ענינים שונים
סימן פ - כמה תשובות בענינים שונים אל הגאון רבי יהודה אריה דינר שליט"א
מכתב מהגרי"א דינר שליט"א
לכבוד ידידנו קוראי גליון מים חיים לאי"ט
שור שהזיק או הרג אדם
אם שור מזיק אדם [כגון ששובר כל עצמותיו] בעל השור חייב לשלם הניזקין [שבת צער ריפוי צער בושת לא משלם], וזה דין ממון ולא קנס, ומשערים כמה הוא עולה למכור בתור עבד.
והעיר הגאון ר' דב שטרנבוך שליט"א הרי מבואר שאם שור הורג אדם, והרגין השור ולא משלם משום ניזקין [ורק במועד משלם כופר], הרי איך יכול להיות שאם שובר כל עצמותיו חייב לשלם כגון כמה אלפים שקלים, ואם נוגחו קצת חזק יותר, או אפילו ימות לאחר כמה שעות לא משלם לו כלום, דהרי כבבר נתחייב בעל השור תשלום לנהרג.
עשיית מצוה בלי כוונה
כתוב בסוף פרשת חוקת (פרק כ"א פסוק ל"ד) ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו וכו'.
ומפרש רש"י שמשה רבינו פיחד שיש זכות לעוג שאמר לאברהם אבינו כי נשבה לוט.
והוסיף בדעת זקנים לבעלי התוס' שם, אע"ג שכונתו היה לרררעה, שאברהם ילחם ויהרג ויקח את שרה, מ"מ יצא ממנו הצלה, וכעין שמצינו בקרבנות של בלק ע"ש.
והעירוני, הרי ידוע הסוגיא ריש מסכת ע"ז, שלעתיד לבוא יבואו כל הגוים לקבל שכר, שבנו גשרים ורחובות שעם ישראל הולכים עליהם, ואמר להם הקב"ה שכוונתם לעצמכם ולא לעם ישראל ע"ש, הרי שאם הכוונה הוא לעצמם אין כאן שכר כלל, ויל"ע.
הלכתא למשיחא - לשכת נעליים
כתוב במשנה בברכות פ"ט מ"ה לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו וכו'.
והעירנו, לפ"ז במהרבה בימינו בזמן בהמ"ק השלישי, יבואו אלפי או מליוני אנשים [עיין גמ' פסחים [ס"ד ב'] שהיה שם למעלה ממליון קרבנות פסח, ובכל קרבן היה לפחות עשרה אנשים], איפה ישימו יוץתר משתים עשרה מליון זוגות נעלים או סנדלים, האם היה איזה לשכה מיוחד לכך (ממחותני הרה"ג ר' יהודה טשזנר שליט"א - אופקים).
ונשמח מאוד מאוד מי שיכול להאיר לנו בזה.
בכבוד רב,
יהודה אריה הלוי דינר.
תשובה
בע"ה
אור ליום ג' י"ג תמוז תשע"ו
לכבוד הגאון הגדול החו"ב רבי יהודה אריה דינר שליט"א
ייש"כ על השאלות אשר שולח לנו מידי פעם לחידודי, וכבר כתבתי למעכ"ת איזה פעמים בעבר קצת חידו"ת לפי סדר השאלות ששולח, ואשמח תמיד לדעת ג"כ דעתו של רום מעכת"ר שליט"א על הדברים שכתבתי להצעה בעלמא לפניו.
א) בענין השאלה הראשונה - ראשית כל הנה בהרבה דברים בנזיקין מצאנו שמקילים בכל גופו יותר מאבריו, ולאו דוקא היכא דקים ליה בדרבא מיניה, אלא ג"כ בבור קי"ל דעל נזקין חייב ועל מיתה של כל גופו פטור, ואי' במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כא לגבי בור, וז"ל, ודין הוא מה הגונב והמוכר שחייב על כולו אין חייב על אבריו זה ש חייב על כולו אינו דין שלא יהא חייב על אבריו אדם באדם יוכיח שאין חייב על כולו וחייב על אבריו לא אם אמרת אדם באדם שמשלם את הבשת תאמר בזה שאין משלם את הבשת אדם בעבד יוכיח שאין משלם את הבשת וכו' ת"ל כסף ישיב לבעליו וכו'.
והנה לענינינו סוגיא ערוכה היא בב"ק מ"א ב' וז"ל, ת"ר ובעל השור נקי רבי אליעזר אומר נקי מחצי כופר אמר לו ר' עקיבא והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאהו לבית דין וישלם לך (כתב רש"י, פשיטא דפטור והלא אם חייב היה אין תשלומיו אלא מגופו וזה שנסקל ממה משלם יאמרו לו בעלים הביאהו לב"ד וישלמו לך הימנו). אמר לו רבי אליעזר כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה אין דיני אלא כשהמית את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים על פי בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה עכ"ל. וכתב רש"י, לפיכך אי לא מעטיה הוה אמינא ליחייב בין בעד אחד בין ע"פ עצמו כי היכי דתיהוי ליה כפרה. ומבואר מסוגיא זו, דזה פשיטא שבאופן רגיל לא שייך לומר שישלם דמים בתם, ואם רק יש לדון מצד אחר דהיינו המקרה המבואר בגמ' כאן שהמית את האדם וכו' ע"ז יש מיעוט כמבואר כאן.
אכן אולי קושיית החכם הנ"ל היא מצד עצם הבנת הענין מ"ט כל הנידון כאן הוא רק מצד כופרא ולא מצד עצם התשלומין. וגם במועד יש להקשות כן, דנהי שחייב מיתה בידי שמים בין בתם בין במועד מ"מ מיתה בידי שמים אינו מועיל לקלב"מ, ואפילו כרת אי"ז לכו"ע כ"ש מיתה בידי שמים.
ולצורך ביאור הענין אביא בזה לשון התוס' שם, וכבר יהיו הדברים מחוורין מאליהן, וז"ל, נקי מחצי כופר - לא בעי למימר נקי מדמי ולדות כרבי יוסי הגלילי משום קושיא דאנשים ומדמי עבד דהיינו שלשים של עבד לא קאמר דכריש לקיש ס"ל דאמר לקמן (ד' מג.) כשאין השור בסקילה דלא משלם קנס ואף על גב דכופר מחייב רבי אליעזר היינו משום דדריש אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה כרבי יוחנן דלקמן אבל אם עבד לא דריש דה"ק ר"ל לקמן וסברא דרבי עקיבא דס"ד דתם משלם דמי עבד מן העלייה כדלקמן לית ליה לרבי אליעזר וא"ת ולימא נקי מדמי עבד ממש משויו דבמקום דלא משלם קנס משלם דמים כדמשמע לקמן הלכך אצטריך למפטר תם וי"ל כיון דבתם ליכא קנס בכוונה שלא בכוונה נמי פשיטא דלא משלם דמים א"נ אין סברא להעמיד פטור דנקי אלא אחיובא דכתיב בפרשה בהדיא כגון כופר וקנס ודמי ולדות ולפי הטעמים הללו א"ש נמי לרבי עקיבא דדריש לקמן נקי מדמי עבד כלומר משלשים של עבד ולא בעי למנקט נקי מחצי כופר משום דאפילו מועד נמי פטור שלא בכוונה ולא בעי לאוקמי נקי מדמי בן חורין דמועד איכא דמים שלא בכוונה כדמוכח לקמן אלא היינו טעמא כדפרישית או משום דדמים לא כתיבי או משום דכיון דלא אשכחן כופר בתם לא אצטריך למעט הדמים וא"ת והא לקמן ילפינן אשו שלא בכוונה משור שלא בכוונה אף על גב דליכא כופר באש וי"ל דלא דמי דבאש לא שייך כופר כלל הלכך משום כופר לא שבקינן דמים אבל שור דשייך ביה כופר ואפ"ה ליכא כופר בתם אין סברא לחייבו דמים שלא בכוונה ועי"ל טעם אחר לר"א דמסתבר ליה לאוקמי בכופר מבכל דבר דהכי משמע ליה פשטיה דקרא מדכתיב בתריה ואם שור נגח הוא שישלם כופר וא"ת לרבי יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר וקאמר נקי מדמי ולדות טפי הוה ליה למימר נקי מחצי כופר מטעמא דפרישית וי"ל דאין דומה לו סברא לפוטרו מחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב ח"נ עכ"ל. וע"ע ברשב"א שם.
ולבאר כל הדברים צריך ליכנס לכל הסוגיא שם, אך בכללות לסיכום - מה ששור פטור מדמי אדם הוא מגזה"כ דאנשים ולא שורים, ולא עדיף מדמי ולדות, ומה שפטור משאר הדברים הוא כמבואר בתוס' שם.
ויש להדגיש בכל הנ"ל, דאין חילוק בין אם פעולת המיתה היתה ברגע אחד או בכמה שעות, דברגע שהיה כאן פעולת מיתה ממילא שייך כל מה שכתבנו בזה לענין דיני התשלומין.
ב) בענין השאלה השניה שהזכיר שם, בקשר למצוות של או"ה, הנה יש הרבה סתירות וגם הרבה דעות בראשונים ובאחרונים איך להתייחס למצוות שנעשו שלא לשמה באופן כללי, וכבר קבצו החכמים כעמיר גורנה כל הדעות בזה כיד ה' הטובה.
אכן בענינינו נראה ששייך להקדים לשאלה זו את הסוגיא בב"ב י' ב' דשם נתבאר שאכן יש חילוק בין מצוה שלא נעשית לשמה של ישראל לבין מצוה כזו של או"ה, וז"ל הגמ' שם, תניא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו בני מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת נענה רבי אליעזר ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו כמו שנאמר די להוון מהקרבין ניחוחין לאלהה שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים עכ"ל. וכתב רש"י וז"ל, כאן בישראל וכאן בעובד כוכבים - ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין אבל עכו"ם אינו נותן אלא ע"מ כן ואם לאו מתחרט עכ"ל, ומבואר דהעיקר הוא גם מצד מה שאו"ה מהרהרין אחר מידת הדין אם לא.
ולפ"ז יש ליישב ג"כ הסתירות גופא שמצאנו בין או"ה סתמא לשאר או"ה, וי"ל דמ"מ יש יוצא מן הכלל, ופעמים שגם באו"ה שייך שיהיה אומדן דעת שלא היו מתחרטים בעשיית מצוה זו גם אחר שלא נעשית עתה לשמה, משא"כ רוב גוים היו מתחרטים בכך. ואפשר אולי להביא ראיה קצת לומר שלא היה בלק מתחרט, דהא אמרי' שמנ"ל ילפי' שמתוך שלא לשמה בא לשמה ממה שהקריב בלק וכו', ואם היה מתחרט אח"כ פשיטא שלא היה שייך לדמות לכגון זה את מה שאנו רוצים ללמד.
ויעויין במה שכתב מהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף י ע"ב וז"ל, ל"ק כאן בישראל כאן בעכו"ם יש להקשות בזה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כדאמרינן פרק השוחט ופרק ד' מיתות ויש ליישב ודו"ק עכ"ל המהרש"א, והנה המהרש"א לא ביאר כונתו בזה מה יש ליישב, ואולי יש ליישב הכונה הוא למה שכתבתי, דהנה בישראל אם עושה מידת עכו"ם פשיטא דלא עדיף מעכו"ם [וכמו שנביא ג"כ להלן בשם המאירי], וכמו"כ בגוי שינהג מידת ישראל שפיר עביד וכנ"ל, ולהכי אי"ז מידי דשרי לישראל יותר מעכו"ם, דהעכו"ם גרמו לעצמן שלא נהגו כשורה, אבל אם יעשו את פעולת הישראל גופיה שרי.
והרגמ"ה שם פי' וז"ל, כאן בישראל. ודאי מעליותא היא דאעפ"כ לבו לשמים לשם מצוה אבל הרבה אומות אין עושין אלא לצורך עצמן ולא לשם שמים ומשום הכי דלא עבדיתו צדקה כו' עכ"ל. ולפ"ד י"ל לענינינו, דפעמים שבחילוק הזה ג"כ יהיה יוצא מן הכלל וגם באו"ה אולי שייך שיהיה כונת אותו האיש לשמים גם מלבד כונתו למה שרצה, ובאמת מה שמבואר בגמ' ריש ע"ז מיירי בעשו לשם עצמם ולא עשו לש"ש כלל, וכמו שידוע מה שאמר הגרי"ז ע"ז, [הובא גם בחשוקי חמד שם להגר"י זילברשטין שליט"א, וע"ש מה שכתב ע"ז], אכן א"א לומר תירוץ זה בדעת בעלי התוס' עה"ת, שמשמע מדבריהם שסברו שעוג עשה שלא לש"ש כלל, ודימו זה לבלק, וא"כ בודאי שלא ס"ל כהרגמ"ה.
ויעוין עוד מש"כ היד רמ"ה שם וז"ל, [ומסקינן] בישראל. דעיקר מילתא לשם שמים קא מכוון וכי אמר בשביל שיחיו בני שיעסקו בתורה ובמצות הוא דקאמר, וכי אמר נמי בשביל שאזכה לחיי העולם הבא כדי שיוסיף לדעת את בוראו קאמר. אבל באומות העולם דכי קא מכווני להנאה דגופייהו קא מכווני לאו מעליותא היא עכ"ל, ולפ"ד הרמ"ה הללו ג"כ א"א ליישב דברי הבעלי התוס' על עוג כיון שלא כיון מתחילה אלא לענינים גשמיים [ורק לפרש"י שייך לפרש מכיון שי"ל שלכה"פ אח"כ לא התחרט עוג וכן בלק, אבל בשעת מעשה אפשר שעוג לא נתכוין דוקא לדברי מצוה].
ויעוי' במאירי שהזכיר ב' הסברות, וז"ל, יש מדרגה אחרת בצדקה אלא שאינה ראויה למנות והוא הנותן לקנות לו שם ולהתגדל ולפרסם עצמו עליהם וזו אינה מדת ישראל והיא מדה מגונה עד למאד לא דיו שאינה נחשבת בצדקה אלא שהוא נקרא חוטא ועליה נאמר וחסד לאומים חטאת ומ"מ הנותן לכונת נטילת פרס כגון האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני בשביל שאזכה לעולם הבא או שתמשך הצלחתי וכיוצא באלו הרי זו צדקה גמורה ובלבד במי שאם לא נתקיימה מחשבתו אינו קורא תגר ואינו מתחרט על שנתן ולא הועיל כאלו היה שכר רופא ואינו מהרהר אחר מדותיו של מקום אלא שמצדיק עליו את דינו עכ"ל, ובתחילה הזכיר ענין שעושה רק לשם כבוד וכו', ואח"כ הזכיר מצד מה שמצדיק את דינו, ועלה בדעתי דאולי גם דעת רש"י במה שכתב מתחילה 'ישראל דעתו לשמים' הכונה שזהו ג"כ תנאי, וא"כ לא מצינו מי מהראשונים שיאמר דסגי במה שאח"כ אינו מתחרט, דאפי' לפרש"י עכ"פ בעינן שיהא דעתו לשמים מתחילה, אכן גם ע"ז י"ל דהדע"ז עה"ת סגי ליה בזה שאח"כ לא יתחרט ואה"נ עדיפא הא מפרש"י דאילו לפרש"י בעי' שבשעת קיום המצוה תהיה דעתו לשמים, ואילו לדעת זקנים גם זה לא בעינן אלא העיקר שלא יתחרט, וגם אם מתחילה לא כיון דוקא לזה מ"מ מכיון שלא התחרט גילה סופו על תחילתו שהיה בזה גם צד נכון במעשה.
ואולי יש להביא ראיה שכך ס"ל לבעלי התוס', ממה שכתבו התוס' בפסחים ח' ב' וז"ל, שיזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור - והדתנן (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס היינו בכה"ג שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהא ומתחרט ה"ז צדיק גמור וכן משמע בריש מסכת ר"ה (דף ד.) ובפ"ק דב"ב (דף י:) עכ"ל. וכ"כ עוד בתוס' ע"ז י"ט א', וז"ל, על מנת לקבל פרס - פי' בתוהא אם לא תבא שאילתו כמו שעושין עובדי כוכבים אבל אם אינו תוהא דמי להא דאמרינן בפ"ק דב"ב (דף י:) ובפ"ק דפסחים (דף ח.) ובר"ה (דף ד.) דתניא סלע זה לצדקה ע"מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור ע"כ. ומבואר בדברי התוס' הללו שלא הזכירו ענין זה של כונת העשיה בשעת מעשה המצוה, אלא רק מצד הגילוי דעת שיש אחרי מעשה המצוה.
וכ"ז אתיא כמין חומר לבאר בדברי בעלי התוס' עה"ת שגם אם בשעת קיום מעשה המצוה לא כונו למצוה מ"מ סגי במה שאח"כ לא נתחרטו ע"ז.
ועיין בדברי התוס' נדה ס"א א', וז"ל, ועוד אמר (בפרק רבי אליעזר) (דף לד) שעוג מצאו לאברהם אבינו שהיה עומד בגרנות לתקן עוגות לפסח ועל שם זה נקרא עוג ומייתי ליה משום דמחזי כלישנא בישא דאמר במדרש עוג אמר בלבו אלך ואומר לאברהם וילחם וימות ואשא שרה אשתו אפילו הכי היה ירא משה שמא תעמוד לו זכות אברהם עכ"ל. ויעוי' מה שכתב הצל"ח מסכת נדה דף סא ע"א וז"ל, אמר ר' יוחנן משום רשב"י מתשובתו של אותו צדיק אתה וכו'. ואמר אדמ"ו דהכי פירושו, מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו של עוג, דכתיב אל תירא כי בידך נתתי אותו. ואמר אמ"ו דהאי כי לשון דהא הוא, דמשה היה מתירא אמר שמא תעמוד לו זכות אברהם, דהוא סבר דעוג עשה זה לשם שמים ומתירא ממנו, והשיב לו הקדוש ברוך הוא אל תירא דהא בידך וכו', כלומר אתה סבור שעוג עשה זה לשם שמים, זה אינו, אלא כך אמר בלבו שאברהם יהרג במלחמה וישא הוא שרה, ולכך אני נותן אותו בידך מדה כנגד מדה, דהוא רצה להרוג את אברהם ויהרגנו בנו של אברהם. ממילא מתשובתו שהשיב לו הקדוש ברוך הוא לצדיק אתה יודע שעוד לרעה נתכוין, ודוק עכ"ל. אכן בדע"ז לא שייך לפרש כן, שכתב דעת זקנים וז"ל, וא"ת והלא כוונתו לרעה היתה כדי שיהרג אברהם ויקח שרה י"ל כיון דהצלה באה על ידו היה לו לירא כמו שמצינו בפרק חלק בזכות מ"ב קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאת ממנו רות ואף על פי שלא נתכוין אלא לרעה לקלל את ישראל ע"כ.
אחר שכתבתי כ"ז מצאתי שהביא בס' דף על הדף בריש מס' ע"ז שם, מהרב צבי קריזר שליט"א שהקשה קושיא זו באריכות עי"ש, ואח"ז כתב לתרץ שם וז"ל, וזה הלום ראיתי שהדבר מיושב ע"פ מה שביאר הרשב"א בביאור ההגדה בריש ע"ז שם, דחוץ ממה שקשה מה ההו"א שלהם לקבל שכר, קשה שהשכר הוא הרי מיועד בפירוש למי שעסק בתורה, והם הרי סו"ס לא עסקו בתורה. ומבאר הרשב"א, שהטענה של אוה"ע הוא שמאחר ובפועל כל מה שעשו זה עזר לתורה א"כ כמו שיש שותפות של יששכר וזבולון שגם זבולון שלא עסק בתורה מקבל שכר, כי עי"ז איפשר ליששכר ללמוד, כך מגיע גם להם שכר, כי סו"ס הם היו הצינור שעל ידו יכלו לעסוק בתורה. והתשובה ע"ז היא, שמאחר ולא התכוונו בכך אלא לטובת עצמם לא חל ע"ז כלל ענין שותפות. עיין שם בדבריו.
וממילא י"ל, דאה"נ שזכות שפיר יש להם, ואכן אפשר שמשום כך קיבלו הרבה שכר בעוה"ז כפי מה שנותן הקדוש ברוך הוא לרשעים כאן על כל מעשה טוב שעושים, אולם שם היתה הטענה מצד שותפות בעצם לימוד התורה, [שזה מהות אחרת לגמרי של שכר נצחי], וע"ז ענה להם הקדוש ברוך הוא שוטים, שבלא כוונה ל"ש כלל ענין שותפות.
ועוד נראה ליישב, דיש לחלק, דבדבר שמהותו נחשב למצוה אלא שהיה עם נגיעה צדדית, ומחשבה פסולה, בזה תמיד יש איזה שכר. משא"כ בדבר שאינו בגדר מצוה כלל אלא שיצא ממנו דבר טוב, בזה דוקא אם כוונתו לשם מצוה יש ע"ז שם מעשה מצוה, אבל אם אין כוונתו למצוה ל"ש ע"ז שום שכר, דהרי ללא כוונה לשם מצוה לא נחשב כלל בגדר עשיית מצוה. וממילא באוה"ע שלא היה במעשיהם שום מעשה מצוה, ורק לעצמם, אלא שנגרם מזה טובה גם לישראל, בזה דוקא המחשבה לשם מצוה היא זו שקובעת את המעשה שיהיה בזה שם של מצוה, ומאחר ולא היתה להם כוונה כזו לא מגיע להם כל שכר עכ"ד.
ג) בענין השאלה הג' יש לדון בקצרה, דהנה נודע הנידון האם אסור ליכנס במקל שאינו נסמך ע"ז היינו במקל של כבוד, או לא, ואמנם כ"ז במקל דשם נראה דאסור דהמשנה [ברכות נ"ד] כללה כל צורת השימוש הרגילים, אבל בנעלים לכאורה אם מחזיקם בידיו [בתוך שק או קופה] ואינו לובשן - כיון שאינו צורת השימוש שרי, ולא בזה דברה תורה לאסור ליכנס כיון שאין בזה שום בזיון, וכמו על מ"ר שלא נאמר לו אלא שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ (שמות ג, ה), ולא נאמר לו להוציא הנעלים מן המקום, ומבואר שאין בזיון להשאיר הנעלים באותו המקום.
אמנם יש לדון מכיוון אחר, והוא מצד הכנסת חולין בעזרה, דנהי דעת התוס' פסחים ס"ו ב' ועוד מקומות שמותר להכניס כל מה שאינו לשם הקרבה, אכן דעת המאירי בפסחים ע"ט א' שצרך להקדיש את הסכינים לפני שמכניסן לבהמ"ק לשחוט את הבהמה [ועיין מה שהבאתי דעות הראשונים בכ"ז בחיבורי זבח פסח על הרמב"ם הל' ק"פ פ"א אות שכ"א], ולפ"ז יל"ע אם מותר להכניס את הנעלים, וגם ע"ז אולי י"ל דדוקא מה שהוא צורך הקרבה ס"ל להמאירי בעינן להקדיש קודם, אבל נעלים שרי.
ואם יש לשאול איך יכנסו כל האנשים בעצמן - ע"ז י"ל דכבר תנן ומייתי לה בשלהי פ"ק דיומא עומדין צפופין ומשתחווין רווחין. ואולי י"ל עוד ולתרץ כ"ז, דכלול בנס זה כל מה שהוא צורך הנכנסין. וראה מה שכתב החתם סופר עה"ת (ח"ג ע' קלא) דהנס הי' בכאן שהיו עומדים צפופים, כי מה שהי' רווחים בהשתחוי', אין זה חידוש, דכן הוא הטבע דבמקום הקדושה אין החומר תופס מקום והמועט מחזיק את המרובה, אלא שמחוץ לשטה היו עומדים צפופים כדי שיקבלו שכר על זה דאגרא דכלה דוחקא (ברכות ד' ע"ב) עכ"ד. וכיוצא בזה כתב החת"ס ג"כ בתשובתו להגרא"ז מרגליות ז"ל בעל הבית אפרים (חלק יו"ד סי' רלד) עיין שם שהביא מתשו' תשב"ץ (חלק א סוף סי' רא) דגם בזמנו נראה נס כזה בבית הכנסת שבירושלים בבואם שם בחג השבועות כל סביבותיהם, ולא צר להם.
ולעיקר השאלה האם היתה איזה לשכה היוחדת לזה, אי' בירושלמי פסחים פרק ז הלכה יב וז"ל, מצורע אין לו איכן להגן זב יש לו איכן להגן זב יש לו איכן להגן בכל ירושלם. רבי יוחנן בר מדייא בשם רבי פנחס מן מה דאנן חמיי רבנן שלחין סנדליהון תחת האגוף של הר הבית הדא אמר שלא קידשו תחת האגוף של הר הבית ע"כ.
וכתב בפי' קרבן העדה וז"ל, מן מה. שאנו רואין שחכמים נותנין סנדליהן תחת האגוף של הר הבית שאסור לכנוס להר הבית בסנדלו. הדא אמרה. זאת אומרת שאגוף של הר הבית לא נתקדשה ואפשר לכך לא קידשו להעמיד שם המנעלים וסנדלים עכ"ל. וכעי"ז בפני משה שם.
ויעוי' מה שכתב עלי תמר על הירושלמי שם וז"ל, הדא אמר שלא קידשו תחת האגוף של הר הבית. ולכאורה צ"ב טעמא מאי, הרי זב יש לו איכן להגן בכל ירושלים, וי"ל שהסברא דלעיל אינה מוכרחת שיתכן שחשש לתקנת הזב שיהיה קרוב לביהמ"ק עד כמה שאפשר ותהיה לו האפשרות לפחות לע"בחלל שער הר הבית, כ"כ בספר עזרת כהנים בשער ירושלים. ויש שחששו לתקנתו של זב שיהיה נוח לו לראות בשמחת בית שואבה ושאר עבודת המקדש, ויתכן עוד שמה"ט לא קדשוהו מפני שהוא מקום נוח להשאיר שם סנדליהם מקליהם ואפונדתם שאסור להביא עמו להר הבית וכמ"ש בריש הרואה עכ"ל [וע"ש בעלי תמר שהאריך הרבה בדברי הירושלמי הזה].
סימן פא - סימני בהמה וחיה
במה שנסתפק מו"ר הגרב"ד דיסקין שליט"א [ר"י ארחות תורה] בדעת החינוך מצוה קנ"ג שכתב שהמ"ע לבדוק בסימני הבהמה והחיה, וכתב המנ"ח דלדידיה עובר בעשה אם לא בדק אפילו אם באמת היתה טהורה, ונסתפק הגרב"ד שליט"א אם יש איסור זה גם בבהמת ספק, לכאורה מצות הבדיקה היא רק עד היכן שידו של אדם מגעת, דבשלמא בשאר כל חיוב שאדם אנוס ואינו יכול לקיימה, שייך לומר שמחד יש כאן ציווי מה"ת אך מה יעשה שאנוס הוא, אבל הכא לא מסתבר שיהיה שייך חובת בדיקה בדבר שא"א לברר, ולכך מסתבר לכאורה דבכל ספק שא"א לברר לא מיירי החינוך כאן. וזה יהיה שייך לפלוגתת הראשונים אם כל ספק דאורייתא אסור מה"ת או לא.
סימן פב - התגובה הרגשית הנצרכת כאשר שומעים על אסונות שקרו לאו"ה
שאלה
האם ידוע לך על דבר המשגיח הרב יחזקאל לוונשטיין שצריך למלאת את הלב ברחמנות כששומעים על אסונות וכדו' שפוקדו אותם. אני שואל בעקבות דרשת הנקמה ששלחתי לך.
(מהרה"ג מתתיהו הלברשטט)
תשובה
ב. לא ידוע לי דוקא רחמנות, אבל עי' ברמב"ם ריש הל' תעניות פ"א ה"ג וז"ל, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי עכ"ל. ועוד כתב הרמב"ם (פרק יג מהלכות אבל הלכה יב) כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, עכ"ל.
בשל"ה (מסכת תענית פרק נר מצוה) הביא דברי הרמב"ם הללו וכתב וז"ל, ומצות עשה זו, מוטלת גם כן על יחיד שאירע לו איזה צרה, שיגזור תענית על עצמו ויפשפש במעשיו, וכן יעשו כל השייכים והנלוים לצרה הזאת, ואז ימצא, מקבל התענית בשביל תשובה, ותשובה זו עושה כמצווה ועושה.
וזה מיירי בישראל, אבל גם באו"ה כתיב אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר וְלֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ כֹּל אֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם (צפניה ג, ז), ודרשי' ביבמות ס"ג א' וז"ל, א"ר אלעזר בר אבינא אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל שנאמר הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם וכתיב אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר.
אכן הנה בכ"מ מבואר שפורענותן של מחריבנו נחמה היא לנו, כדכתיב בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ (תהלים קלז, ח), וכתיב תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל פְּשָׁעָי כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי (איכה א, כב), ובסוף נבואות ירמיה כתיב, וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא תָקוּם מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ וְיָעֵפוּ עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ (ירמיהו נא, סד). כתב בירושלמי מסכת ברכות פרק ה ה"א וז"ל, אמר לו רבי יוחנן עוד הוא בדברי נחמות חתם ואמר [ירמי' נא סד] ככה תשקע בבל לפי שהיה ירמיה חוזר ומתנבא על בית המקדש יכול בחורבן בית המקדש חתם ת"ל עד הנה דברי ירמיהו במפולת של מחריביו חתם לא חתם בדברי תוכחות והכתיב [ישעי' סו כד] והיו דראון לכל בשר בעכו"ם היא עסיקינן עכ"ל. וכן איתא בפסיקתא, והכונה שפורענותן של מחריבנו נחמה היא לנו.
וכן איתא בספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שמב וז"ל, וכן ירמיה אמר להם (ירמיה ז לד) והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלם קול ששון וקול שמחה וחזר ואמר להם דברי ניחומים (ירמיה לא יב) אז תשמח בתולה במחול יכול משאומרים להם דברי ניחומים חוזרים ואומרים להם דברי תוכחות תלמוד לומר (ירמיה נא סד) ואמרת ככה תשקע בבל ולא תקום מן הרעה אשר אני מביא עליה עד הנה דברי ירמיהו הוי משאומרים להם דברי ניחומים אין אומרים להם דברי תוכחות עכ"ל, ומבואר דכל ענין זה הוא דברי נחמות ותו לא מידי.
והעירוני שכתב בעל העלי שור [בשיעורי חומש עה"ת] בשם הסבא מקלם, שראה פעם גוי שהורג גוי ואמר שמי שאינו מתרגש מזה הוא עצמו עלול להיות רוצח.
סימן פג - כמה פרטי דינים בענין שתית מים בשעת התקופה
שאלה
א. מהו עניין מעבר תקופות (כמו שנכנסה צהרי יום חמישי תקופת ניסן)?
ב. מה הסכנות בעת מעבר התקופות?
ג. מדוע אסור לשתות מים ולשפוך מים מגולים או לשים בתוכם ברזל?
ד. האם ניתן לשתות מים רתוחים או שאר משקאות?
לתשובות כב' הרב אודה מקרב ליבי,
הקט' א.
תשובה
בע"ה אור לכ"ט אדר ב' התשע"ו
לכבוד הרב א. היקר נ"י
קבלתי את שאלתך והנני להשיב עליה כעת.
מהו עניין מעבר תקופות (כמו שנכנסה צהרי יום חמישי תקופת ניסן)?
א. שנת החמה מחולקת לארבע תקופות, כמבואר ברמב"ם בהלכות קידוש החדש וכדלהלן.
שנת הנוצרים היא שנת החמה, וז"ל הפסיקתא דרב כהנא פיסקא החדש הזה ]פיסקא ה אות יד] החדש הזה לכם (שמות יב: ב), אתם מונים לו, ואין אומות העולם מונים לו. ר' לוי בשם ר' יוסה בר לעיי דרך הארץ היא הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן. עשו שהוא גדול מונה לחמה שהוא גדול, ויעקב שהוא קטון מונה ללבנה שהוא קטן. א"ר נחמן והא סימן טב, מה הגדול שליט ביום ואינו שליט בלילה, כך עשו הרשע שליט בעולם הזה ואינו שליט בעולם הבא. מה הקטן שליט ביום ובלילה, כך יעקב שליט בעולם הזה ובעולם הבא. ר' נחמן אמ' כל זמן שאורו של גדול מבהיק בעולם אין אורו של קטן מפורסם, שקע אורו של גדול מתפרסם אורו של קטן, כך כל זמן שאורו של עשו הרשע מבהיק בעולם אין אורו של יעקב מפורסם, שקע אורו של עשו הרשע ניתפרסם אורו של יעקב, קומי אורי כי בא אורך (ישעיה ס: א). וכ"ה בשמו"ר פ' בא. וראה עוד במהרש"א ספ"ב דסוכה דף כ"ח א'.
הנה אע"ג שנת הנוצרים בזמנינו היא י"ב חודש מ"מ מלפנים לא היה כך, ויעויין בספר יוסיפון שמתחילה היו ח' חדשים, והוסיפו עוד ע"ש יוליוס קיסר ומאייה ויאניה ועוד עי"ש, ולענינינו היינו שאין ענין דוקא במספר החדשים אלא רק במספר הימים שהוא בשנה רגילה שס"ה ימות החמה, ותמצא שזמן ק"ש לדוגמא בשלישי לאוגוסט לא ישתנה משנה לשנה, אע"ג שבתאריכים שלנו אין שוויון ביניהם, לדוגמא אין דמיון בין זמן ק"ש בי"א חשון תשע"ו לי"א חשון תשע"ג, והיינו משום ששנת הנוצרים היא שנת החמה וכנ"ל.
שנת החמה נחלקת לארבעה תקופות, ניסן תמוז תשרי וטבת, מאידך מכיון שאנו מונים לשנת הלבנה שהיא מתחלקת רק לפי חדשים של 29 וחצי יום בערך, ממילא א"א לחשב חדשים לפי שנת החמה, אלא י"ב חדשים הם שנ"ד יום, ולכן אנו מוסיפים חודש מעובר בכל כמה שנים ע"מ להשלים הפער בין שנת הלבנה לשנת החמה. [כמו"כ יש ימים שמוסיפים מעוד טעמים ואכמ"ל בכל זה].
המעבר של התקופות לפי מה שנתבאר הוא המעבר בין רביע השנה של טבת לרביע השנה של ניסן (עיין עירובין נ"ו א' בחשבון התקופות בדיוק), ישנם שני חישובים של תקופות בגמרא, ושניהם יופיעו בלוח השנה.
מה הסכנות בעת מעבר התקופות?
ב. כתב הרמ"א יורה דעה הלכות מאכלי עובדי כוכבים סימן קטז סעיף ה וז"ל, ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה, וכן כתבו הקדמונים, ואין לשנות (אבודרהם ומרדכי ס"פ כל שעה רוקח סימן ער"ה ומהרי"ל ומנהגים) וכו'. וכל אלו הדברים הם משום סכנה, ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה עכ"ל.
ובש"ך שם ס"ק ו איתא בזה"ל, וכתב במנהגים ובמהרי"ל (הלכות מי לישות המצות) דאם יש ברזל במים כל זמן התקופות דאז אין רשות למזיק וכן נוהגים העולם להניח ברזל על כל המשקים ומאכלים ועל מאכלים ומשקים מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחין שום דבר כי אומרים שאין לחוש במבושל וכבוש ומלוח משום תקופה ואולי יצא להם כן ממ"ש הרמב"ם פי"א מהל' רוצח ושמירת נפש דין ט' מי כבשים ומי שלקות אין בהם משום גילוי ארס הנחש והוא מהירושלמי פ"ח דתרומות וא"כ ס"ל דה"ה דאין בכה"ג משום ארס התקופות (ועיין בזוהר פרשת יתרו עמוד קמ"ג ענין התקופה) וטוב להחמיר בזה להניח ברזל עליו עכ"ל.
י"א שאין המים נאסרים אלא בשעת התקופה ומיד אח"כ מותרין (כ"מ בספר חסידים סי' תתנ"א, וכן דעת המ"א, הובא במ"ב סי' ר"ו סקכ"ו, וכ"כ מחזיק ברכה או"ח סי' תנ"ה שכך מנהג ארץ הצבי), ויש שנהגו שלא לשתות שעתים לפני ושעתים אחרי (מהרי"ל והובא בכנה"ג, וכתב שלא ראה נוהגין אלא חצי שעה לפני וחצי שעה אח"כ), והשע"ת או"ח תנ"ה סק"ו הביא מבעל השב יעקב דבעל נפש יוכל ללהחמיר ע"ע מתחילת היום או מתחילת הלילה, וי"א שאפילו אחר כמה ימים מזיקים הם (פר"ח סי' תכ"ח, וכן מבואר בב"י שם וברמ"א או"ח סי' תנ"ה לכאורה, ועיין שו"ת מהר"י ברונא סי ל"ו). וכן הביא עוד במ"ב שם שי"א שהסכנה היא גם לאחר שנפלה התקופה, אא"כ היו המים מחוברין לקרקע בשעה שנפלה התקופה. ויתכן ג"כ שהמהרי"ל הנ"ל ודעימיה לא חלקו על עיקר ענין זה שהמים נאסרין אח"כ אם לא היה כלי ברזל או לא היו מחוברין לקרקע, ורק שמוסיפין דבכלל האיסור הוא ג"כ שעות הללו דחשיב כתקופה ממש, [ונ"מ גם לענין שאז לא יועיל מה שהמשקין מחוברין לקרקע].
י"א שאין לחוש בזמנינו לשתות מים בשעת התקופה (דעת תורה להמהרש"ם, שו"ת מלמד להועיל), וכן הביא בדבר בעתו בשם הגר"ח קניבסקי שליט"א שלא ראינו שהחזו"א הקפיד בזה. וכמדומה שלא ראינו בזמנינו כ"כ שעשו ענין גדול מזה. ולכן המקיל בודאי יש לו על מי לסמוך.
מדוע אסור לשתות מים ולשפוך מים מגולים או לשים בתוכם ברזל?
ג. בענין מים בשעת התקופה זהו סכנה כנ"ל, ובביאור הגר"א שם ס"ק טו ציין ע"ד הרמ"א הללו 'רוקח שכן קבלה מקדמונים וענין התקופות ע' בזוהר ח"ב קצ"ה ב' פ"א א' עש"ה' עכ"ל. ואין ביכולתינו להבין הכל. ובט"ז יורה דעה סימן קטז ס"ק ד הוסיף עוד בזה"ל, כתוב בד"מ בשם אבודרהם מצאתי כתוב שיש ליזהר מלשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא יתנזק ויתנפח והטעם כי טיפת דם נופלת בין תקופה לתקופה אבל החכם אבן עזרא השיב על זה כי ניחוש בעלמא הוא כו' ואין בו סכנה כלל ויש מהגאונים אמרו כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שייראו מאת השם יתברך וישובו כדי שיצילם השם יתברך מארבע תקופות השנה עכ"ל.
בטעם הנחת כלי ברזל כתב הקב הישר פמ"ז שבזכות האמהות שראשי תיבות שמן [בלהה רחל זלפה לאה] הוא כך, והוסיף בכף החיים או"ח תנ"ה סק"מ שכשנותן את הברזל במים יאמר 'זכות האמהות בלהה זלפה רחל לאה שהעמידו י"ב שבטי יה יעמוד לנו להצילנו מכל גזירות קשות ורעות'. [ובענין שאר מתכות עיין פמ"ג שם א"א סק"ח שהסתפק בזה אם מועילים, שאולי רק ברזל מטעם זה, מאידך המהרש"ם בדעת תורה סי' תכ"ח ס"ז כתב דבס' חידושי רוקח משמע שכל המתכות מועילים בזה].
בענין מים מגולים אם כונתך באופן כללי על מים מגולים, הנה רוב הפוסקים הורו ונהגו להקל בזה מכיון שאין הנחשים מצויים בינינו, אמנם המהדר בזה כשאפשר תבוא עליו ברכה, וכן הגר"א והחזו"א הקפידו ע"ז, ובפרט שיש הטוענים כי כאן בא"י הוא מקום שמצויין בו נחשים.
ומובא על הגר"א שפ"א תלמידו הביא לו מים מגולין [בלא לספר לו] והרגיש בזה הגר"א ואמר שהיתה תמונה אחת שעמדה כנגדו כל זמן התפילה והפריעה אותו מכונתו, ואמר שהנזהר ממים מגולין מועיל לבטל מחשבות זרות בתפילה.
האם ניתן לשתות מים רתוחים או שאר משקאות?
ד. יעויין בב"י באו"ח סי' תכ"ח שגם לא ילוש בהם. והנה בדרכי תשובה ביו"ד שם ס"ק פ"ח הביא מס' אחד שהעלה להקל עכ"פ האידנא במשקין שאין בהן משום גילוי, שלא יהא בהן דין זה של תקופה. והיינו כל שאר משקין חוץ מיין מים וחלב. וצ"ב קצת דמשקין הללו שנאמרו גבי גילוי הם מצד שנחש עלול לשתותן, אבל כאן מנ"ל לחלק, ובאמת גבי גילוי נזכרו גם פירות בפ"ח דתרומות שנחש עלול לאכול מהן, א"כ שם תליא מה שנחש עלול לאכול, ואם להקל מצד שלא נזכר בפוסקים כאן אלא מים, א"כ נימא רק מים בלבד ותו לא.
ובענין כלי חתום ג"כ אין חשש כמ"ש המ"ב סי' תנ"ה סק"כ, והוא מהד"מ והמ"א, והטעם כתוב בפמ"ג משב"ז סק"ד ע"פ הגמ' בחולין ק"ה ב' דכל מידי דצייר וחתים לית להו למזיקין רשותא בזה, וכיסוי בעלמא אינו מועיל (שו"ת הר צבי יו"ד סי' רס"א).
סימן פד - שאלות בענין בועל ארמית
שאלה
א. מה יותר חמור גויה או נדה?
ב. מה הדין בועל בארמית שהזיק ממון תוך כדי.
ג. מה הדין כשהבועל אינו מודע לחומרת מעשיו. האם קנאים פוגעים כמו רודף.
ד. האם יש דין יהרג ואל יעבור?
ה. האם יש דין להציל הרודף אחד ערוה להגנת הנרדפת או להציל מאיסור ונפק"מ כשהוא רודף אחד הערוה כגון אשת איש והיא תחילתה ברצון. דהיינו המילה רודף אינו דוקא.
שמעתי שפסק הגריש"א בענין על קרוב חילוני. שהדין שלא מתאבלים נאמר על פורש מדרכי ציבור וזה בעבירות שהם קווים אדומים לכולם וחילול שבת כהיום לצערינו אינו פורש מדרכי ציבור. ורק אכילה/ צום ביום כיפור וכן להתחתן עם גויה וברית מילה. כמובן שצריך לבדוק שמועה זו. אבל על דרכו אני מדמה ענין קנאים פוגעים בו.
(נשלח מהג"ר מתתיהו הלברשטט, ב"ב)
תשובה
בע"ה יום א' י"ח תמוז תשע"ו [צום נדחה]
לכבוד הג"ר מתתיהו הלברשטט שליט"א
שלום רב וכט"ס
א. מה יותר חמור גויה או נדה
א. באופן כללי בשאלה האם חמיר מנדה או לא, לפני כן יש לראות האם השאלה באופן שהיה זה דרך אישות או לא, דאם היה דרך אישות יש בזה איסור דאורייתא, ואילו שלא דרך אישות אין בזה איסור דאורייתא לכמה ראשונים וכ"ה פשטות הסוגיות בע"ז ל"ו [וגם נחלקו הראשונים האם זהו רק בז' עממין, עיין בטור סי' ט"ז, ואם השאלה נוגעת למעשה מאיזה צד יש לצרף גם זה].
אכן באמת נחלקו הראשונים בענין בא על ארמית בצנעא, וכתב בחידושי הר"ן סנהדרין פ"ב ע"א וז"ל, בית דין של חשמונאי גזרו הבא על הכותית חייב עלי' משום נשג"א. וא"ת והרי אמרו שקנאין פוגעין בו והיא הלל"מ וכיון שכן למאי איצטרך בית דין של חשמונאי. ובפ' אין מעמידין אמרי' שאין קנאין פוגעין בו אלא בפרהסי' וכמעשה שהיה ואתו אינהו וגזור אפילו בצנעא ומעתה אף הכרת האמור בקבלה כמו כן אינו אלא בפרהסיא שאם היה הכרת אף בצנעא למה הוצרך ב"ד של חשמונאי לגזור על הכותי' הרי יש בו כרת. אלא שמ"מ יש לתמוה מה ענין לחלק הכרת בין צנעא לפרהסיא ואפשר שהכרת הוא מפני חלול השם וחלול ליתיה אלא בפרהסיא.
או אפשר לומר שכמו כן יש כרת בצנעא כמו בפרהסיא אלא שמפני שבדיני אדם אין עושין לו כלום מאחר שהקנאין אין פוגעין בו אלא בפרהסיא גזרו ב"ד של חשמונאי שיהו מלקין אותו ד' מלקיות משום נשג"א כדי להרחיק האדם מהעבירה שיש בני אדם רשעים שאין עומדים בעצמן בשביל כרת המסור לשמים ובשבי' המלקיות יתרחק מן האיסור. ומעתה בפרהסיא הועילה גזרתם כשלא פגעו בו קנאין. ומאי דאמרינן בע"א שלא היתה גזרתם אלא בצנעא לאו דוקא בצנעא ולא בפרהסיא אלא שעיקר כוונתם הית' בצנעא שהיה פטור מדיני אדם יותר מפרהסיא דאלו בפרהסיא לא ימסור אדם לעבירה זו שאם יבא קנאי אחד שיהרגנו אלא עיקר גזרתם הית' בצנעא וה"ה בפרהסיא היכא דלא הוה ביה קנאי עכ"ל.
וא"כ יש ב' תירוצים בדבריו, ולתירוצו הראשון אה"נ בפרהסיא יש חילול ה' וכרת, ובצנעא הוא איסור דרבנן, וכ"ד המ"מ אישות פ"א ה"ד והטור סי' טז, ולפי תירוצו השני של הר"ן מדאורייתא אסור גם בצנעא ויש כרת בזה. וכ"כ הב"ש אהע"ז סי' ט"ז בשם דרישה וב"ח, וע"ש בח"מ ואבנ"מ סק"ד.
ומ"מ גם להדעות שסוברין שהאיסור הוא גם בצנעא, לכאורה כיון שלא נתחתם דינו בכרת אלא בדברי קבלה קיל טפי מנידה, אכן לא אדע מאי נפק"מ יש בשאלה זו.
אם השאלה אינה נוגעת למעשה מבחינה תורנית; האמת היא שיש חומר בזה שאין בזה ויש חומר בזה שאין בזה, ומו שכתב הרמב"ם והטור שם עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו שבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל הוא ובנו מן הכותית אינו בנו ומסיר אותו להיות אחר עכו"ם ודבר זה גורם לידבק בעכו"ם שהבדילנו ה' מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו עכ"ל.
ומצאתי בב"ח אבן העזר סימן טז שנחית לשאלתכם הזו, וז"ל, ובסמ"ג (לאוין קיב) כתב עוד וז"ל והרי שלח הקדוש ברוך הוא ביד נביאיו שענשו בכרת חמור יותר מכרתה של תורה שנאמר בנבואת מלאכי (ב יא) בגדה יהודה וגו' פי' שכרתה של תורה הוא נכרת ואין זרעו נכרת וכאן אף זרעו נכרת בענין זה שלא יהא בכלל ער ועונה וגו' ואין זה ערירים האמור בעריות דערירי הולך בלא בנים והכא יש לו בנים אלא דלא מעלי.
ומצאתי על שם מהר"א שטיין וז"ל ראיתי בספר המצות [נ"א המדות] בשער התשובה שכתב כמה בני אדם סבורין שאין אדם נקרא בעל תשובה אלא אם כן בא על אשת איש או על הגויה או יוצא לתרבות רעה וכיוצא בו מעבירות גדולות וכו' הרי שכתב עבירה זו בין אשת איש ובין כפירה ומסיים וכיוצא בו מעבירות גדולות אלמא שמאוד חמור הוא והוא בכלל העבירות הגדולות וצריך ליזהר בו מאוד עכ"ל. עוד כתב מהר"א שטיין וז"ל יש מקשין אמאי לא הביא הסמ"ג הא דפרק עושין פסין (עירובין יט א) אברהם אבינו אינו מניח שום ישראל מהול לישאר בגיהנם דמפיק להו חוץ ממי שבא על הגויה דנמשכת ערלתו ולא מבשקר ליה ונ"ל מאחר שפי' התוספות בפרק הזהב (ב"מ נח ב ד"ה חוץ) דאף הבא על הגויה עולה אחר י"ב חודש א"כ הוה כמו א"א שעולה נמי אחר י"ב חודש כדמוכח התם פרק הזהב (שם נט א) וא"כ מאחר שכתב הסמ"ג שהוא קשה מכל העריות א"כ ממילא לא גרע מעריות דא"א שאינו עולה עד אחר י"ב חודש וא"צ להזכירו עכ"ל מהרא"ש.
וכתב עליו מהרש"ל (בביאוריו לסמ"ג שם) וז"ל אבל מ"מ אין נראה בעיני לומר כן שיהא גדול ענשו משאר עריות שהן בכרת ומיתה אלא ר"ל שהפסד גדול יש כיון דע"י זה סופו להדבק בע"ז ולחלל השם צא וראה מה אירע לישראל בבנות מואב והא דלא מייתי כאן הא דאברהם משום דהתוספות פירשו לשם (ב"מ נח ב ד"ה חוץ) דהבא על הגויה אינו נענש לירד בגיהנום אלא אם כן יש בידו שאר עבירות שיורד בשבילם לגיהנום דאז כשבא על הגויה ג"כ לא מבשקר ליה אברהם ואינו מעלהו מיד אחר י"ב חודש ומשום הכי לא תני נמי הבא על הגויה באינך ג' שיורדין ואינן עולין מיד ומה"ט לא הזכירו הסמ"ג לפי שהוא רוצה להזכיר תכף העון במי שבא על הגויה בלחוד בלא צירוף שאר עבירות עכ"ל מהרש"ל [עכ"ל הב"ח]. ואולי מדברי המ"מ שכתב שכאן המלקות פוטרו מכרת משא"כ בשאר חיי"כ דקי"ל שאינו פוטר, אולי חזינן דס"ל שקיל משאר חיי"כ.
אחר זמן רב ראיתי בספר יבקשו מפיהו שהביא בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל [בחלק על נישואין], דבודאי גויה חמירא הרבה מנדה, והאריך שם בדבר זה, והביא שם כמה שמועות בשם מרן זצ"ל בענין זה [כמדומה], ואינו לפני כעת, ועי"ש באריכות והנפק"מ למעשה.
ב. אם יש פטור קם ליה בדרבה מיניה בבועל ארמית
ב. בענין אם יש בזה פטור של קלב"מ כמו הבא במחתרת תנן בכתובות כ"ט א' וז"ל, אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית, וכתב רש"י וז"ל, כותית קסבר גירי אריות הן וישנן בלאו לא תתחתן בם, וגם לפי מה שהוכיחו התוס' [ד"ה ועל הכותית] והרמב"ן והרשב"א ושאר ראשונים שם להדיא מלעיל שם י"א א' דגויה לא שייכא בה קנס, מ"מ אי"ז מצד קלב"מ כלל, ואדרבה לא הזכירו כלל קלב"מ אלא רק האם יש קנס בגויה או לא.
אכן כתב מו"ז הגרע"א שם ע"ד התוס' הללו וז"ל, קשה בלאו ההיא דפ"ק הו"מ להקשות דאם איתא דגירי אריות הן אמאי תני כותית ליתני נכרית, ונראה דהומ"ל דטעמא דנכרית אין לה קנס כיון דקנאים פוגעים בו הו"ל כמו חייבי מיתות ב"ד דקלב"מ וא"כ היה מקום לחלק דזהו רק בנכרית ממש אבל בכותית דאפשר דהרבה מהם נתגיירו לש"ש והוו גרים גמורים והבא על הכותית אין קנאים פוגעים בו דשמא היא גיורת גמורה, וא"כ אף אם קמי שמיא גלי' דהיא מאותן גירי אריות מ"מ כיון דאנן לא ידעינן ואין קנאים פוגעים בו אינה בכלל חיוב מיתה ולהכי משלם קנס לזה הוצרכו לראיה מפ"ק דפרכינן דלמא אזלה ואכלה בגיותא אף דהתם עכ"פ עכשיו היא בכלל גיורת ואין קנאים פוגעים בו וא"כ אף אם תגדל ותמחה ותהיה נכרית למפרע מ"מ מגיע לה הקנס דהא לא הוי קלב"מ דבעידן דבא עליה לא היו קנאים פוגעים בו אע"כ דנכרית מצד עצמותה ליה לה קנס בלאו טעמא דקלב"מ בזה קשה על הנתינה עכ"ל הרע"א. ולכאורה מבואר בדברי הרע"א דס"ל בפשטות דכל היכא דקנאים פוגעין בו הדין הוא שא"א לחייבו ממון כדין קלב"מ אלא שבגויה נקטו טעמא אחרינא. [ועיין בשיעורי הגר"ד פוברסקי שם מה שהביא ע"ד הרע"א את הדעות דגם בספק קלב"מ איכא פטור דקלב"מ].
ויעויין עוד בחידושי ההפלאה שם, מה שדן ג"כ מצד קנאין פוגעין בו, והעלה כעי"ז דבכותים שאני, וז"ל, הרי אמרינן בפ' אין מעמידין [ע"ז לו ע"ב] דהבועל ארמית קנאין פוגעין בו, וכן קשה בר"פ אלו הן הלוקין דחשיב כותים שם ואף דזה אינו אלא בפרהסיא כדאיתא בע"ז [שם] מ"מ דוחק לאוקמי מתני' דוקא בצינעה אבל בפרהסיא פטור מקנס ומלקות, ודוחק לחלק משום דרשות הוא עמ"ש משנה למלך ריש הל' רוצח. ולפמ"ש יש לומר דאין קנאין פוגעין בו כיון דעכ"פ מתנהגין במנהג יהדות, וגם מספיקא כיון דנטמעו בהן בנות ישראל וק"ל עכ"ל.
וכתב ע"ז בהערות הגרי"ש אלישיב וז"ל, ולכאו' אי משום הא לא איריא, דכבר ביאר המל"מ (פ"א מרוצח הט"ו) דדינא דקנאים פוגעים בו הוה רשות ולא מצוה וחיוב, וכן מצינו דיכול להרוג את הורגו ולא יחוייב בזה ברציחה כיון דלגביו דינא הוא דהבא להרגך יש כאן, וא"כ מי יימר דשייך לומר בזה דינא דקלב"מ כיון דלא מיקרי מחוייב מיתה, עכ"פ ההפלאה לא נחית לזה.
אכן ע"כ רש"י אינו סובר כן, ולדעתו אין כאן פטור קלב"מ כלל, וכן מבואר בדברי המאירי וז"ל, והכותית ואף היא שנויה לדעת האומר גירי אריות הן ונשארו באיסור חתנות אלא שמכיון שחייבין במצות הרי הן כשאר חייבי לאוין אלא שכבר עשאום אחר כן כגוים גמורים ויש שואלין ואם לדעת גירי אריות נאמרה היכי יהבינן להן קנס דאזלה ואכלה בגיותה ואם משום שלא יהא חוטא נשכר הרי אמרו בפרק ראשון י"א ע"א שאין נותנין קנס מטעם זה אלא לאשה העומדת בחזקת ישראלית ואינה שאלה שמכל מקום הואיל וישנה בכלל מצות לאו גיות מיקרי עכ"ל. וצ"ל בדעתם דפטור קלב"מ הוא רק אם חייב מיתה בב"ד, או עכ"פ בא במחתרת שאם בא לימלך מורין לו שיכול להרוג, אבל מיתה של קנאים פוגעין בו גריעא מכ"ז, שאם בא לימלך אין מורין לו, ולא עוד אלא שיש לו דין רודף מה שלא מצינו בכל חייבי מיתות שבתורה.
ומ"מ להדעות שיש קלב"מ גם בכרת [והוא מחלוקת תנאים] לכאורה אין חילוק בין זה לשאר חייבי כריתות, וגם להסוברים שהבועל שלא בפני עשרה אין לו דין זה מ"מ אפשר דהו"ל כעין חיי"כ שוגגין אע"פ שבפועל אינן מתחייבין כרת עי"ז וה"נ הכא, ואולי יש לחלק אי נימא להסוברין שהכרת הוא רק בי' היינו מצד חילול ה' א"כ בצנעא זהו שלא בכלל הענין ויל"ע.
וכעת ראיתי שכתב בשיעורי ר' שמואל סנהדרין דף פ"ב א' שהביא דברי הרע"א הנ"ל, וכתב ע"ז וז"ל, ושמעתי בשם האחרונים שהקשו דאי נימא דקנאין פוגעין בו הוי כמו חיי"מ וקי"ל בדר"מ, [וכמו רודף, דאף דלא הוי חיוב מיתה דב"ד מ"מ הוא בכלל דין קלב"מ, ה"נ לענין קנאין פוגעין בו], א"כ קשה מש"כ הרמב"ם פי"ב מהל' איסו"ב ה"ג דכהן הבא על הכותית לוקה מה"ת משום זונה, ומדכתב הרמב"ם בסתם משמע אפי' בפרהסיא, [וכן משמע קצת מל' הר"מ בה"ו שם וז"ל, לא פגעו בו הקנאין ולא הלקוהו ב"ד הרי ענשו מפורש בדברי קבלה וכו', עכ"ד. ומשמע דאפי' בפרהסיא ג"כ חייב מכת מרדות, שהרי כתב לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו, ולא משמע דלצדדין קתני, ולא הלקוהו היינו בצנעא וכשיטת הר"ן דגם בצינעא איכא כרת מדברי קבלה ודו"ק], ולמה לא נימא כיון דקנאין פוגעין בו הו"ל כחיי"מ וחיי"מ הא פטרי גם ממלקות.
ולכאורה מוכח מזה דלא כמש"כ הגרע"א דקנאין פוגעין בו הוי כמו חיי"מ דקי"ל בדר"מ. ועי' ב"אור שמח" [פ"א מרוצח הי"ג] שכתב בפשיטות דכיון דאם נתהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו [ומשום דהוי רק רשות] א"כ לא חשיב כחייב מיתה לקנאין, כיון דאם יחזור ויהרוג לקנאי יהא פטור תו לא מיקרי חיוב נפשות, דאוקי אותו נגד המקנא עיין שם.
אולם באמת אין מדברי הרמב"ם ראי' שלא כמש"כ הגרע"א, דנראה דגם ברודף לא יפטור ממלקות, ומשום דכיון דאינו חייב מיתת ב"ד אינו בכלל שתי רשעיות, דאי"ז רשעה המסורה לב"ד, והא דרודף פוטר מממון היינו משום דהוי בכלל "לא יהי' אסון" הא אם יש אסון פטור, אבל מלקות ומיתה דילפי' מקרא דכדי רשעתו באמת לא יפטר ברודף, וכן ראיתי בס' "אמרי משה, [סי' ל'] שהביא בשם הגר"ח ז"ל שאמר לו דרודף אינו פוטר ממלקות, (וע"ע בזה לעיל דע"ב ס"ק קכב באורך). ולפי"ז פשוט דגם קנאין פוגעין בו אינו פוטר ממלקות, אבל לענין ממון י"ל שפיר כמש"כ הגרע"א דקנאין פוגעין בו פוטר מממון וכמו ברודף, ודלא כמש"כ ה"אור שמח".
אלא דמטעם אחר נראה לומר כסברת האו"ש. דהנה בעיקר מה שתלה האו"ש דינא דנתהפך זמרי בהא דהוי רשות ולא מצוה, כבר נתבאר לעיל דאין עיקר החילוק בין מצוה לרשות, אלא דכל היכא דהוא מחיובא דידי' אין ההורגו חשוב רודף כלל, אבל בבועל ארמית דקנאין פוגעין בו אי"ז מחיובא מעשיו דבועל ארמית, אלא דכך נתקבלה הלכה דבשעת מעשה יש רשות לקנאין לפגוע בו, וע"כ חשיבי הקנאין רודפין לגבי נרדף עצמו.
ומה"ט נ"ל גם לענין קלב"מ, דקי"ל בדר"מ לא אמרי' אלא היכא דהוי מחיובא דידי', ואפי' לא הוי רק רשות וכמו במחתרת, אבל בקנאין פוגעין דלא הוי אלא היתרא ורשותא בעלמא אבל אי"ז בגדר חיובא דמעשיו, לא אמרי' בזה קלב"מ כיון דאי"ז מחיובא כלל. וזהו דלא כמש"כ הגרע"א דגם היכא דקנאין פוגעין בו פוטר מממון ודו"ק, עכ"ל הגרש"ר.
ג. התראה בבועל ארמית
ג. בענין מי שאינו מודע לחומרת מעשיו, יעויין מה שכתב הראב"ד שם וז"ל, בד"א שהתרו בו ולא פירש אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין עכ"ל. ומסתמא שכונת שאלתכם ג"כ באופן שהיה חסרון בהתראה, דאם רק אינו יודע הפגם שנעשה בעולמות העליונים וכו' לא מצינו בכל התורה שאין עונשין על כל כה"ג, וסגי במה שיודע שהקב"ה אסר זאת וציוה עונש על כך, ומסברא בזה אין חילוק, אלא דאם לא היה התראה בזה כתב הראב"ד שאינן משובחין בכך, והוסיף בזה ג"כ דמ"מ בעינן התראה ומשמע דגם במי שיודע כבר טוב להתרות, כדקי"ל בשאר מיתות דהתראה היינו גם בחבר. וגם להרמב"ם פשיטא דבעינן מזיד.
ויעוי' מה שכתב המגיד משנה שם וז"ל, וי"ל שכל שהוא מזיד אינו צריך התראה שלא מצינו התראה אלא לחייבי מיתות ב"ד אבל זו הלכה היא ואינן רשאין אלא בשעת מעשה ולא מצינו בפנחס שהתרה בזמרי ומ"מ יראה לי שמה שאמרו גבי זמרי שהיה לו לפרוש ולא פירש הוא כשהתרה בו פנחס עכ"ל, וגם בדבריו מבואר דבעינן שיהא מזיד, אך יותר מכך לא שמענו.
והואיל ואתאן להכי נבוא למש"כ בחידושי לבב דוד [רמב"ם שם] ע"ד הרב המגיד הללו וז"ל, קשה לי על דבריו שאמר כיון שהוא מזיד וכו' דבזמרי היכן מצינו שהיה מזיד, והלא אמרו שם דתפשה בבלוריתה והביאה אצל משה וכו', ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך נתעלמה ממנו הלכה וכו', אלמא שזמרי היה שוגג ולא מזיד ולמה יהרגהו והוא בשוגג, אלא ודאי שפינחס התרה בו שאמר לו ההלכה שקנאים פוגעים בו וממשה נתעלמה ההלכה עכ"ל. ולעד"נ זה לא קשיא, שכונתו היה רק לקנטר, וידע בואי שמשה ציוה שכל אלו אסורות, וכדכתיב ג"כ והמה בוכים וגו', כמבואר ברז"ל, וע"כ היה עבריין דהרי לא נשמעו להם עד שנצמדו לבעל פעור כמפורש בדברי רז"ל, וידע שלא טוב עשה בתוך עמיו, אלא שבא לקנטר, וטענתו על ציפורה אשת משה היתה ליצנותא בעלמא, וגם אם היה לו טענה לא היה זה היתר לעבור על גזירת נביא, דע"כ יש איזה הסבר לדברי הנביא ולא שוגג היה, וכמו שנקט ג"כ שם למסקנת דבריו.
ולהלכה פסק הרמ"א בחו"מ סי' תכ"ה ס"ד דדוקא אם התרו בו ולא פירש.
ד. יהרג ואל יעבור בבועל ארמית
ד. במה שהערתם אות ד' האם יש דין יהרג ואל יעבור, כתב בית יוסף אבן העזר סימן טז אות ב ד"ה ואם בא וז"ל, כתוב בארחות חיים (הל' ביאות אסורות אות ח) בשם הרמב"ן (תורת האדם שער הסכנה עמ' לו) ישראל הבא על הגויה כיון שהוא מחייבי מיתה שהרי קנאים יכולין לפגוע בו הרי הוא בכלל ג' עבירות ואפילו הגויה מתכוונת להנאתה יהרג ואל יעבור ונראה לי דהיינו דוקא לבוא עליה בפרהסיא עכ"ל.
וכן כתב הרמ"א בשו"ע אה"ע סי' טז ס"ב וז"ל, הבא על העובדת כוכבים בפרהסיא, שדינו שקנאים פוגעים בו, כמו שיתבאר בחושן המשפט סימן תכ"ה, הוא בכלל עריות ודינו ליהרג ולא יעבור (ב"י בשם א"ח בשם הרמב"ם), כמו בשאר עריות, כמו שנתבאר ביורה דעה סימן קנ"ז.
וכתב בביאור הגר"א ס"ק ט וז"ל, ר"ל אף על גב דעכו"ם הבא על בת ישראל אינו בכלל ג"ע כמ"ש בי"ד סי' קנ"ז ס"א בהגה וכמ"ש בכתובות ג' ב' ולידרוש להו כו' ובסנהדרין ע"ד ב' והא אסתר פרהסיא כו' ולא פריך והא גילוי עריות וכמ"ש ר"ת ושם משום דאין חייבין מיתה על ביאת נכרי משא"כ בבא על הכותית בפרהסיא כמש"ש במתני' פ"א ב' ובט"ז שם ודוקא בפרהסיא כמש"ש עכ"ל.
ה. הרודף אחר נערה המאורסה ואינה רוצה שיצילוה בנפשה
ה. בענין שאלה ה' ששאלתם בזה"ל: 'האם יש דין להציל הרודף אחד ערוה להגנת הנרדפת או להציל מאיסור ונפק"מ כשהוא רודף אחד הערוה כגון אשת איש והיא תחילתה ברצון. דהיינו המילה רודף אינו דוקא'.
אביא בזה מה שכתב השו"ע חו"מ סי' תכ"ה ס"ד וז"ל, רדף אחר ערוה, ואחרים היו רודפים אחריו להצילה, ואמרה להם הניחוהו כדי שלא יהרגני, אין שומעין לה אלא מבהילין אותו ומונעין אותו ע"י הכאת אבריו, ואם אינם יכולים באבריו אפילו בנפשו. וכתב הסמ"ע ס"ק יב וז"ל, אין שומעין לה. משמע דוקא בכה"ג דנוכל לומר דמקפדת על פגמה אלא שחשה לנפשה שמא ימיתנה, ולכן אין שומעין לה דהתורה הקפידה אפגם כזה שלא יעשה, אבל אם אומרת הניחוהו ואל תהרגוהו, דנראה מדבריה שאינה חוששת אפגמה, בזה שומעין לה, וכן משמע לשון הברייתא [סנהדרין ע"ג ע"א] והרמב"ם שכתבו שלא יהרגני כמ"ש המחבר. אבל בטור [סעיף ה'] כתב דאפילו בכה"ג אין שומעין לה, וכתב הב"י [שם] דס"ל דאפילו בכה"ג י"ל דמקפדת שלא יפגמה אלא שאינה רוצה שיהרג הרודף על ידה עכ"ל. ומבואר דיש בזה מחלוקת.
בכבוד רב
סימן פה - האם יש בל תשחית בהמנעות מלאכול אוכל שאינו בריא
שאלה
שלו' רב לכב' ידידי ורעי החשוב מע"כ הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,
רציתי לשאול שהנה ישנו ירק אשר אמנם אינו מהוה מצד עצמו חוסר בריאות, אך הוא עלול לגרום חוסר בריאות ע"י הגברת תיאבון לא רצוי, אשר לא מומלץ עבורי מבחינה רפואית, ובני הבית [המשתמשים בו] משאירים את הירק הנ"ל בקירור [כשנשאר להם מאכילתם], האם מ"מ יש צורך לאכלו כדי שלא יבוא עי"ז לידי בל תשחית, או שמותר להשאירו עד שיתעפש מעצמו שהרי יש בזה חשש נזק.
לתשובת כב' הרב אודה מקרב ליבי,
בברכת חיילך לאורייתא ושבוע טוב ומבורך
תשובה
יום ראשון כ"ז סיון תשע"ו
לכבוד מע"כ שיחי'
בענין שאלתך האם יש איסור בל תשחית בדבר שאינו בריא לאכילתו אע"פ שאי"ז מזיק לו נזק גמור.
הנה גרסי' בשבת דף ק"מ ב', וז"ל, ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא [מי שיכול לשתות שכר ושותה יין] עובר משום בל תשחית ולאו מילתא היא בל תשחית דגופא עדיף, כלומר שמכיון ושכר פחות בריא לגוף מיין, (ומביא לידי הפחה, רש"י שם), לכן אין חשש בל תשחית במה שקונה מכספו יין אע"פ שיכול בשכר הזול, משום שמ"מ אמרי' שבל תשחית על הגוף קודם לבל תשחית על אוכל.
ועיין עוד שבת דף קכ"ט ע"א שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה לרבה צלחו ליה שרשיפא וא"ל אביי לרבה והא קעבר מר משום בל תשחית א"ל בל תשחית דגופאי עדיף לי ע"ש.
וכתב בתורה תמימה דברים פרק כ' י"ט הערה נז, וז"ל, כלל הדבר מאיסור בל תשחית ומקור השתלשלות שלו הוא כי לא רק במצור בלבד אלא בכל מקום הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם הי' מזיק אילנות אחרות או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים כי לא אסרה תורה אלא דרך השחתה. ובסמוך יתבאר כי זה כונת לשון הפסוק שלפנינו כי האדם עץ השדה, ר"ל חיי האדם הוא מן עץ השדה, ולכן לא תשחית את הדרוש לחיי האדם וכו', ואמנם בין אילנות בין שארי דברים מותר להשחית היכי שיש בזה צורך הגוף אשר בלא זה ירע או יזיק באיזה ערך לגוף כמו שמבואר בסוגיא שלפנינו דאמוראים היו שורפים כסאות מעולות להסיק בהם ביום הקזה כדי לחמם גופם, ומפרש דאעפ"י דיש בזה משום בל תשחית אבל בל תשחית דגופא עדיף, וטעם הדבר פשוט, דאחרי דעיקר איסור השחתה הוא מפני שיש בו צורך האדם, וא"כ היכי שבהשחתה יש צורך להאדם, הוי השחתתו קיומו עכ"ל.
ויעוי' בט"ז יורה דעה סימן קיז ס"ק ד, וז"ל, זה אינו דהא יש לו הנאה מזה ואין כאן בל תשחית וכמ"ש בסמ"ג לאוין סי' רכ"ט שכל שיש לו הנאה מרובה מהשחתה אין כאן איסור בל תשחית וכן איתא בתוס' דעבודת כוכבים (דף י"א) דיבור המתחיל עיקר כו' דמותר לעשות הבהמה טרפה וכו', עיין שם בכל דבריו (ועיין חשוקי חמד ב"מ ל"ח א', שו"ת משנה הלכות חלק יז סימן סב).
אכן בענינינו מ"מ אין ממה לחשוש אם אינו משחית את האוכל בדרך השחתה, דהנה כפי שכתבנו כבר במקו"א, דמי שרק אינו אוכל דבר ואינו מאבד בידים אינו עובר איסור בל תשחית כמ"ש אחרונים (מנח"י ח"ג סי' מ"ה, עי' אג"מ יו"ד ח"ב סי' קע"ד ענף ג', וס' עץ השדה פי"ט ס"ז בשם הגרשז"א), ולכן אין איסור להניח את הירק ולא לאוכלו, וגם אם עדיין לא התקלקל, אם מניח את הירק בתוך שקית ומשליך לפח האשפה - כמדומה שאין בזה משום בל תשחית ולא משום ביזוי אוכלין, עיין וזאת הברכה סופ"ב בשם הגריש"א והגרח"פ שינברג דבכה"ג אף יותר מכזית שרי [וע"ע מ"ב סי' ק"פ בביאורים ומוספים על מ"ב סק"י], ובפרט אם מה שנשאר מן הירק הוא פחות מכזית, שבזה אין בזה שום איסור מעיקר הדין, עי' שו"ע סי' ק"פ ס"ד, א"כ בענינינו אין להחמיר כלל.
לסיכום אין צורך לאכול את הירק הנשאר, ובפרט כשאינו מועיל לבריאות.
סימן פו - מכתב הערה
יום חמישי י"א אייר תשע"ו
שלום וברכה