הלכות צדקה
סימן לג - להלוות ממעות צדקה שייחד אותם לעני
יום שני כ"ד ניסן תשע"ו
לכבוד ידידי הג"ר אלעזר קניג שליט"א
שלום רב
ע"ד מה ששאלת, אדם שייחד מעות לצדקה ולא נמסרו עדיין ליד גבאי, הרי יכול להלוות מזה, אך מה הדין באופן שייחד את המעות לעני מסויים, האם בכה"ג כבר אסור להלוות.
תשובה
הנה תנן בשקלים מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני, בגליון מהרש"א ר"ס רנ"ט כתב [וכתב כן בשם ש"ך], שהמתחייב לתת צדקה לעני מסויים אסור לתתת לעני אחר, וכ"כ בספר בארח צדקה פט"ו ס"א בשם הגרי"ש אלישיב שאפילו אם יש עני שנצרך ביותר אין לשנות. וע"ש מ"ש בשם הגרנ"ק דאם התברר לו אחר שהתחייב שקרובו עני הו"ל נדר בטעות ע"ש.
והנה כתב הערוך השלחן סי' רנ"ט ס"ו וז"ל, ודע שיש מי שפירש בזה שאמרו דעד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה, דהכוונה לשנותה למצוה אחרת, כגון אם נדר לצדקה לעניים יכול לעשות מזה מצוה אחרת כל כמה דלא בא ליד גבאי. ונדחו דבריו, דוודאי לשנות למצוה אחרת וודאי אסור ורק לשנותה הכוונה ללוותה וכמ"ש [תוס' שם ד"ה עד ע"ש]. ונראה להדיא דאפילו קודם שהפריש הסלע אסור לשנות למצוה אחרת, דכיון שנדר לצדקה זו אסור לשנותה לצדקה אחרת ולא דמי לצדקות של בהכ"נ דמותר לשנות כמו שיתבאר דהתם אדעתא דגבאים יהבי משא"כ בסתם צדקה לעניים והרי שנינו בשקלים מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני ואף דשם מיירי כשגבו מ"מ בעיקר מה שנדר לעני זה או לעניים אלו אסור לו לשנות אף לעניים אחרים וכ"ש לשאר צדקה עכ"ל. ומדבריו לא שמענו שיש חילוק לענין הלואה בין עני אחד לעניים, אלא רק שמותר עני לאותו עני ומותר עניים לעניים כדתנן במתניתין דשקלים, ואדרבה מסתימת דבריו נראה שכולל כל המשנה דשקלים כדין קודם שבא לידי גבאי, דבזה מותר ללוות מזה, ולא מפרש דרק 'מותר עניים' דינה כך ולא 'מותר עני', אלא גם מותר עני דינו כך, וממילא גם בזה ס"ל דמותר ללוות מזה.
אכן הגרח"ק שליט"א בביאור ההלכה הל' מ"ע פ"ח ה"ד כתב וז"ל, לשנותו באחר מותר. לכאו' נראה שאם אמר לעני מיוחד או לעניי מקום פלוני אסור להלוותו ולשנותו לפני שבא ליד גבאי וכמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' רנ"ו ס"ד לענין לשנות לדבר אחר ע"י טובי העיר דעני מיוחד כבר זכה בו וכאילו בא הממון לידם וכמו שהביאו מב"ק ס"פ החובל וא"כ ה"נ דכוותי' אך צ"ע א"כ מה דנו השבו"י והבית אפרים (שהביא הפ"ת בסי' רנ"ט סק"ב) הרי שם הי' עני מיוחד, שו"ר בבית אפרים בהתשובה שכ' באמת סברא זו ע"ש עכ"ל. א"כ ס"ל למרן שליט"א דבאופן שייחד לעני מיוחד כבר א"א לשנותו לעצמו להלואה.
והנה באופן כללי בענין ללוות מקופה של צדקה, אמנם בסתם מעות שיחדן לצדקה מותר ללוות מהן ולהחליפן כמבואר ברמב"ם הלכות מ"ע שם ובשו"ע יו"ד ר"ס רנ"ט, אחד האומר סלע זו צדקה או האומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, אם רצה לשנותו באחר מותר, ואם משהגיע ליד הגבאי אסור לשנותו, וה"ה שיכול ללוותו קודם שבא ליד גבאי כמ"ש בשו"ע שם [ועיין דרך אמונה סקכ"ב וציון ההלכה שם ס"ק קי"א], ואפי' לצורך דבר הרשות מותר ללוותה [דרך אמונה שם סקכ"ב], אכן לגבי קופה של צדקה שבבית דנו הפוסקים דאפשר שחשיב ככבר בא ליד גבאי דאסור ללוות הימנה, הנה המהרש"ם בסי' רנ"ח ס"א כתב בשם המאמ"ר והבנין ציון שאסור, דהא קי"ל משבא ליד גבאי אסור, אמנם יש שהקילו, וכן הגרש"ז אוירבך הקיל (צדקה ומשפט פ"ח ס"ט, ארח צדקה שם), והגרח"ק הביא הנידון הזה וכן את דברי המהרש"ם וצדקה ומשפט בדרך אמונה הלכות מתנות עניים פ"ח סקכ"ד וז"ל, וי"א דקופות צדקה התלויות בבתים משהכניס לתוכן הו"ל כאילו בא ליד גבאי ואסור לשנותו וללוותו, ואחר שהביא בציון ההלכה שם ס"ק קכ"א סיים בזה"ל, ולכן טוב שיתנה כשתולה את הקופה שאין רוצה שהקופה תקנה את המעות, ואם נוהג תמיד להלוות או לפרוט משם אפשר דהו"ל כאילו התנה עכ"ל.
ויעויין בשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' קנ"ז שהביא מהמאמ"ר (אלינגר) סי' ט"ו ומעוד פוסקים לחלק אם הקופה סגורה או פתוחה, וסיים וז"ל, העולה לדידן דבמקום שנתנו לקופה סגורה וא"א להוציא המעות מהקופה כה"ג נלפענ"ד דזכו בו כבר העניים ואין להוציא משם אלא באופן שאם יחזיר יוסיף מה שהוא לצדקה דכה"ג סמכי' דניחא להו לעניים וכמ"ש לעיל והיכא דהקופה פתוחה או שיש לו מפתח שנותנים לו לשלוח המעות לכשיתמלא הקופה מעיקר דינא נלפענ"ד דמותר ללוות מהקופה ולהחזיר אח"כ דזה לא מקרי אכתי בא ליד גבאי ויש לצרף גם בזה שיטת החמודי דניאל דמקילין כעת כן נלפענ"ד מעיקר דינא. אמנם היות כי יצאו הדברים מפי הני גאוני עולם המא"מ והבית יצחק לאיסורא וגם נראה לכאורה מהלבושי מרדכי ולכן נלפענ"ד לעולם אם יטול מה שהוא מן הקופה יוסיף מה שהוא עליו וממילא יהיה מותר לכ"ע וכמעשה האשה החכמה אשר בנתה בית שהם לפענ"ד הלכה ברורה לפ"ז כנלפענ"ד. עכ"ל.
והנה בדר"א שם סקכ"ד כתב [על משבאו ליד גבאי] אסור לשנותו. או ללותו בין לו ובין לאחר ובין לגבאי ובזמנינו נהגו להקל בכך ואפשר כיון שנהגו כן לב ב"ד מתנה עליהן ובלבד שיהיו בטוחים שכשיצטרכו לעניים יהי' המעות בידם עכ"ל, וציין שם בצהה"ל (ס"ק קכג) 'פ"ת שם בשם חמודי דניאל וכן הורה מרן החזו"א זצ"ל', וא"כ כ"ש שי"ל כן היכא שלא נתנו לגבאי אלא רק ייחד לעני מסוים, וכ"ש אם הייחוד היה בלב ולא בפה, בפרט האידנא שכבר דנו כמה פוסקים שאין נדר בלב למי שמסר המודעא בערב ר"ה, והנה כל הנ"ל היינו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שרי כמו שהכריע הגרח"ק שם סקכ"ו בשם הש"ך.
היוצא מדברינו דלפרוט מקוש"צ מעיקר הדין אינו ברור שמותר וטוב להתנות שיוכל ללוות, [ואם לא התנה דנו הפוסקים על קופה נעולה או פתוחה וכן אם מוסיף לקופה וכן אם רגיל ללוות אם חשיב כתנאי עיין לעיל], ולצורך מצוה שרי אפילו אם כבר בא ליד גבאי. וללוות ממעות שייחד לצדקה ולא הניחן בקופה שרי, אא"כ ייחד בפה לעני אחד [שאז דעת הגרח"ק להחמיר ועה"ש אולי מקיל], או בא ליד גבאי, שבזה אסור, ובזמנינו נהגו להקל דהו"ל כמתנה.
סימן לד - נכסים שהם על שם ילדיו האם לתת מהם מעשר כספים
שאלה שקבלתי מאאמו"ר בזה"ל: קבלתי השאלה עם תוספת דברים.
נשאלתי מפה בעה"ב אחד אשר יש תח"י נכסים על שם ילדיו הקטנים [שכנראה ניתנו להם מהסבים], ויש רווחים תמידיים או שנתיים מהנכסים הללו, האם יש חיוב מעשר או חומש מרווחים אלו [השואל מבורך בממון ורגיל לתת חומש ורואה בחוש בדבר ברכה גדולה].
תשובה
יום רביעי כ"ד אייר תשע"ו
לכבוד אאמו"ר שליט"א
ע"ד השאלה, הנה אינני יכול להורות ובפרט לא בטוחו"מ, אשר רבו הפרטים בכ"ז, ומי שאינו מכיר ואינו בקי בהלכה אין לו רשות לזה, ולכן הנני מודיע שלא כתבתי כ"ז להלכה ולמעשה, אבל מ"מ אציע קצת ממה שהעליתי באמתחתי ואולי ייטבו הדברים בעיני הרבנים שליט"א או שיהיה לציון דרך לירד לעומק ההלכה בזה.
ראשית כל בגדרי צדקה לקטנים, כתב בשו"ע יו"ד סי' רמ"ח, וז"ל, יתומים, אין פוסקין עליהם צדקה, אפילו לפדיון שבוים, אפילו יש להם ממון הרבה, אא"כ פוסקין עליהם לכבודם, כדי שיצא להם שם. הגה: ודוקא צדקה שאין לה קצבה, או שיש לה קצבה על נכסי יתומים ויכולין להמתין עד שיגדלו, כגון שיש להם טבל ואינן צריכין לאכול עכשיו. אבל אם צריכים לאכול עכשיו, מעשרין ותורמין להם עכ"ל. והדבר פשוט שאין הקטנים עצמם צריכים ליתן מנכסיהן צדקה ומעש"כ, דדוקא לכבודם או טבל לתקן אבל כל מה שאינו בכלל טבל ואינו לכבודן [ולא בכלל שאר הפרטים המבוארים שם ברמ"א] אינו בכלל החיובים שלהם, וכן ראיתי מי שכתב (באורח צדקה עמ' מ"ו בשם הגר"א נבנצל בהנהגות בסוף ביצחק יקרא על המ"ב ח"ו) דאין להפריש מעש"כ מכספי קטן, והביא שם עוד ע"פ הגרח"פ שיינברג והגר"נ קרליץ שנער בר מצוה ראוי שיקבל ע"ע מצות מעשר כספים. (ועיין חשוקי חמד פסחים קט"ז א').
וגם בענין מה שפוסקים לכבודן, יל"ע אם שייך כיום ענין זה במקרה רגיל של מעשרות שיהיה צדקה זה לכבודן, אם לא במי שתורם דבר שיהיה לכבודו בתנאים הידועים, וג"כ ע"ש בש"ך אם רק בעשירים מופלגים שייך זה, וג"כ דאם האפוטרופוס אינו רוצה ליתן לכבודן א"צ, וע"ש הפרטים בזה, ומ"מ לכאורה מקרה השאלה דידן אינו עוסק באופן שרוצה לתת מעש"כ לכבודם.
אכן כאן אי"ז כספי קטן אלא כספי אביו, מכיון שכל מתנה היא ברשות אביו, ומתחילה רציתי לייעץ שלא יקנה הכסף לעצמו מן הקטן, שהרי נחלה הבאה לאדם ממקו"א יכול להתנות עליה שלא יירשנה, ויכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה, אכן אין אדם עושה קנוניא על הקדש וגם אמרינן דגם בעלמא אם אקנייה לבנו קטן עשה שלא כדין [ומיהו יש לחלק דשם יש חוב אמיתי והוא מפקיע כח ב"ד, וכאן אינו מפקיע כח אלא מצוה וכעת הוא פטור], אכן י"ל עוד דכ"ז אינו נוגע לכאן דכאן אינו מקנה אלא מסלק עצמו ולא מחזי קנוניא כ"כ, ועוד דהרי יש מקום גדול לומר שמעולם לא התכווין לקנות זאת אליבא דאמת, אף שרבנן זיכוהו הוא לא התכוין לקנות, ומ"ש בגיטין מ' ב' דחשיב עשה שלא כהוגן היינו באופן דרמיא חיובא עליה, ולא בכה"ג שמעיקרא יתכן שאינו חיוב גמור, וגם התם הוא חיוב גמור אלא דלא שייך כפייה בקטן, משא"כ הכא הוא בגדר 'הותרה' דמעולם לא נתחייב הקטן במעשר כספים.
והנה אם מדובר כאן בנכסים שקיבל הקטן על דעת שאין לאב רשות בו, או בנכסים שמלכתחילה האב לא רצה לזכות בהן לפי דרכו, אמנם אין דין מעש"כ על הנכסים עצמן, אבל אכתי יש לדון האם פירות הנכסים שייכין לאב או לבן, דהרי גרסינן בב"ק פ"ז ב', מאי סגולה רב חסדא אמר ספר תורה רבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי, וכן כתב בשו"ע חו"מ סי' תכ"ד ס"ז, וז"ל, החובל בבניו הגדולים, אם אינם סמוכים על שלחנו, נותן להם מיד; והקטנים, ילקח קרקע בנזקן. (וי"א ספר תורה) (טור סי"א בשם הרא"ש) והם אוכלים פירותיו ע"כ. וכתב בסמ"ע סימן תכד ס"ק טו, וז"ל, וי"א ספר תורה. פירוש, והקטנים ילמדו מתוכה והוא פירות דספר תורה, והקרן קיימת להן עד שיגדלו עכ"ל. א"כ בין למר בין למר נכסים שזכה בהן הקטן מן הדין הרי פירות הנכסים הללו של הקטן.
אכן מאידך כתב בשו"ע חו"מ סי' ר"ע, וז"ל, מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אף על פי שהם גדולים, ומציאת בתו הנערה אף על פי שאינה סמוכה על שלחנו, ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו. (וה"ה אם הרויחו בסחורה או במלאכה) (ב"י סוף סי' קע"ז בשם עיטור) עכ"ל. ולכאורה אם באופן שהרויחו בסחורה או במלאכה צריכין להפריש, א"כ גם באופן שנכסיהם של הקטנים עצמן שהרויחו האב זכאי בפירות, וכתב בנתיבות המשפט ביאורים סימן רע ס"ק א, וז"ל, והוא הדין אם הרויחו בסחורה. והא דמבואר בב"ק דף פ"ז [ע"ב] דשבת ינתן להבנים, יש לומר דשבת שאני, כיון שלא עשו מלאכה ואפ"ה נוטלין, ומטעם דאמר התם דלא קפיד, משא"כ כשעושין מלאכה ומרויחין, אפשר דלא חשיב כמידי דאתי מעלמא וקפיד עכ"ל. ואולי ה"ה במידי דאתי מעלמא לא קפיד ולכך יעשה להם סגולה, אבל נכסים שקיבל במתנה אין דינם כנכסים שקיבל בשכר חבלה. אכן תנן בכתובות דף מ"ו ב', וז"ל, האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחיה ע"כ. וכתב רש"י, ואינו אוכל פירות בחייה - אם נפלו לה קרקעות בירושה מבית אמה אין אביה אוכל פירותיהן אלא עושין לה סגולה עכ"ל וכתב בשיטה מקובצת מסכת כתובות דף מו ע"ב, וז"ל, ואינו אוכל פירות בחייה. ומשום איבה נמי לא תקינו רבנן פרי לפי שהאב לא יהיה קפיד עמה בדבר גדול כזה. ה"ר יונתן הכהן ז"ל. וי"ל דלא מיירי בקטנה [ועיין קידושיו י' א' וצע"ק], וע"ל.
וכתב ברמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ד הי"ט, וז"ל, החובל בבניו הגדולים אם אין סמוכין על שלחנו נותן להם מיד, והקטנים ילקח להן קרקע בנזקן והן אוכלין פירותיו, וכן הדין באחרים שחבלו בהן, ואם היו סמוכין על שלחנו וחבל בהן פטור בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים, ואם חבלו בהן אחרים בגדולים יתן להם מיד ובקטנים ילקח בהן קרקע והן אוכלין פירותיה עד שיגדילו. וכתב בהשגת הראב"ד שם, עד שיגדילו. א"א אפילו מציאתם שלו היא ע"כ.
וכתב בלחם משנה שם וז"ל, הטור ז"ל כתב נוסחא בדברי רבינו ז"ל והאב אוכל פירות עד שיגדילו וכתב שם הרב"י ז"ל שהיא גירסא נכונה ונראה דהר"א ז"ל היה לו מציאות הגירסא הכתובה בספרינו ומפני כן כתב בהשגות אפי' מציאתם שלו היא כלומר איך אפשר לומר דהם אוכלים הפירות הא אפילו המציאה שלהם היא של אב א"כ כ"ש פירות נכסיהם שהוא של אב. ויש להקשות על זה דהא בפרק החובל אמרו דמציאה שאני דהוי רווחא דקאתי ליה מעלמא דלית להו צערא דגופייהו בגווה קפיד אבל חבלה דאית להו צערא בגופייהו ומעלמא קאתי לא קפיד וא"כ אף על גב דמציאה הוי של אב ראוי הוא שזה יהיה שלהם משום דלא קפיד האב על זה כיון דאתי להו האי רווחא מחמת צער שבגופם לא קפיד. ונראה לתרץ דכוונת הראב"ד ז"ל לומר דאע"ג דמחיל להו היינו הקרן עצמו משום דאתי להו מחמת צערא אבל הפירות ודאי דלא מחיל להו דלא גרע ממציאה ואין זה מוכרח כל כך להשיג על רבינו ז"ל. והרב ב"י ז"ל שכתב שהגרסא הנכונה היא שהאב אוכל פירות לא ידעתי טעמו דהר"א ז"ל נראה דהיה לו הגירסא בדברי רבינו ז"ל כדכתיבנא ויש טעם נכון לגירסתנו דשאני הכא ממציאה מהטעם האמור בגמרא ואין קושייתו של הר"א ז"ל מוכרחת כ"כ כדכתיבנא עכ"ל. ובשו"ע פסק כגירסת הטור שכ"ה ג"כ דעת הראב"ד, שכתב בשו"ע חו"מ סי' תכ"ד ס"ז, וז"ל, ואם אחרים חבלו בהם, בגדולים יתן להם מיד; בקטנים, ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירותיו עד שיגדלו עכ"ל. אבל קשה מאי מפרשי סגולה לפ"ז דאמרינן שהקטן אוכל פירי, ואולי מפרשי שהאב אוכל וצ"ע.
ובענין מה שהקשינו מדברי המשנה בכתובות שם, מצאתי שכתב בחתם סופר מסכת כתובות דף מו ע"ב, וז"ל, ואינו אוכל פירות פירש"י שנפלו לה קרקעות בירושה. משמע קרקעות שקנו לה בסגולה מחבולה וצערא דגופה אותן הפירות הם של אב כמו מציאתה וכהראב"ד פ"ד דחובל ומזיק הלכה י"ט ע"ש עכ"ל וציין שם לדברי הב"ש בר"ס י' [לא מצאתי]. וכתב בחלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן לז סעיף א, וז"ל, ואם נתנו לה מתנ' יש להסתפק אם דומה לכסף קידושין או דוקא קידושין לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול אבל כל שזיכו לה אחרים מתנה אין לאביה כלום ולא דמי למציא' מידי דהוי אאשה שג"כ במתנ' הקרן לעצמה רק שהבעל אוכל פירות כמ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין בשם הירושלמי ואף על פי שמציאת האשה לבעלה וכו', ובבית שמואל ס"ק א, כתב וז"ל, יש למילף מזה מי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה וכו', ובהמקנה קונטרס אחרון סימן לז סעיף א, כתב וז"ל, אך בעיקר הדין מתנה (ו)צ"ע, והב"ש כתב דמדברי התוס' פ' נערה שנתפתתה [כתובות] דף מ"ו [ע"ב תד"ה זכאי] משמע דאין ללמוד מציאה מכסף קדושין משום דטרחא להגביה משא"כ במתנה ע"ש. ולענ"ד צ"ע די"ל דמתנה דומה לירושה דאין לאב זכיה בהם אפי' בפירות הגדלים לאחר הירושה כדאיתא בכתובות דף מ"ז והיינו דלא זכתה התורה לאב אלא שבח הבא מגופא כגון מכירתה וקידושין ומעשה ידיה אבל בממונ[ות] הבאים לה ממקום אחר אין לאב זכיה בהן וכו', מיהו אפשר דבמתנה נמי שיך משום איבה. וצ"ע עכ"ל. ויש לדון בכ"ז על קטנה, וצל"ע במו"מ שהזכירו הנו"כ הנ"ל ושאר הנו"כ שם בכ"ז מגמ' דהחובל שם.
ואמר לי הגרמ"מ קארפ שליט"א, שאם האב אינו רוצה להשתמש בנכסי הקטנים ודאי א"צ להפריש לא מהם ולא מפירותיהן מעשר כספים עכ"ד.
אכן אם לפי לשון השאלה מיירי באדם שרוצה בדוקא להפריש מעש"כ, כדי שיתברך, לכאורה פשיטא דשרי לו להפריש באם באמת יש לו זכות בנכסים.
סימן לה - בביאור דברי הגרח"ק בעניני צדקה
בענין התשובה מהגרח"ק (הנדפסת בעם סגולה ח"ב סי' ב' סק"ח), וז"ל, ידידי ר"מ הכהן הלברשטט אמר לי שאמר לו מרן הגרנ"ק דדין נודר בשעת צרה הוא רק באופן שא"א ליתן צדקה כעת, כגון שמהלך במדבר ובאו עליו ליסטים, וק"ל דעיקר נודר בשעת צרה ילפי' בב"ר פ"ע ובתוס' רפ"ק דחולין מיעקב, ושם עכ"פ חלק מנדרו יכל לקיים עתה, ומבואר דאי"ז מוכרח שיהא באופן שא"א לקיים, וכן ראיתי אח"ז שכתב הח"ס שם בתוס' להדיא לפרש בזה הא דיעקב דגם מה שיכול לקיים כעת. וכן מבואר בריטב"א נדרים י' א' שכתב דבנו חולה הו"ל כנודר בשעת צרה, וכן ראיתי שכתבו גם בשו"ת מהר"ם מינץ סו"ס ע"ט, וביותר להדיא בשפ"א ביו"ד ס"י ר"ג ס"ה דאדרבה באופן שיש לו עתה טפי שרי. ולפ"ז לא הבנתי פסקו של הגרנ"ק שליט"א. והשיב מרן שליט"א: הכל לפי היכולת.
וכתב אלי רבי מתתיהו הלברשטט שליט"א [הנ"ל] במכתב, 'לא הבנתי מה ר' חיים התכוון הכל לפי היכולת'.
וכתבתי לו, יתכן שכונת הגרח"ק שליט"א היא דכונת הגרנ"ק שליט"א היא שלא יעשה כן באופן רגיל, ובאופן רגיל יעשה כן רק אם אינו יכול, אבל אם ישנה סיבה אחרת לעשות כן הכל לפי הענין.