הלכות שבת
סימן סב - בציעת לחם משנה בשבת לאדם המוגבל מטעמי בריאות באכילת לחם
שאלה
בס"ד
שלו' רב לכב' הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,
ברצוני לשאול בעניין לחמניה ללחם משנה בשב"ק ויו"ט לאדם המוגבל באכילתו מטעמי בריאות,
ואשר חייב לאכול כמות קטנה של לחם בריאותי כגון 2 פרוסות קטנות ואין לו אפשרות לבצוע על לחמניה מתוך לחם משנה ובכך יכול להפסיד את הלחמניה (דאורייתא - בל תשחית) לעומת בציעת הלחמניה (דרבנן - לחם משנה).
א. האם חייב לבצוע על 2 הלחמניות המשמשות כלחם משנה?
ב. מה הוא השיעור המזערי שצריך ללחמניה עבור לחם משנה?
ג. האם בשעת הדחק יכולות 2 הפרוסות כשהן שלמות להיות כלחם משנה?
לתשובות הרב אודה מקרב ליבי,
תשובה
עש"ק במדבר ע"ו
לכבוד הרב ... נ"י
שלום רב!
א. הנה אם יש אפשרות מלכתחילה לאפות את הלחם הזה מהסוג שהוא יכול לאכול עבורו לפי הכמות שצריך, דהיינו לאפות כל חלה בגודל שהוא אוכל - הר"ז משובח, שכך מועיל שהוא בוצע על שתי ככרות, ומאידך גיסא גם כן אינו צריך להשליך לאשפה את השאריות, וה"ה אם יקח לחם אחד בגודל שצריך, ואת הלחם השני יוכל לקחת אפילו בגודל יותר מאכילתו ולא יבצע אותו אלא יתן אותו לאחר או לשכנו לאכול [ויוכל לקבוע עם השכן כדבר קבוע, ואפשר מראש לקחת את החלה של השכן להשלים לחם משנה, ורק שלא יקפיד השכן שלא יבצעו, שאז יש בעיה בלחם גם אם לא יבצעו, מכיון שאין חלה זו ראויה לנו לאכילה - ראה שש"כ פנ"ה ס"ק מ"ג בשם הגרשז"א]. כמו"כ יכול בשביל הככר השניה לצרף מצה ללחם משנה, ולשמור אותה לימים רבים, והיא יכולה להשמר אף לשנה. וגם אם בכל אופן בלחם שהוא משתמש הוא משתמש בלחם חצוי, בכל אופן עדיף שלפחות בלחם השני שאינו בוצע ישתמש בלחם שלם.
אכן להשתמש עם ב' לחמים שלמות באופן שאינו בוצע אחד מהם אלא רק בוצע את הפרוסה, אמר לי הגרמ"מ קארפ שליט"א שא"א לעשות כך, שאם מברך על ב' ככרות הרי הוא מחויב לבצוע אותן ואינו יכול להשאירן שלמות, אבל אם רוצה לעשות מה"מ, יש מעלה אם יברך על הפרוסה יחד עם ב' לחמים ויבצע מן השלמות ויאכל פירור מהם, אבל לחייב אותו לעשות כן א"א מכיון שפירור אי"ז כלום, אלא אם יכול לאכול כדין מאחד השלמות מחוייב לבצוע מהן ולאכול מהן, ואם אינו יכול לאכול כלום מהן יבצע על ב' פרוסות כמ"ש הנצי"ב [ראה להלן מה שכתבתי בשם הנצי"ב. כך הבנתי מדברי מו"ר].
ויש להביא ראיה למ"ש שאם בוצע על הלחם משנה מחוייב לאכול ממנו ממה שכתבו בתוס' דמסכת פסחים דף קו סוע"א, וז"ל, וגם בהמוציא יש להוכיח מירושלמי אם יש לכל אחד ככרו א"צ להמתין ואוכל כל אחד משלו והא דאמר טול ברוך (ברכות דף מ.) ואמרינן נמי (שם דף מו.) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה דמשמע שאין אוכלין אלא מה שמחלק להם מיירי בשאין ככר לפני כל אחד א"נ בשבת וכגון שאין להם לחם משנה דאז צריכין לאכול מבציעתו עכ"ל. ומבואר דבשבת בעינן דוקא שיטעמו מהלחם משנה, ולא מהני מה שהיה כאן לפנינו בציעה מלחם משנה אלא בעינן ג"כ שיטעמו מזה.
וראיתי שכתב בילקוט יוסף שבת ח"א סימן רעד סי"ט, וז"ל, נכון יותר שאחר שחתך לעצמו יטעם מהלחם, ואחר כך ימשיך לחתוך לשאר המסובין. ואין המסובין רשאים לטעום מהלחם עד שיטעם הבוצע. ואם יש לפני כל אחד ואחד לחם משנה, יכולים לטעום, אף על פי שהוא עדיין לא טעם. וכתב שם בהערה כח וז"ל, ע"ש בתלמידי רבינו יונה שכתבו, שאם יש לפני כל אחד לחם משנה, יכולין לטעום, אף על פי שלא טעם המברך. וכן כתבו התוספות והרא"ש שם ובפסחים (קו א). ע"ש. ומבואר באחרונים, שאף על פי שיוצאין ידי חובת לחם משנה בברכתו, עם כל זה רשאים לבצוע ולטעום קודם המברך. ועיין באשל אברהם (סימן רעד) שכתב, שיוצאים ידי חובת לחם משנה גם בשמיעה ששומע מאחר שמברך עליהם, ואפילו הוא עדיין לא נטל את ידיו עכ"ל. והא דמייתי מהתוס' בפסחים שם, דהם מיירו בחול, ואדרבה גבי שבת כתבו דלא מהני מה ששומעין בציעה מאחר שאוכל, אלא בעינן שיאכלו הם. היינו משום דהם מיירו במי שאין לחם משנה, אבל מי שיש לו לח"מ א"צ להמתין עד שיאכל המברך, אלא יכול לאכול מלח"מ שלפניו כמו שהיה יכול לאכול בחול.
והתוס' בברכות שציין [בדף מז ע"א], כתבו וז"ל, ובירושלמי יש כשיש לכל אחד ככרו או כוסו בידו יכולים לשתות אפי' קודם המברך וגבי ההוא סבא היה לו כוסו בידו והכי איתא בירושלמי אמר רבי בון בשם רב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ריב"ל אמר שותין אף על פי שלא שתה המברך ולא פליגי רבי בון בשם רב שזקוק לכוס אחד דריב"ל דהיה לכל אחד כוסו בידו וכן עשה רבינו שמשון בחופה אחת שבצע החתן המוציא והיה בוצע רבינו שמשון הפת שהיה לפניו ואוכל והשר מקוצי היה אומר אם בצע המברך ונתן לכל אחד חלקו אין צריך להמתין כל אחד עד שיטעום המברך והא דאמרי' הכא אין המסובין רשאין לטעום כו' היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא וכן צריך לומר בסמוך הבוצע הוא פושט ידיו תחלה לטבול פתו ואם בא לחלוק כבוד לרבו רשאי ואמאי והא אין המסובין רשאין לטעום וכו' ואין לומר דמן הטבול לחודיה קאמר אך המברך אוכל קודם דא"כ מה כבוד היה זה אבל לפי מה שפירשתי ניחא עכ"ל. [ויל"ע אם השר מקוצי חולק ע"ז, דלכאורה יל"ע הו"ל לציין שפוסק כדעה זו, כשאר הראשונים, ולא לציין בסתמא דברי התוס'].
ומה ששאלת בענין בל תשחית, אם עובר בזה שאינו אוכל את כל השלימות, הנה מי שרק אינו אוכל דבר ואינו מאבד בידים אינו עובר איסור בל תשחית כמ"ש אחרונים (מנח"י ח"ג סי' מ"ה, עי' אג"מ יו"ד ח"ב סי' קע"ד ענף ג', וס' עץ השדה פי"ט ס"ז בשם הגרשז"א), ואם מניח את הלחם בתוך שקית ומשליך לפח האשפה - כמדומה שאין בזה משום בל תשחית ולא משום ביזוי אוכלין, עיין וזאת הברכה סופ"ב בשם הגריש"א והגרח"פ שינברג דבכה"ג אף יותר מכזית שרי [וע"ע מ"ב סי' ק"פ בביאורים ומוספים על מ"ב סק"י], ובפרט אם מה שנשאר הוא פחות מכזית, כגון שאפה פת כזית מצומצמת ואכל ממנה, שבזה אין בזה שום איסור מעיקר הדין, עי' שו"ע סי' ק"פ ס"ד, א"כ בענינינו אין להחמיר כלל.
ב. השיעור המזערי הוא כזית (רע"ד מ"ב סק"ב), ואדם רגיל כתב המ"ב (רצא סק"ב) נכון להחמיר לכתחילה אם אפשר לו לאכול מעט יותר מכביצה, אבל בצרכי רפואה דהו"ל שעת הדחק ומלשונו לא נראה שכוונתו היתה להכריע שחייב גם איש כזה ביותר מכביצה אלא סגי בכזית, ועוד דהו"ל כדיעבד, וכ"כ בסי' תרל"ט סקכ"ג שבדיעבד מספיק כזית, דשיעור כביצה אינו אלא למצוה ולכתחילה.
בענין אם מחוייב דוקא כזית שיעור הגדול או שיעור הקטן, לכאורה אם אין מדובר בחולה ממש או בנזק גמור, אלא בשמירה על הקפדה בבריאות, הנה מכיון שיש מן הפוסקים דס"ל דג' סעודות הוא מדאורייתא, א"כ איני יודע אם אפשר להקל בזה כ"כ, אחרי שכבר הקלנו שלא יאכל כביצה, וג"כ כזית בשיעור הגדול אינו כמות גדולה כ"כ ומסתמא לא ע"ז החשש הבריאותי כאן אם יאכל כזית מהלחם המותר לו, לפי הנראה מלשון השאלה, ויש לברר המציאות בזה, ומיהו אם רגיל לנהוג תמיד כפי השיעור הקטן בודאי שא"צ להחמיר בניד"ד כהשיעור הגדול, וכמו הרבה מרבותינו שנהגו להקל כשיעור הגר"ח נאה גם בדאורייתא, וכן נהג הגרי"ש אלישיב.
ג. מי שאין לו לחם משנה שלמים יכול לבצוע על שני חלקי לחמים, כ"כ הנצי"ב בשו"ת משיב דבר סי' כ"א ובמרומי שדה ברכות ל" ב', והביא הגרנ"ק דבריו בחו"ש ח"ד פפ"ה סק"כ.
כ"ז הנני כותב ברהיטות כעת - מכיון שהשאלה נוגעת למעשה השבת, [וכעת במוצ"ש הוספתי עוד].
סימן סג - חלה שנתעפשה חלקה האם נחשבת כחלה שלמה או לא
יום שני כ"ו תמוז תשע"ו
לכבוד הרב סלומון שליט"א
ע"ד שאלתכם בדין חלה שנתעפשה חלקה, האם היא מצטרפת ללחם משנה או לא.
ויעוי' במ"ב סי' רע"ד סק"ב שהביא מהשע"ת די"א שעוגה שנחרכה מקצתה מצטרפת, ומבואר בשע"ת שם דזהו מחלוקת באופן שאין החריכה נאכלת כלל, וא"כ לפי מה שנראה במ"ב דס"ל לעיקר כהדעות שמכשירין כך, שהרי לא הביא הדעות החולקות, א"כ ה"ה לענינינו.
וז"ל השערי תשובה שם, ואם עדיין לא נחתך ממנה רק לפי שנשרף ונחרך הוא עומד לחתוך האריך בזה בשער אפרים דלא אמרינן כחתוך דמי אפי' יותר מאצבע ויוצאין בו ועיין בח"מ וב"ש באה"ע סי' קכ"ג והח"צ נראה שמסכים לדברי זקינו השער אפרים ובשו"ת מקום שמואל סי' מ"ה כ' ג"כ בענין זה ולא ניחא ליה למימר דהעומד לחתוך לאו כחיתוך אלא כיון דאיכא אינשי דאכלי אף שנשרף ונחרך לאו עומד לחתוך קרינן ביה (וע"ש שכתב דראוי הוא לאכילה לעשות מורייס כמ"ש הרא"ש בפרק כ"ש כו' ע"ש וזה לא נהירא דמ"מ כיון דלאו אורחיה למיכל פת חרוך כל צורכו שפיר קרוי עומד לחתוך מן העוגה הזאת הראוי לאכילה) ע"כ. וא"כ להדעות שהביא לפני כן אין צורך שיהיה ראוי לאכילה.
אכן אפשר לדחות דבעיפוש אין דרך להשאיר כלל את העיפוש, ובחרוכה אין בזה מיאוס ולכן אין בנ"א ממהרים לחותכו, אע"פ שאמנם אינו נאכל אבל אין חותכים אותו קודם שמקפידין לאכול, וגם אם יחתכו אבל אין מקפדין בזה, משא"כ בעיפוש שבנ"א ממהרים לחותכו מכיון שיש בו מיאוס להכי אפשר שא"א להחשיבו כמחובר. אכן בדברי הפוסקים נראה דלא אמרינן בכל גוני כחתוך דמי, ולכן נראה לכאורה שיוכל לבצוע ע"ז בתורת שלמה.
ויעוי' בתוספת שבת סי' רס"ח שכתב גבי חלה שנקרו ממנו עכברים דממאיס ע"ש, וא"כ לענינינו אפשר דלא יהני כיון דג"כ ממאיס. ואולי שם הוא רק בצירוף מה שגם חסר. והנה הוא ז"ל השוה זה לאתרוג שאם נקרו עכברים פסול ובסתם חסר כשר ביום שני, ולפ"ז א"א ללמוד שכל זיהום פסול, מכיון שגם באתרוג אין נימוח פוסל עי' סי' תרמ"ח ס"ד, ולכן גם בענינינו שפוסל חלה שנקבוה עכברים אפשר דמ"מ חלה שנתעפשה אין בזה חסרון זה, אם כי יש בזה חסרון של הקריבהו נא לפחתיך וגו', אבל מצד שלם יש לדון בזה [כגון היכא שאין לו לחם משנה אחרת]. ומיהו באתרוג פוסל סרוח ואיני יודע עד כמה ילפי' הכל מאתרוג ששם יש דין הדר.
סימן סד - בחור ישיבה האם נמשך בקבלת שבת אחרי בני הישיבה
שאלה
בחור ישיבה, האם בזמן שמקבלים בני הישיבה את השבת בהיכל הישיבה, הוא מקבל ממילא את השבת בעל כרחו, גם בלא שאמר בפירוש ובלא שישהה בהיכל הישיבה בזמן קבלת שבת.
תשובה
יום ב' כ"ו שבט תשע"ד
איתא בשו"ע סי' רס"ג סי"ב, אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחן עכ"ל, ובמ"ב סקנ"א כ', וכן בעיר שיש בה בתי כנסיות הרבה אין אחת נמשכת אחר חברתה עכ"ל, ומשמע דדוקא אין אחרת נמשכת אחר חברתה אבל כל חדא וחדא גופה נמשכת אחר עצמה, ויש ללמוד מזה שאם יע"בבה"כ שהציבור מקבלים שבת אע"פ שיש הרבה ב"כ בעיר, יקבל שבת בעל כרחו מצד היכן שהוא נמצא, וכן יש להוכיח מדברי הפמ"ג שהביא הביה"ל לקמן סט"ו במש"ש המחבר שאם קבלו הציבור שבת עדיין יכול לצאת ולהתפלל מנחה בחוץ וכתב לתרץ דתפילה שאני, ולכאו' יוכל לתרץ ג"כ דהכא בשרוב בני העיר ורוב בתי כנסיות שבעיר לא קבלו שבת, אלא ודאי שכשעומד שם מקבל שבת כשהבית הכנסת קבלו שבת, מאחר שהוא עומד בבית כנסת זה, גם אם רוב בתי כנסיות בעיר מחוץ לבהכנ"ס לא קבלו.
ולענין אם נמשך אחר הישיבה כשלא היה בהיכל הישיבה מסתבר שדינו שוה לדין קהל בבה"כ א' בעיר שקבלו שבת, כיון שתמיד מתפלל בישיבה וכפוף לכל סדריה, א"כ נמשך אחר קבלת השבת שלהם, וכ"כ המחה"ש ס"ק כ"ד דנגרר אחר בהכנ"ס שהולך שם אף שכעת אינו הולך לבהכנ"ס, והתם אפילו בחד מבני העיר מיירי שקבע לתפילתו בבהכנ"ס א' [וכעי"ז כתב בשעה"צ סי' תקנ"א ס"ק נ"ו לגבי סעודה שלישית בתשעת הימים לפמ"ש המג"א שנגרר אחר הקהל דנגרר אחר הקהל שרגיל להתפלל], אבל אם גילה דעתו שרוצה בשבוע זה להתפלל בב"כ אחר צ"ע אם מהני שלא יקבל שבת בקבלת הישיבה.
ולענין מה שנהוג בישיבת ... לקבל שבת חצי שעה קודם השקיעה בפרישה ממלאכה, ואם נאמר דחצי שעה קודם השקיעה איכא אומדנא שקבלו רוב בני הישיבה שבת, אפשר שיש לומר שיגרר גם היחיד אחריהם, כמ"ש המ"ב לקמן ס"ק ס"ד דסמוך לשקיעה אסור בעשית מלאכה דודאי קבלו שבת רוב הציבור עליהם, ולהכי היכן שברור שכבר קבלו רוב הציבור עליהם לפני כן יהא אסור משעה שיש אומדנא שקבלו רוב הציבור.
אבל אפשר שכונת המשנ"ב שקבלו רוב הציבור בבהכנ"ס אבל כ"א בפ"ע י"ל דלא מהני, ואף שהלשון דוחק במ"ב לפרש כך, אכן באמת ראיתי בשם הגרשז"א (שש"כ פמ"ו ה"ע לא) והגרנ"ק (חוש ח"ד פפ"ג סקי"ב) שכך כתבו דבקבל כל אחד שבת בפני עצמו אי"ז גורר אחריהם את המיעוט, אבל גם בזה יש לחלק דכיון שהוא מתקנות הישיבה חשיב כציבור שמקבל שבת, ולא כיחידים שקיבל כל אחד שבת בפני עצמו, ואע"ג דאי"ז תקנה גמורה כתקיעת שופר בזמן רז"ל מ"מ אלים כח ציבורא בזה ליחשב כקבלת שבת של צבור דניגרור יחידים בתרייהו, וגם צריך לידע המציאות אם רב בני הישיבה מקבלים שבת בפועל בזמן הנזכר, והנה הגם שיש כמה צדדים להקל בזה מ"מ לכתחילה צריך להחמיר משום שהוא מתקנות הישיבה, וגם דבזה [היינו אם נוהג בפרישה ממאכה חצי שעה קודם השקיעה], יוצא יד"ח תוספת שבת לכל הראשונים כמ"ש המ"ב לעיל.
סימן סה - בענין מקלקל הוצאה
בע"ה מוצ"ש פרשת ויקהל תשע"ו אור לכ"ו טבת התשע"ו
לכבוד הרב ... שיחי'
ע"ד מה שהקשה כת"ר בדברי הגמ' בשבת צ"א א' דאם הוציא לחה"פ מחוץ לכותלי בהמ"ק בשבת חייב חטאת, אע"ג דע"י יציאתו מפסיל ליה ביוצא, והקשה כת"ר דהא הו"ל מקלקל וא"כ איך יתחייב על מלאכת שבת הרי כל המקלקלין פטורין.
תשובה
ראשית כל, ז"ל הגמ' שם, אבא שאול אומר שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן כגרוגרת ואמאי לימא מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית, הכי השתא, התם מדאפקיה חוץ לחומת העזרה איפסיל ליה ביוצא אשבת לא מיחייב עד דמפיק ליה לרה''ר הכא שבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין עכ"ל. א"כ מבואר דלמסקנא לק"מ, כיון דלא נתחייב בשעת ההוצאה מבית המקדש אלא רק אח"כ כשכבר נפסל וא"א שיפסל שוב.
אכן מ"מ בקושיית הגמ' מבואר כמ"ש, דאי"ז סתירה מה שנפסל להחשב כמקלקל, ונראה דהנה גדר קלקול כזה לענין נזיקין הוא היזק שאינו ניכר, וקי"ל דלא שמיה היזק, וא"כ גם לענין שבת לא חשיב מקלקל, אלא כשמקלקל במציאות המאכל או החפץ, אבל קלקול שאינו ניכר לא.
סימן סו - שבע ברכות בשבת בסעודה שלישית | הספד על אשה שבעלה נשא אשה אחרת | בדיני נר ואבוקה להבדלה | תרופות תחת המיטה האם נאסרים
יום ראשון כ"א אייר תשע"ו
לכבוד גיסי הגאון החתן ר' מאיר שליט"א
שלום רב ומז"ט
א) ע"ד מה ששאלת בדברי הרמ"א, דהנה כתב השו"ע אה"ע סי' ס"ב, וז"ל, י"א שאינם נקראים פנים חדשות אלא א"כ הם בני אדם שמרבים בשבילם; וי"א דשבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית, אבל לא בסעודה שלישית, וכן פשט המנהג. וכ' הרמ"א הגה: ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג', ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות; וי"א מטעם דרגילין לדרוש, והדרשה הוי כפנים חדשות עכ"ל. והקשיתם מאי אתי הרמ"א לאשמעינן, דזה פשיטא שצריך לברך אם יש פנים חדשות, ומה בא לפרש המנהג בזה.
כמדומה שכונת הרמ"א היא כפשוטה, דהדרך במדינות אלו מה שמברכין הוא רק משום שיש פנים חדשות, ומה שכתב כ"ז הוא רק לאשמעינן סיפא דמילתא שי"א שגם בלא פנים חדשות מברכין, ולשונו מתחילה ועכשיו נהגו וכו' באמת לדעת זו מיותר הוא, אלא אתי בדעה ראשונה רק לאפוקי מדעת זו דא"א לברך בלא פנים חדשות, ולומר דגם א"א להביא ראיה מן המנהג, דהמנהג הוא רק כשיש פנים חדשות, ואי איתא שיהיו מי שינהגו גם בלא פנים חדשות לאו אדעתא דמנהגא עבדי, דלא נהגו אלא באופן זה, [ואגב אורחא אתי לאשמעינן דמהני פנים חדשות בסעודה ג', לאפוקי מדעת סוברין דלא מהני, וזהו דעת יש"ש].
ויעויין בדרכי משה (סימן סב אות יב), שכתב וז"ל, מצאתי במנהגים (ספר המנהגים לרי"א טירנא, מנהגי כל השנה אות יג) בהגהות סוף המנהגים במקום שכתוב המנהגים בקיצור כי הדרשה היא כפנים חדשות על כן נהגו לברך ז' ברכות בסעודה ג' של שבת כי נוהגים לדרוש ע"כ. הרי שלא הזכיר יותר מדעה זו. וכן כתב בשו"ת הרמ"א סימן קלב סק"ג, וז"ל, עוד שאלת בענין ברכת חתנים שמברכין בסעודה שלישית של שבת, אף על גב דליכא פנים חדשות כמו שכתבת. הלא תשובתך בצדך בהגהות מנהגים שנדפסו בלובלין או בוינצייא מנהגי מהרר"א טירנא, כי הדרשה שדורשין בשבת בסעודה שלישית מקרי פנים חדשות ומנהגן של ישראל תורה, ע"ש במנהגים שכתב בקצור ותמצאהו ע"כ. ולא הביא הך דעה ראשונה כלל, וס"ל לעיקר כדעת ס' המנהגים, וגם בהגהתו לשו"ע עיקר מה דאתי לאשמעינן היינו דברי ס' המנהגים גופייהו, לא בא אלא להוסיף על דברי ס' המנהגים שא"א להוכיח מן המנהג הקיים כדעת ס' המנהגים.
והנה מה שנקטנו בביאור דברי הרמ"א שהדרשא ממש חשיב כפנים חדשות, כן פשוט בדבריו, וכן נקטו האחרונים, וכתב הערוך השולחן אבן העזר סימן סב סעיף ל, וז"ל, ובדבר סעודה שלישית כתב רבינו הרמ"א דעכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג' ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות, וי"א מטעם דרגילים לדרוש והדרשה הוה כפנים חדשות עכ"ל. והנה עכשיו אין רגילין לדרוש וגם אם לא באו פנים חדשות מברכין ז' ברכות ואולי שבזה סמכו על הדיעה שבסעי' כ"ז אמנם נראה דמדינא צריך לומר לפי הנהוג אצלינו דכשעושים שבע ברכות בסעודה שלישית מרבים במאכלים טובים ובמשקה ממילא דלא גריעא מסעודת שחרית לפי הטעם שכתבנו בסעי' הקודם ולכן אם באמת אין מרבין במאכלים וליכא פנים חדשות ורוצים לומר שבע ברכות אין לאמרם אא"כ יאמרו חידושי תורה על השולחן ויהיה זה במקום הדרשה ויש בזה שמחה יתירה דפקודי ד' ישרים משמחי לב ואז ביכולת לומר השבע ברכות ע"כ. וכן בשו"ת התעוררות תשובה ח"ב סי' צ"ט כתב להביא ראיה לזה מדאיתא בברכות מ"ז ב' ב' ת"ח המחדדין זל"ז מצטרפין לזימון, אע"ג שאינם שלשה, ע"ש.
אכן כתב הב"ח וז"ל, מיהו האידנא דעיקר השמחה היא בסעודה ג' דמרבים בשמחה ובמנות ועיקרי הקהל באים לסעודה לכבוד הדרשה שדורש החתן ומרבים במתנות להחתן אחר הדרשה הוי פנים חדשות ומברכין ז' וכ"כ במנהגים וכך נוהגים ע"כ. ותימה שכתב דבריו בשם בעל המנהגים, דהרי המנהגים ס"ל דהדרשא מהני בלא פנים חדשות, וכמו"כ אם איכא פנים חדשות שעיקרי הקהל באים לסעודה מה צריך לדברי המנהגים, דהרי לא מיירי לפני זה אלא דסעודה ג' גופא לא חשיב כפנים חדשות כשאר סעודות, אבל לא הזכיר סברא דלא מהני פנים חדשות. ונראה פשוט דהב"ח ס"ל דהדרשא מהני בלא פנים חדשות, וכמו כן אי איכא פנים חדשות פשיטא דמהני, אלא דכאן מיירי שאותן עיקרי הקהל היו כבר בשמחת החתונה, מ"מ כיון שעתה באין לכבוד החתן ומרבים במתנות הו"ל כפנים חדשות. אבל אי"ז דעת הרמ"א שדעתו כנ"ל כמו שביארנו.
ב) מה שבשמחת הז' ברכות א' מן המסובין עמד להספיד את זקנת המשפחה, יש להעיר דזהו שלא כדין, מאחר וכבר נשא הזקן אשה אחרת, וגרסי' במו"ק כ"א ב' וז"ל, מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין מצאו בשוק אומר לו בשפה רפה ובכובד ראש. וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' שפ"ו ס"ב, וז"ל, מתה אשתו ונשא אחרת, אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין. מצאו בשוק, אומר לו: תתנחם, בשפה רפה ובכובד ראש. אבל אם לא נשא אחרת, מדבר עמו תנחומין עד שיעברו ג' רגלים. ועל אביו ועל אמו מדבר עמו תנחומין כל י"ב חדש; לאחר י"ב חדש מדבר עמו מן הצד ע"כ.
ולכאורה דבר פשוט הוא דכ"ש בהספד, שא"א להספיד יותר דמידי טעמא אלא משום כבוד אשתו החיה, וכמו שכתב רש"י: משום חלישת דעת דאשה אחרונה ע"כ. וכן כתב המאירי שם וז"ל, ואם מתה אשתו ונשא אחרת אינו רשאי לדבר עמו על הראשונה בביתו כלל מפני כבוד האחרת אבל אם מצאו בשוק מזכירו בשפה רפה ומנחמו ע"כ, א"כ כ"ש בהספד שמפריע לה טפי אם יספיד אשתו הראשונה.
ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שנ"ה) נשאל אשה שמת בעלה ונשאת לאחר, ואח"כ ליקטו עצמות בעלה הראשון, אם מחויבים להתאבל ביום ליקוט עצמותיו של בעלה הראשון וכו'.
והאריך החת"ס להשיב דאין לה להתאבל על בעלה הראשון, ומסיים: וממילא שאינו ראוי להראות אבלות על בעל הראשון בפני בעלה השני. כדתני' במס' מוע"ק (כ"א ע"ב) מתה אשתו ונשא אשה אחרת וכו' ופירש"י משום חלישת דעת דאשה אחרונה וכו', והדברים ק"ו, מה התם דעביד איניש דנסיב ב' נשים ומתאבל על א' בפני השני'. מ"מ כשנכנסה זו תחת זו הו"ל חלישת דעת אם יתנחם על הראשונה, כ"ש אשה בפני בעלה השני שלא תתאבל על הראשון, ודרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום עכ"ל.
ובספר שיטה על מסכת מו"ק כתוב הטעם בדברי הגמ' הלזו, שאינו מאריך בדברים, כדי שלא יתחרט על אשה זו שלקח עכ"ד. א"כ ה"ה הכא שא"א להספיד על אשתו הראשונה אלא בשפה רפה ובכובד ראש. ונראה דלא פליגי רש"י והמאירי והשיטה, דרש"י והמאירי מפרשי רק הטעם שלא יכנס לביתו לומר לו תנחומין אף לא בשפה רפה ובכובד ראש, ושיטה קאמר הטעם מ"ט אם מצאו בשוק אינו מדבר הרבה תנחומין אלא בשפה רפה ובכובד ראש, אבל תרווייהו מודו להדדי.
ולענינינו צא ולמד עוד מהא דגרסי' בסנהדרין ק"ד א', וז"ל, זקינו דרבי פרידא אשכח גולגלתא דהוה קא שדיא בשערי ירושלים וכתיב בה זאת ועוד אחרת קברה ולא איקברא קברה ולא איקברא אמר גולגלתו של יהויקים היא דכתיב ביה קבורת חמור יקבר סחוב והשלך וגו' אמר מלכא הוא ולא איכשר לזלזולי ביה כרכה בשיראי ואותבה בסיפתא חזיתא דביתהו סברא הא דאיתתא קמייתא הוה דהא לא קא מנשי לה שגרא תנורא וקלתה ע"כ. ונלמד מאשתו של א' מן החכמים בזמן האמוראים שמסתמא היתה צדקת ואשת חבר כחבר, ואעפ"כ לא יכלה לסבול שבעלה יזכור את אשתו ראשונה, ומזה נלמוד דאין שום חילוק בין תנחומין להספד בתוך ביתו, ואדרבה חמירא טפי.
ג) בענין תרופות תחת המיטה יעויין להגרי"א דינר בספר הבית בכשרותו הל' אוכלין שתחת המטה, שהביא מהגרשז"א ומהציץ אליעזר דאין בזה חסרון. [אא"כ ויטמינים שיש בהם טעם].
ד) בענין נר הבדלה שאינו משמן או משעוה, הנה ז"ב מדינא דגמ' שא"צ דוקא נר, ויעויין בברכות דף נ"ג א', וז"ל, תנו רבנן היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב נכרים אינו מברך אם רוב ישראל מברך וכו', ע"ש בכל הסוגיא, והנה כל מה שצריך לבדוק הוא דבעינן שיהא הנר כשר ואינו של גוים, אבל לא בעינן יותר מזה, וסגי שרואה שיש כאו אור, ולא אמרו אבוקה להבדלה ממה"מ אלא לכתחילה, ויש מן הפוסקים שהתירו ג"כ באור חשמל, וכן נהגו האחיעזר והרוגוצ'ובר, ומ"מ גם לענין אבוקה משמע במ"ב סי' רח"צ סק"ח דרק בזמן הגמ' היו הנרות שמן, אבל אין ענין לכאורה שיהיה משום דבר המסוים.
ומ"מ גם אם יש בזה הידור דאבוקה, מ"מ הרי גם על הנר גופיה אמרינן שאין מהדרין על הנר בערבי שבתות, וא"כ לענינינו במקרה השאלה שהיו משפחות שהיו ממהרות לביתם והיה להם הרבה צאצאים ולא היה להם משהו אחר, א"כ פשיטא שלא היו צריכין יותר מזה.
יה"ר שתזכה באמת להמשיך בעבודת ה' כראוי לפי תנאיך במצבך החדש, [ואגב אורחא - כעת במצבך יותר תבין כראוי את כוונתי בהרגשת האשה הנ"ל שהזכרתי], ומאידך להמשיך גם בתורה שזכית לבוא לדרגות בהתמדתה ושקידתה, ותזכה לגדל בנים צדיקים וחכמים דורות ישרים מבורכים ובנין עדי עד.
גיסך אוהבך ומעריכך מאוד עקיבא משה
סימן סז - משאבה אוטומטית בשבת [pump]
שאלה
מה הנני להבהיר שהיה כאן צירופי מכתבים בדברי השואל, וכן במכתבים שנכתבו אליו, וכן בדברי הרב לטס, [דהיינו שהיו כמה מכתבים ששובצו למכתב אחד], ועל אף שע"י מראה של כל המכתבים לפי סדר המו"מ יהיו הדברים מובנים יותר, מ"מ הצבנו הדברים באופן מסודר ע"י צירוף המכתבים יחד מטעמים מובנים. הדין במשאבה במערכת המים, שכאשר לוחצים על לחצן מיכל ההדחה בשירותים מתחילים המים למלאות את המיכל שוב, וכדלהלן:
אחר שעוברים קצת מים דרך המשאבה במערכת נדלקת המשאבה באופן אוטומטי, (זאת אומרת שזה לא הפעלה מיידית אלא אחר רגע עד שהמים נמשכת דרך המשאבה), והמשאבה מגבירה את כח המים וממלאה את המיכל במהירות יתירה ממה שהיה בלי המשאבה, כך שאפילו בלי הפעלת המשאיבה המים יזרמו למיכל רק המשאבה מגברת את כח המים למהר את המילוי. האם מערכת כזו מותרת להשתמש בשבת או שצריך לכבות את המשאבה? לפי מה שנראה לי יש צד להתיר מחמת שבעצם אין האדם צריך למשאבה וכו'.
זה משאבה בתוך מערכת והוא כבר מותקן, כן משלמים על החשמל כמו בכל דבר שפועל ע"י חשמל רק פה הענין הוא שההפעלה האוטומטי אינו מוצרך כמו במערכת של בנין גבוה שהרבה אסרו בזה וכאן יש עוד מעלה שרמזתי שכאן ממש לא איכפת לאנשים אם זה לא מפעיל בכלל כי הוא כרגע לענין שבת רק ממלא את מיכל השירותים שאף אחד אין להם ביקוש לזרם מים חזקים.
אגב המשאבה עובדת כל פעם ללא שום יוצא מן הכלל ויש לו קצת עיכוב של שניות עד שהמים עוברת דרך המשאבה ואז הוא פועל. ועוד מה שכתבת במכתב הראשון שכאן ודאי ניחא ליה זה למה דוקא שאלתי בענין המיכל של השירותים שכאן מדובר דלא איכפת ליה כלל אם המיכל מתמלא תוך 30 שניות או שזה לוקח 50 שניות.
אבי דויד
תשובה
בע"ה אור ליום ד' ה' ניסן
לכבוד ר' אברהם דויד שליט"א
שלום רב
לכאורה הנה מכיון ומדובר במשאבה חשמלית הרי יש כאן מלאכה הנעשית על ידו, מה שהיה אפשר להתיר הוא משום כח שני, אבל גם היתר זה אינו ברור לכל הפוסקים, [לענין פתיחת מקרר כשאין המנוע פועל, דעת הפוסקים רובן ככולן לאסור, והם החזו"א והאג"מ ח"ב סי' ס"ח, והר צבי ח"א סי' קנ"א, והמנ"י ח"ב סי' ט"ז וח"ג סי' קל"ז, והגריש"א, והגרח"ק, ותשוה"נ ח"א סי' ר"כ וח"ב סי' ק"פ, ודעת המנח"ש סי' י' וציץ אליעזר ח"ח סי' י"ב דשרי]. והיום נקטו גדולי ההוראה להחמיר בכל פעולה חשמלית הנעשית על ידו, ואף במזגן מתוצרת אינווטר שיש שינוי במנוע בשעת פתיחת הדלת ג"כ, כתבו פוסקי זמנינו מכתב לאסור [נדפס במדריך משמרת השבת], ועל אף שהאדם אינו צריך את זה כעת, ואף את הניקוי הבא הוה סגי ליה לזה גם אם היה המיכל מתמלא רק באופן ידני, מ"מ הרי בודאי נוח לו בזה, והוא משלם ע"ז, משום שזה מועיל לו לנקות באופן זה באופן מועיל יותר את המקום לטווח ארוך.
וכתב הביאור הלכה סימן שב ס"י, וז"ל, והנה הפמ"ג רצה להתיר בשעת הדחק אף במלוכלכים משום דהוי מלאכה שאצל"ג דאין כונתו בשביל הכיבוס רק להציע תחת הקטן ולא נהירא דמלוכלכים ניחא ליה הכיבוס ובחול דעתו שיסחטם אחר רחיצת הקטן וינגבם ויהיו מכובסין א"כ כונתו בשביל כיבוס ג"כ ואין זה מלאכה שאין צריכה לגופה ומ"מ ע"י א"י יש להתיר נתינת הווינדלי"ן למים ואפילו אם הם נקיים ומכובסים טוב שינתן לתוך המים ע"י א"י אם באפשר כנל"ד עכ"ל. ומבואר דס"ל דאפילו במלאכה שאצל"ג אף אם אין מטרתו לתוצאה האסורה, אלא לתוצאה המותרת בלבד, מ"מ מכיון שניחא ליה בשניהם הר"ז חייב דלא חשיב כמלאה שאצל"ג, וכ"ש דלא חשיב כמתעסק. וע"ע רעק"א בגלה"ש שבת ע"ג ע"ב בתוס' ד"ה וצריך וכו'.
ואמנם יש מן הפוסקים שהתירו דברים מסוימים שבודאי יגרמו למלאכה, כמו ללכת תחת מצלמות חנויות בשבת כאשר אינו מתכוין להצטלם כלל, וכן התירו הגריש"א והגרנ"ק בישול ביצה ביו"ט אף שפסיק רישא שימחקו האותיות שבחותמת שעליה, וכן עוד דברים כעי"ז, אבל כ"ז באופן שאין בכונתו למלאכה כלל ואין מצידו שום משמעות למלאכה זו, משא"כ דבר שהוא מחשיב בזה לא התירו, וכאן לכאורה הוא מחשיב את הדבר (עיין ספר וביום השבת עמ' תקצ"ב - תקצ"ד).
ועיין מ"ש שו"ת שבט הלוי חלק י סימן סו וז"ל, אשר שאל בענין משאבה חשמלית לצורך שאיבת חלב, והיא בתקע מע"ש, וע"י ששמים האצבע וסותמים נוצר ואקום השואב את החלב, ושאלתו אם מעשה הסתימה חשיב גרמא או מעשה בידים. דעתי דגם אם הוא חשיב גרמא מה שהוא ספק בעיני, מכ"מ לו דיהא כן, מכ"מ לא בכ"מ גרמא מותר, וגם בדליקה שהתירו חז"ל גרמא בשבת ק"כ ע"ב מטעם לא תעשה מלאכה עשי' אסור גרמא מותר, מכ"מ כ' פוסקים דוקא במקום פסידא וגם לא כל מקום ואופן התירו גם במקום פסידא עיין שו"ע או"ח סוס"י של"ד. ואם א"א להאכיל לתינוק אלא באופן זה, ואין לו מאכל אחר הייתי מקיל, אבל אם זה רק לאבד, או שיש לו מאכל אחר אפי' אבקת חלב של חלב נכרי, טוב יותר מאכל מאבקת חלב בפרט לדעת החזון איש כידוע שנטה להקל, ואנחנו בהנהגה מחמירים עכ"ל.
יעויין עוד שונה הלכות סי' של"ו ס"א שהביא מהחזו"א לא לסגור ברז א' בממטרה שבכך מגביר את פעולות שאר הממטרות, אלא יסגור תחילה את הברז הראשי עכ"ד.
מ"מ שמעתי שחכ"א וכמדומה הג"ר ישראל גנס שליט"א, מתיר משאבה השואבת את המים היוצאים לביוב, באופן שזה לא נעשה כתוצאה ישירה תמיד אלא אחת לשעה וכדו'.
בברכת פסח כשר ושמח
עקיבא משה סילבר
סימן סח - מכתב מחכ"א בענין הנ"ל
מכתב שכתב אלי הגאון רבי יואל יעקב לטס [מו"ץ בבית הוראה של הגרש"צ רוזנבלט] בענין הנ"ל:
הדין של פסיק רישא מבואר בסימן שכא סעיף יח, לדעת המחמירים שם אסור גם פסיק רישא דלא ניחא ליה, כמבואר במ''ב. רק בסימן שיד ס''ק יא, כתב בשם גדולי אחרונים להתיר היכא דהוי פסיק רישא, מלאכה שאצל''ג, מקלקל, כלאחר יד. כנראה שכוונת הפמ''ג בש''ב הוא דווקא בדרך ליכלוך.
במקום שהפעולה לא גורמת תוצאה מידית, כמו בכח שני, הפעולה נקראת גרמא. בשבת קכ א משמע דגרמא שרי, אמנם דנו האחרונים באופן של גרמא מכוונת, עיין שלטי גיבורים בסנהדרין שממש אסר. וכן זכור לי שהמרש''ם אוסר. אמנם להלכה נקטינן כחזו''א, לח ג, שכתב שבגרמא אין איסור דאורייתא ולא דרבנן. ומותר במקום הפסד כרמ''א שלד כב.
ההבדל בין גרמא לפסיק רישא הוא, שבגרמא התוצאה לא מידית, וגם האדם משתמש בכח אחר, עיין רא''ש בהכונס על זורה ורוח מסייעתו. ומ''מ היכא שהמלאכה דרכה בגרמא, אין דינא כגרמא אלא כמעשה ממש, דמלאכת מחשבת אסרה תורה. עיי''ש, וכן בחזו''א שם שהביא דוגמאות של בישול וצידה.
לגבי מערכת שבנויה על גרמא, דנו הפסוקים שדינה כמו מלאכה בידיים, אחיעזר, אג''מ, וזה ע''פ הרא''ש הנ''ל. ברור לכולם, שאם התוצאה רחוקה מאד מהפעולה, לא מיקרי אפילו גרמא, וכאן הנידון כמה זמן צריך לעבור כדי לקרוא לתוצאה רחוקה.
ע''כ נראה, אם באמת מטרת המשאבה הוא רק להגביר זרם המים, ולא להוביל אותם למקום גבוה, כמו שקיים בברכפלד לגבי הבנינים שגבוים יותר ממגדל המים, א''כ צריך לדון אם נקראת מערכת בנויה על גרמא, ונראה לע''ד שזרימת המים ע''י המשאבה היא נחשבת עדיין כגרמא, כי המערכת עובדת גם בלי זה.
אם יכול לקחת יותר מדקה מפעילות המשאבה, נראה לדמות לנידון של המזגנים אינוורטר, שע''פ השמועה הפוסקים החשיבו זמן זה לרחוק.
עוד אפשרות, אם המשאבה לא תמיד מופעלת, אלא פעם כן פעם לא, הוי ספק פסיק רישא. יתכן שנידון דומה לנידון של הגברת זרם, שאמנם נראה שפוסקי זמנינו רובם אסרו אותו, אע''פ שאין הסבר לפי זה על ההיתר של החזו''א בקיבוץ ח''ח לשים משאבות דלוקות על הפרות, כיון שכל ווקום גורם להגברת זרם.
ואח"כ הוסיף החכם הנ"ל עוד: כדי שלא יצא תקלה על ידי, אבאר, במשפט שכתבתי ''אם יכול לקחת יותר מדקה מפעילות המשאבה, נראה לדמות לנידון של המזגנים אינוורטר, שע''פ השמועה הפוסקים החשיבו זמן זה לרחוק''. התכוונתי שאם עובר זמן מרובה עד שהמנוע מופעל, לא נחשב מעשה בידים, וגם לא גרמא אסורה. אני אומר כאן דברים טכנים, ולא בשביל לחדודי, אבל יגע בעצמו שבמזגנים רגילים גם יש תגובה בגלל פתיחת דלת, חלון, כניסה לחדר וכו'..., רק שהתגובה המאוחרת לא נחשבת כתוצאה ישירה מהמעשה האדם. ישנם גם מצבים שהמזגני אינוורטר מגיבים עוד יותר מאוחר מהמזגנים הרגילים, ולא אכנס לפרטים שבכוונת משמרת השבת. רק אוסיף עוד פרט, כל מקרר, אפילו מכני, אפילו שהטרמוסטט מנותק מהחשמל, עצם פתיחת הדלת גורמת לגאז שבצינורות להתפשט, וזה גורם מאמץ למנוע וכן הגברת זרם. נשאל הרב בייפוס מהמשמרת השבת למה זה מותר, וענה שהדבר בבדיקה. לכן אני אומר, כל דבר לגופו של ענין, מה נחשב פסיק רישא, מה נחשב גרמא, ומה פחות מזה. מה נאסרו מזגני אינוורטר הוא כלל בלבד, מצד הספק, שהרבה פעמים החיישנים גורמים לתגובה יותר מהירה. למעשה במזגנים הנ''ל הרבה עשו בדיקות בביתם עם מכשיר מיוחד, והתברר שהמצב משתנה לפי המרחק מהחלון ומזג אוויר. הדינים שנאמרו לרבים לאסור באופן גורף דברים מסוימים, הרבה פעמים הם נאמרו כך כדי לא למסור לע''ה את הדברים, כדי שלא ילמד להתיר.
לא הבנתי מה כבודו ציטט מתשובתו של הגר''ש ואזנר, ועוד שקשה שם להבין למה זה לא יקרא מעשה בידים ממש.
אני חוזר רק ליתר ביאור: מעשה רחוק, כוח שני, שלא קורה בהכרח באופן מידי, יתכן להחשיבו לפחות מגרמא, גם אם ניחא ליה. יותר נראה שהמקרה שלכם הוא לא מתאים להגדרה הזאת. אלא חשיב גרמא. ואם זה מידי הוא פסיק רישא, ולא נראה להחשיבו כלאחר יד, כיון שדרכו בכך. ובזה אפשר להתווכח, אבל מקלקל לא הוי ודאי.
נראה לי שלא חידשתי שום דבר. אם משהו לא מוסכם, אשמח לקבל תגובה.
יואל יעקב לטס
סימן סט - עוד מכתב בענין הנ"ל
מדודי הגאון רבי שמעון סילבר שליט"א רב ודיין בעיר פיטסבורג ארה"ב
עש"ק פ' מצורע תשע"ו
כבוד בן אחי שליט"א,
לצערי לא היה לי הפנאי לעיין היטב אבל מה שנראה לי בזה הוא כך: לענ"ד אין כאן היתר המצלמה ולא היתר בישול הביצה, כל אופן פעולת המנוע במשאבה הוא ע"י הכנסת מעט המים. כל אופן הכנסת מעט המים הוא ע"י לחיצת הלחצן. א"כ מה שממלאים יותר מזה בלחיצה זו אין זה משנה המציאות שפועלים המנוע באופן זה וה"מידי" לדבר זה הוא כך. וגם נראה שרצונו בכך שלכונה זו הביא שם משאבה זו. בתצלמה האדם העובר שם אינו עושה פעולה בידים אלא מציאות הליכתו או היותו שם גורם הפעולה ואף שכיון שזה דרך הצילום כפי שהכינו אותה המעמידים המצלמה כך מ"מ אין זה כדרכו לאדם העובר שם שהוא מי שמאשימים במלאכה. וכיון שהוא שלא כדרכו וגם הוא אינו רוצה בזה המתירים ס"ל שאין כאן משום מלאכה, ובבישול הביצה ביו"ט מסתבר שהמחיקה שלא ע"מ לכתוב הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה (או עכ"פ דלא איכפת ליה) בדרבנן.
ועוד דמפורש שם במי שהיה כתוב שם על בשרו שמה שכורך גמי אינו משום המחיקה בגרמא דהא שרי אלא משום שלא יעמוד ערום בפני השם ואף שאין ראיה מהל' מחיקת השם דהתם גרמא שרי משא"כ בשבת וכדדחי התם וכן מחמרינן בסתם גרמא למעשה אם לא במקום צורך גדול אבל מ"מ מה שמתירים בבישול הביצה משום שעכ"פ אין בזה משום מלאכה ממש כדרכה ועוד משום שמה שצריך הבישול למחוק מורה שאין האותיות נמחקים בצוננים ואפשר גם בחמין והוה דבר שאינו מתכוין ושרי ומסתמא מצרפין שמחת יו"ט אבל בנידון זה נראה שזה ממש כדרכה. כנלע"ד.
סימן ע - על מה קדשו בני ישראל בהיותם במדבר
יום חמישי כ"ז ניסן תשע"ו
לכבוד הרה"ג יהודה שורץ שליט"א
שלום רב
ראיתי דבריכם שכתבתם על המן בזה"ל, העלה בספה"ק שפתי צדיק, שלכאורה, עפ"י דברי הגמרא שרשב"י ובנו ניזונו רק מחרובים ומים, על מה אמרו את קידוש היום. ותירץ, שיתכן לומר, שרשב"י שהיה הרי מתלמידי רבי עקיבא, שסובר (ברכות פ"ו, מ"ח) שאפילו אכל שלק והוא מזונו, מברך ג' ברכות, שזהו סעודתו, ע"כ י"ל שהיו רשאים לקדש על החרובים, כמו שמקדשים על הפת. ומוסיף, שכנראה יכלו לטעום בחרובים את כל טעמי המאכלים כמו המן, והנה במדבר קידשו כנראה על כוס מן וכיוונו שיהיה בו טעם יין, שהרי יין ממש לא היה להם, אף פה יכלו רשב"י ובנו לטעום בחרובים טעם יין עכ"ל.
רציתי לומר דבאמת בחז"ל במכילתא כבר מבואר דבארה של מרים היה כמו במן, דכמו שבמן היה כל טעמי מאכל כך בבארה של מרים היה כל טעמי השתיה, וז"ל המכילתא (דרשב"י י"ח ט') עַל כָּל הַטּוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בְּטוֹבַת הַמָּן הִגִּיד לוֹ. אָמַר לוֹ, מָן שֶׁנָּתַן לָנוּ הַמָּקוֹם, אָנוּ טוֹעֲמִין בּוֹ טַעַם פַּת, טַעַם בָּשָׂר, טַעַם דָּגִים, טַעַם חֲגָבִים, טַעַם כָּל מַטְעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר 'טוֹבָה' 'הַטּוֹבָה' 'כָּל הַטּוֹבָה' 'עַל כָּל הַטּוֹבָה'. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, בְּטוֹבַת הַבְּאֵר הִגִּיד לוֹ. אָמַר לוֹ בְּאֵר שֶׁנָּתַן לָנוּ הַמָּקוֹם, אָנוּ טוֹעֲמִין בָּהּ טַעַם דְבַשׁ, טַעַם חָלָב, טַעַם יַיִן חָדָשׁ, טַעַם יַיִן יָשָׁן, טַעַם כָּל מַטְעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר 'טוֹבָה' 'הַטּוֹבָה' 'כָּל הַטּוֹבָה' 'עַל כָּל הַטּוֹבָה' עכ"ל, וכ"כ החיד"א שהיו טועמין בטעם מי הבאר כל מיני משקין, א"כ מסתמא שקידשו על בארה של מרים ולא על המן שטעם כל משקין היה במי הבאר ולא במן.
והדברים מבוארים עוד, דהרי אם בחמר מדינה מקדשין מים גם היה נחשב חמר מדינה, אי לאו מה שכתבו הפוסקים דאינו חשוב וחמר מדינה צ"ל חשוב, אבל בארה של מרים כיון שהיה חשוב שמשתנה לכל טעם שבעולם י"ל טפי דחשיב כחמר מדינה, [ואי' ג"כ בדרז"ל גבי מן שכשהיו או"ה טועמין צבאים שהיו טועמין מן המן, והיו הם טועמין טעם מן, היו יודעין שבחן של ישראל], ומ"מ לפרש כדברי הנ"ל לומר שהיו מקדשים על כוס מן, זהו תימה שלא מצינו כיוצא בו בהלכה, דמצד קידוש בפת לא קאמר אלא מצד שהיה בו טעם יין.
והנה גרסי' ביומא דף עה ע"א, את הקשואים ואת האבטחים רבי אמי ורבי אסי חד אמר טעם כל המינין טעמו במן טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו וחד אמר טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן והללו טעמן ולא ממשן עכ"ל, וכ"ז למ"ד טעמן ולא ממשן, א"כ לא היה להם יין והיו צריכין לבוא לחמר מדינה, אבל למ"ד טעמן וממשן פשוט דהרי גם ממשו היה יין והוא דבר פשוט לכל מי שלמד הסוגיא, ובין אם היה מן המן או מן הבאר מ"מ היה ממש יין, אבל להך דעה קמייתא לא היה מצד יין, ומ"מ יש קצת מקום לצדד דגם בחמר מדינה יש חשיבות לטעם יין, ע"פ מ"ש הגרי"ש אלישיב (הו"ד בשבות יצחק) דגם מיץ ענבים באופן שאינו נחשב לפ"ד כדין יין, מ"מ אם אין לו אלא מיץ ענבים כזה יברך שהכל ויצא עליו מדין חמר מדינה היינו מצד שהבנ"א נותנים לזה חשיבות של יין, ויתכן דה"ה הכא יש מקום להתבונן בטעם של השתיה שעי"ז יוכל יותר לקבל חשיבות יין.
וראיתי שציינו ג"כ שכתב המדרש תלפיות (ענף יין) אי' שהיין היה מבארה של מרים או מתגרי עכו"ם (ועדיין לא נאסר יין עכו"ם ע"ש) עכ"ד, ודבריו נכוחים גם בתירוצו הב' דלגבי מעשה דבנות מדין באמת מבואר בחז"ל שעדיין לא נאסר עליהם יין עכו"ם, וכן ציינו למ"ש בשהש"ר פ"ד שי"א שהיו משתמשים בזה לנסכים, וגם לדעת הפרקי דר"א שכתב דבאותה שעה גזר פנחס עליהם, מ"מ אפשר לומר שעד אז השתמשו ביין עכו"ם ואח"כ השתמשו במי הבאר, וגם לדעת הגמ' עדיין לא נאסר עליהם אלא עד זמן רב אח"כ. [והנה איכא למ"ד בפ"ק דקידושין ועוד דלא קרבו נסכים במדבר, אבל הך מימרא קיימא אליבא דמ"ד קרבו נסכים במדבר].
והנה כל הנ"ל הוא לדעות בראשונים (כמו שהאריך בביאור הלכה) דקידוש על היין הוא מדאורייתא אבל להדעות שקדוש על היין אינו מדאורייתא לק"מ, דכבר כתב הרמב"ן בסה"מ שלא קיימו עדיין אז את הדרבנן שעדין לא גזרו עליהם את תקנות הללו אז, והגם דאמרינן על א"א ביומא כ"ח ב' ובב"ר שקיים אפילו עירו"ת מ"מ לאו כו"ע א"א נינהו (וע"ע מ"ש בעמ"ס ח"ב סי' י"ד בדברי הגרש"א שטרן בענין קידוש ביום מ"ת שחל בשבת).
סימן עא - תגובה בענין הנ"ל מאחד הקוראים
תשובה שקבלנו מהג"ר ישראל יוסף הכהן פרידמן שליט"א
שלום וישע רב
יישר כוחכם על התשובות המענינות
ולא באתי אלא להעיר על מה שכתב בתשובה הראשונה אודות הקידוש במדבר - דהגם שטעמן וממשן היה במן מ"מ ודאי לא בירך עליהן בורא פרי הגפן שהרי אינם פרי הגפן אלא יין של נס וכמו שהאריכו הרבה אודות ברכת מן.
בברכת התורה
יש"י הכהן
סימן עב - הכנת תה קפה ומרק בשבת
שאלה
בס"ד
שלו' רב לכב' ידידי ורעי החשוב מע"כ הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,
באיזה אופן ניתן להכין בשב"ק משקאות חמים בשבתות לכל השיטות האשכנזים ועה"מ?
א) קפה שחור.
ב) נס קפה עם או בלי חלב.
ג) תה או חליטות.
ד) מרקים אישיים להכנה מהירה.
ה) מה הדין לאבקת מרק לטיבול תבשילים?
לתשובת כב' הרב אודה מקרב ליבי,
הקט' אהרון
תשובה
בס"ד יום שני י"ד סיון תשע"ו
לכבוד הרב אהרן שליט"א
שלום רב
כתב במשנה ברורה סימן שיח ס"ק ל"ט, ונביא כאן כל לשונו, וז"ל, ועתה נבאר דין בישול עלי התה השייך בכמה ענינים לסעיף זה. הנה תה בשבת פשוט בפוסקים דיש בו משום בישול ובמזיד יש בו איסור סקילה ובשוגג חיוב חטאת, וע"כ יש ליזהר בו מאד. ובעו"ה רבים נכשלים בו ומקילין לעצמן בקולות שאין בהם ממש. וע"כ מוכרח אני לבאר אופני ההיתר והאיסור בזה בעזה"י.
הנה לערות מכלי ראשון על עלי התה, יש בזה בודאי חשש אב מלאכה, דקי"ל דעירוי מבשל כדי קליפה כדלקמן בסעיף י', וכ"ש אם יעמידנו אח"כ על התנור או בתוך הקאכלין [תנור חימום שניתן להעמיד בו מים לחימום], עד שיהיה היד סולדת בו - בודאי יבוא לכו"ע לידי איסור סקילה עי"ז.
ואפילו אם ירצה ליתן את עלי התה לתוך הכלי אחר שיערה החמין לתוכה, כדי שיהיה על המים שם כלי שני - ג"כ אסור, כדקי"ל בסעיף זה דדבר שלא בא בחמין מלפני השבת אין שורין בשבת אפילו בכלי שני, וכ"ש לפי מה שמבואר בסעיף זה דיש דברים רכים קלי הבישול שמתבשלים אפילו בהדחה מכלי שני, אפשר דיש בהעלים ג"כ חשש איסור דאורייתא אפילו באופן זה.
וע"כ הסכימו האחרונים דיש לערות עליהם [היינו על עלי התה] מערב שבת רותחין מכלי ראשון, כדי שעי"ז יהיה נקרא התה מבושל במקצת, דעירוי מבשל כדי קליפה ויהפך בעת העירוי את התה היטב בתוך הרותחים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה [כדי שיהיה מבושל בודאות], [ויותר טוב שיהיה מבושל ממש ע"י העמדה במקום שמתבשל (היינו ע"ג תנור רותח כנ"ל)], ואח"כ יריק את העסענס [תמצית התה שנוצרה ע"י רתיחת המים] לכלי אחר, כדי שישארו עלי הטיי"א יבשים ויהיה מותר לו לערות אח"כ בשבת עליהם מים חמין מכלי ראשון כיון שכבר נתבשלו מע"ש, כדין דבר יבש דקי"ל בסעיף זה דאין בו בישול אחר בישול אפילו אם נצטנן, [ואח"כ מותר לו להחזיר גם מי העסענ"ס אלו הצוננים לתוך הכלי זה גופא, וכמו שכתבנו לעיל דדבר לח שנצטנן מותר לו ליתנו בתוך כלי שני רותח], (הנה נחלקו הפוסקים אם דבר לח שנתבשל מערב שבת יש בו משום איסור בישול בשבת ע"י העראת מים חמים או לא, ולכך הכריע המ"ב שבכלי שני בדבר לח שרי), דאם ישאר בו משקה העסענ"ס - הרי קיי"ל דבלח יש בישול אחר בישול אם נצטנן, [כלומר שאז כל הדבר בין העלים ובין התמצית יהיה בכלל לח, ולא יועיל להריק עליו מים בשבת שלא יתחממו, והרי רוצה להריק מכלי ראשון, ולענין אם רוצה להריק מכלי שני עיין להלן], אם לא שמי העסענס הצוננים הם מרובין שלא יתחממו ע"י המים שמערה עליהן למחר.
וכן הדין לענין קפה - יזהר שלא יערה עליהם מים חמין מכלי ראשון, אם לא שעירה עליהם מאתמול והריק את המים מעליהן, והטעם ככל הנ"ל [עיין בתשובות חתם סופר סימן ע"ד ובפ"ת על או"ח].
ודע דאף שהתרנו לערות חמין על עלי התה והקפה אם נתן עליהם מאתמול מים מכלי ראשון, אעפ"כ יזהר שלא יעמיד את התה והקפה בתנור או בקאכלין [כעין תנור] אחר ששפך עליהם מים, דהא אין עירוי מבשל רק כדי קליפה, וא"כ לא נתבשל אתמול רק כדי קליפה ועכשיו ע"י העמדה בתנור יתבשל לגמרי.
והנה אופן זה שבארנו [שניתן למזוג מכלי ראשון לתוך עלי התה המוכנים ולאחמ"כ להכניס את מי התמצית], אף שאין למחות ביד הנוהגים בו, מ"מ כתבו האחרונים עצה המובחרת מזה, דהיינו שיתקן העסענס [מי תמצית התה] מע"ש לגמרי, שלא יצטרך לערות לתוכו עוד רותחין למחר בשבת [כלומר מכלי ראשון], ולמחר כשיצטרך לשתות יתן העסענס הצונן לתוך הכוס ששותה בו [היינו המים החמים שמזג לתוך כוסו], אחר שעירו המים חמין לתוכו ונעשה כלי שני. וה"ה שמותר לתת לתוך הכוס הזה שהוא כלי שני חלב שנצטנן [אם רוצה להכניס חלב בתה]. אבל אסור לערות עליהם מכלי ראשון, וכדלעיל בס"ד. וכשהעסענס שלו אינו צונן, הוא בודאי טוב לצאת בזה ידי כל הדעות [שמכיון שהוא עדיין חם אפשר לערות מהכלי ראשון לתוכן], עכ"ל המשנה ברורה.
וכתב שם עוד בשער הציון ס"ק סה, וז"ל, באופן זה טוב יותר שיערה המים לתוך העסענס, לצאת בזה גם דעת החוששים לצביעה עכ"ל.
אמנם כ"ז על עלי תה מבושלים שבשלם מע"ש, אבל עלי תה שלא בשלם מע"ש אסור להשתמש בהם בשבת [עכ"פ בכלי שני], ועתה נבוא לבאר הדינים לפי סדר השאלות ששאלת:
א) לענין קפה שחור, כתבו בחוט שני (ח"ב פכ"ט סקי"ט אות ב') ובאול"צ (ח"ב פ"ל ס"ב) שדינו כעלי תה שאינם מבושלים, כיון שקלייתו אינה אלא צלייה, ואם נותנו בכלי שני שהיד סולדת בו הר"ז כבישול אחר צלייה בשבת שאסורה [ולא כבישול אחר צלייה שמותרת], וע"ש עוד באול"צ.
ב) וקפה נמס מותר לתנו בכלי שני מכיון שהוא מבושל (שש"כ פ"א ס"ק קל"ה בשם הגרשז"א, חוט שני ח"ב פכ"ט סקי"ז, מנח"י ח"א סי' נ"ה, ח"ט סי' כ"ז), ויש שהקילו גם מכלי ראשון (אג"מ או"ח ח"ד סי' ע"ד בישול סקט"ז), ויש מי שנהג להחמיר לעצמו גם מכלי שני (שה"ל ח"ח סי' ס"ג), מכיון שיתכנו שינויים בדרכי ייצור (מבית לוי ח"ח עמ' קס"ו).
לענין חלב, דינו נזכר במ"ב לעיל כשאר מים, אכן דוקא חלב שנצטנן, דהיינו שהיה רותח והצטנן, דינו כדבר לח שנתבשל מע"ש שמותר לתתו לתוך כלי שני בשבת, ולענין חלב מפוסטר רוב הפוסקים החשיבוהו כנתבשל לענין שיהא מותר לתתו לכלי שני בשבת (מנח"י ח"ה סי' קכ"ז, שה"ל ח"י סי' ס"ד, שש"כ פ"א הע' קנ"ז בשם הגרשז"א, ועי' אג"מ שם סק"ו).
ג) תה בזמן המ"ב נתבאר לעיל, ולענין שקיקי תה בזמנינו שלא הכינם מע"ש, יש שהקילו אפילו בכלי שני (אול"צ ח"ב פ"ל ס"ג), והיתר זה צ"ע (עי' שו"ת בנין ציון ח"א סי' י"ח סק"ג ואכמ"ל), ויש שהחמירו אפילו בכלי שלישי (עיין שבו"י בישול פכ"ט סק"ו בשם הגריש"א, ועי' ערוה"ש סי' שי"ח סכ"ח), ויש שחילק בין כלי שני לכלי שלישי (אג"מ שם סקט"ו), והוסיף (סקי"ח) שכן הדין בקפה ושוקו.
אכן אפשר להכין את שקיקי התה מערב שבת עם מים חמים, ובשבת לערות את התמצית הזו לתוך כלי שני, יוכל בכך לצאת ידי הדעות הנ"ל, אכן מצד חשש צובע הנ"ל שכתב השעה"צ, לכן אם הם רותחים עדיין עדיף לערות מכלי ראשון לתוכן, וכך לצאת ג"כ ידי חשש צובע כמ"ש המ"ב, והחזו"א נהג לערות מהמיחם אל הכוס ומשם לכוס אחרת, וממנה לכוס שלישית שבתוכה מונחת תמצית התה, וביאר הגרח"ק (טעמא דקרא עמ' רל"ה) שהכניס את המים לתמצית ולא להיפך משום חשש צובע הנ"ל. [וס"ל להחזו"א שהכוס שעירו מהמיחם לתוכה נחשבת ככלי ראשון ולא ככלי שני].
ד) לענין אבקת מרק, הנה כתב בשו"ע או"ח סי' שי"ח ס"י, וז"ל, אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון. וכתב במשנה ברורה סקע"ד וז"ל, דאף דתבלין אין מתבשל בכלי שני וכנ"ל מ"מ העירוי מכלי ראשון קי"ל דהוא מבשל כדי קליפה ואפי' בדיעבד אסור אם עירה להדיא עליהן שלא נפסק הקילוח ע"כ.
אכן על אבקת המרק בזמנינו אם אינו מתבשל קודם אם הוא לח מותר להכניסו לכלי שני, ואם הם יבשים מותר לערות עליהם מכלי ראשון, [וצלייה לא מועיל בזה], אך איני יודע המציאות אם מבשלים אותם קודם כראוי או לא. ומ"מ יש לציין שיש דברים שהם קלי הבישול שאסור ליתנם גם בכלי שלישי, וא"א לומר הלכה ברורה בכל מיני אבקות המרק, אם נניח שיתכן ובכל אחד מהם שונה דרך הייצור.
וראיתי שכתב בשו"ת אורח משפט אורח חיים סימן עז בהערה, וז"ל, ע"ד הזופען פלייש עקסטראקטען [אבקת מרק] אם הם מבושלים בעקרן אז אם הוא מהמין היבש מותר לתנו אפילו בכלי ראשון, דקיי"ל אין בישול אחר בישול, ביבש, אפילו לאחר שנצטנן, כסי' שי"ח ס"ד, רק שלא יתן אותו לכלי שע"ג האש, כמבואר בד' האחרונים שם, בטעמם, רק אם דרך תיקונם נעשה ע"י צליה אז יש לחוש שלא לתנם גם לכלי שני שהיד סולדת בו, כמו פת בהגה שם ס"ב. והנעשים ביובש בדרך מרק, שהוא לח, אסור לתנן בכלי ראשון כדין כל דבר לח שיש בו בישול אחר בישול כשנצטנן, ובכלי שני מותר לתן צונן לתוך חמין. ומצד חששות אחרות חוץ מבישול, כמו מתקן וכיו"ב, איני רואה בעקסטראקט הנ"ל איסור יותר מכל תבלין ומלח הניתנים בתבשיל באופן המותר עכ"ל.
ואולי יש לברר על כל מין אבקת מרק בנפרד על דרכי הייצור שלו, וכנראה ניתן לברר המציאות בזאת גם אצל הכשרויות.
ה) בענין אבקת מרק לתיבול תבשילים, אם הכונה לתת מן אבקת המרק לתוך תבשיל רותח, באופן זה יש בעיה, משום שי"א שדבר גוש נחשב ככלי ראשון גם לאחר שמעבירים אותו לכלי שני (עי' במ"ב שם סקמ"ה), ואף שבאופן שאינו מתכוין לבשל את הדבר יש מן הפוסקים שהקילו בדבר גוש, מ"מ כאן שרוצה ליתן טעם בתבשיל ע"י המסת האבקה, פשוט שהוא מתכוין להתחממות של האבקה ויש להמנע מכך.