אור ברסלב
שו"ת עם סגולה - חלק ד תשובות על התורה

שו"ת עם סגולה - חלק ד

תשובות על התורה

דברי אגדה

סימן קלב - בביאור המקרא וכי יגור אתך גר ועשה פסח וגו'

לכבוד הג"ר צבי גולד

מה ששאלתם במ"ש [שמות יב מח] וכי יגור אתך גר וכו' המול לו כל זכר, וק' דהרי אין בניו מתייחסים אליו, שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

הנה לא מיירי דוקא בגר שנתגייר מיד, וכמ"ש חז"ל והובא ברש"י שם, יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר ע"כ. וא"כ בא ללמד בגר שנולדו לו בנים כדין, וגם בעבדיו אם טבלו אחריו שדינם כדין עבד ישראל. [ומצינו הרבה פעמים שנתרבו גרים להתחייב במצוות שבתורה כישראל, ואכמ"ל בביאור הענין, ועיין תוס' בספ"ב דסוכה ובמה שציינתי עוד בביאורי על המכילתא].

סימן קלג - כמה תשובות בפרשת תצוה

אורים ותומים בלילה

א) מה ששאל ע"ד בעל בעל הטורים שמות כ"ח ט"ו שכתב שאין שואלין באורים ותומים בלילה, ומאידך בש"א י"ד ל"ז כתיב וישאל שאול באלהים, וזה היה בלילה.

תשובה מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א עמד ע"ז בדרך חכמה פ"י ציון ההלכה ס"ק ע"ז, וכתב דצ"ל ששאל מבעוד יום ואין מוקדם ומאוחר בתורה ע"ש עכ"ל.

בביאור הפסוק

ב) מה שהקשה עמ"ש שמות כ"ט פס' מ"ב מ"ג, פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם, ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי, דלמה היא ההתועדות אם לדבר עם משה או בשביל ישראל.

תשובה הדיבור הוא עם משה וכל זה הוא לכבודן של ישראל, כיון דמשה שליחא דציבורא הוא, ובפרט שהיה זה לבקשת ישראל, כמ"ש דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות.

בביאור המקראות ורש"י בפרשת הקטורת

ג) במ"ש (שמות ל' ח') והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת יקטירנה, ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד לפני יהוה לדרתיכם, וכתב רש"י ובהעלות. כשידליקם להעלות להבתן: יקטירנה. בכל יום פרס מקטיר שחרית ופרס מקטיר בין הערבים עכ"ל. והקשה כת"ר מ"ט פרש"י דיקטירנה קאי על קטורת של בקר ושל בין הערבים, הא מסברא י"ל דקאי על של בין הערבים דקאמר קרא בבקר ואח"ז קאמר בין הערבים.

תשובה באמת דברי רש"י צריכין ביאור, ושמא אין כונת רש"י לפרש תיבת 'יקטירנה', אלא רק לסכם את הדין אחר הכתוב, ולומר דאחר המקרא קי"ל שההקטרה שנזכרה כאן בשחרית ובין הערבים, יש להקטיר פרס בשחרית ופרס בין הערבים ויל"ע.

איך לא נפסל המזבח ע"י מגע הפעמונים

ד) מה שהקשה הגר"א גרבוז שליט"א [ר"מ דארחות תורה] להדעות שכל מיני מתכות אסורין ליגע במזבח (עי' דרך חכמה מבית הבחירה פ"א ס"ק ק"ה), א"כ איך לא נפסל המזבח כשעלה עליו הכה"ג עם הפעמונים.

לא זכיתי להבין מנ"ל שהפעמונים היו נוגעין בקרקע בהליכתו, דאדרבה סברא הוא שעשאום גבוהין קצת מן הקרקע כדי שלא ימאסו ולא יוזקו מן הקרקע, ובפרט לדעת הרמב"ן (הובא בדר"ח פ"ט מכה"מ ס"ק ל') שהפעמונים היו בתוך הרימונים, א"כ בודאי לא היו נוגעין, והוסיף אאמו"ר שליט"א דהנה גבי ציצית קי"ל שיזהר שלא יהיו נגררות ע"ג קרקע, וה"ה הכא.

ובענין מה ששאל על דין ההגשה, שמגיש את המנחה אל המזבח אע"פ שהיא של מתכת, הגרח"ק שליט"א הישב לאחי רש"א נ"י דמה שכתוב כתוב, יתכן שכונתו לתרץ דמצותו בכך, וכמו שתירץ על קושיא זו אאמו"ר שליט"א.

החילוק בין פסוקי בגדי כה"ג לכהן הדיוט

ז) כתב הג"ר יעקב דוד אילן (ר"מ דכנסת יצחק) וז"ל, יש לדקדק בפסוקים בחילוק בין בגדי כהן הדיוט לבגדי כה"ג, דהכא (שמות כ"ח ג') כתיב ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי, ולגבי בגדי כה"ד כתיב (פמ"ג) והיו וגו' לשרת בקדש, וצ"ע דאמאי קרא דלשרת בקודש נאמר רק על בגדי כהן הדיוט עכ"ל.

תשובה ז"ל הפסוק שם, והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש, ופרש"י והיו על אהרן כל הבגדים האלה, על אהרן הראויין לו, ועל בניו האמורין בהם, וא"כ לא ידעתי מ"ט לא העתיק כל הפסוק דמבואר להדיא דקאי בין על כה"ג ובין על כה"ד. ומ"מ מה דלא נזכר לכהנו לי על כה"ד, פשיטא שיש מעלת כהונה שיש בכה"ג שאין בכה"ד.

סימן קלד - כמה תשובות בפרשת כי תשא

בביאור דברי רש"י

א) כתיב (שמות ל' י"ט - כ"א) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימתו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה ליהוה, ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימתו והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדרתם ע"כ, ופרש"י בפסוק י"ט, בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו, ודייק כת"ר ממה שפרש"י כאן ולא להלן בפכ"א, א"כ מדייק זה מ'את' שאינו בפכ"א, והקשה אדרבה בחגיגה י"ב ב' מבואר ד'את' הוא להקדים.

תשובה אינו בהכרח מדפירש רש"י כן כבר בפסוק י"ט שהוא מצד מה שנאמר בו 'את', דגם בלא זה דרך המפרשים לפרש במקרא הראשון בד"כ. אך מ"מ שפיר יש להקשות מ"ט לא דרשינן מ'את' כאן להקדים ידיהם לרגליהם כמו בחגיגה שם, ואפשר דכאן הוא נדרש לשום מידי אחרינא משא"כ בגמ' דחגיגה קרא דהתם מיותר לדרשא זו.

בכפילות מ"ש ירחצו מים

ב) ומה ששאל מ"ט נכפל ב"פ ירחצו מים, ז"ל המכילתא דרשב"י, יאמר בבואם אל אהל מועד מה ת"ל או בגשתם אל המזבח אלו כן הייתי אומר בין נכנס לעבודה בין שלא לעבודה חייב ת"ל או בגשתם אל המזבח לשרת מה להלן עבודה אף כאן עבודה אלא מעתה יאמר ובגשתם מה ת"ל בבואם אלו כן הייתי אומר להקטרה טעון קידוש לשאר עבודות אינו טעון קידוש לכך נאמר בבאם ובגשתם עכ"ל. ועיין זבחים י"ט ב', ואידך נמי הא כתיב בבואם אי כתיב בגשתם ולא כתיב בבואם הוה אמינא על כל גישה וגישה כתב רחמנא בבואם וכו' ע"ש בכל הסוגיא. ולכך נכפל בבואם ירחצו מים ובגשתם ירחצו מים, דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא לחדש בה דבר.

האם הקטורת צריכה להיות דוקא ממעות משה

ג) מה שהקשה למ"ד בפ"ק דיומא (ג' ב') קח לך משלך, היינו דכ"מ דכתיב קח לך בעינן משל משה דוקא, א"כ הרי בקטרת כתיב (שמות ל' ל"ד) קח לך, וכתיב והנשיאים הביאו וגו' לקטרת הסמים.

תשובה שמא י"ל דס"ל נשיאים ממש, כמ"ש ביומא ע"ה א', (שמות לה-כז) והנשיאים הביאו את אבני השהם תנא נשיאים ממש וכן הוא אומר (משלי כה-יד) נשיאים ורוח וגשם אין, ומיירי שם גבי מן, כמ"ש לעיל מינה (שמות לו-ג) והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר מאי בבקר בבקר א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן מדבר שירד להם בבקר בבקר מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן ע"כ. א"כ י"ל שמשה קיבל מן העננים ועשו מהן קטרת [וגם אם הנשיאים הביאו י"ל שהביאו למשה, דהנה גם הבנין עצמו לא המנדב מקדיש, דבונין בחול ואח"כ מקדישין, וגם כאן הרי היה דין שמשה יתן דבר מרשותו, א"כ י"ל שנתנו לו והקנו לו, וממילא הם קיימו מצות נדבת המשכן בנדיבות לבם והמשכן כשר].

ויש להוסיף דבמכילתא דרשו קח לך דגבי קטורת שיהא משה גזבר עליו כמ"ש בפירושי למכילתא דרשב"י ריש פרק י"ב, ולכאורה קשה דזה אינו לא כב' המ"ד בגמ' דיומא שם, דחד אמר משלך וחד אמר כביכול בשלך אני רוצה יותר משלהן, אבל שיהא משה גזבר ע"ז לא אמר לא מר ולא מר, אלא י"ל דבזה מודה שא"צ שלך ממש, אלא סגי שיהא גזבר עליו, ויל"ע היכא דרשו כך והיכא דרשו כך.

במ"ש חז"ל עה"פ אשר העלוך וגו'

ד) בסנהדרין ס"ג א', וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו וגו' (שמות ל"ב ח'), א''ר יוחנן אלמלא וי''ו שבהעלוך נתחייבו רשעיהם של ישראל כלייה ע"כ. והקשה כת"ר דבנחמיה ט' י"ח כתיב אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים ויעשו נאצות גדלות ע"כ.

תשובה ז"ל הפסיקתא דר"כ [פ"ט שור או כשב אות ח'] רבי חונה רבי אידי בשם רבי שמואל בר נחמן, מוצלים היו ישראל מאותו המעשה, שאלו ישראל עשו את העגל היה להם לומר אלה אלהינו ישראל, אלא הגרים שעלו עמהם הם עשו את העגל, והיו מונים את ישראל ואומר להם אלה אלהיך ישראל (שמות ל"ב ד') עכ"ל. וי"ל דעכ"פ לדעת הגמ' אותן בנחמיה היו הע"ר שהם הפליגו יתר על המידה. ומיהו כאן בפסיקתא נאמר ענין זה על הפסוק בתורה גופה, וכן ברש"י כאן כתב, אלה אלהיך, ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו עכ"ל.

עוד בענין חטא העגל

ה) מה ששאל בפרש"י שכתב גבי חטא העגל, כלום מתקנא אלא חכם בחכם וכו', והקשה שהרי חטא העגל היה כעס על ישראל ולא על העגל, אביא בזה לשון המד"ר שהוא מבואר יותר, וז"ל פרשה מ"ג אות ו', ורבי נחמיה אמר בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד לו משה מפיס את האלהים, אמר רבון העולם עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם, העגל הזה שעשו יהיה מסיעך, אתה מזריח את החמה והוא הלבנה, אתה הכוכבים והוא המזלות, אתה מוריד את הטל והוא משיב רוחות, אתה מוריד גשמים והוא מגדל צמחים. אמר הקדוש ברוך הוא משה אף אתה טועה כמותם והלוא אין בו ממש. אמר לו אם כן למה אתה כועס על בניך, הוי למה ה' יחרה אפך בעמך עכ"ל. וי"ל דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, וכן כל ההנהגה היא בדברים ששייך להקפיד על בנ"א, וצורת הקפידא כאן היתה על מה שהמירו כבוד ה', אך לא שייך להקפיד אם לא היה כאן שום פגם בכבוד.

ואפשר לבאר הענין עוד עפמ"ש הרבה ראשונים (ס' הכוזרי והחינוך ועוד) שלא היה כאן ע"ז כלל, אלא רק עבודת ה', רק שהיה שלא בציוי, וכ"ז היה כלול בתשובת משה, שלא לקחו העגל כתחליף לחכמתו וגבורתו של הקב"ה, ולא להשפעת טובותיו דהיינו הגשמים.

בדרשא דכהנים חייבין במחה"ש

ו) מה שהקשה הר"א פרנק ע"ד הירושלמי פ"ק דשקלים ה"ג דממ"ש זה יתנו ילפי' י"ב שבטים יתנו בגימטריא 'זה' ומינה ילפינן דכהנים חייבין, וקשה דשמא המנין י"ב הוא כנגד אפרים ומנשה, ואכתי שבט לוי מנ"ל.

תשובה גימטריא היא א' מן המידות שהתורה נדרשת בהן, כמ"ש במשנת ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי (פרשה א'), וכיון דתיבת 'זה' ס"ל להירושלמי שהוא מיותר א"כ ע"כ אתא לרבויי מידי, ואם בא לומר שכל השבטים יתנו הא מילתא דפשיטא היא, וע"כ בא לרבות שבט אחר שאינו מילתא דפשיטא כמבואר בשקלים שם.

ומלבד זאת יש להעיר שלא מצינו שום מקום בד"כ שיהיו אפרים ומנשה ב' שבטים אלא רק בחלוקת הארץ או הנשיאים והדגלים שהם ג"כ מישך שייכא לזה, וכמ"ש שכם אחד על אחיך וגו' (בראשית מ"ט), עיין בספרי עם סגולה חלק א' מה שכתבתי בזה. ומה שהביא השואל מקרבנות הנשיאים שנתחלקו לב', וא"כ חזינן דבמידי דקרבנות חשיבי בתרתי, הנה זה פשיטא דמאחר שנקבעו להתחלק לב' נשיאים ממילא גם לגבי קרבנות של הנשיאים נתחלקו לב', אבל שאר מידי דקרבנות שלא שייכי לנשיאים לא נתחלקו לב'.

האם בעשיית הקטורת היו עושים קול ע"י כלי

ז) מה שהביא הג"ר צבי גרבוז [ר"מ דסלבודקא] להקשות מרש"י שבת נ"ח ב', העושה זגין למכתשת שמפטמין בה סממנין להקטיר לריח דקיימא לן בכריתות ו ב שהקול יפה לבשמים עכ"ל, ומאידך בכריתות שם אי' כשהוא שוחק אומר היטב הדק הדק היטב מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר"י כשם שהדיבור רע ליין כן הדיבור יפה לבשמים, ופרש"י, היטב הדק הדק היטב הממונה אומר כן לשוחק ע"כ. וצ"ע דכאן בגמ' ורש"י מבואר להדיא שהשוחק היה אומר ולא היו עושין הקול ע"י הכלי.

תשובה הנה בגמ' בשבת שם מיירי גבי קבלת טומאה לכלי, היינו דכיון שיש בכך תועלת ודרך בנ"א לכוין לכך ממילא מעשיו חשיבי וקבעו טומאה לכלי, אך אין כונת רש"י בשבת שכך עשו בבהמ"ק ממש, דלעולם בבהמ"ק עשו הקול ע"י הממונה [או ע"י השוחק לדעת הר"מ פ"ב מכה"מ ה"ה, כמו שהביא הרב השואל], וה"ה דבמציאות מהני לכך גם אם עושים ע"י כלי [יתכן שבמידה קטנה יותר], אך לא שכך צריך לעשות בבהמ"ק. וא"כ אין כאן לא סתירה ברש"י ולא קושיא ממשמעות הגמ' בכריתות שהשוחק אומר.

בענין הכנסת מ"ר לעזרה לעשיית הקטורת

ח) מה שהקשה הרא"י דויטש מ"ט אין מכניסין מ"ר לעזרה הרי בטל ברוב עם הקטורת, יעויין בגמ' כריתות ו' א', דהנידון הוא על לעשות את הקטורת בתוך בהמ"ק ע"ש, דקי"ל כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש, ורוצה להכניס את המ"ר בעין לבהמ"ק.

ומשה"ק מ"ט לא נימא שזהו כבוד בהמ"ק, וכמו בברכות י"ח א' שהותר לישב על ס"ת מפני כבוד הס"ת שלא יגנב, היינו דזהו כבוד הס"ת שלא יגנב עכ"ד. אך לא הבנתי היכן נזכר כאן שזהו כבוד הס"ת, אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה', ודוקא התם דלא אפשר התירו משא"כ הכא שאפשר בלא המ"ר, ולכן לא התירו.

במה שהזכיר הפייט שקל במקום מחצית השקל

ט) מה שהקשה כת"ר מדברי הפייט ביוצר לפ' שקלים, 'אור פניך עלינו אדון נשא, ושקל אשא בבית נכון ונשא', וצ"ב הרי המצוה איננה אלא מחצית השקל, ומהו ושקל אשא עכ"ל השואל.

תשובה הנה בכל המשניות נזכר ענין זה משמיעין על השקלים וכו', ולא דקדקו בזה כלל, דהענין מובן, ולא שייך כאן דובר שקרים וכו', מכיון שהמכוון ברור, וגם דשקל מעקרו הוא לשון משקל.

סימן קלה - כמה תשובות לפרשת ויקהל

בית דין שטעו והרגו את הנפש בשבת

א) מה שהקשה ע"ד ס' החינוך מצוה קי"ד, שכתב וז"ל, ואם עברו וציוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה ואין לוקין עליו אם לא עשו בו מעשה ואם עשו בו מעשה כגון ששרפוהו הם בידיהם אם יש עדים והתראה נסקלין בשוגג מביאים חטאת לכפרה ע"כ. וקשה דהא קי"ל טעה בדבר מצוה פטור (שבת קל"ז א').

תשובה יעויין ברמב"ם שפסק בפ"ב מהל' שגגות ה"ח דבאשתו נדה בעל חייב גם אם נתכוין לעשות מצוה כיון דהו"ל למשיילה, כדעת ר' יוחנן פסחים ע"ב ב', וכתב הכ"מ, ורבינו שסתם וכתב דבאשתו חייב נראה שסובר דכי אמרינן אשתו לא בזיז מינה תו לא צריכי לאוקמי בהני אוקמתי אלא בכל גוונא חייב כיון דלא בזיז מינה ה"ל לשיולה עכ"ל. א"כ ה"נ גבי ב"ד שטעו אפשר דמדהו"ל ללמוד ולא למדו לא חשיבי כטועין בדבר מצוה, דזיל קרי בי רב, ומעין זה משמע בפ"ב דשבועות י"ח א' על ת"ח ע"ש, וגם כאן היתה טענה עליו שהיה לו להבין.

כמו"כ מה דקי"ל בגמ' ור"מ שם גבי תנוקות יעויין עוד בכ"מ דזהו דוקא אם נתנה שבת לידחות אצלו עכ"פ בתינוק אחר, משא"כ הכא.

אין מעמידין פרנס על הציבור אא"כ נמלכין בציבור

ב) מה שהקשה עמ"ש בברכות נ"ה א', אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה הגון עליך בצלאל אמר לו רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן אמר לו אף על פי כן לך אמור להם הלך ואמר להם לישראל הגון עליכם בצלאל אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן עכ"ל.

והקשה כ"ת, דכיון שהיה בצלאל בן י"ג כמ"ש בסנהדרין ס"ט ב', א"כ סברא הוא שהיה שואל הציבור משא"כ באדם מבוגר שמא א"צ לשאול הציבור.

תשובה מסתבר דמ"מ נער בן י"ג שהי"ל רוה"ק ונתמנה מפי הקב"ה ומ"ר ע"ה עדיף מאדם בן מ' שלא נתמנה על ידן. והדברים פשוטים למבין.

ויעויין במאירי שם שכתב וז"ל, דרך צחות אמרו ראו קרא ה' בשם בצלאל וכו' אמר לו הב"ה למשה לך אמור להם לישראל הגין עליכם בצלאל וכו', והלשון תמוה, מ"ט הוסיף כאן דרך צחות הרי זוהי גמ' ערוכה, אלא היינו דפשיטא שגבי בצלאל בעצם לא היה שייך בכלל להמלך ע"ז, והר"ז כמו שנבוא להמלך האם לקיים איזה מצוה מן התורה או איזה מאמר ה', אלא דכ"ז רמז בעלמא.

האם מותר שהנשים יבואו לשמוע ד"ת

ג) מה שהקשה הגר"ד פאלק ע"ד הספורנו ס"פ ויקהל שכתב שהנשים באו לשמוע ד"ת, והרי אסור ללמד בתו תורה.

תשובה הנה ע"כ התרגום חולק ע"ז שתרגם דאתיין לצלאה, וי"ל דדברי הספורנו אתיא כאידך מ"ד דפליג ע"ז בגמ' בסוטה שם.

סימן קלו - כמה תשובות בפרשיות ויקרא צו

א) מה שהקשה בדברי הגמ' יומא ד' ב', בענין לאמור, ואביא דברי הגמ' שם, ויקרא אל משה וידבר למה הקדים קריאה לדיבור לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו מסייע ליה לרבי חנינא דאמר רבי חנינא לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו לאמר אמר רבי מוסיא בר בריה דרבי מסיא משמיה דרבי מוסיא רבה מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר עכ"ל. והקשה כת"ר מ"ט לא אייתו קרא דכתיב לאמור עד השתא.

יש לתרץ עפ"ד הריטב"א שם שכתב וז"ל, פי' ודרשינן ליה מהאי לאמר דהכא לאשמועינן דאפילו במקום שיש קריאה ששומעין קול הדיבור הוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור. עכ"ל הריטב"א, ומבואר בדברים דדוקא נקט ליה להאי קרא שנזכרה בו קריאה ודיבור והקדים קריאה לדיבור כדדרשינן בגמ' הנ"ל.

ב) מה ששאל ר' ישראל יעקב פרבר מ"ט נזכרה פרשת תודה בפ' צו ולא בפ' ויקרא, היינו משום שתודה היא רק פרט במצות קרבן שלמים, כדכתיב, ויקרא פרק ז פסוק יא-יב וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה', אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן ע"כ, ומבואר דזהו פרט במצות שלמים. וכ"כ הספורנו שם, ואמר וזאת תורת זבח השלמים, והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם שאם הם על אודות הודאה, יהיה עמהם לתת בתוכו מין חמץ וכו' עכ"ל. ובפרשת ויקרא נזכרו רק כללי הקרבנות ולא הפרטים.

ג) מה שהקשה ר' דוד פלק ע"ד הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת צו, שכתב וז"ל, ויקרב את האיל השני. מלמד שהשני ממלא את הראשון שאם הקריב האחד ולא הקריב השני לא יצא ידי קדושו המלואים שהוא משלים עם הכל. ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל בשמחה ואותו היום עשאוהו יום טוב. משל לפורע את חובו ועושה יום טוב. כך כיון שנקדשו הכהנים ונתקדשו הכלים עשאוהו לאותו היום יום טוב. מכאן סמכו חכמים שכל המשלים מסכתא צריך לעשות יום טוב לחבירו כל שכן שמשלים לימודה. וכן היה עושה כהן גדול יום טוב לאחיו בשעה שהיה יוצא בשלום מן הקדש ע"כ. והקשה דהרי השמחה בכה"ג הוא שיצא בלי פגע כמ"ש בפיוט ליוה"כ, שהרי הרבה כהנים היו מתים, וא"כ מה הדמיון לכאן.

תשובה אע"פ שהיה שם שמחה גם מצד זה, מ"מ בודאי שישנה גם את חלק השמחה שיש בהשלמת העבודה, ונהי דאם הי' מייתי ראיה מכה"ג לכאן היה מקום להקשות, אבל יש להתבונן בדבריו דלא מייתי ראיה אלא מכאן לכה"ג, וניחא דמייתי ראיה שיש לו לשמוח גם מצד זה.

ד) מה שהקשה ע"ד רש"י ויקרא ט' כ' שלאחר תנופת חזה ושוק ע"י הכהן המניף, נותן לכהן המקטיר גם החזה וגם החלבים, ותמוה מאי בעי חזה גביה, כיון שאינו מקטיר אלא החלבים, הנה עצם דברי רש"י הם מדברי הגמ' במנחות דף סב ע"א, דגרסי' התם, והכתיב וישימו את החלבים על החזות ההוא דיהיב ליה לכהן אחרינא ואזיל ומקטיר ליה, וכבר עמד ע"ז בחידושי הגרי"ז וז"ל, וצ"ע מאי בעי החזות לכהן המקטיר הלא זה לכהנים הוי, והנה בענין סדר התנופה מבואר בתו"כ דמניח החלבים ואח"כ חזה ושוק ואח"כ יותרת הכבד והכליות והגיה הגר"א בתו"כ שם דהכליות הוי יחד עם החלבים ואח"כ החזה ושוק, אמנם הר"מ בהל' מעה"ק (פ"ט הל"ח) פסק כגירסתינו וצ"ע מ"ש דמפסיק להו בחזה ושוק עכ"ל.

וחשבתי בעניי אולי שייך לבאר לפמ"ש בהמשך הגמ' שם, והא קמ"ל דבעינן שלשה כהנים משום דכתיב ברוב עם הדרת מלך ע"כ, וא"כ בעינן [עכ"פ לכתחילה] שמעשה התנופה יהיה ע"י ג' כהנים, דג' רבים נינהו, וכיון שתשלום התנופה בכהן הג' הוא ע"י המסירה לו להקטרה, ואע"ג דבלא שהיה צורך אמיתי בכהן שלישי לא הוה עבדינן לבטלה כהן שלישי רק בשביל שיהיה רב עם, אלא דבאמת הכהן הג' מעיקרו הוא לצורך הקטרת החלבים, ואגב כ"ז שייך לקיים מצות ברב עם, אבל השתא שכבר יש לפנינו ג' לצורך הקטרת החלבים, א"כ מסרינן ליה ג"כ החזה לזכות גם בחזה במצוה זו, וצ"ע.

ה) מה שהקשה כ"ת ע"ד רש"י ויקרא פרק א מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל. והרי בסנהדרין נ"ט ב' כתב רש"י שהבהמות לא היו של אדה"ר אלא של גבוה.

תשובה יעויין במזרחי (רא"ם) שם שציין מקור דברי רש"י בויקרא רבה (ב, ז), וכתב ע"ד רש"י וז"ל, בויקרא רבה. אבל בתורת כהנים דרשו: "אדם - לרבות את הגרים", דלא תימא "בני ישראל" כמשמעו למעוטי גרים. השתא דאתא "אדם" לרבות את הגרים, על כרחך צריך לומר, דפירוש "בני ישראל" מקבלי ברית בישראל, שגם הגרים בכלל. ומכאן למדו שבכל מקום שנאמר "דבר אל בני ישראל" אף הגרים בכלל עכ"ל הרא"ם. והנה ע"כ שהתו"כ פליג על הויק"ר, אבל יתכן עוד דגם הגמ' דסנהדרין פליג על הויק"ר, דאם כך הוא שכל הבהמות היו של גבוה א"כ מי נתן לו רשות ליקח מהן לצורך הקרבה.

א"כ ניחא שהרי דרך רש"י במחלוקת מדרשים לפרש פ"א כמר ופ"א כמר כמ"ש המהר"ל בגו"א בפ' בראשית, דמילתא דפשיטא הוא שלא היה לרש"י הכרעה בין אגדות חז"ל מה נכון ומה לא ח"ו, אלא בכל מקום פי' ע"פ פשוטו, והדברים מובנים למבין.

ו) משה"ק כת"ר ממש"כ בעל הטורים ויקרא ד' ז' בכל הכפרות הוסיף כפרה וסליחה חוץ מכהן גדול לפי ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד מי"ג) עכ"ל, וקשה דהרי בפר העלם דבר של סנהדרין נאמר, אע"פ שגם אצלם זהו שגגת תלמוד.

שמא י"ל דסגי דגלי רחמנא בחד דוכתא לרמוז ששגת תלמוד עולה זדון, ומ"מ אפילו בכהן גדול ע"כ איכא איזו שהיא כפרה, דאל"כ למה הוא מביא, אלא דפרה גמורה לא היא דחשיב ליה קצת כמזיד, וזה סגי פ"א דאשמעינן לה ברמז, עוי"ל דבסנהדרין אין ישראל אשמין בשגגת תלמודן של הסנהדרין, ועכ"פ איכא כפרה מעליתא גבייהו, עוי"ל דגבי כה"ג שהורה לעצמו וטעה טפי שייך לומר שהיתה כאן פשיעה בהוראתו, משא"כ כשכל חכמי ישראל נתועדו ונתיעצו יחדיו ואעפ"כ טעו בזה הו"ל פשיעה הקרובה יותר לאונס, ובכה"ג שייכא יותר סליחה וכפרה וצל"ע, והשני נראה עיקר.

ז) מה שהקשה ר' אהרן פרייס מירושלים במ"ש 'מן הצאן' להוציא את המוקצה, 'ומן הצאן' להוציא את הנוגח שהמית, דהרי וי"ו בא להוסיף ולא למעט.

תשובה הוי"ו בא להכפיל את התיבה וכשהוא נאמר גבי מיעוט, הוא בא להכפיל את תיבת המיעוט, וז"ל המכילתא דרשב"י פ' בא, אין לי אלא אכילתו שהיא בחפזון, מנין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו, תלמוד לומר וככה ככה. יכול שאני מרבה צליתו והדחת קרביו, תלמוד לומר ככה. ככה אתו. אתו בחפזון, ואין פסח דורות בחפזון עכ"ל, ורד"ה בהערותיו שם פי' דככה ריבויא הוא ווא"ו למעט אתא, וז"ל מדכתיב 'ו'ככה דריש כאילו כתיב ב׳ פעמים ככה ואין רבוי אחר ריבוי אלא למעט, ואפשר נמי דדדיש כפל הכ׳ דהו״ל למכתכ כה. ולעיקר הדבר יעו"ש מה שכתבתי שם בארוכה, אבל מ"מ הוי"ו יכול גם למעט וגם לרבות לפי התיבה באשר הוא שם.

ח) הקשה הגרי"ח סופר [ר"י כה"ח] דהנה גבי שעירה של חטאת כתיב, ויקרא פרק ד פסוק לא וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ, ואילו גבי כבשה דחטאת כתיב שם פסוק לה וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה' וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ, ולא כתיב ריח ניחוח.

תשובה יעויין במסכת סוטה דף לב ע"ב, א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מפני מה תיקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה ולא והא איכא דמים דם חטאת למעלה ודם עולה למטה התם כהן הוא דידע והאיכא חטאת נקבה עולה זכר התם מיכסיא באליה תינח כבשה שעירה מאי איכא למימר התם איהו דקא מיכסיף נפשיה דאיבעי ליה לאיתויי כבשה וקא מייתי שעירה חטאת דעבודת כוכבים דלא סגי דלאו שעירה מאי איכא למימר התם ניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה עכ"ל.

ועפ"ז י"ל דהיכא דמ"מ מייתי שעירה מרצונו דרמי אנפשיה להתבייש כדי להתכפר, הואיל וממצי נפשיה להכי הו"ל ריח ניחוח לה'. [ומ"מ צ"ל שעושה כן באופנים המותרים המבוארים בשו"ע או"ח סי' תר"ז ס"א ובמ"ב שם].

סימן קלז - כמה תשובות בפרשת תזריע

יום שישי י"ב אייר תשע"ו

האם היה מותר למול בשבת קודם מתן תורה

א) מה שהקשה דשבת נתנה במרה, וא"כ היאך ידעו שמילה דוחה שבת עד שנאמר (ויקרא י"ב ג') וביום השמיני אפילו בשבת (שבת קל"ב א'), הנה איתא במס' תענית דף יז ע"ב, וז"ל, אמר ליה רבינא לרב אשי הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אמר ליה ולטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו ומדברי קבלה למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני) הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא הכי נמי גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ע"כ. וה"ה הכא י"ל דאסמכה אקרא, וגם על כל המצוות נאמר בתו"כ ר"פ בהר שאע"פ שנאמרו רק אח"כ מ"מ נאמרו כבר פרטותיהן וכללותיהן מסיני, וה"ה מצות שבת שנאמרה קודם י"ל שנאמרו פרטותיה קודם. ובפרט כאן שלא נאמר בפסוק איזה פרטים נאמר במרה, ואיזה פרטים לא נאמרו שם, ובתורה נכתבו כל פרשיות של מלאכות ואיסורי וקידושי שבת רק אח"כ, וא"כ מה שנתרץ על כל הפרטים נתרץ על מילה בשמיני.

ובענין התו"כ הנ"ל עיין במס' חגיגה דף ו ע"א-ב, וז"ל, רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ורבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ע"כ, ויש להעיר קצת מדכתיב גבי מקלל כי לא פורש מה יעשה לו וצל"ע.

עוד יתכן דבאמת לא היה להם עדיין היתר בזה, וכתב רש"י במסכת הוריות דף ח ע"א וז"ל, איזו היא מצוה שהיא בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע"י משה הוי אומר זו עבודת כוכבים - דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום דהיינו ששמעו בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע"י משה בכמה פרשיות שבתורה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמענו אלא מפי משה עכ"ל. ויש להבין מדברי רש"י דמה שנאמר מתחילה בסיני לא כלל את כל הפרטים, וכמו שלא תשתחוה לא נאמר אז, וה"ה גם לענינינו, וכל עוד שלא נאמר לא הותר.

והנה הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה כתב שיש דרשות שחידשו חכמים מדעתם, וכתוב ברות רבה פרשה ה' ג' וז"ל, ותלכי אל [עם] אשר לא ידעת תמול שלשום שאלו באת תמול שלשום לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתקבלה הלכה: עמוני (דברים כ"ג ד) - ולא עמונית, מואבי (דברים כ"ג ד) - ולא מואבית ע"כ. וה"ה לענינינו, אכן כאן הוא יותר מצד הדין ושם י"ל שהוא גלויי מילתא שנתגלה אח"כ.

אבל הנה בפסיקתא דרב כהנא (בפיסקא טז - נחמו) הלשון אחרת, וז"ל, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשם, אמ' לה שאילו באת אצלינו מתמול שלשם לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית עכ"ל. וכתוב עוד ברות רבה פרשה ד וז"ל, ויולד מן חדש אשתו (דברי הימים א', ח' ט) ולא היה צריך קרייא למימר, ויולד מן בערה אשתו? אלא בימיו נתחדשה הלכה, עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית. בעלמא ע"כ. ומבואר לכאורה שהוא חידוש הלכה ממש, ולכך כתיב חודש אשתו, ויל"ע בכ"ז.

האם מותר למצורע לפרסם חטאו

ב) מה שהקשה מ"ט צריך להכריז טמא טמא יקרא, הרי אמרינן חציף עלי מאן דמפרש חטאיה (ברכות ל"ד ב').

תשובה בחטא מפורסם שרי כמ"ש בשו"ע, וכאן שניכר ועל שפם יעטה בודאי שרי, וכמו"כ כשיש בזה תועלת שאני, וכמ"ש בשבת ס"ז א' צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים. [ובעצם כאן אינו מודיע חטאו רק צרעתו, ויש לדון האם שייך ג"כ שיצטרע שלא בחטא, ביסורין של אהבה, ועיין ברכות ה' ב' מ"ש שם ע"ז, מיהו בנגעי בתים משמע דשייך].

בהנ"ל - מדוע לבקש מאחרים שיתפללו עליו

ג) מה שהקשה מ"ט מבקש מאחרים והרי תפילת החולה יפה להתקבל (ב"ר פנ"ג י"ד).

תשובה הנה פשוט שתפילת רבים עדיפא, ובנדרים ח' א' איתא שהמנודה בחלום ילך בפרשת דרכים ויאמר שלום לעשרה, ועי' בראשונים שם שפי' שהוא כדי שיקבל מי' אנשים שלום שהוא ברכה, וה"ה הכא שרבים מתפללין עליו, ואע"פ שיש מעלה בתפילת החולה מ"מ יש מעלה גם בתפילת רבים, וכ"ש כשיש צדיקים ממנו והוא רשע ופשוט.

האם נגעי עור בשר הם דבר שבטבע או לא

ד) כתב הרמב"ן (ויקרא פרק יג מז), וז"ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת - זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה עכ"ל. והקשה כת"ר ממה שכתב הרמב"ן הנ"ל וז"ל, רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, וצ"ע הרי רק על בגדים ובתים אמר דאינם בטבע ומ"ט עירב כאן נגעי בשר.

תשובה הרמב"ן כתב שרק בגדים ובתים אינם בטבע, אבל גם מה ששייך בטבע שייך לראות עי"ז גילוי שכינה, כאשר זה קורה לאדם מיד אחר שעובר עבירה [וגם בימינו ניתן לראות כל הזמן גילויי שכינה כאלו, ועיין בארחות יושר], וכתב הרמב"ן לפני כן וז"ל, והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך. ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת. ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן "נגע צרעת", כלומר מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר "צרעת היא", יתכן שהיא צרעת גמורה עכ"ל. וא"כ זה דבר ששייך ברפואה ופשוט.

האם נגעים מדבקים

ה) מה שהקשה בהנ"ל, דאם איתא שנגעים הם דבר טבעי א"כ איך נותנים לחתן ז' ימים, הרי בכל מחלה יש חשש שידבק.

תשובה לא הבנתי מה מקשה, דאטו רוצה שיסגירוהו כדין מצורע רק משום שהוא מדבק, דבודאי שבכל מחלה מדבקת יש להזהר בזהירות המצויה, אך א"צ להסגירו, ובלא"ה הרי יש מחלות שאינן מדבקות.

נגעים בחו"ל ובירושלים

ו) כתב הרמב"ן (ויקרא י"ג מ"ז) וז"ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת - זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה. ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם. וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם ע"כ. והקשה כת"ר א"כ אמאי אין ירושלים מטמאה בנגעים, דאדרבה כיון שקדושה יותר דין הוא שינהגו בה נגעים.

תשובה זה פשוט שגם שיש מעלה וגדולה בהנהגה זו, שכל חוטא נענש בנגעים מ"מ יש בזה גם טומאה וגם פורענות וצער, ולכך במקום שקדוש מדי לא שייך, ופשוט.

בדד ישב מחוץ למחנה

ז) כתב רש"י ויקרא פרק יג (מו) וז"ל, בדד ישב - שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל ע"כ. והקשה כת"ר הרי על ז' דברים הנגעים באים. כמ"ש במס' ערכין דף טז ע"א, וז"ל, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין.

תשובה כולם הם דברים שמביאין לידי פירוד, לה"ר שפ"ד גזל וצרות עין, וגם גילוי עריות לתאוה יבקש נפרד שמפריד בין איש לאשתו, וגסות הרוח ג"כ שאפילו בנוה שלו אינו מתקבל, כמ"ש בפ"ט דסוטה, ובשבועת שוא יל"ע.

בענין הנ"ל

ח) מה שהקשה במ"ש (מ"ב ז' ג') וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער ופרש"י גחזי וג' בניו. והרי בעינן בדד ישב.

תשובה בר מינה דההיא שרשע היה, ורק לא הכניסוהו לפנים כיון שהיה מצורע ומטמא, אבל מצידו עשה מה שרצה, ואמר מר (סנהדרין ק"ז ב') גחזי חטא והחטיא את ישראל.

מ"ט נאמר את כל עור הנגע ולא המנוגע

ט) מה שהקשה הרב חגי דעי, אני כולל קושייתו בתשובה וכדלהלן: כתב הרא"ם פרשת תזריע פרק יג פסוק יב וז"ל, מראשו של אדם ועד רגליו. לא מראשו של נגע ועד רגליו, שהרי אחר זה פירש ואמר (פסוק יג ובספרא שם אות ב, ה): "וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו", שהוא בשרו של אדם.

ותניא בתורת כהנים: "את כל בשרו - להביא את בין האצבעות של ידים ורגלים".

ותניא נמי: "כולו הפך לבן - יכול תוך ראשו ותוך רגליו, תלמוד לומר: 'מראשו' להוציא תוך ראשו, 'ועד רגליו' להוציא תוך רגליו". ותנן נמי בפרק ששי דנגעים (משנה ח): "דראש וזקן וכף הרגל אין מעכבין את הפריחה".

ואם תאמר, אי הכי מאי "את כל עור הנגע" את כל עורו מיבעי ליה, כבר פירשו בתורת כהנים: מאי את כל עור הנגע, "עור הראוי לקבל נגע, פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת". פירוש: שחין והמכוה כל זמן שהן מורדים, שיש בהם ליחה ולא העלו קרום מלמעלה, אינן מִטמאין בנגעים, דכתיב (פסוק יח) "ובשר כי יהיה בו שחין ונרפא והיה במקום השחין" וגו', דוקא כשנרפא והעלה קרום מלמעלה אז אם היה בו שאת או בהרת ויש בהן אחד מסימני טומאה, וטמאו הכהן, אבל כל זמן שהוא מורד, שיש בו ליחה, אינו מקבל טומאה. וכיון שאינו ראוי לקבל טומאה לאו ראוי לקבל נגע הוא, וכיון שאינו ראוי לקבל נגע, שיקבל טומאה, אינו מעכב את הפריחה, אבל אם העלו קרום מלמעלה, שהן ראויין לקבל טומאה, מעכבים את הפריחה, שאם פרחה הצרעת בכל עור הבשר ולא פרחה בהן, אינו טהור עכ"ל.

וכתב התורה תמימה הערות ויקרא פרק יג הערה סו [ע"ד התו"כ הנ"ל] וז"ל, הנה לפי הענין שהכיסוי צריך להיות בכל הגוף היה צ"ל וכסתה את כל עורו או את כל עור הגוף, ומדכתיב עור הנגע דריש שבא להורות שצריך לכסות עור הראוי לנגע, לאפוקי מקום שיש בו שחין המורד ומכוה המורדת [היינו שעדיין לא נתרפאו ויש בהם ליחה שאינם מטמאין בנגעים כפי שיתבאר לקמן פסוק י"ח] שאינו מעכב בפריחה, והיינו דאעפ"י שלא פרח הנגע עליהם, אך מכיון דפרח בשאר הגוף טהור. וע"ע מדין זה במשנה ה' פ"ז דנגעים ע"כ.

סימן קלח - האם שיך לומר לשון קיחה על איסו"ב

לכבוד הג"ר ישראל פאנעט

מה שהקשה כת"ר עמ"ש ואיש אשר יקח את אשת אחיו (ויקרא כ' כ"א) הנה איתא במס' יבמות דף צז ע"א, וז"ל, א"ל רב פפא לאביי אלא מעתה גבי אחותו דכתיב איש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו הכי נמי דרך קיחה הוא דאסור דרך שכיבה שרי א"ל ליקוחין כתיבי בתורה סתם הראוי לקיחה קיחה הראוי לשכיבה שכיבה וכו' ע"ש.

וכתב הערוך לנר שם וז"ל, בגמרא אלא מעתה גבי אחותו. ה"ה דהוי מצי למיפרך מאשת אב דכתיב ג"כ לא יקח איש את אשת אביו ואף דכתיב ג"כ ערות אשת אביך לא תגלה דמשמע מכ"מ ה"ה ג"כ באחותו כתוב כן וכן הוי מצי להקשות מכי יקח את אשת אחיו, ואילו מהני לא רצה להקשות דיש לתרץ שהיו ראויין כבר וכמו דמתרץ בירושלמי, או י"ל דה"ה דהוי מצי למיפרך ג"כ מהני אבל פריך מאחותו דכתיב ברישא ובמה שתירץ על אחותו מתורץ ג"כ מאשת אביו ואשת אחיו עכ"ל. א"כ לא אכפת לן בלשון זו.

סימן קלט - בדרשות המקראות את שבתותי תשמורו

יום ב' לסדר בחוקותי ע"ו

לכבוד הג"ר אהרן פרייס שליט"א

ששאלתם מ"ט גבי את שבתותי תיראו ומקדשי תיראו דרשי' רישא דקרא עיקר, וגבי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו דרשי' סיפא דקרא עיקר.

אביא בזה מ"ש בחי' הרמב"ן ביבמות דף ו ע"א וז"ל, הא דדייק בברייתא גבי כיבוד אף על גב דאיש אמו ואביו תיראו מכל מקום את שבתותי תשמורו דאני כו' וגבי מקדש אמרינן איפכא את שבתותי תשמורו אף על גב דמקדשי תיראו, פירש"י משום דאני ה' משמע כולכם חייבים בכבודי ושמירת שבת כבוד הוא להקב"ה יותר מכיבוד אב ואם ומבנין בית המקדש ששמירת שבת אינה אלא לכבוד הקדוש ברוך הוא שברא עולמו בששת ימים, ובנין בית המקדש לכפרת ישראל ולהנאת כהנים, ואף על גב דדרשינן בכמה קראי אני נאמן לשלם שכר ונאמן ליפרע כיון דבחד קרא כתיב אני ה' להזהיר על כבוד השבת כל מקום שהוזכר בו שבת נדרוש כן, ואני אומר עיקר הדרשא מואת שבתותי תשמורו בכל מקום שנאמרה שמירה יש במשמע שלא ידחה אלא שיהא שמור לעולם, ואין במשמע מורא כן, וממילא משתמע אני ה' כולכים חייבים בכבודי עכ"ל.

הרי נתבאר כאן הענין כראוי בב' אופנים.

סימן קמ - כמה תשובות בפרשת אמור

לכבוד מזכה הרבים הרב זיסקינד שליט"א

שלום רב

יום שישי ה' אייר תשע"ו

אבוא בזה כעת שוב על שאלותיו הנפלאות בעזהי"ת.

הערה בסדר הפסוקים

א) מה ששאל בזה"ל, יש להבין מדוע בכהן הדיוט דמותר לו להטמא לקרובים הקדים אמו לאביו (בפסו' ב) כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו', ואילו בכהן גדול דאסור לו להטמא אף לא לקרובים הקדים אביו לאמו, (בפסו' יא) 'ועל כל נפשת מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא', ומה טעם שדייקה התורה לכתוב כן.

ז"ל פירוש הרא"ש על התורה פרשת אמור (כ"א ב') כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגבי כ"ג כתי' ועל כל נפשות מת לא יבוא לאמו ולאביו לא יטמא וא"ת מאי שנא דגבי כהן גדול כתיב ועל כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא ומאי שנא דגבי כהן הדיוט הקדים לאמו קודם אביו וי"ל דה"פ דבתחלה גבי כהן הדיוט כתיב לא יטמא כי אם לשארו לא מבעייא לאמו שהיא ודאית שיצא מבטנה ואיכא סהדי ודאי שיטמא אלא אפי' אביו שהוא ספק דשמא זינתה אפ"ה יטמא שאין קדושתו רבה וגבי כ"ג אמ' לא יבא לא מיבעייא לאביו שהוא ספק שלא יבא ליטמא אלא אפי' אמו שהיא ודאית לא יבא וניחא עכ"ל.

וגם הראב"ע עמד בזה, ונביא בזה מ"ש התולדות יצחק פרשת אמור (שם ב - ג) כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו. יש בזה ספק, והוא שהיה ראוי להזכיר בתחלה אב ואחר כן אם, ויאמר לאביו ולאמו, וכתב רבי אברהם כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב, ולכן הזכיר בתחלה מיתת האם לפי שהיא תמות קודם ואחר כך מיתת האב, ויש להקשות עליו, אם כן למה בכהן גדול האב קודם האם, שאמר [פסוק יא] ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו ולא יטמא, ונוכל להשיב לדעתו שאחר שהפסוק הודיענו חידוש אחד פעם אחת, חזר אחר כן לטבעו ולמה שהוא ראוי. ונראה להתיר זה הספק שכראוי עשה בהזכירו האם בתחלה, לפי שאמר כי אם לשארו והיא אשתו, לכן סמך לה אמו שהיא נקבה, ונוכל לומר שהטעם שהזכיר האם ואחר כך האב, לומר יטמא כהן הדיוט לאם, ולא די לאם שהיא ודאי אמו שנולד בפני עדים, אבל גם לאב שאין עדות ברור שהוא אביו, ומי יודע כן אלא בחזקה עם היות שהוא בן יטמא לאב, ובכהן גדול החידוש בהיפך, לא די לאביו שהוא ספק אם הוא אביו, ולא ידענו זה אלא בחזקה שלא יטמא לו, אבל גם לאם שהיא אמו בעדים ברורים, שראו כן בשעה שנולד לא יטמא עכ"ל.

כל גרושה תיפו"ל שהיא זונה

ב) מה שהקשה בזה"ל, גיטין דף צ ע"א בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ולכאו' קשה א"כ לדעת בית שמאי למה צריך פסוק מיוחד לאסור גרושה לכהן, הלא אסורה כבר מצד שהיא זונה.

י"ל דאפילו אם עבר וגירש בלא שהיה מותר לו לגרש חל (כ"ה הפשטות, ועיין שו"ת מהר"ם לובלין ובילקוט מפרשים גיטין צ'), ובכה"ג אסור מצד גרושה.

ובספר דעה"ד (גיטין דף צ ע"א) הביא דעות המפרשים בזה וז"ל: כתבו הפוסקים, ראה בנוב"י (מהדו"ת אבהע"ז סי' קכ"ט) וכן הביא בחת"ס לגיטין (כאן) בשם תשו' מהר"ם מלובלין שהביא מהלבוש ע"ש (וכן הביא בשמו בהקדמת אור חדש על קדושין (אות ו) ע"ש באריכות). וכן נפסק להלכה בשו"ע (אבהע"ז סי' קי"ט) דהמחלוקת היא לגבי לגרשה בע"כ. אבל מרצונה יכול לגרשה בכל אופן ע"ש. וראה בשדי חמד (מערכת הג' אות ט"ז וי"ז) ע"ש מש"כ בזה.

ויש להוכיח להדיא דלב"ש אפשר לגרש גם בלא ערות דבר, דהרי ב"ש ס"ל (בכתובות פ"ה מ"ו) המדיר את אשתו מתשמיש וכו' ב"ש אומרים שתי שבתות וכו', ויותר מב' שבתות לב"ש יוציא ויתן כתובה, הרי דאפי' בלא ערות דבר יש אפשרות גרושין לב"ש ודו"ק.

וכתב בספר זכור לאברהם - תשנ"ו (עמ' רס"ח) בשם הג"ר יוסף חיים ילוז זצ"ל בשם הרשב"א דלכן אין מברכים על מצוות גרושין שהיא מ"ע כיון שיש גרושין שהם עבירה כגון שלא מצא בה ערות דבר עכ"ד. (וי"ל אולי דגם אם מגרש מחמת ערות דבר שפיר שייך הטעם הנ"ל, דהרי גם כה"ג חשיב שהגרושין באו ע"י עבירה של ערות דבר, ושפיר אין ברכה ממ"נ ודו"ק היטב).

א"נ באופן שהבעל גירש אחר שאדם המהימן ליה כבי תרי אמר לו שזינתה, שבכה"ג צריך לגרש כמ"ש בקידושין ס"ו א', ומ"מ א"א להלקות בב"ד על כך את הכהן עד שתהיה ודאי זונה, וגם הכהן עצמו אפשר דלדידיה אין העד מהימן כבי תרי ולא אכפ"ל אם הבעל מאמינו. א"נ י"ל באופן ג' דגם אם לא אשכחן שום דבר בזה מ"מ התורה אסרה גרושה זונה לעבור עליה בב' לאוין [וגם אם אין אחע"א, מ"מ איסורא איכא לקוברו בין רשעים גמורין].

אחר שכתבתי התירוצים הנ"ל, ראיתי עוד שהקשה החיד"א בספרו פני דוד (פר' אמור), לדעת בית שמאי למה צריך פסוק מיוחד לאסור גרושה לכהן, הלא אסורה כבר מצד שהיא זונה. ותירץ, דאף לבית שמאי כל היוצא למלחמה היה כותב גט כריתות לאשתו, שמא ימות במלחמה ללא עדים ותשאר עגונה, על גרושה כזאת שלא נמצא בה כל ערות דבר דברה תורה עכ"ד.

[ויש לדון ג"כ אליבא דב"ש אם באמת ס"ל דבכה"ג חשיבא זונה, די"ל דס"ל כר"א דלא ס"ל הכי, דהא ר"א שמותי הוא מב"ש, וא"כ איצטריך קרא ג"כ למיסר א"א].

סימן קמא - מדוע אמר המקלל שלחם הפנים אינו חם

בע"ה יום ב' לסדר בחקתי ע"ו

לכבוד הגאון רבי יצחק שוארץ ר"מ דסלבודקא

על מה שהקשה כת"ר בדברי רש"י ויקרא פרק כד פסוק י וז"ל, ויצא בן אשה ישראלית - מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף ע"כ. והקשה דהרי לחה"פ היה חם ביום השבת כיום אפיתו כמבואר בחגיגה כ"ו ב' ורש"י שם.

לכאורה נראה כי טענת המקלל היתה כדרך הליצנים הנאחזים בכל דבר להתלוצץ, ואולי שלא ידע כי הפת חמה בדרך נס, או ששמע ולא האמין.

ויעויין מה שכתב הרא"ם (והובא בשפתי חכמים) מהכא משמע דמעשה המקלל בשנה שניה היה שהרי לחם הפנים לא היה אלא לאחר שהוקם המשכן, וכן מעשה הדגלים לא היה אלא עד שנה שניה כדכתיב בפרשת במדבר, וקשה דהא פירש ויניחוהו במשמר ולא הניחו המקושש עמו כו' והמקושש בשנה ראשונה היה כדפירש וימצאו איש מקושש עצים בגנותן של ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה כו', אם כן מעשה דמקלל גם כן בשנה ראשונה היה. ותירץ אף על פי שמעשה לחם הפנים לא היה אלא בשנה שניה מכל מקום אפשר שצווי לחם הפנים היה בשנה ראשונה ובשעת הצווי כששמע אותו רשע מיד לגלג, עד כאן. א"כ שפיר י"ל שעדיין לא ידע כל הפרטים בזה.

סימן קמב - בביאור המקרא ושבתה הארץ שבת לה'

לכבוד הג"ר שמואל יעקב בורנשטיין שליט"א

בענין מה שהקשה כהדר"ג בזה"ל, כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וכו' (ר"פ בהר), יש לבאר וכי מיד כשיבואו לארץ תשבות הארץ, והלא מתחילה מונים שש שנים ואח"כ שובתים בשנה השביעית, והול"ל כי תבואו וגו' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית וכו'.

אביא בזה מה שכתב האור החיים עה"ת כאן, וז"ל, ושבתה הארץ וגו'. צריך לדעת מה היא כוונת הכתוב במאמר זה, אם על שנת השמיטה הרי הוא אומר בסמוך ובשנה השביעית שבת שבתון. אכן נתכוון ה' לומר סמוך לזכרון הנתינה להם שיור לה' בארץ, והוא אומרו אני נותן ולא מתנה חלוטה אלא ושבתה וגו' לה', וחזר ופירש שיעור שבת זה, אם חודש, אם שנה, בכמה שנים, ואמר שש שנים ובשנה השביעית שבת וגו', ומעתה אם לא היה אומר הכתוב ושבתה וגו' אלא מה שאמר אחר כך ובשנה השביעית לא הייתי יודע ששייר ה' לעצמו שנה זו אלא שנתן מתנה חלוטה לצמיתות ולא כן הוא עכ"ל. וזה יתרץ ג"כ קושיית כת"ר, דמ"ש ושבתה הארץ שבת לה' הוא כעין כותרת להמשך הכל, וא"כ הו"ל כאילו כתיב מיד שש שנים וגו', אלא שמקדים הענין בכללות לפני כן, ותני והדר מפרש.

סימן קמג - האם נאמר בנבואת משה שהקב"ה דיבר עמו או לא

פ' נשא תשע"ו

לכבוד וכו'

ע"ד מה ששאלתם בזה"ל, כתיב (במדבר ז׳ פ״ט), ״וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אהֶֹל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרןֹ הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו״, ופרש״י, ״מִדבר. כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו״.

עי׳ בפסוק (שם י״ב, ז׳ - ח׳), ״לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה״. ומדוע בפסוקים אלו לא נמנעה התורה מלכתוב לשון ׳אדבר בו׳, שכביכול נתיחד הדיבור עם משה, וצריך ביאור, עכ"ל.

תוכן העניינים

שו"ת עם סגולה - חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה