שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - הקדמה
הקדמת המחבר:
נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי (תהלים קי"ט):
א דהמע"ה דבר בשבח תורתינו המאשרת דרכינו, ואמר שני תוארים במהללה כי תופיע כנר וכאור, כי אמרו חז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה' א') כי ה' יהי' בכסלך אפילו דברים שאת כסיל בהן [שלא קבל שמועה ברורה] ושמר רגלך מלכד ר' דוסא אמר מן ההורייה, להיות דרכי ההוראה עמוקים, ונקל לשגות בהן לקרב סברות אשר לא לאחדים המה, כדרך הנופל ברשת ברגליו שנדמה לו תחלה כי ישרה דרכו, והפח טמון ומכוסה מנגד עיניו, כן האדם הנגש להוראה לפלס חוק ומשפט בדרכי התורה, מבלי דעת יתכן לו להלכד, לולא ה' עזר לו ושמר רגלו מלכד בהורייה, ואמרו חז"ל ריש פסחים שאור הנר יפה לבדיקה בדברים הדקים בחורין ובסדקין יותר מאור היום, אם היות אור החמה בעצם נבחר מאור הנר, אבל לענין הבדיקה והחפוש אור הנר יפה, וזה אומרו נר לרגלי [בדרכי ההורייה] דבריך לבדוק יפה ולחפוש לבלי תלכד רגלי, ואור לנתיבתי כי גם מעלת האור מיוחס לתוה"ק, כמו שאחז"ל (סוטה כ"א) כי נר מצוה ותורה אור תלה הכתוב המצוה בנר והתורה באור לומר לך מה נר אינה מגינה כו', ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין עולם אף תורה מגינה לעולם, ואמרו שם תורה בעידנא דעסק בה מגנא מן היסורין ומצלא מן החטא, ובזה בארנו מה שאמר ר' ישמעאל (שבת י"ב:) אני אקרא [לאור הנר בשבת] ולא אטה קרא והיטה אמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר, ולכאורה תמוה שהרי כמה דברים תקנו וגזרו חז"ל גדרים ומשמרת לתורה דלא ליפגע באיסור דאורייתא, חס לומר שלא חש ר' ישמעאל על גדריהם, לומר זכיתי לבי לא יאונה לי כל עון, אולם הענין כי בדבר זה הוקשה לו כיון שהורונו חז"ל בדרשתם שהתורה בעידנא דעסיק בה מצלא מן החטא, א"כ איך יתכן שבשעה שקורא בתורה ועוסק בה יבא לידי חטא להטות נר בשבת, ושפט כי אולי לא נאמר זה רק באותן שקוראין דברים של רשות, או שיש דופי בתורתן שלומדים לקנטר ח"ו, אבל אני אקרא ולא אטה, ומ"מ לפי שלא הוציאו חז"ל שום אדם מכלל גזירתן וגזרו על הכל לא יקרא לאור הנר, עמד טעמם ואירע לאותו צדיק המכשול, וע"ז התפעל ואמר כמה גדולים דברי חכמים, שהקב"ה מקיים גזירתם, להסיר גם הצלת תורתו מהעובר על דבריהם, [ומצינו לרבי ישמעאל עוד כלשון הזה להלל דברי חכמים, בכענין הזה שכל עדות חז"ל יתאמתו, (חגיגה כ'.) אמר כמה גדולים דברי חכמים כו' ע"ש]: (ב) בשום לב האדם מצבו בעולמו, איש איש ממלאכתו כי רגעים ספורות למו, והוא מסובך בתהלוכות עניניו, בהתבוננו ושומו אחריתו נוכח פניו, כי בספר השמים מעלליו במספר שניו, וביותר הנכנס לזירא לדון ולהורות, טמן רשתו בהכשלו בחוקים ובתורות, לא ידע ואשם בצללו מים אדירים בעינים סגורות, ומה יענה כי יפקוד קורא הדורות, תוצאות רוח פיו ותולדות המעשים לפניו ספורות, וכי ירהב עוד לחרוט על ספר למשמרת, את אשר הרה וילד ברוח תרדמה והאמת נעדרת, הלא יזכור כי המשגה בצוק העתים גוברת, כי לא כימים הראשונים ימי דור האחרון, הראשונים קבלו התורה פה אל פה אור נגה להם לזכרון, ומעין מבית ה' יצא והשקה צמאי לדבר ה' קוראי בגרון, כיום לפני נוצרה עמדה חבצלת השרון, כמאחז"ל (ירושלמי סנהדרין פ"י) בעלי אסופות שנאמרים באסיפה [בקבוץ חכמים] ארשב"ל אם יאמר לי אדם שיש דברי הימים בבבל הרי אני הולך ומביאו משם כו', ניתנו מרועה אחד אמר הקב"ה אם שמעת דבר מפי קטן ישראל והנייך [כדדריש לעיל שם בשעה שדברי תורה יוצאין מפי בעליהן כתיקנן הן עריבים לשומעיהן כו'] לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן כו' אלא כשומעו מפי הגבורה ניתנו מרועה אחד ואין אחד אלא הקב"ה, ובארנו בס"ד לשון התורה (דברים ה') ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים כו' ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחרב, לא את אבותינו כו' כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים, פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש, אנכי עמד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כו', ויש להתבונן כי תחלה אמר ולמדתם ושמרתם לא שיתף עצמו עמהם, ואח"כ אמר ה"א כרת עמנו ברית כלל גם עצמו עמם, ושוב אמר פנים בפנים דבר ה' עמכם שלל עצמו, גם מה יוסיף חזוק הענין ואושרו מה שאמר אנכי עמד בין ה' כו', אמנם יתבאר כי מרע"ה העריך מוסר נעים לעם ה' איך מסוגל להם למוד התורה וקיומה יותר ממנו, ידוע אשר במעמד הר סיני קבלו ישראל שרש התורה כולה ויסודה, כי הכל נכלל בעשרת הדברות, וכמו שהאריכו חז"ל במדרשים, ואמרו חז"ל (הוריות י"ב.) אמר להו רב משרשיא לבני' כי בעיתו מיעל ומיגמר קמי רבייכו גרסו כו', וכי יתביתו קמי' חזו לפומי' דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך, ובעירובין (י"ג:) אמר רבי האי דמחדדנא מחבריא דחזיתא לרבי מאיר מאחורי' ואלו חזיתי' מקמי' הוה מחדדנא טפי דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך, (ועי' ירושלמי פ"ה דביצה) כי הוא מסגולת התורה שהיא נקנית יותר אם התלמיד רואה פני הרב בעת שמעו ממנו דברי תורה, והנה ישראל כולם בעת מעמד הר סיני זכו לראות שכינת כבודו ית' בהביעו להם דברות קדשו מלהבות אש, אולם לא כן משה עבדו, כי עמד כתורגמן בינו ית' ובין ישראל (ברכות מ"ה) ולפי הדין הי' משה [בתרגמו לישראל דבר ה'] עומד פניו כלפי העם, וכמו שאמרו (סוטה מ') אמר ר' יצחק לעולם תהא אימת צבור עליך שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה, נמצא שבשעת מעמד הנבחר אשר לא הי' כיום ההוא לפניו ולאחריו, למדו ישראל מפי הגבורה פנים בפנים, ומשה פניו כלפי העם, ואם כן נקל להסביר לישראל כי להם יותר מיוחס לימוד וקיום התורה ועמקי ענינה יותר ממשה, כה הביע להם רועה נאמן בענות צדקתו, שמע ישראל את החקים כו' ולמדתם אותם (כלומר ראוים אתם לזה יותר] ושמרתם לעשותם כי הלמוד המאושר מביא לידי מעשה, וביאר להם כי לא שלל חלילה את עצמו מברית קיום התורה וחוקיה כי ה' אלקינו כרת עמנו ברית בחרב, כולנו באנו בבריתו ית' בקבלת התורה, לא את אבותינו כו' כי אתנו אנחנו אלה פה כו' אולם מה שאמרתי כי הלמוד יותר מיוחד לכם הוא כי פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש זכיתם לראות מוריכם, אבל אנכי עמד בין ה' וביניכם בעת ההיא [הנבחרת] להגיד לכם את דבר ה' בתור תורגמן, ולא הייתי פנים בפנים עם השכינה בדברו ית' אתנו: (ג) ומה יעשו עתה עניי הצאן עדר הנפוץ על כנפי ארץ, וירבה בחיל וחומת תוה"ק פרץ על פני פרץ, תתיפח תושיה תפרש כפיה, כי עלו שמים בחירי מחזיקיה, והועד שמם יתפלצון עמודיה, ושאריתם באו בנבכי ים גלים הומים לשמיד מעזניה, בת מלכו של עולם תחיל תזעק בחבליה, תזכור עת דודים אהבת כלולותיה, ניתנה לעם עולם בחן ואהבה ענדו קישוריה, בכל הארץ יצא לה שם עולם הנצה אשכלות (סוף סוטה) באיביה, ועתה דורשיה מעטו שחו ויצערו שכילים בניה, סוררים הצמיחו פרי כחש הזילוה ילדיה, ותבכה ולא תאכל מרורת פתניה, זעקת שבר תעורר באזני שרידיה, כמו שאמרו באבות (פ"ו) אריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חרב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה כו', בארנו הענין ע"פ אגדה דב"ב (ע"ד.) אמר לי' תא אחוי לך הר סיני אזלי כו') שמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי כי אתאי לקמיה דרבנן אמרו לי כו', הי' לך לומר מופר לך, על אגדה זו עמדו רועי ישראל הקיפוה חבילות תשובות, התוס' שם דקדקו אמאי לא הפר הקב"ה בעצמו דאשכחן הכי בשבועות דור המדבר, התוי"ט בנדרים דקדק הא קי"ל (נדרים ע"ז:) דחכם צריך לומר מותר לך בהתרת נדר, ואם אמר בלשון בעל מופר לך לא הותר הנדר, ואם כן מה הלשון מי מפר לי, וכן מה שאמרו חכמים לרבב"ח הי' לומר מופר לך, המל"מ (פ"י מה' נדרים) הקשה הא קי"ל המודר הנאה מבני העיר אינו נשאל לזקן שבאותה העיר, וא"כ איך הי' רבב"ח שהוא נוגע בדבר יכול להתיר, וכ"ז יבא לכלל יישוב בס"ד בהצעתינו שהתורה נמשלה לבתו של הקב"ה, וניתנה לנו כמשאחז"ל (ש"ר פ' ל"ג) למלך שהיתה לו בת יחידה בא אחד כו' ונטלה כו', א"ל בתי שנתתי לך יחידית היא לפרוש ממנה איני יכול לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך כו', כך אמר הקדוש ב"ה לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי [בהמ"ד] שאדור בתוכו כו', ועד"ז דרשו חז"ל (סנהדרין נ"ט.) תורה צוה לנו משה מורשה, א"ת מורשה אלא מאורשה, וכתבו ח"א כי לאדם שלם בתוי"ח נקרא התורה בחי' נשואה, כביכול שיצתה מרשות אבי' לגמרי, ולחכמים הבלתי שלמים היא בחי' ארוסה, שעדיין רשות אביה עלי', וקי"ל בעל מפר נדרי אשתו, אבל ארוסה אביה והארוס מפירין נדריה, וידוע כי התורה היא הגוזרת כל הבאות עלינו על פי משפטי' אנו נדונין, הדברים ארוכים באגדות חז"ל וחכמי תעודה, ובזה תתבאר האגדה דב"ב, כי שמע בת קול יוצאת מהר חורב מקור התורה ונתינתה לנו, שאומרת אוי לי שנשבעתי לייסר את ישראל ככל הבאות עליהם, ועכשיו שנשבעתי מי [ביניהם ת"ח גמור בעלה דאורייתא] מפר לי, כהפרת הבעל נדרי ושבועות אשתו, וע"ז הקפידו החכמים שלא אמר רבב"ח מופר ליך, אולי הי' הוא בחי' בעל, ואפילו הי' בחי' ארוס, אולי הי' עת רצון גם לפניו ית' וארוסה אביה ובעלה מפירין נדרי', והנה מה שאמר משה לכלל ישראל מורשה, וכדחז"ל מאורשה היינו לפי שבמדבר היו עדיין בחי' אירוסין (עי' יומא נ"ד.) וכן לאחר חורבן בית ראשון חזרו לחיבה ראשונה, ולכך אין בכחינו להפר נדרי התורה, והיא עלובה אתנו ככלה, לכן אוי אוי לנו, ועל כוונה זו אמר ריב"ל שבכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת [הוא ממש הבת קול וענינו ששמע רבב"ח מהר חורב] ואומרת אוי להם לבריות שנדונים כפי משפטי התורה ואין מפר לה, הסיבה היא מעלבונה של תורה, שהיא עלובה אתנו ככלה ואין ת"ח שלמים שיוכלו להפר: (ד) ובדור החשוך הזה אשר ירדנו פלאים, לנו להתאונן על כבוד התורה נהגה נכאים, מכחשי דבריה הרימו יד והנם מתגאים, תורת ה' למרמס תשכב בין לבאים, יפיצו מהתלות תעלולים ימשלו על הרמים והנשאים, וקווי ה' יחליפו כח כי הנה ימים באים, נקומה נא לתמוך סוכתינו הנופלת, מארץ תדבר על אדמת עפר זוחלת, חנוני נא ילדי אמת הנני אמכם בדמים מתגוללת, חבול חבלוני ילדי פשע הדפוני ואשת כסילות מושלת, תשב על מרומי קרת, כי נחלו פתאים אולת, עתקו גם נבנו עושי רשעה אשר בם נפשי בוחלת, אנושים מכותי הלא למחבש צדקתכם הנני מיחלת, טעמו והטעימו אמרי כי נעמו לנפש עומלת, בל יאמרו לי זדים הנך עקרה ומשכלת, יראו כי עוד לי בני חן משכילים על דבר אמת, יחד נגילה בעת יחננו הצור כי זאת החותמת, תרנין לב תמימי דעת ואת העוברים היא חוסמת כמאחז"ל (ש"ר פ' מ"ז) שהתורה שבע"פ היא כחותם בידינו להעיד בנו ביום חבוש ה' את שבר עמו, ודרשו ע"ז אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, כי אילו הי' הכל בכתב היו עו"ג מהפכין ענינם ומי הי' מעיד בישראל, [ולזה כיונו חז"ל (עירובין כ"א:) וא"ת מפני מה לא נכתבו (דברי תורה שבעל פה] עשות ספרים הרבה אין קץ, ר"ל קץ הגאולה לא הי' דרך להגלות וכאמור] ובגיטין (ס':) אמרינן אמר רבי אלעזר תורה רוב בכתב ומיעוט ע"פ שנאמר אכתוב להם רובי תורתי כו', ורבי יוחנן אמר רוב ע"פ ומיעוט בכתב כו', עי' פרש"י ועי' רש"א בח"א שנדחק בזה והניח בצ"ע, ולענד"נ לפרש דהיינו פלוגתייהו דר"א ס"ל דכל הנלמד בשלשה עשר מדות מן המקראות שבתורה מקרי בכתב, וע"פ נקרא רק הל"מ שאין לו לימוד בתורה [והכי מבואר בירושלמי שיטת ר"א (פאה פ"ב ה' ד') ר' זירא בשם ר' אלעזר אכתוב להם רובי תורתי וכי [רובה] של תורה נכתבה אלא מרובין הן הדברים הנדרשים מן הכתב מן הדברים הנדרשים מן הפה עכ"ה, מבואר כפרש"י ולא כהרש"א ורבי יוחנן ס"ל דכל הנלמד בשלשה עשר מדות [כיון שאינו פשטי' דקרא] נקרא ע"פ [ולכך הוה לדידי' רוב ע"פ] ויסוד מחלוקותן אשכחן בקדושין (מ"ט:) ע"מ שאני שונה חזקיה אמר הלכות (הל"מ רש"י) ורבי יוחנן אמר תורה מיתיבי איזו היא משנה ר"מ אמר הלכות רבי יהודה אומר מדרש [ספרא וספרי שהן הלכות של מדרשי המקראות, רש"י] מאי תורה דקאמר רבי יוחנן מדרש תורה עכ"ה, הנה מבואר דרבי יוחנן לטעמיה דכל הנלמד ממדרשי המקראות בכלל משנה הוא [לשון שני' לתורה שבכתב כמ"ש המפרשים] ורבי אלעזר כחזקיה ס"ל, דזה לא מקרי משנה כיון שיש לו למוד מקרא [וכמו דס"ל לר"מ דהל"מ לחוד מקרי משנה] והרי הוא לדעתו בכלל מקרא, ויסוד נאמן עוד לדברינו מההיא דברכות (י"א:) דאמר רבי אלעזר למקרא ולמדרש [הוא קרוב למקרא כגון מכילתא וספרא שהן מדרשי המקראות, רש"י] צריך לברך [ברכות התורה] למשנה אין צריך לברך, הרי מבואר דלר"א משנה חלוקה ממדרשי המקראות כגון מכילתא כו', ורבי יוחנן ס"ל התם דמכילתא וספרא ואינך שוין למשנה כטעמי' וכשיטתי' כמש"ל, והדבר מבואר כמ"ש בעה"י דלר"א המדרש בכלל מקרא, משום דקרוב למקרא הוא כפרש"י, ולכך לדידי' הוה תורה רוב בכתב כמו שנתבאר בס"ד: (ה) ובפתח ספרי הנני נותן הודאה לצורי וקוני, קצר מדעי ואין מלה בלשוני, להודות לו ית' על אחת מני אלף אשר חנני, ומבא בשערי צלמות מנעני, וישם חלקי בין תופסי התורה, כסאות למשפט הושיבני, ומנעורי הורי היקרים לתורה ותעודה קרבוני, ובישרם ותומם באהבה עזה לכל לומדי תורה לאושר הנרצה גדלוני, אשר לשמם ולזכרם ככל הטוב אשר גמלוני, קראתי ספרי עמודי אור ר"ת אהרן ורבקה זללה"ה מקאיידנאוו יליצו טוב בעדני, ואחרי ההודאה לשעבר הנני צועק לעתיד לבא לפני שער השמים, יתנני ה' לחן בעיני חכמי תעודה לשום על ספרי עינים, ואם משגה תמצא בו יגלו לי אזנים, למען ארים מכשול ואודה על טעותי כל הימים אשר יגזור ה' בחיים, ואומר לא ידעתי לצלול כי גאו המים, וזה כל פרי הסר חטאתי בסקלי המסילה בל ינגפו רגלים, והמה כחסדם אשר יפעלו להעירינו ישוב להם כגמולם הטוב בכפלים, ואני בעניי אחזיק להם טובה מלא חפניים, אחוי קמי רבנן ותלמידיהון קידה על אפים, נזכה להעמיד הלכה ברורה בצאת דבר ה' מירושלים:
והנני מודיע בשער בת רבים כי כל האמור בחיבורי לדינא הוא להלכה ולא למעשה, ולא טוב ספרי ממה שאמרו (ב"ב ק"ל:) אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמר לו הלכה למעשה, והנה רשב"ם פי' שם אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה כו', ולענ"ד הוא דחוק דאטו בגברא דעביד למטעי קאימנא הלא כלל אמרו לכל חכם שלא ילמוד מפי מעשה, ואמאי לא, ואולי יש לפרש דע"כ בענין ספיקא דפלוגתא מיירי שצריך לקבוע הלכה כמר או כמר, ואמרינן בפסחים (נ"א.) אמר לי' רבה בב"ח לבני בני לא תאכל [דאייתרא] לא בפני ולא שלא בפני אני שראיתי את רבי יוחנן שאכל כדי הוא ר' יוחנן לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה לא ראיתי אותו לא תאכל כו', א"כ מהאי טעמא אי אפשר ללמוד הלכה כפלוני ממעשה שראה רבו עושה מעשה כדעתו, שמא כה"ג הוא שראהו בעצמו שעשה כדבריו סומך עליו הוא לעצמו אבל לא לאחרים, לכך אין למדין הלכה מפי מעשה עד שיאמר לו הלכה למעשה, ויש סמוכין לפירוש זה מהירושלמי ויתבאר יפה כפי הנחתינו ז"ל (פאה פ"ב ה' ד') הכל מודין שאין למדין [הלכה[ מן המעשה, אמר רבי מנא הדא דתימא בההוא דלא סבר ברם בההוא דסבר עבד, אמר לי' בין סבר בין לא סבר בההוא דפליגי ברם בההוא דלא פליגי בין סבר בין לא סבר עבד, כצ"ל, וכ"ה בירושלמי ספ"א דחגיגה ע"כ, ועי' מפרש שנדחק בפירושו, ולפי הצעתינו דבריי מבוארים שרבי מנא רצה לפרש אין למדין מן המעשה, היינו אדם שאינו מבין יפה סברת הענין וחיישינן שמא טעה בראותו, וכמו שפירש רשב"ם, אבל מי שהוא מבין סברת וטעם הענין למה לא ילמוד מן המעשה, דהא קיי"ל מעשה רב, והיינו דקאמר הדא דתימא בההוא דלא סבר [פי' אינו מבין, ועביד דטעה בסברת טעם הענין] ברם בההוא דסבר עבד, כמו שראה רבו עשה מעשה, אמר לי' בין סבר בין לא סבר אין לו ללמוד מן המעשה בההוא דפליגי, כמו שפרשנו כיון שיש חולקים אין ראי' ממה שעשה רבו שדעתו להורות כן לכל העולם, שמא הוא בשביל שראה רבו עשה מעשה וכההיא דפסחים שכתבנו, ברם בההיא דלא פליגי בדבר המסופק לנו ולא שמענו בו מחלוקת בין סבר בין לא סבר עבד, ואין לנו לתלות טעות בדמיון, ומותר לעשות כמו שראה גדול עשה מעשה ודוק:
ו ואשים התנצלותי לפני עם ה' אם קצרה ידי ורוח מבינתי, וללמד לאחרים לא מלאתי חובתי, כי מעודי הועמסתי בעול רבנות וטורח הציבור רבה עלי שיחתה כרמי, כי לסבול משאם, וצורכיהם הטיתי שכמי, כידוע לכל שער עמי, ואמרו חז"ל בקה"ר כי העושק יהולל חכם כל זמן שהחכם עוסק בצורכי ציבור חכמתו מתמעטת, ולא מצאתי לי מקום להסב מעלי עול הרבים כי הלא אחז"ל (מ"ק ו'.) צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עלי' רמיין, ביאור הדברים לענ"ד בהקדם הסוגיא שם מצא שדה מצויינת ואין ידוע מה טיבו, יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר, רבי יהודה אומר עד שיהא שם זקן או תלמיד [פרש"י שיהא יודע שנחרש] לפי שאין הכל בקיאין בדבר [ושם בסוגיא וליחוש דילמא אילנות מגואי וקבר מבראי כדאמר עולא בעומדין על הגבולין הכא נמי בעומדי על הגבולין, נראה האי כדאמר עולא הוא בנדרים (מ"ב:) דאוקמה עולא בעומדין על הגבולין ע"ש] רבי יהודה אומר עד שיהא שם זקן או תלמיד לפי שאין הכל בקיאין בדבר, אמר אביי ש"מ צורבא מרבנן דאיכא במתא כו', והנה לפרש"י שפירש דרבי יהודה מצריך עדות זקן אי תלמיד קשיא טובא הא בתורת עדות כל אדם נאמן, ומאי לפי שאין הכל בקיאין בדבר, מה בקיאות צריך בדבר שראו עיניו, גם היכי דייק אביי ש"מ צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עלי' רמיין, מנאן לי' הא, דילמא אתרמי דידע ומסהיד, והנה רש"י נדחק בפירוש הברייתא ההפרש בין יש בה אילנות כו', ועי' תוס' שהביאו תוספתא, ופליאה דעת ממני לא זכיתי להבין שהרי השמועה פשוטה ומבוארת עפ"מ ששנינו (אהלות פי"ח מ"ב) שלשה בית הפרסות הן שדה שנחרש בה קבר נטעת כל נטע ואינה נזרעת כל זרע כו', ושם שדה שאבד בה קבר נזרעת כל זרע ואינה נטעת כל נטע, והיינו דקתני מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבו אם נאבד בה קבר או נחרש, יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר שכן משפטה נטעת ואינה נזרעת, אין בה אילנות [פי' אלא זרעים דמדקרי לה שדה ע"כ או זרע או נטע אית בה ורוב זרעים נעקרים הן ג"כ ולא דוקא נקצרים ודוק] בידוע שאבד בה קבר לכך ציינוה ושמרוה כמשפטה נזרעת ולא נטעת, רבי יהודה אומר מזה אין ראיה שמא לא היו בקיאין בדין בית הפרס לכך זרעוה או נטעוה אף באיסור, לכך אין זה מוכיח על ענינה עד שיהא שם דר באותו מקום זקן או תלמיד דכשידוע לנו שדר שם ת"ח ודאי על פיו נעשה כדין, אבל זולת זה לא סמכינן על נטיעה או זריעה שאין הכל בקיאין בדבר, ודייק מינה אביי דאכתי ניחוש דילמא לא ידע הת"ח מה שעשו בשדה זו ולא הורה להם כלל, ש"מ צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עלי' רמיין לעיין ולחפש בל יכשלו בלא הידע, ולהכי סמכינן עלה שידע והורה, לעשות הכל כתורה: (ז) בסוף חבורי הצבתי ארבעה פלפולים ושלשה דרושים, אולי יהיו לרצון לפני חכמי חרשים, לבאר ולאחד תורה שבכתב ותורה שבעל פה הלא אותה אנו מבקשים, והם כנגד אחדות הצור עם כנסת ישראל היפה בנשים, כי תורה הכתובה מאתו תצא נטועה בקדש הקדשים, וברוח פיו יסד בארץ בית נאמן לרצוי' נבוני לחשים, רמזתי לקוצר בינתי על האמור בזוה"ק (בראשית ד' קע"ב.) אתעביד ביתא דעלמא כו' בגוי' נפק חד אילנא איתגלי ביממא ואתכסי בלילא האי ביתא שלטא בלילא ואתכסי ביממא כו', וידוע שתוש"בכ הוא מדת יום, ותושבע"פ הוא מדת לילה, ועי' ברא"ש פ' בתרא דר"ה שהביא הפרדר"א שבמ' יום שהי' משה בהר כשהי' קורא מקרא הי' יודע שהוא יום וכשהי' שונה משנה היה יודע שהוא לילה, וידוע שתורה שבכתב נגד שמים ותושבע"פ נגד הארץ (עי' בבאורי הגר"א לפ"א פ"א מי"ג) וע"פ הזוה"ק יובן לשון הכתוב (ישעיה נ"א) לנטוע שמים [כי שמים בחי' יום מכוון ענין נטיעה] וליסוד ארץ [בחי' בית המכוון לארץ תושבע"פ] וכן בכ"מ יובנו פשוטי המקראות על פי הצעות הללו, ובזה בארתי מדרש תמוה (ש"ר פ' מ"ז) כתב לך התחיל מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ב"ה אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש שיאמר לישראל אני נתתי לכם את התורה ואני הוא שכתבתי ונתתי לכם, אמר להם הקב"ה חס ושלום שמשה עושה את הדבר הזה [לתלות התורה בדעתו] ואפילו עושה נאמן הוא שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, והוא פלא, אולם לפי הצעת הזוה"ק יתבאר נכון בעה"י, ידוע כי משפטי תושבע"פ תלוי בדעת הסנהדרין, אפילו הם מחולקים עמו ית', כאמרם ז"ל (פ"ה דב"מ) לא בשמים היא כו', ואמר שם נצחוני בני, וכבר האריכו בזה המחברים נ"נ, ואמרו (סנהדרין פ"א) משה במקום ע"א סנהדרי גדולה הוה, וא"כ הי' אפשר שבלמדו דין מדיני תושבע"פ לישראל ויכריע דעתו [אפילו שלא כדעת הגבורה] ויאמר לישראל היא דעתי וכן תעשו, אבל בזה יצדק, כי כן גזרה רצונו ית' אשר בתושבע"פ בחי' ארץ לחכמי ארץ ניתנה הכרעתה, וכמו שנתבאר מהזוה"ק היא בחינת בית, וכה השיבם למלה"ש חס ושלום שמשה עושה התורה שבכתב על שמו כפי דעתו, ואם עושה בתושבע"פ נאמן הוא שנאמר בכל ביתי הרומזת לתושבע"פ] נאמן הוא. חמקום ברחמיו יהא בעזרי, להוציא לאור ביאורי, על הפטרות השנה ידלו מבארי, מימיו מועטים אבל נאמנים בעזר צורי, מחכמי ישראל נגה אורי:
ואמרו חז"ל (ברכות ס"ג) פותחין בכבוד אכסניא, המארחים ומפרנסים לומדי תורה, ומה שאמרו פותחים בכבוד אכסניא, ולא אמרו בקצרה דורשין לכבוד אכסניא סמכו ענינם על האמור (אבות פ"ג) אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח, עי' מפרשים שדקדקו איך יצדקו שני נושאים תלויים זה בזה, ויש לדקדק עוד, למה לשונם אם אין קמח, ולא אמרו סתם אם אין מזון אין תורה [ועי' ב"ק נ': אי דרי מרי' דתורא קבא דקמחא כו', הוסב שם תואר קמחא ע"פ משנה דאבות] אבל דבריהם ז"ל יש להם מקור, ידוע כי כאשר בא אלי' אל הצרפית (מלכים א' י"ז) ולא הי' לה כ"א כד קמח, אמר לה לעשות לו עוגה קטנה בראשונה מהקמח, ובגינוי נתברך אחר כך כד הקמח ולא כלה, ועי' בתדבא"ר אריכות הענין כי כ"ז בזכות התורה, לכן הוקם ליסוד לחז"ל, אם אין קמח [כעובדא דאלי'] אין תורה, שלא הי' אלי' מתארח אצלה, ואם אין תורה של אלי' אין קמח, מזה נקח לנו יסוד כל ימי עולם, נפתח תחלה בכבוד אכסניא, כמו ששם היתה עשיית העוגה ראשונה, ואחר כן שרתה הברכה:
והנה אנכי מעתיר לצורי ית' ומחזיקנא מלא חפנאי טיבותא, לשלש קהלות שכנתי בקרבם, הספיקו מחסורי, ויהיו נשמעים לי לחפצי שמים, ק"ק הלוסק ישבתי שם מתחלת שנת תקצ"ו עד ניסן שנת תר"ג, שנתישבתי בק"ק וואלקאוויסק עד תחלת שנת דרת"י באתי לפה ק"ק סווואלק קהלה עדינה, שועים ונדיבים יתמכוני, ובג"ק אלו הכינותי בעניי חבורי הנוכחי, ברכת ה' תחופפם עד עולם סלה:
והנני מייחד ברכות לזכרון לפני ה', להגבירים אשרתמכו בידי להוציא חבורי לאור, ומידם ונדבת רוחם היתה זאת לי הן המה מעלת הגבירים הנכבדים המפורסמים בישראל,. איש איש כפאר מהללו ומעלליו מחזיקי ותומכי עץ חיים, הגביר הישיש מו"ה חזקיה אברהם במוהר"י ראזעבטהאל, ובניו הגבירים המפוארים, הגביר הנעלה מו' יחזקאל במוהר"נ ליפסקי, והגביר מו' יצחק אייזיק במוהר"י ליטוער, והגביר מו אלחנן דוב במוהר"י לגדא נרם יהל ויופיע:
ואשר החזיקו ויחזיקו בידי ברוח נדיבה כולם יתברכו ויאושרו בכל משלח ידם, ככל אשר ינעם לנפש האדם, ישמרם צורם ויגן בעדם, ברכת ה' סלה תעודדם:
בחתימת דברי אבא בהזכרת טובה ומתת תודה מקרב לבבי למעלת גיסי ידיד עליון ועמו ה"ה הרב הג' החריף ובקי סוע"ה, פאר ישורון איש חמודות מו' אליה בער נ"י מקראמינגא, אשר אמץ זרועותי ובכמה תשובות העביר עין עיונו ותבונתו החודרת, ויהי לי לעזר בעסק ההדפסה, ישקיטיהו ה' על מי מנוחות, יפוצו מעינות תורתו וחכמתו, כנפשו הטהורה ונפשות בית ישראל חפצי קרבתו. ואני תפלה יחון הצור פליטת שארית, ירוד ירדנו בתחלה תנה לנו אחרית, ובא בשנה השמועה זאת הברית:
החותם י"ד כסלו לסרר ויודח לו השמש:
העלוב יחיאל העליר במוחר"ר אהרן וללה"ה חופ"ק הנ"ל:
ויאמר ישראל רב לי, אחרי אשר זיכני ה' להגיה את ס' שו"ת עמודי אור מרב האי גאון המפורסם לשם ולתהלה כש"ת מוה"רר יחיאל העליר אבד"ק סווואלק, וכשמו כן הוא כמאמר הכתוב נר מצוה ותורה אור, ותפלה לעני, שלא להאשים המגיה אם המצא תמצא בו טעיות, כי משגה הוא, ושגיאות מי יבין, ומרוב בטחוני באחב"י, שישימו מקום לדברי אלה, אשים קנצי למילין, דברי המדבר לכבוד התורה ולומדי', ומתאבק בעפר רגלי חכמים: ישראל אלי' בהרב מו"ה יעקב שו"ב: