דעכו"מ הבא על בת ישראל הולד פגום נמי לא הוה, דהא בקדושין (ע"ו:) אמרינן דלא מוקמינן פסולין [והיינו ע"כ אפי' פסולים לכהונה לחוד כדמוכח התם] ותמה מע"כ הא התם אמרינן דבירושלים הוא דלא מוקמינן משמע דבשאר דוכתי מיקמי, לענ"ד כוונתו ז"ל ברורה דהתם חשיב נמי גבאי צדקה שאין בודקין אחרי התמנותם, וזה שייך בכל מקום כמבואר בסוגיא שם, והלא רש"י ביבמות שם פי' ומני' בפורסי דבבל היינו גבאי ע"ש:

ח ואשר העיר כת"ר עוד סתירה בדברי הגאון ז"ל דבסי' ז' שם כתב בפשיטות גבי אסתר דהולד פגום מיהא הוה, העירני כת"ר בזה בדבר ספק עצום בשיטת הפוסקים דפגום נמי לא הוי, הנה הרבה טעמים נאמרו בזה לסתור הק"ו [מאלמנה לכה"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום לכהונה זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום לכהונה]. הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשובתי (סי' צ"א.) כתב דלגבי עכומ"ז ודאי הק"ו אסמכתא בעלמא הוא דהא התוס' בספ"ק דיבמות כתבו דביאת עכומ"ז בישראלית ביאת היתר היא מה"ת, וא"כ ליכא למילף פסול בנה מאלמנה לכה"ג שהיא בלאו [וביותר אף להסוברים דביאת עכומ"ז בישראלית אית בה איסור מדאורייתא, ואפילו בשבעה אומות ללישנא דבגיותן אית להו חתנות (יבמות ע"ו.) מ"מ איכא למיפרך מה לאלמנה לכה"ג שכן שניהם מוזהרין, הוא מוזהר עלי' והיא מוזהרת עליו, משא"כ עכומ"ז הבא על בת ישראל שאין האיסור אלא עלי', אבל הוא ודאי אינו מוזהר, והא בפירכא כי הך סתרה המשנה ק"ו בכריתות (ט"ז.) ע"ש היטיב ודוק] ואולם כ"ז שייך בפנוי', אבל בא"א, איסור מיתה איכא מדאורייתא וגם הוא מוזהר ע"ז] הרי קם הק"ו ללימוד גמור, ומנין לנו להקל:

וגם לקצת המפרשים ז"ל שכתבו [והיא קושיית התוספ' יבמות ע"ז:] פרכא על הק"ו, מגר עמוני שבא על בת ישראל שאיסורו שוה בכל, ומ"מ בתו כשירה לכהונה כדיליף הש"ס ביבמות (ע"ז.) עדיין יש לעיין שנדון הק"ו בדרך זה, שלא לתפוס חומר דשוה בכל, [דאיכא דלא ס"ל זה לחומר כלל] אלא נאמר מה אלמנה לכה"ג שאין אסורה אלא בישראל, בנה פגום פגום לכהונה, עכומ"ז הבא על אשת איש, שאיסורו נוהג גם בבני נח, אינו דין שבנה פגום לכהונה, וזה חשוב חומר, כמבואר בסוגיא דחולין (צ"ג.) דנקיט חומרא דג"ה שכן איסורו נוהג בבני נח ע"ש, ולפ"ז ליכא פרכא מעמוני כלל ודוק, וא"כ לכאור' בעכומ"ז הבא על אשת איש הדעת מכרעת דלכ"ע הבן או הבת פגומים לכהונה ולא מצאתי עדיין מי שהעיר בזה ובהנחתינו זו גם דברי הגאון המחבר משכנות יעקב מיושבים דהתם בא"א קאי:

הכ"ר ידידו דו"ש וש"ת כל הימים העלוב יחיאל העליר בלא"א מוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה