אור ברסלב
שו"ת עם סגולה - חלק ג הלכות תפילה › סימן ל - ביאור בדברי התפילה הנאמרת אחר אמירת תהלים

שו"ת עם סגולה - חלק ג

הלכות תפילה · סימן ל - ביאור בדברי התפילה הנאמרת אחר אמירת תהלים

סימן כט - עוד מדברי התשובות והנהגות בענין הנ"ל

שאלה

כבוד הרב שליט"א

ביהי רצון שלאחר אמירת תהילים אי' 'ולאסורים פקח קוח'. רציתי לשאול- פשט פשוט, מה הכונה (והאם מצאנו עוד כמותו או דומה לו). [שאלתי רבים, ועדין לא זכיתי למענה]

ישר כוחו

תשובה

בע"ה

יום שלישי כ"ב סיון תשע"ו

אחר השלום והברכה

מקור המילים הם בישעיהו ס"א א', וז"ל, רוּחַ אֲדֹנָי ה' עָלָי יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ עכ"ל.

וכתב רש"י וז"ל, פקח קוח - פקח את מלקוחם ושבים והתירם עכ"ל, היינו התר את מה שנטלו מהם וגזלום שזהו 'קוח'.

וראה אברבנאל שכ' כעין דברי רש"י וז"ל, ולאסורים בכור עוני יקרא פקח קוח רוצה לומר פתיחת המאסר כי הגלות והשעבוד הוא מלקוח ולכן פתיחתו וביטולו יקרא פקח קוח ע"כ. ועוד כתב בספרו משמיע ישועה מבשר טוב השלישי - נבואה י"ב, וז"ל, ולכן תהיה תרופתו לקרא דרור לשבויים שהם ישראל, ולאסורים בכור עוני וגלות יקרא פקח קוח רוצה לומר בפתיחת המאסר, כי הגלות והשעבוד הוא לקיחה ולכן פתיחתו ובטולו יקרא פקח קוח ע"כ, [וע"ש ההמשך].

אכן האבן עזרא כתב, וז"ל, פקח קוח, מל' אחת ועי"ן ולמ"ד הם כפולי', כמו סחרחר [תהל' ל"ח י"א] או ירקרק [ויקרא י"ג מ"ט] אדמדם [שם] והוא שם עכ"ל, ולפי פירושו פקח קוח הוא צחות הלשון והעיקר הוא פקח את מאסרם.

וכן כתב ברד"ק וז"ל, פקח קוח - שתי מלות וענינה מלה אחת, ופירוש פתוח המאסר, ויש לפרשו כענין שתי מלות ושיקראו לאסירים פקח, רוצה לומר שיפתחו ממאסרם, וכן יקראו להם קוח, ר"ל שילקחו מהגלות, ואאז"ל [ואדוני אבי ז"ל] פירש כי שם המאסר קוח לפי שהם נלקחים ונכלאים בו, כאלו אמר פתחו בית המאסר ויצאו האסירים, ויונתן תרגם ולדאסירים אתגלו לנהור עכ"ל. וכן כתב ברד"ק בפירושו לתהלים ט, א, וז"ל, ופירוש על מות, שהוא שתי מלות כמו מלה אחת, מן עֲלָמוֹת שיר (מזמור מו, א). וכמוהו שתי מלות ועניינן מלה אחת: פְּקַח קוֹחַ (ישעיה סא, א), יְפֵה פִיָּה (ירמיה מו, כ), לגאי יונים (מזמור קכג, ד) עכ"ל. ועוד כתב כן ברד"ק תהלים מח, טו, וז"ל, ומצאנו כמו מלה זאת שכתבו שתי מלות שעניינם ענין אחד ומלה אחת, עגלה יפיפיה (ירמיה מו, כ), הבוז לגאיונים (מזמור קכג, ד) פקח קוח (ישעיה סא, א), שהם שתי מלות ועניינם מלה אחת עכ"ל.

מאידך כתב במצודת דוד וז"ל, ולאסורים - לנבאות על האסורים בגולה שיפתח מאסרם וילקחו מן הגלות. וביאר במצודת ציון, פקח - ענין פתיחה כמו פקוח אזנים (ישעיהו מב). קוח - מלשון לקיחה עכ"ל.

וראה מה שכתב בהכתב והקבלה [לתלמיד הרע"א] בראשית כד, וז"ל, ואפשר לפרש מלת ויקח לשון אסירה וקשירה, מענין ולאסירים פקח קוח (ישעיה ס"א) שמלת קוח להריק"ם שם לבית המאסר, ומזה ישמשו רבותינו (כלים פרק ט"ז מ"ד) לשון קיחות, על אזני הכיס שסוגרים אותו בו (שלוסס) ומזה לדעתי ישומש לשון לקח על הדבור הנאה המתקבל על הלב, הטתו ברוב לקחה (משלי ז') כי בזה יתקשר ויתחבר דעת השומע ורצונו עם דעת המדבר ורצונו להסכים עמו, ומזה מכניס את התורה בשם (לקח טוב נתתי לכם, יערוף כמטר לקחי) דבאמצעות התורה יתקשר ויתאחד רצון האדם ונפשו עם דעת קונו עכ"ל הכתב והקבלה.

וכדברי הריק"ם שהביא, כ"כ בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת כלים פרק טז מ"ד, וז"ל, וכבר פירש אחד המפרשים פקח קוח התרת השנצים, כלומר הסרת האזיקים, ועושה אותן שתי מלים פקח קוח, ויהיה קוח שנצים מן אמרם קיחותיו וקיחותיה עכ"ל, וכ"כ שם הר"ש בשם גאון והערוך, וע"ש בתפא"י בועז אות ב'.

ונסיים במאמר חז"ל [ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקצב], וז"ל, דבר אחר צח לישראל, ואדום לגוים שנאמר מדוע אדום ללבושך, וכן הוא אומר ימינך ה' נאדרי בכח וגו', ואומר ונודעה יד ה' את עבדיו וגו', ואומר משא דבר ה' בארץ חדרך, חד לגוים, ורך לישראל, כיוצא בו ולאסירים פקח קוח מפקח לישראל ומקהה לגוים עכ"ל. כלומר דדרשינן פקח קוח לב' דברים, לשון פקיחה והטבה ופתיחת העול והצער, ולשון 'הַקְהֵה' לאו"ה.

בהצלחה רבה

סימן לא - בענין הזכרת השמות בשעת הלימוד, ונלווה עמו בענין תחלת נוסח ברכת לעולם יהא אדם

ב' אב תשע"ד

לידידי ... שיחי'

בענין שאלתך אם מותר להזכיר השמות דרך לימודו.

נחלקו בזה גדולי הפוסקים, ולדעת המג"א והבה"ט וברכ"י אסור לומר השמות כשקורא הפסוקים, ולדעת הט"ז (סי' רט"ו) מותר, וכן הביא בשו"ת יעבץ סי' פ"א בשם אביו החכם צבי שכך נהג, והובא שם בשע"ת סק"ד, ולמעשה פסק במשנ"ב שם ס"ק י"ד להתיר בפסוקים.

ואמנם בקרינא דאיגרתא כתב לומר "השם" ואפילו בפסוק שלם משום דפלוגתא הוא ואפשר שלא ראה הכרעת המ"ב, ומ"מ בנו מרן הגרח"ק שליט"א כתב בשיח השדה ברכות כ"ב א' (ובמכתבו להגרא"מ שך באגרות וכתבים) להתיר. [ובספר שיעורי מרן הגרי"ש ברכות עמ' תרל"ד כתב משמו דרק בשמות שאינם שמות אדנות נהגו לקרא וכך נהג הוא].

והנה בנו"כ שם כבר הביאו דבתשב"ץ כתב בשם המהר"ם שלא יקרא רק "השם", ולכאו' יש כאן הכרעה של ראשון וכ"ש דלחומרא, ולכאורה היה צריך להחמיר ולנהוג כן, ואעפ"כ חזינן שלא הכריע כן המ"ב, והטעם כנראה משום מוכח בגמ' ברכות כ"ב א' כנ"ל, כמו שראיתי אח"ז שכבר עמדו ע"ז כמה אחרונים וכ"ה בירושלמי שם ברכות פ"ג, ועי' בילקוט מפרשים (עוז והדר) מש"כ לדחות ואינו מסתבר (וע"ש מ"ש מ"מ בזה).

ולהזכיר שמות של שבח לכאו' טפי יש מקום להתיר מחצי פסוק דאין חשש פסוקא דל"פ משה, אלא שראיתי לא' מן החכמים האחרונים (אול"צ, הובא במהדו' דרשו במ"ב שם) שכתב דאפילו מקצת פסוק שאין לו משמעות אין להזכיר כגון סומך ה'. וראיתי אצל רבותי שלא הקפידו בשמות שבגמ' שאינם בפסוק ואפשר דוקא שם שאינו של אדנות וצ"ע.

ולענין טופס ברכה שנזכרה בגמ' הנה במ"ב שם פסק שלא יאמר את השם, ויש להזכיר דעת הגאון יעב"ץ (בשו"ת שאלת יעב"ץ סי' פ"א הובא בשע"ת סי' רט"ו סק"ד) דגם הקורא טופס ברכות יכול להזכיר את השמות, וי"ל דמדעתו נשמע עכ"פ לדידן אף דאין אומרים את שם השם, מ"מ כשאומרו דרך לימוד אי"ז כמברך אלא כלומד וקורא השם, ומכח זה רציתי לעורר במנהגים הסותרים זה: א) מה שי"נ לומר במקום במה מדליקין נוסח רזא דשבת ואף דבשו"ע סי' ע"ר ס"א כתב לומר במה מדליקין מ"מ בספר ערוך השלחן שם ס"ב כתב לומר זכות לפמש"ש השו"ע דהמנהג הנכון לומר קודם ערבית, דכיון שהם נהגו לאמרו אחר ערבית, החליטו שאין טעם בזה ולכך בטלוהו, ויל"ע בזה. , והוא מאמר מן הזהר בפ' תרומה, ומסתיים בתיבות 'ולומר ברכו את ה'', ואח"ז הציבור עונה ברוך וכו', והנה מנהגם דביחיד ממשיך את המאמר אחר ברכו ואומר ההמשך שם שבזהר, ובמנהגם זה גילו דעתייהו דאית להו הא דהיעב"ץ ועכ"פ לגבי ברכו (שאינו ברכה גמורה), וא"כ במה סומכין שאומר הש"ץ ברכו מתוך מאמר הזהר כיון שאינו אלא כקורא בתורה. [ומה שמשנין הניגון לא מהני ולא מידי דאטו והמליכו ואמרו וכן זה אף ענו ואמרו שאומרין אותו בניגון אחר יעשה שלא יתקשר ההמשך לזה].

ב) ועוד יש לעורר בברכת רבון כל העולמים אשר המנהג להתחיל לעולם יהא אדם, כמובא בנוסח ברמב"ם בסדר התפילות ובב"י ובד"מ סי' מ"ו, וכ"כ שבלי הלקט סי' ו' בשם גאון א' הובא בב"י שם, והנה באמת כל מקור ברכה הביאו הראשונים מהתנא דבי אליהו רבה פכ"א, דקאמר מיכן אמרו לעולם יהא אדם וכו' וישכים ויאמר רבון כל העולמים וכו', והדבר פשוט שאין אמירת הברכה מתחלת מתיבות מיכן אמרו או מתיבות אחרות, אלא מרבון כל העולמים, ואטו בכל ברכות השחר בברכות דף ס' ב' יאמרם עם מ"ש ע"ז ויאמר "כי מתער משנתיה" כו' "כי שמע קול תרגולא" וכו' דודאי אין אומר אלא הברכה עצמה.

ובאמת בטור שם בשם נוסח אשכנז לא הביא ההקדמה לעולם, וכ"כ בשבלי הלקט סי' ו' בשם רש"י מטעם אחר וז"ל, ורבינו שלמה (סידור רש"י סי' ה) הנהיג שלא לומר ירא שמים בסתר מפני שתוהין לומר וכי בסתר יהא אדם ירא ולא בגלוי ומתחילין רבון העולמים עכ"ל. ודעתו שיש בזה חסרון אם אומר, אבל לא פליג דלכו"ע אי"ז מנוסח הברכה, אלא ר"ל שאפילו אם בא להוסיף ולומר אינו טוב. , וגם להאומרים אותו אי"ז מנוסח הברכה, אלא "שהגון לאומרו שבא לזרז האדם להיות יר"ש ואפי' בסתר ולדבר אמת ואפי' בלבבו", כלשון הגאון הנזכר ההובא בשבלי הלקט שם.

ובכתבי הגרח"ק שליט"א (אגרות וכתבים ח"ב) כתב שכשהוצרך החזו"א לצאת בברכה זו ביקש שיוציאוהו מלעולם יהא אדם, וכתבתי לפני מרן שליט"א לדון דמהראשונים ומן הסברא מבואר שהברכה מתחלת מרבון כל העולמים, והשיבני מרן שליט"א דלהתוס' הברכה מתחלת מן אתה הוא עד שלא נברא, ור"ל דכך קי"ל, ור"ל דגם הוא לא ס"ל כהחז"א בזה אכן נ"ל ליישב דעת החזו"א, דאמנם אי"ז חלק מן הברכה, אבל מ"מ יש לאמרו מצד המנהג שהנהיגו לאומרו על מנת שיהא אדם רגיל להיות יר"ש בסתר, וטעם זה איתא כבר בראשונים ומובא בב"י, ולכן כשרצה החזו"א לצאת בשמיעה מאחר בברכה זו לא הוה גריעא ליה ממה שמברך בעצמו, וכיון שכשמברך בעצמו היה אומר לכן לא הקיל ע"ע שלא לקיים מנהג טוב זה כשיוצא בשמיעה, אע"פ שדבר פשוט שאי"ז חלק מן הברכה. , [ושמעתי מהרר"י שרלין נ"י דכ"כ הגרח"ק בכ"מ]. וכונתו לתוס' ברכות מ"ו א' ד"ה כל ופסחים ק"ד ב' ד"ה כל, ובאמת מוכח הוא בתוס' שדנו דאינה מתחלת בברוך שמתחלת אתה הוא, אבל במדרש נראה להדיא שצ"ל כל הנוסח דקאמר וישכם ויאמר וכו', וי"ל בדעת התוס' דכל מה שלפנ"ז הוא הקדמה לנוסח, ומטבע הברכה הוא מן אתה הוא עד שלא נברא העולם.

[מיהו שמעתי מהגרח"ק שליט"א לגבי מי שלא הורגל בברכה זו והיא ארוכה לו, שאפשר להקל לו שיאמר רק מן אתה הוא וכו', ושמא הוראת שעה היא ויל"ע. וי"ל דהברכה מתחלקת לשנים א' שאומרים שמע ישראל וא' אתה הוא עד שלא נברא העולם והחיוב הוא החלק עם החתימה, והחלק הראשון הוא שבח על ישראל והחלק השני על גדלות הקב"ה].

ולדברינו עפ"ד היעב"ץ יצא לנו דטעמא רבא איכא להמנע מלומר הקדמת לעולם יהא אדם. ובמנהגי פפד"מ (משנת ש"ץ) "יוסף אומץ" וכן בהשמטות למעשה רב (שבספר זכר לחיים) בשם הגר"א ז"ל כתבו שלא לומר תיבות וישכם ויאמר, ובסידור איזור אליהו (עמ' ט') תמה במנהג זה, אבל לפמשנ"ת הדבר פשוט שלא יפסיד הברכה ויהא כקורא בתורה או במדרש, וי"ל הטעם שלא בטלוהו לגמרי [היינו הטעם שלא בטלו לגמרי הקדמה זו שלא יתחילו אלא ברבון כל העולמים ועיין מה שכתב בביאור הגר"א או"ח סימן מ"ו, וז"ל, ונהגו לסדר כו'. בטור כתב ובסידורי אשכנזים כתב אחר יהי רצון רבון כל העולמים והוא ע"פ מ"ש בתנא דבי אליהו העטופים ברעב בראש כל חוצות אין רעב אלא מד"ת שנאמר לא רעב ללחם ועל אותו הדור הוא אומר לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כו' עכ"ל. אבל אפשר לדחות שהגר"א נקט רק לשון הטור, ולא שכך הוא נהג להתחיל ברבון. ], הוא ממה שנזכר בשבילי הלקט שבא לזרז האדם כנ"ל. וא"נ הי"ל לבטל לגמרי ורק לא רצו לשנות המנהג כ"כ (ע' כעי"ז בתוס' ר"ה ל"ד ב'), ולפ"ז במקומותינו דבלא"ה הרבה אין אומרים אותו כלל שמא אין בזה חשש.

להלכה בענין הזכרת השם דעת המ"ב שאפשר להזכירו בשעת הלימוד בגמ', ולענין ברכת לעולם יהא אדם י"א שיש תועלת שלא לומר התיבות שישכים ויאמר.

תוכן העניינים

שו"ת עם סגולה - חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה